רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ח

ספר עבודה · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ח

הלכה א׳

כָּל הַמְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינהּ נָכוֹנָה בְּקָדָשִׁים. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז יח) "לֹא יֵחָשֵׁב":

הלכה ב׳

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל דִּין זֶה שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַקָּדָשִׁים בְּמַחְשָׁבָה. שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה מַעֲשֶׂה:

הלכה ג׳

כָּל קָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהוּא פָּסוּל בֵּין שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁפְּסָלוֹ. כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמֵזִיד לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ג) "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה":

הלכה ד׳

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶלָּא עַל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

הלכה ה׳

וְכֵן קָדָשִׁים שֶׁהֻטַּל בָּהֶם מוּם. הָאוֹכֵל מֵהֶם כְּזַיִת לוֹקֶה. הֲרֵי הֵם בִּכְלַל (דברים יד ג) "כָּל תּוֹעֵבָה" עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶם מוּם אַחֵר וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל שֶׁפִּסּוּלוֹ מִסָּפֵק אֵין לוֹקִין עָלָיו:

הלכה ו׳

כָּל קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יח) "וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא". וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ בִּשְׁגָגָה מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה:

הלכה ז׳

אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בֵּין לְאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַמַּתִּיר עַצְמוֹ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא לוֹקֶה כְּאוֹכֵל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶם פִּגּוּל. כֵּיצַד. מִנְחָה שֶׁנִּתְפַּגְּלָה. הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ אוֹ מִן הַלְּבוֹנָה אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. לְפִי שֶׁהֵן הֵן הַמַּתִּירִים אֶת הַשְּׁיָרִים לְאָדָם. וְכֵן זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל. הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מֵאֵימוּרָיו אוֹ מִבְּשַׂר הָעוֹלָה חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל כְּזַיִת מִן הַדָּם אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. שֶׁהַדָּם מַתִּיר אֶת הָאֵימוּרִין לִקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ וְהָאֵימוּרִין מַתִּירִין אֶת הַבָּשָׂר לָאָדָם. וְדַם הָעוֹלָה מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. וְדַם חַטַּאת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. וְדַם עוֹלַת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. וְדַם חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מַתִּיר אֵימוּרֵיהֶם לַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ חַיָּבִין עַל אֵימוּרֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מַתִּירִין הַשְּׁיָרִים לַכֹּהֲנִים. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת מַתִּירִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַכֹּהֲנִים. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה מַתִּירִין לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֲנִים. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת אֵינָן מִתְפַּגְּלִין לְעוֹלָם:

הלכה ח׳

וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל לְעוֹלָם. הַקֹּמֶץ. וְהַלְּבוֹנָה. וְהַקְּטֹרֶת. וְהַדָּם. וְהַיַּיִן. בֵּין יַיִן הַבָּא עִם הַנְּסָכִים בֵּין יַיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת כֻּלָּן שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶם קֹמֶץ לְהַתִּירָן. כְּגוֹן מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת נְסָכִים וּבְשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא דַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. אֵינוֹ תָּלוּי בּוֹ שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלוֹג אַחַר כַּמָּה יָמִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

הלכה ט׳

אָסוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקָּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה (ויקרא כב ל) "לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים כֻּלָּם. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְּקוֹ הַכָּתוּב לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב י) "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בְּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ":

הלכה י׳

הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנּוֹתַר. בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ח) "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה". וּמֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב כָּרֵת עַל אֲכִילַת הַנּוֹתָר. אִם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵם חַיָּב עֲלֵיהֶן מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְאִם קָדָשִׁים קַלִּים הֵם חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שֵׁנִי שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי. וְהֵיכָן הִזְהִיר הַכָּתוּב עַל הַפִּגּוּל וְעַל הַנּוֹתָר. בַּמִּלּוּאִים. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שָׁם (שמות כט לג) "לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" לְהַזְהִיר עַל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּקֹדֶשׁ שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ:

הלכה י״א

וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִכְזַיִת. וְכָל הַפִּגּוּלִים וְהַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין:

הלכה י״ב

אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַקָּדָשִׁים אוֹ לְסַבֵּב לָהֶם טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי פּוֹסְלָן. וְהַמְטַמֵּא אֶת הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָדָם טָהוֹר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יט) "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל". וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאִם אָכַל כְּזַיִת מִלְּבוֹנַת הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמְאָה אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בִּכְלִי לוֹקֶה. אֶחָד קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה אוֹ לְאַחַר כַּפָּרָה. בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתָן. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הָאוֹכֵל אַחַר זְרִיקַת דָּמִים. אֲבָל אִם אָכַל קֹדֶם זְרִיקָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל קֹדֶשׁ טָמֵא. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה י״ג

כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא טֻמְאָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וְאָכַל כְּזַיִת מִן הַקָּדָשִׁים בֵּין בְּקֹדֶשׁ טָהוֹר בֵּין בְּקֹדֶשׁ טָמֵא. בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה נִתְחַיֵּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז כ) "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה". וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטֻמְאַת הַגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז כא) "וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה". וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל עָוֹן זֶה בְּיוֹלֶדֶת שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (ויקרא יב ד) "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע":

הלכה י״ד

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְטָמֵא שֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל. וְהָאוֹכֵל קֹדֶשׁ אַחַר שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁיֶּעֱרַב שִׁמְשׁוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז כ) "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו:

הלכה ט״ו

הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ט״ז

אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַל קֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין עַד שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו. אֲבָל אִם אָכַל אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ מִשּׁוּם נוֹתָר אוֹ מִשּׁוּם טָמֵא עַד שֶׁיֻּקְרְבוּ מַתִּירָיו כְּהִלְכָתָן. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בִּכְלִי חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה. אֲפִלּוּ נִטְמָא הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיִּטָּמֵא הָאוֹכֵל הוֹאִיל וְקָרְבוּ הַמַּתִּירִין וְאַחַר כָּךְ אָכַל חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן אִם אָכַל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְהוּא טָמֵא אַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָם הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת:

הלכה י״ז

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאַף דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. כֵּיצַד. דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן הַמַּתִּירִין עַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. חוּץ מִן הַדָּם שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו לְעוֹלָם אֶלָּא מִשּׁוּם דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד:

הלכה י״ח

טָמֵא שֶׁאָכַל אֵימוּרִין חַיָּב כָּרֵת:

הלכה י״ט

אָכַל פֶּסַח שֶׁלֹּא נִצְלָה. וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָן. הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַה שֶּׁהֵן. אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְחַיֵּב אָדָם עַל אֲכִילָה אַחַת מִשּׁוּם פִּגּוּל וּמִשּׁוּם נוֹתָר. שֶׁהַפִּגּוּל הוּא הַקָּרְבָּן שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְאֵינוֹ עוֹלֶה לְשֵׁם קָרְבָּן וְלֹא נִרְצָה כְּלָל. וְהַנּוֹתָר הוּא הַנִּשְׁאָר מִקָּרְבָּן שֶׁקָּרֵב כְּמִצְוָתוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ:

הלכה כ׳

הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה וַאֲכָלָן חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה מִין עַל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְבַטְּלוֹ שֶׁאֵין הָאִסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה:

הלכה כ״א

וּפִגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ מִשֶּׁמָּשְׁלָה הָאוּר בְּרֻבָּן פָּקַע אִסּוּרָן מֵהֶן. וְהָאֵמוּרִין מִצְטָרְפִין עִם הַבָּשָׂר לִכְזַיִת בֵּין בְּעוֹלָה בֵּין בִּשְׁאָר קָדָשִׁים לְחַיֵּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא:

הלכה כ״ב

זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל. אוֹ שֶׁנּוֹתַר לְאַחַר זְמַנּוֹ וְאָכַל מִמֶּנּוּ. מִן הָעוֹר. אוֹ מִן הַמָּרָק. אוֹ מִן הַתַּבְלִין. אוֹ מִן הָאָלָל. אוֹ מִן הַמֻּרְאָה. מִן הַגִּידִים וּמִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. מִן הַצִּפָּרְנַיִם מִן הַחַרְטֹם וּמִן הַנּוֹצָה וּמִבֵּיצֵי הָעוֹף. אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן טְמֵא הַגּוּף שֶׁאָכַל דְּבָרִים אֵלּוּ מִקָּרְבָּן כָּשֵׁר אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה כ״ג

אָכַל מִן הַשָּׁלִיל. אוֹ מִן הַשִּׁלְיָא. חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר בְּשַׂר הַזֶּבַח:

הלכה כ״ד

קָדְשֵׁי עַכּוּ"ם אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן דַּם הַקָּדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהָעֵצִים אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת לֹא מִשּׁוּם פִּגּוּל וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח

א׳

ה"ז עובר וכו'. עיין זבחים כ"ט ב' ושם ל"ו ברש"י ותוס' שם ד"ה וחטאת וכו' ועיין ספרי שופטים פיסקא קמ"ז ועיין במל"מ ועיין לעיל פט"ו ה"ג.

ב׳

אינו לוקה. בזבחים כט ע"ב.

ג׳

במזיד דלוקה וכו'. עיין תוס' בכורות ל"ד א' ד"ה ומי קניס וכו' ועיין לקמן בפ"ד מהל' בכורות ה"א במל"מ בד"ה ודע וכו' שתמה על דברי רבינו דהכא יעו"ש.

ד׳

השמועה למדו וכו'. ספרי ראה פיסקא צ"ט ועיי"ש בזרע אברהם.

ה׳

בכלל כל וכו'. משמע מכאן דהוא מדאורייתא ועי' במל"מ שם בפ"ד מהל' בכורות. כמו שבארנו. לכאורה צ"ל כמו שיתבאר והוא בסימן פ"ב מהל' בכורות ה"ז יעו"ש ויש לדחוק דקאי על מה שאמר ויאכלו במומן ר"ל דמום קבוע אוכלין עליו וכמו שנתבאר לעיל בסימן כ"ח.

ו׳

כמו שבארנו. בפרק הקודם. שנאמר והנפש וכו'. עיין כל הסוגיא בזבחים כ"ח ב' כריתות ה' א' ועי' תו"כ צו פי"ג סוף פרשה ח'. חטאת קבועה. ריש כריתות ושם י"ד א' זבחים מ"ה ב' ק"ט א' מעילה י' ב' ט"ו ב' יעו"ש היטב.

ז׳

אינו חייב וכו'. יומא ס' א' זבחים מ"ג א' מ"ו א' חולין קי"ז ב' מנחות י"ד א' תוספתא זבחים פ"ה ועי' לעיל פי"ג ה"ג. לוקה כאוכל וכו'. מהא דכתב לעיל הלכה ג' דע"ז קאי לא תאכל כל תועבה יעו"ש אמנם עיין בתוס' פסחים ט"ז ב' ד"ה אינו נושא וכו' וביומא ז' ובזבחים כ"ג ב' ובמנחות כ"ה א' והובאו במל"מ דאין בהם פסול כלל יעו"ש בד"ה ודע דלשיטת וכו'. מן הקומץ וכו'. שם בזבחים ובמנחות שם ועיי"ש זבחים מ"ד א' אבל משום טומאה חייב אם אכל הקומץ בטומאה ואע"פ דבעינן בטומאה ג"כ קרבו מתיריו כדאיתא לקמן הלכה ט"ז מ"מ משמע לקמן הלכה י"ז דחייבין על הקומץ משום טומאה וה"ט דכיון שנתקדש המתיר בכלי חייבין עליו משום טומאה וכמש"כ בהלכה ט"ז יעו"ש היטב ועיין תוס' זבחים מ"ג א' סד"ה הקומץ וכו' יעו"ש היטב והא דאיתא במעילה ט' א' דאם קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא יעו"ש משמע הא קודם הקטרה אין חייבין עליו משום כל הני היינו דווקא בשירים אבל אקומץ עצמו חייבין משום טומאה משהוקדש בכלי יעו"ש היטב וכן העלה המל"מ ועיין רש"י שם מ"ה ב' דכתב בהדיא דקומץ יש בו משום טומאה ורק די"ל דמיירי שהוצת האש ברובו יעו"ש שם מ"ב בתוס' דלרש"י י"ל כן דאל"כ אין חייבין עליו משום פגול לבד זה דהוא גופיה מתיר יעו"ש. או מאימוריו. אע"פ שהם מתירין את הבשר לאדם מ"מ כיון שנטמאו או אבדו מותר לאכול בלתי הקטרת אימורים לא נחשב מתיר וכמש"כ התוס' שם בזבחים מ"ג א' ד"ה והלבונה וכו' ובמנחות י"ד א' ד"ה והלבונה עיין זבחים ל"ה ב' צ' א' מנחות מ"ז ב' מעילה ז' ב' ט"ו ב' משם מבואר דהאימורין מתפגלין (ועיין מנחות כ"ה ב' ד"ה ת"ל וכו' יעו"ש וצע"ק). שהדם מתיר וכו'. וכן פסק ג"כ בפי' המשניות בזבחים שם אמנם מרש"י ביומא שם ובחולין שם מבואר דמפרש דהדם מתיר את הבשר להיות נאכל והאימורים ליקרב יעו"ש אמנם רבינו מפרש בדרך אחר והנראה לענ"ד דנאדי רבינו מזה דאם נפרש כרש"י א"כ נילף משלמים דבעי שתי מתירין דוקא היינו שהמתיר יתיר שני דברים לאדם ולמזבח כמו שלמים ובאמת הא הדין הוא דחייב על דבר שיש לו מתירין או לאדם או למזבח לכן פירש דשני דברים מתירין שני דברים א"כ לא מצינו רק דבר הניתר ע"י אחר ומ"מ מרבינן שם בין אכילת מזבח שהותר ע"י הדם ובין אכילת אדם שהותר ע"י אימורין (וכמש"כ רבינו בריש ההלכה אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח ומקורו מהא דזבחים י"ג ב' כ"ח ב' מנחות י"ז א' חולין פ"א ב') וה"נ כל דבר הניתר ע"י דבר אחר חייבין עליו ובהיות כן יש ליישב זה דלכן הביא זה רבינו בכאן כדי לאפוקי מפרש"י וכאמור ומיושב מה שנתקשה המל"מ בזה. ועיין במל"מ שחקר אם בעינן במחשבת חוץ למקומו שיקרבו כל מתיריו יעו"ש בסוף דבריו שהקשה מהא דמעילה ב' א' יעו"ש וע"ע בזבחים ל"ד ב' ששם ג"כ איתא כעין זה וכבר כתבו התוס' במנחות ע"ט א' ד"ה והדר וכו' דלא קאי על חוץ למקומו וה"נ י"ל במעילה כן אמנם רש"י בזבחים שם מבואר דלא ס"ל כתוס' יעו"ש היטב ולכאורה הסברא נותנת כתוס' דהא א"א לאקושי בהא מילתא מחשבת המקום למחשבת הזמן דאילו במחשבת הזמן בעינן שלא יתערב פסול אחר בה עד כלות הזריקה ואילו במחשבת המקום לא שייך זה דהא חשב בשחיטה מחשבת המקום ובקבלה או הילוך חשב מחשבת הזמן או שאר מחשבה מ"מ הוי פסול ולא נפקא ממחשבת המקום וא"כ מהיכי תיתי לדמות מחשבת המקום דבעינן שיקרבו כל מתיריו לענין זה דאינו לוקה על מחשבת המקום עד אחר שיזרק הדם ויש לעיין בזה. מתיר בשרה וכו'. ובמשנה שם בזבחים קאמר דמתיר נמי עורה לכהנים וצ"ע על רבינו שהשמיט זה ואולי הוא טעות הדפוס דאל"כ אמאי קאמר לקמן ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח הא לפ"ז דומה לדם עולת בהמה והו"ל למיכללינהו יחד אלא ודאי דדין עולת בהמה אינו דומה לעולת העוף והבן. אימוריהן משום וכו'. רש"י פירש שם במנחות דאם חישב על אימורין גם הבשר נתפגל אולם מדברי רבינו לא משמע כן ומשמע דוקא דהאימורים נתפגלו ולא הבשר וכן משמע מהא דכתב דדברים שאין להם מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות וכו' אינן מתפגלין לעולם ועי' בזבחים ל"ה א' ב' ושם מבואר כרש"י שוב מצאתי בתוס' רעק"א על משניות שתמה כן ע"ז. ודוחק לומר מדהביא ראיות שם וקאמר לימא מסייע ליה ודחה את הראיות לכן ס"ל לרבינו דאין הלכה כן וצ"ע בזה וע"ע מעילה ט' א' ולרבינו צ"ל חייבין עליהם משום פגול קאי על האימורין לבד ומשום טמא קאי נמי על הבשר אמנם לרש"י אתי שפיר טפי. מתירין ב' וכו'. הא ודאי דגם הכבשים חייבין עליהן משום פגול כמבואר בפי"ז הט"ז מפני שגם להם יש מתירין הדם מתיר האימורין למזבח והאימורין מתירין את הבשר לכהנים ולא בא רבינו לומר רק שהלחם הטעם שמפגלין ומתפגלין אע"פ שאין מהם כלום למזבח מ"מ יש להם מתירין שהכבשים הם המתירין שלהם.

ח׳

הבא בפני וכו'. הך יין הבא בפ"ע מיירי בין במתנדב יין בפ"ע בין במביא נסכיו ביום אחר לאחר שהביא קרבנו יעו"ש ברש"י ותוס' זבחים מ"ג א' ופסק כרבנן. ולוג שמן וכו'. מיירי אפי' במביאו עם אשמו כמו שמסיק ופסק כר"ש משום דבתוספתא שם פ"ד מיתנייא בלשון חכמים והובא ג"כ בש"ס שם מ"ד א' ובמנחות ט"ו ב' יעו"ש ועיין בתוס' שם מ"ג א' וז"ל ולוג שמן של מצורע נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים עכ"ל ולכן פסק רבינו כן ובחנם נדחק מרן בזה שוב מצאתי בתוס' יו"ט שכתב קצת מזה ועיי"ש בתוס' חדשים מש"כ בזה יעו"ש היטב והתימה עליו דאישתמיטתיה הסוגיא דשם מ"ד א' שוב מצאתי בתוס' רעק"א יעו"ש ועיין בתו"כ צו פי"ג פרשה ח' והיא הברייתא המובאת בש"ס שם. כמו שיתבאר וכו'. לקמן בפ"ה מהל' מחסורי כפרה ה"ד יעו"ש.

ט׳

לא תותירו וכו'. כ"ה בפרשת צו ובפרשת אמור וע"ע בפרשת בא לענין פסח ומש"כ מרן דבתו"כ פרשת צו מרבה כל הקרבנות יעו"ש כ"ה שם בפ' י"ב אבל באמת שם לא מיירי רק מתחלת זביחתן לא יהא רק ע"מ לאכול ליום אחד אבל לא לענין הלאו דלא תותירו וכ"ה בתו"כ אמור פ"ט פרשה ח' יעו"ש היטב אבל י"ל כיון דמרבה שם בתו"כ דהאי קרא קאי על כל הקרבנות לענין המחשב' דזה נדרש מדרשא דביום ההוא יאכל כ"ש דקאי על הלאו דלא תותירו דמפורש בקרא בהדיא דזה ג"כ קאי על כל הזבחים וק"ל. אינו לוקה. פסחים פ"ד א' צ"ה א' סנהדרין ס"ג א' מכות ד' ב' ט"ז א' שבועות ג' ב' חולין פ"ג א' צ"א א' קמ"א ב' תמורה ד'. לעשה שנאמר וכו'. תפס דבר המוסכם אליבא דכו"ע וכו"ע מודים בזה אבל מפני הטעם לאו שאין בו מעשה פליג עליו ר' יהודה כמבואר שם בכל המקומות אבל אין לומר דאי לא קיים העשה א"כ מטעם זה דניתק לעשה לוקין עליו זה אינו דכבר השמיענו רבינו לקמן בפ"א מהל' קרבן פסח ה"ז דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכ"כ בדוכתי טובי. ועוד י"ל דלכן תפס טעם זה כמש"כ מרן דאפילו אם הותיר ע"י מעשה ומשכחת לה כגון שפתח עצם שיש בו מוח ואם לא היה פותחו לא היה מצווה שלא להותיר המוח משא"כ עכשו שפותחו וע"י מעשה בא לו (ועיין בס' שעה"מ בפ"ג מהל' קרבן פסח ה"ט שמבואר ממנו שבכל הקדשים מחוייב לשבור עצמות שיש בהן מוח ולאכול המוח יעו"ש וצ"ע אבל אולי אפשר לאשכוחי בגווני אחריני.

י׳

חייב כרת. עיין כריתות ב' א' ועיין במה שציינתי לעיל ה"ו. מאחר שיעלה וכו'. כ"ה בתוספתא פ"ו דזבחים וז"ל חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור וחטאת העוף וכו' ונאכלין לזכרי כהונה בכל מאכל ליום ולילה עד חצות ואין חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פסול בהן משום פגול עד שיעלה עמוד השחר וכו' (וכן איתא בפ"ב דמגילה בתוספתא יעו"ש היטב רק דשם איתא אבל אין חייבין יעו"ש אבל הגר"א הגיה שם ומחק תיבת אבל יעו"ש היטב דהגיה כמו שהוא בתוספתא דזבחים יעו"ש ולפ"ז אזדא ליה מש"כ התוס' יו"ט בפ"ק דברכות מ"א בד"ה א"כ למה וכו' יעו"ש היטב והבן) השלמים והמעשר וכו' וכיון שחשיכה חייבין עליו משום נותר ומחשבה פוסלת בהן משום פגול ואין שרפתן אלא ביום עכ"ל ומכאן יצא לו לרבינו אמנם מרן הראה מקום לזבחים נ"ו ב' פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן ופסק כר' יוחנן יעו"ש ולענ"ד תמוה דהא מחלוקתם שם הוא דווקא במחשב לאחר זמן אכילתו אם נקרא פיגול וזה כתב רבינו לעיל פי"ג ה"א וכאן מיירי מאוכל נותר אחר זמן איסורו אלא העיקר כמש"כ ומהתוספתא זו ראיה לר' יוחנן ודלא כחזקיה. להזהיר על וכו'. פסחים כ"ד א' מכות י"ח ב' מעילה י"ז ב' ועיי"ש בתוס' בפסחים ועי' רש"י כריתות ב' א'.

