רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ט

ספר עבודה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ט

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׂרֹף כָּל הקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יט) "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". וְכֵן הַנּוֹתָר מִצְוַת עֲשֵׂה לְשָׂרְפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יז) "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". וּבִכְלַל הַנּוֹתָר הַפִּגּוּל וְכָל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הַכּל נִשְׂרָפִין:

הלכה ב׳

קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל אוֹ נִפְסַל יִשָּׂרֵף בַּמִּקְדָּשׁ מִיָּד. וְכָל שֶׁפִּסּוּלוֹ מִסָּפֵק תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף בַּמִּקְדָּשׁ:

הלכה ג׳

פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק אִם הַלִּינָה וְהַיְצִיאָה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם לָצֵאת פּוֹסֶלֶת בְּשָׂרָם כְּאֵימוּרֵיהֶן אוֹ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּשָׂרָן. לְפִיכָךְ פּוֹסְלִין אוֹתָן לְהַחְמִיר וְיִשָּׂרְפוּ בָּעֲזָרָה. וְכֵן אִם יָצָא חֲצִי הַבְּהֵמָה בְּרֹב הָאֵיבָר אִם מַחֲזִיקִין אוֹתָן כַּיּוֹצֵא הוֹאִיל וְיָצָא רֹב הָאֵיבָר אוֹ עֲדַיִן אֵינָן יוֹצְאִין שֶׁהֲרֵי לֹא יָצָא רֹב הַבְּהֵמָה. לְפִיכָךְ נִפְסְלוּ מִסָּפֵק וְיִשָּׂרְפוּ בָּעֲזָרָה. וְכֵן אִם נְשָׂאוּם חֲמִשָּׁה לְהוֹצִיאָן וְיָצְאוּ שְׁלֹשָׁה וְנִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. וְהוֹצִיאוּ הַשְּׁלֹשָׁה חֲצִי הַבְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ נִפְסְלוּ מִסָּפֵק וְיִשָּׂרְפוּ בַּעֲזָרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין אֵלּוּ צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁתְּעֵבַּר צוּרָתָן הוֹאִיל וְהֵן עוֹמְדִין לִשְׂרֵפָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ לֹא נִפְסְלוּ:

הלכה ד׳

בָּשָׂר הַנִּמְצָא בָּעֲזָרָה. אֵיבָרִים עוֹלוֹת וַחֲתִיכוֹת חַטָּאוֹת. וְהַנִּמְצָא בִּירוּשָׁלַיִם שְׁלָמִים. הַכּל תְּעֵבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה שֶׁמָּא נוֹתָר הוּא. אִם כֵּן מַה הוֹעִיל שֶׁתִּהְיֶה חֶזְקָתוֹ עוֹלָה אוֹ חַטָּאת אוֹ שְׁלָמִים. לְמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל. אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַנּוֹתָר אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יז) "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף":

הלכה ה׳

אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלָמִים אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִתְּחִלַּת לֵיל שְׁלִישִׁי. אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָן אֶלָּא בַּיּוֹם. בֵּין בִּזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ. וְכֵן הַפִּגּוּל אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאֵין שְׂרֵפַת טָמֵא וְנוֹתָר וּפִגּוּל דּוֹחָה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לִשְׂרֹף טָמֵא וְנוֹתָר וּפִגּוּל כְּאֶחָד:

הלכה ו׳

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא בִּפְנִים. שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בִּפְנִים. וְאִם נִטְמָא בַּחוּץ שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בַּחוּץ. בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה. וּמִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא שְׁלִישִׁי אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן יַחְזֹר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ שֶׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי מֻתָּר לְהַדְלִיקוֹ בְּנֵר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנָּגַע בָּהּ טְמֵא מֵת שֶׁהַנֵּר אַב הַטֻּמְאָה. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַשֶּׁמֶן נַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן כְּשֶׁיִּגַּע בְּנֵר הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם שׁוּם טֻמְאָה אֵין מַקְפִּידִין עַל תּוֹסֶפְתָּה וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִן הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא יִפָּסֵל:

הלכה ז׳

נוֹתָר שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּעָלָיו בְּבָתֵּיהֶן:

הלכה ח׳

מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ. אִם עָבַר הַצּוֹפִין שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת אוֹ יֶתֶר חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם הוּא אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת שׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

הלכה ט׳

כָּל עַצְמוֹת הַקָּדָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶן מוֹחַ אֵינָן טְעוּנִין שְׂרֵפָה חוּץ מֵעַצְמוֹת הַפֶּסַח. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַקָּרְבָּן שֶׁנִּפְסַל אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט הָעוֹר לַכֹּהֲנִים אוֹ לִבְעָלָיו בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל אִם נִפְסַל קֹדֶם הֶפְשֵׁט. הֲרֵי הָעוֹר כְּבָשָׂר וְיִשָּׂרֵף הַכּל. וְכֵן זֶבַח שֶׁהֻפְשַׁט וְנִמְצָא טְרֵפָה אוֹ שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. הוֹאִיל וְלֹא נִרְצָה הַזֶּבַח יִשָּׂרֵף הָעוֹר בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלָה לַבְּעָלִים הוֹאִיל וְנִרְצָה הֲרֵי הָעוֹר לַכֹּהֲנִים אוֹ לִבְעָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶבַח שֶׁהֻפְשַׁט קֹדֶם זְרִיקָה אֵינוֹ פּוֹסֵל:

הלכה י׳

אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא אוֹ נוֹתַר אוֹ נִפְסַל. וְכֵן הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמְאָה אוֹ נִפְסְלָה אוֹ נוֹתְרָה. וְאָשָׁם תָּלוּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא קֹדֶם שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק. וּשְׂעַר נָזִיר טָהוֹר. וְהָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִשָּׂרֵף כְּגוֹן מַשְׁקִין שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הֲרֵי אֵלּוּ יִקָּבֵרוּ:

הלכה י״א

וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְקָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ נֵפֶל. הִפִּילוּ שִׁלְיָא תִּקָּבֵר. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה. וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. וּשְׂעַר נָזִיר טָמֵא. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וּבָשָׂר בְּחָלָב. וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה:

הלכה י״ב

הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִשְּׂעַר נָזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק יִדָּלֵק:

הלכה י״ג

כָּל הַנִּקְבָּרִין אֶפְרָן אָסוּר. וְכָל הַנִּשְׂרָפִין שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אֶפְרָם מֻתָּר חוּץ מִדֶּשֶׁן הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְהַפְּנִימִי וְדִשׁוּן הַמְּנוֹרָה:

הלכה י״ד

כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ. וְכֵן כָּל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַחְמִיר בִּשְׂרֵפָתוֹ הֲרֵי הֵקֵל בְּאֶפְרָן. שֶׁאֵפֶר הַנִּקְבָּרִים אָסוּר:

הלכה ט״ו

הָיָה מַקְרִיב עִמּוֹ בִּזְבָחִים וְאָמַר לוֹ נִתְפַּגְּלוּ. עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּטָהֳרוֹת וְאָמַר לוֹ נִטְמְאוּ. נֶאֱמָן. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ זְבָחִים שֶׁהִקְרַבְתִּי לְךָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְפַּגְּלוּ. וְאוֹתָן הַטָּהֳרוֹת נִטְמְאוּ. אִם הָיָה נֶאֱמָן לוֹ סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו. וְאִם לָאו שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט

א׳

לשרוף כל וכו'. שבת כ"ה א' פסחים פ"ב א' ב' תוספתא פרק ד' דתמורה תו"כ צו פרק י"ג פרשה ט' יעו"ש היטב. וכן הנותר וכו'. עיין ברכות ט' א' פסחים כ"ד א' כ"ז ב' ובתוספתא שם ובתו"כ שם. הכל נשרפין. שם בפסחים כ"ד א' פ"ב א' ועיין בתמורה ל"ג ב' וע"ע בתוספתא שם ובתו"כ שם.

ב׳

במקדש. עיין לעיל פ"ז מהל' מעשה הקרבנות ה"ג ובפ"ו כאן ה"כ. מיד. עיין פסחים ל"ד א' ע"ג ב' פ"ב א' ב'. תעבור צורתו וכו'. שם בפסחים ועיין לעיל פ"ו ה"י הל' י"ט יעו"ש.

ג׳

אם הלינה. זבחים ל"ה ב' ושם ק"ה ב'. והיציאה קודם וכו'. שם בש"ס ועיין במרן מש"כ בזה בשם ר"י קורקוס ועיין מש"כ בזה לעיל פ"ז מהל' מעשה הקרבנות ה"ג יעו"ש היטב. חצי הבהמה וכו'. שם בש"ס ק"ו א' מסקינן לה בתיקו. נפסלו מספק וכו'. עיין בהשגת הראב"ד שכתב ע"ז וז"ל א"א לא היתה אותה בעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים שהן מטמאין משיצאו חוץ לחומת העזרה וביציאת רובן הן מטמאים וקא מיבעיא ליה יציאת רובן במיעוט אבר עכ"ל וכן פרש"י שם ועיי"ש בתוס' ד"ה שיצא וכו' דפירשו דהאיבעיא לענין לשורפו בפנים יעו"ש ור"ל אם נפסל אז הוי כאילו נפסל קודם יציאתן ושרפתן בפנים או דהוי כאילו נפסלו אחר יציאתן ושרפתן בחוץ אמנם מרבינו משמע דהאיבעיא אם נפסלו או לא וצ"ל דזה פשיטא ליה דאם יצאו קודם זמנן דנפסל רק דמיבעיא ליה בכה"ג אי הוי יציאה ונפסל או לא, אבל צ"ע דהא גם ביציאה גמורה מיבעיא ליה אם נפסל או לאו כמש"כ לעיל מזה וא"כ הו"ל ס"ס להתירא דילמא לא איפסל כלל ביציאה ואת"ל נפסל שמא זה לא הוי יציאה ויש לעיין בזה. אמנם מבואר מכאן דדעת רבינו דבעיא זו נמשכת אחר האיבעיא ראשונה לענין לפסול קודם זריקה ובזה מיושב קצת קושיית ר"י קורקוס שבמרן ודו"ק. נשאום חמשה וכו'. גם זה שם ק"ו א' והראב"ד השיג ע"ז ועיין מרן ז"ל וגם כאן צ"ע וכמש"כ לעיל ס"ק י'. ועיין מרן שכתב שהתוס' הקשו על פירש"י והעלו כרבינו יעו"ש. וקאי זה על הא דחצי ברוב אבר דלעיל מזה. וצ"ע דהא דעת התוס' הוא דלא כרש"י ודלא כדעת רבינו וכמ"ש בס"ק י' וצ"ע. צריכין להמתין וכו'. עיין מרן בשם ר"י קורקוס ודבריו פשוטין וברורין בטעמן.

ד׳

איברים עולות וכו'. שקלים פ"ז מ"ג. למי שעבר וכו'. עיין רבינו בפירוש המשניות שם והיינו לענין מעילה וכפירוש הראב"ד כאן ומש"כ מרן בשם פירוש המשניות לרבינו דאם אכל כהן חתיכות הנמצאות בעזרה אינו חייב כלום יעו"ש דמשמע מזה דאם זר אכלם חייב קרבן מעילה והוא תמוה דהא לקמן בפ"א מהל' מעילה ה"ב מבואר דזר אינו חייב קרבן מעילה על דבר שיש בו היתר לכהנים וכמש"כ מרן אח"כ בדברי הראב"ד (ומש"כ שם שהרי הם מותרים לזרים צ"ע דהא חטאת אסור לזרים וצ"ל שיש היתר לכהנים) וצ"ל דנפק"מ לענין מלקות דהוי וודאי חטאת והראיה שתמה על הראב"ד דכתב ספק מעילות יעו"ש היטב. ועיין מל"מ מה שחקר דמוכח מכאן דהיסח הדעת הוי פסול טומאה יעו"ש ודע דהכי איתא בירושלמי שם וז"ל ר"א בשם ר' הושיעא היסח הדעת טעון עבור צורה אמר רב הושיעא מתניתא אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השרפה א"ר יוסי ויאית לאכלה אין את יכול שמא נתקלקלה צורתה לפום כן צריך למימר תעובר צורתו ויצא לבית השרפה עכ"ל ועיי"ש בפי' מהר"א ובפי' קרבן העדה ובהגהות הגר"א שם יעו"ש היטב ותראה כי דברי המל"מ הן הן דברי הירושלמי ועיין בפסחים ל"ד א' בעין משפט שם נציין על דברי ר"י דאמר פסול טומאה הן לדברי רבינו בכאן וכדעת הירושלמי והמל"מ והבן ועיין תוס' חגיגה כ"א א' ד"ה האונן וכו' מש"כ בשם רבינו אלחנן יעו"ש היטב וצע"ג יעו"ש היטב. אלא ביום וכו'. עיין ברכות ט' א' ופסחים ג' א' זבחים נ"ו ב' ועיין שבת כ"ד ב' ופסחים פ"ג ב' ותוספתא דזבחים פ"ו יעו"ש היטב ובתו"כ צו פי"ב (ויש לעיין על קושיית הר' יוסף מארץ ישראל בתוס' קדושין ל"ד א' ד"ה מעקה וכו' שהקשה דא"כ אשה שאינה בעשה דיו"ט דהוי מ"ע שהז"ג א"כ תהיה מותרת לשרוף פסולי המוקדשין ביו"ט דאתי עשה ודחי ל"ת יעו"ש ומאי קושיא דא"כ גם שרפת קדשים הוי מ"ע שהז"ג ונשים אינן מצוות בה ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. ושוב מצאתי שכבר דשו בה רבים בקושיא זו עיין בפני יהושע שם ובספר המקנה ובספר אור חדש לקדושין יעו"ש היטב (וע"ע בס' שער המלך מש"כ בזה יעו"ש היטב).

ה׳

שלא בזמנו וכו'. יבמות ע"ב ב' ועיין במכילתא פרשת בא פ"ו שאם חל ט"ז בשבת שנשרף אור י"ז יעו"ש היטב ובירושלמי פ"ב דשבת ה"א ופ"ז דפסחים ה"י יעו"ש היטב. הפגול אינו וכו'. עיין מרן שכ' משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי עכ"ל ומשמע קצת מזה דשאר פסולים נשרפין בלילה אמנם בתו"כ צו פי"ב איתא וז"ל ביום השלישי באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום עכ"ל (ועיין בספר שעה"מ מזה שגם הוא הביא זה יעו"ש היטב מש"כ בזה אמנם דברי הר' יוסף מא"י שהובא לעיל ה"ד בד"ה אלא ביום ודאי דיש ליישב דס"ל דפסולי המוקדשין לבד מאלו שפיר נשרפין בלילה יעו"ש היטב ודוק בזה). את יו"ט וכו'. שבת כ"ג ב' כ"ד ב' קל"ג א' פסחים פ"ג ב' תמורה ד' ב' ביצה כ"ג ב' מכילתא שם ועי' ירושלמי שבת פ"ב ה"א ופ"ז דפסחים ה"י. לשרוף טמא וכו'. פסחים ט"ו ב'.

ו׳

שורפין אותו וכו'. שקלים פ"ח מ"ז וכר"ע ועי' תוספתא פ"ג דשקלים ותוספתא סוף תמורה. בולד הטומאה וכו'. פסחים י"ד א' ונ"ל כי צ"ל בולד ולד הטומאה יעו"ש היטב (ועיי"ש בפי' רבינו למשניות דהכל נקרא ולד הטומאה ומיושב קצת ועיין לעיל פי"ח הי"ב יעו"ש היטב מש"כ בזה ולפי האמור ניחא בפשיטות והבן). כמו שיתבאר וכו'. היינו בהלכות אבות הטומאה יעו"ש היטב. אפי' שמן וכו'. שם הוסיף ר"ע וכאוקים לה שם ע"ב.

ז׳

שורפין אותו וכו'. פסחים פ"א ב'.

ח׳

שיצא מירושלים וכו'. שם מ"ט א' פ"א ב'. עבר הצופין וכו'. עיי"ש תוס' ד"ה אם עבר וכו' וכן נראה מלשון רבינו שכתב בה' הידיעה הצופים ועיין רש"י ברכות מ"ט ב' משמע כדעת תוס' יעו"ש ועיי"ש עוד ס"א ב'. כזית או וכו'. שם כחכמים. הוא אורח וכו'. שם פ"ב א' ואע"פ שלא החזיק בדרך עיי"ש בתוס' ד"ה רב זביד וכו' א"נ י"ל כי דעת רבינו דבעינן דווקא החזיק בדרך אבל הראשון נראה יותר.

ט׳

אינן טעונין וכו'. פסחים פ"ג א' ואי לא הוי בהן מוח מעולם אף עצמות הפסח לא בעי שרפה כדאיתא התם בהדיא (ועיין בתו"כ צו פי"ב) יעו"ש ומיירי הכא שהיה בהן מוח ועתה נחלץ מהם ולכן עצמות שאר קדשים דמותר בשבירה אימא נשבר קודם שנעשה נותר לכן לא בעי שרפה משא"כ בפסח דאסור בשבירת עצם ע"כ אימת נשבר לאחר שנעשה נותר והו"ל עצמות ששימשו נותר ובעי שרפה כ"ה אוקימתת ר"נ בר יצחק ורב זביד מוקי לה דמצאן ציבורין ציבורין ומהן חלוצים והנה בעצמות שאר קדשים תלינן דכולהו חלוצין ושבורין ולא בעו בדיקה ולא בעי שרפה אבל בעצמות פסח דיש בהו איסור שבירה אימר דילמא הנך חלצינהו ולהנך לא חלצינהו ובעי שרפה ועיי"ש ברש"י דרש"י פי' דרב זביד פליג ארנב"י וס"ל דאם מצאן חלוצים גם עצמות פסח לא בעי שרפה יעו"ש ומתוך דברי רבינו שכתב בסתם עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו' משמע דכולהו הוו חלוצים ומ"מ בעי גם פסח שרפה והיינו כרנב"י ואף דאוקימתא דרנב"י הוא אליבא דר"ש דס"ל דשבירת העצם בפסול מותר אפי' בהיה לו שעת הכושר אבל לר' יעקב דס"ל היה בו שעת הכושר אסור וכ"פ רבינו לקמן בפ"י מהל' קרבן פסח ה"ו וא"כ כך לי פסח כמו שאר הקרבנות די"ל דתברינהו מקמי דהוי נותר ואי משום דאז אסור א"כ לאחר שנעשה נותר ג"כ אסור. עיין במל"מ מה שהאריך בזה ליישב דרבינו לא ס"ל כרש"י יעו"ש היטב וי"ל דלהכי בחר רבינו באוקימתא דרנב"י משום דלדידיה מוכח דשימוש נותר מילתא היא משא"כ לרב זביד לא מוכחא מכאן דשימוש נותר מילתא היא ורבינו פסק בפ"ח מהל' אבות הטומאות ה"ד דעצמות ששימשו נותר מילתא היא יעו"ש היטב. אבל באמת אין זה מספיק דהא אף ששימוש נותר מילתא היא מ"מ אין זה מוכרח דברייתא זו באה להשמיענו זאת וק"ל. כבר ביארנו. עי' לעיל פ"ה מהל' מעשה הקרבנות ה"כ. זבח שהופשט וכו'. כחכמים שם בזבחים ק"ג ב' ק"ד א' דהלכה כחכמים. במחשבת הזמן וכו'. ק"ג א' במשנה. אינו פוסל. עיין מרן שפי' דה"ק דאם הופשט קודם זריקה ושוב נפסל הזבח ואח"כ נזרק הדם ואתי כרבי דס"ל הכי שם בזבחים ק"ג ב' ותוספתא פי"א יעו"ש היטב ויש לפרש עוד כלפי מש"כ רבינו שם לעיל בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הי"ח דאין מפשיטין עד שיזרוק הדם ואלהכי אמר כאן דאם עשה בהיפוך כשר ומקורו מהך סוגיא דזבחים וע"ע בירושלמי פסחים פ"ה הלכה י' ובשיירי קרבן שם יעו"ש היטב.

י׳

שנטמא או וכו'. עיין לעיל הלכה א'. המנחה שנטמא וכו'. עיין מרן ועיין תוספתא סוף תמורה. שנודע לו וכו'. תמורה ל"ד א' ועיין תוספתא סוף תמורה ועיין לעיל פ"ד הי"ט. הבאה על וכו'. שם בתמורה ובתוספתא שם ועיין פסחים כ"ח א'. ושער נזיר וכו'. הכי מסקינן בתמורה ל"ד א' ובירושלמי פ"ג דערלה. והערלה וכלאי וכו'. שם במשנה בתמורה שם ועיין ביצה ג' ב' יבמות פ"א א' זבחים ע"ב ב' ועוד דוכתי טובי. שאין דרכו וכו'. תמורה ל"ג ב' ול"ד א'.

י״א

קדשי מזבח וכו'. תמורה ל"ב א' ובתוספתא שם איתא וז"ל אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית שאם מתו או שהפילו או שנטמאו הרי אלו ישרפו עכ"ל והוא תמוה הא מיתה ונפלים בקבורה וראיתי שם במפרש שהגיה בזה שכצ"ל שאם מתו או הפילו יקברו נטמאו ישרפו יעו"ש. שהפילו נפל וכו'. שם בתמורה ל"ג ב' ובחולין ס"ט ב'. שליא תקבר. שם בתמורה ובחולין שם ע"ז א'. ושער נזיר טמא. שם בתמורה ל"ג ב' ול"ד א' ועי' לעיל בהלכה י'.

י״ב

הסיט משער וכו'. משנה בפ"ג דערלה מ"ג ועי' ירושלמי שם ובתמורה ל"ד א' ועיין במל"מ שהרגיש דהתם מוקמינן בציפרתא (דאל"כ בטל ברובא) ואמאי לא הביא רבינו זה יעו"ש היטב שהראה מקום למש"כ מרן בסוף פ"ג מהל' בכורות יעו"ש וראיתי להגר"א בשנות אליהו שכתב דעיקר הקושיא היא וליבטל ברובא ואמאי קאמר ישרף משום דאתי לאתהנויי מיניה ליבטל ברוב ולא יהא אלא איסור דרבנן והוא ספק איסור ויעשה כמצותה ויקבר ולא יעבור עכשו על דברי חכמים שאמרו כל הנקברים לא ישרפו בשביל ספק איסור דרבנן ומשני בציפרתא ואינה בטלה מדאורייתא ולכך ישרף ולא יקבר ופריך ולשלפינהו ומשני הא מני ר' יהודה היא וכו' א"ל מ"מ יותר טוב למשלפינהו ומשני דבאמת אם יכול למשלפינהו מוטב ואם אינו יכול למישלף יותר טוב לשרוף מלקבור אף שאינו ציפרתא שמא ימצא אדם ויתהנה מזה והא דקשה ליה ל"ל לעבור על דבריהם לשרוף הנקברים מחשש איסור דרבנן אוקמה כר' יהודה ואין עושה איסור כלל בזה שישרוף ולכן אף משום חשש דרבנן תקנום שישרוף ולכן לא כתב רבינו האי ציפרתא כלל שאפי' לא עשאה ציפרתא ישרוף כיון דאוקמיה כר' יהודה ואין בו חשש איסור יעו"ש היטב. נמצא העולה מדבריו דלרבנן דאמרי הנקברים לא ישרפו ע"כ מוקמינן לה בציפרתא משא"כ לר' יהודה מיירי אף לא כמו ציפרתא ויש לעיין הא פסק רבינו בהלכה י"ד דכל הנקברים לא ישרפו וכרבנן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאמאי לא כתב דמיירי בציפרתא וצ"ע בזה. גם צ"ע מש"כ דכמו ציפרתא הוי דאורייתא וצ"ע דהא דדבר חשוב לא בטל לא הוי דאורייתא רק מדרבנן וי"ל בזה דלאו משום חשיבות קאמר רק משום דכיון דציפרתא היא מינכר ולא בטל ויש לעיין בזה וע"ע בהלכות הרמב"ן בספ"ג דבכורות וברא"ש שם שכתב דבעינן דווקא כמו ציפרתא ועיין בר"ש בערלה שם ועיין ביו"ד סי' ש"ח ובביאורי הגר"א שם ס"ק ו' יעו"ש היטב (וע"ע בחידושי הגר"א לתמורה בש"ס החדשים יעו"ש היטב וצ"ע.

י״ג

אפרן אסור. תמורה ל"ד א'. אפרן מותר. שם ובפסחים כ"ו ב'. מדשן מזבח וכו'. וכתב הראב"ד וז"ל א"א הרמת הדשן עכ"ל ועיין מש"כ לעיל פ"ב מהל' תמידין ומוספין הט"ו יעו"ש.

י״ד

לא ישרפו וכו'. תמורה ל"ד א' וכרבנן ועיין מש"כ לעיל בהי"א.

ט״ו

מקריב עמו וכו'. גיטין נ"ד ב' תוספתא דתרומות פ"ב. נאמן לא וכו'. כאביי דהתם וס"ל דלא פליגי אביי ורבא לענין דינא וכמש"כ מרן יעו"ש ובאמת לא זכיתי להבין דאיך אפ"ל דאביי ורבא לא פליגי דהא אביי ס"ל דדוקא בידו מהימן אבל יצא מידו אינו נאמן ורבא ס"ל דאם בפעם הראשונה שראהו א"ל ג"כ נאמן ואפ"ל דפליגי בפירושא דברייתא אביי ס"ל דהרישא מיירי בעודו בידו ובסיפא מיירי דאינו בידו ולכן יש אופן דאינו נאמן (והיינו דא"ל בפעם השניה) ורבא מוקי לה הברייתא דמיירי הכל באינו בידו ורק רישא מיירי בא"ל בפעם הראשון וסיפא מיירי בא"ל פעם שניה. אבל יש לעיין על רבינו למה לא חילק כאן בין פעם ראשונה לפעם שניה וכמו שחילק בפי"ג מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ח ולמה שינה כאן מהתם וצע"ג.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט

א׳

מצות קמז לשרוף כל הקדשים שנטמאו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגלי רחמנא גבי קדשים קלים דגבי שלמים כתיב וכ"ש קדשי קדשים דחמירו: מצות קמח לשרוף הנותר דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין בפרק כיצד צולין מסקנא דגמ' אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשים קלים ול"ש קדשי קדשים גמרא גמירי לה ובקדש באש ישרף מיבעי ליה ששריפתה בקדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למה לי ההוא לגופיה איצטריך מדאמר כל פסולי דקדש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מיפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול לא תבעי שריפה ותסגי ליה בקבור קמ"ל.

ב׳

קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד כדילפינן מבקדש באש תשרף שצריך לשורפן בעזרה וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ואח"כ ישרף במקדש דעיבור צורה משוי ליה נותר ולכך ישרף.

ג׳

פרים ושעירים הנשרפים יש בהן ספק אי לינה פוסלת בה פרק טבול יום בעי רבי ירמיה לינה מהו שתועיל בפרים ושעירים מי אמרינן כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא או דילמא לא שנא ולא איפשיטא בעי ר' אלעזר יציאה מהו שתועיל בהם אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים מי אמרינן ה"מ בשר דאין סופו לצאת אבל הני דסופן לצאת לא או דילמא הכא נמי לא הגיע זמנו לצאת ולא איפשיטא בעי רבי אלעזר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיצא רובן במיעוט אבר שאחד מן האיברים משלים לרובא של בהמה ליציאתה הך רובא דאבר בתר מיעוטא שדינן ליה והא נפקא ליה או דילמא בתר רובא דבהמה שדינן פשיטא דבתר רובא דבהמה שדינן דלא שבקיה רובא דבהמה ואזלינן בתר מיעוטא דאיברים אלא שיצא חציו ברוב איברים מהו האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק כוליה ואשתכח רוב בהמה מבחוץ והויא יציאה לטמא המתעסקין בה או דילמא בתר בהמה דמחבר בה היכא דאיתא שדינן לה וליכא רובא דבהמה אלא פלגא דכיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא תיקו. וכן אם נשאום חמשה להוציאן שם רבה בר רב הונא מתני לה להך בעיא ברובא דמנינא דגברי במתעסקים בו חמשה בני אדם ונפקו תלתא ופשו להו תרי מאי בתר רוב מתעסקים אזלינן או בתר בהמה אזלינן תיקו ופרש"י ז"ל להכי בעיי לענין טומאת בגדים בחוץ כדפי' הראב"ד ז"ל ובתוספות אקשו עליה משלהי פר' כיצד צולין דמשמע דלענין טומאת המתעסקין בה בעינן הוצאה כשבת והאי כיון דאגודו בפנים לא מיטמאה בגדים ופירשו דמיבעיא ליה לענין לשורפו בפנים אם נפסל כפי' הרב ז"ל.

ד׳

בשר הנמצא בעזרה איברים עולות דדי לה באיברים ואין חותכין אותה לחתיכות אבל חתיכות הוו חטאות ואם נמצאת בירושלם הכל שלמים דנאכלין בכל העיר משנה בשקלים פ' שביעי זה וזה תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דדילמא הוי נותר א"כ מה הועיל שתהא חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל דכיון דאזלי' בתר חזקה מדאוריתא א"כ אכל מה שהוחזק שלמים או כהן שאכל מה שהוחזק חטאת אינו חייב כלום אבל מה שהוחזק עולה חייב דאזלינן בתר חזקה כדאמ' והראב"ד ז"ל כתב לספק מעילה. אין שורפין את הנותר אלא ביום פרק איזהו מקומן תניא יכול ישרף מיד לאור שלישי הואיל ועבר זמן אכילתו ודין הוא זבחים נאכלין ליום א' וזבחים נאכלין לב' ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד תכף לאכילה שריפה דכתיב גבי מילואים ואם יותר מבשר המילואים וגו' בצו את אהרן ולא כתיב אכילה אלא שריפה אף זבחים הנאכלים לב' ימים תכף לאכילה שריפה ת"ל ביום השלישי באש ישרף ולא כתיב עד יום השלישי לומר ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום דאע"ג דשריפתו הוי הלכתא הא הוקש לשריפת נותר בקרא דבקדש באש תשרף דשריפת כולהו בקדש. ואין שריפת טמא ונותר דוחה שבת ויו"ט פרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט ובגמרא מ"ט מפני שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ תנא דבי חזקיה ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר זמנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא אלא בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו והוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון המתירו עד בקר ב' ותשרפהו ובליל מוצאי יו"ט לא מצי למשרפי' דכתיב ביום כדאמ' לעיל אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ובשבת כגון איברי תמיד של ע"ש וי"ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ"ש קדשים פסולין דלא שורפין ואיצטריך למילף דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה ואיכא תרי אוקמתי אחריני התם ופרק כיצד צולין. ומותר לשרוף נותר ופגול וטמא כאחד פ"ק דפסחים הפגול והנותר והטמא בש"א אין נשרפין כאחד ובה"א נשרפין כאחד דכיון דפגול ונותר אסירי מדאוריתא ועומדים לישרף לא קפדינן שיטמאו בשריפתן.

ו׳

בשר קדשי קדשים שנטמאו בפנים שורפין אותו בפנים בחוץ שורפין אותו בחוץ בין טומאת אב בין בוולד הטומאה פרק בתרא דשקלים כר' עקיבא דפליג אב"ש וב"ה ורבי אליעזר ואמר מקום טומאתו שם שריפתו דכיון דכתיב טמא באש ישרף משמע במקום שאירע טומאתו שם תהא שריפתו דאינו מוציא כדילפינן במקדש באש תשרף אבל נטמא בחוץ לא עיילינן ליה לפנים אין נזהרין אלא מן הטהור שלא יטמ' אבל טמא אפילו שלישי לא נמנעו כהנים מימיהם מלשורפו עם אב הטומאה כיון שהכל טמא כדתנן פ"ק דפסחים הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

ז׳

נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם כיון שנותר בבתיהם לא עיילינן ליה לפנים כדאמ' ובמקום אכילתו שריפתו.

ח׳

מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ולא הטריחוהו לחזור ואם לאו חוזר ושורפו וכתבו בתוספות דמן התורה יכול לשרוף בשר קדשים קלים במקום שירצה דלא מרבינן פרק כל שעה אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים הנאכלין לזרים לא מרבינן מדאוריתא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר. וכל עצמות שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה פ' כיצד צולין כדאמ' ומדאוריתא אפילו עצמות פסח אין טעונין שריפה כיון דלית בהו מוח. קרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו בקדשים קלים קודם שהופשט העור כבשר וישרף משנה פ' טבול יום כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים אלא נשרפין עם עורן אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה וחכ"א אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השרפה הואיל וקודם הפשט היה בו פיסול ובגמרא אתאן לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו ואתי אפילו כר' יהושע דאמר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם וע"כ לא קאמר רבי יהושע אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים והתורה אמרה הבשר והדם אבל לענין עור דאיכא פסידא דכהנים אפילו ר' יהושע מודה דלא מפסדינן להו שלא כדין ואם נשרף בשר או אבר קודם זריקה לכתחלה לא יזרוק וליכא פסידא דכהנים שהרי לא קרב הקרבן אבל אם עבר וזרק הדם הויא זריקה להתיר העור אע"פ שלא עלה לו הקרבן הקרבה הוי וקרינא ביה עור העולה אם הקריב מידי דהוה אדיעבד דנטמא בשר או נפסל או יצא רבי יהושע אומר לא יזרוק ואם זרק הורצה הניחא גבי מטמא דאיכא למימר דציץ מרצה אבל גבי יוצא לא מרצה הציץ וקתני אם זרק הורצה אלמא ק"ל היה לו לרבי יהושע בדרשא זו דאם אין בשר אין דם הלכתא דבדיעבד הורצה גבי אבוד ושרוף נמי אף על גב דודאי אבד נמי פסול כדאמרן פרק כיצד צולין לענין עור מיהא מודה. וכן זבח שהופשט ונמצא טרפה או נפסל במחשבת חוץ הואיל ולא נרצה הזבח ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם אף על פי שלא עלה לבעלים הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו שם תנו רבנן עולת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שלא יהו הכהנים זכאין בעורה יכול שאני מרבה שנשחטה שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים ואף על פי שהיא כשרה תלמוד לומר עור העולה מ"מ ונמצא טרפה שם והלכה כדברי חכמים בשרה בקבורה והעור בשריפה שריפה בבשר ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלה לאחר שחיטה והעור [בשרפה] לא ידענא טעמא כך כתב רש"י ז"ל וכתב עוד ואני אומר דרבנן לאו אדרבי עקיבא קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש עד כאן וקשיא לי דהתם משמע דנמצאת טרפה בבני מעים דקודם הפשט היה בו דמרצה הואיל ולא הוכר פיסולו קודם הפשט לר' והרב כתב שהופשט ונמצא טרפה דלא נרצה והעור ישרף וצ"ע וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל אפשר דר"ל דאף על גב דאסור לשהות הדם כל כך אחר הפשט מיהא היכא דאתרמי דהפשיט קודם זריקה אינו פוסל.

י׳

אלו הן הנשרפין בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל כדילפינן לעיל ומשנה היא שלהי תמורה כל הקדשים שנשחטו במחשבת חוץ ישרפו וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרת משנה פרק נוטל בסוטה נטמאת מנחתה אם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף והא מרבינן לעיל מכל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל כל קדשי מזבח וכן נותרה הוי בכלל דנותר דקרא וכן בפגול דהוי בכלל דבר שיש לו מתירין כדאמ' לעיל וכן אשם תלוי שנודע לו שלא חטא אחר שנזרק דמו מתני' דשלהי תמורה אשם תלוי ישרף רבי יהודה אומר יקבר והיינו דנודע לו דאי לאו הכי יאכל כשאר אשמות דאשם קרייה רחמנא לכפר על הספק ולהגין עד שיודע לו אם ודאי חטא ורש"י ז"ל כתב אם קודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא וכן כתב הרב ז"ל עצמו בפירוש המשנה ונראה דבין כך ובין כך אינו נאכל וכן חטאת העוף הבאה על הספק תשרף שם במשנה פלוגתא נמי דרבי יהודה ותשרף דהויא לה כשאר קדשים פסולים דאינה נאכלת משום דנמלקה ושער נזיר טהור שם ואלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ורמינהי האורג משער נזיר ופטר חמור בשק ידלק כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור דשריפה כתיבא ביה דכתיב ונתן על האש אבל טמא לא כתיבא ביה שריפה והערלה וכלאי הכרם שם במשנה וכתיב בכלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה דאתקש לה ומשקיהן יקברו את שאין דרכן לשרוף כיון דאי איפשר לשורפן.

י״א

ואלו הן הנקברין קדשים שמתו בין קדשי בדק הבית שם משנה ואם מתו יקברו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה והאי אם מתו יקברו אכולהו קאי וכיון דאי אפשר לפדותן איסורי הנאה נינהו ולהכי יקברו וקדשים שהפילו נפל או שליא תקבר שאין שליא בלא וולד וכל הנך נקברין משום דאיסורי הנאה נינהו ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה שם במשנה האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ורמינהי האורג וכו' פטר חמור אפטר חמור קשיא דתנן במתניתין יקבר אמר רב ששת כאן בשק כאן בשער דבשק אי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן.

י״ג

כל הנקברין אפרן אסור דכיון דלא הטעין הכתוב לשורפן משיך איסורייהו וכל הנשרפין של הקדש אפרן מותר דכיון דצוה הכתוב לשורפם אחר ששרפן נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דכיון דנעשית מצותו הלך איסוריה והא דאפר אשרה אסור לעולם אף ע"פ שהזקיק הכתוב לשורפה היינו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי ודשון המנורה דאפרן אסור במשנה פרק וולד חטאת דמעילה ובגמרא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו לפיכך טעון גניזה שהיא נבלע במקומו שלא ימעל בו ומזבח הפנימי אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אל מקום הדשן אם אינו ענין לדשון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב והרים את הדשן תנהו ענין לדשון מזבח הפנימי ומריבוייא דה"א אתי דישון המנורה. כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו שם במשנה שלהי תמורה ובגמרא מאי טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר כדאמרי'.

