רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ד

ספר עבודה · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ד

הלכה א׳

אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. אֲבָל מַחֲשֶׁבֶת בַּעַל הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. אֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ הַבְּעָלִים שֶׁפִּגְּלוּ וְהָיְתָה מַחֲשֶׁבֶת הָעוֹבֵד נְכוֹנָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

הלכה ב׳

וְאֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה. וּבַדָּבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה. וּבְמָקוֹם רָאוּי לַעֲבוֹדָה. מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי כֵּיצַד. אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה שֶׁקִּבֵּל הַדָּם. אוֹ הוֹלִיךְ. אוֹ זָרַק. וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. לֹא פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה. וְאוֹתוֹ הַדָּם שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁזָּרַק מִקְצָתוֹ יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. וְאִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ יַחְזֹר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה וִיקַבֵּל בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. אֲבָל אִם חָשַׁב הַפָּסוּל בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בִּפְסוּלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאִם נַעֲשׂוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל הַדָּם כֹּהֵן זֶה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה. אוֹ הוֹלִיכוֹ. אוֹ זְרָקוֹ. פָּסַל הַזֶּבַח כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהוּ לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ וְחָזַר הַכָּשֵׁר וְקִבֵּל וְזָרַק כְּבָר נִפְסַל הַזֶּבַח. וְלֹא מִפְּנֵי מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסַל אוֹתוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּסוּל לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

בְּדָבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה כֵּיצַד. מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנַּעֲשֵׂית לִשְׁמָהּ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַשְּׂעוֹרִים וְאֵין הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר הָרָאוּי לִשְׁאָר קָרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמְחַשֵּׁב בְּמִנְחַת קְנָאוֹת וְהַלְּבוֹנָה עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבוֹנָה אֵין מַחְשַׁבְתּוֹ מוֹעֶלֶת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ דָּבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

בְּמָקוֹם הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה כֵּיצַד. מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם וְחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. לֹא פָּסַל הַזֶּבַח בְּמַחְשָׁבָה זוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין הַמָּקוֹם עַתָּה רָאוּי לַעֲבוֹדָה. קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה בַּחוּץ וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת קְמִיצָה מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. אֵין מַחֲשָׁבָה זוֹ כְּלוּם:

הלכה ה׳

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת וּרְאוּיִין לְהַקְטָרָה. הַדָּם וְהָאֵימוּרִין וּבְשַׂר הָעוֹלָה וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מִן הַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת:

הלכה ו׳

וְאֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה. הַבָּשָׂר הַנֶּאֱכָל מִכָּל הַזְּבָחִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לַכֹּהֲנִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לְכָל אָדָם. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים:

הלכה ז׳

וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְהַקְטָרָה. בְּשַׂר חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת. וְהָעוֹר שֶׁל בְּהֵמָה כֻּלּוֹ חוּץ מֵעוֹר הָאַלְיָה שֶׁהוּא [רָאוּי] לַאֲכִילָה. אֲבָל הַמּוּרְאָה וְהוּא הַקְּרוּם הַדַּק הַדָּבֵק בָּעוֹר וּמַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַבָּשָׂר אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. וְהַנּוֹצָה שֶׁל עוֹף וְהַצִּפָּרְנַיִם וְהַחַרְטֹם שֶׁלּוֹ וְרָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב. אֲפִלּוּ מְקוֹמוֹת הָרַכִּים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבוּקִים בַּבָּשָׂר שֶׁאִלּוּ יֵחָתְכוּ מִן הַחַי יְבַצְבֵּץ הַדָּם וְיֵצֵא הוֹאִיל וְאֵינָן חֲשׁוּבִין נִקְרָאִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמָּרָק וְהַתַּבְלִין וְהַשָּׁלִיל וְהַשִּׁלְיָא וּבֵיצַת הָעוֹף וְהַבָּשָׂר שֶׁפּוֹלַטְתּוֹ הַסַּכִּין בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט וְיִשָּׁאֵר מֻדְבָּק בָּעוֹר וְהוּא הַנִּקְרָא אָלָל. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין לְעִנְיָן מַחֲשֶׁבֶת הַקָּרְבָּנוֹת וַהֲרֵי הֵן כְּדָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה:

הלכה ח׳

וּמְחַשְּׁבִין עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לְאִבּוּד אוֹ עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לִשְׂרֵפָה. הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאוֹתָן אַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת אוֹ בְּכֻלָּן. לֶאֱכל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה אוֹ לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטָרָה. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. כֵּיצַד. חִשֵּׁב לִשְׁתּוֹת מִדַּם הַזֶּבַח אוֹ לֶאֱכל מֵאֵימוּרָיו אוֹ מִן הַקֹּמֶץ וּמִן הַלְּבוֹנָה. בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמִּנְחָה בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. הֲרֵי הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר מִן הָעוֹר וּמִן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַמָּרָק אוֹ הָאָלָל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל מִפָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט׳

חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִין מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה אוֹ שֶׁיַּקְטִירוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִין מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה חוּץ לִזְמַן אֲכִילָה וְהַקְטָרָה. הַזֶּבַח פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָה וְהַקְטָרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

הלכה י׳

אֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וְלֹא הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. לְפִיכָךְ הַמְחַשֵּׁב לֶאֱכל מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. חִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן אֲכִילָה וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן הַקְטָרָה. הַזֶּבַח כָּשֵׁר שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה וְאָמַר שֶׁיֹּאכַל כַּחֲצִי זַיִת וְתֹאכַל הָאֵשׁ חֲצִי זַיִת. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְשׁוֹן אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר בְּאוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת וְשֶׁתֹּאכַל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כַּחֲצִי זַיִת. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין שֶׁשֵּׁם אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב עַל כְּזַיִת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ שְׁנַיִם הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכל כְּזַיִת בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף. חִשֵּׁב בִּשְׁעַת זְבִיחָה לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת וּבִשְׁעַת זְרִיקָה לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל כְּזַיִת בִּשְׁעַת קַבָּלָה וְעַל כְּזַיִת בִּשְׁעַת הוֹלָכָה. שֶׁאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת מִצְטָרְפוֹת וַהֲרֵי הֵן כָּעֲבוֹדָה אַחַת. חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת מִן הַקֹּמֶץ וְכַחֲצִי זַיִת מִן הַלְּבוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. שֶׁהַלְּבוֹנָה עִם הַקֹּמֶץ לַמִּנְחָה כְּאֵימוּרִין לְזֶבַח. לְפִיכָךְ אִם חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כְּזַיִת מִן הַלְּבוֹנָה חוּץ לִזְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֶחָד הַמְחַשֵּׁב לִזְרֹק דַּם הַזֶּבַח כֻּלּוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִזְרֹק מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. כֵּיוָן שֶׁחִשֵּׁב עַל כְּדֵי הַזָּיָה מִן הַדָּם פָּסַל:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ד

א׳

אחר העובד וכו'. זבחים מ"ו ב' ועיין חולין ל"ח ב' ול"ט א' ועי' תוס' זבחים ו' א' ד"ה דאי ס"ד וכו' יעו"ש ועיין תוספתא דזבחים פ"ה ועיין מדרש רבה אחרי לענין שחוטי חוץ יעו"ש היטב ובמדרש תנחומא יעו"ש.

