הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ז
הלכה א׳
כָּל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מזִבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנָּתַן מֵהֶם מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. וְנָתַן מִמַּתָּנָה שְׁנִיָּה וְאֵילָךְ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זֶה כִּפֵּר וְהֻרְצָה הַקָּרְבָּן. וְאִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְהִשְׁלִים הַמַּתָּנוֹת בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. שֶׁמַּתָּנָה רִאשׁוֹנָה הִיא הָעִקָּר. אֲבָל כָּל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הוֹאִיל וְכֻלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם נָתַן אַחַת מֵהֶן שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ אֶלָּא הִפְסִיד בָּהּ הַמַּחְשָׁבָה אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן כָּל הַשְּׁאָר כְּתִקְנָן הַזֶּבַח פָּסוּל:
הלכה ב׳
חִשֵּׁב בָּרִאשׁוֹנָה מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן וְשָׁתַק בַּשְּׁאָר. אוֹ שֶׁנָּתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנָּתַן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאֵינוֹ פִּגּוּל עַד שֶׁיַּזֶּה בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בְּמַתָּנָה אַחַת הֵן:
הלכה ג׳
טְבִילַת אֶצְבַּע בְּדַם הַחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת מְפַגֶּלֶת. כֵּיצַד. חִשֵּׁב בִּשְׁעַת טְבִילַת אֶצְבַּע בְּדַם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה כִּמְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת הַזָּיָה:
הלכה ד׳
הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בְּחַטָּאוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים אֵינוֹ פִּגּוּל. חִשֵּׁב בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ הֲרֵי זֶה פִּגּוּל:
הלכה ה׳
כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְאָמַר הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לְהַזּוֹת דָּמוֹ לְמָחָר. אֵינוֹ פִּגּוּל. שֶׁהַהַזָּיָה לְפָנִים בַּהֵיכָל:
הלכה ו׳
הָיָה עוֹמֵד בַּהֵיכָל וְאָמַר הֲרֵי אֲנִי מַזֶה לִשְׁפֹּךְ שְׁיָרִים לְמָחָר. אֵינוֹ פִּגּוּל שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְשָׁחַט וְהוּא מְחַשֵּׁב לִשְׁפֹּךְ שְׁיָרִים לְמָחָר אוֹ לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לְמָחָר. הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ:
הלכה ז׳
הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה וְהוּא מְחַשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל מִבְּשָׂרָהּ אוֹ יִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ שֶׁיַּקְטִיר אֵימוּרֶיהָ לְמָחָר. הַזֶּבַח עִם הַלֶּחֶם פִּגּוּל. אֲבָל אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ פִּגּוּל וְזֶבַח הַתּוֹדָה אֵינוֹ פִּגּוּל:
הלכה ח׳
וְכֵן הַדִּין בִּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת עִמָּהֶן שֶׁאִם חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בַּכְּבָשִׂים נִתְפַּגְּלוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל מִשְּׁתֵי הַלֶּחֶם לְמָחָר. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם פִּגּוּל וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן פִּגּוּל. חִשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת לֶאֱכל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַזֶּבַח עִם הַלֶּחֶם לְמָחָר. הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ פִּגּוּל וְהַתּוֹדָה אוֹ הַכְּבָשִׂים אֵינָן פִּגּוּל:
הלכה ט׳
הַמַּקְטִיר שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁעִם לֶחֶם הַפָּנִים וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַקְטָרָתָן שֶׁיֹּאכַל לֶחֶם הַפָּנִים לְמָחָר. הֲרֵי הַלֶּחֶם פִּגּוּל:
הלכה י׳
הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת וְחִשֵּׁב לֶאֱכל אַחַת מִשְּׁתֵי הַחַלּוֹת לְמָחָר שְׁתֵּיהֶם פִּגּוּל:
הלכה י״א
הִקְטִיר שְׁנֵי הַבְּזִיכִים וְהוּא מְחַשֵּׁב לֶאֱכל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַסְּדָרִים לְמָחָר. שְׁנֵי הַסְּדָרִים פִּגּוּל:
הלכה י״ב
וְכֵן אִם חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בְּאַחַת מֵחַלּוֹת הַתּוֹדָה אוֹ בְּאַחַת מֵחַלּוֹת מִנְחַת מַאֲפֵה הַתַּנּוּר. הֲרֵי כָּל הַחַלּוֹת פִּגּוּל:
הלכה י״ג
אֲבָל אִם נִטְמֵאת אַחַת מִשְּׁתֵי הַחַלּוֹת אוֹ אֶחָד מִשְּׁנֵי הַסְּדָרִים אוֹ אַחַת מֵחַלּוֹת הַתּוֹדָה. בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה. אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר אָסוּר. וְהַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ יֵאָכֵל:
הלכה י״ד
חִשֵּׁב בַּעֲבוֹדַת אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכְּבָשִׂים שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מִשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם לְמָחָר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב בְּהַקְטָרַת אֶחָד מִשְּׁנֵי הַבְּזִיכִין שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מִלֶּחֶם הַפָּנִים לְמָחָר. הֲרֵי הַלֶּחֶם פָּסוּל. וְאֵינוֹ פִּגּוּל עַד שֶׁיְּחַשֵּׁב בְּכָל הַמַּתִּיר שֶׁהוּא עֲבוֹדַת שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וְהַקְטָרַת שְׁנֵי הַבְּזִיכִין:
הלכה ט״ו
שָׁחַט אֶחָד וְחִשֵּׁב לֶאֱכל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ לְמָחָר וְשָׁחַט הַשֵּׁנִי וְחִשֵּׁב לֶאֱכל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה שְׁנִיָּה לְמָחָר הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְפִגּוּל. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין עִם שְׁנֵי הַסְּדָרִים:
הלכה ט״ז
חִשֵּׁב בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הַכְּבָשִׂים מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. זֶה שֶׁעֲשָׂאָהוּ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן פִּגּוּל וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר:
הלכה י״ז
שָׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָתוֹ שֶׁיֹּאכַל מִבְּשַׂר הַשֵּׁנִי לְמָחָר שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִים שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין מִזֶּה עַל זֶה:
הלכה י״ח
שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. כֵּיצַד. שְׁחָטָם וְזָרַק דָּמָם בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ. שְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁזָּרַק לִשְׁמָן לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:
הלכה י״ט
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁיָּצְאוּ בֵּין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה וְזָרַק דַּם הַכְּבָשִׂים בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. נִתְפַּגְּלוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּחוּץ. שֶׁהַזְּרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בַּחוּץ:
הלכה כ׳
כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לִשְׁמָן וְאָבַד הַלֶּחֶם. אִם זָרַק דָּמָן לִשְׁמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. זָרַק דָּמָן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אַחַר שֶׁאָבַד הַלֶּחֶם הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הֻתְּרוּ בַּאֲכִילָה אוֹ לֹא הֻתְּרוּ:
הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ז
א׳
ה"ז כיפר וכו'. זבחים ל"ו ב' ובתוספתא פ"ד שם אלא שאני תמה על מאי דאיתא שם בתוספתא וז"ל בד"א בחטאת אבל בכל שאר הזבחים נתן אחת בשתיקה ונשפך הדם הכל מודים שהוא כשר אחת חוץ לזמנו ונשפך הדם הכל מודים שהוא פגול אחת חוץ לזמנו ואחת חוץ למקומו ונשפך הדם פסול ואין בו כרת עכ"ל ותמיה רבה היא זו כיון שהכל מודים בשאר הזבחים שזריקה אחת היא עיקר וא"כ מה לי שאם חישב במתנה שניה חוץ למקומו מ"מ פיגול הוי והוי כמו בחטאת החיצונה שאם נתן מתנה אחת חוץ לזמנו לבית הלל שהוא פגול כדאיתא לעיל מזה לכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל הכל מודים שהוא פגול וצ"ע (גם למעלה מזה איתא שם וז"ל כיצד נתן אחת בשחיטה ונשפך הדם וכו' נ"ל שהוא ט"ס וז"ל נתן אחת בשתיקה ונשפך וכו'). כמו שבארנו. לעיל פ"ב ה"ג. הזבח פסול. שם בזבחים והטעם דהוי בחצי מתיר עי' זבחים מ"ב ב' ושם כל הסוגיא ובמנחות ט"ז ב' יעו"ש היטב.
ב׳
בראשונה מחשבת וכו'. בא לבאר מש"כ סוף הלכה א'. והכל מבואר שם בש"ס. ודע דברייתא דהובאת שם בזבחים שם ובמנחות שם בשעיר חטאת הפנימי דיוה"כ דאיתא שם פלוגתא דר' מאיר ורבנן דאיתא שם בש"ס וז"ל פיגל בין בראשונה בין בשנייה בין בשלישית ר"מ אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר וכ"ה במנחות ט"ז א' בתוספתא שם איתא וז"ל וחכ"א אין פיגול בפנים עכ"ל ולפי זה צ"ל דרבנן היינו ר"ש שהובא בשבועות ז' א' ובזבחים י"ד א' מ"ג א' מ"ו ב' ועיי"ש עוד בתוספתא פ"ה פלוגתא דר"מ ורבנן אם יש פגול בדבר שבפנים יעו"ש היטב לכן לא מלאני לבי להגיה בתוספתא (וע"ע בתו"כ צו פי"ג יעו"ש) וע"ע בתוספתא מעילה פ"א ובירושלמי יומא פ"ו ה"ו.
ג׳
מפגלת. זבחים י"ג ב' ועיין במל"מ שהקשה אהסוגיא דתלי זה במחלוקת ר' שמעון ורבנן והא בהולכה שא"א לבטלה כו"ע מודו דפוסל והא שם י"ד א' איתא דקאמר ר"ל דמודה ר"ש בהולכת חטאת הפנימית יעו"ש שנשאר בצ"ע. וראיתי בצאן קדשים שם שכתב וז"ל ואע"ג דמודה ר"ש בהולכת חטאת הפנימית דא"א לבטלה והוי עבודה היינו ליפסל אבל אינו מפגל להתחייב כרת על אכילתו והכא לא מפגלת תנן עכ"ל ולפ"ז מאי דפריך הש"ס אי ר"ש מאי אירייא טבילת אצבע הא אמר ר"ש וכו' ה"ק מאי שנא דנקט רק טבילת אצבע לחוד הא בכל עבודות הדין כן דאין מפגל בחטאת הפנימית מטעם זה עצמו (אבל לרש"י הפי' פשוט כפשוטו דה"ק מאי שנא טבילת אצבע ומשום דהולכה לא פסלה הא אפילו עבודה גמורה מ"מ אין מפגל בחטאות הפנימים) והנה דברי הצ"ק הם נכונים ליישב דברי הש"ס אבל ליישב דברי רש"י אכתי אינם עולים כלל ועי' בחי' בעל פנים מאירות שכתב וז"ל ואף דבחטאות פנימיות א"א לבטלה השתא ס"ד דפליג ר"ש אפילו בזה כיון דילפינן משלמים ובשלמים אין הולכה מפגלת עכ"ל וע"ע שם בד"ה הפסח והחטאת (שם ע"א) יעו"ש היטב והנה לפי דבריו שם דהעלה לחלק בין הולכה שלא לשמו ובין הולכה לענין פיגול יעו"ש היטב ויש ליישב קצת וצ"ע בזה אמנם לפי מש"כ בעל חי' פנים מאירות דס"ד השתא דפליג ר"ש בהולכה זוטרתי וכדס"ד שם ט"ו א' א"כ לק"מ בשיטת רש"י. ועיין לעיל פי"א ה"א מה שכתב המל"מ בזה יעו"ש היטב.
ד׳
עומד בעזרה וכו'. זבחים מ"ד ב' ומנחות י"ד א' ותוספתא דזבחים פרק ה' והלכה כן כדאיתא בש"ס זבחים שם יעו"ש היטב וע"ע בתו"כ צו פי"ג פרשה ח'. וס"ל לרבינו דווקא מחוץ לפנים או מפנים לחוץ אבל מפנים לפנים אה"נ דמפגלין כמו שכתב בהלכה ג' ובאמת לפי דעת רבינו אין פיגול בחטאת הפנימית רק בטבילת אצבע על מנת לזרוק למחר ודלא כרש"י זבחים י"ג ב' ד"ה שטבילת אצבע וכו' יעו"ש.
ה׳
הנעשה בחוץ וכו'. שם ושם ושם. ומזה מבואר דאם שחט וקבל והוליך ע"מ לטבול אצבעו בפנים למחר אינו פגול ועיין במל"מ הלכה ג' בסופו.
ו׳
ואמר הרי וכו'. שם ושם ושם עיין מש"כ לעיל ס"ק ז' ודעת התוס' זבחים י"ד א' ד"ה מודה וכו' ומ"ד ב' ד"ה בדבר וכו' ומנחות י"ד א' ד"ה פיגל וכו' וגיטין נ"ד ב' דלרבי יוסי אפילו מפנים לפנים לא מהני מחשבה לפיגול יעו"ש וס"ל דדוקא מחוץ לחוץ מהני יעו"ש היטב.
ז׳
והלחם אינו וכו'. מנחות ט"ו א' ותוספתא שם פ"ג יעו"ש.
ח׳
בשני כבשי וכו'. שם ושם ובתוספתא פ"ה איתא וז"ל שחטם לשמם לאכול מן הלחם למחר הם כשרים והלחם כשר עכ"ל והוא תמוה דהא מבואר כאן שבזה הלחם מפוגל ועל כרחך שהוא ט"ס והעיקר כמש"כ המפרש שם דכצ"ל שחטם לשמם לאכול הלחם למחר פגול והם כשרים שחטם שלא לשמם לאכול הלחם למחר הם כשרים והלחם כשר יעו"ש היטב ונכון הוא. הזבח עם וכו'. היינו כחצי זית מזו וכחצי זית מזו ועיי"ש בש"ס ובמרן.
ט׳
הרי הלחם וכו'. עיין מנחות י"ג ב' ותוספתא שם פ"ג.
י׳
שתיהם פגול. מנחות י"ג ב' וכרבנן ובתוספתא פ"ג איתא וז"ל השוחט ב' כבשים לאכול אחת מן החלות למחר להקטיר (צ"ל הקטיר) שתי בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר פגול וחייבין עליו כרת דברי ר' מאיר וחכ"א זה פגול וחייבים עליו כרת והשני פסול ואין בו כרת עכ"ל ולפ"ז יש לפסוק דהלכה כרבנן אמנם רבינו פסק כחכמים דמשנתינו דהיינו ר"מ דתוספתא וחכמים דתוספתא היינו רבי יוסי דמתניתין יעו"ש.
י״א
שני הבזיכין. מנחות יג ע"ב ותוספתא שם פ"ג.
י״ב
כל החלות וכו'. אליבא דרבנן אבל אליבא דר' יוסי (דלעיל ה"י) ה"נ לא פיגל רק האחת ולא האחרים כן פשיט שם הש"ס י"ד ב' אבל אליבא דרבנן פשיטא דאיפגלי כולהו משום דחד מתיר הוא לכולהו והוא כ"ש מהא דכבשים ובזיכים יעו"ש היטב וממרן משמע דהאיבעיא היה אליבא דרבנן יעו"ש היטב ותמוה הוא לענ"ד (ואולי כוונתו דמדאיבעיא ליה אליבא דר"י מכלל דלרבנן פשיטא ליה ודוחק) וכ"כ התוס' שם ד"ה פגול וכו' דה"ה ברקיקי נזיר אליבא דר' יוסי לא הוי כולהו פגול יעו"ש.
י״ג
והטהור בטהרתו וכו'. מנחות י"ד ב' וכרבנן בתוספתא שם פ"ג ועיין לעיל פי"ב הי"ד מש"כ שם יעו"ש היטב ועיין מל"מ מש"כ בשם תוס' י"ג ב' ד"ה לאכול וכו'.
י״ד
הלחם פסול. מנחות ט"ז א' וכרבנן ועיין תוספתא שם פ"ג.
ט״ו
מצטרפין לפגול. עי' מנחות י"ד א' ודלא כרבי רק כרבנן. בב' הבזיכין וכו'. דהטעם הכל אחד ודמי לשני הכבשים.
ט״ז
זה שעשאוהו וכו'. מנחות ט"ז א'.
י״ז
שיאכל מבשר וכו'. שם במשנה ואם חשב לאכול מחבירו למחר איבעיא ולא איפשיטא שם ט"ו ב' והנה לדעת רבינו דס"ל כל המחשבות האלו הם במחשבה בלב וכמש"כ המל"מ לעיל פי"ג ה"א לכאורה יש לעיין בזה כיון דתלוי במחשבתו והוא יודע איך היה מחשבתו ובשלמא לפירוש התוס' שהובא שם דתלוי בדבור אתי שפיר וי"ל דגם לדעת רבינו מיירי שאמר שחשב שיאכל מחבירו סתם ולא חשב בהדיא לא על כבש ולא על לחם אמנם לישנא דש"ס שם דילמא דפריש ואמר וכו' משמע כדעת התוס' ורש"י דבעי אמירה דוקא ועיין בסמ"ג שהביא ראיה כעין זה מהא דלעיל פי"ד ה"י יעו"ש היטב. ועיין מרן שתמה למה לא הביא רבינו דין דאם אמר לחבירו ולא פי' אם כוונתו על הלחם או על הכבש השני יעו"ש והנה לכאורה י"ל דהבעיא היה אליבא דר"מ דס"ל דמפגלין בחצי מתיר אמנם לרבנן דס"ל אין מפגלין בחצי מתיר ה"ה אם חשב על הלחם אינו פגול לכן י"ל דלא מייתי לה רבינו אמנם מ"מ יש לעיין כיון דהא דאין מפגלין בחצי מתיר היינו דווקא לענין פגול אבל מ"מ מיהת דמיפסל משא"כ בהא דחישב על כבש חבירו דהוא כשר לגמרי כמבואר כאן דאין מתיר מפגל את המתיר ועיי"ש במנחות י"ג א' דכ"ה סברת ר' יוסי דאין מתיר מפגל את המתיר ופסק שם רבינו כחכמים יעו"ש בפירוש המשניות, אך י"ל דהתם הטעם משום דאיקבעו בחד מנא ולכן ס"ל לרבינו כרבנן דמפגל לגמרי ולר' יוסי אהני מיהת דהוי פסול משא"כ הכא דלאו בחד מנא הוי לכן הוי כשר לגמרי, וא"כ הו"ל לרבינו להביא דין זה דנפק"מ לענין פסולא וא"כ צ"ע על רבינו שלא הביא האיבעיא זו באם חשב לחבירו אם הוי כשר או פסול, ואפשר כיון דהש"ס מיירי אליבא דר"מ ורבינו פסק כרבנן ואין דרכו להביא דבר שלא נאמר בש"ס בהדיא אליבא דרבנן וצ"ע בזה, א"נ י"ל דס"ל דסתם לחבירו קאי על כבש והא דדחי הש"ס דילמא דקאמר מבשר וכו' דיחוייא בעלמא הוא ולכן לא הביא דין זה כלל ועיקר הדין דחישב על בשר חבירו כשר הוא וה"ה באמר לחבירו סתם דדינא הכי הוא וצ"ע בזה.
י״ח
אלא בשחיטה וכו'. פסחים י"ג ב' יבמות ק"ד ב' מנחות מ"ז א' ע"ב ב' ובתוספתא שם פ"ה יעו"ש ופסק כרבי דהלכה כוותיה לגביה דראב"ש ועוד דהתם מוקי רב ששת דר' עקיבא ור' אליעזר ס"ל כרבי יעו"ש מ"ז א' ועיין מרן מש"כ בזה. קדוש ואינו וכו'. עיי"ש בסוגיא פלוגתא דאביי ורבא מאי קדוש ואינו קדוש ועיי"ש ברש"י ותוס' חילופי גירסאות בזה (וראיתי דרך אגב להעיר מש"כ שם בגליון הש"ס וז"ל תוס' ד"ה בקונטרס וכו' ולבסוף פירש וכ"ש וק"ל למאי הקשו על לשון רש"י דנקט וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פריך מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לרבי תפיס פדיונו ואין יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין עכ"ל ולענ"ד נראה דכצ"ל בתוס' שם ולפירושו לרבי קדוש טפי דאלים דלא נפיק לחולין ולראב"ש נפיק לחולין עכ"ל והיינו דמקשו ג"כ להאי קושיא דגליון הש"ס והבן) וצ"ע על רבינו שהשמיט כל הסוגיא. לא קדש וכו'. וכ"כ התוספות בפסחים שם ד"ה שחטן וכו' יעוין שם.
י״ט
שיצאו בין וכו'. שם במנחות מ"ז א' וכר' עקיבא ובתוספתא שם פ"ד ואע"ג דלעיל בהלכה י"ח פסק דזריקה שלא לשמן לא מהני לשרויי הלחם מ"מ כאן לענין פגול הוי הלחם כבשר עצמו לחומרא דאיקבע בפיגול ועיי"ש היטב בסוגיא דהוי איבעיא דלא איפשיטא ורבינו תפס בפשיטות כרבי דלא אישתרי לחם לאכילה והכא פסק כר"ע לחומרא יעו"ש היטב והבן. שהן בחוץ וכו'. עיין מרן מש"כ בזה ועיין לעיל פ"א הל"ג ד"ה והם בחוץ מש"כ בזה.
כ׳
הרי אלו וכו'. עיין לעיל פ"ח מהל' תמידין ומוספין הט"ו יעו"ש. במחשבת הזמן וכו'. עיין מרן שכתב שצ"ל במחשבת שינוי השם והיינו האיבעיא דמנחות מ"ז ב' יעו"ש היטב ומה שהקשה מרן דהא שם אסיקנא דליכא מידי דפסול לשמו וכשר שלא לשמו יעו"ש (ועיין תוס' מ"ח א' ד"ה או ששחטן וכו') והנה לכאורה לק"מ דהא רבינו לא ס"ל כן דר"ז דפריך הכא קאי בשיטת רב הונא דמקשה הכי בזבחים קי"ד ב' ועיין לעיל פי"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"י יעו"ש היטב דפסק כרב חלקיה בר טוביה יעו"ש היטב והבן. ודברי רבינו יהושע הנגיד שהובא בדברי מרן יעו"ש היטב יש לעיין בהם חדא דלא הוזכר ענין זה בגמרא ולמה לא הביא דין המפורש בש"ס ועוד כיון דהוי כחולין א"כ אמאי הותר באכילה ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה דליתסר מיהת באכילה מדרבנן אם נימא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכמש"כ לעיל פ"ו הי"ח יעו"ש היטב ויש צ"ע רב בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ז
א׳
כל הדמים שניתנין על מזבח החיצון אפילו מתנות ארבע אם נתן מתנה אחת כפר דארבע קרנות שלשה למצוה ואחד לעכב כדילפינן לעיל פרק ב' הילכך אם נתן מתנה ראשונה במחשבה נכונה ומשניה ואילך שינה אפילו במחשבת הזמן הרי זה כפר והורצה הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר ואם פגל בראשונה הוי פגול אף על גב דנתן שניה חוץ למקומה דראשונה עיקר ומשנה היא פרק בית שמאי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בחטאת וטעמא דבמתנה אחת כפר אף על גב דשינה בשניה כדתניא בגמרא תנו רבנן מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת שכפר תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת משמע דמדכתיב טובא סביב (האחת) דשנה לעכב בכולהו לכך איצטריך ישפך אפילו בחטאת לב"ה אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי הואיל וכולן מעכבין זה את זה דקפיד קרא אמנינן כדאמרינן לעיל פרק ב' אם שנה מחשבה באחת מהם פסל ולא הוי פגול שם משנה כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חיסר אחת מכל המתנות כאלו לא כפר לפיכך נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסולה ואין בה כרת דהואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון חוץ למקום או חוץ לזמן פסול שלא התיר כראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דאין מפגלין בחצי מתיר.
ג׳
טבילת אצבע בחטאות הפנימיות מפגלת אם חשב בשעת טבילה מחשבת זמן סוף פרק קמא דזבחים אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא שמעתי טבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית דכתיב בהם וטבל אצבעו בדם ואמר ר' יהושע בן לוי בעליה זו שמעתי טבילת אצבע מפגלת אמרי כלום למדנו פגול אלא משלמים מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת דאין בהם טבילת אצבע דמן הכלי זורק על המזבח אף חטאת וכו' ואסיקנא אלא כך יש לך לומר מה שלמים דבר הפוסל בה כגון חוץ למקומו מוציאו מידי פגול ודבר המעכב בו מביאו לידי פגול כגון ארבע עבודות שבדם שמביאין לידי פגול הכא נמי בחטאת דבר הפוסל בה שלא לשמה מוציאה מידי פגול ודבר המעכב בחטאת פנימית מביאה לידי פגול כל הכתוב בעבודת דמה וטבילת אצבע בכלל דכיון דלא סגי דלא עביד טבילת אצבע דכתיב וטבל אצבעו וגו' עבודה חשובה היא והויא הולכה שמוליך הדם באצבעו לקרבו למזבח הילכך מפגל בה כבשעת הזייה.
ד׳
היה עומד בעזרה וחשב מחשבת הזמן בדם הנעשה בפנים פרק בית שמאי תניא רבי אליעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי פגל בדם הנעשה בחוץ פגל בדבר הנעשה בפנים לא פגל כיצד היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט להזות מדמן למחר לא פגל שחשב בחוץ מדבר הנעשה בפנים היה בפנים ואמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורין למחר ולשפוך שיריים למחר לא פגל שחשב בפנים בדבר הנעשה בחוץ אבל היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורין למחר פגל שחשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ אמר רבי יהושע בן לוי מאי קראה כאשר יורם משור זבח השלמים בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו מה למדנו לו משלמים לענין אימוריו הרי מפורשין בו כולן חלב וכליות ויותרות אלא לא בא היקש זה אלא ללמד על הפגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים שאין פגול נוהג בהם אלא כשלמים מה שור זבח השלמים אין פגולו אלא על מעשה עבודות חיצונות ומחשבות עבודות חיצונות שוחט או מקבל או מוליך או זורק על מנת לאכול בשר לשפוך שיריים או להקטיר איבריו חוץ לזמנו אף כאן עד שיחשוב בעבודת חוץ על אכילת חוץ מחשבה הוי אכילתו ומעשיו עבודה שהוא מחשב בה ואמר רב הלכה כרבי אלעזר שאמר משום ר' יוסי הלכתא למשיחא אלא דרוש וקבל שכר.
ז׳
התודה מפגלת את הלחם והוא אינו מפגל את התודה כיצד השוחט את התודה וחשב לאכול מבשרה או לזרוק מדמה או להקטיר אימוריה לאחר הזבח עם הלחם פגול אבל חשב לאכול מן הלחם למחר הלחם לבדו פגול וזבח התודה אינה פגול. וכן הדין בשני כבשי עצרת עם שתי הלחם פגל בכבשים פגל בלחם פגל בלחם לא פגל בכבשים משנה פרק הקומץ זוטא ובגמרא מ"ט אלימא משום דרב כהנא דאמר מנין ללחמי תודה שנקראו תודה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות דמשמע דתודה הם החלות אי הכי איפכא נמי הא לא קשיא לחם איקרי תודה ותודה לא איקרי לחם ומשום דהאי טעמא לא שייכא בכבשים ובשתי הלחם אמרינן אלא לאו היינו טעמא דלחם גלל תודה דתודה עיקר ולחם טפל דשחיט' תודה מקדשא ללחם כדאמרן פרק התודה יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת זבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים הלחם כדא' פרק התכלת וצריכי תרוייהו כדאיתא התם. חשב באחד מד' עבודות לאכול כזית מבשר הזבח והלחם למחר הלחם לבדו פגול והתודה או הכבשים אינו פגול שם בעיא בתודה ובכבשים ופשטי' אף בזו הלחם מפגל והתודה והכבשים אינן מפוגלין דמיצרף חצי זית דתודה וכבשים לחצי זית דלחם לפגל הלחם אבל לפגל תודה או כבשים לא מצטרפי דהשתא כולו מלחמה דלא בעי צירוף דהויא מחשבה חמורה לא מיפגל ממנה ומלחמה דבעי' לצרופי מיבעיא ונראה דנקטי' כלישנא קמא דמייתי סתמא דתלמודא דבעי רבי אלעזר בתודה וכל שכן בכבשים אבל ללישנא דאיכא דמתני לה אכבשים האי בעיא דוקא אכבשים איבעיא לן אבל תודה דלא הוזקקו זה לזה בתנופה לא פשיטא ליה דניפגול לחם.
ט׳
המקטיר שני בזיכי לבונה וחשב שיאכל לחם הפנים למחר הרי הלחם פגול דבזיכין הוו מתירין דלחם שחט שני הכבשים לאכול אחד משתי החלות למחר וכן הקטיר שני הבזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר שני החלות ושני הסדרים פגול שם משנה מחלוקת רבי יוסי וחכמים אומרים זה וזה פגול וחייבין עליו כרת דשניהם ניתרים בכבשים או בסדרים והוו כגוף אחד והכל פגול. וכן חשב בא' מחלות התודה או חלות מנחת מאפה תנור כל החלות פגול שם בעיא דרבי יוחנן ותנא ליה רב תחליפא וכן אתה אומר בלחמי תודה וכן אתה אומר במנחת מאפה דכיון דזבח אחד מתירן כחד דמו אף על גב דהוו שני מינין בלחמי תודה ובמנחת מאפה. אבל נטמאת אחד משתי החלות או אחד מן הסדרים או אחד מחלות תודה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה מה שנטמא אסור והטהור בטהרתו ויאכל שם במשנה מחלוקת רבי יהודה וחכמים לפני זריקה דרבי יהודה תלמוד ערוך בפיו דאין קרבן צבור חלוק וחכמים אומרים הטהור יאכל דהציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהם זריקה מעליתא ומיהו כי מרצה למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא משתרי באכילה דעבר אלאו דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וחלות תודה הוי נמי דינא וטעמא הכי.
י״ד
חשב בעבודת אחד מן הכבשים לאכול כזית משתי הלחם למחר וכן בהקטרת אחת מן הבזיכין לאכול מלחם הפנים למחר הלחם פסול ואינו פגול עד שיחשב בכל המתיר דהוי שני כבשים ושני סדרים שם במשנה מחלוקת רבי מאיר ורבנן דסברי דאין מפגלין בחצי מתיר כדאמרן לעיל. שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שניה מצטרפי לפגל וכן בשתי סדרים שם שחיטה וזריקה מצטרפי וכל שכן שחיטה ושחיטה דרבי הוא דאמר זה וזה כשר כששחט כל אחד על חצי זית של חלה אחד.
ט״ז
חשב באחד משני הכבשים מחשבת הזמן והשני במחשבה נכונה זה שחשב בו זמן פגול והשני כשר שם במשנה הוא פגול וחברו כשר לאכול מחברו למחר שניהם כשרים דאין מחשבין מזה על זה.
י״ח
כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה פרק קמא דפסחים ופרק התכלת תנו רבנן כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם ומותר באכילה שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן מאי טעמא דרבי דכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מקדשה לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת ויעשה זבח משמע ליה כמה יעשה בזביחה ומאי קדוש ואינו דקאמר רבי רבא אמר קדוש ואינו ניתר לכהנים ולא תפיס ביה פדיון שחטן שלא לשמן אף על פי שזרק דמן לשמן לא קדש הלחם דבשחיטה תלויה קדושתיהו כדילפינן וכיון דשחטן שלא לשמן ולא עלו לצבור לשם חובה לא קדש הלחם.
י״ט
שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה אם פגל בזריקה נתפגלו דזריקה מועלת ליוצא אף על פי שהוא בחוץ שם תני אבוה דר' ירמיה בר אבא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן רבי עקיבא אומר יש בלחם משום פגול ואזיל לטעמיה דאמר זריקה מועלת ליוצא דלא דמי לפיסול אחר דבעינן שיקרב המתיר כמצותו דהכא פיסול מחמת דבר אחר הוא ואינו פיסול גופו דאויר ירושלם פוסלו שיצא מן העזרה.
כ׳
כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין שם אמר רבי יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואחר כך נאבד אחד מהם מעכבין זה את זה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבדת חברו ואי זהו זיקה שלהן שחיטה שמקדשת הלחם כדילפינן לעיל זרק דמן במחשבת זמן אחר שאבד הלחם הוי ספיקא אי הותרו באכילה או לא שם בעיא דרבי ירמיה ולא איפשיטא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ז
ב׳
חשב ראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר או שנתן כולן כתקנן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולן כמתנה אחת הן. טבילת אצבע בדם חטאות הפנימיות מפגלת. כיצד חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן הרי זה כמחשב בשעת הזייה. ואינו פגול עד שיזה וכו', קשה דהא פסק בהל' ד' ה' ו' דפגול אינו אלא כשיחשוב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. וא"כ למה כתב כאן בדמים הניתנים על מזבח הפנימי דהוא פגול. איברא דהוא משנתנו בריש פ' בית שמאי, וכן הא דטבילת אצבע מפגלת הוא מימרא דר' ינאי, אבל אפשר דלא סברי כר"א משום ר' יוסי דדוקא בדבר הנעשה בחוץ אבל הרמב"ם דפסק כמותו והוא משום דאמר רב הלכה כמותו, איך אפשר שיהי' פגול בדמים הפנימיים, וראיתי שעמד בזה הקרן אורה וכתב דהרמב"ם סובר דדוקא מחוץ לפנים או מפנים לחוץ לא הוי פגול. אבל מפנים לפנים הוי פגול, וא"א לומר כן דהא ריב"ל דריש משלמים ואמר עד שיהיו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון, והקרן אורה כתב ג"כ דלא יתיישב בזה מה שכתב הרמב"ם ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן. והיכי משכחת פגול בזריקה במחשבת הזמן, ע"כ לשפוך שיריים או להקטיר אימורין למחר, א"כ הוא מפנים לחוץ, וכתב דיש לומר שהזה בין הבדים ע"מ לגמור ההזאה למחר בהיכל למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה, אבל לא קיי"ל כן כמש"כ הרמב"ם בפט"ז, וגם בעצמו כתב דמהברייתא מוכח דבעינן דוקא מחשבה בחוץ, ונשאר בתימה בדעת הרמב"ם. והנה לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' פסוה"מ דגם הניתנים בפנים שנתנם בחוץ אמרינן שלא במקומו כמקומו דמי לכפרת הבעלים, א"כ הי' אפשר לפרש דין טבילת אצבע, וכן מה דפסק דבמתנות שבפנים אם הזה במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול היינו אם חשב והזה הכל בחוץ, אלא דא"א לומר כן דהא אמרינן בדף כ"ז דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול, ואף דהי' אפשר דבקרבנות של פנים שהם נשרפין לא שייך כל הדין דלא שריא בשר באכילה, אבל מדברי הרמב"ם בפט"ז מוכח להדיא דגם בקרבנות פנים שייך האי דינא שחשב בין כל הדברים הניתנים שלא במקומן שאינו פגול אם חשב ליתן חוץ לזמנו ושלא במקומו גם דם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר במזבח החיצון. ובטעמא דמילתא אף דודאי פרים הנשרפין אף דיש נ"מ בין כשרים ובין פסולין למקום שרפתן, מ"מ ודאי לא שייך בהם גדר זריקה דשריא בשר באכילה. וכן מוכח מד' הירושלמי ביומא פ"י הל' ו' דאין לזרוק על פרים הנשרפין עד דאיכא אימורין. ולא מהני מה דאיכא בשר הפרים לשרפתן. צריך לומר דכיון דילפינן משלמים וכיון דבשלמים אם חשב לזרוק הדם חוץ לזמנו ושלא במקומו לא הוי פגול, ה"נ בפרים הנשרפין כיון דלגבי עיקר הקרבן יש בזה פסול לא מהני פגול אף שלכפרתן אין חסרון שלא במקומו, עכ"פ א"כ לא נוכל ליישב דמיירי שזרק הדם שלא במקומו דא"כ לא הוי פגול. והנה בגמ' שם בדף כ"ז איתא דר"ל פליג אשמואל ומפרש מתני' דפסול ממש ומוקי מתני' שנתן במחשבה, וטעמא דאין בו כרת משום דנתן שלא במקומן וזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול וכשמואל, ואמר הגמ' ולשמואל מאי אין בו כרת, ומשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב ומה שאמר אין בו כרת רצה לומר מי שאכל מן הבשר הזה שאירע בזריקת דמו השינוי הזה אין בו כרת. והוא פלא שמפרש מתני' דלא כמו דאמר הגמ' לשמואל דהיינו אם נתן במחשבה, אכן מצאתי בדקדוקי סופרים שהביא גירסת כת"י ר' ב' דליתא שם ולשמואל מאי אין בו כרת, וגם ליתא שם תיבת "קשיא", ולפי גירסתם ע"כ דהא דמשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, קאי על ר' יוחנן ומשמע דעל שמואל לא פריך מאי אין בו כרת דנפרש כמו שפי' הרמב"ם דאשמעינן דמי שאכל מן הבשר שנעשה בו שינוי זה אין בו כרת, וזהו דוקא לשמואל דעכ"פ נעשה כאן שינוי בזריקת הקרבן, אבל לר' יוחנן דסבר דשלא במקומו לאו כמקומו, ואם יש דם הנפש יחזור כשר ויקבל, א"כ בודאי לא שייך להשמיענו דאין בו כרת, ולזה משני אם נתן במחשבה, אבל לשמואל הפי' במתני' כמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש. ולפי"ז נוכל לומר דשמואל ור"ל חולקים בהך דינא דלר"ל דמוקי מתני' כשנתן במחשבה ושלא במקומו כמקומו, ומה דאין בו כרת הוא משום דזריקה דלא שריא בשר באכילה אינו מביא לידי פגול א"כ ע"כ גם אם המחשבה לא היתה לזרוק שלא במקומו, אלא זרק שלא במקומו ג"כ אינו מביא לידי פגול, כיון דעכ"פ בסוף היתה זריקה דאינה מתרת בשר באכילה, ולר"ל צריך לאוקמי הברייתא דמייתי הגמ' בזבחים דף מ"ב ובמנחות דף ט"ז בדמים הניתנין על המזבח הפנימי פלוגתא דר"מ וחכמים אם צריך לפגל בכל ההזאות דלא כר"א משום ר' יוסי ודלא כהלכה, וכן הא דר' ינאי דאמר טבילת אצבע מפגלת ואפשר דר"ל בעצמו לא סבר כר"א, אבל לשמואל דלא מוקי מתני' בנתן במחשבה אפשר לומר דדוקא בחישב ליתן חוץ למקומו אין בו פגול, דעל זה משני הגמ' בדף כ"ז אליבא דשמואל שהמחשבה היתה באופן דלא שריא בשר באכילה, אבל אם המחשבה ליתן במקומו וחוץ לזמנו, ורק הוא נתן אח"כ חוץ למקומו בזה אפשר דאין כאן חסרון בדין פגול. איברא דבדף כ"ח ע"ב דרשינן כהרצאת כשר כן הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו, ומשמע דצריך מתירי הקרבן יש לומר דזהו לחייב משום פגול על אכילת הבשר, אבל לפסול הקרבן מלכפר אפשר דגם אם נתן שלא במקומו נעשה פגול לפגל הקרבן כיון שהוקרבו המתירין לכפרת הבעלים, ואף דמר זוטרא אמר זריקא דשריא בשר באכילה מייתי לידי פגול, אפשר לפרש דהכל קאי על מחשבת הזריקה, דמחשבה על זריקה כזו דלא שריא בשר באכילה אינה מביאה לידי פגול, אף דרש"י מפרש דשני הדינים נכללים בזה בין אם היתה המחשבה על זריקה דלא שריא בין אם היתה זריקה דלא שריא, אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דלשמואל דוקא אם היתה מחשבה על זריקה שאינה מתרת הבשר לאכילה, וזה מוכרח מדברי הרמב"ם בפט"ז הל' ו' שלא כתב אלא דין אם חשב ליתן שלא במקומו, ואף דבפי"ח הל' ט"ז כתב דאינו חייב משום פגול עד שיקרבו מתירין, זהו בדין לחייב משום פגול על מה שיאכל וכמש"כ. אכן עוד אינו מיושב לפרש ד' הרמב"ם דהוא אם נתן שלא במקומו, דבפי"ד הל' ב' בארתי ד' הרמב"ם במה שכתב יש קרבנות וכו' דכונתו בעבודת טמא דעושה שירים, ומ"מ אם עשה במחשבה אף שאינו פוסל אלא הראוי לעבודה מ"מ לענין זה מהני המחשבה לקולא דאין הטמא פוסל ואינו עושה שירים, וכמש"כ התוס' בדף כ"ז ע"ב בדין טמא שזרק שלא במקומו דאינו עושה שירים כיון דאיכא שני פסולים, והארכתי בזה בפ"א הל' כ"ח, וא"כ איך נפרש דמיירי כשזרק שלא במקומו דהא מוכח דאף דשלא במקומו כמקומו דמי, הוא דוקא אם נעשה בהכשר ולא אם נעשה בפסול, וכיון דאמרינן דאינו עושה שירים ודאי לא נעשה פגול. אולם כיון דאין לנו דרך אחר בישוב דברי הרמב"ם, מוכרחים אנו לחלק דאף דטמא שחשב חוץ לזמנו אינו עושה שירים ולא נפסל דם הנפש, וכן בטמא שזרק שלא במקומו ג"כ אינו עושה שירים מ"מ כשזרקן שלא במקומן במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול, וטעמא משום דכיון דשלא במקומן כמקומן דמי לדין הרצאת הקרבן ובזריקת חוץ לזמנו דעושה שירים, אמרה הגמ' הטעם משום דמרצה לפגולו, וא"כ הוא גדר אחד, וגם לדין פגול אמרינן דשלא במקומו כמקומו דמי, ודוקא בטמא דטעמא הוא משום דמרצה בקרבן צבור, כדאמר במעילה דף ה' בזה הוא דאמרינן דדוקא בטמא שעשה בהכשר גמור ולא כשנצטרף לזה מחשבת חוץ לזמנו או שלא במקומו, אבל שלא במקומו שנצטרף עם מחשבת חוץ לזמנו שפיר נעשה פגול דדוקא בטמא דלענין פגול בעינן דוקא הראוי לעבודה, לכן אמרינן דגם שירים אינו עושה, אבל שלא במקומו אינו חסרון לדין פגול, כיון דכמקומו הוא לענין הרצאה, לכן גם לפגול אינו חסרון כיון דמרצה לפגולו.
ג׳
חשב ראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר או שנתן כולן כתקנן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולן כמתנה אחת הן. טבילת אצבע בדם חטאות הפנימיות מפגלת. כיצד חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן הרי זה כמחשב בשעת הזייה. ואינו פגול עד שיזה וכו', קשה דהא פסק בהל' ד' ה' ו' דפגול אינו אלא כשיחשוב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. וא"כ למה כתב כאן בדמים הניתנים על מזבח הפנימי דהוא פגול. איברא דהוא משנתנו בריש פ' בית שמאי, וכן הא דטבילת אצבע מפגלת הוא מימרא דר' ינאי, אבל אפשר דלא סברי כר"א משום ר' יוסי דדוקא בדבר הנעשה בחוץ אבל הרמב"ם דפסק כמותו והוא משום דאמר רב הלכה כמותו, איך אפשר שיהי' פגול בדמים הפנימיים, וראיתי שעמד בזה הקרן אורה וכתב דהרמב"ם סובר דדוקא מחוץ לפנים או מפנים לחוץ לא הוי פגול. אבל מפנים לפנים הוי פגול, וא"א לומר כן דהא ריב"ל דריש משלמים ואמר עד שיהיו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון, והקרן אורה כתב ג"כ דלא יתיישב בזה מה שכתב הרמב"ם ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן. והיכי משכחת פגול בזריקה במחשבת הזמן, ע"כ לשפוך שיריים או להקטיר אימורין למחר, א"כ הוא מפנים לחוץ, וכתב דיש לומר שהזה בין הבדים ע"מ לגמור ההזאה למחר בהיכל למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה, אבל לא קיי"ל כן כמש"כ הרמב"ם בפט"ז, וגם בעצמו כתב דמהברייתא מוכח דבעינן דוקא מחשבה בחוץ, ונשאר בתימה בדעת הרמב"ם. והנה לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' פסוה"מ דגם הניתנים בפנים שנתנם בחוץ אמרינן שלא במקומו כמקומו דמי לכפרת הבעלים, א"כ הי' אפשר לפרש דין טבילת אצבע, וכן מה דפסק דבמתנות שבפנים אם הזה במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול היינו אם חשב והזה הכל בחוץ, אלא דא"א לומר כן דהא אמרינן בדף כ"ז דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול, ואף דהי' אפשר דבקרבנות של פנים שהם נשרפין לא שייך כל הדין דלא שריא בשר באכילה, אבל מדברי הרמב"ם בפט"ז מוכח להדיא דגם בקרבנות פנים שייך האי דינא שחשב בין כל הדברים הניתנים שלא במקומן שאינו פגול אם חשב ליתן חוץ לזמנו ושלא במקומו גם דם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר במזבח החיצון. ובטעמא דמילתא אף דודאי פרים הנשרפין אף דיש נ"מ בין כשרים ובין פסולין למקום שרפתן, מ"מ ודאי לא שייך בהם גדר זריקה דשריא בשר באכילה. וכן מוכח מד' הירושלמי ביומא פ"י הל' ו' דאין לזרוק על פרים הנשרפין עד דאיכא אימורין. ולא מהני מה דאיכא בשר הפרים לשרפתן. צריך לומר דכיון דילפינן משלמים וכיון דבשלמים אם חשב לזרוק הדם חוץ לזמנו ושלא במקומו לא הוי פגול, ה"נ בפרים הנשרפין כיון דלגבי עיקר הקרבן יש בזה פסול לא מהני פגול אף שלכפרתן אין חסרון שלא במקומו, עכ"פ א"כ לא נוכל ליישב דמיירי שזרק הדם שלא במקומו דא"כ לא הוי פגול. והנה בגמ' שם בדף כ"ז איתא דר"ל פליג אשמואל ומפרש מתני' דפסול ממש ומוקי מתני' שנתן במחשבה, וטעמא דאין בו כרת משום דנתן שלא במקומן וזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול וכשמואל, ואמר הגמ' ולשמואל מאי אין בו כרת, ומשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב ומה שאמר אין בו כרת רצה לומר מי שאכל מן הבשר הזה שאירע בזריקת דמו השינוי הזה אין בו כרת. והוא פלא שמפרש מתני' דלא כמו דאמר הגמ' לשמואל דהיינו אם נתן במחשבה, אכן מצאתי בדקדוקי סופרים שהביא גירסת כת"י ר' ב' דליתא שם ולשמואל מאי אין בו כרת, וגם ליתא שם תיבת "קשיא", ולפי גירסתם ע"כ דהא דמשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, קאי על ר' יוחנן ומשמע דעל שמואל לא פריך מאי אין בו כרת דנפרש כמו שפי' הרמב"ם דאשמעינן דמי שאכל מן הבשר שנעשה בו שינוי זה אין בו כרת, וזהו דוקא לשמואל דעכ"פ נעשה כאן שינוי בזריקת הקרבן, אבל לר' יוחנן דסבר דשלא במקומו לאו כמקומו, ואם יש דם הנפש יחזור כשר ויקבל, א"כ בודאי לא שייך להשמיענו דאין בו כרת, ולזה משני אם נתן במחשבה, אבל לשמואל הפי' במתני' כמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש. ולפי"ז נוכל לומר דשמואל ור"ל חולקים בהך דינא דלר"ל דמוקי מתני' כשנתן במחשבה ושלא במקומו כמקומו, ומה דאין בו כרת הוא משום דזריקה דלא שריא בשר באכילה אינו מביא לידי פגול א"כ ע"כ גם אם המחשבה לא היתה לזרוק שלא במקומו, אלא זרק שלא במקומו ג"כ אינו מביא לידי פגול, כיון דעכ"פ בסוף היתה זריקה דאינה מתרת בשר באכילה, ולר"ל צריך לאוקמי הברייתא דמייתי הגמ' בזבחים דף מ"ב ובמנחות דף ט"ז בדמים הניתנין על המזבח הפנימי פלוגתא דר"מ וחכמים אם צריך לפגל בכל ההזאות דלא כר"א משום ר' יוסי ודלא כהלכה, וכן הא דר' ינאי דאמר טבילת אצבע מפגלת ואפשר דר"ל בעצמו לא סבר כר"א, אבל לשמואל דלא מוקי מתני' בנתן במחשבה אפשר לומר דדוקא בחישב ליתן חוץ למקומו אין בו פגול, דעל זה משני הגמ' בדף כ"ז אליבא דשמואל שהמחשבה היתה באופן דלא שריא בשר באכילה, אבל אם המחשבה ליתן במקומו וחוץ לזמנו, ורק הוא נתן אח"כ חוץ למקומו בזה אפשר דאין כאן חסרון בדין פגול. איברא דבדף כ"ח ע"ב דרשינן כהרצאת כשר כן הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו, ומשמע דצריך מתירי הקרבן יש לומר דזהו לחייב משום פגול על אכילת הבשר, אבל לפסול הקרבן מלכפר אפשר דגם אם נתן שלא במקומו נעשה פגול לפגל הקרבן כיון שהוקרבו המתירין לכפרת הבעלים, ואף דמר זוטרא אמר זריקא דשריא בשר באכילה מייתי לידי פגול, אפשר לפרש דהכל קאי על מחשבת הזריקה, דמחשבה על זריקה כזו דלא שריא בשר באכילה אינה מביאה לידי פגול, אף דרש"י מפרש דשני הדינים נכללים בזה בין אם היתה המחשבה על זריקה דלא שריא בין אם היתה זריקה