רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק ט״ז

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק ט״ז

הלכה א׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת מַחֲשֶׁבֶת המָּקוֹם הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. וְאִם חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הַקָּרְבָּן פִּגּוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא עֵרֵב עִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת. אֲבָל אִם עֵרֵב מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּפֶסַח וּבְחַטָּאת עִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. כֵּיצַד. שָׁחַט וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ וְזָרַק וּמַחְשַׁבְתּוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. אוֹ שֶׁהָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּעְתָּן מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן וּבִשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת הָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ נְכוֹנָה. אוֹ לֹא הָיְתָה שָׁם מַחֲשָׁבָה כְּלָל בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת. הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. אֲבָל אִם שָׁחַט בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְקִבֵּל אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. אוֹ שֶׁשָּׁחַט בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם וְקִבֵּל אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ פִּגּוּל אֶלָּא פָּסוּל בִּלְבַד. וְכֵן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְקִבֵּל אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. אֵין זֶה פִּגּוּל אֶלָּא פָּסוּל. וְהוּא הַדִּין בְּעוֹפוֹת וּבִמְנָחוֹת. אֵין שָׁם פִּגּוּל אֶלָּא קָרְבָּן שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְלֹא עֵרֵב עִמָּהּ מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בְּסוֹף וְלֹא עֵרֵב עִמָּהּ מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁנִּפְסָלִין בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם:

הלכה ב׳

הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת אוֹ בְּכֻלָּם לֶאֱכל כְּזַיִת מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה בַּחוּץ וּכְזַיִת לְמָחָר. אוֹ כְּזַיִת לְמָחָר וּכְזַיִת בַּחוּץ. אוֹ כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר. אוֹ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ. הֲרֵי הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. וְכֵן אִם עֵרֵב הַמַּחְשָׁבָה בְּהַקְטָרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

הלכה ג׳

חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם וְלֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כְּזַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. בֵּין שֶׁהִקְדִּים מַחֲשֶׁבֶת כְּזַיִת בֵּין שֶׁאִחֵר אוֹתָהּ. שֶׁאֵין חֲצִי זַיִת חָשׁוּב אֵצֶל כְּזַיִת:

הלכה ד׳

חִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְעַל חֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל כְּזַיִת חֶצְיוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְחֶצְיוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם הֲרֵי זֶה פִּגּוּל:

הלכה ה׳

חִשֵּׁב עַל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לִתֵּן אוֹתָם לְמַעְלָה אוֹ עַל הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְתִתָּם לְמַטָּה וְכַיּוֹצֵא בְּמַחְשָׁבוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן פּוֹסְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְעֵרֵב עִמָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. וְאִם חִשֵּׁב עִמָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם לְבַדָּהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

הלכה ו׳

חִשֵּׁב עַל הַדָּם הַנִּתָּן לְמַעְלָה לְתִתּוֹ לְמָחָר לְמַטָּה. אוֹ עַל הַדָּם הַנִּתָּן לְמַטָּה לְתִתּוֹ לְמָחָר לְמַעְלָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב עַל הַדָּם הַנִּתָּן בִּפְנִים בַּהֵיכָל לְתִתּוֹ לְמָחָר בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב עַל הַדָּם הַנִּתָּן בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן לְתִתּוֹ לְמָחָר בִּפְנִים בַּהֵיכָל. אֵינוֹ פִּגּוּל. אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הוֹאִיל וְשִׁנָּה מְקוֹם נְתִינַת הַדָּם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. וּמֵאַחַר שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ שֶׁהַדָּם שֶׁנִּתָּן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ כְּאִלּוּ נִתַּן בִּמְקוֹמוֹ לָמָּה לֹא יִהְיֶה זֶה פִּגּוּל בְּמַחְשָׁבָה זוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִתֵּן הַדָּם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לְמָחָר. מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם הַנִּתָּן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר אֵינוֹ מַתִּיר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל זְרִיקָה שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה אִם חִשֵּׁב לִתְּנָהּ חוּץ לִזְמַנּוֹ לֹא פִּגֵּל. לְפִיכָךְ אִם חָזַר וְחִשֵּׁב בְּזֶבַח זֶה מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

הלכה ז׳

חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בִּשְׁעַת קְמִיצָה אֲבָל לֹא בִּשְׁעַת לִקּוּט הַלְּבוֹנָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בִּשְׁעַת לִקּוּט הַלְּבוֹנָה אֲבָל לֹא בִּשְׁעַת קְמִיצָה. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל עַד שֶׁיְּחַשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בְּכָל הַמַּתִּיר שֶׁהוּא הַקֹּמֶץ עִם הַלְּבוֹנָה. בִּשְׁעַת קְמִיצַת הַקֹּמֶץ וְלִקּוּט הַלְּבוֹנָה. אוֹ בִּשְׁעַת נְתִינַת שְׁנֵיהֶן בִּכְלִי. אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכָתָן אוֹ בִּשְׁעַת זְרִיקָתָן:

הלכה ח׳

חִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַקְטָרַת הַקֹּמֶץ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לְמָחָר אֵינָהּ פִּגּוּל שֶׁאֵין הַקְטָרָה מְפַגֶּלֶת הַקְטָרָה. וְכֵן אִם הִקְטִיר הַלְּבוֹנָה לְבַדָּהּ אוֹ הַקֹּמֶץ לְבַדּוֹ וְהוּא מְחַשֵּׁב לֶאֱכל שְׁיָרִים לְמָחָר הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל שֶׁאֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר. אֲבָל אִם הִקְטִיר אֶת הַקֹּמֶץ לְבַדּוֹ וְחִשֵּׁב שֶׁיַּקְטִיר לְבוֹנָה לְמָחָר וְאַחַר כָּךְ הִקְטִיר הַלְּבוֹנָה וְחִשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל הַשְּׁיָרִים לְמָחָר הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. שֶׁהֲרֵי פָּשְׁטָה מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בְּכָל הַמִּנְחָה:

הלכה ט׳

הִקְטִיר כְּדֵי שֻׁמְשֹׁם מִן הַקֹּמֶץ עִם הַלְּבוֹנָה וְהוּא מְחַשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל כְּדֵי שֻׁמְשֹׁם מִן הַשְּׁיָרִים לְמָחָר. עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַקֹּמֶץ עִם הַלְּבוֹנָה בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ מְעַט מְעַט אֵין דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ אֶלָּא הֲרֵי זוֹ כְּמִנְחָה שֶׁלֹּא הֻקְטַר קֻמְצָהּ:

הלכה י׳

מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ מִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁהָיָה עָלֶיהָ לְבוֹנָה וְחִשֵּׁב בָּהּ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קֹדֶם שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבוֹנָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל. וְאִם אַחַר שֶׁלִּקֵּט הַלְּבוֹנָה חִשֵּׁב עָלֶיהָ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל:

הלכה י״א

שְׁיָרִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה וְהִקְטִיר הַקֹּמֶץ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִקְבְּעוּ לְפִגּוּל וַהֲרֵי הֵן פִּגּוּל. אוֹ לֹא נִקְבְּעוּ וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ז

א׳

כבר בארנו לעיל בפי"ג מ"א. עירב מחשבת וכו'. זבחים כ"ח ב' וכ"ט א' ובתוספתא פ"ב ופ"ג ועיין זבחים כ"ז א' תוס' ד"ה יצא וכו' ובד"ה אלא וכו' ובירושלמי יומא פ"ה ה"ז יעו"ש ועיין בפ"ה דפסחים ה"ב ושקלים פ"ב ה"ד יעו"ש. בעופות. זבחים ס"ד ב' ותוספתא שם פ"ז. ובמנחות. מנחות י"ב א' ותוספתא שם פ"ב.

ב׳

כזית למחר וכו'. זבחים כ"ט ב' ודלא כרבי יהודה ושם ס"ה א' ובמנחות שם. המחשבה בהקטרה וכו'. היינו שחשב להקטיר כזית בחוץ וכזית למחר או כזית למחר וכזית בחוץ או חצי זית למחר וחצי זית בחוץ. או י"ל דמיירי שחשב לאכול כזית למחר ולהקטיר כזית בחוץ דאתי מחשבת הקטרה ומפקא מידי מחשבת אכילה. ומקור דינים אלו אף שאינם מבוארים במשנה מ"מ הדין דין אמת ונכון בסברא כיון דמחשבת הקטרה שוה לכל מילי למחשבת אכילה לענין אקבועי בפגול ה"נ דמהני לאפקועי מידי פיגול והם מבוארים ג"כ בתוספתא פ"ב דזבחים וז"ל השוחט את הזבח לאכול בשרו לחוץ להקטיר מאימוריו למחר לאכול בשרו למחר להקטיר מאימוריו לחוץ בין שהקדים מחשבת זמן למחשבת מקום ובין שהקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ר' יהודה אומר אף בזה הקדים מחשבת זמן למחשבת מקום פגול וחייבין עליו כרת הקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת עכ"ל ועוד איתא שם וז"ל השוחט את הזבח לאכול מבשרו כזית בחוץ וכזית למחר להקטיר מאימוריו כזית בחוץ (כצ"ל) וכזית למחר בין שהקדים מחשבת הזמן למחשבת המקום ובין שהקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ר"י אומר אף בזה אם הקדים מחשבת הזמן למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת הקדים מחשבת מקום למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת עכ"ל והרי ברור לפניך דין שני הפירושים שכתבתי וע"ע בתוספתא פ"ב דמנחות יעו"ש היטב ומרן כתב ע"ז וז"ל ומש"כ וכן אם עירב המחשבה בהקטרה ה"ז פסול ואינו פיגול גם זה משנה בפרקים הנזכרים לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפי' עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי חדא דזה כבר כתב רבינו לעיל פי"ד ה"י. ועוד הא אדרבה התם הזבח כשר ואינם מצטרפים לפסול וכאן כתב רבינו דמ"מ מיהת פסול הוא ובר מכל דין לישנא דרבינו אינו סובל פירושו כלל והאמת הברור הוא לענ"ד כמש"כ.

ג׳

שהקדים מחשבת וכו'. וכרב דימי דהתם זבחים ל"א א'.

ד׳

וחזר וחשב וכו'. כרבא שם ומשום דרב אשי ס"ל כוותיה ועדיף מיניה וכמש"כ רש"י שם ולהכי סמך רבינו מילתא דרב אשי לדינא דרבא. חציו במחשבת וכו'. מימרא דרב אשי שם. ולישנא דרבינו לכאורה אינו מדוקדק דהו"ל לומר חציו במחשבת המקום וחציו במחשבת הזמן וכמו לישנא דתלמודא שם וכמש"כ בס"ק ח' בשם רש"י ואולי לפי שבמחשבה א' אין נפק"מ במה שמקדים להכי לא דקדק רבינו בלשונו ויש לעיין בזה.

ה׳

כמו שבארנו. לעיל פי"ג ה"ח. ה"ז פגול. זבחים כ"ז א' ל"ו ב' תוספתא פ"ב שם.

ו׳

אינו פגול וכו'. זבחים כ"ז א' ל"ו ב' תו"כ צו פי"ג פרשה ח'. ומאחר שבארנו וכו'. לעיל פ"ב ה"י יעו"ש. כמו שבארנו. שם בפרק הנ"ל. לא פיגל וכו'. שם כ"ז א' ושם ל"ו ב' איתותב ר' אבא יעו"ש היטב. והנה הראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א כמדומה לי שיש כאן שבוש עכ"ל וביאר מרן משום דהתם כ"ז א' מוקמינן לה כר' יהודה דפסול במחשבת הינוח יעו"ש אמנם לרבנן דמכשרי במחשבת הינוח א"כ כאן כשר גמור וא"כ אם חישב עליו אח"כ מחשבת הזמן הוי פיגול ורבינו פסק לעיל פי"ג ה"ח כרבנן יעו"ש ומרן תירץ דרבינו מפרש דהש"ס לא מוקי דהברייתא אתי כר"י ולא כרבנן רק ה"ק הש"ס כמו דס"ל לר"י במחשבת הינוח לר"י דפסול ולא מיקבע בפיגול כן ה"נ ס"ל לרבנן בחשב ליתן למחר שלא במקומו דפסול הוא ולכן לא מיקבע שוב בפיגול יעו"ש ובאמת לשון הש"ס לכאורה משמע כן (ועיי"ש בתוס' כ"ז א' ד"ה ואי וכו' דמפרשי כרש"י) ויש לעיין לכאורה מאי מקשי ר"ה א"ר אבא שם ל"ו ב' מהך ברייתא דהא לרבינו אתי הך ברייתא אליבא דרבנן ודילמא ר"י ס"ל אפילו אי חשב בתחלה מחשבה הפוסלת מ"מ איקבע שוב בפיגול ולא ס"ל כברייתא זו דבשלמא לפרש"י ודעימיה דהך ברייתא מיתוקמא כר"י שפיר פריך אר' אבא מדר"י אבל לרבינו מאי קושיא. אבל באמת לק"מ דמ"מ פריך שפיר דהא ר' אבא לא מכח שום ברייתא קאמר לה רק דסברתו דמחשבה הפוסלת לא מוציאו מידי פיגול וע"ז מקשה שפיר הא מוכח דרבנן ס"ל דמחשבה הפוסלת מוציאו מידי פיגול וא"כ מהיכי תיתי דר"י חולק עליהם בזה ואף דתאמר לחלק דמחשבה זו לזרוק שלא במקומו אלימא ממחשבת הינוח והראיה דבמחשבת הינוח פליגי רבנן עליה דר"י ובחשב לזרוק שלא במקומו מודו דפסול וא"כ י"ל עד כאן לא ס"ל רבנן דמוציא מידי פגול רק במחשבת זריקה שלא במקומה אבל במחשבת הינוח דלא אלים כ"כ אין הכי נמי די"ל דר' יהודה ס"ל דלא מפקע מידי פגול מ"מ אין לך הוכחה ברורה ע"ז וי"ל איפכא כמו דס"ל לרבנן במחשבה הפוסלת לדידהו ה"נ סבירא ליה לר"י במחשבה הפוסלת לדידיה ויש לעיין עוד בזה ונ"ל לומר עוד כי רבינו גרס כאן מידי דהוי מחשבת הינוח אליבא דר"י ומפרש כמרן אמנם רש"י ודעימי' גורסין ואליבא דר"י בו' והחילוק ביניהם פשוט וק"ל.

ז׳

בשעת קמיצה וכו'. מנחות ט"ז א'. והנה דעת רבינו דמחלוקת ר"מ וחכמים הוא בכל ארבע עבודות בשעת קמיצה ובשעת נתינתן בכלי ובשעת הולכתן ובשעת הקטרה דבכולהו ס"ל לרבנן דאין מפגלין בחצי מתיר והלכה כוותייהו ובאמת תמוה הוא לכאורה דהוא נגד המבואר בזבחים מ"ב ב' ובמנחות ט"ז ב' דבקמיצה ובהילוך ובמתן כלי אינו נוהג אלא בקומץ לבד ולא בלבונה ולא פליגי רק בהקטרה וכן הקשה המל"מ יעו"ש עיין שם ברש"י שם ושם ועיי"ש ברש"י י"ד א' ד"ה ולאפוקי מדר"מ ובתוס' י"ג א' בד"ה קמ"ל וכו' יעו"ש היטב ובאמת לכאורה היא תמיה נשגבה ולא ידעתי לה פשר דבר. והנה הך ברייתא המובאת בזבחים ובמנחות כתב רש"י בזבחים ובמנחות דהיא במנחות בתוספתא יעו"ש ואני לא מצאתיה שם ועי' בפ"ג דמנחות בתוספתא יעו"ש ושם איתא באופן אחר ממה שהיא לפנינו בש"ס ועיין בכ"ז היטב וה' יאיר עיני בזה להבין שיטת רבינו בזה. והנה לפנינו במנחות שם ט"ז א' הגיה הצאן קדשים דצ"ל אבל בא להקטרה. והנה מבואר מזה דבגמרות הישנות לא היה כתוב תיבת אבל ואולי אפ"ל דרבינו הכי מפרש בד"א דמהני מחשבה במנחה היינו דווקא בארבע עבודות שהם קמיצה ומתן כלי והילוך ובא לו להקטרה (והם המה כמש"כ רבינו בפי"ג ה"ו) ושוב מתחיל ענין בפ"ע וקאמר נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה וכו' וקאי על כל הד' עבודות הנזכרות אבל מ"מ צ"ע האיך יפרנס לנו הסוגיא דמנחות ט"ז ב' ואולי ע"כ לא גרס ליה דאל"כ הו"ל למיפסק כר"י ובפרט דר"ל נשאר בקושיא וכמו שהקשה המל"מ יעו"ש היטב ואכתי צ"ע וה' יאיר עיני בזה. ועיין לעיל פי"ג מהל' מעשה הקרבנות הי"ב דנותן הלבונה ע"ג כלי שרת שבו הקומץ יעו"ש אלמא שטעון הולכה ונתינת כלי כמו הקומץ וע"ע לעיל פ"ב הכ"ד יעו"ש היטב דמשמע דלבונה טעון קידוש כלי והולכה ע"ג המזבח וזה ג"כ פשוט דטעון לקיטה מהקומץ כמו שמבואר שם בסימן מ"ז ולכן ס"ל לרבינו דלא כמו שמבואר לפנינו שם במנחות ט"ז ב' ואו שדחה זה מהלכה או דהו"ל גירסא אחרת וצ"ע בזה ועיין בתוס' יו"ט רפ"ב דמנחות מזה. בשעת זריקתן. מרן הגיה שצ"ל או בשעת הקטרתן והמל"מ העיר אמאי לא הרגיש לעיל פי"ג ה"ו יעו"ש ולא ידעתי מהו סח דהתם כתב בהדיא ובזריקתו על האש א"כ הוי כמש"כ בהדיא בהקטרתו משא"כ הכא דלא סיים בשעת זריקתן על האש ויש לטעות דכוונתו בזריקת דם למזבח וזה לא שייך במנחות וזה פשוט.

ח׳

אינה פגול וכו'. מנחות י"ז א' יעו"ש ודלא כחריפי דפומבדיתא יעו"ש ועיי"ש בתוספתא פ"ג דמנחות מבואר שם להיפך ועיי"ש במפרש וצ"ע בזה. לבדה או וכו'. שם והוא כחכמים דר"מ יעו"ש היטב. ה"ז פגול וכו'. שם י"ז א' רב המנונא בשם ר' חנינא.

ט׳

כדי שומשום וכו'. מנחות ט"ז ב' יעו"ש ועי' מרן ועיין ירושלמי יומא פ"ב ה"א (רמזתיו לעיל פי"א הט"ו) דריב"ל ס"ל דאין דרך הקטרה בכך יעו"ש והלכה כמותו לגבי דר' יוחנן דפליג עליה שם וס"ל דדרך הקטרה בכך והא דפסק דדרך אכילה בכך משום דס"ל דמאן דס"ל דלאו דרך אכילה בכך הו"ל חדא ואין דבריו של אחד במקום שנים וע"ד שכתב מרן.

י׳

שילקט הלבונה וכו'. עיין לעיל פי"א הט"ו מש"כ בזה יעו"ש היטב.

י״א

ה"ז ספק וכו'. עיי"ש במנחות י"ב א' והנה שם ב' איתא דרבא הדר ביה ומסיק אפי' לר"ע דס"ל דהקטרה מועלת ליוצא למיקבעינהו בפגול מ"מ בחסר לא מהני יעו"ש ואביי דחי וס"ל דר"א היא דס"ל דלא מהני ליוצא וה"נ לא מהני לענין חסרון אמנם לר"ע דס"ל דמהני ביוצא ה"ה דמהני בחסר יעו"ש היטב והנה רבינו פסק לעיל פי"ב הי"ד כרבא דלא מהני הקטרה לחסר ומהני ליוצא יעו"ש היטב במרן ובמה שהארכתי שם ולפ"ז משמע דוודאי לא מהני לענין פגול ולפ"ז צ"ע קצת על מש"כ רבינו דהוי ספק והוי איבעיא דלא איפשיטא וי"ל דרבינו מפרש לה אף דרבא ס"ל דחסר גרע מיוצא לענין שאין מרצה עליו הזריקה לומר דהוי כשלם ולא נתסר מ"מ לענין פיגול מ"מ מרצה למיקבעינהו בפגול ורבא לא הדר ביה רק מהא דבעי למימר מעיקרא דחסר עדיפא מיוצא וכיון שיועיל לר"ע ביוצא למקבעינהו בפגול כ"ש דמועיל לחסר וע"ז בא רבא והדר ביה והוכיח דע"כ גם לר"ע גרע חסר מיוצא ולהכי שפיר איכא לספוקי דדילמא רק ביוצא מהני לר"ע למיקבע בפגול אבל בחסר דגרע לא מהני למקבעינהו בפיגול כיון דמ"מ שרי לכתחלה להקטיר הקומץ עלה ועולה לבעלים לשם כפרה ואביי בעי למימר דזה פשיטא דלא גרע מיוצא וכיון שכן ודאי דפשיט דמיקבע בפגול לר"ע כיוצא וליכא ספיקא בזה ורבינו ס"ל כרבא ולכן פסק רבינו שפיר דלא איפשיטא כיון דחסר גרע מיוצא והבן היטב בזה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ז

א׳

מחשבת חוץ לזמנו דאמרן לעיל דהוי פגול היינו כשלא ערב מחשבה אחרת אבל ערב מחשבת מקום או שינוי השם בפסח וחטאת עם מחשבת הזמן הקרבן פסול ואינו פגול משנה פרק שני ובלבד שיקרב המתיר כמצותן דדם הוא המתיר דכתיב לא ירצה המקריב אותו משמע אזריקה לא תהא זריקה זו מרצה שמע מינה דעד שיזרק הדם מחשבת פגול תלויה ועומדת נזרק הדם הוקבע הפגול דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר מה הרצאה כשר עד שיקריבו כל מתיריו ולא קרי ליה הרצאה אלא בזריקה שהיה סוף ד' עבודות המתירות אף הרצאה פגול עד שיקרבו כל מתיריו שאינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו וכיון דילפינן לעיל דבהרצאה כשר בכל חד מד' עבודות איפסיל להכי נמי בהרצאה פסול ומחשבה נכונה באחד מן העבודות או בסתם אינו עירוב מחשבה בפגול כהרצאת כשר וכן בעופות ובמנחות כדילפינן להו לעיל במחשבת פגול ואמר רבי ינאי התם מנין למחשבות שמוציאות מזו לזו מחשבת פיסול מוציא מידי פגול דכתיב לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. וכן חשב באחד מארבעה עבודות כזית בחוץ וכזית למחר או כזית משתיהן משנה שם לאכול כזית בחוץ כזית למחר וכו' וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת ודלא כרבי יהודה דסבר דאין מחשבות מוציאות מזו לזו אלא אם כן קדם פיסולו לפגולו וכזית משתיהן מצטרפין לפיסול ערב המחשבה בהקטרה פסול ואין בו כרת שם במשנה ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אימורין כדילפינן מאם האכל יאכל בשתי אכילות מפגלות ובלבד דליחשיב עליהו להאכילו למחר לראוי להם אימורין למזבח בשר לאדם.

ג׳

אין חצי זית עירוב מחשבה מוציא מידי מחשבת פגול דכזית דאין חצי זית מועיל במקום כזית ופחות מכזית בהרצאת כשר אינו פוסל במחשבה כדתנן פרק כל הפסולין לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ פחות מכזית כשר. חשב על חצי זית חוץ למקומו בין שני חצאי זתים דחוץ לזמנו פגול סוף פרק ב' איתמר חצי זית חוץ לזמנו וכו' אמר רבא ויקץ כישן הפגול כיון שמצא חצי זית ראשון החצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ורב אשי מתני הכי נמי כדאיתא התם. וכן חשב על חצי זית חוץ לזמנו ועל כזית חצי חוץ לזמנו וחצי חוץ למקומו הוי פגול שם תני בר קפרא פגול דאין חצי זית מועיל במקום כזית.

ה׳

חשב על הדמים של מטה למעלה או איפכא וכיוצא במחשבות אלו שאין פוסלות וערב עמהם מחשבת הזמן הרי זה פגול ומחשבת המקום הרי זה פסול סוף פרק כל הפסולין ברייתא ליתן את הניתנין למעלה למטה ולמטה למעלה לאלתר כשר חזר וחשב חוץ למקומו חוץ לזמנו פגול וחייבין כרת.

ו׳

חשב על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה או איפכא שם סיפא דהאי ברייתא חשב על הדם הניתן למעלן למטה למחר או איפכא פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ופרק שני נמי אייתין האי מתניתין לאותובי מינה לשמואל דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ואי הכי אמאי קתני פסול פגול הוי דהא חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמו למחר ופריק מר זוטרא זריקה דשריא בשר באכילה כגון במקום מתן הדם אלא שחשב שלא בזמנו הוא דמייתא לידי פגול זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פגול דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' מי שפגולו גרם לו שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא יצא בשר הנזרק דמו שלא במקומו דהא גרם לו שלא יאכל שאין חייבין על פגולה כרת ונפקא לן מהכא דאי חשב שלא במקום למחר לא הויא מחשבה מפגלת ופרכינן אי הכי דלא הויא זריקה שלא במקום לענין מחשבה איפסולי נמי לא ליפסיל אמר רב נחמן בר יצחק מידי דהוה אמחשבת הינוח דהא חשיב מיהא להניחו למחר אליבא דרבי יהודה דתנן להניח מדמו למחר כשר ורבי יהודה פוסל זהו פירוש רש"י ז"ל שסובר דהאי מתניתין אתיא כרבי יהודה וכדאמר' סוף פרק כל הפסולין רבי יהודה לטעמיה דאמר שלא במקומו כמקומו דמי ופירוש רש"י דלטעמיה היינו האי דאוקמינן הכא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואם כן ליתא האי מתניתין דלית הלכתא כר' יהודה אבל הרב ז"ל נראה שסובר דלא אוקמי' האי מתני' כרבי יהודה והאי דאמרינן מידי דהוה אמחשבת הינוח ה"פ דכמו דמחשבת הינוח לרבי יהודה פסול הכי נמי לדידן מחשבה שלא במקום למחר פסול דהאי למחר היינו מחשבה שלא בזמנו לא להניח למחר כדפירוש רש"י ז"ל התם אף על גב דשלא במקום לאלתר אם חשב אחר כך חוץ לזמנו פגול כדאמרן היינו משום דאין מחשבה פוסלת כדילפינן לעיל אלא חוץ לזמנו חוץ למקומו ושלא לשמו בפסח וחטאת דדוקא זרק שלא במקומו הוא דאמרינן לעיל פרק ב' דבשר הזבח פסול ונתכפרו בעלים אבל מחשבה לא פסלה הילכך חוץ לזמנו מפגל אבל חשב שלא במקום נתינת הדם למחר כיון דמחשבת שלא בזמנו דהיינו למחר לא חשבה אלא על שלא במקום נתינת הדם ואי הוה נותן הדם שלא במקום נתינתו היה הבשר פסול באכילה דאמרינן אם כן לא חייל פגול עליה דהא בלאו הכי היה פסול אי הוה נותן הדם שלא במקום ולא פגולו גרם לו כדילפינן לעיל דהא דאמרינן דמחשבות מוציאות זו מזו ולא הוי פגול היינו בשחשב מחשבה אחת בפני עצמה ומחשבת פגול ואפי' בעבודה אחת מארבעה עבודות דאמרינן כזית בחוץ וכזית למחר דלא הוי פגול היינו משום דמחשבת חוץ הויא אכזית אחת בפני עצמה אבל הכא דלא חשב על שלא במקום בפני עצמו אלא על שלא במקום למחר הרי היה פסול אי הוה זריק שלא במקום ואין מחשבה למחר חל לפגל והיינו דכתב הרב ז"ל אינו פגול אף על פי שחשב מחשבת הזמן הואיל ושנה מקום נתינת הדם במחשבתו כלומר במחשבת זמן שחשב למחר שנה מקום נתינת הדם וכן כתב אחר כך וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה אם חשב ליתנה חוץ לזמנה לא פגל דמשמע דמשום דהאי זריקה שלא במקום חשב ליתנה חוץ לזמנה הוא דלא פגל אבל כשחשב ליתן הדם שלא במקום נתינתו לאלתר ואחר כך חוץ לזמנו הוי פגול כדא' במחשבה ראשונה לא פסלה כדאמ' והיינו דקאמר הרב ז"ל לפיכך אם חזר וחשב מחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול היינו לאשמועינן דאף על גב דחזר אחר כך לחשוב מחשבת חוץ לזמנו לא פגל כיון דמכח מחשבה ראשונה שלא במקום למחר לא פגל ולדידיה היינו דאיצטריך למיתני בתריתא בתר דקתני למחר פסול דהיינו חוץ לזמנו קתני חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול מטעמא דאמרן. וחשב על הדם הניתן בפנים ליתנו בחוץ במזבח החיצון למחר או איפכא נלמד מדין למחר פסול השנוי בברייתא והראב"ד ז"ל סובר כפירוש רש"י ז"ל בהאי מתניתין דאתיא כרבי יהודה ולכך כתב א"א כמדומה לי שיש כאן שבוש אבל הר"ם ז"ל פי' הסוגיא כמו שפירש.

ז׳

חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט לבונה או איפכא אינה פגול עד שיפגל בכל המתיר פרק הקומץ זוטא משנה פגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פגול וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר והקטרת אחד מהם חצי מתיר הוא דאיכא נמי הקטרת חברו דאין השיירים ניתרים אלא בקומץ ולבונה וכן במתן כלי ובהולכה ובהקטרה בעינן שניהם שם ובפרק ב"ש בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך שאין שם אלא עבודת מתיר אחד שאין קמיצה ומתן כלי בלבונה הילכך בעינן שיפגל בשניהם והילוך נמי לא שייך בלבונה לרבי יוחנן כדאיתא התם אבל בא לו להקטרה נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה או איפכא וכו' וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

ח׳

חשב בשעת הקטרת הקומץ שיקטיר הלבונה למחר אינה פגול שאין הקטרה מפגלת הקטרה שם חריפי דפומבדיתא אמרי הקטרה מפגלת הקטרה וכו' רב מנשיה משמיה דרב חסדא אמר אין הקטרה מפגלת הקטרה דכיון דשניהם מתירים הוו אין מתיר מפגל את המתיר ואיתמר נמי הכי משמיה דרב ותנינא נמי הכי כדאיתא התם וכן פגל בלבונה או בקומץ לבדו לאכול שיירים למחר לא הוו פגול דאין מפגלין בחצי מתיר לרבנן כדאמר לעיל אבל הקטיר קומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר והקטיר לבונה לאכול שיירים למחר הרי זה פגול שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה שם אמר רב המנונא הא מילתא איבלע לי רבי חנינא ותקילא לי ככוליה תלמודאי הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיירים למחר פגול מאי קמ"ל וכו' אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה דאף על גב דלא מיפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מי פגלא.

