רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק י״א

ספר נזיקין · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק י״א
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ח) "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ". וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה. אֲבָל בֵּית הָאוֹצָרוֹת וּבֵית הַבָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר מִן הַמַּעֲקֶה:
הלכה ב׳
בַּיִת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין חַיָּבִין בְּמַעֲקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ח) "כִּי יִפּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" לֹא תָּלָה אֶלָּא בְּנוֹפֵל. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים כב ח) "גַּגֶּךָ" לְמַעֵט בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְפִי שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִים לְדִירָה. הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה מִגַּגּוֹ אֵינוֹ זָקוּק לְמַעֲקֶה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִפּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ וְלֹא לְתוֹכוֹ:
הלכה ג׳
גֹּבַהּ הַמַּעֲקֶה אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל מִמֶּנּוּ הַנּוֹפֵל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הַמְחִצָּה חֲזָקָה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁעֵן אָדָם עָלֶיהָ וְלֹא תִּפּל. וְכָל הַמֵּנִיחַ גַּגּוֹ בְּלֹא מַעֲקֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ח) "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:
הלכה ד׳
אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר אוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם חַיָּב לַעֲשׂוֹת חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. וְכֵן כָּל מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ(דברים כב ח) "לֹא תָשִׂים דָּמִים":
הלכה ה׳
הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ו׳
וְאֵלּוּ הֵן. לֹא יַנִּיחַ אָדָם פִּיו עַל הַסִּילוֹן הַמְקַלֵּחַ וְיִשְׁתֶּה. וְלֹא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה מִן הַנְּהָרוֹת וּמִן הָאֲגַמִּים שֶׁמָּא יִבְלַע עֲלוּקָה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם מְגֻלִּים שֶׁמָּא שָׁתָה מֵהֶן נָחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִזּוֹחֲלֵי עָפָר וְיָמוּת:
הלכה ז׳
וְאֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁקִין הָאֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי. הַמַּיִם. וְהַיַּיִן. וַאֲפִלּוּ מָזוּג וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל טַעֲמוֹ לְהִשְׁתַּנּוֹת לְחֹמֶץ. וְהֶחָלָב. וְהַדְּבַשׁ. וְהַצִּיר. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין אֵין מַקְפִּידִין עַל גִּלּוּיָן שֶׁאֵין בַּעֲלֵי אֶרֶס שׁוֹתִין מֵהֶן:
הלכה ח׳
הַשּׁוּם שֶׁנִּתְרַסֵּק וַאֲבַטִּיחַ שֶׁנֶּחְתַּךְ וְנִתְגַּלָּה אָסוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. יַיִן מְבֻשָּׁל וְיַיִן תּוֹסֵס אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְתוֹסֵס הוּא הַיַּיִן מִשְּׁעַת דְּרִיכָתוֹ עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְיַיִן אוֹ מַיִם אוֹ חָלָב שֶׁהָיוּ חַמִּין כָּל זְמַן שֶׁהַהֶבֶל עוֹלֶה מֵהֶן וְכֵן מַשְׁקִין שֶׁהָיָה הַמַּשְׁקֶה יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה לְתוֹכָן טִפָּה אַחַר טִפָּה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טוֹרֵד וְיוֹרֵד כָּל אֵלּוּ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי שֶׁזּוֹחֲלֵי עָפָר מִתְיָרְאִים מִבִּעְבּוּעַ הַמַּשְׁקֶה וּמִן הַהֶבֶל וְאֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ:
הלכה ט׳
מֵי כְּבָשִׁין וּמִי שְׁלָקוֹת וּמֵי תּוּרְמוּסִין אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי. מַיִם שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן כְּבָשִׁין וּשְׁלָקוֹת וְתוּרְמוּסִין אִם נִשְׁתַּנָּה טַעְמָן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְאִם אֵין בָּהֶם נוֹתֵן טַעַם אֲסוּרִין. וְכֵן מַיִם שֶׁהֵדִיחַ בָּהֶן פְּרִישִׁים וְדַרְמוּסְקִין לַחוֹלֶה אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי:
הלכה י׳
יַיִן שֶׁנִּתְחַבֵּר בּוֹ דְּבָרִים חַדִּין כְּפִלְפְּלִין אוֹ דְּבָרִים מָרִים כְּאַפְסַנְתִּין עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה טַעֲמָם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין:
הלכה י״א
כָּל הַמַּשְׁקִין הָאֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי שֶׁנִּתְגַּלּוּ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה אֲסוּרִין וַאֲפִלּוּ הָיָה בְּצִדָּן אָדָם יָשֵׁן אֵין אֵימַת יָשֵׁן עַל הַזּוֹחֲלִין. וְכַמָּה יִשְׁהוּ וְיֵאָסְרוּ. כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִתַּחַת אֹזֶן כְּלִי וְיִשְׁתֶּה וְיַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ:
הלכה י״ב
שִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁיֵּאָסְרוּ אִם נִתְגַּלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַסַּם נִכָּר בָּהֶן וּמַזִּיק. אֲבָל אִם הָיוּ הַמַּיִם מְרֻבִּין כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן הַמָּרָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. וְכֵן הַדִּין בִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין:
הלכה י״ג
מַעְיָן הַמּוֹשֵׁךְ כָּל שֶׁהוּא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי. לָגִין מְגֻלֶּה שֶׁהִנִּיחוֹ בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל אוֹ בַּתִּיק שֶׁלּוֹ אוֹ בַּבּוֹר אֲפִלּוּ עָמֹק מֵאָה אַמָּה אוֹ בְּמִגְדָּל גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה אוֹ בִּטְרַקְלִין מְיֻפֶּה וּמְסֻיָּד הֲרֵי זֶה אָסוּר. בָּדַק אֶת הַתֵּבָה אוֹ אֶת הַמִּגְדָּל וְאַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הָיָה בָּהֶן נֶקֶב אָסוּר. כַּמָּה יְהֵא בַּנֶּקֶב. כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל קָטָן:
הלכה י״ד
חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְּתָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ לֹא יִשְׁתֶּה עֲשִׂירִי. מַעֲשֶׂה הָיָה וְאָמְרוּ שֶׁשָּׁתָה עֲשִׂירִי וּמֵת מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ שָׁקַע לְמַטָּה. וְיֵשׁ סַם חֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר שֶׁעוֹלֶה וְצָף לְמַעְלָה וְיֵשׁ סַם שֶׁהִיא נִתְלֵית בְּאֶמְצַע הַמַּשְׁקֶה. לְפִיכָךְ הַכּל אָסוּר וַאֲפִלּוּ סִנְּנוֹ בְּמִסְנֶנֶת. וְכֵן אֲבַטִּיחַ שֶׁנִּתְגַּלָּה אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ לֹא יֹאכַל עֲשִׂירִי:
הלכה ט״ו
מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ לֹא יִשְׁפְּכֵם לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא יְרַבֵּץ בָּהֶם אֶת הַבַּיִת וְלֹא יְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט וְלֹא יִרְחַץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ. אֲבָל מַשְׁקֶה אוֹתָן לֶחָתוּל:
הלכה ט״ז
עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם מְגֻלִּין אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה תִּשָּׂרֵף וַאֲפִלּוּ נֶאֱפֵת הַפַּת אֲסוּרָה:

קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״א

א׳
מצות רב לעשות אדם מעקה לגגו דכתי' ועשית מעקה לגגך והוא שיהיה בית דירה כדתניא בסיפרי ועשית מעקה לגגך אין לי אלא בנה לקח וירש וניתן לו במתנה מנין תלמוד לומר בית מכל מקום ובית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אין זקוק לו דכתיב ולא תשים דמים בביתך דנראה דהוי בית מיוחד יכול בית שער אכסדרא ומרפסת יתחייב ת"ל בית מה בית מיוחד לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדים לדירה והוא הדין לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות שאין עשויין לדירה ובריש ראשית הגז אמרינן מעקה אע"ג דכתיב לגגך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל לא תלה אלא בנופל אם כן גגך למה לי למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות. בית שאין ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה דלא מיקרי בית והכא כתיב כי תבנה בית כדא' פ"ק דסוכה.
ג׳
גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים וחזקה כדי שלא יפול הנופל ממנו כדכתיב כי יפול: אזהרת רצב שלא לשים דמים בביתו שאם לא עשה מעקה עובר על לאו זה כדכתיב ולא תשים דמים בביתך. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה כבורות שיחין ומערות דמרבי' להו בספרי מדכת' ולא תשים דמים בביתך וגו' ולא לענין מעקה בלבד דבר הכתוב אלא כל דבר המזיק וכדאמר' פרק אלו נערות מנין שלא יעמיד סולם רעוע ולא יגדל כלב רע בביתו דכתיב ולא תשים דמים בביתך וגו' וכל שיש בו סכנת נפשות גם כן מצוה להסירו ולהשמר ממנו כדכתי' השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' וכל מה שאסרו חכמים משום סכנה וכן דין גלוי הכל מכלל זה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״א

ג׳
וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ו[עבר על] ל"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'. והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל"ד ד"ה מעקה יעו"ש בקושייתם שהקשו דא"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל"ת דלא תשים דמים יעו"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול"ת וכן נראה מסתמיות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה"נ דאיכא בהו ל"ת ג"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל"ב ע"ב ד"ה האי עשה וז"ל ואומר ר"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'. וראיתי למהרימ"ט בחי' הקשה בדבריהם וז"ל וא"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו"ה לא חשיבי מצות ל"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה. ומ"מ מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ"א מהל' נערה בתולה ה"ז ופי"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו"ע וכמ"ש בחולין דף קמ"א סוף ע"א יעו"ש. והרב תירץ לקושיתו וז"ל וי"ל דמ"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו"ש פ"א דחמץ ומצה ה"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור. ולענ"ד כוונת מהרימ"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ"ט דהוי לאו שבכללות ומ"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה"א ועיין מ"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ"ש הל' ע"ז פי"ב ה"ג.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש י״א, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל