הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק ו׳

ספר עבודה · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק ו׳
הלכה א׳
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן אַחַת מֵחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת. אוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל. אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא כֻּלָּן יָמוּתוּ לְפִי שֶׁבַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִין הֵן וְאֵינָם בְּטֵלִין. וְאִם הִקְרִיב הֻרְצָה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּין נִדְחִין:
הלכה ב׳
נִתְעָרֵב בָּהֶן אֶחָד מֵאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ. יִרְעוּ כֻּלָּם עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁל קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרֵב:
הלכה ג׳
נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּחֻלִּין תְּמִימִים יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין שֶׁבַּתַּעֲרֹבֶת לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיִקָּרְבוּ כֻּלָּן. כֵּיצַד. אַרְבַּע בְּהֵמוֹת שְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאַרְבַּע בְּהֵמוֹת חֻלִּין תְּמִימִים. יִמָּכְרוּ הָאַרְבַּע שֶׁל חֻלִּין לְמִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא שְׁלָמִים וְיִקָּרְבוּ הַכּל שְׁלָמִים. וְכֵן בְּעוֹלָה אוֹ בְּאָשָׁם. וְהַדָּמִים חֻלִּין לְכָל דָּבָר שֶׁהֲרֵי דְּמֵי חֻלִּין הֵן:
הלכה ד׳
נִתְעָרֵב שׁוֹר הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁוָרִים שֶׁל חֹל. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן הֶקְדֵּשׁ וְיִמָּכְרוּ הַשְּׁאָר לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ. זֶה יִקְרַב לְשֵׁם בְּעָלָיו וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם בְּעָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר קָרְבָּנוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבְּנוֹת נָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶם סְמִיכָה. אֲבָל קָרְבְּנוֹת אֲנָשִׁים הוֹאִיל וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִסְמֹךְ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקָּרְבוּ עַד שֶׁיִּתֵּן הָאֶחָד חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ. אוֹ עַד שֶׁיִּפּל מוּם בַּכּל וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיאוּ כָּל אֶחָד בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין:
הלכה ה׳
נִתְעָרְבוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ כְּגוֹן עוֹלָה בִּשְׁלָמִים. לֹא יִקָּרְבוּ אֲפִלּוּ כַּחֲמוּרָה שֶׁבָּהֶן. שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפָּסוּל:
הלכה ו׳
וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְמַעֲטִין בִּזְמַן אֲכִילָתָן כָּךְ אֵין מְמַעֲטִין בְּאוֹכְלֵיהֶן וְלֹא בִּמְקוֹם אֲכִילָתָן. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיִמָּכֵר כָּל אֶחָד מֵהֶן לְבַדּוֹ וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֵן מִמִּין הָאַחֵר וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ:
הלכה ז׳
אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִקְרִיב עוֹלָה שֶׁחַיָּב בָּהּ אוֹ שְׁלָמִים שֶׁהָיָה חַיָּב לְהַקְרִיבָן. הֲרֵי זֶה מַקְרִיב מִדְּמֵי הַתַּעֲרֹבֶת עוֹלָה אַחֶרֶת וּשְׁלָמִים אֲחֵרִים:
הלכה ח׳
חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁלָמִים יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן חַטָּאת. וְאִם קָדַם וְהִקְרִיב חַטָּאת אַחֶרֶת עַל חַטָּאת שֶׁהִפְרִישָׁהּ לוֹ כֻּלָּן יָמוּתוּ:
הלכה ט׳
וְכֵן אִם נִתְעָרְבוּ מְעוֹת חַטָּאת בִּמְעוֹת אָשָׁם. לוֹקֵחַ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וּמְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל חַטָּאת וּדְמֵי אָשָׁם עַל אָשָׁם. וְאִם כְּבָר קָרְבָה חַטָּאתוֹ יוֹלִיךְ כָּל הַמָּעוֹת לְיָם הַמֶּלַח. וְאִם כְּבָר קָרְבָה אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ הַכּל לִנְדָבָה:
הלכה י׳
תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ שְׁתֵּיהֶן תִּקָּרַבְנָה וְיָנִיף הַלֶּחֶם עִמָּהֶן. וְכָךְ אִם נִתְעָרְבָה תּוֹדָה בִּשְׁאָר זְבָחִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבָה תּוֹדָתוֹ יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה תּוֹדָה אַחֶרֶת. וּבִדְמֵי הַיָּפֶה זֶבַח אַחֵר:
הלכה י״א
נִתְעָרְבָה בְּאֵיל נָזִיר שְׁתֵּיהֶם תִּקָּרַבְנָה וְיָנִיף הַלֶּחֶם עִמָּהֶן:
הלכה י״ב
בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּפֶסַח שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר. וְלָמָּה לֹא יִקָּרְבוּ. לְפִי שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכָל לְכָל אָדָם עַד חֲצוֹת וְהַבְּכוֹר לִשְׁנֵי יָמִים וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לַכֹּהֲנִים. וְאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל וְאֵין מְמַעֲטִין בַּאֲכִילָתָן:
הלכה י״ג
וְכֵן מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּפֶסַח כְּשֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם יֵאָכְלוּ כְּמַעֲשֵׂר. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרְבוּ יֵאָכְלוּ בְּמוּמָן:
הלכה י״ד
וְכֵן שְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אוֹ כְּמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם:
הלכה ט״ו
אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין מִשְּׁנֵיהֶן אֶלָּא הָאֵימוּרִין אֲבָל הַבָּשָׂר נֶאֱכָל. לֹא יִקָּרְבוּ אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה אָשָׁם וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שְׁלָמִים וְהַמּוֹתָר יַפְסִיד מִבֵּיתוֹ. וְאִם קָדַם וְהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ שְׁנֵיהֶן יִפְּלוּ לִנְדָבָה:
הלכה ט״ז
כָּל הַקָּדָשִׁים אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעָרְבוּ מִין בְּמִינוֹ. חוּץ מִן הַחַטָּאת עִם הָאָשָׁם שֶׁאֵין הָאָשָׁם אֶלָּא מִזִּכְרֵי כְּבָשִׂים. וְאֵין לְךָ חַטָּאת מִן הַכְּבָשִׂים אֶלָּא נְקֵבָה:
הלכה י״ז
וְכָל אֵלּוּ הַמִּתְעָרְבִין בַּחַיִּים אִם הִקְרִיב הֻרְצָה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין:
הלכה י״ח
בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד מִגְדַּל עֵדֶר וּכְמִדָּתָה לְכָל רוּחַ. אִם נְקֵבָה בַּת שְׁנָתָהּ הִיא כּוֹנְסָהּ לְכִפָּה עַד שֶׁתָּמוּת שֶׁמָּא חַטָּאת הִיא. הָיְתָה בַּת שְׁתַּיִם יְבִיאֶנָּה שְׁלָמִים וְיָבִיא עִמָּהּ לֶחֶם שֶׁמָּא תּוֹדָה הִיא. מָצָא זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים אֵין לוֹ תַּקָּנָה. שֶׁמָּא אָשָׁם הוּא וַעֲדַיִן לֹא כִּפְּרוּ בְּעָלָיו. מָצָא זָכָר בֶּן שָׁנָה מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם. וּמֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת תַּחְתָּיו וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם עוֹלָה הָיָה זֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו וְאִם שְׁלָמִים הָיָה זֶה שְׁלָמִים תַּחְתָּיו. וּמַקְרִיב הָאֶחָד עוֹלָה וּנְסָכָיו מִשֶּׁל צִבּוּר. וְהָאַחֵר שְׁלָמִים עִם הַלֶּחֶם שֶׁמָּא תּוֹדָה הָיָה. וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּזֶה הַנִּמְצָא יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּכוֹר אוֹ מַעֲשֵׂר בְּמוּמוֹ הוּא נֶאֱכָל. וְאִם פֶּסַח אַחַר זְמַנּוֹ הוּא הֲרֵי זֶה שְׁלָמִים וּבִזְמַנּוֹ הַכּל נִזְהָרִין בּוֹ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁמָּא אֲשַׁם נָזִיר אוֹ אֲשַׁם מְצֹרָע הוּא. אֵינָן מְצוּיִין תָּמִיד. לְפִיכָךְ לֹא חָשׁוּ לָהֶן:
הלכה י״ט
נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטוּ יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. נִתְעָרְבוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אוֹ בְּחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
הלכה כ׳
אֵיבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵיבְרֵי עוֹלָה. מַנִּיחִין הַכּל עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ וּתְעֻבַּר צוּרָתָן. וְשׂוֹרְפִין אוֹתָן בָּעֲזָרָה בְּמָקוֹם שֶׁשּׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
הלכה כ״א
אֵיבָר שֶׁל בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֵיבְרֵי קָדָשִׁים אֲפִלּוּ אֵיבָר בְּאֶלֶף אֵיבָרִים. יֵצְאוּ הַכּל לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וַאֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת. הֲרֵי זֶה יִשָּׂרֵף בָּעֲזָרָה בְּמָקוֹם שֶׁשּׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
הלכה כ״ב
חֲתִיכוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּחֲתִיכוֹת קָדָשִׁים קַלִּים. אוֹ הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים. יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:
הלכה כ״ג
חֲתִיכָה שֶׁל חַטָּאת טְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חֲתִיכוֹת שֶׁל חַטָּאת טְהוֹרָה. וְכֵן פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁנִּטְמָא שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה פְּרוּסוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים הַטָּהוֹר. הֲרֵי זוֹ תַּעֲלֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת:
הלכה כ״ד
אֲבָל חֲתִיכָה שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חֲתִיכוֹת שֶׁל חֻלִּין. וְכֵן פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים הַטָּהוֹר שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה פְּרוּסוֹת שֶׁל חֻלִּין. הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲלוּ אֶלָּא יֵאָכֵל הַכּל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הַמְדֻמָּעוֹת:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק ו׳

א׳
כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא כולן ימותו משנה בזבחים ריש פרקא דתערובות דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי אבל מדאוריתא חד בתרי בטיל כיון דלא ידיע דכתיב אחרי רבים להטות הילכך אם הקריב הורצה דאין בעלי חיים נדחין.
ב׳
נתערב בהן אחד מאיסורי מזבח משנה שם נתערבו קדשים בחולין תמימים או שור הקדש בשוורים של חול קדשים בקדשים מין במינו או בשאינו מין כל הני עירובין שם במשנה ובגמרא וכולהו מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל כדאמרינן ואם היה העירוב שוה בשוה דליכא רובא בקדשים ולא בחולין או ליכא רובא במין קדשים אלו ממין קדשים אלו אז הוי דינא כי הכא ואין מביאין קדשים לבית הפסול הוי נמי מדרבנן דמדאוריתא קדשים בקדשים בשוה שנתערבו מין בשאינו מינו כגון עולה בשלמים יקרבו כחמור שבהן וכן אשם שנתערב בשלמים שניהן יאכלו כחמור שבהן לזכרי כהונה ובעזרה וביום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים שהרי כל אחד מקריב לשם מי שהוא אלא משום שממעט זמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר אמרי רבנן דירעו. וכן חטאת שנתערבה בשלמים ואם קדם והקריב חטאת אחרת כולן ימותו מדרבנן משום חטאת המעורבת דהוי חטאת שנתכפרו בעליה ואי הוה ערוב דחד בהמה דחטאת בחד דשלמים ימותו מן התורה דהוי חטאת שנתכפרו בעליה וליכא רובא דליבטיל וכן המעות שנתערבו.
י׳
תודה שנתערבה בתמורתה שניהם יקרבו דמרבינן תמורות מואם על תודה ויניף הלחם עמהם דאין לחם לתמורת תוד' דכתי' על זבח התוד' ודרשי' תוד' טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם כדתניא פרק אלו קדשים בתמורה ואם נתערבה בשאר זבחים הויא כערובי דלעיל. אבל נתערבה באיל נזיר תרוייהו יקרבו ויניף הלחם עמהן דהוו קדשים קלים בכור בפסח ירעו מדרבנן וכן מעשר בפסח ובכור במעשר וקדשים אחרים בהן ירעו.
ט״ו
אשם שנתערב בשלמים ירעו כדאמרינן ומדאוריתא יקרבו ויאכל כחמור שבהן. כל חטאת נקבה וכל אשם זכר ואין מתערבין. והמתערבין אם הקריב הורצה דמדאוריתא חזי להקריב כדאמרינן בפרק התערובות.
י״ח
בהמה שנמצאת מירושלם למגדל עדר וכמדתה לכל רוח אם נקבה בת שנתה היא תמות שמא חטא' היא בת שתי' יביאנה שלמי' ויביא לחם משום ספקא דתודה זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ואינו בא בנדבה זכר בן שנה יפול בו מום ומביא ומתנה על עולה ושלמים ואיהו גופו נאכל במומו דאפילו הוי בכור ומעשר נאכלין במומן ואם פסח היה הוי שלמים בשאר ימות השנה כדאמרינן לעיל ואשם נזיר ומצורע דהוו בני שנה לא שכיחי ומתניתין היא בשקלים ומייתי לה תלמודא פרק האיש מקדש וכיון דנמצאת בהמה זו במקום זה חיישינן שמא מירושלם יצאת ורוב בהמות היוצאים ממנה זבחים הם ואיכא לספוקי בכל זבחים שהיא ראויה להם כדאמרינן ונראה דהוי ספיקא דאורית' דלא חיישינן אבהמות דעלמא כיון דנמצאת קרובה לירושלם אזלינן בתר רובא דבהמות דירושלם ולא חיישי' לבהמות דעלמא כדאמרינן. נתערבו בקדשים אחר שנשחט יאכלו כחמור שבהן מדאוריתא אי ליכא רובא בחד מינייהו נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה יצאו לבית השריפה מדאוריתא אי ליכא רובא.
כ׳
איברי חטאת באיברי עולה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ולא תימא יעלה הכל ורואין את בשר החטאת כאלו הן עצים דאף על גב דכתיב בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרשינן לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים הא כתיב אותם ברישא דקרא קרבן ראשית תקריבו אותם מיעוט אותם הוא דאי אתה מעלה אלא לשום עצים אבל מידי אחרינא לא. אבר של בעלי מומין שנתערב באיברי קדשים וליכא רובא בחד מינייהו יצאו לבית השריפה מדאוריתא אבל אי איכא רובא דקדשים אפילו לרבנן דרבי אליעזר הוו מרצים מן התורה דאזלינן בתר רובא וכתיב נמי מום בם לא ירצו מיעט רחמנא מום בם הוא דלא ירצו הא על ידי תערובת ירצו ואף על גב דדרשינן נמי מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו דרשינן בם בהם להני תרי דרשות ואפילו לרבנן דאף על גב דאמרינן בגמרא ורבנן בם בהם לא דרשי היינו רבנן דברייתא אבל רבנן דמתניתין אית להו האי דרשא כדכתבו התם התוספות פרק התערובות.
כ״ב
חתיכות קדשי קדשים שנתערבו בקדשים קלים יאכלו כחמור שבהם וחתיכה של חטאת טמאה בטהורה או פרוסה של לחם הפנים טמאה בטהורה אסירי ואי איכא חד בתרי בטיל מדאוריתא וכן חתיכה מאלו בחולין ומדרבנן אפילו במאה לא עלתה דאפילו רבנן דפליגי ארבי יהודה ברישא דחתיכה ופרוסה טמאה דתעלה הכא מודו הואיל ואיפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וכפירוש רש"י ז"ל בפרק הערלה על ברייתא זו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק ו׳

ד׳
בד"א בקרבנות נשים כו' אבל בקרבנות אנשים הואיל וכ"א צריך לסמוך על [ראש] קרבנו כו'. פירוש אף דקיי"ל דמצי אדם לשלוח קרבנותיו ופלפלו התוס' בזה וכפי הנראה לשיטת רבינו לא מצי לשלוח קרבן ממדינת הים כדפסק בפ"ד הי"ד כסוגיא דגיטין, ובפ"ט ממעה"ק הט"ו השמיט הך דהשולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו, משום דמוקי כפירוש התוס' ביורש וכמ"ד יורש אינו סומך, משום דאינו רשאי לבטל מצות סמיכה, אבל ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דלא מצי לקיים בהו מצות סמיכה וז"פ, וכן תנן בכריתות ובנזיר דשנים מביאין קרבן אחד על תנאי וכמו שהוכיחו בתוס' מהא, משום דכיון דמספקא לן לא מצי לקיים בהו מצות סמיכה ואין מצות סמיכה מעכבת את השחיטה דכמה קרבנות כתיב בתורה הבאתן והקרבתן בלא מצות סמיכה כמו עולת צאן ושאר קרבנות, חזינא דהבאת קרבן מצוה בלא הסמיכה ואם כי איתרבאי כולהו לסמיכה היינו למצות סמיכה אבל הא גמרינן דהשחיטה והקרבת הקרבן מצוה בלא הסמיכה ואף היכי דלא מצי לקיים מצות סמיכה, רק כאן שאני הואיל ובשעת ההפרשה היו ראוים לסמיכה ועכשיו נתערבו ומצד ספק לא מצי לקיים בהו מצות סמיכה הוי ככל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת [אע"ג דאם לא סמך כשר], רק אם בשעת הפרשה המה אינם ראוים לסמיכה אז כשר ומקריבין בלא סמיכה ומנא לן הא מילתא, מדמין אנחנו זה לבכורים כמו גבי בכורים דמדכתיב הבאה בלא קריאה ראשית בכורי אדמתך תביא איתרבו נשים וכיו"ב שאינן קורין להבאת בכורים במכילתא יעו"ש, והיכי דאיכא בהו קריאה רק מפני הספק אין קורין מעכב גם הבאה וכמו שאמרו בב"ב (דף פ"א), ובפ"ג דמכות הפריש בכורים לפני החג ועבר עליהן החג ירקבו ואם הפריש אחר החג אין קורין ומביאין וכיון דבעת הפרשה היה ראוי לקריאה גרע מהיכי שלא הי' עומד לקריאה יעו"ש. ואם תקשה א"כ בקונה שתי אילנות דמספיקא לא נראו לקריאה א"כ לא לעכב בהו קריאה כיון דבעת ההפרשה לא היה ראוי לקריאה וכמו דלא מעכב סמיכה בהנך דמפרישין על התנאי בכריתות ובנזיר משום דבעת ההפרשה לא היו ראוין לסמוך מפני הספק, זה אינו דשם ספיקא דדינא דהחלטת הספק אינו מתייחס רק אל הגמר הוא בעת ההבאה דאז אין אנו יודעין אבל עד ההבאה הלא מצי ב"ד שבדור להחליט אם קנה קרקע או לא ונעשה כאילו נתהווה הספק אחר ההפרשה. כנ"ל בזה ורבותינו בתוס' האריכו בזה ומש"כ אינו רחוק ודוק:
ו׳
וכשם שאין ממעטין כו'. נ"ב, ציון ההלכה ט"ס שהלכה אחת היא עם הקודמה, ומשום הלכה ט"ו באשם שנתערב בשלמים נקטיה דעולה קרב כליל ושלמים נאכלת יעו"ש ודוק:
ט״ו
אשם שנתערב בשלמים כו' ואם קדם והקריב אשמו שניהן יפלו לנדבה. פלא הא מותר שלמים לשלמים ואיך קרב מהן עולות ובתוספתא איתא שנתערב בזבחים ויתכן דהמה עולות וצ"ע.
י״ז
וכל אלו המתערבין בחיים אם הקריב הורצה כו'. הכס"מ הביא הסוגיא (בדף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי, והקשו בתוס' חדשים בש"ס ווילנא החדש הא איך יכלו רבנן למיעקר דבר תורה בקום עשה בחטאת כו' וכמו דפריך בהאשה רבה ותירץ דרבנן אפקעינהו מרשות בעלים עיי"ש דברי נועם. ונראה לכאורה אימת יתכן לאמר דרבנן יפקיעו ממונו דוקא היכי שהבעלים יכול להפקיר בזה יפה כח החכמים ככח הבעלים, אבל לאחר שחיטה דלא מהני פדייה וגם המוכר עולתו לא עשה כלום איך יכלו חכמים להפקיע מרשותיה כיון שהבעלים אין בידו להפקיע מרשותו דלא יהיה שלו לכפרה, ולפי מה שפירשו בתוס' קדושין (דף נ"ד) דבמתכוין לגזול מועיל לר"מ אף בקדשים קלים יעו"ש. אמנם כ"ז קודם שחיטה אבל אחרי שחיטה דאפילו ע"י מום אינו נפקע צ"ב אם יכולים חכמים להפקיעו בלא מום מרשות בעלים ואכמ"ל, ויעוין גיטין (דף נ"ה) על חטאת הגזולה שלא כו' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירשו בתוס' דהא איך יכולים חכמים לעקור בקום עשה כו' ולפ"ז א"ש דרבנן הפקירו לממוניה והוי כחטאת דחבריה דיפה כח חכמים להפקיע אף מה שאינו יכול למכור ולהפקיר הבעלים: אמנם לדעתי נראה, דהנה כל הקרבנות צריך דעת יעוין תוס' יומא (דף י"ט) דאם שלוחי דידן אם אמר לא בעינא שיקריב לי פלוני מצי לעכב, ואפילו אם שלוחי דרחמנא הוי נראה דאמר בכריתות פ"ק (דף ז') דאם אמר לא תכפר לי חטאתי דברי הכל אינו מכפר ובפרט היכי דאמר לא תקריב דכתיב לרצונו ויעוין ערכין (דף כ"א) וכל אדם רצונו לשמוע דברי חכמים עד כי גם באנסוהו אמרינן דניחא ליה לשמוע דברי חכמים ובאמת גמר ומקריב, כן להיפוך אמרינן גם בזה דניחא ליה לשמוע דברי חכמים, וכיון דניחא ליה לשמוע לחכמים והם לא ירצו להקריב חטאתו באופן הזה אמדינן דעתו דבטח אמר כי אינו רוצה להקריב ואינו רוצה שתכפר לו ועושה על דעת החכמים, ולכן כיון דאמרי דאף בדיעבד לא יהא עולה קרבנו, גמיר בלב שלם ואינו רוצה שתקריב ותכפר לו לכן מביא חטאת אחרת ואין זה עקירת דברי תורה. והא דפריך ביבמות בכה"ג מי מצי חכמים לעקור דברי תורה הוא בדם שנטמא וזרקו במזיד דלא הורצה דאז כי יודע כי טמא הדם ועושה במזיד נגד דעת החכמים חזינן דלא עביד עפ"י דעת החכמים ואפ"ה אמרו חכמים דאינו מרצה ושפיר מקשה איך יכלו חכמים לעקור בקום ועשה להביא חטאת אחרת, והסוגיא קאי לרבינא דזריקתו במזיד לא הורצה אבל לרב שילא לא קשה דאיהו מפרש דאם נטמא במזיד וזרק בשוגג לכן מביא חטאת אחרת דהוי כמאן דאמר דלא ניחא ליה בהקרבתן ולא הוי לרצונו ולא כפר, רק דא קשה במחוסרי כפרה שאין צריך דעת מאי איכא למימר כיון דאפילו על שוטה דלאו בר דעת מייתי איך שייך בזה לומר דהוי כמו דלא ניחא ליה כיון דאדם מביא על אשתו שוטה (בנדרים דף ל"ה) וכאן פריך על יולדת, אך תמן בנתערבו מחצה על מחצה דמן התורה לא בטלי והוי דחוי דאורייתא דאסור להקריב מספק דיש כאן עולות ואיך יעשה למטה ודוק: אמנם קשה ממשנתינו פרק ב"ש לפיכך נתן כולן כתקונן ואחת שלא כתקנה פסול כו' ובתוספות (דף מ"א ע"ב) ד"ה במאי פירשו דכיון דאין מפגלין בחצי מתיר הוה"ד דלא פסול מן התורה רק דגזרו חכמים יעו"ש, א"כ איך אמרו חכמים להביא חולין לעזרה ובפרט בחטאת יוהכ"פ להביא חטאת אחר והוי קום ועשה ומשנתינו סברה בפרק א"מ דשירי פנימיות ג"כ לא מעכבי וצ"ע. ונראה דהא דמחייבי חכמים להביא קרבן אחר ולא מיחשב עקירת דבר תורה בקום ועשה הוא דכיון דקיי"ל באבד או נשרף האימורים ולא נשתייר כזית מבשר בנאכלין לא יזרוק הדם ואם זרק לא הורצה א"כ זה בכח חכמים לומר דהזבח פסול ולא יקטיר את האימורים ולעשות האימורים כאילו אבדו לגמרי ולא נשאר מהן מידי ותו הוי כדם בלא אכילה לא להדיוט ולא לגבוה, וזה דוקא גבי פיגול דרבנן יש כח להם לעשות בשב וא"ת שלא להקטיר מחמת דהוי מדרבנן פיגול והוי מן התורה תו כאילו הוי דם לחוד, אבל ביבמות בנטמא דם דלו יהא דרבנן שדינהו פסולא אכולה קרבן לומר דלא יקטיר ולא יאכל מחמת דנטמא דם לא עדיף מאילו נטמא כל הזבח הלא ג"כ מן התורה הציץ מרצה על העולין ושפיר פריך הגמרא תמן דהוי עקירה בקום עשה, אבל בפסול פיגול אם הוי פיגול צריך להביא קרבן אחר ויש כח על האימורים לעשותן כאילו נתפגלו דבר תורה על העדר הקטרתן בשב וא"ת והוי דם בלא בשר ודוק בכ"ז:
י״ח
ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור והאחר שלמים עם הלחם כו'. זה אינו משל צבור אלא משל המוצא דעל נסכי העולה חששו שמא יניח אותה המוצא ויברח אבל שלמים דספק שמא נדבת המוציא הוא ואף אם היא מחוללת תחת הנמצאת ג"כ הבשר נאכל להמוצא וכיון דהוא אכיל בשר כמו בעלים לא יפרוש בשביל הנסכים שיביא למזבח ופשוט. ודעת רבינו נראה דבתודה ושלמים כיון דשניהן נאכלין לכל אדם ובמקום אחד בירושלים אלא שהן חלוקין בזמן אכילתן בלבד אם הם בתערובות דאז ודאי ממעט באכילתן זה אסור לרבנן אבל בספק שמא היא שלמים שמא היא תודה ובפרט דעיקר מצות אכילת שלמים ביום הראשון היא לא חייש לספיקות ויביאן לבית הפסול ולכן מתנה בתודה ושלמים. ודוקא אשם ושלמים גם בספק לא מתנה משום דחלוקין במקום ובאוכלין דאשם קדשי קדשים הוא. אבל תודה ושלמים מתנה בספק והא דאמרו בפרק התודה דף ע"ז בתודה שנתערבה ומתה אחת דהוי ספק דאינו מביא בהמה ולחם ומתנה בשלמים משום דממעט באכילתן התם הוי מובן אחר. דכיון שצריך להניף הלחם מספק גם עם תודה הקיימת גם עם בהמה שמביא ורואה שספק תודה ספק שלמים הוי הבהמה שמביא אתי להקל ולהותיר ולאכול אותה ביום השני אבל כאן דאינו מניף הלחם אלא עמה לבד אין אנו חוששין להא דממעט באכילתן ואתי לידי פסול ודו"ק. ולכן במצא זכר בן שתי שנים דשמא אשם הוא אין לו תקנה דספק אשם ספק שלמים לא מצי מתנה דכיון דאשם קדשי קדשים הוא תו לא מביא לבית הפסול ולא מצי מתנה.