ב׳

שראוי לעבודה וכו'. זבחים כ"ו ב' מנחות ה' ב' ותוספתא דמנחות פ"ה ובתו"כ צו פי"ב פר' ח'. הפסולים לעבודה וכו'. זבחים ל"ב א' ותוספתא שם פ"ג ופ"ה דמנחות. בשעת שחיטה וכו'. שם בזבחים ובתוספתא שם. כמו שבארנו. לעיל פ"א ה"א. כמו שיתבאר. לקמן פט"ו. פסל הזבח וכו'. ור"ל אף שחישב שלא לשמו והו"א דמחשבה זו לא נחשבה כלל למחשבה והוי כמו דחישב חוץ לזמנו וחוץ למקומו דאין מחשבתו מהני כלל קמ"ל דלא דהוי כאילו עבד העבודה כתיקנה מבואר מזה דכ"ש אם חישב לשמו דוודאי משוי שירים דלא ליהני שיבא אח"כ כשר ויקבל ולעיל פ"א הכ"ח כתב דאם קיבל הפסול דאם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל והנה באמת במשנה שם איתא וכולן שקבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבלנו יעו"ש וי"ל דווקא אם קבל במחשבת זמן או מקום מועיל דיחזור הכשר ויקבלנו הא אם קבל בלא מחשבה י"ל דלא מהני קבלת הכשר וכן נראה לכאורה מרש"י במעילה ה' ב' בד"ה ה"ג הא קמ"ל וכו' ולפ"ז אין צורך למש"כ התוס' בזבחים ל"ד ב' בד"ה פסול וכו' שכתב מכח זה לפרש דהתם מיירי בזרק יעו"ש אמנם לרש"י זה א"צ לחלק בין קבל וזרק לקבל גרידא ועיין לעיל פ"א הכ"ח מש"כ בזה ולפ"ז היה מיושב השגת הראב"ד שם יעו"ש היטב אמנם כאן א"א ליישב כן דהא לפי המסקנא דפשיט ליה שם אין לך עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו יעו"ש ובזבחים ל"ד שם מבואר דפסול אינו עושה שירים וכ"כ רבינו לעיל בפ"א בסתם דאין הפסול עושה שירים וצ"ל דהכא מיירי בטמא וטמא עושה שירים רק אם חשב שלא בזמנו ושלא במקומו אינו עושה שירים עיין בתוס' זבחים כ"ו ב' בד"ה הכא וכו' וקמ"ל דשלא לשמו בדבר הכשר שלא לשמו אינו מחשבה גרועה והוי כאילו חישב לשמו והוא עושה שיריים ופסול מפני עבודתו והא דלא כתב רבינו זה בפי' י"ל דלא נחית הכא לזה להשמיענו איזה פסול עושה שיריים ואיזה לא רק הכא קמ"ל דאף מי שעושה שיריים מ"מ אם חשב מחשבה פסולה אינו עושה שיריים אבל אם חשב מחשבת שינוי השם בדבר שאינו פוסל בו שינוי השם לא הוי מחשבה פסולה רק הוי כמו שחישב לשמו ומינה שאם חישב בחטאת ופסח שלא לשמו אין מעשיו כלום ואינו עושה שירים והוי כאילו חשב חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ומרן פירש וז"ל נראה שהטעם דמאחר דשלא לשמו פסול בעלמא והכא לא פסול הוי מי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מניין לו לרבינו זה עכ"ל מבואר מדבריו דה"פ שקבל במחשבת הזמן או המקום וקמ"ל דהכא בקרבן שכשר שלא לשמו מהני מחשבת הפסול שפיר ולפ"ז י"ל דהא דקתני דאין פוסל במחשבה מיירי דוקא בחטאת ופסח אבל לפ"ז לא ידעתי א"כ האיך סיים דהפסול הוא משום שהוא פסול לעבודה הא אדרבה הפסול הוא משום דחשב עליו והוי ככשר לעבודה ועוד הא איתא בתוספתא דזבחים פ"ג וז"ל כל הזבחים שקבל דמן אחד מן הפסולים הרי הוא פסול לפיכך אם חישב עליו בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו אין בו משום פיגול עכ"ל אלמא מפורש דלאו דוקא בחטאת ופסח הדין כן ועוד שם מבואר יותר מזה וז"ל אחד הפסח והחטאת ואחד כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן וטבו"י ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל טמא יושב ועומד ע"ג כלי ע"ג בהמה ע"ג רגלי חבירו פסול לפיכך אם חשב עליו בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו אין בו משום פיגול עכ"ל וכ"ה בתוספתא דמנחות פ"ה לגבי מנחות יעו"ש היטב והנה לפ"ז דברי מרן צ"ע. וקצת יש לעיין על רש"י דמעילה שם דמשמע מדבריו דהא דאיבעיא ליה אי פסול עושה שיריים היינו דווקא משום דבמשנה י"ל דמיירי שחשב מחשבה הפוסלת אבל אי לא חשב מיבעיא ליה והא בתוספתא שם בזבחים איתא וז"ל זה הוא כללו של דבר כל הנפסל במחשבה בין שעל הראשון חישב בין שעל האחרון חישב פוסל אע"פ שיש דם הנפש בכוס אחר פסול כל הנפסל במעשה בין שעל הראשון חישב בין שעל האחרון חישב פסול אם יש דם בכוס אחר יחזור ויקבל כשר עכ"ל מבואר מזה דמועיל קבלה אחרת והו"ל להביא מהא ואולי לא ידעי מהך תוספתא א"נ י"ל דהיה ביה מחשבה ג"כ כמו שאמר חישב בין על הראשון בין על האחרון א"נ י"ל דמהך גופה הוא דפשיט להו והבן. והנה לפי מה שפרשתי דברי רבינו יש קצת סיוע לזה מהא דאיתא בתוספתא פ"ג דזבחים וז"ל כל הזבחים ששחטן שלא לשמן הרי אלו כשרין לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת עכ"ל וכ"ה בתוספתא פ"ה דמנחות לגבי מנחות ולכן דייק מינה רבינו דה"ה לגבי עבודת פסול ככשרה גמורה חשיבא והבן.

ג׳

העומר שקמצה וכו'. עי' מנחות ה' ב' ומה שהשיג הראב"ד עיי"ש בתוס' ד"ה ובדבר וכו' והתימה על מרן שלא הזכירם ועיין בקרבן אהרן פרשת צו פי"ב פרשה ח' אות ה' יעו"ש. במנחת קנאות וכו'. עיין לעיל פי"א ה"י יעו"ש ועיי"ש בתוספתא פ"ה דמנחות דחשיב שם טובא היינו הקומץ את המנחה להקטיר למחר פחות מכזית או שהיה בכלי חול וכן קמץ בחוץ או שנתפזר וקודם שאספו חשב עליו היה קומץ מבורץ וקמץ ועלה בידו צרור וגרגיר מלח או קורט של לבונה או ריבה שמנה וחסר שמנה ריבה סלתה או חסר סלתה או קמץ שלא ממקום השמן או ממקום הלבונה (עיי"ש במפרש) או שלא נתן עליו לבונה או מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליו שמן יעו"ש היטב וע"ע בתוספתא פ"ב ופ"ג דזבחים שכתב כיוצא בזה לענין זבחים יעו"ש ורבינו כלל כל זה במש"כ וכן כל כיוצא בזה.

ד׳

מזבח שנפגם וכו'. מנחות ה' ב' ועיין לעיל פ"ג הכ"ב. בחוץ וחשב וכו'. תוספתא פ"ה דמנחות (והובא לעיל בהלכה ג').

ה׳

הדם. אף שהוא אינו להקטרה רק לזריקה ולשפיכת שיריים מ"מ אכילת מזבח מיקרי כמו דאיתא זבחים י"ג ב' ורבינו כללו מפני זה בהקטרה ועיין מנחות י"ז ב' ועיין תוס' זבחים ט' ב' ד"ה מחשבין וכו'. והאימורין. עיי"ש בזבחים ל"ה א' ושם כ"ח א' ושם במנחות. ובשר העולה. שם כ"ח א' ושם ק"ט א'. והקומץ והלבונה וכו'. שם בזבחים ק"ט א' ומנחות י"א ב'.

ו׳

הבשר הנאכל וכו'. שם בזבחים כ"ח א' וק"ט א' וע"ע במנחות י"ז ב' נ"ז ב' ועי' חולין קכ"ב ב' ברש"י.

ז׳

בשר חטאת וכו'. ועיין זבחים ל"ה א'. והעור של וכו'. עי' זבחים כ"ח א' ל"ה א' וחולין קכ"ב ב' שם ברש"י ועיין בתוספתא זבחים פ"ג. והוא קרום וכו'. עיי"ש זבחים ל"ה ב' ופירש"י שם דהיא מוראת העוף וכ"ה בהדיא בתוספתא שם ומוראת העוף והנוצה והעור יעו"ש (והוא מלשון מוראתה בנוצתה) ודברי רבינו צ"ע גם דברי מרן לא יתכנו ואולי נפקא ליה מהא דאיתא שם פיגל באלל לא נתפגל מוראה במוראה נתפגל אלל יעו"ש ואי"ה לקמן בפי"ח הכ"ד יתבאר עוד מזה. והנוצה של וכו'. כבר כתבתי בס"ק י"ט שכ"ה בתוספתא ובחנם הביא מרן ממרחק לחמו. והציפרנים והחרטום וכו'. עיין חולין קכ"א ב'. מקומות הרכים וכו'. קאי על הקרניים וטלפיים והציפרניים והחרטום וראשי אגפים וראש הזנב יעו"ש בש"ס. והתבלין. היינו קיפא דתנן בזבחים ל"ה א' עיין חולין ק"כ א'. והשיליא. שם, ועיין בתוספתא דחולין פ"ד. שפולטתו הסכין וכו'. עי' חולין קכ"א א'.

ח׳

העומד לאבוד. מעילה ז' א' ומשמע התם דכי אסקינן הכי משום דאמר התם על יוצא כולו אין מועיל זריקה יעו"ש ואם כן לרבינו דסבירא ליה אפילו ביצא כולו אין מועיל זריקה כדאיתא לקמן בפ"ג מהל' מעילה ה"א א"כ הכא בעינן דווקא בעומד לישרף ובעומד לאיבוד ועיי"ש היטב. שאין דרכו לאכילה וכו'. זבחים כ"ח א' ל"ה א' וכת"ק ובתוספתא פ"ב דזבחים ופ"ב דמנחות. מדם הזבח. כבר נודע מקורו ממה שקדם והבן ועיין בירושלמי פסחים פ"ה הלכה ב' ובשקלים פ"ב הלכה ד' יעו"ש היטב. לאכול מפרים וכו'. וה"ה אם חשב לשרוף חוץ לזמנם או חוץ למקומם אינו כלום כמש"כ רבינו לעיל פי"ג ה"ח ובחנם תמה מרן ועיין במל"מ.

ט׳

הטמאים או וכו'. זבחים ל"ו ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה שיאכלוהו וכו' ושם ל"א א' ד"ה חישב וכו' יעו"ש היטב ועיין בתוספתא רפ"ב דזבחים שם מבואר כדברי רבינו יעו"ש ואף שי"ל דשם מיירי בפסח יעו"ש מ"מ לענין זה אין חילוק לכאורה בין פסח לשאר קרבן יעו"ש.

י׳

הקטרה פחות וכו'. עיין לעיל פי"א הט"ו ושם ס"ק ל"ב. פחות מכזית וכו'. זבחים כ"ז ב' כ"ט ב' ל"ה א' ס"ה א' מנחות י"ב א' י"ז א' תוספתא זבחים פ"ב ובמנחות פ"ב. חצי זית בחוץ וכו'. זבחים כ"ט ב' ל"א ב' ל"ה א' ס"ה א' מנחות י"ב ב' י"ז א' תוספתא דזבחים פ"ב ותוספתא דמנחות פ"ב. בלשון אכילה. זבחים ל"א א'. באותה המחשבה וכו'. שם בזבחים ל"א א' יעו"ש היטב כל הסוגייא דהתם ועיין לקמן פט"ז ה"ד יעו"ש ועיין בתוספתא דזבחים פ"ב ויש שם ט"ס וצ"ל לאכול מבשרו כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר להקטיר מאימוריו כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר יעו"ש היטב ועיי"ש בזבחים כ"ט ב'. בהמה או וכו'. כיון דאכילת בהמה וחיה שמה אכילה כדאיתא זבחים ל"א א' א"כ הו"ל כחשב באכילת שני בני אדם ומצטרפין ואולי היה כוונת מרן לזה יעו"ש היטב. שיאכלוהו שנים. שם בעיא דרב אשי ופשיט ליה אביי יעו"ש היטב. ה"ז מצטרף. שם ע"ב וכפשיטות אביי ועיי"ש בתוספות ד"ה ביתר וכו'. ובשעת זריקה וכו'. מנחות י"ד ב' ועיין תוספתא פ"ב דזבחים וז"ל השוחט את הזבח לאכול מבשרו כחצי זית למחר בשעת זריקה וחשב עוד להקטיר מאימוריו כחצי זית למחר פיגול וחייבין עליו כרת מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין זה עם זה עכ"ל ועל כרחך הוא ט"ס דהא אין הקטרה ואכילה מצטרפין ועל כרחך צ"ל כמו שהוא בש"ס הנ"ל וע"ע בתוספתא דמנחות פ"ב לגבי מנחות וגם שם יש ט"ס וצריך להגיה ודברי המפרש שם צ"ע. על כזית וכו'. ט"ס וצ"ל על כחצי זית בשעת קבלה ועל כחצי זית בשעת הולכה וכמש"כ מרן. הקומץ וכחצי וכו'. במשנה לא קאמר שם דבעי קומץ בלבונה יעו"ש במנחות י"א ב' ברש"י וכן פסק רבינו לעיל פי"א ה"ח וכן הקשה המל"מ אבל באמת י"ל דלענין הכשרה דמנחה סגי בשני קורטין אבל לענין הקטרת פיגול בעינן כזית דווקא ופחות מכזית לא חשיבא הקטרה ועיין בזבחים ק"ט ב' ואולי לזה כיון גם כן המל"מ. להקטיר כזית וכו'. עיין מנחות י"ג א' והלכה כחכמים ובתוספתא פ"ב דמנחות. כולו בחוץ. זבחים כ"ז ב' יעו"ש. כדי הזייה וכו'. עיין מש"כ לעיל פ"ב הי"א.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ד

א׳

אין מחשבה פוסלת אלא מחשבת עובד משנה סוף פרק ב"ש וטעמא דכתיב המקריב אותו לא יחשב משמע דבמקריב תליא מילתא ולא בבעלים.

ב׳

אין מחשבה מועלת אלא ממי שראוי לעבודה פ"ב דזבחים ופ"ק דמנחות מימרא דרבא ראוי לעבודה לאפוקי פסול ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת שעורים דלא חייל על פגול ליענש כרת באכילתה כיון דאינה ראויה מנחת שעורים אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה קמח הוי ושל עומר מגרש ולאו עבודה היא דלברר עון אתיא והא דפסלה בה מחשבה משום דחטאת קרייה רחמנא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי מזבח שנפגם דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם דעליו כולו במשמע וטעמא דראוי לעבודה דכיון דבעיא מחשבת עובד כדא' אי הוי פסול לאו עובד הוא ודבר הראוי לעבודה דאיקרי קרבן ומקום הראוי דאי נפגם מזבח לא חזי לאקרובי אפילו בלאו מחשבת פגול כדכתיב עליו ואם חשב בשחיטה אחד מן הפסולין פסל שהשחיטה כשרה בפסולין כדתנן ריש פ' כל הפסולין לפיכך הן פוסלין במחשבה דהואיל וראויין לעבודה זו מחשבתן מחשבה אבל אם קבלו ויש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל דאע"ג דלא פסלה מחשבתו הזבח אפ"ה דם הוי פסול ובעיא שיחזור ויקבל דם הנפש. קרבנות הכשרין שלא לשמן וקבל הדם הפסול שלא לשמן הזבח פסול כאלו עשאוהו לשמו שהוא פסול מפני שהוא פסול לעבודה קמץ בחוץ במחשבת פיסול אין מחשבה זו כלום.

ה׳

דברים הראויים להקטרה ואין ראויים לאכילה הדם שהוא נזרק והאימורין שהן נקטרין ובשר העולה שכולה כליל והקומץ והלבונה שהן נקטרין מן המנחות הנקמצות והראוייה לאכילה ולא להקטרת הבשר הנאכל אפילו אינו נאכל אלא לכהנים ושייריה מנחות הנקמצות ושתי הלחם ולחם הפנים שהם נאכלים כדאיתא בדוכתיה.

ז׳

ודברים שאין ראויין לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת שהיא נשרפת בבית הדשן והעור של בהמה דהא אפילו עולה בעיא הפשט כדכתיב והפשיט את העולה חוץ מעור האליה דחזי לאכילה דרכיך ולא הוי בכלל אליה להקטרה דכתיב חלבו האליה תמימה דמפרש בהדיא חלב ולא עור ומוראה לא חזי לאכילה דפרשה בעלמא היא ועצמות גידים קרנים טלפים ונוצה וצפורנים וחרטום וראשי אגפים וזנב אפילו מקומות הרכים הואיל ואינם חשובין נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה וכן מרק ותבלין לא חשיבי מן הבשר ושליל ושליא לא חשיבי מידי בר אכילה דרובא דאינשי לא אכלי להו ובני תורין ובני יונה לא חשיבי מגופייהו והאלל אינו חשוב לפגל דבטיל לגבי העור.

ח׳

ומחשבין לענין העומד לאיבוד ולשריפה במעילה פרק קדשי קדשים א"ר אסי לר' יוחנן למדוני חברי שבגולה מחשבין על האבוד ועל השרוף ואסיקנא אמר רבא אימא על העומד לאיבוד ועל העומד לישרף דכיון דבשעת זריקה כשחישב אכתי הוו קמן אע"ג דשוב נאבדו ונשרפו מהניא בהו מחשבת פגול שאם נמצאו האוכלן חייב כרת. המחשב באחד מארבע עבודות או בכולן לאכול מה שאין דרכו לאכול או להקטיר מה שאין דרכו להקטיר בין במחשבת זמן או מקום הזבח כשר כרבנן דר' אליעזר פ' כל הפסולין דסברי דאין מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ולא איפכא דכיון דכתיב ב' אכילות האכל יאכל חדא לאדם וחדא למזבח משמע דאין מחשבה מפגלת מזו לזו דאי מחשבין מזו לזו בחד אכילה הוה סגי והוה מייתי' תרוייהו דאכילת מזבח נמי מקרי' אכילה כדכתיב אשר תאכל האש את העולה וכן חשב לאכול או להקטיר מה שאין ראוי לא לאכול ולא להקטיר הזבח כשר דדוקא בדבר הראוי לאכילת אדם או לאכילת מזבח הוא דמהני' מחשבה כדילפינן מב' אכילות אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אבל מה שאינו לא זה ולא זה לא מהניא ביה מחשבה.

ט׳

חשב שיאכל טמאים או פסולים מדבר הראוי לאכילה או שיקטירו מדבר הראוי להקטרה חוץ לזמן אכילה והקטרה פגול חוץ למקום פסול ס"פ כל הפסולין אמר רב חסדא אמר רבינא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב ולא אמרינן מחשבה דאכילת פסול לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פיסול דכיון דחישב על דבר הראוי לאכול או להקטיר מהניא מחשבה דהא אפילו חישב לאכילת כלבים למחר א"ר ינאי בסוף פ"ב דהוי פגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים אלמא שמה אכילה.

י׳

אין אכילה פחותה מכזית ולא הקטרה לפיכך חישב בהן בפחות מכזית הזבח כשר משנה פ' כל הפסולין וטעמא דכיון דאפקינהו רחמנא בלשון אכילה אין אכילה פחות מכזית דהלכתא גמירי לה הכי בכל האיסורין דליכא בהו חיוב בפחות מכזית חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכן למחר כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין משנה שם ופ"ב דהכא ליכא שיעורא לפסול והכא ליכא שיעורא ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש כחצי זית הרי מצטרפין דלשון אכילה אחד הוא שם ס"פ ב' על מימרא דר' ינאי דחישב שיאכלוהו כלבים מתקיף לה ר' אמי אלא מעתה חישב שתאכלנו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח הכי נמי דפגול והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אי דאפקה בלשון אכילה הכי נמי דפגול הכא במאי עסקינן דאפקה בלשון הקטרה דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד משמע דאי אפיק כולהו בלשון אכילה מצטרף חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וחזר וחשב על חצי זית אחר כאותה מחשבה הרי אלו מצטרפין כדנימא בסמוך דאפילו בשתי עבודות מצטרפי ב' חצאין. לאכול כחצי זית ושתאכל חיה כחצי זית מצטרפין ששם אכילה אחד הוא כדאמר' גבי לאכול כחצי זית ושתאכל האש כחצי זית. חשב על כזית שיאכלו שנים הרי אלו מצטרפין ספ"ב בעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו בתר מחשב אזלינן ואיכא שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין הא לאוכל ולאוכל דומיא דלאוכל ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף והיכי דמי בשני בני אדם. חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס שם בעיא דרבא לאכילת גבוה מדמינן ליה ופעמים שאינו ממהר לשרוף אף ביותר מכדי אכילת פרס או דילמא לאכילת הדיוט מדמינן לה דיותר מכדי אכילת פרס לא מצטרפי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול מצטרף והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא ודחיא דילמא בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאוכל ולאוכל מצטרף ונראה דלא סמכיה אהאי שינוייא אלא כפשטא דדיוקא דמתני' א"נ אע"ג דלא איפשיטא בעיין אזלינן לחומרא ומצטרפי. חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית מצטרפין פ' הקומץ זוטא ת"ר חישב בשעת שחיטה וכו' מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין א"ד הני דתרוייהו מתירין דשחיטה קדשה לדם ובא לקדש כבא להתיר וזריקה מתיר הבשר אבל קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי כ"ש הני דמקרבי דד' עבודות מצטרפות דהא דתני לוי אין מצטרפות אוקמיה לה כר'. חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ ולהקטיר כחצי זית לבונה מצטרפי דלבונה וקומץ למנחה כאימורין לזבח דאם חשב על כזית לבונה חוץ לזמנו פגול כרבנן דר' יוסי ריש הקומץ זוטא דאע"ג דלבונה אינה ממנחה גופא כיון דאי קבע בחד מנא כחד דמי מחשבת זריקת דם בחוץ או למחר בין כל הדם בין מקצת שיעור הזיי' משנה פ"ב לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ ומיהו שיעור זריקה בעיא כיון דמחשב לזרוק כמחשב לאכול דבעיא שיעור אכילה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ד

ב׳

יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרין כו' אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שבארנו. הוא לעיל פ"א הכ"ח ביאר דאיזה פסול עושה שיריים הוא טמא הואיל דחזי לעבודת צבור לכן עושה שיריים, ומוכח מדבריו דדוקא משום שלא לשמן לא פסל בהו לכן הוי כאילו זרקן לשמן ואז עושה שיריים משום שהוא טמא ולא מצי לחזור ולקבל דם אחר, אבל לעיל בחשב מחשבת מקום או זמן או שלא לשמו בחטאת אם חשב מחשבה הפוסלת הטמא בזריקתו אין הטמא עושה שיריים ומצי לחזור ולקבל דם הנפש, כיון דבכי האי גוונא דחשב מחשבה הפוסלת לא חזי לעבודת צבור אע"ג דמצד מחשבה לחוד אינה פוסלת דאינו בראוי לעבודה מכ"מ הואיל ובכה"ג לא חזי לעבודת צבור תו הוי ככל הפסולים ואינו עושה שיריים ויחזור ויקבל להכשיר הזבח. ודוגמא זו כתבו בתוס' בטמא שנתן שלא במקומו אינו עושה שיריים יעו"ש, וכמו כן בתוספתא פ"ג כל הנפסל במעשה בין שעל הראשון חשב בין שעל האחרון חשב פסול אם יש דם הנפש בכוס אחר יחזור ויקבל כשר, ולעיל מיירי גם בטמאים, ואפילו כן יחזור כשר ויקבל אם נשאר דם הנפש, ודברי הכס"מ לא הבנתי ודברי רבינו מוכרחין במשנה דקאי גם על טמאים וכדמוקי דהוה"ד אם זרקו יעו"ש:

ג׳

בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר כו'. בהשגות מפרש כפירוש התוס' דלכן לא פסול מחשבת שלא לשמה בעומר הואיל ובלאו מצותו אינו ראוי לעבודה שכן לא חזי להקריב לגבוה עד שיביאו שתי הלחם מן החדש ורבוותא בתוס' פירשו כזה. אבל טעמם דאסור להקריב חדש קודם לעומר, והם לא רצו לפרש כהראב"ד משום דכיון דבדיעבד אם הביא קודם לשתי הלחם מנחות מן החדש כשרין תו לא מיקרי אינו ראוי לעבודה, והראב"ד לא רצה לפרש כפירוש התוס' משום דסבר דהואיל ובהקרבת העומר בא ההיתר להקריב מן החדש אם כן הוי ראוי לעבודה דהוא הראשון שממנו מותר חדש ואם מקריבין כשר, ואם נאחוז שני הסברות, בזה כהראב"ד דכיון דלכתחילה אין מקריבין תו מיקרי אינו ראוי לעבודה, ובזה כרבוותא בתוס' דכיון דקודם הקרבתו אינו ראוי להקריב מן החדש תו אינו ראוי לגבוה לעבודה ותו אין מחשבה פסולה בו. יצא לנו דבשתי הלחם גופיה ג"כ הוי אינו ראוי לעבודה דהא קודם הקרבתו לא חזי לכתחילה להקריב שום קרבן לגבוה, וא"כ כולהו פירקא דמנחות ובפרט הך דהקומץ השוחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר כו' דמועיל פיגול, וכן הך דכבשים מפגלים את הלחם כו' הלא אינו ראוי לעבודה, ולזה נראה דמכאן יצא לר' יוחנן ורשב"ל לפלוגי על תנאי דפרק רי"ש (דף ס"ח) דקתני משקרב העומר הותר חדש דהן אומרים דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר וכבר תמהו רבנן בתוס' דמנא להו תנא דפליג על ר"י יעו"ש, ולפ"ז א"ש דהנהו תנאי דסברי דפיגול מועיל בדבר שאינו ראוי לעבודה זהו שתי הלחם וע"כ דסברי דהאיר המזרח מתיר ולכן כמו דעומר הקרבתו אינו רק למצוה והעיקר היום בעצמו, כן החמשים יום הוא מן האיר המזרח להאיר המזרח להיתר חדש לקרבנות וכמו זה כן זה אינו רק למצוה וא"כ מכי האיר המזרח הרי השתי הלחם ראוי לעבודה, וזה ישר. והך דאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה הוא ברייתא בתו"כ פ' צו יעו"ש על הך דר"א דהמהלך במקום שא"צ להלך אין מחשבה פוסלת כו', אך לפ"ז צע"ק על ריש לקיש דסבר דמנחת העומר שלא לשמה כשירה דאזיל לטעמיה דסבר דהאיר המזרח מתיר והוי ממשקה ישראל וא"כ אמאי צריך מנחה אחרת של עומר להתיר הא איהו טעמיה דסובר דכיון דלכתחילה אינו ראוי לעבודה אין מחשבה פוסלת בו א"כ יהיה כמו שעשה זה לשמה כיון דאינו מועיל כלל. ואולי דריש לקיש סבר דרק על מחשבת פיגול אינו פוסל רק בדבר הראוי לעבודה או טעמיה דאזיל אם הביא מנחת העומר מהנך דנזרעו קודם לשתי הלחם דאישתקד ועבר עליהן העומר היינו שכעת האיר המזרח מתיר וסבר דשתי הלחם ועומר מתירין לגבוה שלא כסדרן, וכמו דבעי רמי ב"ח בפרק ר"י (דף ס"ח) ולהדיוט הותר כשהאיר המזרח, א"כ ההיתר להדיוט ולגבוה באו בבת אחת וז"ב. וכוונת רבינו הוא דמנחה בשמן ולבונה לא אשכחן בשעורים ומנחת קנאות אינה באה בשמן ולבונה ולא כתיב בהו אשה לד', ואם מנחת קנאות הוי עם לבונה הלא אז אינה ראויה לעבודה לכן מקריא מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה, ולכן סמך רבינו הך דמנחת קנאות אעפ"י שכתב עיקר הדין לקמן פט"ו ה"י יעו"ש: ובעיקר הדבר שאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה מפרש הגמ' משום דחידוש הוא יעוין רש"י. ולפ"ז נראה דלמאן דאמר מפגלין בחצי מתיר אם חשב בליקוט לבונה או בהקטרתו למ"ד דבהקטרה אין זה מפגל בחצי מתיר אם חשב להקטיר קומץ בעת הקטרת לבונה כיון דפשטא בכולה מנחה, יעוין (דף י"ז) בשם חריפי דפומבדיתא, וכן תניא בתוספתא פ"ג הקטיר את אחד מהן אפילו חוץ לזמנו פסול ואין בו כרת הקטיר את אחד מהן היום על מנת להקטיר מחבירו למחר הכל מודים שפיגול וחייבין עליו כרת וזה כחריפי דפומבדיתא ובפרט לר"מ דמפגלין בחצי מתיר איכא בלבונה פיגול ובליקוט לבונה והולכה אמר ר"י דהולכה כקמיצה ובזה אינו שייך דחידוש הוא דלבונה דבר הבאה בשאר מנחות. ולפ"ז א"ש הא דאמרו פרק כל המנחות (דף נ"ט) פיגולא דחשיב דבעומר איכא פיגול ויעוין תוס' שם, ולפ"ז א"ש דבלבונה איכא פיגול כמו בלחם הפנים דפיגול בלבונה כן בעומר הפיגול בלבונה ולא בקומץ ודוק:

ד׳

במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם כו' לא פסל הזבח כו'. צ"ב איך מיירי אם נשחט כשנפגם המזבח הלא פסול ואף אם נשחט קודם שנפגם ג"כ פסול דנדחה כמבואר לעיל פ"ג הכ"ב יעו"ש ובגמ' כוון דאינו חייב משום פיגול או למ"ד דלית ליה דיחוי, וצריך לומר באופן רחוק דבהלכות בית הבחירה פ"ב הי"ז פסק והוא שלא יפחות מאמה על אמה כו' א"כ משכחת דעשו מזבח קטן ונפגם ועשו מזבח שני קטן ושניהם הם במקום המזבח לכן דחוי לא הוי דמצי להקריבו על מזבח השלם וכי זרק על המזבח הפגום בפסול מחשבה לא נפסל הזבח ויכול לזרוק הדם על מזבח השלם, ויעוין זבחים (דף ס"א) דבשילה היו שני מזבחות מזבח הנחושת ומזבח אבנים ושביבא הוי משדר יעוין רש"י שם, ועיין תוספתא מנחות פ"ה כולא פרקא לאשכוחי אופנים שאינו מקום ראוי לעבודה יעו"ש ודוק היטב: קמץ כו' בחוץ כו' אין מחשבה זו כלום. נ"ב תוספתא מנחות פ"ה יעוין בתוספתא כת"י:

י׳

חשב בשעת זביחה כו' כחצי זית ובשעת זריקה כו' כחצי זית. נ"ב הוה"ד במנחה חשב בקמיצה לאכול כחצי זית ובשעת הקטרה כחצי זית מצטרף, תוספתא מנחות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ד

ב׳

ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובמקום ראוי לעבודה, ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולין שקבל הדם או הוליך או זרק וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה, אבל אם חשב הפסול בשעת שחיטה פסל במחשבתו שהשחיטה כשירה בפסולין כמו שבארנו. ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, מבואר מד' הרמב"ם דאף דפסול אינו עושה שירים היינו רק לדין לקבל דם הנפש, אבל הדם שזרק הפסול מקצת ממנו כבר נפסל כל הדם, ואין הדם הנשאר כשר שיזרוק ממנו אח"כ כשר לעבודה, וכן כתבו התוס' בזבחים בדף צ"ב במה דתנן ושקבלו פסולין וזרקו את דמו שכתבו דפירש"י או זרקו, ואף דאפי' כשרים אין דם הנשאר טעון כיבוס אשמעינן בפסולין, דאף דאין פסול עושה שירים מ"מ לענין זה עושה שירים דאין דם הנשאר במזרק כשר לזריקה, ובפ"א הל' כ"ח כתבתי בטעמא דמילתא דצריך באור כיון דאין פסול עושה שירים, למה יהי' נפסל דם הנשאר במזרק, וחקרתי בזה אם קבל דמה בשתי כוסות וזרק פסול מכוס אחד, אם דם שבכוס השני כשר לזריקה, וכתבתי דלכאורה זה תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש דלרבנן דבנתן כשר מכוס אחד דאין כולן נשפכין ליסוד, א"כ אין הדם שבכוס השני שירים, לכן בקבל פסול מכוס אחד אין דם שבכוס הב' נפסל, ולכן כתבו התוס' דם שבמזרק ורק לראבר"ש דכולם נשפכין ליסוד א"כ הוו כולם שירים גם בזריקת פסול, וכולם כמו דם שבמזרק, וכתבתי דאם נאמר דטעמא דמילתא דדם שבמזרק הוי כמו שנעשה בשעת זריקת הפסול מעשה בכל הדם, א"כ לא יועיל גם לראבר"ש, אך אם נאמר דאין הטעם משום דנעשה מעשה בכל הדם, אלא משום דכיון דמן הדין בזריקת כשר נעשה כל הדם שירים ונשפכין ליסוד, לכן בזריקת פסול נעשה שם פסול על כל הדם, ולכן תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש. והנה כל זה מיושב לפי דברי התוס' שכתבו דדם שבמזרק פסול, אבל מדברי הרמב"ם כאן שכתב דדוקא דם הנפש יחזור כשר ויקבל, אבל אותו הדם שזרק מקצתו ישפך לאמה, מוכח דאפי' קבל בשני כוסות הוא בכלל אותו הדם, כיון שכבר הי' ראוי לזריקה ונפסל בזריקת הפסול, דאף דקיי"ל כרבנן דאין כולן נשפכין ליסוד כמו שפסק בפ"ב הל' כ"א והדם שבכוס השני לא הוו שירי הדם מ"מ בזריקת פסול נפסלו, ולכן צ"ל כמו שכתבתי שם בסוף דברי דיש לומר דדוקא דם שבצואר דלא נראה עוד כלל לזריקה, לא נפסל ע"י זריקת פסול, אבל דם שנתקבל בכלי אף שלא נקרא שירי הדם מ"מ זריקת פסול פוסל כל הדם שכבר נראה לזריקה.שם יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרין כמו שיתבאר לפיכך אם קבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה או הוליכו או זרקו נפסל הזבח כאילו עשאהו לשמו שהוא פסול, ואע"פ שיש דם הנפש וחזר הכשר וקבל וזרק כבר נפסל הזבח, ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו. פסול לעבודה כמו שבארנו, כתב הכ"מ וז"ל נראה שהטעם שמאחר שלא לשמו פסול בעלמא והכא לא פסל הוי כמו שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל, אכן צריך למוד מאין לרבינו זה עכ"ל, ודבריו אינם מובנים כלל דהא שלא לשמן אינו פוסל בעולה ושלמים, וכאן כתב הרמב"ם דפסול משום עבודת הפסול, וכונתו דבקרבנות דשלא לשמן פוסל, ובעבודת פסול אין מחשבה פוסלת, בזה הוי קולא דגם עבודת הפסול אינה פוסלת, והכונה כאן ע"כ בעבודת טמא דפסול הא אינו עושה שירים, וגם בלא מחשבת שלא לשמה אין הפסול פוסל דם הנפש, אבל טמא הא עושה שירים לפסול גם דם הנפש, ולכן יש חלוק דבקרבנות דמחשבה פוסלת אף דבאינו ראוי לעבודה אינו פוסלת, אבל בזה יש מעלה דגם עבודת הטמא אינה פוסלת, כמש"כ התוס' בדף כ"ו לענין שלא במקומו, ומה שכתב כאן סתם פסול סמך על מה שכבר ביאר החילוק בדין פסול וטמא בפ"א הל' כ"ח, ומה שכתב בפ"ג מהל' מעילה קבל הטמא וזרק לאו דוקא וזרק דגם בקבלה לחוד פוסל טמא כמו שכתב כאן, אלא לפי שכתב מקודם קבלו הפסולים את הדם וזרקוהו, וחזרו הכשרים וקבלו שאר הדם אין מועלין בבשרן שאין הפסולין עושין שאר דם הנפש שירים, וכתב חוץ מן הטמא וכו', וע"ז כתב כיצד קבל הטמא וזרק וכו' והיינו דטמא אינו דומה לפסולין, או דאפשר לפרש קבל הטמא וזרק היינו או זרק ועמש"כ בארוכה בזה בפ"א הל' כ"ח.

ג׳

בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה הרי זו כמי שנעשית לשמה ושיריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורין, ואין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה אין מחשבתו מועלת שהרי אינה דבר הראוי לעבודה וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד בדבר הראוי לעבודה וכו' עד מפני שהיא מן השעורים, א"א לא מיחוורא לי האי גירסא דא"כ מנחת קנאות מאי איריא שהלבונה עליה תיפוק לי דקמח שעורים היא, אלא נוסחא דווקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם, ואע"פ שקרב העומר והותר באכילה. הכ"מ כתב על קושית הראב"ד דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר, חדא שהיא של שעורים ועוד שיש עליה לבונה, ואינו מיושב כלל דהא ממה שכתב והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה מוכח דאם ליקט הלבונה וקמץ אח"כ מהני מחשבה, ותימה שלא הזכיר הכ"מ מה שכתב רש"י וז"ל ואי משום מנחת סוטה לאו ראיה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש, ועוד דלאו עבודה היא, דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות, משום דחטאת קרייה רחמנא עכ"ל. והנה תי' א' קשה ליישבו בדעת הרמב"ם דהא כתב מפני שהיא מן השעורין, ואין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, ומפורש בדבריו דעיקר מה דאין מנחת העומר ראוי לעבודה הוא רק משום דשל שעורים היא, ולא משום דהוא גרש ולא קמח, ואף דגם גירסת רש"י כן בגמ' דשל שעורים היא, מ"מ בגמ' אפשר להוסיף ולפרש, אבל הרמב"ם ביאר להדיא דאין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, אך תי' הב' שכתב רש"י יש להתיישב בזה, דמה שכתב דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא אינו מוסבר דהא עכ"פ יש בזה עבודת המנחות, ואם יקמוץ זר ודאי חייב משום עבודת זר ועוד דכיון שכתב הרמב"ם בטעמא דמנחת קנאות שכיון שהלבונה עליה אינה דבר הראוי לעבודה מוכח דאם אין הלבונה עליה הוי דבר הראוי לעבודה וקשה דהא של שעורים היא. לכן נראה ליישב ע"פ תי' רש"י משום דמנחת סוטה לברר עון קאתיא אבל באופן אחר, דמה דאמרינן דשל שעורים אינו דבר הראוי לעבודה היינו בסתם מנחות שבאין לכפרה, והיינו דכל המנחות עיקרם באין לכפר, ולכן הם באים מקמח של חטים שהם משובחים משל שעורים, ואפי' בדברים הכשרים לקרבנות אסור להביא כחוש, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' איסורי מזבח הל' א' לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש וכו' וע"ז נאמר וארור נוכל וגו', ובהל' י"א שם כתב ומאחר שכולן כשרים למנחות למה נמנו וכו', הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא וכו', ולכן בכל המנחות שבאין לשם כפרה אמרה תורה להביא מקמח חטין, ולכן מנחת העומר שהוא של כל ישראל ובא ג"כ לכפרה הוא חדוש שבאה משל שעורין, ולכן לא מהני בה מחשבה משום שהוא דבר שאינו ראוי לעבודה, ובזה הוא שכתב הרמב"ם ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות, אבל מנחת סוטה שאינה באה לכפרה אלא לברר עון וכדאמר ר' יוחנן בכריתות דף כ"ד מנחה זו לא דמיא לשאר מנחות, ואין בזה חדוש מה שבאה מן השעורים, ולכן נחשבת ראוי לעבודה כיון שהוא קרבן מיוחד שבא למטרה זו לברר עון, ולכן שפיר מהני מחשבה במנחת סוטה רק כשהלבונה עליה לא מהני מחשבה.

ז׳

ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה, אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה, וכן העצמות והגידים והקרנים והטלפים והנוצה של עוף והצפרנים והחרטום שלו וראשי האגפים וראש הזנב אפי' מקומות הרכים וכל אלו הדבוקים בבשר שאילו יחתכו מן החי יבצבץ הדם ויצא, הואיל ואינן חשובין נקראין דבר שאינו ראוי לאכילה לענין הקרבנות, וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט, וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה. חוץ מעור האליה, בזבחים דף כ"ח פליגי רב הונא ורב חסדא אם עור האליה כאליה לענין הקטרה, ורב הונא סבר דלאו כאליה דמי, ורב חסדא סבר דכאליה דמי, ואמר שם דשמואל סבר כרב חסדא, ולענין אכילה אמר שם דלכו"ע כאליה דמי, והרמב"ם בפיהמ"ש מפרש מתני' כרב הונא דעור האליה אינו ראוי להקטרה, לכן מהני בו מחשבה לאכילה, וטעמא דפסק כרב הונא אף דשמואל סבר כרב חסדא בדין אם ראוי להקטרה, יש לומר משום דשמואל מוקי לסתם מתני' כר"א שלא כהלכה, ולגבי רב חסדא דמוקי מתני' באליה של גדי, סובר הרמב"ם דרב הונא ור"ח הלכה כר"ה, ובדברי הרמב"ם כאן שכתב חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה מוכח דסובר דלענין הקטרה לא הוי בר הקטרה, והקרן אורה כתב שלא מצא בדבריו בחבורו דין עור האליה לגבי הקטרה, דלא כתב אלא דעור האליה ראוי לאכילה ובזה כ"ע מודים, אבל באמת שפיר מוכח בדבריו דהוא לאו בר הקטרה, דכיון שכתב חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה ודאי כונתו דמועיל בו מחשבת אכילה, ואם הוא בר הקטרה, א"כ הוא מחשב מאכילת מזבח לאדם, ולהעמיד דכונתו דנ"מ באליה של גדי כדמוקים ר"ח למתני' בודאי זה דוחק שהיה לו לפרש, וכיון דלא כתב רק זה שהוא ראוי לאכילה ולא הזכיר להקטרה, מוכח דלאו בר הקטרה הוא, וכמו שכתב בפיהמ"ש, ואינו מועיל בו מחשבה להקטרה. אלא דקשה לפי"ז למה לא חשב בהלכה ו' שכתב ואלו ראויין לאכילה ולא להקטרה גם עור האליה, עוד קשה דבברייתא דמייתי בגמ' מפורש דבעולה ודאי גם עור האליה כאליה להקטרה ופוסל במחשבה להקטירו, ולמה לא הזכיר הרמב"ם דבעולה הוא בר הקטרה ואינו בכלל העור שמפשיטין בעולה ואינו בהקטרה, ובפ"ו מהל' מעה"ק שכתב דמפשיט את העולה לא הוציא מן הכלל עור האליה דאינו מפשיטו. ונראה דבחולין דף קכ"ב גבי דין טומאה תנן ואלו שעורותיהן כבשרן ונמנה שם עור של תחת האליה, ומבואר שם בגמ' דהוא חד דינא עם הא דראוי לאכילה לגבי פגול, ומייתי שם הך ברייתא דמייתי הגמ' כאן בדין פגול, וכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הל' כ"א וז"ל, ואלו שערותיהן כבשרן וכו' ועור שתחת האליה וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה עכ"ל, ולכן כיון שכבר כתב שם דעור שתחת האליה הוא כבשר לכל דבר, א"כ פשוט דאינו בכלל עור בדין הפשט לגבי עולה, ומה דגבי אימורין אינו בדין הקטרה הא אמר רבא בטעמא דרב הונא דכתיב חלבו האליה ולא עור האליה, והיינו דאף דעור האליה הוא כבשר אבל אינו בכלל חלב, ונמצא דדוקא בדין הקטרת אימורין אין עור האליה בכלל, אבל בעולה ודאי הוא כבשר, ומיושב מה שלא כתב בהל' ו' דין עור האליה בין ראויין לאכילה ואינן ראויין להקטרה, דכיון שכבר כתב בהל' מאכ"א שהוא כבשר לכל דבר, לא הוצרך לכפול כאן, והרי כתב הבשר הנאכל מכל הזבחים, וכן לא הוצרך מטעם זה לכתוב דבעולה אין מפשיטין אותו ומקטירין אותו כיון דהוא כבשר לכל דבר.ב) אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, בספר אור הישר לידידי הגאון מוהרש"י הילמן שי' על תנ"ך בפ' ויקרא הביא שהגאון בעל שפת הים כתב לו לתמוה על דברי הרמב"ם אלו דהא מפורש בתו"כ ובזבחים דל"ה דמוראה זו הזפק, וכתב שם דבהל' מעה"ק פ"ו מוכח דמפרש מוראה זו זפק, וכתב שם והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה, לכן כתב דע"כ יש כאן ט"ס וצ"ל אבל המוראה והוא הזפק והקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, פירוש בין הזפק ובין הבשר, וביאר שם דבריו ע"ש, והדברים מוכרחים.