ט׳

הקטיר כדי שומשום מן הקומץ והלבונה במחשבת אכילת כדי שומשום מן השיריים למחר וכן עשה עד שהשלים הכל הרי זו פסולה ואינה פגול שם פלוגתא דרב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר ומסקינן דמאן דאמר פגול דברי הכל אפילו לרבנן ורבי וכן מאן דאמר פסול ומאן דאמר כשר כדברי הכל כדאיתא התם אלא דנקטינן כמאן דאמר פסול דאינה לא פגול ולא כשר וטעמיה נמי מסתבר טפי דאין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך ולא פסל משום מחשבה אלא כיון דאין דרך בכך הויא לה כמנחה שלא הוקטרה.

י׳

מנחת חוטא או מנחת קנאות שהיה עליה לבונה וחשב חוץ לזמנו פסולה ואין בה כרת הואיל והיה בה פיסול אחרינא של לבונה ואמרינן לעיל כהרצאת כשר כן הרצאת פסול ואם אחר שליקט הלבונה חשב עליה הרי זה פגול דחזרה להכשרה וחייל עליה פגול וברייתא הוא פרק כל המנחות באות מצה.

י״א

שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה והקטיר קומץ במחשבת הזמן הוי ספיקא סוף פרק קמא דמנחות איבעיא להו לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם וקיימא לן דאותן שיירים אסורין באכילה מהו דתיהני להו הקטרה למקבעינהו כפגול כבהקטרה מעליא הואיל וברשות מקטיר או דילמא כיון דאין שיירים נאכלין הוה ליה כמחשב לאכול דבר שאין דרכן לאכול דאמרינן לעיל דלא מהניא מחשבתו למקבעינהו כפגול ולא איפשיטא בעיין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ז

ז׳

עד שיחשוב וכו' בכל המתיר. דע דהך מילתא דאין מפגלין בחצי מתיר לא נזכר בגמרא ובתוספתא דמני כולהו גווני רק בפיגול ובמחשבת שלא לזמנו אבל בהך דשלא לשמו לא נזכר. וכפי הנראה דאם חשב במתנה אחת דחטאת הפנימי שלא לשמו וכן בסימן אחד שלא לשמו דמיפסל מן התורה לכו"ע. ולא שייך לומר אין מחשבין בחצי מתיר וטעמא דמחשבת פיגול ונותר תליא רחמנא באם האכל יאכל שמחשבתו לאכילת אדם או אכילת מזבח ולכן חזינא אם מחשב בכל המתיר לאכילת אדם או לאכילת מזבח. ושחיטה מתרת לאכילת מזבח וכן זריקה מתרת לאכילת אימורים ומתרת בשר לאכילת כהנים ולכן בעי שיפגל בכל המתיר ולא בחצי מתיר. אבל מחשבת שלא לשמו דלא תליא באכילה ורק במחשבת עבודות ואף דמחשבין מעבודה לעבודה אם חשב בשחיטה לאכול בשר או אימורים להקטיר שלא לשמו אינו כלום ולא שייך מידי למתיר לכן אם חשב בחצי מתיר ג"כ פסול מן התורה. ובוא וראה שלא מצאנו נזכר הך דחצי מתיר רק במחשבת פסח למולים ולערלים בפלוגתא דאחרים בפרק תמיד נשחט יעו"ש. וטעמא משום דשם מחשבת ערלים ושלא לאוכליו בפסח הוא כגון שמחשב בשעת שחיטה לאכול מבשרו לערלים וע"ז כתב רחמנא איש לפי אכלו תכוסו וכמו שפירש ריב"א שם (בדף ס"א) ד"ה שחטו לאוכליו ע"מ כו', לכן דמיא לפיגול ותליא אם הוי חצי מתיר, וחזינן (דבדף ק"י) אמר דאם חצי מתיר פועל להתיר ומשריא שרי ולא מיקלש קליש הוי אם מפגלין בחצי מתיר הרי דמשום דמביא לאכילת אדם או מזבח מועיל מחשבתו לכן סברו דחצי מתיר אינו פועל כלום וזה ברור לדעתי: וכיון שזכינו לזה נתברר לנו טעמא דפסול לרבנן בחצי מתיר היינו משום דגזרינן אטו מחשבת שלא לשמו דפוסל בחטאת ורק במנחה לא גזרינן משום שלא לשמו דבמנחה כשירה שלא לשמו אם לא במנחת חוטא ושם ליכא לבונה ורק חצי מתיר לכן אמר הגמ' בפרק הקומץ זוטא דגזרינן אטו מנחת חוטא כבש אטו כבש חבירו דבהו לא פסול שלא לשמו, אבל בחטאת גזרינן אטו שלא לשמו וכן בכולהו גזרינן אטו שלא לשמו דהוי פסול מה"ת אף בחצי מתיר, ויעוין בזה בתוס' (דף מ"א) ד"ה ממאי שהרגישו אמאי פסול ובפסח בערלים כשר, ולפ"ז א"ש דמחשבת ערלים חלוקה משלא לשמו בכמה מילי היינו דלשמו ושלא לשמו פסול ולערלים ולמולים כשר ואינו נוהג רק בשחיטה לא שייך למיגזר אטו שלא לשמו. ונכון בס"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ז