דלא שריא, אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דלשמואל דוקא אם היתה מחשבה על זריקה שאינה מתרת הבשר לאכילה, וזה מוכרח מדברי הרמב"ם בפט"ז הל' ו' שלא כתב אלא דין אם חשב ליתן שלא במקומו, ואף דבפי"ח הל' ט"ז כתב דאינו חייב משום פגול עד שיקרבו מתירין, זהו בדין לחייב משום פגול על מה שיאכל וכמש"כ. אכן עוד אינו מיושב לפרש ד' הרמב"ם דהוא אם נתן שלא במקומו, דבפי"ד הל' ב' בארתי ד' הרמב"ם במה שכתב יש קרבנות וכו' דכונתו בעבודת טמא דעושה שירים, ומ"מ אם עשה במחשבה אף שאינו פוסל אלא הראוי לעבודה מ"מ לענין זה מהני המחשבה לקולא דאין הטמא פוסל ואינו עושה שירים, וכמש"כ התוס' בדף כ"ז ע"ב בדין טמא שזרק שלא במקומו דאינו עושה שירים כיון דאיכא שני פסולים, והארכתי בזה בפ"א הל' כ"ח, וא"כ איך נפרש דמיירי כשזרק שלא במקומו דהא מוכח דאף דשלא במקומו כמקומו דמי, הוא דוקא אם נעשה בהכשר ולא אם נעשה בפסול, וכיון דאמרינן דאינו עושה שירים ודאי לא נעשה פגול. אולם כיון דאין לנו דרך אחר בישוב דברי הרמב"ם, מוכרחים אנו לחלק דאף דטמא שחשב חוץ לזמנו אינו עושה שירים ולא נפסל דם הנפש, וכן בטמא שזרק שלא במקומו ג"כ אינו עושה שירים מ"מ כשזרקן שלא במקומן במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול, וטעמא משום דכיון דשלא במקומן כמקומן דמי לדין הרצאת הקרבן ובזריקת חוץ לזמנו דעושה שירים, אמרה הגמ' הטעם משום דמרצה לפגולו, וא"כ הוא גדר אחד, וגם לדין פגול אמרינן דשלא במקומו כמקומו דמי, ודוקא בטמא דטעמא הוא משום דמרצה בקרבן צבור, כדאמר במעילה דף ה' בזה הוא דאמרינן דדוקא בטמא שעשה בהכשר גמור ולא כשנצטרף לזה מחשבת חוץ לזמנו או שלא במקומו, אבל שלא במקומו שנצטרף עם מחשבת חוץ לזמנו שפיר נעשה פגול דדוקא בטמא דלענין פגול בעינן דוקא הראוי לעבודה, לכן אמרינן דגם שירים אינו עושה, אבל שלא במקומו אינו חסרון לדין פגול, כיון דכמקומו הוא לענין הרצאה, לכן גם לפגול אינו חסרון כיון דמרצה לפגולו.
כ׳
כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין, זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם, הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא הותרו. וזרק דמן במחשבת הזמן, הכ"מ כתב דהוא ט"ס וצ"ל שלא לשמן, דכן מבואר בגמ', והוא מוכרח דאיזה טעם הוא שמחשבת הזמן יתיר באכילה, אח"כ הביא ד' ר' יהושע הנגיד שמיישב הגירסא במחשבת הזמן ומפרש דכיון שנאבד הלחם אחר שחיטת הכבשים הוא ספק אם בזה שאבד הלחם נעשו הכבשים חולין ולא יפסלו בזה שזרקן שלא לשמן, או שאינה חולין ויפסלו, ודבריו תמוהים דהא אם אבד הלחם אבדו הכבשים אם הוקבעו בתנופה, ולשון אבדו הכבשים מוכח דנפסלו, אלא דקודם שחיטה אפשר דירעו עד שיסתאבו, אבל כאן שכבר נשחטו, ודין הוא דאבד הלחם אבדו הכבשים, וא"כ היאך אפשר דאחר שחיטה יעשו חולין, וראיתי בס' הר המוריה שכתב לתמוה דכיון דהוו כחולין, א"כ אמאי הותרו באכילה ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה, ודבריו תמוהין דהא מפרש שאבד הלחם אחר שחיטה ובשעת שחיטה היו כשרים, וא"כ אף שנפסלו עכשיו בשביל שאבד הלחם למה יהיה להם דין חולין שנשחטו בעזרה, דהוא דוקא אם בשעת שחיטה היו חולין וכדילפינן בזה בקדושין דף נ"ז ע"ב, אלא דזה תימה דאיך אפשר שבשעת שחיטה היו קדשים ואחר שחיטה יעשו חולין, ולכן ודאי העיקר כהכ"מ שצ"ל שלא לשמן כדאיתא בגמ'. והנה במה שפסק הרמב"ם דהוי ספק עמד הכ"מ דהא בגמ' בעי ר' ירמיה מר' זירא הך דינא ואמר לו יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, וא"כ פשיט ליה דאינו כשר, והביא מד' הר"י קורקוס דכיון דלא בדרך פשיטות איתמר בעיין לא איפשטא ותירוצו אינו ברור דמשמע דר"ז השיב דודאי אינו כשר, וכתב בס' הר המוריה דר' זירא קאי בשיטתיה דרב הונא בזבחים דף קי"ד דפריך על רב חלקיה בר טובי, והרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י' פסק כרב חלקיה, ודבריו תמוהים דבמנחות אמר ר"ז יש לך דבר שנראה לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ואמר ע"ז והרי פסח בשאר ימות השנה, ואמר הכי קאמינא יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ובזבחים דף קי"ד דפריך ר"ה על רב חלקי' פריך כך מהא דפסח בשאר ימות השנה, ובזה לא קיי"ל כרב הונא, אבל ר"ז הא פריך מנשחט ונדחה, והחלוק פשוט דכיון דקיי"ל דאין בע"ח נדחין, א"כ קושיא דרב הונא אינו להלכה לומר דנדחה מלשמו דהא בע"ח אינם נדחין, אבל הכא פריך מנשחט ונדחה דהוי דחוי. ונראה דבזבחים דף ל"ד ע"ב פריך הגמ' וליהוי דחוי וע"ש בתוס', וא"ר ירמי' מדיפתי משמי' דרבא הא מני חנן המצרי דלית לי' דחויין, רב אשי אמר כל שבידו לא הוה דיחוי, וא"כ יש לומר דר"ז דפריך משום דנראה ונשחט ונדחה אף דיש לו עצה לזרוק דמו שלא לשמו, מ"מ סבר כיון דבסתמו הוא לשמו א"כ לגבי מה שהוא עומד בסתמו אינו כשר, וכדאמר שם בזבחים דף קי"ד במה דאמר רב חלקי' דאם שחטו שלא לשמו חייב, דפריך אי הכי לשמו נמי ניחייב הואיל וראוי לשלא לשמו בפנים, ומשני בעי עקירה, ופירש"י וכל כמה דלא איעקר שם אשם מיניה סתמיה לאו למיעקר קאי ולאו ראוי הוא, ולכן שפיר אמר ר' זירא דנשחט ונדחה, אבל כל זה משום דסבר ר' זירא דלא אמרינן כל שבידו לא הוי דחוי, אבל לרב אשי דאמר דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ לא נדחה כלל, כיון שבידו לזרקו שלא לשמו, ואף שהתוס' כתבו שם בד"ה כל שבידו דמה דאסור לעשות לא אמרינן שבידו, והכא לכאורה איכא איסור לזרוק שלא לשמו מקרא דלא יחשב, אבל זה אינו דהא ר' ירמי' בעי לכתחלה מהו שיזרוק דמן שלא לשמן, ומוכח דכאן כיון דאם יזרוק לשמן יהיו פסולין ליכא לאו דלא יחשב, וממילא בידו לזרוק שלא לשמן, וקיי"ל כרב אשי דכל שבידו לא הוי דחוי, וממילא ליתא לפירכא דר' זירא, ומיושב דברי הרמב"ם דהוי ספק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
