הלכות פסולי המוקדשין · פרק ט״ו
הלכה א׳
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּמַחִשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר. כְּשֵׁרִים אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח שֶׁאִם נַעֲשׂוּ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פְּסוּלִין. וְאֶחָד הַמְשַׁנֶּה שֵׁם הַזֶּבַח בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אוֹ בִּשְׁעַת קַבָּלָה אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכָה אוֹ בִּזְרִיקָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד לֹא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט עוֹלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים לֹא מִשּׁוּם עוֹלָה שֶׁהֵם חַיָּבִין בָּהּ וְלֹא מִשּׁוּם שְׁלָמִים. אֶלָּא חַיָּבִין לְהָבִיא זֶבַח אַחֵר. וְכֵן אִם שָׁחַט עוֹלַת רְאוּבֵן לְשֵׁם שִׁמְעוֹן לֹא עָלְתָה לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לְשִׁמְעוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָקַר שֵׁם הַזֶּבַח בְּזָדוֹן. אֲבָל אִם טָעָה וְדִמָּה שֶׁזּוֹ הָעוֹלָה שְׁלָמִים הִיא וְעָשָׂה כָּל עֲבוֹדוֹתֶיהָ לְשֵׁם שְׁלָמִים עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְכֵן הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח שֶׁעֲשָׂאָן בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּטָעוּת כְּשֵׁרִים. שֶׁעֲקִירָה בְּטָעוּת אֵינָהּ עֲקִירָה. וְכֵן עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ אוֹ שֶׁמִּצָּה דָּמָהּ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְחַטַּאת הָעוֹף פְּסוּלָה:
הלכה ב׳
וְכֵן כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם כְּשֵׁרוֹת וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁאִם חִשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת שֶׁלָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פְּסוּלוֹת. שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּמִנְחָה כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקָּמַץ מִנְחַת נְדָבָה לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא. אוֹ מַרְחֶשֶׁת לְשֵׁם מַחֲבַת. אוֹ מַחֲבַת לְשֵׁם מַרְחֶשֶׁת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ג׳
אָסוּר לְחַשֵּׁב בְּקָדָשִׁים מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ זֶבַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אוֹ מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה. חַיָּב לְהַשְׁלִים שְׁאָר עֲבוֹדוֹת לִשְׁמָן. אֲפִלּוּ שָׁחַט וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם חַיָּב לִזְרֹק בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. וּמִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנָּה דִּין הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח מִכָּל הַזְּבָחִים. וְדִין מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת מִכָּל הַמְּנָחוֹת. מִפְּנֵי שֶׁעִיֵּן עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּחַטָּאת (ויקרא ד לג) "וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת". שֶׁתִּהְיֶה שְׁחִיטָה לְשֵׁם חַטָּאת. וְכֵן שְׁאָר עֲבוֹדוֹתֶיהָ לִשְׁמָהּ. וְנֶאֱמַר (ויקרא ד לה) "עַל חַטָּאתוֹ" שֶׁתֵּעָשֶׂה לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא. וְנֶאֱמַר (ויקרא ד לה) "וְכִפֶּר עָלָיו" שֶׁתִּהְיֶה לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ. וְנֶאֱמַר בְּפֶסַח (דברים טז א) "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ" שֶׁתִּהְיֶה כָּל עֲשִׂיָּתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח. וְנֶאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח. הָא אִם שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שֵׁם בְּעָלָיו פָּסוּל. וּבְמִנְחַת חוֹטֵא הוּא אוֹמֵר מִנְחָה הִיא. וּבְמִנְחַת סוֹטָה נֶאֱמַר (במדבר ה טו) "כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הִיא". שֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשֶׂיהָ לִשְׁמָן:
הלכה ד׳
חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה אוֹ לְשֵׁם אָשָׁם אוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים. פְּסוּלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֻלִּין. הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים:
הלכה ה׳
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַקָּדָשִׁים מְחַלְּלִין קָדָשִׁים וְאֵין הַחֻלִּין מְחַלְּלִין קָדָשִׁים:
הלכה ו׳
שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֵטְא אַחֵר כְּגוֹן שֶׁבָּאָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב וּשְׁחָטָהּ עַל אֲכִילַת דָּם פְּסוּלָה:
הלכה ז׳
שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אָדָם אַחֵר שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת. אֲפִלּוּ חַטָּאת שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:
הלכה ח׳
אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אֶחָד שֶׁהוּא מְחֻיָּב עוֹלָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. (ויקרא ד לא) (ויקרא ד לה) "וְכִפֶּר עָלָיו" וְלֹא עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת כְּמוֹתוֹ:
הלכה ט׳
שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מֵת כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים שֶׁאֵין כַּפָּרָה לַמֵּתִים. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל לֹא חַטָּאת וְלֹא עוֹלָה וְלֹא שְׁאָר קָרְבָּנוֹת. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שֶׁמָּא מְחֻיָּב הוּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ:
הלכה י׳
שְׁחָטָהּ לִשְׁמָהּ וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁמְּחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה. וְזֹאת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה כְּאִלּוּ חִשְּׁבָהּ בִּשְׁעַת זְרִיקָה וּלְפִיכָךְ פְּסוּלָה:
הלכה י״א
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁשִּׁנָּה שְׁמוֹ לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר בֵּין שֶׁשִּׁנָּהוּ לְשֵׁם חֻלִּין פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן אֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסוּל. אֲבָל אִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ בְּמַחְשָׁבָה שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר. שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלָיו נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים בִּזְמַנּוֹ וּפָסוּל:
הלכה י״ב
פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ לִשְׁמוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר קֹדֶם חֲצוֹת פָּסוּל לְפִי שֶׁאֵינוֹ זְמַנּוֹ. עָבְרָה שְׁנָתוֹ וְשָׁחַט בִּזְמַנּוֹ לְשֵׁם פֶּסַח וְכֵן הַשּׁוֹחֵט שְׁאָר זְבָחִים לְשֵׁם פֶּסַח אֲפִלּוּ שְׁחָטָן אַחַר חֲצוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה:
הלכה י״ג
תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם שְׁלָמִים עָלְתָה לַבְּעָלִים. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם תּוֹדָה לֹא עָלוּ לַבְּעָלִים. לְפִי שֶׁהַתּוֹדָה נִקְרֵאת שְׁלָמִים וּשְׁלָמִים לֹא נִקְרְאוּ תּוֹדָה:
הלכה י״ד
עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. שֶׁהֲרֵי שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁשְּׁחָטָהּ לִשְׁמוֹ אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלוּם בְּעִנְיָנוֹ. אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה חַיָּב כַּפָּרָה לַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָבַר מֵעוֹלָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה:
הלכה ט״ו