י״ט
נתערבו בפסוהמ"ק וכו'. נ"ב תוספתא ערוכה כאן בזבחים ובפסחים פ"ז יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק ו׳

א׳
כל הזבחים שנתערב בהן אחת מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד ברבוא כולן ימותו לפי שבעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים, ואם הקריב הורצה שאין בעלי חיים נדחין. ואם הקריב הורצה, כתב הלח"מ נראה דטעם זה לא שייך אלא כשיניד אותם דלא ליהוי כקבוע כדאמרן בפ' התערובות וכו', אבל כשלקחן ממקום הקביעות והקריבה אז ודאי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואם הקריב לא הורצה, ואע"פ שרבינו סתם הדברים עכ"ל, ודבריו תמוהין דלמה כתב כן בפשיטות שהתוס' שם בסוגיא בד"ה אלא אמר רבא כתבו להדיא דאי שקיל אחד מן הקבוע אינו אסור אלא מדרבנן, משום דקבוע אינו אלא כשאיסור וההיתר ניכרין ולא בתערובות, וכן כתבו התוס' בכמה דוכתי, ועוד דעיקר דינא דבע"ח לא בטלי ג"כ אינו אלא מדרבנן, וא"כ בודאי בדיעבד הורצה.
ד׳
נתערב שור הקדש בשוורים של חול, גדול שבכולן הקדש וימכרו השאר לצרכי אותו המין נתערבו קדשים בקדשים מין במינו, זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו, אע"פ שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו, בד"א בקרבנות נשים שאין בהם סמיכה, אבל בקרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו, או עד שיפול מום בכל וימכרו ויביאו כל אחד בדמי היפה שבהן מאותו המין. עד שיתן האחד חלקו לחבירו, דברי הרמב"ם כאן צריכין ביאור דאפי' אם נימא דכונתו בקדשים קלים וסובר כר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים, הא פסק בפ"ד מהל' מעילה דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, וכבר תמה בזה הגרעק"א במשניות וסיים בצע"ג, ועמד בזה המרכה"מ וכתב דמ"מ מהני מתנה כה"ג בתערובות כיון דקני ליה לכפרה, וציין לדבריו בפ"ד מהל' מעילה, ושם כתב דלא לכל מילי פסק הרמב"ם כריה"ג והנה מה שכתב כיון דקני ליה לכפרה זה איתא בגמ' בחולין דף מ"א גבי חטאת דבשביל דקני ליה לכפרה סברי ר"נ ור"ע דיכול לאסור בשחיטה לעכו"ם, ור"פ אמר שם בדף מ' דלא מהני זה שיוכל לאסור, אבל עכ"פ לא מצינו דבשביל דקני ליה לכפרה יועיל שיוכל להקנות, כיון דזה ודאי שהכפרה לא יוכל למסור להשני שיתכפר בה דהוי שינוי בעלים אמנם העירוני בזה דאולי כונתו במה שכתב "בתערובות" לומר דכיון שנתערב ובלא הקנאת חלקו אינו עומד להקרבה ודינו שירעה עד שיסתאב, ובכה"ג יכול להקנות, ומה שכתב דקני ליה לכפרה אינו אלא דבשביל זה הוא שלו ויכול להקנות, אבל באמת גם בזה אינו מיושב דאף שדינו שירעה עד שיסתאב הלא גם אח"כ ימכרו ויקנו בהדמים אותו הקרבן ויקריבו אותו לשם בעלים הקודמים, ומנ"ל דבכה"ג יכול להקנות דבין גופו של הקרבן בין דמיו לאחר שיומם כבר הוקדשו לשם אותם הבעלים, ומה דאמר הגמ' בב"ק דף י"ב ע"ב דבבכור בזה"ז כיון דלא חזי להקרבה יש לכהנים זכיה, זהו רק בכהנים ובבכור דלאחר שיומם לא יקריבו דמיו וינתן כולו להכהן, לכן יש לכהן בו זכיה, וכאן א"א להעמיד בבכור, דבבכור ליכא סמיכה. והנה בפ"ח מהל' נז"מ הל' א' הארכתי ובארתי דהרמב"ם אינו סובר כריה"ג כיון דבעיקר דינא דריה"ג גבי שבועת הפקדון לא פסק כריה"ג, ומה דסובר הרמב"ם דחייב על נזקי קדשים קלים יישבתי ע"פ ד' הר"י קורקוס גבי מע"ש דאף דמע"ש ממון גבוה מ"מ בשביל הזכות של הבעלים לאכילה יוצא באתרוג של מע"ש דחשוב לכם, וכן עיסה של מע"ש חייבת בחלה, לכן כן הוא בקדשים קלים כיון דיש לו זכות לאכול הבשר חייב בנזקיהן אף דאין הממון שלו, ובמה שכתב כאן הרמב"ם עד שיתן האחד חלקו לחבירו, הנה בפשוטו גם לריה"ג דקק"ל ממון בעלים אינו יכול לשנות הקרבן שיהי' הקונה בעלים להתכפר בו, וכן כתב הקצוה"ח בסי' ת"ו דבודאי הוי שינוי בעלים, וכן כתב הצל"ח בפסחים דף צ' רק בד' הגמ' שם מיישב דלא כהקצוה"ח אלא דבהו"א, הוי סבר דאפשר לשנות, ולפי"ז צ"ל דסובר הרמב"ם דאם יכול להקנות ויהי' הבשר שלו יועיל זה לגבי דין סמיכה, ואף דבסברא אינו מובן כלל דבפשוטו דין סמיכה תלוי בבעל הקרבן לכפרה ולא במי שיאכל הבשר. אכן נראה דיש להוכיח דשייך סמיכה גם במי שהוא בעל הקרבן לאכילת הבשר דהא בריש זבחים דף ה' ע"ב שו"ט הגמ' אם יורשין יש להם דין ריצוי וכפרה בעולת מורישם, ואמר שם למימרא דקניא להו וכו', אח"כ אמר ולא קניא להו וכו' ומסיק דמקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא, וחזינן דהוי סברא להגמ' דלא קניא ליורשין כלל לכפרה, ומ"מ תנן במנחות דף צ"ב דיורש סומך ואם נימא דאין גדר סמיכה אלא במתכפרין א"כ מאי מיבעי לגמ' אם יש ליורש קצת קנין בכפרה, ואף דהגמ' בזבחים מיירי בדין האשה שהקריבה חטאת ומתה יביאו יורשיה עולתה, ולר' יוחנן דמוקי לה בקדושין דף י"ג מדין שעבודא דאורייתא, א"כ כיון שהם יורשים על הממון ומירושתם הם מקדישים הקרבן שפיר שהם בעלים לסמיכה, אבל לשמואל דמוקי לה בהפרישתה מחיים קשה, ועוד דמתני' דמנחות דתנן סתמא דיורש סומך הא לא תנן דהוא דוקא כשהיורש הקדיש מנכסי אביו ומוכח דשייך סמיכה גם בבעל הקרבן אף שאינו מתכפר, וגם לפי"מ דלא ידע דמקופיא מכפרא. ועוד דבב"ק דף י"ג ע"ב אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה, ופריך לחם פשיטא, סיפא איצטריך ליה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם, הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא ליה את אכלת בשר ואנא אייתי לחם, קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא, ומבואר דאי לאו דלחם חיובא דבעלים והיינו אומרים דלחם הכשירא דזבח היה בדין שהניזק יביא הלחם אף שאינו שייך כלל לכפרת הקרבן, מ"מ הוא בעל להזבח כיון שאוכל הבשר, א"כ גבי סמיכה נמי כיון דמוכח מהסוגיא דזבחים דשייך סמיכה ביורש אפי' אם היינו אומרים דאינו שייך כלל לכפרת הקרבן, א"כ ה"נ שייך סמיכה למי שיש לו דין באכילת הקרבן כמו שהי' שייך להניזק להביא לחם אם היינו אומרים דלחם הכשירא דזבח. ואף דמסתבר דהעיקר הוא המתכפר ואם יהי' המתכפר ראוי לסמוך יסמוך הוא ולא מי שיש לו זכות באכילת הבשר, מ"מ כאן שהוא בתערובות ואין המתכפר יכול לסמוך, בזה מי שיש לו זכות באכילת הבשר סומך דגם הוא נקרא בעל הקרבן, והי' אפשר לומר דאם המתכפר יכול ג"כ לסמוך יסמכו שניהם כמו שותפים, אבל אינו מוכרח, ואף דלפי דברינו יקשה למה צריך קרא ביורש דמימר וסומך כיון דכל מי שיש לו זכות באכילת הבשר הוא כן, יש לומר דקרא אשמעינן זה גופא דבשביל זכות אכילת הבשר הוי בעל הקרבן וממילא כל מי שיש לו זכות זה הוי בעל הקרבן. איברא דעוד אנו צריכין לבאר מה שהוכחנו מהסוגיא דזבחים שהי' שייך דין סמיכה ביורש אף אם לא הי' לו שום דין בכפרה, וע"כ משום דיש לו זכות באכילת הבשר וקשה דהא שם הסוגיא הוא בדין עולה שמקריבין לאחר מיתה, ואם נימא דגם בזה היורש סומך יקשה הא בעולה אין לו זכות אכילה בהבשר, ואפשר לומר דאה"נ ע"כ היינו אומרים דמה דתנן דהיורש סומך לא קאי בעולה אלא בשלמים, ולא שייך לומר דהא מתני' סתמא תנן, משום דהא תנן יורש ובעולה הא אינו יורש כלל דמה מהני מה שהוא יורש שאר נכסי המוריש, ובבן מצינו שהוא קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, אבל בסתם יורש לא מצינו כן, וכיון דתנן יורש ע"כ או שירש הנכסים והקדיש העולה שמחוייב המוריש, או בשלמים שהוא יורש לאכילת הבשר, ומבואר בזה עיקר הוכחתי מדין יורש דשייך לדין סמיכה, דלכאורה אין מקום לראי' זו דהא דין סמיכה ילפינן מקרא דכתיב גבי תמורה אם המר ימיר לרבות את היורש וילפי רבנן סמיכה מתמורה כדאיתא במנחות דף צ"ג אבל לפימש"כ מבואר דהא עכ"פ הלמוד הוא על היורש, וזה שייך למי שהוא יורש הקרבן, אבל מי שאין לו דין בירושת הקרבן איך נקרא יורש בין לדין תמורה בין לדין סמיכה, ואף דלפי"ז אפשר לומר דאם נימא דיורשין לא קניא לכפרה כלל, באמת היינו מפרשים מתני' דיורש סומך כשהיורש הקדיש הקרבן מנכסי המוריש, אבל הוא דוחק ולא משמע כן סתמא דמתני' וכנ"ל. ובמה שכתבנו מבואר מה דתנן שם במנחות דף צ"ב והיורש סומך ומביא נסכים, ופרש"י ומביא נסכים שהי' אביו חייב להביא עם הזבח, ולפי פירושו צריך לומר שהיורש חייב להביא הנסכים מנכסי אביו כיון שנתחייב בה אביו כשהפריש הקרבן, אבל קשה דא"כ מוכח ממתני' כר' יוחנן דשעבודא דאורייתא, ולא כדמוקי שמואל בקדושין מתני' דיביאו יורשים עולתה כגון שהפרישה מחיים, וראיתי בקרית ספר בפ"ג מהל' מעה"ק שכתב וז"ל, יורש סומך ומביא נסכים דכתיב בתמורה אם המר ימיר לרבות את היורש ויליף סוף הקדש סמיכה ונסכים מתחלת הקדש תמורה, מה תחלת הקדש יורש מימר אף סוף הקדש יורש סומך ומביא נסכים ומבואר דמפרש דמה דמביא היורש נסכים הוא בשביל חיוב עצמו שנעשה לענין זה בעל הקרבן, וכן משמע פשטה דמתני' דשייך הך דינא דיורש סומך לזה דמביא נסכים, ולדברינו מבואר דזהו בשביל שהוא בעל הקרבן לאכילת הבשר, לכן חייב בהבאת נסכים אף דאינו מתכפר וכמו דמצינו שהצבור מביאין נסכים על קרבן עכו"ם אף שאינן מתכפרין, וכאן כיון שהיורש בעל הקרבן לאכילת הבשר חייב בנסכים. והנה אם נבאר באופן זה דעת הרמב"ם ע"כ אנו צריכין לומר דפוסק כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים ויכול להקנות חלקו לחבירו, אבל כבר כתבתי דקשה לומר כן דבעיקר דינא דריה"ג גבי שבועת הפקדון לא פסק הא דריה"ג, וכן בקדושי אשה אף דפסק כלשון המשנה המקדש בחלקו, ואמר הגמ' דריה"ג נמי מודה מ"מ לא הזכיר דישראל שקידש בקדשים קלים מקודשת, לא מצינו בשום מקום שיפסוק בפירוש כריה"ג, לבד בהל' נזקי ממון שבארתי דהוא גם לחכמים. והנה לכאורה אפשר לומר דבדין אכילת בשר יכול להקנות גם קדשים קלים אפי' לרבנן כיון דבזה יש לו זכות, ורק במה דצריך דין ממון סברי דאינו ממונו, וכמש"כ מד' הר"י קורקוס שישבתי בזה דחייב בנזקין אפי' לרבנן, אלא דקשה לומר כן דהא בקדושין דף נ"ד ע"ב מייתי הגמ' מתני' דמע"ש פ"ד הפודה מע"ש שלו מוסיף חמישיתו בין משלו בין שניתן לו במתנה, ואמר הגמ' מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה, והאמר מעשר ממון גבוה הוא, ומשני כגון דיהיב ליה בטבלו, ופירש"י ממון גבוה הוא ולא מצי יהיב ליה והוי ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינן ביה ממעשרו, וחזינן דאף דיש לו זכות אכילה אינו יכול ליתן המעשר לאחר לאכילה שיהי' האחר בעל המעשר, וא"כ למה נאמר דלדין סמיכה יהי' נחשב כאילו הוא בעל הקרבן, במה שנתן לו בעל הקרבן הזכות לאכילה, ובפשוטו מוכח מהגמ' דאינו יכול כלל ליתנו במתנה כיון דממון גבוה הוא, וא"כ ה"נ בקדשים קלים לרבנן. אכן ברפ"א דמע"ש בהא דתנן מע"ש אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו, אמר על זה בירוש' אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה, אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה, כיצד אין מוכרין אותו לא יאמר אדם לחבירו הא לך המנה הזה של מע"ש, ותן לי בו חמשים זוז של חולין, מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ, ברם כר' יהודה בדין הוא שיהא מותר למכרן מק"ו וכו' ע"ש כל הסוגיא, וקשה דלר"מ דסבר מע"ש ממון גבוה הוא מה צריך ליתן טעם על אין ממשכנין בשביל שכתוב בו ברכה, בשלמא אין מוכרין מפני שכתוב בו קדושה יש לומר דזהו גופא טעמא דבשביל שכתוב בו קודש אמרינן דממון גבוה הוא, אבל למה צריך טעם מיוחד על אין ממשכנין אותו, וגם מה דאמר ברם כר' יהודה בדין הוא שיהא מותר למכרן מק"ו, משמע דלר"מ אסור למכרן ולא שאינו יכול למכרן, וראיתי בדברי הרדב"ז ברמב"ם פ"ה מהל' מע"ש הל' א' במה שכתב הרמב"ם הא דמתני' הפודה מעשרו לעצמו בין שהוא שלו וכו' ובין שניתן לו בטבלו מתנה, כתב ע"ז הרדב"ז ומשום דקיי"ל דמתנה כמכר ואסור ליתנו תיקן רבינו שניתן לו בטבלו, והכי מתרץ לה בפ' האיש מקדש, ולכאורה דבריו תמוהים דבגמ' בקדושין אמר כן משום דמע"ש ממון גבוה ואינו יכול ליתנו במתנה, אכן לפימש"כ דמד' הירוש' מוכח דהוא רק שאסור ליתנו ולא שאינו יכול ליתנו דכיון דזכות אכילה הוא שלו גם לרבנן יכול להקנותו לחבירו לאכילה, ולכן מפרש דגם מה דאמר בבבלי מי מצי יהיב ליה הוא ג"כ רק משום איסור. אכן לפימש"כ מד' הר"י קורקוס דאיכא מחלוקת בזה יש לומר דבבבלי אזיל למ"ד דאם אין בו דין ממון לא מיקרי לכם, א"כ אפשר למיסבר דאם אין לו זכות יש לו רק דין אכילה, אבל לא זכות אכילה ולכן לא מיקרי לכם, ולכן גם לדין הקנאה לא יוכל להקנותו, ולכן אמר מי מצי יהיב ליה, והירוש' סבר כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה, וסבר דאם יש בו היתר אכילה כמו במע"ש נקרא זכות אכילה ומיקרי לכם, ולכן יכול גם להקנות הזכות אכילה שיש לו, ולכן מפרש אין מוכרין אותו דהוא רק איסור למוכרו וכן למשכנו, וא"כ הרמב"ם שפסק כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה שפיר סובר דיכול למוכרו רק שאסור למוכרו ומשום זה הוצרך לאוקמי שניתן לו בטבלו. אח"כ ראיתי בדברי הגר"א בשנות אלי' למע"ש פ"ד משנה ה' בהא דתנן הפודה מע"ש שלו וכו' ובין שניתן לו במתנה, דאמר ע"ז בירוש' מתני' דר"מ היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר, וכו' מביא הגר"א מה דאמר כן בירוש' בפ"א על מתני' דתנן אבל נותנין זל"ז מתנת חנם, א"ר יוסי ד"ה היא ומביא ממעשר בהמה דד"ה אינו נמכר וניתן במתנה, וכ' הגר"א ולא אמרו שם ד"ה אלא לומר דאתי אף כר"מ אף שסבר מע"ש ממון גבוה, ע"ז אמרו ד"ה היא דמ"ש ממעשר בהמה, וע"ז מביא הגר"א הסוגיא דבבלי בקדושין שהבאנו דסובר דלר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא אינו יכול ליתנו במתנה, וא"כ עיקר דברינו מקורם ברור מד' הגר"א דהירוש' חולק על הסוגיא דקדושין, אלא שהוספנו דיש לתלות זה בפלוגתא דבבלי אי תליא בדין ממון או בדין היתר אכילה וכנ"ל. ולפי"ז מבואר דנוכל ליישב ד' הרמב"ם דסובר דאפי' לרבנן דלא סברי כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים, מ"מ כיון דיש לו זכות אכילה יכול ליתן זכותו לאחר לאכילה, וזה מהני גם לדין סמיכה וכמו שבארנו.