י״א

מצטרפין זע"ז. מעילה י"ז ב'. הפגולים והנותרים וכו'. שם ט"ו ב' זבחים ק"ט א' ולכאורה יש לעיין דזה כ"ש הוא מהרישא דמה אם ברישא דהם שני שמות מצטרפין כ"ש כאן דהוא שם אחד ודאי דמצטרפין ומתוך זה נ"ל לחלק דברישא מיירי ממין אחד רק הם שני איסורים וכאן מיירי דהוא איסור אחד ושני מינים כגון פגול מזבח ופגול ממנחה אבל אם הם שני איסורים ושני מינים לעולם אין מצטרפין וצ"ע בזה.

י״ב

הקדשים או וכו'. עי' מרן ועי' פסחים י"ד א' יעו"ש היטב ועי' בפי"ב מהל' תרומה ה"א וכ"ש הכא בקדשים ופשוט הוא. אינו לוקה. מכות י"ד ב' וזבחים ל"ג ב' וכר' יוחנן. אדם טהור וכו'. עי' מרן וכ"כ רבינו בפי' המשניות שם ברפי"ג דזבחים וע"ע ברש"י זבחים ל"ד א' ומ"ו ב' ועי' בתוספתא דזבחים פ"ה ועי' מרן מה שהביא הא דזבחים ל"ד א' דדוקא לאחר זריקת דמים יעו"ש ולא ידעתי מה חידש בזה דהא רבינו מסיק בעצמו וכתב דין זה בהדיא יעו"ש ויש לעיין בזה. שוב ראיתי במל"מ שהרגיש בזה (ועיין ברש"א חולין קי"ז א' ומש"כ שם על הגליון יעו"ש היטב). מלבונת המנחה וכו'. עי' פסחים כ"ד ב' ל"ה א' זבחי' ל"ד א' מ"ו ב'. אחר שנתקדשה וכו'. שם בזבחים ל"ד א' ועי' לעיל פ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ה יעו"ש ועי' לקמן סוף הפרק. כפרה או וכו'. כן משמע בזבחים ל"ד א' אף דנטמאו קודם זריקה מ"מ חייבין עליה משום טומאה ועי' מנחות כ"ה ב' ובתו"כ צו פי"ג פרשה ט' יעו"ש היטב ועי' תוספתא דמעילה פ"א. של ד"ת. עי' פסחים י"ט א' מי לא עסקינן דנגע בשני יעו"ש והא דנקט בולד הטומאה משום דכתב רבינו בפ"ז מהל' אבות הטומאות ה"א דאין משקה מטמא אוכל ואין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וא"כ א"א למצוא אוכל טמא רק שנגע בכלי והכלי נגע באב הטומאה דאין כלי מיטמא רק מאב הטומאה ולכן לא תמצא בשר טמא רק במי שנגע בראשון אבל בשני או בשלישי לא הוי רק מדרבנן ועי' פסחים י"ט א' ברש"י ואין כאן מקומו להאריך בזה ועי' לקמן פי"ט ה"ו. מכת מרדות. זה פשוט ככל איסור דרבנן (ועי' היטב במנחות ע' א'). אחר זריקת וכו'. זבחים ל"ד א'.

י״ג

כרת על וכו'. כ"מ קצת בתוספתא פ"ק דשבועות ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פי"ב יעו"ש ועי' בשבועות ז' א' ועי' מרן מש"כ בזה. טהור בין וכו'. עי' מנחות כ"ה ב' ובתו"כ צו פי"ג (זבחים ק"ו א' וחולין ק"א א'). במזיד חייב וכו'. שם בזבחים ובכריתות ב' א'. קרבן עולה וכו'. עיין שבועות פ"ק ופ"ב כל הענינים דשם זבחים מ"ה ב' הוריות ט' ב' ותוספתא דשבועות פ"ק ותו"כ ויקרא שם פי"ב וצו פט"ו ועוד בכמה דוכתי בש"ס. בטומאת הגוף וכו'. עיין זבחים מ"ג ב' ובתו"כ צו פ' י"ד יעו"ש ויש לעיין על דברי רבינו ודלמא קרא תרתי אמר מתחלה קאמר דבטומאת בשר חייבין כרת ולבסוף קמ"ל דבטומאת הגוף ענוש כרת ומשו"ה הוכרח הש"ס לימודים אחרים ואולי כוונת רבינו לדברי רבי שם בש"ס וכדמפרשה זעירי יעו"ש היטב ודחוק. לשאר קדשי וכו'. זבחים מ"ד א' ותו"כ צו פ"ו. בכל קדש וכו'. מכות י"ד ב' וזבחים ל"ג ב' ועי' תוס' שם ושם ובשבועות ו' ב' ד"ה לא הזהיר וכו' יבמות ע"ה א' ד"ה והכתיב וכו'.

י״ד

לוקה ואינו וכו'. עי' לעיל פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ט יעו"ש היטב מש"כ בזה.

ט״ו

של דבריהם וכו'. כדלעיל הלכה י"ב.

ט״ז

אחר שקרבו וכו'. זבחים ל"ד א' מ"ה ב' מנחות כ"ה ב' מעילה י' א' תוספתא דזבחים פ"ה ועיין תו"כ צו פי"ג פרשה ט' ובאמור פ"ג פרשה ד'. אינו לוקה משום וכו'. זבחים ל"ד א' ומש"כ משום טמא שאכל את הקדש לומר דלקי מיהת משום לא תוכל לאכול בשעריך וכמש"כ המל"מ בסעיף י"ב ויש לעיין אולי לא שייך לאו זה רק היכא דאחר זריקה מיהת חזי אבל לא כאן ויש ליישב כיון דתיכף שנשחט חל עליו לאו דלא תוכל וכו' ומהיכן פקע אם נטמא וקצ"ע בזה. זה הכלל וכו'. עיין זבחים ל"ד א' מ"ה ב' ובמעילה י' א' וע"ע בתו"כ שם. קודם שיטמא וכו'. זבחים ק"ח א' וחולין ק"א א' ועי' תו"כ אחרי פ"י פרשה ז'. הנשרפות. מעילה ט' א' ועיין לעיל הלכה ז' ואף רבינו שם לא קאמר רק דאין שם פגול אבל טמא כו"ע לא פליגי דיש בה וחייבין עליו.

י״ז

כבר נתבאר וכו'. ר"ל ממש"כ לעיל בהלכה ז' דדבר שאין לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול וכאן בהלכה י"ז כתב דדבר שאין לו מתירין חייבין עליו משום נותר ומשום טמא א"כ כבר נתבאר לך דין הזה. המתירין עצמן וכו'. שם בזבחים מ"ה ב' ובתוספתא שם פ"ה יעו"ש וע"ע במקומות שציינתי בהלכה ט"ז ד"ה אחר שקרבו.

י״ח

חייב כרת. פסחים כ"ד ב' צ"ו א' זבחים ל"ו ב' כריתות כ"ג ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה אשר וכו' ובפסחים כ"ד ב' תוס' ד"ה לרבות וכו' ובזבחים ד"ה בשר וכו' ובמנחות כ"ה ב' ד"ה ת"ל אשר וכו' יעו"ש היטב בכל המקומות (שוב ראיתי במל"מ שרימז עליהם על כל המקומות הנ"ל) ועי' ירושלמי פ"ט דפסחים ה"ד דמשמע שם דפטור על עולה ועל אימורין יעו"ש היטב.

י״ט

אבל פסח וכו'. עיין במרן שנדחק בלשון אבל יעו"ש ולענ"ד נראה דצ"ל אכל פסח שלא נצלה וכו' ועיין מרן מש"כ בזה. שיתחייב אדם וכו'. עיין מעילה י"ד א' ועי' תוספתא זבחים פ"ה וז"ל אי איפשר לומר בפיגול ובנותר ובטמא מזבח אחר שאין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים עכ"ל ולכאורה אין פירוש לזה ונ"ל שהוא ט"ס וכצ"ל א"א לומר בפיגול ובנותר ובטמא מזבח אחד ואין חייבין וכו' ותרתי מילי קאמר ויש לעיין בזה. ועיין מרן שהקשה הא משכחת לה בתרי איברים יעו"ש ואולי י"ל דלכן שינה רבינו וכתב על אכילה אחת ולא כתב מזבח אחד משום דכוונתו באכילה אחת דהיינו שיעור אכילה כזית משא"כ התם בכריתות דמיירי על כרחך יותר מכזית ומיירי דיש בו ככותבת מדחייב על אכילת יוה"כ יעו"ש היטב.

כ׳

שבללן זה וכו'. זבחים ע"ח א' ע"ט א' פלוגתא דריש לקיש ור' אלעזר ופסק כר"א ועיין מרן הטעם ונ"ל עוד טעם פשוט משום דהתם קאמר הש"ס ש"מ דהתראת ספק לא שמיה התראה יעו"ש ור"ל לשיטתיה דהכי ס"ל בפסחים ס"ג ב' יעו"ש ורבינו ס"ל כר' יוחנן דהתראת ספק שמיה התראה וכמו שפסק בהל' סנהדרין פט"ז ה"ד יעו"ש ולכן כאן חייב יעו"ש היטב והבן (ועיין ירושלמי פ"ק דחלה ושם מבואר דר' יוחנן ס"ל כר"א באיסורין ולא במצות ור"א ס"ל כמו באיסורין אין מבטלין זה את זה כך אין מצות מבטלין זא"ז וזה היפך משמעות ש"ס שלנו ע"ט א' יעו"ש היטב).

כ״א

פקע איסורן וכו'. עיין לעיל פ"ג ה"ט וה"י שהארכתי קצת בזה יעו"ש היטב. מצטרפין עם וכו'. זבחים ק"ט א' ומעילה ט"ו ב' ותוספתא שם פ"א. בעולה בין וכו'. מסקנת הש"ס שם ושם.

כ״ב

מן העיר וכו'. זבחים ל"ה א' ובתוספתא שם פ"ג יעו"ש והוא אינו פוסק כר"א דס"ל שם בש"ס דאם נתפגל הזבח נתפגלו אלל ומוראה (ודע דשם יש ט"ס בש"ס דאיתא התם פיגל באלל נתפגלה מוראה במוראה לא נתפגל אלל יעו"ש דזהו תימה דאחר דאלל הוא גרוע דלא נתפגל ע"י המוראה וא"כ למה מפגל המוראה הא מרובה מדת להתפגל ממדות פיגול לפגל אליבא דר"א ועוד הא בברייתא דשם ע"ב מבואר דאלל ומוראה בחדא מחתא מחתינהו דאינם מתפגלים מחמת עצמן וכ"ש דאין אחד מתפגל מחמת חבירו והעיקר כמו שהגיה הגר"א דכצ"ל פיגל באלל ומוראה לא נתפגל הזבח פיגל בזבח נתפגל אלל ומוראה יעו"ש והוי דומיא דאינך דאמר ר"א שם וכ"מ שם מפירש"י והבן ורבינו לא פסק כר"א במידי כמש"כ לעיל הלכה י"ג ורק בשליל ובשליא פסק כמותו בהלכה כ"ג וכמו שאכתוב לקמן ומשום דרבא פסק כמותו ורבא דייק לה ממתני' מדגבי שליל ושליא נקט לא פיגל לחוד וגבי ביצי תורין וחלב המוקדשין נקט ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא יעו"ש ומשמע מזה דכל היכא דנקט האי לישנא ואין חייבין עליהן וכו' מבואר מזה דאף אם נתפגל הזבח אין חייבין על הנך והא קמן דעל כל הני מילי דמתניתין אי' ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא והבן (ועיין במל"מ לעיל הלכה ז' בד"ה ויש להסתפק וכו' מש"כ בזה). מן הציפרנים וכו'. עי' לעיל פי"ד ה"ז יעו"ש היטב ודע דלא ידעתי אמאי השמיט רבינו הא דחלב מוקדשין וצ"ע.

כ״ג

השליל או וכו'. מיירי שנתפגל מחמת הזבח וכמש"כ הראב"ד אבל אינן מתפגלין מחמת עצמן כמבואר לעיל פי"ד ה"ז וכ"כ מרן ופשוט הוא וכן מבואר להמדקדק בלשון רבינו כאן ועיין תו"כ צו פי"ב סוף פרשה ז'.

כ״ד

אין חייבין וכו'. זבחים מ"ה א' תמורה ב' ב' תוספתא דזבחים פ"ה והנה שם בפי' המשניות פסק רבינו דאין הלכה כר' שמעון וכאן חזר בו ועי' מרן הטעם (וע"ע תוס' זבחים ט"ו ד"ה אלא למעוטי וכו' דמשמע כרבינו ס"ל יעו"ש) ועיין במרן מש"כ בשם ויש מי שאומר דר' יוסי לא קאי רק אשחוטי חוץ יעו"ש ובאמת הוא תמוה לכאורה דבש"ס אי' בהדיא רואה אני בכולן להחמיר וכ"ה שם בתוספתא וכן תמה התוס' יו"ט שם ע"ז יעו"ש אמנם באמת לק"מ דהן אמת דבברייתא פליגי בכולהו אמנם רבי סתם משנתנו כר"ש ולא הביא המחלוקת רק בשחוטי חוץ ועיין בצ"ק שהקשה ע"ז יעו"ש היטב ולא קשה מידי יעו"ש היטב ודוק ועי' לקמן פ"א מהל' תמורה ה"ו. כמו שבארנו. לעיל הלכה י"ז יעו"ש. אין חייבין וכו'. זבחים מ"ה ב' ותוספתא שם פ"ה ות"כ צו פט"ו פרשה ט' יעו"ש ופסק רבינו כר"ש (וכאן חזר בו ג"כ ממש"כ בפי' המשנה יעו"ש) ואולי לפי שבתו"כ שם ס"ל לרבי ישמעאל כר"ש יעו"ש והראב"ד השיגהו בזה עי' מרן ועי' מעילה י' א' סתם משנה כרבנן. ומה שתמה מרן עוד דהא לא פליג ר"ש רק בטומאה ולא בנותר יעו"ש מש"כ בזה דע שבתוספתא פ"ה דזבחים איתא וז"ל ר"ש אומר הקטרת והלבונה אינן ראויין לאכילה ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא עכ"ל והרי הוא כמש"כ רבינו והטעם דילפינן חילול חילול מטומאה וכמו דאיתא שם בש"ס ושם עמוד א' לענין ד"א. גם מה שתמה מרן על מש"כ ולא משום טומאת הגוף דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין יעו"ש היטב תמה אני למה תלה במשמעות והלא בהדיא כתב רבינו לעיל הלכה י"ב שאם אכל לבונה שנטמאת לוקה יעו"ש ומש"כ מרן ע"ז עיין בתוס' יו"ט ולעיל פ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ח במל"מ ומש"כ שם ומש"כ מרן דלא פליגי רבנן ור"ש רק לענין מלקות אבל לא לענין כרת יעו"ש באמת תמוה הוא דעיין שבועות ז' א' ובזבחים שם שלש כריתות בשלמים למה אחת לדברים שאינם נאכלים ולר"ש דאמר וכו' יעו"ש היטב ועי' בתוס' ד"ה אבל וכו' ועיין בפי' המשניות לרבינו שכתב דפליגי בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמן והנה רבינו דס"ל דטומאת עצמן מדאורייתא הוכרח לפרש כאן דעל טומאת עצמן לא שייך זה ויש לעיין בזה הרבה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח

א׳

אזהרת רמו שלא לאכול פסולי המוקדשין בין שנפסל במחשבה בין שנפסל במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו האוכל ממנו כזית לוקה דכתיב לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום הוי בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו דהויא התראת ספק והמחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הוי בכלל לא יחשב שלא יפסיד קדשים במחשבה דדומה למטיל מום בקדשים ואין לוקה שאין במחשבה מעשה וגם אינו נמנה מצוה דעיקר קרא לכדרבא אמר ר' ינאי דלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פגול וא"כ אינו לאו: אזהרת רמז שלא לאכול מקרבן שנתפגל והאזהרה על זה כתב הרב ז"ל מלא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואין קרוי לאו שבכללות מה שמפורש במקרא וכל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת דכתיב והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ויליף עון עון מנותר כדאמרן לעיל בין למלקות בין לכרת ושנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופגול לוקין עליהם ואם אכל בשוגג מביא חטאת קבוע' כדילפינן בדוכתיה דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת קבועה.

ז׳

אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל על מתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כשאר פסולי המוקדשין שאין בהם פגול פרק בית שמאי משנה כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים דכתיב וזרקו והדר וערכו וכתיב עור העולה אשר יקריבו אין לי אלא לאחר זריקה עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים וילפינן בגמרא התר בשרה לכהנים מדכתיב גבי סדר מתנות שניתן לאהרן וזה יהיה לך וגו' לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דסלקא דעתך אמינא נבלה היא להכי מרבינן ליה מכל פרים הנשרפים דמם מתיר אימוריהן להקריב ותנו רבנן יכול לא יהא חייב פגול אלא על השלמים וכיוצא בהם הנאכלין לשני ימים ולילה אחד נאכלין ליום ולילה מנין תלמוד לומר מבשר ריבוייא הוא דכתיב גבי פגול מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ומבשר משמ' כל ששייריה נאכלין ומנין לרבות העופות והמנחות תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי גבי טומאה דכתיב וינזרו מקדשי וגו' הוו כל קדשים בכלל ואתי נותר חלול חלול מטומאה מה טומאה הכל בכלל כדכתיב אשר הם מקדישים לי אף נותר הכל בכלל דכתיב בנותר כי את קדש ה' חלל וכתיב בטומאה וינזרו ולא יחללו והדר אתי פגול עון עון מנותר דהוי הכל בכלל אף פגול הכל בכלל ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן כל אימורי קדשים הנאכלים ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו ומאחר שסופינו לרבות כל דבר למה נאמרו שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח שזריקת דם מתיר האימורין ליקרב והבשר ליאכל אף כל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח חייבין עליו משום פגול מרבה אני חטאת העוף שיש לו מתירין לאדם ומרבה אני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיש לו מתירין למזבח ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה דאין לה מתיר בעבודת המזבח ואת הקטרת ומנחת כהנים וכהן משיח ונסכים והדם דאין להם מתירין אלא הם מתירין לאחרים ושתי כבשי עצרת מתירין שתי הלחם ושני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים כדילפינן בדוכתיה ובשר חטאות הנשרפות אין מתפגל דדוקא אימורי חטאות הנשרפות הוא דמרבינן דדמם מתירן אבל בשרם שנשרף בחוץ אין לו מתירין ומנחות הנשרפו' כדאמרן לעיל ולוג שמן של מצורע רבי מאיר אומר פגול ואמרו לו חכמים והלא אדם מביא אשמו עכשיו ולוג עד עשרה ימים הילכך אין לו מתירין:

ט׳

אזהרת רמח שלא יותיר קדשים לאחר זמנן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר והוא הדין לשאר קדשים כולן דילפי מיניה ואינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש שאין תלמוד לומר את הנותר באש אלא זה בנה אב לכל הנותר דטעון שריפה ואם כן הוו בכלל אזהרה דנותר דכתיב גבי תודה:

י׳

אזהרת רמט שלא לאכול נותר מדכתיב לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפיסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו ואם אכל חייב כרת דכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגו' וכל שחייבין עליו כרת במזיד חייבין עליו קרבן חטאת קבועה בשוגג כדילפינן בדוכתיה. ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר מאחר שיעלה עמוד השחר ובקדשים קלים חייב עליה' בשקיעת חמה של יום שני תחלת יום שלישי פרק איזהו מקומן תנו רבנן יכול יהו נאכלין שלמים ליום שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחי שלמים לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד ולילה אחריהן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר כל הלילה נאכל אף זבחים הנאכלין לב' ימים ולילה אחריהן תלמוד לומר והנותר עד יום עד יום הוא נאכל ולא ליום שלישי דעד יום משמע בעוד שהוא יום תאכלנו.

י״א

הפגול והנותר מצטרפין זה עם זה מעילה פרק קדשי מזבח משנה הפגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנא אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פגול ונותר משלימו לכזית חייבין עליו משום פגול וכן אי הוי רוב דנותר ופגול משלימו חייב משום נותר ואמר לו רבו לרש"י ז"ל דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום פגול ומשום נותר וטעמא דמצטרפין לאכילה דתניא רבי אליעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול וכו' כי קדש הם משמע דשניהם מצטרפין לאכילה דמלא יאכל נפקא כל שבקדש פסול כגון נותר ופגול כדאמ' וכל הנותרים והפגולים מצטרפין שם משנה כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרין מצטרפים זה עם זה דשם אחד הוו כל הפגולין וכן כל הנותרים.

י״ב

אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן ואינו לוקה פרק אלו הן הלוקין פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בטמא שנגע את הקדש ר"ל אמר לקי מבכל קדש לא תגע ור' יוחנן אמר אינו לוקה דההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא: אזהרת רנ שלא לאכול טהור קדשים שנטמאו ואם אכל כזית לוקה דכתיב גבי שלמים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדש' בכלי לוקה פרק כל שעה והבשר אשר יגע בכל טמא דרישא למה לי כיון דאינו ענין לגופו כדאמר' התם לימא ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי אי נמי וא"ו יתירא (אי נמי וא"ו יתירא) מיבעיא ליה ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואף על גב דלאו אוכלא נינהו. אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה דכיון דציץ מרצה על הטמא מדכתיב לרצון להם חייב משום אוכל קדש טמא לאחר זריקה דתניא פרק קמא דמעילה ופרק בית שמאי יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין וכו' יכול מיד משהוקדשו יהיה חייב עליו אם נטמא תלמוד לומר יקרב בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי וכיון דלענין טומאת הגוף אינו חייב אוכל קדשים בטומאת גופו אלא אחר זריקה כדילפינן הכי נמי בטומאת בשר אף ע"ג דנטמאת קודם אינו חייב משום אוכל קדש טמא אלא אחר זריקה כדאמר' בין שנטמא באב הטומאה או בוולד דאוריתא דבכלל טמא דכתיב בקרא הוו כל טומאות דאוריתא:

י״ג

שלא יאכל אדם שנטמא בקדשים ופליגי בפ' אלו הן הלוקין באזהרה ר"ל אמר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור' יוחנן יליף טומאתו טומאתו ממטמא מקדש מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר וכל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת כביאת מקדש ואכל כזית מן הקדשים בין קדש טהור בין טמא במזיד חייב כרת דכתיב הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכל שחייבין במזיד כרת חייב בשוגג קרבן חטאת קבועה ותניא בפ' ב"ש וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר או אינו אלא בטומאת בשר ועליו אבשר קאי נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן במטמא מקדש טומאתו מה להלן טומאת הגוף דכתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן טומאת הגוף ור' ור' חייא ואחרים ילפי בגווני אחריני כדאיתא התם וכיון דממטמא מקדש ילפינן מה התם אין חייב על מטמא מקדש אלא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן דגמירי הכי הלכתא למשה מסיני כדאיתא בדוכתיה הכי נמי הכא אין חייבין אלא על טומאה דכוותה וה"ה לשאר קדשי מזבח דשלמים הוו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים אשר יקדישו בני ישראל וגו' ולמה יצאו ללמד על הכלל כלו ולומר מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלן בטומאת הגוף פטור וג' כריתות נאמרו באוכלי קדשים בטומאת הגוף אחד באמור אל הכהנים וב' בצו את אהרן ובריש פ"ק דשבועות א' לכלל ואחד לפרט כדאמר' ואחד לטומאה הכתובה בתורה סתם דהיינו בקרבן עולה ויורד ובין בקדש טהור ובין בקדש טמא פלוגתא דרבנן ורבי יוסי הגלילי פר' השוחט ומעלה דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור ובגמרא אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך נטמא בשר כ"ע לא פליגי דחייב דמה לי שנטמא על ידו כשנגע בה לאוכלה מה לי שנטמא ע"י אחרים וטומאת הגוף דבכרת קודם כי פליגי בשנטמא בשר ואחר כך נטמא הגוף דסברי רבנן דאמרינן מגו דמתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף נתסר נמי בהך דנטמאת קודם ונאסרה עליו משום טומאת בשר דאין חייבין עליו חטאת והוי איסור כולל. האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת דכתיב וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו ותניא פ"ג מינין טמא יהיה לרבות טבול יום שאינו צריך להביא כפרה ואינו נכנס למקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה דאף על גב דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו וכיון דמטומאתו עליו דרשינן עד שתהיה כל טומאתו עליו הוא דחייב כרת אם כן הא דמרבי' טבול יום ומחוסר כיפורים היינו לענין מלקות והראב"ד ז"ל סובר דלענין כרת אתרבאי וטומאתו עליו דרשינן ליה לטומאת הגוף שטומאתו פורחת ממנו בטבילה כדדרשינן ליה פ' ב"ש.

ט״ז

אינו חייב כרת על דבר שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו משנה פ"ב דמעילה כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו דהכי כתיב בפגול דשלמים לא ירצה ואמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו מתיריו אף הרצאת פגול עד שיקרבו מתיריו ויליף נותר וטמא מפגול כך כתב רש"י ז"ל שם ובפרק הקומץ רבה תניא ובת"כ יכול יהו חייבין משום טומאת הגוף בבשר טהור לפני זריקה ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל זבח השלמים אשר לה' ונכרתה וגו' בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה וקודם זריקה עדין לא ניתר לטהורים אוציא אני את הלן ואת היוצא וכו' ת"ל אשר לה' ריבה יכול שאני מרבה את הפגולין וכו' ת"ל מזבח השלמים מיעט ואחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו לן ויוצא שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את שלא היתה להן שעת הכושר להיות ניתר לטהורין כגון לפני זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה דכתיב אשר יקדישו לרבות את כולן יכול מיד שהוקדשו יתחייבו עליהם משום טומאה ת"ל יקרב כדדרש רבי אליעזר פ' ב"ש וכי יש נוגע חייב אלא בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו כדילפינן נמי לעיל אין לו מתירין משיקדש בכלי שהוא מכשירו לאכילה האמורה בהן. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות פ"ב דמעילה משנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין מועלין וכו' הוזה דמן חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דהא מרבינן מאשר יקדישו כל דבר.

י״ז

דברים שאין להם מתירין חייבין משום טמא ומשום נותר משנה פ' ב"ש ובבריתא ילפינן טמא כדילפינן ונותר אתי חלול חלול מטומאה ופרכינן ולילף עון עון מפגול וכו' אלא מדתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר האי קרא דוינזרו ולא יחללו דכתיב גבי טומאה ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו' בשני חלולין הכתוב מדבר מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו אחר פסול נותר דאשכחן ביה חלול כי את קדש ה' חלל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבי' מיניה כל דבר כדאמר' לעיל. ומתירין עצמם חייבין עליהם משום טומאה דהא מרבי' כל דבר ומהבשר מרבי' נמי לבונה למלקות דאינה אוכל והויא מתיר חוץ מן הדם שהוא מתיר ואין חייבין עליו לעולם אלא משום דם מתני' שם חוץ מן הדם ובגמרא מה"מ אמר עולא אמר קרא לכם דבי רבי ישמעאל תנא לכפר ר' יוחנן אמר אמר קרא הוא ומסקי' חד קרא למעוטי ממעילה דמו בנפשו הוא בהוייתו יהא וחד למעוטי מנותר לכם שלכם יהא כשאר חולין ולא כקדשים וחד למעוטי טומאה לכפר לכפרה נתתיו בקדשים ולא לדבר אחר בקדשים אלא בחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה.

י״ח

טמא שאכל אימורין חייב כרת וכן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן שלהי פ' כל הפסולין מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה ד' חלות אחד מכל מין שבה חייבין עליה משום טומאה אם אכלן בטומאת הגוף ואף על גב דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דנזרק דם ניתר לטהורים קרינא ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחצות ותודה עד שיורמו ואמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה דאשר לה' יתירא הוא למדרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה הכא נמי אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא הוא התם חזו לגבוה הכא לא חזו ואע"ג דאידחייא הוכחת רבא מימרא גופא לא אידחייא ורב דימי אפשר דסבר דכיון דמרבי' מאי דלא חזי להדיוט אע"ג דחזי לגבוה לא שנא ואע"ג דלעיל מוקמיה ליה להאי קרא לרבות לן ויוצא והכא מוקמי' ליה לרבות אימורי קדשים קלים תירצו בתוס' פ' הקומץ דשקולים הם ויבאו שניהם.

כ׳

הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו דאין איסורין מבטלין זה את זה פ' התערובות אמר רב פפא הפגול וכו' שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלהו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וכו' ופליגא דר' אלעזר דאמר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה דאמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך כזית פסח ומצה ומרור בבת א' ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה וכיון דמצות מבטלות זו את זו דכולהו הוו מין א' הכי נמי באיסורין ולהכי חייב.

כ״א

פגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה בהם האור פקע איסורן פ' ב"ש מימרא דר' יוחנן פקע איסור מהן אמר רב חסדא מרי דידי מזבח מקוה טהרה הוא לטהר את הטומאה א"ר זירא שמשלה בהן האור מתיב ר' יצחק אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו בטבילה והיינו טומאת הגוף ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור אמר רבא ע"י מקוה קאמר מידי מקוה כתיב אלא אמר רב פפא בבשר שלמים עסקינן דקרא בשלמים כתיב דאינו ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו רבינא אמר וטומאתו עליו מי שטומאתו פורחת ממנו כשהוא שלם כעין שקבלה עליו בעיניה דהיינו בטומאת הגוף יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו אלא כשהוא חסר משמע דכשהוא חסר מיהא שמשלה בה האור פקע מיניה איסור טומאה וה"ה לפגול ונותר. אימורין מצטרפין לבשר בכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול נותר וטמא מעילה פרק קדשי מזבח כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרים מצטרפין זה עם זה ובעולה תניא בהדיא עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לחייב עליהם משום פגול נותר וטמא וטעמא דשם פגול חד הוא וכן נותר זבח שהוא פגול או נותר ואכל מן העור מן המרק מן התבלין אלל מוראה גידים קרנים טלפים צפורנים חרטום נוצה ביצי עוף אינו חייב כרת על אחד מהם משנה פרק כל הפסולין ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלא חשיבי דבר הראוי לאכילה אבל שליל ושליא חייב כאוכל מבשר שאר הזבח שם אמר רבי אלעזר פגל בזבח נתפגל בשליל דשליל גופא דזבחא הוא דעובר ירך אמו הוא וכיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל כדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פגל.

כ״ד

קדשי גוים אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא פרק ב"ש משנה פלוגתא דר"ש ורבי יוסי ובברייתא נמי פליגי וסתמא דתלמודא מפרש טעמא דר"ש ולהכי נקטי' כותיה ומפרש דאתי פגול עון עון מנותר ואתי נותר חלול חלול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא גוים. לבונה וקטרת ועצים אין חייבין עליהם כרת משום פגול ונותר וטמא שם אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בטומאת הגוף כך מחלוקת בטומאת בשר מ"ט כיון דלא קרינא בהו בעצים ולבונה לר"ש וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינא בהו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר [והבשר] לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והכי אמרינן בפסחים דאין לוקין עליו כך כתב רש"י ז"ל וקשיא לי טובא חדא השגת הראב"ד ז"ל דלדעת ר"ש הוא מאי דאמר רבא ועוד שהרב ז"ל כתב לעיל דבלבונה לוקה ולכך נראה לי דנקט הרב ז"ל לישנא דרב טביומי כמחלוקת בטומאת בשר כך מחלוקת בטומאת הגוף ומ"ט כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה בעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי והשתא הוי כרבנן ואינו חייב כרת בטומאת הגוף דהא ילפינן מטומאת בשר דליכא בה אלא מלקות ואפשר דרבא דקאמר מסתברא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אהא דרישא נמי הדר ותלמודא הוא דמפרש טעמא דכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דסיפא וקאמר כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וא"כ נקטי' כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דרישא דאתיא כרבנן כדפ':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח

ג׳

כל קרבן שנאמר שהוא פסול (מפני) [בין] שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר ל"ת כל תועבה וכן קדשים שהוטל בהם מום כו'. יצא לרבינו כן מהא דתניא בספרי על קרא דל"ת כ"ת אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת כו' מה תועבה האמור להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמור כאן בפסוהמ"ק הכתוב מדבר, והנה נכלל בזה כל הפסולים המרומזים להלן כמו דדריש שם בספרי חולה זקן ומזוהם כו' וקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומו שנאמר דבר רע דיבור רע כמו פיגול וכיו"ב, וזה מה שכוון רבינו באמרו פסול מחשבה, אבל כ"ז היכי שהקרבן פסול לא כן בנותר שאין הפסול בקרבן רק במה שנותר זה לא נכלל בלשון תועבה דע"ז ליכא גז"ש, ולכן לקמן בהלכה י' כתב רבינו והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר במילואים כו' ולא כתב מלא תאכל כ"ת דנותר אינו בכלל תועבה, ומה שהזכיר פיגול הוא מפני שרוצה ללמדינו בהלכה הסמוכה דפיגול ונותר מצטרפין הואיל ונפ"ל מלאו אחד דלא יאכל כי קדש הם דבזה נכלל גם פיגול אבל ללקות לא לקי על לאו זה דהוי לאו שבכללות כדאמר רב פפא בפרק כ"ש (דף כ"ד) לבד נותר דכתיב בהדיא שם ואם יותר כו' אבל פיגול נרמז מכי קודש הם והוי לאו שבכללות. וכן כתב בהלכות סנהדרין פי"ט, נ"ג האוכל בשר קודש שנטמא, נ"ד האוכל מפסוהמ"ק, משום דבשר שנטמא אין הפסול בקרבן ולא קאי ע"ז לא תאכל כ"ת. אך בספר המצות לרבינו הלשון אינו מדוקדק קצת מפני סיבת ההעתקה. וכוונת רבינו דדוקא אם נפסל הקרבן מלאכול דע"ז קאי דבר רע, אבל אם חשב מחשבת שלא לשמו בקדשים הכשרים אע"ג דלוקה משום לא יחשב בכ"ז אין כאן דבר רע כיון שאין מונע אכילת הקרבן לא הוי בכלל תועבה ופשוט מאוד, ולא הוצרכתי להאריך רק להוציא ממש"כ החינוך מצוה תס"ט ועוד אז"ל שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר וכן כתב במצוה קמ"ד ולפי מה שביארנו זה אינו. וכן יש פיגול שאינו נכלל בלאו דל"ת כ"ת כמו אם שחט תודה וכבשי עצרת ע"מ לאכול חוץ לזמנו מן הלחם הלחם פיגול והתודה או הכבשים אינו פיגול דכיון דהקרבן אינו נפסל ואינו בכלל דלא תזבח כו' כל דבר רע כי תועבת כו' דהקרבן כשר ע"ז נפ"ל מקרא דלא יאכל כי קדש הם, ומיהו לא מסתברא לומר דבזה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות ויש ליישב בכמה אנפי דפיגול שאני דנפ"ל בגז"ש דעון עון מנותר או דלא מפליגינן בענין הפיגול וכיו"ב: וזה כוונת רבינו במש"כ בהלכה ב' שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים כו' שאין דרך רבינו להאריך בטעמים מלבו, רק הוא הצעה למש"כ רבינו אח"כ שהקרבן שהוא פסול במחשבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסוהמ"ק, והיינו מגז"ש דלא תזבח לד' אלקיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת וגו' הרי זה קרי רחמנא בדבר אכילה תועבה ומלמד לנו דלא תאכל כ"ת כוון ע"ז ושם כתיב דבר רע, והרגיש רבינו שא"כ נכלל בכל דבר רע מחשבת שלא לשמן בקדשים כשרים במחשבה זו דג"כ מיקרי דבר רע דעובר משום לא יחשב, לכן פירש רבינו דהמפסיד הקדשים במחשבה דומה למטיל מום בקדשים, ולכך כי כתיב אשר יהיה בו מום כל דבר רע מרבינן רק דבור ששחטו חוץ לזמנו ולמקומו דהוי כמום להפסיד הקדשים וע"ז כתב כי תועבת ד' אלקיך הוא, משא"כ במחשבת שלא לשמה בכל קרבנות [לבד פסח וחטאת] דאינו דומה למום לא נכלל בכל דבר רע ולא מיקרי תועבה ולא קאי ע"ז ל"ת כ"ת. התבונן מה רמו דבריו הקדושים. ולכך לא פריך באלו הן הלוקין דחשיב זר שאכל לוקה חמש ולילקי נמי משום ל"ת כ"ת, דאם יצאו איברי עולה קודם זריקה לא נפסל הקרבן וליכא ע"ז תועבה והוא פשוט: ולדעת החינוך צ"ל דסובר דדוקא פיגול ונותר ומחשבת שלא לשמו בקדשים דבכולהו הוי תועבה דהא איכא לאו דלא יחשב ולא תותירו ולכן שייך עליהם כל שתעבתי לך אבל אם יצא חוץ לירושלים או שהכניס מדמה לפנים או לאכול בשר קדשים טמאים כיון דליכא לאו שלא לטמאות לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה או שלא להוציא לבד פסח, או שלא להכניס מדמה לפנים לא הוי בכלל כל שתעבתי לך או צלי קדר למ"ד דלא קאי ע"ז קרא דובשל מבושל דאין לאו שלא לצלותו בקדירה ושלא לבשלו וכן איתא בתוספתא דמכות פ"ג המבשלו עובר משום פסול קודש בלבד יעו"ש וזה נכון, אבל הברור בשיטת רבינו כמוש"ב שנותר אין בכלל לאו זה, ומצאתי להשעה"מ בהלכות יסוה"ת גמגם הרבה בדברי רבינו והבנת החינוך, ובמחכ"ת מבואר היטב בפשיטות כמוש"כ: אי נמי יש לאמר דלא נכלל בלאו דל"ת כ"ת רק מה דהוי תועבה ואין תועבה רק מידי דאסור להקריבן בבמה כמו פיגול ונותר דנוהגין בבמה קטנה כדתנינן סוף זבחים אבל יוצא או פסח מבושל דליתנהו בבמה לא, פוק חזי דהך קרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ד' אלקיך כו' מידרש בפ"ב מבכורות דקאי על שוחט בע"מ בבמה, לכן כי ילפינן בגז"ש על לא תאכל כ"ת הוא מידי דהוי תועבה גם בבמת יחיד אבל יוצא ומבושל בפסח לא, אולם לזה הדרך לא יתורץ בשר קדשים שנטמאו, בפרט דחכמים סברי בספרי דשוחט חטאת בדרום בל"ת ואין צפון נוהג בבמה יעו"ש ודוק: ודא אין להקשות כיון דהוי כמטיל מום דפוסל במחשבתו א"כ אמאי קרי לה לאו שאין בו מעשה הא הוי כמו מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ה"נ בדיבורו איתעביד פסול בקרבן והוי מעשה, דלק"מ, דאימת מועיל המחשבה טרם שהוכשר בזריקה הא לאחר שהוכשר אינו חוזר ונפסל וכדאמר ר' אלעזר בפ"ב דזבחים (דף כ"ט) אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל כוף אזניך במחשב לאכול מזבחו כו' וא"כ אינו מונע רק שלא יוכשר ואין פועל מעשה בקרבן במה שפוסלו משא"כ מימר דבדיבורו חיילא קדושה וז"ב, [וכן מצאתי בשיטה מקובצת בתוספות שנ"ץ סוף פרק המפקיד בשם רבינו חיים יעו"ש ונהנתי] ולפ"ז א"ש דלר' ינאי אליבא דראב"ש בסוגיא דחלות תודה פ"ק דפסחים מסיק דאם נשפך הכוס בתודה וכבשי עצרת קידש הלחם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ובשחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קידש הלחם דבזה גרע טפי כיון דמפקיע יחס הלחם אל הכבשים תו אף הקבלה כאילו לא היה יעו"ש בתוספות, ולפ"ז בכה"ג בזורק תודה וכבשי עצרת שלא לשמן הוי מעשה דאם לא היה הזריקה כלל היה כבר קדוש הלחם ואיהו במחשבתו מפקיע קדושת הלחם ואיתעביד בדיבורו מעשה, אך רב אשי פריך על ר' ינאי דאמר המחשב בקדשים לוקה ורב אשי לטעמיה דסבר במנחות ריש פרק המנחות והנסכים לר"ש דאי בעי זריק לא אמר ולית ליה הך שינויא דנתקבל בכוס כזרוק דמי לר"ש היכי דנשפך כמוש"כ תוס' שם בד"ה דאי בעי זרק, א"כ בכל מחשבה בקדשים לא איתעביד בדיבורו מעשה, ושמועה דר' ינאי בפסחים אזלא אליבא דרבי דשחיטה לחוד מקדשא לחם א"כ שפיר פריך על ר' ינאי הא לאו שאין בו מעשה הוי ודוק:

ה׳

י׳

בכס"מ. כר"י דת"כ ולאפוקי מחזקיה: נ"ב עיי"ש וצ"ע דרק על מחשב מייתי שם וכאן באוכל:

י״ב

שהרי פוסלן. נ"ב פירוש אבל אם פסולים הם אין איסור כשמטמא אותם כמו שפסק לקמן פי"ט ה"ו יעו"ש:

י״ג

כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש כו'. נ"ב פרט לטומאה שאין הנזיר מגלח דפטור כמפורש בירושלמי נזיר פרק כהן גדול חצי קב עצמות וחצי לוג דם לטומאת מקדש וקדשיו, וכן מפורש בתוספתא דאהלות פ"א הביאה רבינו בפירוש המשנה בהקדמתו לטהרות, ובפרט לשיטת רבינו בפ"ג מטומאת מת ה"ל דהוי מדברי סופרים ואינו דין תורה ועיין כס"מ שם ודוק:

י״ד

והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו (או) קודם כו' לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו. כוונת רבינו למה דאיתא בזבחים (דף מ"ג) דעליו כמאן דטעין אכתפיה וטומאה פורחת ממנו ע"י מקוה ובידו ליטהר ולהסיר ממנו הטומאה. וסעד לזה נראה מיבמות (דף ע"ד) אדרבא תרומה חמירא שכן מחפ"ז הנך נפישין וכתבו תוס' הו"מ למימר כרת עדיפא [כדלעיל דף ע"ג] ושם, רבא אמר בלא הנך נפישין לא מצית אמרת כו' ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וכתבו התוס' תימה לר"י דהו"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דבטומאת הגוף אנן קיימין ע"ש תירוצם בדוחק, אבל לשיטת רבינו ניחא הכל דלא מצי רבא לאתויי הך קרא על מחוסר כפורים דאפילו על טבו"י לא קאי קרא ואינו בכרת, וחזינן בטבו"י שאוכל בתרומה חייב מיתה וכן מורה פשטא דקרא דומתו בו כי יחללוהו דבתר הך קרא כתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וכן מורה לשון רבינו בהלכות תרומות ועיין תוס' סנהדרין (דף פ"ג) בזה, וא"כ מה יאמר שכן כרת עדיפא אמת דכרת חמור טפי אבל הלא אינו חייב כרת רק כ"ז שלא טבל ולכך אסור בקדשים עד שיעריב שמשו אבל תרומה שחייב מיתה עד שיעריב שמשו צריך להיות משך האיסור עד שעת כפרה והאיסור צריך להיות נמשך יותר מן העונש, אמנם לעיל ע"ג דמיירי בביעור שמן תרומה דמיירי בטומאת עצמן דלית ביה כרת רק דמכח חומר פריך, שפיר משני כרת חמירא, ובודאי מצא רבינו דבר זה מפורש באיזה מקום ולא ידענו מקומו, אמנם גם שמועה דא עד נאמן לשיטתו. וכן משמע מהך דפרה פי"א כל הטעון ביאת מים כו' ואם בא אל המקדש כו' בין לאחר ביאתו חייב, ואמאי לא נקט באוכל קודש אחר ביאת מים ועל כרחין דפטור וכרבינו (וכן בריש טהרות טעון הערב שמש וחייבים כו' על ביאת מקדש) אבל בביאת מקדש חייב כרת וקרבן עד שיעריב שמשו כמפורש בדברי רבינו הלכות ביאת מקדש פ"ג הי"ד יעו"ש, ותמוהין בזה דברי הכס"מ ודוק:

ט״ז

הואיל וקרבו המתירין ואח"כ אכל כו'. נ"ב עיין פרק הקומץ רבה (דף כ"ה) דעל הפגול אינו חייב משום טמא ועל בשר שנטמא קודם זריקה חייב ויעוין פירוש המשנה לרבינו סוף פ"ק דמעילה. ובכס"מ, ומייתי לה בפרק כל הנשרפין, נ"ב ליתא בגמרא יעו"ש:

י״ט

אכל פסח שלא נצלה. נ"ב אכל בכ"ף. ולפני הכס"מ היה כתוב אבל בבית:

כ״ב

ומביצי העוף כו'. השמיט רבינו חלב המוקדשין דתני' במשנה משום דחלב שבכחל פסק רבינו לקמן הלכות ט"א פ"א בחלב שבכחל שחשב עליו בטלה דעתו והוא טהור, הרי דאינו ראוי לא לאוכל לא למשקה ואינו חייב עליו משום פגול ונותר כו' כיון דלא חזי לאכילה כלל, וחלב שבקיבה כוונה המשנה דמתניא קודם חזרה אבל לאחר חזרה דקיי"ל כותי' אז אף של עולה שורפה חיה יהיה מאיזה טעם לא שייך פגול ונותר וטמא דלאו גופה ולא קדישא כלל ופשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח

אבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח ארוך במיוחד (9 קטעים, 54,332 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ח

א׳

כל המחשב כו'. הרמב"ן במנין המצות כתב שכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בלאו דלא תזבח לה' כל דבר רע שפירושו דיבור רע וכן כתב רש"י בפירוש התורה והרמב"ן מנאה במנין הלאוין שלו. וכתב עוד שיש ג"כ עשה והוא ביום ההוא יאכל יע"ש שנתן טעם למה לא מנה רבינו לאו זה, ועיין בספר החינוך פרשת צו:

ה׳

וכן קדשים שהוטל בהם מום כו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ד מהל' בכורות יע"ש):

ז׳

אין חייבין כרת כו'. דע שרש"י ז"ל בפרק הקומץ זוטא (דף י"ד) הקשה דלמה לן טעמא בקומץ משום דאיהו מתיר ואין לו מתירין תיפוק ליה משום דאי אכיל מיניה פקע פגוליה שהרי לא קרב המתיר ותירץ כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקרב כו' ע"כ. והתוס' שם ובפ"ג דכריתות (דף י"ד) ובפ' בית שמאי (דף מ"ב) עלה דמתני' דואלו דברים הביאו קושית רש"י הלזו ודחו תירוצו משום דאי הוצת האור ברובו פקע פגולו, וכבר כתבנו במקום אחר בדין זה (א"ה לעיל פ"ג יע"ש) וכתבו בשם ר"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא משום דלא שייך ביה הרצאה דאי אכלו ולא העלהו א"כ לא קרבו מתיריו והא דקאמר בגמ' ומוציא אני את הקומץ בהדי הנהו דאין להם מתירין כדי נסבה. וא"כ בין לרש"י בין לר"ת האוכל מן הקומץ קודם הקטרה אין בו פיגול משום דליכא הרצאה וא"כ אין בקומץ קודם הקטרה לא משום טמא ולא משום נותר דהא לא אשתני פגול מנותר וטמא אלא בדבר שאין לו מתירין או שהוא המתיר עצמו דמשום פגול ליכא ומשום טמא ונותר חייב אבל להרצאה שוים הם דכל שלא קרבו מתיריו שוים הם דליכא לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא וכדאיתא בפ' ב"ש (דף מ"ה) ובסוף פ"ב דמעילה (דף י'). וקצת היה נראה לדקדק בדברי רש"י ור"ת מההיא דתנן בפ' חטאת העוף (דף ט') המנחות כו' קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא משמע דקודם הקרבה אין חייבים עליו וע"כ טעמא דמלתא הוא משום דליכא הרצאה דאי משום דאיהו גופיה מתיר הא משום טמא ונותר חייבין אף על המתירין. ודע שאף לר"ת מנחות הנשרפות טעמא דליכא בהו פגול הוא משום דאין להם מתירין ומש"ה חייבין עליהם משום נותר וטמא דדוקא בקומץ שבא להתיר השירים אמרי' דטעמא דקומץ הוא משום דליכא הרצאה אבל בדברים שאין להם מתירים ואינם באים להתיר שום דבר לא שייך בהו טעמא דהרצאה דאלת"ה תיקשי לר"ת מתני' דפ' חטאת העוף דקתני הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים משהוקדשו כו' חייבין עליו משום נותר ומשום טמא ופגול אין בה ואי אמרת דמנחות הנשרפות נמי שייך בהו הרצאה האי וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא אהיכא קאי אלא ודאי כדכתיבנא. ודעת רבינו נראה שאינו לא כרש"י ולא כר"ת שהרי כתב בפירוש דטעמא דקומץ הוא משום דהוא המתיר את השירים וליכא למימר דלישנא דגמרא נקט ולעולם דאית ליה כר"ת דאיכא טעמא אחרינא בקומץ דהיינו משום דליכא הרצאה שהרי כתב בס"פ זה הל' י"ז וכן המתירין עצמן אע"פ שאין חייבין עליהם משום פגול חייבים עליהם משום נותר וטמא ע"כ. והמתירין הם הקומץ והלבונה, ולומר דס"ל כרש"י והא דקאמר דבמתירין חייבין משום נותר וטמא מיירי לאחר שמשלה האור ברובו וכן הא דמיעט הקומץ משום דהוי מתיר מיירי בכי האי גוונא הא לאו הכי מימעיט משום טעמא דהרצאה, הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול לומר דרבינו ס"ל כרש"י וסתם דבריו ולא פירש מלבד זה א"א לומר כן שהרי התוס' בפ' ב"ש ובפ"ג דכריתות הוכרחו לומר דלרש"י ההיא דרב אחאי דהאי קומץ פגול דפלגיה מחית אארעא ופלגיה אסקיה למערכה ומשלה בו האור אסיקנא ליה לכתחלה דמיירי בשכבר עלה הכל קודם אבל אם לא עלה לא יעלה וכבר כתבנו במקום אחר (א"ה תמצאנו לעיל פ"ג הל' ט') דלרבינו אפי' אם לא עלה יעלה וא"כ בהכרח הוא דלא ס"ל כרש"י וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה דלמה חייב על המתירין משום נותר וטמא הא ליכא הרצאה. ולומר דס"ל דדוקא גבי קרבן שייך הרצאה משום דאם אכל קודם זריקה לוקה משום לא תוכל לאכול אבל במנחות דליכא לאו לאוכל קודם הקטרה וכמ"ש במקום אחר מדלא כתב רבינו בפ' י"א מהל' מעשה הקרבנות גבי האוכל קודם זריקה דין האוכל מנחה קודם הקטרה וכמ"ש גבי האוכל חוץ למקומו או שירי המנחות לא שייך ביה הרצאה ואע"ג דאסור לאכול מן המנחות קודם שיצית האור ברובו וכמ"ש בפי"ב מה' מעה"ק מ"מ כיון דליכא לאו לא מחסרו הרצאה. תדע דהא אכילת בשר קודם הקטרת אימורין איכא איסורא וכדאיתא בפ' תמיד נשחט (דף נ"ט) ואפ"ה לא חשיב מחוסר הרצאה קודם הקטרת אימורין אלא משנזרק הדם הוקבע הפגול משום דליכא לאו באוכל קודם הקטרת אימורין ה"נ גבי מנחה לא הוי מחוסר הרצאה כיון דליכא לאו באוכל קודם הקטרת הקומץ. הא ליתא חדא דאעיקרא דדינא הא מילתא דאוכל מן המנחה קודם הקטרת הקומץ אי עבר בלאו דלא תוכל לאכול כמו האוכל קודם זריקה צריכה רבה דאפשר דלוקה ומאי דכתב רבינו גבי האוכל חוץ למקומו או שיירי מנחות קאי נמי לדינא שכתב קודם. ובמקום אחר נאריך בזה בעז"ה (א"ה תמצאנו בפ"ט מה' מעשה הקרבנות יע"ש) ועוד אפי' תימא דליכא לאו מ"מ לא דמי הקטרת הקומץ להקטרת אימורין משום דאימורין אם נאבדו או נטמאו הזבח כשר והותר הבשר באכילה ומשום הכי לא שייך בו הרצאה אבל קומץ שאם נאבד או נטמא נפסלו השירים פשיטא דשייך בהו הרצאה וזה הטעם כתבוהו התוס' במקומות רבים ממסכת זבחים, ומשום האי טעמא לא חשיבי אימורים מתיר כמו הקומץ משום דדוקא קומץ דאי ליכא קומץ נפסלו השירים חשיב מתיר אבל אימורים אף שאסור לאכול קודם הקטרתן כיון שאם נאבדו שרי בשר באכילה לא חשיבי מתיר וכמ"ש התוס' בפרק ב"ש (דף מ"ג) ד"ה והלבונה ועוד דאי לא תימא הכי תיקשי מתני' דפרק חטאת העוף דקתני קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא הרי דקודם הקרבה אין חייבין עליו דומיא דמאי דקתני התם נזרק הדם חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. אשר ע"כ נ"ל דרבינו ס"ל כתירוצא בתרא שכתבו התוס' בפ' ב"ש דהיינו טעמא דקומץ וכולהו דאי הוו בני חיובא היה דינם משיקדש בכלי וקידוש כלי היינו הרצאה דידיה כיון דאינהו גופייהו מתירין אחר וכדאמרי' גבי טומאה יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי ע"כ, וכוונתם מבוארת דדוקא בדברים שיש להם מתירים ההרצאה שלהם היא שיקרבו מתיריהם אבל המתיר עצמו שאין לו מתירין אין לומר שההרצאה שלו תהיה בהקרבת עצמו שהרי ההקרבה היא להתיר אחרים והרצאת המתיר הוא משיקדש בכלי. ובזה אתו דברי רבינו כפשטם דממעט הקומץ מפגול משום דהוי מתיר וחייבו משום נותר וטמא שהרי נעשית הרצאתו משקדש בכלי. ומיהו האוכל מן המנחה או מן השירים קודם הקטרת הקומץ לית בהו לא משום נותר ולא משום טמא שהרי לגבי שירים ההרצאה היא הקטרת הקומץ והיינו מתני' דחטאת העוף דקתני קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא הא קודם הקרבה אין בו לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טמא והיינו דוקא בשירים אבל בקומץ עצמו אפי' קודם הקרבתו אף דליכא ביה משום פגול משום נותר וטמא איכא. ובזה נדחה מ"ש לעיל לדקדק ממשנה זו סברת רש"י ור"ת דלא קאי חייבין אלא אשיירי מנחות אבל הקומץ אף קודם הקטרה חייבין עליו משום נותר וטמא אבל לא משום פגול: ומ"ש רבינו והאימורין מתירין את הבשר לאדם ע"כ. לא ידעתי לאיזו סיבה כתב דברים הללו דאדרבא מכח שהם מתירים היה לנו לומר שלא יהיה בהם פיגול שהרי המתיר אינו נפגל והתוס' בפ' בית שמאי (דף מ"ג) ד"ה והלבונה ובפ' הקומץ זוטא (דף י"ד) ד"ה והלבונה הוצרכו לתת טעם למה יש באימורים דין פגול מאחר שהם מתירין וכתבו דלא חשיבי מתירין כיון דאם נטמאו או נאבדו שרי בשר באכילה. ואי כוונת רבינו היא דמשום הכי חשיב הבשר דבר שיש לו מתירין ומתיריו הם האימורין הא ליתא דמתירי הבשר לא הוי אלא זריקת הדם כדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל ואי הקטרת האימורים חשיבי מתירי הבשר א"כ לא היה נקבע לפיגול עד שיקטיר האימורין דהא בעינן שיקרבו מתיריו: ודע דלדעת רבינו ה"ה במחשבת המקום שלוקה אם אכל מהמתיר וכההיא דאמרי' בפ"ק דזבחים (דף י"ד) דמודה ר"ש לפסול מק"ו כו' ואמרינן חוץ למקומו מנא לן היקשא הוא שלישי זה חוץ לזמנו פיגול הוא חוץ למקומו ע"כ, שמעינן מינה דהיכא דפוסל חוץ לזמנו ה"ה חוץ למקומו וכן בפסח וחטאת שנפסל שלא לשמו ה"ה דאם אכל מן המתיר דלוקה משום פס"ה וטעמא דמילתא משום דהא דממעטינן הקומץ ומנחת נסכים משום דדין פגול נאמר בשלמים ומינה ילפינן לכל הזבחים ואמרינן מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח אף כל שיש לו מתירים וכדאיתא בפ' ב"ש (דף מ"ד) אבל בפוסל שלא לשמה מהיכא תיתי שיש חילוק בין דבר שיש לו מתירים לדבר שאין לו מתירים. וכן הוא מוכרח מההיא דפ"ק דזבחים דלר"ש פשיטא ליה בשלא לשמו פוסל בחטאות הפנימיות משום דדוקא מפגול מימעט משום דלא הוי דומיא דשלמים לפי שאין דמם נזרק על מזבח החיצון וס"ד אמינא דאפי' פסולא ליכא וכן חוץ למקומו כתיב בשלמים. ודע שהתוס' ז"ל בפ"ב דזבחים (דף כ"ג) ד"ה הא אינו נושא חולקים על רבינו וס"ל דליכא פסולא באוכל מהמתיר והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפ"ק דזבחים גזבחים דאמרינן דמודה היה ר"ש לפסול מק"ו משמע דאי לאו ק"ו הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א"כ במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא ק"ו דלא מיפסל שלא לשמן ליכא פסולא כלל וכן כתבו בפ' הקומץ רבה (דף כ"ה) ד"ה ונשא אהרן ובפ"ק דפסחים (דף ט"ז) ד"ה הא אינו נושא ובפ"ק דיומא (דף ז') ד"ה הא אינו נושא, והנראה מדבריהם דה"ה חוץ למקומו דאינו פוסל בדבר שאין לו מתירים דמהיכא תיתי פסולא ועוד דהיקשא הוא שלישי זה חוץ לזמנו פגול זה חוץ למקומו וכי היכי דאקשינן לחומרא ה"ה לקולא, ומ"מ נראה לי דאם נפסל במחשבה דשלא לשמו כגון מנחת חוטא וקנאות או חטאות הנשרפות דאם אכל מן הקומץ או מבשר החטאות דלוקה משום פסולי המוקדשין ובזה יודו התוס' משום דמהיכא תיתי למעטם וכדכתיבנא לעיל דלא ממעטינן דבר שאין לו מתירים אלא בחוץ לזמנו או חוץ למקומו משום דהני בשלמים כתיבי ואמרינן דומיא דשלמים אבל בשלא לשמו ליכא טעמא למעט דבר שאין לו מתירים או האוכל מן המתיר עצמו. והשתא דאתינא להכי סבור אני לומר דבהכי פוסל מחשבת חוץ לזמנו משום ק"ו שהרי פוסל בהם שלא לשמו וקצת היה נראה לדקדק כן מדברי התוס' דלא נקטו בדבריהם אלא מנחת כהנים ומנחת נסכים משום דהני אין פוסל בהם שלא לשמה וליכא ק"ו אבל בדברים שפוסל שלא לשמה כגון האוכל מבשר חטאות הנשרפות יפסול בהם מחשבת חוץ לזמנו מק"ו ומחשבת חוץ למקומו מהיקשא דשלישי, ועיין במ"ש במקום אחר (א"ה לקמן בסמוך) שנסתפקנו אי בעינן קרבו מתיריו לחוץ למקומו ומדברי התוס' בפ' התודה (דף ע"ט) ד"ה והדר מוכח דלא בעינן רצוי אלא למקבעיה בפגול דחוץ לזמנו אבל חוץ למקומו לא בעי ריצוי. וכן נראה קצת מההיא דפ' המזבח מקדש (דף פ"ד) חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפגולו חוץ למקומו הואיל ואתקדש לחוץ לזמנו ועיין היטב ובמקום אחר נאריך בזה בעזה"י: ויש להסתפק היכא דאוכל מדברים שאינם ראויים לאכילה כגון מן העור או מן המרק שאין בו פגול כמבואר בפרקין דין כ"ב אם לוקה משום אוכל פסולי המוקדשין ולא אימעטו אכילות אלו אלא מכרת. ונראה לדקדק כן מדכתב רבינו וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו כו' אבל מכין אותו מכת מרדות. ומריהטא דלישנא משמע דלא קאי מכת מרדות זו אלא לסיפא דהיינו טמא הגוף ולא לפגול ונותר דרישא מדלא קאמר מכין אותם. וטעמא דמלתא דבפגול ונותר לא שייך מכת מרדות שהרי לוקה משום פסולי המוקדשין שהוא מוזהר בו מלא תאכל כל תועבה. אבל הטמא שאכל מקרבן כשר מכין אותו מכת מרדות. וכן נראה קצת דהא קי"ל דלבונה אין חייבין עליה כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טמא הגוף כמ"ש רבינו בסוף פרקין. ואילו לבונה שנטמאת לוקה עליה משום והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכמ"ש רבינו בפרקין הלכה י"ב. משמע דדברים שאינם ראויים לאכילה לא אימעוט ממלקות ואולי שאני התם דבפירוש רבינהו קרא דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה ואפשר דשאר דברים שאינם ראויים לאכילה אינו לוקה עליהם משום טומאת בשר. וכן יש להסתפק באוכל פגול קודם שקרבו מתיריו שאין בו כרת אם לוקה משום פסולי המוקדשין וכן יש להסתפק במחשב מחשבת מקום ואכל מהדברים שאינם ראויים לאכילה או שאכל קודם זריקת הדם אם לוקה דאפשר דלא בעינן זריקה למקבעיה אלא לפגול אבל לפסול קודם זריקה נפסל. ועיין בריש פ"ק דמעילה דאמרינן חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו הואיל ומרצים לפגולים והדבר צריך תלמוד. ודע דאמרי' בפ"ק דזבחים (דף י"ד) דאפי' לר"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליהם משום פגול מודה שנפסל הזבח ואפשר דלדידן נמי אף שלא הוקבע לפגול קודם זריקה מ"מ הזבח נפסל. ועיין במ"ש התוס' בפ' התודה (דף ע"ט) ד"ה הדר ובפרק המזבח מקדש (דף פ"ד) חוץ לזמנו הואיל ומרצה חוץ למקומו:

ט׳

והמותיר אינו לוקה כו'. כ"כ רבינו בפ"י מהל' קרבן פסח דין י"א אך בפ"א מהלכות הנזכרות הלכה ז' כתב המניח אימורין וכו' ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. והנה באימורין לא נקט טעמא דניתק לעשה לפי שלא מצינו באכילת מזבח ניתק לעשה ואע"ג דרבינו יליף לכל הקדשים דנתקו לעשה מקרא דוהנותר ממנו עד בקר דמיירי בקרבן פסח, הא ל"ק דאכילת אדם מאכילת אדם ילפי אהדדי דבפסח גבי אכילת אדם נתקו הכתוב לעשה ה"נ כל קדשים שהם אכילת אדם נתקו לעשה אבל אכילת מזבח לא יליף מאכילת אדם ומש"ה בפ"א דקרבן פסח דמיירי באימורין ליכא טעמא לפטורא ממלקות אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה. אך הדבר קשה הוא דלמה לן באכילת אדם טעמא דפטורא משום דנתקו הכתוב לעשה תיפוק לי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכבר הוקשה כל זה למרן ותירץ יע"ש. ולא נתקררה דעתי בתירוץ זה משום דאם טעם זה דניתק לעשה היה כולל כמו הטעם דאין בו מעשה היה ניתן ליאמר על צד הדוחק תירוצו של מרן אך רואה אני דטעם זה דניתק לעשה אינו כולל שהרי היכא דאינו יכול לקיים העשה לוקה עליו וכמ"ש רבינו בפ"א מה' נערה בתולה הלכה ז' שאם מתה גרושתו הרי זה לוקה וכ"כ בפי"ג מהל' שחיטה גבי שלוח הקן ובריש הלכות מתנות עניים גבי לקט שכחה ופאה ובריש הלכות מלוה ולוה גבי החזרת משכון. וא"כ הגע עצמך שאבד הנותר או אכלו ארי אין לנו עוד תקון ללאו היה מן הדין שילקה לולא מן הטעם דאין בו מעשה. וא"כ הו"ל למנקט טעמא דאין בו מעשה שהוא כולל בכל החלוקות דהא לא משכחת לה שיהיה בלאו זה מעשה והדבר צריך אצלי תלמוד:

י״ב

והמטמא את הקדשים אינו לוקה. עיין בלח"מ רפי"ט מה' סנהדרין. ומ"ש מרן ולפיכך צ"ל שמ"ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה בפירוש כתבו רבינו בסוף הבבא. ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קדש טמא לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך וכמו שפסק בפי"א מה' מעשה הקרבנות יע"ש:

י״ג

כל אדם שנטמא כו'. (א"ה לענין טמא שנגע בתרומה אם חייב מלקות עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ז מה' תרומה הלכה א' ולקמן פי"א מהלכות טומאת צרעת סוף הל' ב'):

י״ד

והאוכל קדש אחר שטבל כו'. עיין בפרק כל שעה (דף ל"ה) דאמרינן בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' וצ"ע. ועיין ברש"י פ' תמיד נשחט (דף נ"ט) ודו"ק:

י״ח

טמא שאכל אימורין כו'. בסוף פ' דם שחיטה (דף כ"ג) אשה לה' לרבות את האימורין ועיין בס"פ חטאת העוף ובמ"ש התוס' בפ' הקומץ רבה (דף כ"ה) ד"ה ת"ל ובפרק כל שעה (דף כ"ד) ד"ה לרבות ובסו"פ כל הפסולין (דף ל"ו) ד"ה בשר:

כ״א

משמשלה האור ברובן וכו'. עיין לעיל בפ"ג דין ט':

כ״ב

אבל מכין אותו וכו'. עיין לעיל בפרקין דין ז':

כ״ד

קדשי עכו"ם כו'. כתב מרן ופסק כר"ש וצריך טעם למה. ועיין ברכת הזבח (דף ל"ג ע"א) ודוק. עוד כתב מרן משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא כו'. ועיין במ"ש רבינו לעיל פ"ו מהל' איסורי מזבח דין ח' ובמה שרמזתי שם ודוק: עוד כתב מרן אבל לכ"ע אין חייבים כרת כו'. ודברים אלו תמוהים הם בעיני דבפירוש מוכח בסוגיא דלענין כרת נחלקו. ועיין ברכת הזבח (דף ל"ד ע"א):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״ח, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשין כל הרמב״ם