עוֹלָה הַבָּאָה לְאַחַר מִיתָה שֶׁעֲשָׂאָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. שֶׁאֵין בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה:
הלכה ט״ז
שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם אֵילִים לֹא עָלוּ לַצִּבּוּר לְשֵׁם חוֹבָה. וְאִם דִּמָּה שֶׁהֵן אֵילִים וּשְׁחָטָן לְשֵׁם אֵילִים עָלוּ לָהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲקִירָה בְּטָעוּת:
הלכה י״ז
אֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן מִדָּמוֹ עַל גַּבֵּי בְּהוֹנוֹת. טָעוּן נְסָכִים. שֶׁאִם יִקָּרֵב בְּלֹא נְסָכִים נִמְצָא כְּמַקְרִיב נְדָבָה וְאֵין הָאָשָׁם בָּא נְדָבָה:
הלכה י״ח
כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. לֹא יָבִיא מִנְחַת נְסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד כִּשְׁאָר הַנְּדָבוֹת. שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָה לְשֵׁם חוֹבָתוֹ. וְכֵן תָּמִיד שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ לֹא יַעֲלֶה עִמּוֹ שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים כִּשְׁאָר הַתְּמִידִים. שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָה לְחוֹבַת הַתָּמִיד אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּכָל הַנְּדָבוֹת:
הלכה י״ט
שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן. הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַצִּבּוּר לְשֵׁם חוֹבָה. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת לֹא יִזְרֹק. וְאִם זָרַק הֻרְצָה לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב:
הלכה כ׳
וְכֵן שַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. וְכֵן אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִים:
הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ו
א׳
בקרבנות צבור וכו'. זבחים ב' א' ועיי"ש כל הסוגייא וריש מנחות יעו"ש היטב ומש"כ דגם בקרבנות צבור כן הדין כן מבואר בפסחים ס"א א' ושם ס"ב ב' ובזבחים ד' א' וכ"מ ג"כ במנחות ד' א' גבי עומר יעו"ש וע"ע שם גבי ב' כבשים שם מ"ז א' ב' מ"ח א' יעו"ש היטב וע"ע בתוספתא שם פ"ה ואיתא שם עוד וז"ל עולת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה ה"ז חייב ויקטיר אימורין לערב עכ"ל ועיין לקמן הלכה י"ט ובפ"ב מהל' שגגות הי"ג יעו"ש וע"ע בתוספתא פ"ה דפסחים יעו"ש והנה רבינו כתב בפירוש המשניות בריש זבחים וז"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים ידועים אמנם קרבנות הצבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו רז"ל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן עכ"ל וכ"כ הרע"ב שם ואחריהם נמשך הרש"א בביצה כ' ב' יעו"ש היטב ונראה דמאותה ברייתא גופא מוכח דלא כוותי' מדאמר שם ואם היתה שבת לא יזרוק וכו' ואי כדבריו הא שחיטת שלא לשמן לא מגרע מידי ואמאי לא יזרק בשבת והתימה שנעלם ממנו כל הנך סוגיות שהבאתי. והא דקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן עיין בזבחים ו' ב' ובשבועות י"ב ב' עיי"ש ברש"י ותוס' מש"כ בזה יעו"ש היטב וע"ע בירושלמי יומא פ"ה ה"א יעו"ש והנה כעת מצאתי בחי' פנים מאירות לזבחים שהרגיש בזה שהרגשתי על רבינו והרע"ב יעו"ש שוב מצאתי כן בתוס' רע"ק על משניות בריש זבחים יעו"ש ועיין בפסחים י"ג ב' וביד דוד שם ושם בביצה. ונפלאתי על הפני יהושע שם בביצה שתפס במוחלט כשיטת רבינו שבפי' המשניות והרע"ב ומתוך כך תמה על הברייתא יעו"ש איך לא שם לבו לכל מש"כ ועל דברי רבינו אלה שלא בסתר דיבר שגם בקרבן צבור הדין כן יעו"ש וע"ע מנחות מ"ט א' יעו"ש ועיין לקמן הלכה י"ח וי"ט (וע"ע בספר שער המלך בזה). החטאת והפסח וכו'. שם בריש זבחים ושם בתוספתא ודלא כר"א דס"ל דגם האשם ישנו בדין חטאת ועיין תמורה י"ח ב' כ' ב' דגם שם ס"ל דאשם כחטאת יעו"ש ועיין במכילתא בא פרשה י"א יעו"ש. שינוי השם וכו'. ובכלל זה ג"כ שינוי בעלים שגם זה נכלל בשינוי השם לרבינו בפי"ג ה"א יעו"ש היטב. כמו שביארנו. לעיל פי"ג ה"ד ציינתי מקומו יעו"ש. בזדון אבל וכו'. מנחות מ"ט א' ועיי"ש בתוס' ד"ה עקירה וכו' ועיין בפסחים ע"ב א' ובירושלמי שם פ"ו ה"ה יעו"ש ולקמן פ"ו מהל' בכורות הי"א יעו"ש ולקמן אי"ה יבואר עוד מזה ועיין אור זרוע ח"ב סימן רכ"ב יעו"ש היטב. עולת העוף וכו'. זבחים ס"ד ב' שם ס"ו א' ותוס' מנחות ב' א' ד"ה כל המנחות וכו' ועיין תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פי"ח.
ב׳
כשרות ולא וכו'. ריש מנחות. באחד מארבע וכו'. שם ריש מנחות נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן ועיי"ש בתוס' ועיין לעיל פי"ג ה"ו ועיין במל"מ מש"כ בשם הרא"ם ומה שהשיג עליו והתימה עליו שלא הביא משנה זו המפורשת במקומה אמנם מ"מ התימה עליו על המל"מ שלא הביא סוף דברי הרא"ם שהם ממש כדברי המל"מ יעו"ש היטב. מנחת נדבה וכו'. שם ריש מנחות. מרחשת לשם וכו'. עיין זבחים ט' ב' מנחות ב' ב' מ"ט א' ובתוספתא פ"ק דמנחות יעו"ש.
ג׳
כמו שיתבאר. לקמן ריש פי"ח יעו"ש. שאר עבודות וכו'. זבחים ב' א' ז' ב' מנחות ב' א'. וקבל והוליך וכו'. כן מוכח מכל הנך שציינתי בס"ק י"ב דאב"א קרא ואיבעית אימא סברא. ועוד דלכן אמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה ולא נקט עבודות דמקמי זריקה אלא הא קמ"ל דאפילו העבודה האחרונה אסור לעשות שלא לשמה אפילו אם עבד כל העבודות עד האחרונה שלא לשמה מ"מ אסור לעשות האחרונה שלא לשמה ואולי זה כוונת מרן וק"ל. אותה לחטאת וכו'. זבחים ז' ב' ועיי"ש בתוס' ה' ב' ד"ה מיעט וכו' י' ב' ד"ה חטאת וכו' ובמנחות ד' א' ד"ה חטאת וכו' ועיין בתוספתא פ"ק דזבחים יעו"ש היטב ועיין תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פי"א יעו"ש היטב. שאר עבודותיה וכו'. שם בזבחים ח' א' וי"ג א' ובתו"כ שם. אותו החטא. בא לאפוקי הא דלקמן סעיף ו' דחטאת חלב ששחט על חטאת דם אבל יש לעיין קצת דהא בזבחים ט' ב' נפקא ליה מדכתיב ושחט אותה לחטאת שישחטנו לשם אותה חטאת וכ"כ רבינו בעצמו בפי' המשניות יעו"ש והרע"ב כתב שם דנפקא ליה מדכתיב מחטאתו אשר חטא יעו"ש ובאמת לא מצאתי פסוק כזה ועל כרחך הוא ט"ס וצ"ל על חטאתו אשר חטא וכדברי רבינו כאן אבל מ"מ דבריהם צ"ע כי הם נגד דברי הש"ס ועיין כריתות כ"ז ב' ולקמן הלכה ו' במרן ויתיישב קצת. לשם בעליה וכו'. זבחים ג' ב' ד' ב' ז' א' ח' א' פסחים ס"ב א' ועיין תו"כ שם פ"ט פרשה ו' ואע"פ שזה אינו רק בזריקה מ"מ ילפינן משלמים מה בשלמים לא חלקת בין זריקה לשאר עבודות למצוה ה"נ לא תחלוק בין זריקה לשאר עבודות לעכובא עיי"ש ח' א' וברש"י שם. ועשית פסח וכו'. שם בזבחים ז' ב' ועל כרחך לעכב דלמצוה ידעינן משלמים יעו"ש היטב. שתהיה זביחתו וכו'. אם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים ולמצוה לא בעינן דידעינן משלמים ועל כרחך לעכב יעו"ש היטב ועיין ספרי ראה פיסקא קכ"ח וקכ"ט יעו"ש היטב ועיין בתוס' זבחים שם ד"ה וזבחת וכו' (והתימה על הזרע אברהם שהגיה שם בספרי יעו"ש ולמה לא הביא סיוע לדבריו מהתוס' הנ"ל) ועיין בזבחים י' ב' ובתוספתא פ"ק דזבחים יעו"ש היטב וע"ע ירושלמי פ"ה דפסחים ה"ב ובשיירי קרבן שם. מנחה היא וכו'. זבחים י"א א' ובמנחות ד' א' ועיין תו"כ שם פי"ט ועיין בגליון הש"ס ריש מנחות שהקשה למה לא נלמד מהא דכתיב כחטאת כאשם ואי משום שכתבו התוס' דעיקר מילתא אתי דאי בעי לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת וכו' כדאיתא בזבחים י"א א' (ועיי"ש בתוס' ד"ה ה"ג וכו' ועיין בתוס' מנחות ב' ב' בד"ה מכדי וכו' יעו"ש היטב) הא אנן לא קי"ל כר"ש בהא ואנן ס"ל דגם אשם בעי ימין וכו' וע"כ להאי מילתא איתקש יעו"ש היטב והנה בתו"כ צו פ"ג אי' וז"ל כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו מן החולין וביום ובידו הימנית אי מה חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה ר"ש אומר יש מהם כחטאת ויש מהן כאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך אם נקמצה שלא לשמה תהא כשרה עכ"ל וא"כ לדעת הת"ק איתקש מנחה בהאי קרא דלא יפסל בשלא לשמה אך יש לעיין דהא הקישא דלא אתי אלא מחולין וביום ובידו הימנית נפקא לה מדכתיב זאת התורה לעולה וכו' בזבחים צ"ח ובמנחות פ"ג ועיין בתוס' ריש מנחות שהאריכו בזה ועיין בתוס' חולין כ"א ב' ד"ה אי מה חטאת וכו' ויש להתיישב בזה.