ה׳

חשב על הדמים הניתנין למטה ליתן אותם למעלה, או על הניתנין למעלה ליתן אותם למטה, וכיוצא במחשבות אלו שאינם פוסלין כמו שבארנו, ועירב עמהן מחשבת הזמן הרי זה פגול, ואם חשב עמהן מחשבת המקום לבדה הרי זה פסול ואינו פגול. ועירב עמהן מחשבת הזמן, בזבחים דף כ"ו ע"ב בברייתא חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה, למטה למעלה לאלתר כשר, חזר וחישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת, ופירש"י חזר וחישב בעבודה שניה ע"מ לאוכלו חוץ למקומו, ומלשון הרמב"ם לא משמע כן דאפי' אם באותה עבודה כמו בשעת שחיטה, או בשעת קבלה חישב ליתן הניתנין למעלה למטה ולאכול חוץ לזמנו הוי פגול, וצריך באור בטעמא דמילתא דכיון דאם חשב ליתן הניתנין למטה למעלה למחר לא הוי פגול, כדקתני בסיפא וכמבואר בהל' ו' דאף דשלא במקומו כמקומו, מ"מ כיון דבזו המחשבה חשב לזרוק באופן שלא תתיר הבשר באכילה לא מהני המחשבה על למחר לפגל, א"כ גם אם חשב עכשיו בשעת השחיטה לזרוק למעלה ולאכול למחר למה הוי פגול, ולפירש"י מבואר כיון דהמחשבה לפגל היתה בעבודה שניה לא מצרפינן המחשבה הקודמת שחשב ליתן הניתנין למטה למעלה, כיון שבאמת מחשבה זו אינה פוסלת אפילו לדין להתיר בשר באכילה, אבל לד' הרמב"ם דמשמע דאפי' במחשבה בעבודה אחת הוי פגול צריך טעם לחלק מהא דסיפא. ונראה דדוקא בסיפא שהמחשבה לפגל היתה על זריקה למחר, וכיון שחשב על זריקה כזו שגם בלא המחשבה דלמחר לא היתה מתרת הבשר לאכילה לכן לא הוי פגול, אבל כאן שהמחשבה לפגל היא לאכול חוץ לזמנו, אף שהיא במחשבה אחת בשעת שחיטה, מ"מ אין אנו מצרפין המחשבות כיון דאינם שייכים זל"ז, וכיון שהמחשבה ליתן למעלה מצד עצמה אינה פוסלת, לכן אינה חסרון לדין הפגול ע"י המחשבה לאכול חוץ לזמנו, איברא דלכאורה החילוק פשוט, אבל מפירש"י שמפרש בעבודה שניה מוכח דסובר דבעבודה אחת אינו פגול.

ו׳

חשב על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה, או על הדם הניתן למטה לתתו למחר למעלה, או שחשב על הדם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר במזבח החיצון, או שחשב על הדם הניתן במזבח החיצון לתתו למחר בפנים בהיכל אינו פגול, אע"פ שחשב מחשבת הזמן הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו הרי זה פסול ואינו פגול ומאחר שבארנו בהלכות אלו שהדם שניתן שלא במקומו כאילו ניתן במקומו, למה לא יהיה זה פגול במחשבה זו שחשב ליתן הדם שלא במקומו למחר, מפני שהדם הניתן שלא במקומו אע"פ שהזבח כשר אינו מתיר הבשר לאכילה כמו שבארנו, וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה אם חשב ליתנה חוץ לזמנו לא פיגל, לפיכך אם חזר וחישב בזבח זה מחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול. או שחשב על הדם הניתן בפנים בהיכל, בלשון זה כתב בפ"ב הל' י' או שמצותו ליתן בפנים שנתנו על המזבח החיצון, וכתב שם האור שמח וז"ל, מלשון רבינו מבואר דדוקא הדמים הניתנין בהיכל על מזבח הזהב, דבזה דרשינן מקרא דגם אם הגיע הדם למזבח החיצון כיפר, אבל הדמים הניתנין על הפרכת ועל בין הבדים שנתנן על המזבח החיצון ודאי לא כיפר, כיון שאין מקומו על המזבח עכ"ל, ומה שכתב האור שמח מלשון רבינו מבואר לא ידעתי מנין הוא מבואר, ואפשר דכוונתו דכיון דכתב אח"כ או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, דבזה דוקא אם נתנם לפנים בהיכל על מזבח הזהב. ולא אם נתנם על הפרכת דבזה ליכא קרא דואני נתתי לכם על המזבח לכפר, דדרשינן כיון שהגיע דם למזבח כיפר דהא לא הגיע למזבח, ומזה מוכח לכאורה דגם בריש דבריו שכתב או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ג"כ כונתו על מזבח הזהב. אכן אין זו הוכחה דסתם בהיכל משמע בין על מזבח הזהב ובין על הפרכת, וכן מבואר מדבריו בפ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הל' ז' שכתב גמר המתנות שבהיכל והתחיל ליתן על מזבח הזהב אלא דמשם מוכח דכונתו על המתנות שעל הפרכת ובין הבדים, אבל עכ"פ סתם מתנות שבהיכל הכל בכלל, וכן מוכח מדבריו בפ"א מהל' בית הבחירה הל' ה' שכתב ושלשתן נקראו היכל, והיינו האולם וההיכל וקדש הקדשים, ומה דיש לדייק כן ממה שכתב אח"כ או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל אין זו הוכחה דהא סיים אח"כ דבריו וכתב הרי בשר הזבח פסול ואע"פ כן נתכפרו בו הבעלים כיון שהגיע דם למזבח, וא"כ פירש כאן דבריו דמה שכתב שנתנן לפנים בהיכל היינו שנתנן על המזבח, אבל בתחלת דבריו שכתב בסתם שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון שפיר יש לפרש דקאי על כל מה שמצותו ליתנו בפנים בהיכל בין הניתנין על מזבח הזהב ובין הניתנין על הפרכת, אלא דהניתנין על בין הבדים שנתנן על מזבח החיצון, ודאי לא שייך לומר דכיפר, דניתנין על בין הבדים הם בפר ושעיר של יוהכ"פ וחוקה כתיב בהו לעכב, והאור שמח שהזכיר בדבריו גם הניתנין על בין הבדים לחדוש הוא למותר ואגב גררא דניתנין על הפרכת כתב גם בין הבדים. וארוחנא בזה במה שיישב האור שמח בדבריו מה דאמר הגמ' בדף כ"ז קתני מיהא הניתנין למטה וכו' ולא פליג ר' יהודה וש"מ לא יאספנו, וכ' רש"י דליכא למימר דמשום שלא במקומו כמקומו דמי, והקשו התוס' דהא ר' יהודה סבר כמקומו דמי, ופי' הרב ר' יוסף דפריך מפנים לחוץ דלכו"ע לאו כמקומו, ולשיטת הרמב"ם דגם מפנים לחוץ כמקומו, לכאורה אין ליישב כן אבל לפי דבריו פריך מהניתנין על הפרכת ובין הבדים ולפימש"כ דאפשר דמהפרכת נמי כמקומו מ"מ יש ליישב כדבריו דפריך מהניתנין בין הבדים דודאי אם נתנו בחוץ לאו כמקומו. אך בעיקר מה שעמדו רש"י ותוס' בזה דמנלן להוכיח דלא יאספנו דילמא דהוא משום דשלא במקומו כמקומו, יש ליישב ע"פ מה שכתבו התוס' בדף כ"ו ע"ב בד"ה הב"ע דיהביה פסול שהקשו א"כ אפי' נתן במקומו נמי, וכתבו דהאי פסול טמא, ואם נתנו במקומו דהוי דחוי דהא טמא עושה שירים, ומבואר מדבריהם דאף דשלא במקומו כמקומו דמי וטמא עושה שירים, מ"מ טמא ושלא במקומו לא אמרינן דהוי כמקומו לזה שיעשה דחוי, ולכן פריך הגמ' מהא דלא פליג ר' יהודה מהניתנין למטה שנתנן למעלה, אפי' היכי שנצטרף לזה עוד פסולים כמו לן דמה או נשחט חוץ לזמנו, דהא ר' יהודה לא פליג לומר דאם עלו ירדו אלא בהני דתני, ובזה כבר א"א לומר דטעמא משום דשלא במקומו כמקומו, דהא במקום דאיכא עוד פסולים לא אמרינן דכמקומו דמי.