ט״ו

היה מקריב עמו בזבחים ואמרו נתפגלו עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו נאמן כיון דבידו לפגל ולטמא וכהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דבידו נאמן ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא אבל אמר לו ביום פלוני נתפגלו או נטמאו אם היה נאמן לו סומך על דבריו פרק הנחנקין ברייתא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן. ויש במצות הלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט

א׳

מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו כו' וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. פסחים (דף פ"ב) אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין אלא כל כו' ל"ש קדשים קלים כו' גמרא גמירי לה כו'. אמנם בתו"כ פרשת צו פסקא ד' יליף לכל הפסולים בשריפה מהא דכתיב בפרשת מלואים ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא כל שהוא קדוש טעון שריפה יעו"ש. אולם הגמרא דילן מפקא מהאי קרא דלא יאכל דגבי מלואים לדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו (יעוין לעיל כ"ד), אבל ראיתי בתו"כ פ' צו פ"ח מתני הך דר"א על קרא דלא תאכל באש תשרף דגבי חטאת אשר יובא מדמה, ובגמרא דילן ליכא הכי. וכן אמר במכות (דף י"ח) דמעיקרא חזי פירוש דומיא דנותר, הרי אנו רואים שיטת הגמרא עם התו"כ הפוכה מקצה אל קצה, ונראה דלפי שיטת התו"כ ס"ל דבעי בכולהו עיבור צורה כמו דיליף מן קרא דנותר במלואים וכמו תנא דבי רבה בר אבוה, ולכן בפרק י"ב מפיק מקרא דביום השלישי באש ישרף דזה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום דכולהו בעי עבור צורה, ולכך אין שורפין אותן אלא ביום כמו נותר, אבל רבינו דפוסק דנטמא בשר לא בעי עיבור צורה וא"כ אינו ענין לנותר כלל ולכך לא הביא מה דאינו נשרף בלילה רק על נותר ופיגול, וזה פשוט, ויעוין מש"כ בזה הנוב"י והשעה"מ:

ג׳

הפרים כו' יש בהם ספק כו' והיציאה קודם שהגיע זמנם לצאת כו'. עיין כסף משנה ויעוי' ירושלמי יומא פ"ו ה"ו אמר שם דלר' יוחנן לא מיבעי' לי' ואמר דשאני כאן ביצאו חוץ לחומת ירושלים דאינה מחיצה גם לקדשים קלים ור' מנא דחי דלהן הוי מחיצה וסופה לצאת יעו"ש ויתכן לאמור דלר"נ דאמר לעיל דאם אירע בהן פסול קודם זריקה נשרפין בעזרה ואם הן נפסלין אחר זריקה נשרפין בהר הבית, ונחזי אימת בעי אם קודם זריקה [כפרש"י] א"כ איך הוי מדמה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקה, הא בקדשים קלים אי הוי מיפסלי קודם זריקה ג"כ אין נשרפין בעזרה אבל בשר פרים הנשרפין דאם נפסלו אינן סופן לצאת אפשר דנפסלין ביוצא רק בעייתו על יצאו אחרי זריקה ועדיין לא הגיע זמנן לצאת היינו שלא ניטלו האימורים וכן הביא רבינו בפ"ז ממעה"ק יצאו לאחר זריקה שלא הגיע זמנם לצאת וסבר כר"נ דנשרפין בהר הבית אבל למה דקיי"ל כהך דתני לוי דאף אם נפסלו אחר זריקה צריכין להשרף בעזרה א"כ לא דמי לבשר קדשים קלים דהתם סופן לצאת בין בהכשר בין בפסול אבל כאן בפסול אין יוצאין מן העזרה ומשו"ה שפיר נפסלין ביוצא דחזינא דפסולין אין סופן לצאת משו"ה פוסק רבינו דיצאו קודם זריקה ולאחר זריקה הוי ספק אם נפסלין. אמנם הפשוט דלפי מה דס"ד דדוקא בשר קדשים קלים אין נפסל ביוצא קודם זריקת דמים משום דסופה לצאת אבל אימורים נפסלין א"כ כ"ש בפרים הנשרפין דסופן חובה לצאת ודאי דלא מיפסלי אבל למאי דקיי"ל דגם אימורים של קדשים קלים שיצאו לפני זריקה לא מיפסלי דלא הוברר עדיין חלק גבוה א"כ טעם ההכשר אינו משום דסופה לצאת וכמו שפרש"י דהך דסופה לצאת לאו ר"י אמרה מבעי' שפיר בפרים הנשרפין ופשוט:

ו׳

בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים כו'. ירושלמי פרק אלו עוברין ה"ח ההין יוצא מה את עביד ליה כמטמא בחוץ או כי מטמא בפנים, א"ר יוסה מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו נעשה כמטמא בחוץ. נראה דהירושלמי סבר דיוצא מטמא הידים כדאמר לקמן פרק כיצד צולין הי"ב ובעי במיטמא מחמת יציאתו שביציאתו גזרו עליו טומאה מי הוי כמיטמא בולד הטומאה בפנים או בחוץ, וזהו כמו דבעי בזבחים (דף צ"ג) אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה והכא נמי דנין טומאה שבאותו שעה מטומאה קדומה וכאילו נטמא בפנים טרם שיצאו שדינו שישרפו בפנים, ולפי המסקנא שם דכו"ע אין דנין וה"נ הוי כאילו נטמא בחוץ, אך יש לחלק דתמן הוא ענין מקרה שנטמא בנגיעתו על הבגד והמקרה היה יכול להיות קודם שהיה יכול להיות טמא קודם בהא סבר דדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה והוי דם שנטמא טרם שנפל על הבגד שאין הבגד צריך כבוס. וכן אם ניתז על בגד טמא שנטמא באותו שעה שבא על הבגד אין צריך כבוס, וכן במי חטאת שנטמאו טרם הזייה דנין ממי חטאת שמזין על הנדה שנטמאו בנגיעתן בנדה בעת הזייה, אבל ביוצא הרי טומאה זו מחמת שיצא באה דוקא ביציאתו אין לנו לדון שהוא כאילו נטמא מקודם, וזה שאמר כיון שנמצא פסול מחמת מקומו שזה מתייחס רק ליציאתו נעשה כמטמא בחוץ ולכן אמר ריב"ב דבר תורה טהור הוא את הוא שגזרת עליו טומאה, א"כ הוא ענין טומאה שהטילו עליו חכמים הוא ענין מקרי שהיה יכול להיות קודם שיצא שאנו מחשבין הטומאה שהטילו חכמים כאילו הוא ענין חוצי ומקרי לא מתיחס אל עצם השם יוצא שאטו היציאה גורמת הטומאה רק שרבנן גזרו או משום חשדי כהונה או משום עצלי כהונה והוי היציאה כעין עלילה או מקרה דמשום זה הוצרכו חכמים לגזור עליו טומאה כמו על פיגול ונותר, ולכן דנין טומאה שבאותו שעה שבא עם סיבת יציאתו כאחד כאילו נטמא מקודם שיצא ושריפתו בפנים ולא דמי לנטמא בולד הטומאה מד"ס בחוץ שהכוונה שבזה שהוא מדברי סופרים דהוה ענין חוצי סבר דדנין טומאה שבאותו שעה כאילו נטמא מקודם וכדאמרו בזבחים (דף צ"ג) ורבינו לא הביא זה מלבד דקיי"ל דאין דנין כו' עוד בתלמודין מסתפקא להו אי גזרו טומאה על יוצא יעוין לקמן הלכות אבות הטומאות פ"ח, ואף דמספק מטמא קודש כמוש"ב בהלכות קרבן פסח פ"ט, כיון דאינו רק מספק ואולי הוי טהור לגמרי ודאי דצריך לשורפו בפנים וכמוש"ב באופן קרוב לזה בהלכות מעה"ק פ"ז עיי"ש ודוק:

ז׳

נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהן. הנה רש"י ותוס' פליגי בקדשים קלים אם טעונין שריפה במקום אכילתן היינו בירושלים כמו קדשי קדשים דנשרפין בעזרה מקום אכילתן, יעוין רש"י פרק כ"ש (דף כ"ד) ד"ה פסולי קדשי קדשים יעו"ש, (ובדף מ"ט) על משנה דאם עבר צופים יעו"ש ורבנן בתוס' פליגי. ולפי שיטת תוס' מחוור טפי שמועה דפרק בהמה המקשה (דף ס"ט) בעי רב חנניה הוציא עובר ידו בעזרה כו' ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים כו'. וצ"ב מדוע לא בעי בירושלים ויעוין בתוס'. ולפי דעתם א"ש דאף אם נימא דמיתסר משום ובשר בשדה לא תאכלו הוי פסולי קדשים וטעון שריפה בעזרה א"כ הוי מחיצתו אף דתאמר שנפסלה ונאסרה משום ובשר בשדה, לא כן בפסולי קדשים קלים דנשרפין מה"ת בכל מקום ואם תאמר דנפסל אבר היוצא ונאסר, אז שריפתו בכל מקום ולא מחיצה הוי לגביה לכן פסיקא ליה דקרינא ביה משום ובשר בשדה טריפה ופשוט. אמנם מדרבנן טעון שריפה במקום אכילתו ואף תרומה אין מוציאין שמן שריפה לחו"ל משנה פ"ו דשביעית יעו"ש בר"ש:

ט׳

אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה כו'. זבחים (דף ק"ד) אר"ח סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה ופריך בגמ' והאיכא טריפה בבני מעיין ומשני קסבר נמצא טריפה בבני מעיין מרצה. ולכאורה כיון דנמצאת טריפה ונשחט הלא הוי קדשים שמתו דלא חזי' למיפרק ע"י מום דאין מום לאחר שחיטה ולקדושת הגוף ודאי לא חזי דאפילו אם עלו ירדו ומשלה בהן האור לא מועיל דאין פסולו בקודש א"כ פקע מיניה קדושה לגמרי ואמאי ישרף הקרבן. אולם כבר מבואר אצלינו במקום אחר דאיסור נשאר בקדשים שמתו ואיזה איסור כמו פסולי המוקדשין שנפדו ומתו דיקרבו דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ונשאר בהן איסור הקדש ומחיים נשאר בהן איסור גיזה ועבודה זה האיסור נשאר בקדשים שמתו, ולפ"ז כיון דהוא אמר בטריפה בבני מעיין דמרצה אע"ג דעל הבשר אין איסור קדשים רק האיסור שנשאר בפסוהמ"ק אחר פדייה לכן למד מזה לבכור שהותר ע"י חכם בגבולין ושחטו במדינה ונמצא טריפה דהעור מותר ודוק: ושם בתוספות ד"ה ומודה רבי וי"ל דהתם לאחר שחיטת האשם יכול להביא כסף קודם זריקה קרינא ביה מלבד כו' והוי כנמצא טריפה בבני מעים כו'. וקשה דתניא בתוספתא הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר כו' אלא תעובר צורתו כו' אין תקנה להביא הגזל קודם שנזרק. ונראה לפרש דבאמת זה אין סברא לומר דכיון דמצי להביא הגזל קודם זריקה דאפילו יביא קודם זריקה השחיטה היה בפסול ונדחה משום דמחוסר בעת שחיטה מעשה דהקנאה להגזל המושב לכהנים והוי מחוסר זמן וכמו במחוסר הגרלה ביומא (דף ס"ב) דאמר כמחוסר מעשה דמי כש"כ כאן דמחוסר הקנאה להמושב ליד כהנים דבעי דיזכו ביה כהנים, ויעוין בר"ן פרק כ"ש על הך דנכרי שהלוה אבל הכא דמחוסר ממונא לא אמרי ביה הואיל יעו"ש, ורק בחדא גוונא משכחת לה דינא דברייתא שאופן שגזל חמץ ועבר עליו הפסח דרב עוירא אמר דאומר לכהנים הרי שלך לפניך ואם ליתא בעיניה צריך לשלם יעו"ש דאע"ג דמקבלי מתנה ההיא מתנה אמר רחמנא דניתב להו, ובאופן זה שאינו צריך להקנות הקרן המושב דאטו זכיה איכא באיסורי הנאה ולא שייך בזה קנין רק שיסלק הדבר הגזול המונח בעין ואסור בהנאה מרשותו, וכיון דלאו מחוסר הקנאה הוי לא הוי מחוסר מעשה, ואם נתנו לאחר שחיטה השחיטה כשירה דלא מחוסר רק הסילוק מרשותו וכמו דאמרו הואיל ואי בעי מתשל עליה שאין זה קנין חדש, לכן גם אם הביא הגזל אחר זריקה כיון דאם הביאו אחר שחיטה היה כשר האשם מטעם שבארנו דבכה"ג לא הוי מחוסר מעשה דליכא מעשה דהקנאה רק סילוק רשות בעלמא לכן אף אם הביאו אחר זריקה דהאשם פסול הוי כפסול שלאחר שחיטה והעור לכהנים וכמוש"כ תוס' בזה ודוק היטב: ודע דלפום מה דקיי"ל בזבחים (דף קי"ד) דאשם מחוסר זמן דפסול הוא דוקא לשמו אבל שלא לשמו כשר אף אם הוא מחוסר זמן ולא חזי לשמן, א"ש הך דאמר רבי בב"ק (דף קי"א) לדברי ר"י כו' וזכו הללו במה שבידן פירוש אם הקריבו האשם שלא לשמו דזכו בני יהויריב באשם לאכול אותו במשמרתן כיון שהם הקריבו אותם ורק משום דרב הונא מתקיף לה וכי מצאנו דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו יעו"ש ובמנחות (דף מ"ז) לכן אמר לעורו, ולכן לפי מה דאמר דזה לאו מתנה בעבר עליו הפסח יוקי בשלא לשמו ודוק:

י״ב

האורג מלא הסיט כו'. פירוש דחשיב ולא בטל רק דהא שפיר אמר ר' יהודה ששריפה מכלה הדבר לגמרי וזה שכתב שאעפ"י שהיה מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן וכאן דנארג בבגד כיון דידלק תו האפר לא חשוב ומיבטל בטיל בתוך אפר של הבגד, והגמ' אמר שאף בציפרתא שהוכר האיסור מכל מקום אם אי אפשר למשלפינהו ואיהו שורף הבגד שלא להנות ממנו אין זה כמכוון לבטל האפר האסור ומותר להנות מאפרו, ולכן סתמה בזה המשנה ידלק דכאן צ"ל כר' יהודה דלשרוף עדיף שמכלה לגמרי, וזה כר' יהודה דקרי לה חומרא לכן כאן אם מחמיר הוי כאינו מתכוון לבטל האיסור ומותר להנות בשריפתו כיון שנבטל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט

אבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט ארוך במיוחד (6 קטעים, 29,736 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ט

ב׳

קרבן שנתפגל או נפסל כו'. ר"ל פסול שהוא מחמת דם כגון נשפך דמה או לן או שיצא דמה תעובר צורתו ואח"כ ישרף הכי אמרינן בפ"ב (דף ל"ד) ובפ"ז (דף פ"ב) בדם ובבעלים תעובר צורתו ורבינו סמך על מ"ש בפ"ד מה' קרבן פסח הלכה ד':

ד׳

בשר הנמצא בעזרה כו'. גרסי' בפ"ב דפסחים (דף ל"ד) אתמר היסח הדעת ר"י אמר פסול טומאה הוי ורש"א פסול הגוף הוי. וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו ועיין במ"ש רבינו עובדיה בפ"ז דשקלים משנה ד'. ועיין בדין זה של רבינו ודוק:

ט׳

כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח כו'. את זו שלחתי לאחר קדוש סנהדרא רבה ויקירא החכם השלם הדיין המצויין כמהר"ר יעקב אלפנדארי זצוק"ל. בדיק לן מר במ"ש הר"ם סוף הל' פה"מ וכל עצמות כו' ועל זה הוקשה למעכ"ת דלפי הסוגיא דכיצד צולין לא מצאו מקום לחלק בין עצמות קדשים לעצמות הפסח כי אם אליבא דר"ש דאית ליה דאפי' ה"ל שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם ולהר"ם שפסק בפ"י מהל' קרבן פסח דלא כר"ש לא הו"ל לחלק בין מוקדשין לפסח ע"כ תורף קושייתו. ולדידי אין זה מן התימה דאף דרש"י פירש בדברי ר"נ בר יצחק דטעמא דעצמות הפסח טעונים שריפה ומשום דאית ליה לתנא דברייתא כר"ש מ"מ נראה דאין זה מוכרח דאף לר' יעקב דאית ליה דכל שהיתה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם יש לחלק בין מוקדשין לפסח דבשלמא מוקדשין דלעולם אין בו משום שבירת עצם אמרי' סתמא דמלתא מקמי דנהוי נותר חלצינהו כדי שלא יבא לידי נותר ומצוה קא עביד שמציל את המוח מידי נותר וא"כ לא שמשו נותר ומש"ה לא בעי שריפה. אבל גבי פסח דמלבד דליכא מצוה איסורא נמי איכא אין כאן מקום לתלות ולומר דמקמי דנהוי נותר חלצינהו ומידי ספיקא לא נפיק ומש"ה בעו שריפה, ופירוש זה יוצדק יותר לפי גירסת התוספות דגרסינן אימור לבתר איסורא חלצינהו ולפי מ"ש טעמא דעצמות הפסח דטעונים שריפה לא משום דאיכא אומדנא לומר דבתר איסורא חלצינהו אלא כיון דליכא אומדנא כמו במוקדשין מספק שורפין אותם דאימור לבתר איסורא חלצינהו. ואי הוה ס"ל לר"נ כר"ש הול"ל דעצמות הפסח ודאי לבתר איסורא חלצינהו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אלא ודאי כדכתיבנא. ומ"ש בברייתא מפני התקלה הכוונה דכיון דאיכא תקלה ליכא אומדנא וכדכתיבנא: עוד נראה שיש להכריח פירוש זה מדקא חזינן דרב זביד פליג אדר"נ ואוקי לברייתא באוקימתא אחריתי ופירש"י דס"ל לרב זביד דאי מצאן חלוצין לא חמיר שמוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק. ואי אמרת דרב אוקי לברייתא כר"ש הא מאי דבעו שריפה היכא דמצאן חלוצין לאו משום ספק הוא אלא קרוב לודאי הוא דבתר איסורא חלצינהו דמסתמא לא עביד איסורא וא"כ אמאי פליג רב זביד אר"נ וכבר הקשה קושיא זו הר"ב חדושי הלכות יע"ש. ולפי מ"ש לדעת הר"ם ניחא דר"נ אוקי לברייתא אליבא דר' יעקב ומש"ה פליג עליה רב זביד משום דאליבא דרבי יעקב ליכא אומדנא לומר דלבתר איסורא חלצינהו אלא ספק הוא וכיון דשמוש נותר לא הוי כי אם מדרבנן לא בעו שריפה מספק. והא דלא אוקי לברייתא כאוקימתא דר"נ ואליבא דר"ש הוא משום דבעי לאוקמי ברייתא כר' יעקב דהלכתא כוותיה. הכלל העולה דבין ר"נ בין רב זביד כולהו אוקימו לברייתא אליבא דר' יעקב. וראיתי למעכ"ת שכתב דגם רב זביד לא מצא מקום לחלק כי אם אליבא דר"ש. ולא ידעתי אנה מצא מעכ"ת דרב זביד אוקי לברייתא אליבא דר"ש דלפי אוקימתא דרב זביד שפיר מיתוקמא הברייתא אליבא דר' יעקב דעצמות הקדשים דלית בהו משום שבירה לא בעי למיבדק תחתונים משום דאמרינן כי היכי דחליץ להני חליץ לאחריני וכולהו הוי חלוצים. אבל עצמות הפסח דאית בהו איסור שבירה אמרינן דהני חלצינהו דוקא ובעו בדיקה התחתונים דבשביל שעשה איסור בעצם אחד לא נאמר שעשה איסור בשאר העצמות והעצמות החלוצים לא בעו שריפה משום דאיכא למימר דקודם שנעשה נותר חלצינהו ומש"ה אין להטעינם שריפה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דרב זביד לא פליג אר"נ דלעולם דרב זביד מודה דאליבא דר"ש במוצא עצמות בפסח חלוצים דבעו שריפה משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומסתמא לאחר שנעשו נותר חלצינהו ולא משום ספק מצרכינן להו שריפה אלא משום דאיכא חזקה אלימתא ומאי דאוקי לברייתא באוקימתא אחריתי הוא משום דבעי לאוקומי לברייתא אליבא דר"י דהלכתא כוותיה ולדידיה כיון דליכא אומדנא מש"ה אין להצריכם שריפה ולומר דדלמא בתר שנעשו נותר חלצינהו כיון דשמוש נותר לא הוי כי אם מדרבנן ומש"ה אוקי לברייתא באוקימתא אחריתי ולפי זה ר"נ ורב זביד לא פליגי לענין דינא דר"נ מודה לרב זביד דאליבא דר"י עצמות החלוצים לא בעו שריפה מספק ורב זביד מודה לר"נ דאליבא דר"ש בעו שריפה כיון דאיכא אומדנא דשמשו נותר. אלא דר"נ אוקי לברייתא אליבא דר"ש ורב זביד אליבא דר"י, ורש"י שכתב דרב זביד פליג אדר"נ עכצ"ל דס"ל דמדלא אוקי לברייתא כאוקימתא דר"נ ואליבא דר"ש ש"מ דס"ל דאף אליבא דר"ש לא בעו שריפה ואף דאיכא חזקה. אבל לעולם דאף לרש"י רב זביד אוקי לברייתא אליבא דכ"ע. ולפי מ"ש לדעת הר"ם ניחא טובא דבין לר"נ בין לר' זביד כולהו מוקמי לברייתא אליבא דר"י והלכתא כוותיה אלא דהמוצא עצמות חלוצים פליגי דר"נ בעי שריפה מספק ולרב זביד לא בעו. ומכאן יש סיוע לפירש הר"ם דכי היכי דרב זביד הוא אליבא דר"י ה"נ ר"נ הוי אליבא דר"י. ולדעת רש"י והתוס' ר"נ הוא אליבא דר"ש ורב זביד אליבא דכ"ע. ונראה דמה שהכריחם לדוחק זה לומר דר"נ אוקי לברייתא כר"ש הוא משום דס"ל דאליבא דר"י אליבא דכ"ע לא באו עצמות חלוצים שריפה מספק כיון דאין שריפתם אלא מדרבנן ומש"ה כתבו דר"נ מוקי לברייתא כר"ש דאיכא אומדנא. ולהר"ם לא נראה בעיניו הכרח זה ובפרט שכפי פירושו שמעתתא רווחא ואזלא. (א"ה עיין עוד מזה בפ"י מהל' קרבן פסח):

י״ב

האורג מלוא הסיט כו'. בסוף תמורה מוקי לה בצפרתא הא לאו הכי בטל ברוב ורבינו לא חילק. ועיין במ"ש מרן בספ"ג מהלכות בכורות:

י״ג

כל הנקברין אפרן [וכו'] מותר כו'. מה שכתב מרן וכמבואר בדבריו בסוף פרק. הוא בסוף פרק ג' מהלכות מעילה:

ט״ו

היה מקריב עמו בזבחים כו'. עיין בתוספתא פ"ב דתרומות ועיין במ"ש רבינו בסוף פרק י"ב מהלכות מעשר: סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס"ד

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״ט, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשין כל הרמב״ם