ד׳
עולה או וכו'. עיין זבחים ג' א' י"ג א' מ"ו ב'. כשרה ולא וכו'. עיי"ש מ"ו ב' ועיין לקמן פ"א מהל' פרה אדומה ה"ט יעו"ש היטב.
ה׳
השמועה למדו וכו'. שם ג' א' מ"ו ב'.
ו׳
חטא אחר וכו'. עיין זבחים ג' ב' ז' א' ט' ב' מנחות ג' ב' יעו"ש היטב וע"ע במרן וכ"ש אם שחטה לשם חטאת נזיר ומצורע או לשם חטאת דמטמא מקדש דפסולה יעו"ש בש"ס (וע"ע בנזיר כ"ז ב' תוס' ד"ה שהרי אדם וכו').
ז׳
מחוייב חטאת וכו'. זבחים ג' ב' ז' א' ט' ב' מנחות ג' ב' יעו"ש. שאינה קבועה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא וצ"ע דלא כתב דאינו פסולה רק מספק ועיין מרן ולא נהלם לי יפה מש"כ ביישובו וצ"ע קצת בזה.
ח׳
כשרה ולא וכו'. הא דכשר מבואר במקומות שציינתי בס"ק כ"ה והא דמסיק דלא עלתה לבעלים וכו' כן מוכח מהא דזבחים מ"ו ב' דדווקא בשחט סתם כשר ועולה הא שוחט לשם המחוייב עולה כשר ואינו עולה יעו"ש היטב ודו"ק. וכפר עליו וכו'. שם בכל המקומות שציינתי בה"ז ד"ה מחוייב חטאת ועיין בפסחים ס"ב יעו"ש. ודע דבשחט לשם המחוייב חטאת מצורע ונזיר מבואר בפשיטות בזבחים ט' ב' דכשר דקאמר התם ומאי ניהו חטאת נזיר ומצורע הני עולות נינהו אלא אי איתמר וכו' ועוד שם ולימא חטאת נזיר וחטאת מצורע עיקר חטאת נקט ועוד שם על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע כשרה וכו' ומרן תמה על רבינו בהלכה ז' שלא כתב זה יעו"ש שכתב שגירסא אחרת היה לו לרבינו בזה יעו"ש היטב אך לא ידעתי מה יענה על כל המימרות שהבאתי ולכן נ"ל יותר שלכן כתב בהלכה ז' אפילו חטאת שאינה קבועה ומ"מ על חטא קאתי משא"כ חטאת נזיר ומצורע דלא על חטא קאתי ודינם כעולות ועדיין יש לעיין בזה וע"ע תוס' מנחות ג' ב' ד"ה לשם חטאת וכו'.
ט׳
כשרה. זבחים ט' ב' ומפרש שם הטעם דאין כפרה למתים ועי' הוריות ו' א' כריתות כ"ו א' ספרי שופטים פיסקא ר"י דיש כפרה למתים מ"מ המת אינו מחויב להביא כפרה דאין חטאת לאחר מיתה וא"כ אינו נקרא מחוייב כפרה כמותו. ולא עלתה לבעלים וכו'. הכל מטעם דכן מוכח בזבחים מ"ו ב' (עי' לעיל ה"ח ד"ה כשרה). ה"ז פסולה וכו'. זבחים ז' א' ועיי"ש תוס' ד"ה על מי וכו' ומ"מ דין זה איתא לכו"ע דוק והבן ועיי"ש ט' ב' ד"ה על מי וכו' וע"ע לקמן הלכה י"ד.
י׳
לזרוק דמה וכו'. עיין פסחים ס' א' וזבחים ט' ב' י' א' ובחולין ל"ט ב' יעו"ש היטב והלכה כרבי יוחנן וגם רבה הדר ביה לגביה דרב נחמן שם בזבחים יעו"ש ועיי"ש בתוס' ט' ב' ד"ה מחשבין וכו' דכתב דדווקא בחשב משחיטה לזריקה אבל לא בחשב לקבלה והולכה יעו"ש והובא ג"כ במל"מ. ועיין ירושלמי פ"ה דפסחים ה"ב ובקרבן העדה ובשיירי קרבן שם שינוי נוסחאות והגהות יעו"ש היטב. ומוכח מתוך הך סוגיא דשינוי בעלים אינו רק בזריקה ועיי"ש בתוס' ד"ה מחשבין וכו' ושם ד' א' ועיי"ש תוס' ב' א' ד"ה כל וכו' ועיין לעיל הלכה א' במל"מ מש"כ בזה יעו"ש היטב וע"ע פסחים ס"א א' ברש"י ותוס' שם ד"ה ואיתקש וכו' ובזבחים ד' א' ד"ה מה וכו' וע"ב ד"ה מחשבה וכו' ועיין בפסחים ס"א ב' וברש"א שם בד"ה ומאי וכ"ת חומריה וכו' יעו"ש היטב ועיין זבחים ט' ב' תוס' ד"ה מחשבין וכו' ויש ליישב קצת שיטת רבינו אם תעיין היטב בכל מקומות הללו דוק והבן, וע"ע בירושלמי פסחים פ"ה ה"ב יעו"ש היטב (ובגי' הש"ס שם).
י״א
זבח אחר. זבחים י"ג א' ופסחים נ"ט ב' ס"ג א' ע"א ב'. לשם חולין וכו'. עיין מרן ולא ידעתי מ"מ מניין למד רבינו כן ועיין תוס' זבחים ב' א' ד"ה לשם גבוה וכו' לא משמע כן רק דפסח וחטאת דין אחד להם ובזבחים י"ג א' ובפסחים נ"ט ב' משמע נמי דלא כרבינו וע"ע בפסחים ס' ב' דהתם קאמר לא אם אמרת בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים יעו"ש ואם איתא הא יש שלא לשמו דהיינו בשוחט לשם חולין דאינו נוהג בכל הזבחים והנה י"ל דמ"מ אף שאינו פסול גמור מ"מ שם פסול אית ביה דאינו מרצה מיהת וכמש"כ בהלכה ד' בחטאת וה"ה בכל הזבחים דבזבחים מ"ו ב' משמע דבכולהו אינו מרצה (ועוד יש לדחות דמ"מ שם שלא לשמו נוהג בכל הזבחים) אמנם בתוס' זבחים ב' א' ד"ה לשם וכו' משמע דהא דאין חולין מחללין קדשים נוהג בכל הקדשים וז"ל ואע"ג דדרשינן בגמרא קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ולא מיפסלו שאר קדשים שלא לשמן מ"מ שייך בהן חילול משום פסח וחטאת דמיפסלו עכ"ל מבואר מזה דקאי ג"כ על אינך קדשים ולפ"ז הא דאין חולין מחללין קדשים היינו דעלו לשם בעליהן ג"כ וצ"ע בדין זה שאם שחט שאר קדשים לשם חולין אם עלו לבעלים לשם חובה ועיין צל"ח פסחים ע"א ב' מש"כ לחלק כעין זה בין עולה דעלה לבעלים ובין חטאת דלא עלה לבעלים יעו"ש היטב. שוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים ס' ב' שכתב כן קצת בדברי רבינו (וכסברתו כן הוא בתוס' יומא ס"ג א' ד"ה טעמא וכו') יעו"ש היטב ועיין לקמן ס"ק ל"ו. ועיין מרן מש"כ מהיכן דייק לה רבינו. ולענ"ד אפ"ל כי לפי מש"כ חוקרי הלשון לחלק בין שרש זבח לשרש טבח (עי' בפי' הכתב והקבלה שמות ל"ד כ"ה) והעולה שם שזבח הונח על זביחת קדש וטבח על שחיטת חולין יעו"ש היטב והנה הו"ל לכתוב ואמרת פסח הוא לה' כמש"כ ועשית פסח אלא ודאי בא לומר ואמרת זבח לאפוקי חולין פסח לאפוקי זבח אחר כנ"ל קצת בזה ומ"מ יאיר ה' עיני למצוא מקום מוכרח בדרז"ל לדין רבינו. שוב פקח ה' עיני וראיתי במל"מ שהביא בשם ס' ברכת הזבח שתמה על רבינו אך מה אעשה ולא זכיתי עדיין לראות הספר הזה. בשחרית במחשבת וכו'. כבן בתירא דזבחים י"א ב' והטעם דבתוספתא דפסחים פ"ד והובא שם בזבחים י"ב א' דגם רבי ס"ל כוותיה והשיב על דברי ר' יהושע וכן שם בש"ס שקלו וטרו אמוראי אליביה וכמש"כ מרן וע"ע בפסחים ק"ח א' משמע שם קצת דאי היה מכשיר בן בתירא שחרית שפיר הוי ר"ש פוסק כמותו ולא היה קשה איך שביק ר' יהושע ועביד כבן בתירא אבל הראב"ד פוסק כרבי יהושע ועיין מנחות מ"ז ב' משמע כהראב"ד דהלכה כרבי יהושע יעו"ש היטב ועיין צל"ח פסחים ס' ב' מש"כ ראיה לדברי רבינו יעו"ש היטב. שלא בזמנו. פסחים ס' ב' ס"ב ב' ס"ג א' זבחים י"א א' ב' קט"ו א' יומא ס"ג א' מנחות מ"ז ב' ומשמע מכאן לכאורה שאם שחט לשם חולין נמי כשר ודוק היטב ועיין לעיל ס"ק ל"ד. ופסול. פסחים ס"א א' ועיי"ש בתוס' ד"ה נעשה וכו' יעו"ש היטב.
י״ב
ששחטו לשמו וכו'. כ"ה עיקר הגירסא וכמש"כ מרן וכמסקנת הש"ס דזבחים י"ב א' ועיין בפסחים ק"ח א' ועיין בצל"ח בפסחים ס' ב' מש"כ בזה. ושחטו בזמנו וכו'. פסחים ס"ב ב' ועיי"ש ע"ג ב' ובזבחים ב' א' ושם י"א א' ובתוספתא פ"ד דפסחים והלכה כר' יהושע לגבי ר' אליעזר.
י״ג
עלתה לבעלים. זבחים ד' א' ז' א'.
י״ד
על מי וכו'. זבחים ז' א' תוספות ד"ה על מי וכו' יעו"ש דזהו גירסת רבינו ועיין מרן כאן.
ט״ו
עלתה לבעלים וכו'. פסחים ס"א א' זבחים ז' ב' יעו"ש.
ט״ז
לשם אלים וכו'. עיין מנחות מ"ט א' (ועיין לעיל הלכה א') ועיי"ש בתוס' ד"ה עקירה וכו' מה שהביאו בשם התוספתא פ"ק דזבחים יעו"ש היטב ועיין בירושלמי פ"ו דפסחים ה"ה יעו"ש היטב ובשיירי קרבן מש"כ שם.
י״ז
שלא לשמו וכו'. יומא ס"א ב' מנחות ה' א' צ' א' ותוספתא דנגעים ריש פ"ט.
י״ח
הבא עם וכו'. עיין מנחות פ"ט ב' ושם יש גורסין רבא אמר בשלמא הנך עולות וכו' וכ"ה שם בתוס' ד"ה שאם וכו' ולכן פסק רבינו כמותו לגבי דאביי והבן.
י״ט
הדם יזרק וכו'. ביצה כ' א' נזיר כ"ח ב' מנחות מ"ח א' ומבואר בתוס' בביצה ד"ה מאי בינייהו וכו' דהדם יזרק והבשר יאכל תיכף דהו"ל כנטמאו או שאבדו האימורים דהבשר מתאכיל יעו"ש אמנם שם בנזיר ד"ה כבשי וכו' כתבו בפשיטות דה"ק הדם יזרק תיכף והבשר יאכל לערב אחר הקטרת האימורין יעו"ש (ועיין בצל"ח בביצה שם מה שהאריך בעניינים אלו יעו"ש) ומרש"י נזיר משמע כסברת התוס' דביצה שם וכ"ה ברש"י בביצה שם ועי' בתוספתא פ"ה דמנחות יעו"ש. לא יזרוק וכו'. עיין רש"י מנחות שם שכתב דקאי אשלא לשמן יעו"ש ולא ידעתי אמאי לא קאי נמי אקודם זמנו ואלאחר זמנו וכדמשמע מרש"י בביצה יעו"ש.
כ׳
שלא לשמן וכו'. נזיר כ"ד ב' מנחות מ"ח ב' תוספתא דנזיר פ"ד ורבינו מפרש כפרש"י דשלא כמצותן היינו שלא לשמן עיי"ש בתוס' שם ושם וע"ע בתוס' מנחות ד' ב' בד"ה ואין טעונין וכו'. ואינן טעונין וכו'. וה"ה דאין טעון זרוע כדאיתא שם ושם ועיי"ש תוס' ד' ב' ד"ה ואין טעונין וכו' דמשמע דהא דהתם טעונין זרוע יעו"ש ולא משמע כן לכאורה בתוספות נזיר כ"ד ב' ד"ה ואין טעונין לא לחם וכו' ויש לעיין בזה ואולי ס"ל לרבינו כדעת התוס' התם דשלא כמצותן היינו במחוסר זמן הא בשלא לשמה בעי זרוע ועיי"ש פ"ט ב' ד"ה שאם וכו'. נזיר ואשם וכו'. שם במנחות ובזבחים קט"ו א' ועיין לעיל הלכה י"ז יעו"ש היטב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ו
א׳
כל מחשבת שינוי השם בין קדש בין בעלים כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת דפסיל בשינוי השם כדתנן ריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וכו' חוץ מן הפסח ומן החטאת. שלא עלו לחובה ילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה האי נדבה נדר הוא כדכתיב כאשר נדרת אלא אם כמו שנדרת עשית שעבד עבודותיה לשמה יעלה זה לנדרך ואם לאו יהא לנדבה כאלו התנדבת אחרת ולא לשם הראשונה חוץ מן הפסח ילפינן ליה מדכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח ודרשינן שיהו כל עשיותיו שהם ד' עבודות לשם פסח אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנ"ל דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים למצוה וכתיב הוא לעכב דמשמע פסח הוא בהוייתו יהא לשמו ושלא לשמו פסול בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים דהוא משמע אתרוייהו דכשהוא עשוי כמצותו משמע ואשכחן זביחה בשינוי בעלים שאר עבודות מנ"ל הואיל וגלי בחד גלי רב אשי אמר הואיל דגלי גלי לא אמרינן אלא מנ"ל דכתיב זאת התורה לעולה וגו' וסמיך ליה ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לרבות קרבנות שלא הוזכרו במקרא של מעלה והיינו פסח הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצוה אף כל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצוה וכשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה אף פסח לא תחלוק בו וא"כ לרב אשי ועשית פסח לעכב אתא בכל עשיותיו בשינוי קדש ואמרתם זבח פסח לעכב בזביחה בשינוי בעלים וכיון דגלי עיכובא בזביחה ילפינן שאר עבודות לעיכובא מהיקישא דמצוה כשלמים מה מצוה לא חלקת בה בכל עבודות אף עיכוב כדא' וחוץ מן החטאת ילפינן ליה מדכתיב ושחט אותה לחטאת שתהא לשם חטאת קבלה מנ"ל דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת ולקח לשון קבלה הוא שתהא קבלה לשם חטאת זריקה דכתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא שתהא כפרה לשם חטאת וכפר היינו בזריקה והולכה לא איצטריך קרא דבכלל קבלה הוא כדא' לעיל אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנ"ל אמר קרא עליו וגו' ומסקנא אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעיא לשמן למצוה אף חטאת כן הילכך למצוה משלמים והנך קראי דאייתינן לעיל למצוה להוו לעכב וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן למצוה בכולהו עבודות בין שינוי קדש ובעלים אף חטאת לא תחלוק בה לעכב דכיון דכתיב בה עיכובא בזריקה מדכתיב וכפר עליו ולא על חברו אתיא להו כולהו עבודות בהך היקשא דשלמים ואשכחן חטאת חלב דכתיב בהו ושחט אותה לחטאת חטאת דע"ז דכתיב בשלח לך ולא כתיב בהאי ענינא ודשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו דלא כתיב בענינא דשגגה כרת אלא בענינא דעולה ויורד מנ"ל חטאת דע"ז אתיא מחטאת חלב דכרת כמותה והנך כולהו אתין במה הצד מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכתיב בהו נמי קרא דבעיא לשמה ולעיכובא כדאיתא התם דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לאלו שכן יש עמהם דמים אחרים חטאת חלב יוכיח ומיניה וחד מהנך נמי לא אתיא כדאמר' התם פ"ק דזבחים קרבנות צבור. בד"א בשעקר שם הזבח בזדון אבל עקירת טעות אינה עקירה בפסחים פ' אלו דברים אוקמיה רישא דמתני' דפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת כעוקר דאי בטועה אין עקירה בטעות וטעמא דאי הוה ידע לא הוה עקר. ועולה וחטאת העוף הוו כדין בהמה דעופות נמי מביום צוותו נפקי ואתיין בהיקשא דזאת התורה וגו' דסמיך ליה לשלא לשמן למצוה דאיתקיש לשלמים ולעכב בחטאת העוף דרשינן בת"כ מדכתיב היא. וכן כל המנחות כשרות בשינוי השם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות כדתנן ריש מנחות וילפינן להו למצוה מהיקישא דזאת התורה למנחה וגו' ולזבח השלמים ומה שלמים בד' עבודות אף מנחות בד' עבודות ושלא עלו לבעלים לשם חובה ילפינן נמי מכאשר נדרת נדבה כדאמר' לעיל חוץ ממנחת חוטא דכתיב בה כי חטאת היא מה חטאת פסול שלא לשמן אף היא פסולה שלא לשמה ובמנחת קנאות נמי כתיב כי מנחת קנאות היא שיהיו כל מעשיה לשמן.
ג׳
אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה ואם חשב בעבודה אחד חייב להשלים שאר עבודות במחשבה נכונה כדאמר רבא ריש זבחים ומנחות. עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה אי בעית אימא סברא אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא משום דשני בה חדא שני בה כל הני אי בעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה וגו' אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא וכיון דרחמנא קרייה נדבה מישרי לשנויי בה הא אסור לחשב בקדשים דכתיב לא יחשב ובלשמו כתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים כדאמר' לעיל ומנחה נמי הויא בכלל נדר ונדבה. חטאת ששחטה לשם חולין כשרה ולא עלתה לבעלים ס"פ ב"ש אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה מ"ט דרב א"ר אלעזר דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללים קדשים כדנפקא לן דבמחשבת שלא לשמו מתחללין מושחט אותה לחטאת ואין חולין מחללין קדשים שחטה לשם חטאת אחר כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על דם פסולה פ"ק דזבחים בשמעתא דמבוג אמר רב חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת ע"ז כשרה לשם חטאת נזיר וכו' בעי רבא וכו' רב אחא בריה דרב מתני כולהו לפיסולא דכתיב ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת שחטה לשם אדם אחר שמחוייב חטאת ואפילו עולה ויורד פסולה שם א"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וכו' פסולה בעי רבא שחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו מי אמרינן כרת כמותה וה"ל מחוייב כמותו וקרינא ביה וכפר עליו ולא על חברו או דילמא אין קבוע כמותו שהוא בעולה ויורד תיקו וס"ל לרב ז"ל דכיון דרב אחא מתני לעיל כולהו לפיסולא בשינוי חטאת הכי נמי הכא מתנינן כולהו לפיסולא בשינוי בעלים לרב אשי דמתני לה הכי שחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים שאין כפרה למתים הילכך לא קרינא ביה עליו ולא על חברו המחוייב חטאת כמותו שם בשמעתא דמבוג שחטה לשם מי שאינו מחוייב שום קרבן כלל פסולה שם ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ואמר רבא חטאת מכפרת על מחוייב עשה מק"ו דחייבי כריתות שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה פסולה שם פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ר"י אמר פסולה דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשבה מועלת מעבודה לעבודה במחשבת שלא לשמו דילפינן ממחשבת פגול דמהניא ביה מחשבה מעבודה לעבודה כדתנן השוחט את הזבח על מנת לזרוק דמה למחר וכו' דעיקר מחשבתו המביאה לידי פגול זו היא שיחשב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו.
י״א
הפסח ששחטו בשינוי השם ואפילו לשם חולין פסול דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' דקרא דלא יחללו את קדשי וגו' דדרשינן מיניה דאין חולין מחללין קדשים לא קאי אלא אחטאת אבל פסח כיון דכתיב זבח פסח דמשמע שיהא זביחתו לשם פסח לעיכובא כל ששינה שמו פסול כדאמ' בד"א ששחטו בזמנו ואפילו בשחרית בי"ד פ"ק דזבחים בן בתירא פוסל כאלו נשחט בין הערבים דכיון דמקצת היום ראוי פסול שלא לשמו כל היום אבל ביום י"ג שלא לשמו כשר דכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח ויהיה לזבח שלמים שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול פ' תמיד נשחט בעיא ומסקנא אלא אמר רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו בשינוי בעלים נעשו כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים ופסול. פסח ששחטו שלא לשמו בי"ד קודם חצות פסול פ"ק דזבחים א"ר יוחנן פוסל היה בן בתירא פסח ששחטו בי"ד בשחרית בין לשמו בין שלא לשמו וטעמא דלשמו פסיל דלא מטא זמניה עד חצות עברה שנתו ושחטו בזמנו לשם פסח פרק קמא דזבחים ופרק תמיד נשחט תניא הפסח שעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו רבי אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר ופסקינן כר' יהושע פסח שעברה שנתו תו לא חזי לפסח וסתמיה שלמים דאיכא תלתא קראי חד לעברה זמנו שהוא זמן שחיטת פסח דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר פסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים וחד לעברה זמנו ושנתו דכתיב אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו לכל מצות שלמים וחד ללא עברה לא זמנו ולא שנתו מדכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כדאמ' לעיל צריכי כולהו קראי כדאיתא התם פרק קמא דזבחים ושוחט אחרים לשם פסח בזמנו יליף ר' יהושע מדינא אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו אחרים כשרים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיוכשרו אחרים לשמו ולא עלו לבעלים לשם חובה כדין כל הכשרים שלא לשמן. תודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים שם תניא ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו וגו' אבא חנין אומר משום רבי אליעזר בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים שנשחטו לשם תודה לא עלתה לבעלים ומה הפרש בין זה לזה תודה קרויה שלמים דכתיב זבח תודת שלמיו ואין שלמים קרויים תודה והאי דכשרה היינו שעלתה לבעלים דאי לאו הכי לא בעינן קרא דהא קיי"ל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
י״ד
עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן לא עלתה לבעלים שהרי שחטה בשינוי בעלים ואף על פי שאינו מחוייב כלום בעיניו אין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה שם אמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה וגרסת הרב ז"ל עולה במקום חטאת כגרסת התוספות שם וא"כ הרי שחטה בשינוי בעלים ולא עלתה לבעלים והיינו דקאמר רבא פסולה. עולה הבאה לאחר מיתה שעשאה בשינוי בעלים עלתה לבעלים שאין בעלים לאחר מיתה שם כרבא דפליג ארב פנחס ויורש לאו בעליה הוי הילכך לא הוי שינוי בעלים דשינוי בעלים היינו כשיש לו בעלי' והכא אין בעלים ולהכי עלתה כדאמרינן.
ט״ז
כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לצבור לשם חובה פרק התכלת תני רבה בר בר חנה קמי דרב אשי כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה אמר ליה רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים הם ולשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא דעקירה בטעות הויא עקירה ורבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה ולהכי אפילו שחטן לשום אילים כשרים ועלו כדאמ' דאי ידע לא הוה עקר והאי דלא עלו כשידע שהם כבשים ושחטן לשום אילים.
י״ז
אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות פרק שתי מדות אמר רבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים כמו אם שחטו לשמו שאם אי אתה אומר כן פסלתו מלקרב דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה שאין אשם בא בנדבה ונסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו מתקיף לה רב מנשי' בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שני עשרונים שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזרין בכהן אחד כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר ותמיד של בין הערבים יהא טעון שני גזרין בשני כהנים כדכתיב ובער וערכו שאם אי אתה אומר כן פסלתם אמר אביי אין הכי נמי וחדא מינייהו נקט רבא אמר לעולם אימא לך דהני לא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזרין ולא מנחה כפולה דאפילו הכי לא מיפסלא למיקרב למזבח משום דעולה נינהו ואי לא חזי לעולת חובה חזי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה דנסכים אשם נדבה מי איכא הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים תניא כותיה דר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זו עולה לגבי המזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להתירו.