ז׳

חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה, אבל לא בשעת קמיצה הרי זו פסולה ואינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן או בשעת זריקתן. בשעת ליקוט הלבונה, בפ' י"א הל' א' כתב הרמב"ם דאם לקט אחד מן הפסולין הלבונה פסל, והוא מדברי ר' ינאי במנחות דף י"ג דליקוט לבונה בזר פסולה, והקשה שם המל"מ דבגמ' שם אמר ר' ירמיה דמשום הולכה נגעו בה וקסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה. וכיון שהרמב"ם סובר דלא שמה הולכה, למה פסק כר' ינאי, ובארתי שם דיש בזה מחלוקת בין שתי ברייתות, דברייתא דמנחות דבלבונה ליכא ד' עבודות וליכא בלבונה גדר קמיצה והולכה, וליקוט לבונה כיון דלא סגי דלא עביד היינו הולכה, אבל הברייתא דסוטה סברה דיש ד' עבודות בלבונה, וכן פסק כאן הרמב"ם דליקוט לבונה הוא כנגד קמיצת הקומץ, ואין ליקוט לבונה משום גדר הולכה, אלא מגדר קמיצה ע"ש שבארתי בארוכה. ובמה שכתב הרמב"ם או בשעת זריקתן, וכתב הכ"מ שהוא ט"ס וצ"ל בשעת הקטרתן עמש"כ בפ"א הל' ל"ד שהבאתי ד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' שכתב ג"כ ובזריקתו על המזבח ועיין במל"מ כאן, וכתבתי לבאר ע"פ ד' הרמב"ם בפיהמ"ש דבקומץ איכא שני גדרים כמו זריקת הדם וכמו הקטרת האימורין, ועיקר הרצאת הקרבן של המנחה הוא משעת זריקת הקומץ, רק לדין היתר השירים של המנחה אינו ניתר עד שיצית האור ברובו, וכדאמר ר' יוחנן במנחות דף כ"ו ע"ש שבארתי בארוכה וד' הרמב"ם ברורים.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ז

ז׳

חשב מחשבת הזמן בשעת קמיצה וכו'. בפ' הקומץ זוטא (דף י"ו) איפליגו רב ושמואל דרב ס"ל דמחלוקת כחכמים ור"מ הוא דוקא שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה פגול שכל העושה על דעת אחד עושה ושמואל אמר עדיין היא מחלוקת ופסק רבינו כרבנן אליבא דשמואל משום דרב קאי בקשיא. אך אני תמיה בדין זה דבגמרא התם איפליגו היכא דפיגל בהולכה מהו דר"י אמר הולכה כקמיצה ור"ל אמר הולכה כהקטרה ופשיטא דהלכה כר"י. ועוד דאסיקנא התם לר"ל בקשיא מההיא דתניא בד"א בקמיצה ובמתן כלי כו' וברייתא זו הובאה בפ' ב"ש (דף מ"ב).שמעינן מהאי ברייתא דקמיצה לבד מתפגל ולא בעינן שיחשוב בשעת ליקוט הלבונה משום דאין קמיצה בלבונה והוי עבודה בפני עצמה וכן מתן כלי דקומץ לבד וכן בהילוך דמתן כלי אליבא דכ"ע בקומץ לבד מתפגל ולא בעי' שיפגל גם בלבונה אלא בהקטרה דוקא לפי שאז שניהם שוים ובהילוך דהקטרה פליגי. וכבר כתבנו דהוי כקמיצה דא"כ איך כתב רבינו בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהם בכלי או בשעת הולכתן וצ"ע. ומ"ש מרן דאו בשעת זריקתן ט"ס הוא כו'. גם לעיל בפי"ג הלכה ו' כתב רבינו ובזריקתו ולא ידעתי למה לא נרגש שם מרן. ועיין במה שפירש"י בפ' הקומץ זוטא (דף י"ד) ד"ה ולאפוקי ובמ"ש התוס' בראש הפרק ועיין בתוי"ט ר"פ הקומץ זוטא:

י׳

מנחת חוטא כו'. עיין לעיל פי"ד:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ט״ז, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשין כל הרמב״ם