י׳
תודה שנתערבה בתמורתה שתיהן תקרבנה ויניף הלחם עמהן, וכך אם נתערבה תודה בשאר זבחים אע"פ שקרבה תודתו ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה תודה אחרת ובדמי היפה זבח אחר, נתערבה באיל נזיר שתיהן תקרבנה ויניף הלחם עמהן. השגת הראב"ד תודה שנתערבה, א"א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה. דברי הראב"ד על נתערבה באיל נזיר, וכתב הכ"מ דאפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן, ולכאורה דבריו אינם מובנים, דאם אסור למעט באכילת קדשים מאי נ"מ בין בכל הקרבן בין במקצתו, אך כונתו משום דטעם דאסור למעט בהאוכלין מזרים לכהנים, זהו משום שיוכל לבוא לידי נותר כשימעטו הראוים לאכול, וכמו מה דאין ממעטין בזמן אכילת הקדשים שפירש"י בפסחים דף פ"ט משום שאפשר שיבוא לידי נותר, ולכן כתב דכיון דאינו בכל הקרבן אלא בהזרוע בשלה לא יבוא בזה לידי נותר. ובאופן אחר נראה אם נפרש דזהו מעיקר דינא דאין למעט באכילת קדשים ולא משום חשש דשמא יבוא לידי נותר, יש לומר דיש חילוק בין היכי שבעיקר שחיטת הקרבן והקרבתו אנו ממעטין בדין אכילתו, דזה הוא הקרבת קרבן באופן שלא יהי' אפשר לקיים בו דין אכילתו, ובין דין זרוע בשלה דזהו דין מיוחד שלאחר הקרבתו, דבשעת בשולו איכא מצוה ליתן הזרוע בשלה לכהן, ואין זה דין בשעת הקרבת הקרבן, ולכן אין זה מעכב בדין הקרבת הקרבן שבשביל זה לא נוכל להקריב הקרבן ולומר בו ירעה, משום שאח"כ יהי' בו ספק דין איל נזיר שיש מצוה ליתן הזרוע בשלה לכהן.
י״ח
בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא, היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא, מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעליו, מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו וחוזר ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו, ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל, ואם פסח אחר זמנו הוא שלמים, ובזמנו הכל נזהרין בו, ואם תאמר שמא אשם נזיר או מצורע הוא אינן מצויין תמיד לפיכך לא חשו להן. ויביא עמה לחם שמא תודה היא, הלח"מ הביא דבגמ' איתא דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה, ולפי פירש"י ותוס' היינו שמביא עוד בהמה אחרת ומתנה, והקשו בתוס' על מצא זכר בן שנה דמביא שתי בהמות לפירושם דמביא עוד אחת לתודה, למה צריך להביא בהמה אחרת יתנה בהך בהמה דשלמים, ואי משום דלא שוו באכילתן הא הך תנא סבר מביאין קדשים לבית הפסול, מדקתני פסח שלא בזמנו שלמים הוא, אע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה, ותירצו משום דתודה בעו לחם ואין לחם בא בנדבה דהוי חולין בעזרה כדאיתא בפ' התודה דף פ', והקשה הלח"מ במה דמפרש הרמב"ם דמתנה בהך בהמה גופה כמו שפי' הכ"מ, וגם במה שכתב דפסח אחר זמנו שלמים, דהא פסק בהל' י"ב דאין מביאין קדשים לבית הפסול, ועוד במה שכתב דיביא עמה לחם שמא תודה היא, דהא בפ' התודה אמר דאין מביאין לחם מספק, משום דאין מכניסין חולין בעזרה, ונשאר בצ"ע. ונראה ע"פ ד' הפנ"י דהאי דפריך דילמא תודה היא רק חששא דרבנן, דמדינא הו"ל למיזל בתר רובא דרובן שלמים הם, אלא דטרח למצוא תקנה לכל אופן, וצריך לומר דבעי למצוא תקנה דשמא תודה היא שנדר הבעלים תודה, דאם אמר הרי זו תודה מה מהני מה שיפריש תודה אחרת, ולפי"ז יש לומר לדעת התוס' דהך בהמה גופה יוכלו לאכול לב' ימים ולילה ואזלינן בתר רובא, רק הבהמה שיקריבו לספק תודה ספק שלמים כיון שיקריבו בפי' לספק תודה לא יוכלו לאכול אלא ליום ולילה, ומבואר בזה ד' התוס' שהוכיחו דהאי תנא סבר דמביאין קדשים לבית הפסול מפסח אחר זמנו ולא הוכיחו ג"כ מנקבות זבחי שלמים דבפשוטו בזה אינו ממתין עד שתומם ומקריב הבהמה עצמה, וכן מוכח מפירש"י בד"ה אלא אמר ר"י, שכתב הא דקתני זכרים עולות וכו' רק דמייתי עוד בהמה לשם תודה, וקשה דעכ"פ איך מקריב הבהמה עצמה ומוכח דמביאין קדשים לבית הפסול, אבל לד' הפנ"י מיושב דכיון דאינו מקריב אותה לספק תודה נאכלת לב' ימים ולילה, ובזה נוכל ליישב ד' הרמב"ם דסובר דגם בהך בהמה אף דמקריבין אותה מספק גם לשם תודה ומשו"ה מביאין לחם, מ"מ בדין אכילה אזלינן בתר רובא ונאכל לב' ימים, וכן הוא בהא דפסח לאחר זמנו שלמים, ואמר זה רק שאין צריך למיחש דילמא פסח הוא בעיקר ההקרבה, אבל בדין אכילה אזלינן בתר רובא, ודוקא היכי דהוי ספק גמור כמו בתודה שנתערבה במנחות דף כ' דאמר שם דממעט באכילת שלמים. אכן עוד אנו צריכין ליישב זה שכתב הרמב"ם שיביא עמה לחם, דהא אין לחם בא מספק שאין מכניסין חולין לעזרה, ונראה דהא קיי"ל במנחות ע"ח השוחט את התודה ולחמה חוץ לחומת עזרה קדש הלחם, ודוקא חוץ לחומת בית פאגי לא קדש הלחם, ורק דהא תרומת לחמי תודה צריכין תנופה עם החזה ושוק, אבל בודאי אין התנופה מעכבת, מכש"כ ממנחה שהוא קודם הקרבת הקומץ, ותנן במנחות י"ח לא הניף כשר בפרט כאן שהוא אחר זריקה, ולא שייך כאן ג"כ כל שאינו ראוי לתנופה כיון שהוא כבר אחר זריקה ואינו בהכשר הקרבן, ואיכא רק מצות תנופה, אלא דמ"מ במה דהוי ספק גמור לא עבדינן לכתחלה הקרבה שלא יוכל לקיים כל המצוה כפי שדינה לכתחלה, ולכן תודה שנתערבה בתמורתה אין לה תקנה, אבל כאן כיון דהוא רק משום חששא בעלמא אפשר להביא הלחם ולא יכניסו בעזרה, וגם לא יקיימו מצות תנופה והקרבן שפיר מקריבין, אח"כ ראיתי בס' הר המורי' וב"ה שנתכונתי לדבריו בכל מש"כ בישוב ד' הרמב"ם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק ו׳

כ׳
איברי חטאת שנתערבו כו'. עיין במ"ש מרן בפ"ז מהל' ע"ז ובריש פט"ו מהל' תרומות יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ו׳, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשיןכל הרמב״ם