י״ט
כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן פרק התכלת תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני עצרת או אחריו הדם יזרק שלא לשמן והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק דכיון דאידחי מקרבן צבור בשלא לשמן תו לא דחי שבת ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב אבל היום לא יקטירם ואי קשיא דאמאי אינו טעון לחם וזרוע כדמעיקרא אי שחטיה לשמו וכדאמר' באשם מצורע דטעון נסכים שאין אשם בא בנדבה הכא נמי לא מייתו צבור שלמי נדבה ליתא דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשלה נמי אף על גב דגופיה דזבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפילו לא היה מקיים בהם מצות זרוע בשלה לא היה פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן. וכן שלמי נזיר שלא לשמן נאכלין ליום ולילה ואינם טעונין לחם שם תני לוי שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דהיינו שלא לשמן כפיר' אחד של רש"י ז"ל כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ונאכלין ליום ולילה כחומר של שלמי נזיר דדינו כדין תודה דאמר מר תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע כדאמר' לעיל וכן אשם נזיר ואשם מצורע שם תני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ו
א׳
במשל"מ. ומ"מ נ"ל כי היכי דאינו פוסל ה"נ עולה לבעלים: נ"ב מפורש בתוס' זבחים (דף ו') סד"ה תודה ששחטה כו', ושם, להקטיר שלא לשמו כו' נ"ב מפורש בירושלמי תמיד נשחט הלכה ב' יעו"ש:
ג׳
ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח כו' ובמנחת חוטא כו'. רבינו השמיט הילפותא דחטאת העוף ובאמת תנן בספרא חטאת הוא פרט לשמלקו שלא לשמו ולפלא הוא, והנראה דרבינו הוכיח דעל כרחין איכא ילפותא אחריני דנפקא לן פסולא דחטאת העוף אחרי דידעינן דשלא לשמה פוסל במנחה ובבהמה נפקא לן בעוף אף דממה הצד איכא למיפרך מה לבהמה ומנחה שכן ישנן בצבור ודוחות את השבת ואת הטומאה כדמפרש תוספתא תמורה פ"א והגמרא חשב זה לפרכא (בדף י"ג), ואולי משום דמנחת חוטא לא איתא בצבור לכן לא חשיב פירכא או טעמי אחריני, דאי מילפותא דספרא א"כ להנך תנאי ולהך אמורא רב אדא בר אהבה משמיה דרב דסברי דמצוי דם חטאת העוף אינו מעכב מנא להו פסולא שלא לשמה דלא מצי למילף מקראי דחטאת הוא דתמן בתר והנשאר בדם ימצה כתיב וא"כ הוי כאילו כתוב לאחר הקטרה בעולה דלכן אינו מעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורים כשר לכן אין ללמוד מזה, ואם כי רבינו פסק לעיל בהלכות מעה"ק דמצוי חטאת העוף מעכב, בכ"ז כאן דהוכיח דיש ילפותא אחריני השמיט דברי הספרא: ובזה יהי' מיושב קושיית רבוותא בתוס' זבחים (דף ח') ד"ה הנך על רבינו תם שהקשו מאי פריך גבי מצורע שכן בא בדלות והלא חטאת העוף פסולה שלא לשמה, ולפ"ז ניחא להנך דסברי דמצוי אינו מעכב לא ידענא פסולא בעוף אם לא אחרי דילפינא מבהמה ומנחה. אמנם כבר פירשתי הך דאמר מה להנך שכן אינן באין בדלות דיהיה חומרא דליפסול שנוי השם כן, משום דהקרבן אינו קבוע דחטאת אחריני אינו משתנה לסוג אחר משא"כ במצורע שאם העני מחלל קרבנו לכשיסתאב ומביא מהדמים עוף וכמו דדריש מקרא דמחטאתו וכדתנן בשילהי כריתות ואין הקרבן קבוע לכן לא פסול שנוי השם, ולפ"ז א"ש מה דלא פריך אשמיעת קול שכן באה בדלי דלות, דמעוף אינו מביא עשירית האיפה אף אם העני דעוף אין לו פדיון ולא משתנה הקרבן לכן מה דבאה בדלי דלות אין זה פירכא כלל לפסולא דשלא לשמו ודוק:
ו׳
שחטה לשם חטא אחר כו' פסולה. עיין כס"מ, ובזה מיושב משנתינו בכריתות פ"ו המביא אשם תלוי כו' שלא חטא כו' ר"א כו' בא על חטא אחר, ויעוין שם בגמ' דסבר כדאמרו לו דהמתן עד שתכנס לבית הספק, ולפ"ז צ"ב דאמאי לא פליג בסיפא דאם משנשחט נודע לו ישפך הדם כו' ויאמר דיזרק הדם והבשר יאכל ועל כרחין דלא תוכל לאמר בא על חטא אחר ספק איסור אחר דכיון דנשחט על ספק חלב והוא חטא בספק איסור אחר הוי כנשחט אשם תלוי שבא על ספק חלב לשם ספק דם הבאה לידו והוי נשחט שלא לשמו, וסבר ר' אליעזר דאשם פסול שלא לשמו כחטאת דכתיב אשם הוא ומודה דישפך הדם ודוק:
י׳
לפי שמחשבין מעבודה לעבודה. נראה בעיני פשוט, דאף דמחשבין מעבודה לעבודה בפיגול לכ"ע, היינו אם חשב בעת שחיטה ע"מ לזרוק חוץ לזמנו דבא הפסול בזריקה או בעבודה האחרת, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק לאכול חוץ לזמנו בכי הא לא מיפסל לכו"ע, ודוקא בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו מחשבין לר"י דבעת הזריקה נגמר הפסול דנזרק שלא לשם אותו זבח וכן בכולם, משא"כ אם שחט במחשבת זריקה ע"מ לאכול חוץ לזמנו ולא שחשב בעת השחיטה לאכול חוץ לזמנו הוא לא חשב כלל על מחשבת פיגול ואם האכל יאכל כתיב שמחשב במחשבת אכילה וז"ב לדעתי. ובזה יש לפרש דברי הגמרא (בדף י') מפיגול לא ילפינן, דהפירוש דסובר ר"ל דשאני פיגול דאם חשב השוחט ע"מ לזרוק חוץ לזמנו הרי חשב לעשות מעשה פסולה משא"כ בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו הרי מחשב לעשות העבודה אחרת בפיסול מחשבה ולא במעשה פסולה לכן אין מחשבין מעבודה לעבודה. והא דמסייע לר"י מק"ו מפיגול ופריך מה לפיגול שכן כרת ולא פריך מה לפיגול שכן מחשב על מעשה דזה הוי פירכא דסברא ומכניסין אותה בהקו"ח מש"ה פריך ממילתא הכתובה בתורה ואין מכניסין אותה בקו"ח כידוע. ובזה בארתי דברי הירושלמי סוף פרק האומר בגיטין שחטו לזרוק דמו לע"ז כו' אמר ליה פיגול ונותר אין המחשבה פוסלת אבל אם שחטה לזרוק דמה לע"ז כו' אין המחשבה פוסלת והוא סתום, ולפ"ז א"ש, פיגול אין המחשבה פוסלת פירוש שאם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק במחשבת פיגול היינו לאכול למחר זה גם בפיגול לא מהני רק באופן שמחשב לעשות מעשה לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו וה"נ כי מחשב לזרוק לעו"ז המחשבה שמחשב עתה לחושבה שהזריקה תהא במחשבת עו"ג אינה פוסלת ולא מהני, וז"ב. ותמוהין דברי רז"ה במאור שכתב שמחשבה פוסל בשוחט לקבל חוץ לזמנו יעו"ש וזה אינו: וכיון שזכינו לזה נתבונן נא בשמועה דחולין (דף ל"ט). דמתיב רב ששת א"ר יוסי קו"ח הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחרי העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין א"ד שלא יהא הולך אלא אחרי השוחט כו'
. ונראה הא דלא משני בפיגול שישנה מעבודה לעבודה (יעוין בתוס') היינו דלא דמי דשם במוקדשין סתמא למצותיה קאי לעשות ממנו מה שצריך לגבוה היינו ד' עבודות והקטרה ואכילה אבל כאן בחולין אין עומדת להתקטר חלבה או לזרוק דמה וא"כ כי מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הוי מחשבת תוהו שמחשב על דבר שאינו בהכרחי ואינו נצרך אל הבהמה השחוטה בלא מחשבתו, ולכן מפרש דממחשבת שלא לשם קודש דייק דאיתא בשוחט ע"מ להוליך דמו שלא לשמו דג"כ פסול למאן דאמר מחשבין מעבודה לעבודה, ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט ובמשל"מ פרק ט"ו ואכמ"ל, ואם חשב בהולכה שאין צריך כמו שקיבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח רק הלך בו להוציאו לחוץ מחשבה פוסלת בו כדפסק רבינו לעיל פי"ג, וא"כ אם יחשוב בעת השחיטה לחשוב בהולכה כזו פסול אעפ"י שאינה נצרכת להוליך אם חשב להוליך לצד חוץ במחשבת שלא לשמו פסול, ובחולין כה"ג כשר מעבודה לעבודה במחשבת ע"ז ולכן מקשה שפיר, [ור' אליעזר לטעמיה דסבר דבהולכה שא"צ לא פסלה מחשבה אם נאמר דשם הגירסא ר"א ואזיל לטעמיה דליכא קו"ח], וע"ז משני הא מקמי דשמעה מר' יוחנן, פירוש דר"י אמר דפיגול ליתא רק בדבר העומד לאכילה או ליזרק, ור' אסי סבר דמחשבין על האבוד ועל השרוף בפ"ק דמעילה ופירש רבא בעומד לאיבוד כגון חתיכת הבשר בפי כלב וכבשן והוא חשב לאוכלו חוץ לזמנו אף שאינו עומד לאכילה מ"מ הוי פיגול, ולפ"ז הוי שפיר קו"ח אלים מפיגול, רק לבתר דשמע מר' יוחנן דאין מחשבין על העומד לאיבוד, והוא הדין ביצא כולו אין מחשבין דלא עומד לאכילה יעו"ש, א"כ אין ללמוד קו"ח מפיגול, וע"כ דקו"ח משלא לשם קודש ומוכרח דבפנים פסול מעבודה לעבודה ודוק: הגה"ה ובחידושי בגמרא בארתי בדרך מחודד יותר, דבפ"ק דזבחים (דף י') אמר ר' אילא למסייע לר"ל לא תאמר בזריקה ותיתי קו"ח מביניא משחיטה וקבלה למאי הלכתא כתב רחמנא לומר דאין מחשבין מעבודה לעבודה מתקיף לה ר"פ ודילמא דמחשבין א"כ לשתוק קרא מיניה ותיתי מקו"ח דרב אשי כו' והדר ביה רבא לגבי דרב נחמן כו', וכתבו בתוס' זה אליבא דרבנן דלר"ש ליכא קו"ח דמה לשנוי בעלים שכן נוהג במנחה, ויש לאמר דנעיין מאי מקשה לא תאמר בזריקה אם לא הוי כתיב קרא בזריקה הוי אמינא מה לשחיטה וקבלה שכן פוסל בהו מום דהצורם אוזן פר לאחר ששחטו קודם קבלה פסול כדאמר שם (דף כ"ה), תאמר בזריקה דאפילו לא נשתייר רק כזית זורק הדם. אמנם ז"א דא"כ הולכה יוכיח דאין פוסל בה מום ואפ"ה פוסל שלא לשמו, אך זה ניחא לרבנן אבל ר' שמעון סובר דאין הולכה פסולה במחשבה שלא לשמה הואיל ואפשר לבטלה וא"כ לא קשה לא תאמר בזריקה דמצינן לומר דמה לשחיטה וקבלה שכן מום פוסל בהן, אבל לר"ש הלא ליכא קו"ח דר"א א"כ כתב קרא דזריקה לאמר דמחשבין מעבודה לעבודה, אך ז"א דלדידיה לא קשה כמוש"ב. ונתבאר טעמו דרשב"ל דאמר אין מחשבין כר' אילא ולכולהו תנאי רבנן ור"ש. אך נתבונן דלר"ש ל"ק לא תאמר בזריקה מטעם אחר, מהא דאמרו בפ"ק דפסחים בחלות תודה שנשפך דם שנתקבל בכלי וכר"ש דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי, והרגישו בתוס' דנזרק דמן שלא לשמן אמאי אינו קדוש הלחם ותירצו דזריקה שלא לשמן גרע מנשפך יעו"ש, וא"כ אי לא כתב קרא דזריקה פסולה במחשבת שלא לשמה הו"א כיון דסבר ר"ש בכל מידי דמצוה [כמוש"כ תוס' סוטה (דף כ"ה)] דכל העומד לעשות כעשוי דמי הו"א כיון דעומד ליזרק לא איכפת לן בשינוי מחשבה כיון דכנזרק דמי וכיון שעומד להגמר כמאן דגמר דמי כיון דזה כלל גדול הוא בכל התורה כולה ולכן מבעי קרא בזריקה. ולפ"ז דמשמע דר"ל גבי שוחט לע"ז דחוץ מבפנים לא גמר משמע דבפנים גמר והא פליג גבי מחשבה דשלא לשמו, ולפ"ז א"ש דזה מקמי דשמע מר' יוחנן דבכריתות באשם תלוי שנודע לו (שם דף כ"ד) דמפרש רבא טעמו משום דכל העומד ליזרק [ועיין במנחות (דף ק"ב) דפריך מזה לרב אשי] וכיון דר' יוסי סבר דבזריקה כזרוק דמי ליכא לאקשויי דלא תאמר בזריקה [דאי מהולכה אם אפשר לבטלה ולכך לא חשיבא לא פסלה בה מחשבה ואם אע"ג דאפשר לבטלה חשיבא הרי אינו עומד עדיין ליזרק רק כששחטה בצד המזבח] ולכך לדידיה אתיא מקו"ח דרב אשי דמחשבין בפנים מעבודה לעבודה, אבל זה היא לבתר ששמע מר' יוחנן במנחות (דף ז') דכלי שרת אין מקדשין אה"פ בתחלה להקריב, אבל קודם ששמע מר' יוחנן הוי מפרש טעמו משום דכ"ש מקדשין הפסול בתחלה להקריב והוי סבר דפליגי ר' יוסי ורבנן אם כאן שנודע שלא היה ראוי להקדישו כלל אם כ"ש מקדשו ולא סבר דכזרוק דמי, ומוכרח דר' יוסי סבר דמחשבין מעבודה לעבודה בפנים ובחוץ לא מחשבין, ומה דאמר דגם בפנים אין מחשבין בתר דשמע מר' יוחנן דאין מקדשין וע"כ טעמו כדר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק וא"כ לא קשה לדידיה לא תאמר בזריקה דצריך למיכתב ולכך יליף דמחשבין בפנים אבל לדידן קשה לא תאמר בזריקה וע"כ גלי קרא דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכר' אילא ודוק היטב:
י״א
הפסח ששחטו כו' בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד'. הנה הסברא נכונה דבשחיטה אשכחן לשם חולין דלא שייך בשאר עבודות דליתנהו בחולין דלאו בני קבלת הדם ושאר עבודות נינהו רק שחיטה איכא בחולין דמתרת לאכילה, [ומה"ט פירשו בתוס' שחיטה לאו עבודה] וא"כ בקרבנות דעיקרן לצורך עבודות גבוה הוי, שפיר אמר דכיון דרחוק הייחס בין הקרבנות לחולין דבחולין השחיטה הוא לאכילה בלבד להתיר מידי נבילה ואבר מן החי, לכן לא אתי מחריב בה דרק קדשים מחללין קדשים הואיל וקרוב הייחס אצלם לכן מפסיד צורת הקרבן, אבל לא חולין דרחוק ייחס השחיטה דכאן בא להתיר לאכילה וכאן עיקרו צורך גבוה ולכן אם כי לא עלה לבעלים לחובה בכ"ז להפסיד צורת הקרבן לא מצי, וזה בחטאת דעיקרו אינו בא רק לכפר ולזריקת דמו לגבוה והאכילה בו ענין טפל ואינו עיקר כלל, אבל פסח שכן הוא נשתנה מכל קרבנות שבתורה שעיקרו אינו אלא לאכילה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה (לשון המשנה פ"ז דפסחים) ולכן נאכל כשהוא בא בטומאה ואם נטמא הבשר אינו זורק הדם ואם שחטו שלא לאוכליו פסול, וכיון דאצלו האכילה הוי עיקר כמו הזריקה א"כ כי שחט לשם חולין הוי בת מינה ומחריב בה שמפסיד צורת הקרבן דייחס חולין ששחיטה בהו רק לאכילה קרוב מאוד לייחס השחיטה בפסח שמועיל שיאכל לבעליו שזה מעיקרי צורך צורת הפסח, וזה סברא נכונה ומצאנו במכילתא ושחטו הפסח מצוה שישחטנו לשמו אבל שחטו שלא לשמו עבר על מצוה שומע אני יוכשר ת"ל משכו וקחו לכם שינה עליו הכתוב לפסול, וכפי הנראה דהכי פירושו דשומע אני יוכשר אבל לא עלה לשם חובה כמו כל הקדשים ת"ל וקחו לכם שיהא מועיל לחובתכם למה שאתם מחוייבין לעשות פסח לפטור אתכם מן החיוב הזה, אבל כי לא עלה לשם חובה תו אינו כשר והוא פסול שלא הכשירה תורה בפסח רק שיהא עולה לחובתו ולפ"ז מוכח דשחטו לשם חולין פסול וכמו שנתבאר, ומש"כ רבינו לקמן בהלכות קרבן פסח פ"ב שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו י"ח, כבר הוכחתי שם דהוא ט"ס והעיקר כמו הגירסא בש"ס ואדם יוצא בו י"ח ולא מצאנו שהפסח יהא כשר ולא יצא בו י"ח. ועיין תו"י יומא (דף נ') גבי תמורת פסח וכמה פליגי עליה ובתוס' זבחים (דף ל"ז) בצ"ע. ולפ"ז נתבאר טעם רבינו בהא דפוסל אם שחטו לשם חולין ופשוט כיון דלא חל עליו מחיים שם מותר פסח דביה גלי קרא דהוי שלמים ונאכל לכל אדם ובעי סמיכה ונסכים רק דעל ידי שנשחט לשם חולין הוא אינו עולה לחובת הבעלים וא"כ נשאר פסח, והבעלים צריך להמנות על פסח אחר א"כ הוי פסח שנשחט בלא אוכלין דאיהו אינו יכול להמנות על שני פסחים, אבל בחטאת כהנים אכלו ליה. ויעוין ירושלמי פרק האיש מקדש בהפריש שני חטאות ושחטן דאסורות באכילה ובפסח לא כיפר שאין הפסח בא אלא לאכילת בשר ודלא כר' נתן יעו"ש, וכאן אפילו לר' נתן פסול מהך דרשא דמכילתא ודוק:
י״ד
עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב כו'. נ"ב התוספות גרסי התם עולה ששחטה על מי שאינו כו' וכן היה גירסתו דלא ככס"מ:
י״ח
בכס"מ. ופסק כר' אבא כו': נ"ב גירסתו כגירסת התוס' רבא אמר ומש"ה פסק כמותו נגד אביי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק ט״ו
א׳
כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'. תמיהא לי מלתא טובא שהשוה רבינו דין שינוי קודש לשינוי בעלים ובגמ' מוכח שיש הפרש ביניהם דאילו שינוי קודש ישנו בד' עבודות כגון שוחט עולה לשם שלמים או קבל או הוליך או זרק ואילו שינוי בעלים ליתיה כי אם בזריקה כגון שוחט או מקבל או הוליך ע"מ לזרוק דמו שלא לשם בעליו אבל אם שחט או קבל או הוליך שלא לשם בעליו לא הוי שינוי בעלים משום דשינוי בעלים לא שייך אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקה והכי איתא בפ"ק דזבחים (דף י') ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר לזרוק דמו של פלוני פסול וכן בדף ד' מה לשינוי קודש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וכן בפ' תמיד נשחט (דף ס"א) אמרי' תאמר בשינוי בעלים דאין פסולו בגופו ואינו בד' עבודות וכן כתבו התוס' בריש פרק קמא דזבחים ד"ה כל הזבחים וצ"ע ועיין שם שנראה מדבריהם דשינוי בעלים שהיה בזריקה עלו לבעלים לשם חובה ודוק. ויש להסתפק אליבא דתוס' דס"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעליו אבל אם עושה עבודה שלא לשם בעליו לא מקרי שינוי בעלים אי הוי דוקא לפסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחטו שלא לשמו או קבל שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפסולא או דלמא כל שלא חשיב לזרוק שלא לשם בעליו לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים ואע"ג דההיא דפ"ק דזבחים דפריך מה לשינוי קודש כו' לא קאי אלא בשאר קרבנות מ"מ פריך שפיר דליכא למילף שינוי בעלים משינוי קודש שהרי שינוי קודש פוסל בארבע עבודות ושינוי בעלים אינו פוסל אבל לעולם דאינו עולה. ומ"מ נ"ל דכי היכי דאינו פוסל הכי נמי עולה לבעלים ומי שעיין היטב במ"ש התוס' בריש פ"ק דזבחים ד"ה כל הזבחים יראה כמ"ש. ודע דאליבא דכ"ע בין שינוי קדש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד' עבודות אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמו בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי דכי היכי דמחשב בשעת הקטרה לא הוי מחשבה הכי נמי מחשב בארבע עבודות לשעת הקטרה לא הוי מחשבה לענין שלא לשמה דדוקא למחשבת זמן או מקום איתרבו הקטרה ושפיכת שיריים למחשבה בד' עבודות להקטיר או לשפוך חוץ לזמנם או חוץ למקומם משום דמקרא דאם האכל יאכל מרבינן מיניה אכילת אדם ואכילת מזבח ואכילת מזבח הוי זריקה והקטרה ושפיכת שיריים אבל מחשבת שינוי השם לא הוי אלא בד' עבודות דוקא:
ב׳
חוץ ממנחת חוטא שאם חשב באחת מד' עבודות וכו'. דע דרש"י בפירוש התורה גבי חטאת היא כתב נקמצה נקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. והקשה הרא"ם דבגמ' מוכח דלא נפסל אלא בקמיצה מדקתני כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים חוץ ממנחת חוטא ולא הזכירו בה הקטרה שלא לשמה אלא קמיצה שלא לשמה וכן שנינו בריש זבחים וכו' והאריך בקושיא זו יע"ש. ודבריו הם תמוהים בעיני משום דמתניתין דכל הזבחים שנזבחו פשיטא דלאו דוקא זביחה דה"ה לכל שאר העבודות דהיינו קבלה והולכה וזריקה ובפסח וחטאת כל ארבע עבודות אלו פוסלות שלא לשמן וכדאיתא בהדיא בפ"ק דזבחים (דף ז') וגבי מנחות נמי איכא ארבע עבודות דהיינו קמיצה ומתן כלי והלוך והקטרה וכדתנן בפ"ק דמנחות (דף י"ב) ומאי דתנן כל המנחות שנקמצו שלא לשמן לאו דוקא קמיצה דה"ה לשאר העבודות אלא דעבודה קמייתא נקט וה"ה לאינך וכמ"ש התוס' בריש מנחות. ומה שהקשה עוד הרא"ם דהא קי"ל דבהקטרת המנחה פסל מחשבה אשתמיטתיה למרן דבהדיא אמרי' בספ"ק דזבחים (דף י"ג) ובר"פ הקומץ זוטא דמקטיר דמנחה הוי במקום זורק דזבח והסברא גוזרת כן משום דשאני זבח שאף אם לא הוקטרו האימורין אינו נפסל הזבח אבל גבי מנחה האוכל קודם הקטרת הקומץ לוקה ולא הותרו השיריים אלא לאחר שתצית האור ברובו וא"כ דמי לזריקה שלא הותר הבשר אלא לאחר זריקה כדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל, ומ"מ יש לדקדק בדברי רש"י אמאי נקט הני שני עבודות לבד ולא כתב נמי מתן כלי והלוך:
ד׳
אבל אם שחטה לשם חולין וכו'. עיין בפ"א מהל' פרה אדומה דין ט':
י׳
שחטה לשמה וכו'. דע דכתבו התוס' בפ"ק דזבחים (דף ט') ד"ה מחשבין דדוקא משחיטה לזריקה מחשבין אבל משחיטה לקבלה לא דהא מפיגול יליף לה ופיגול לא הוי במחשבה דשחיטה לקבלה וכן ק"ו דרב אשי דיליף משינוי בעלים לא הוי אלא משחיטה לזריקה. ודע דלאו דוקא משחיטה לזריקה דה"ה מקבלה לזריקה או מהולכה לזריקה. ולא מעטו התוס' אלא מחשב מעבודה לעבודה שאינה זריקה אבל מחשב באחת משלש עבודות לזריקה מחשבין דומיא דפגול ומק"ו דרב אשי נמי נלמד וזה פשוט:
י״א
הפסח ששחטו וכו'. עיין ברכת הזבח (דף ב' ע"א) שתמה על רבינו בדין זה דלשם חולין פסול ודוק:
י״ט
שני כבשי עצרת כו'. פ"ב דביצה (דף כ') ובפ"ד דנזיר (דף כ"ח) ועיין לקמן פ"ב מהלכות שגגות הלכה י"ג והלכה י"ד ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ט״ו, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