י׳

אין אכילה פחותה מכזית ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר, חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן הקטרה הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית, ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין לשון אכילה אחד הוא. חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה, הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית בין במחשבת מקום בין במחשבת זמן הרי אלו מצטרפין ששם אכילה אחד הוא. ואם הוציאו בלשון אכילה, מדברי הרמב"ם שקבע הך דינא על לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית דהיינו להקטיר בר הקטרה כמו אימורין דאכילה והקטרה אין מצטרפין, ובזה כתב ואם הוציאו בלשון אכילה היינו החצי זית אימורין ואמר עליו ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין, ואף דשיאכל כחצי זית ודאי אינו באימורין אלא בבשר דהא לאכול אינו חייב אלא בבר אכילה ולא באימורין, ומ"מ מצטרפין שני החצאי זית דלשון אכילה אחד הוא, ומוכח מד' הרמב"ם דדוקא בכה"ג, אבל אם אמר על הבשר שתאכל האש כזית למחר אינו פיגול, אף דשתאכל בהמה למחר הוי פיגול, זהו משום דהוא אכילה ממש ועומד לאכילה אבל אכילת אש אף דשמה אכילה אבל אינו עומד לזה, אלא אימורין דבר הקטרה ועומדין לישרף באש, ורק דנ"מ דאם אמר על האימורין בלשון הקטרה אין מצטרפין עם חצי זית דאכילת בשר, ואם אמר בלשון אכילה מצטרפין. וראיתי בד' הקרן אורה כאן בסוגיא שפי' כן דעת הרמב"ם, וכתב אבל לא משמע הכי בשמעתין, וכונתו הוא דר' ינאי דאמר שיאכלו כלבים למחר פיגול ודאי על בשר, וא"כ מה דפריך ליה רב אמי מחישב שתאכלהו אש למחר הוא נמי באכילת בשר וכן פירש"י, ומה דמוכיח זה מלאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית פירש"י והא תנן דאפי' אש גבוה במידי דחזי ליה ואורחא לא מיצטרפא עם אכילת אדם, ואע"ג דאכילה שמה אלמא לא מדמי אכילות להדדי, עוד קשה לדעת הרמב"ם מה שהקשו התוס' כאן ובמנחות דף י"ז דלמה צריך קרא דתאכלהו אש לא נופח, דהא כתיב אשר תאכל האש את העולה, ועוד דילפינן במנחות דף י"ז מאם האכל יאכל, וכתבו דאש דגבוה פשיטא דשמה אכילה, ובמנחות ביארו יותר דמקרא דתאכלהו אש לא נופח לא ילפינן אלא על אש דהדיוט ובבשר, אבל על אימורין באמת אינו מפגל באש דהדיוט, וא"כ קשה להרמב"ם דמפרש באימורין ל"ל תרי קראי, ועמד בזה הקרן אורה במנחות שם, והתוס' שם תירצו מקודם דקרא דשתי אכילות צריך אם לא הזכיר אכילת אש אלא אכילת מזבח, וכתב הק"א דאין ליישב בזה דעת הרמב"ם דהא לא הביא הך דינא דחשב על אכילת מזבח, וכתב ליישב דהש"ס מספקא לי' במחשבת אכילת מזבח דאמר שם א"נ מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית, ואינו מיושב כלל דעכ"פ הי' להרמב"ם להביא דאסור מספק. והנה מדברי הרמב"ם כאן שכתב ותאכל האש חצי זית משמע דבסתם אש כן, וגם אש דהדיוט מפגל דהא לא כתב אש המזבח, ואף דמיירי באימורין ומוכח דאינו סובר כדעת התוס' דבאימורין אינו מפגל אם חשב על אכילת אש דהדיוט, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דפריך ר' אמי מלאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית, מוכח דמה דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר הוא ג"כ על אימורין דשייך בהם גדר אכילת אש, וזה דהקטרה הוא כמו אכילה פשוט מקרא דכתיב אשר תאכל האש את העולה, ומה שהוצרך ר' אמי להוכיח מקרא דתאכלהו אש לא נופח זהו אם חישב שתאכלהו אש דהדיוט, דבלא ר' ינאי היינו אומרים דאף דנתרבה מאם האכל יאכל. אם חשב בלשון אכילה זה דוקא באכילת אש דגבוה, אבל אכילת אש דהדיוט לא שייך להקטרת אימורין, אבל כיון דאמר ר' ינאי דאכילת בהמה הוי פיגול בבר אכילת אדם, א"כ ה"נ יהני מחשבה על אכילת אש דהדיוט בבר אכילת אש דגבוה, וע"ז פריך וכי תימא ה"נ והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר, ובשלמא אם היינו אומרים דאכילת אש דהדיוט אינו מועיל לפיגול, לכן אין מצטרף אכילת חצי זית דאדם עם הקטרת חצי זית דאכילת אש של גבוה שיש בה גדר הקטרה והקרבה אינו מצטרף עם אכילת אדם, ולפי"מ דמסיק דאי חשיב בלשון אכילה ה"נ א"כ אם חשב על אימורין שתאכלם אש דהדיוט הוי פיגול, וכן מצטרף עם מחשבת אכילת אדם בבשר אם חשב על אימורין באכילת אש, בין אש דגבוה בין אש דהדיוט, אבל מחשבת אכילת אש על בשר לא מהני, דבשר אינו עומד לישרף באש, ולא ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נופח אלא על אימורין דעומדין לישרף. ומבואר דעת הרמב"ם דחולק בשני הענינים על התוס', חדא דגם אם חישב על אימורין שתאכלם אש דהדיוט חייב, ועוד דדוקא באימורין דשייך בהם עכ"פ גדר אכילת אש, אבל בבשר דאינו עומד כלל לישרף לא ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נופח דמיקרי מחשבת אכילה דאינו אלא איבוד, ומ"מ מחשבה על הקטרת אימורין בלשון אכילה מצטרף עם מחשבת אכילת אדם בבשר, כיון דגם שרפת אש מיקרי אכילה ואימורין עומדין לישרף. ובדעת רש"י מוכח דאף דפירש הא דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר באכילת בשר זהו משום דבהכי מיירי ר' ינאי, אבל מ"מ סובר דגם אם חשב על אימורין כן הוא פיגול, דהא כתב בדף נ"ה בד"ה באכילת פרים ובשריפתן, אע"ג דאמרן בפירקין דלעיל חישב שתאכלהו אש למחר פגול, ה"מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם ובתוס' כתבו שם ובחנם דחק דלעיל מיירי במידי דראוי לאכילת אדם, אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, אכן גם לדעת הרמב"ם דחישב על אימורין שתאכלם אש הוי פיגול, מ"מ י"ל דהוא דוקא באימורין דעומדין לאכילת אש דמזבח, דכתיב בזה אשר תאכלם האש, אבל שרפת פרים שהם חוץ לעזרה, ודאי לא הוי אכילה ואינו מפגל, והמל"מ פי"ג הל' ח' במש"כ הרמב"ם או שחשב לשרוף ציין לדברי רש"י אלו דאם חשב שתאכלהו הוי פיגול ולפלא שלא הביא ד' התוס' ומשמע דסובר דהתוס' לשיטתם דסוברים דדוקא בבשר הוי פיגול, אבל באימורין ובאש דהדיוט לא הוי פיגול, אבל א"צ לזה דבפרים הנשרפים גם הרמב"ם סובר דלא מהני אפילו לשון אכילה דלא שייך בהו אכילת מזבח, וראיתי אח"כ במנ"ח מצוה קמ"ד שכתב ג"כ בדעת הרמב"ם כן, אלא דכתב שהתוס' לשיטתם במנחות, וא"צ לזה וכנ"ל, אח"כ הביא מד' הטה"ק שמפרש גם בד' רש"י כדעת התוס' ע"ש. חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פיגול כמו שנתבאר, אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר כיון שחשב עד כדי הזיה מן הדם פסול. לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה, כתב המל"מ וז"ל דע דבפ"ק דמנחות די"א לא נקט במשנה כזית אלא בקומץ, אבל בלבונה נקט סתם להקטיר לבונה, ורש"י פירש דהך סתמא כרבנן דאמרי לקמן דלבונה כשרה אפי' בקורט אחד הילכך לא תנא כזית, ועיין במש"כ רבינו לעיל פי"א מהל' אלו דין ח' וצ"ע, ועיין בפי"ט מהל' מעה"ק דמשמע מדברי רבינו דמקטיר בחוץ פחות מכזית דלבונה דפטור, ועיין בפי"ג דזבחים דף ק"ט במשנה דהקומץ והלבונה דמוכח מינה דבעינן כזית דלבונה לחייבו משום חוץ עכ"ל. והנה המשנה למלך נשאר בקושיא בתרתי א' על מה שפסק הרמב"ם כאן דצריך כזית לבונה, ובפ' י"ט מהלכות מעה"ק משמע ג"כ מדבריו דצריך כזית לבונה להתחייב בחוץ, וכונת המל"מ הוא דבהל' ח' שם כתב כל דבר שחייב על העלאתו בחוץ, כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב, ובהל' ט' כתב כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין וכו', ומוכח דגם בלבונה צריך כזית להתחייב בחוץ, ולפי"מ שפירש"י זה תלוי בשיעור לבונה להקרבה, וקשה דבפי"א הל' ח' כתב דהשיעור הפחות בלבונה הוא שני קורטין, ב' הקשה דתנן בזבחים דף ק"ט הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מא' מהן חייב ומפורש דגם בלבונה בעי כזית. ונראה דבמנחות דף כ"ו פליגי ריב"ל ור' יוחנן דריב"ל סובר אין הקטרה פחותה מכזית, ור' יוחנן סבר יש הקטרה פחותה מכזית, וא"כ דברי רש"י שכתב דצריך לאוקמי כרבנן דאמרי דלבונה כשרה בקורט אחד, עוד אינם מיושבים דעכ"פ לריב"ל דסבר אין הקטרה פחותה מכזית הא אינו פגול בפחות מהקטרת כזית, וצ"ל דרש"י מפרש דלריב"ל נאמר דמה דתנן או להקטיר כזית מקומצה אתא לאשמעינן דאף דאין קומץ פחות משני זתים, מ"מ אם חישב להקטיר כזית מקומצה ג"כ הוי פיגול, ולכן גבי לבונה דלא צריך קומץ וסגי בקורט אחד או ב' קורטין לא צריך לאשמעינן דאם חשב להקטיר כזית מלבונה חייב, ומה דע"כ צריך שיקטיר כזית מלבונה דבלא זה לא הוי הקטרה, ובזה לא נחת מתני' לאשמעינן דזה פשוט דבלא הקטרת כזית לא הוי הקטרה, ולר"י דסבר יש הקטרה בפחות מכזית מיושב מתני' כפשטה דלא צריך כלל כזית בהקטרת לבונה, דאף דבקומץ לא חשיב לפגל בפחות מכזית זהו משום דעיקר הקטרת הקומץ הוא כולו, אלא דהקטירו פעמים כשרה, ולכן לגבי חיוב פיגול צריך הקטרת כזית כמו דצריך באכילה כזית, אבל בלבונה דעיקר הקטרתו בקורט אחד או ב' עושה פגול גם אם חשב להקטיר קורט אחד. ומיושבים ד' הרמב"ם כיון דפסק בפי"א הל' ט"ו כריב"ל דאין הקטרה פחותה מכזית, לכן כתב כאן ובפי"ט מהל' מעה"ק לענין חיוב חוץ, דדוקא בהקטרת כזית מפגל וחייבין בחוץ, אלא דעוד אנו צריכין ליישב מתני' דבזבחים דף ק"ט דתנן גבי חיוב חוץ דדוקא בכזית, וקשה לר' יוחנן דסבר יש הקטרה בפחות מכזית, ונראה דגם זה מיושב דר' יוחנן יסבור דסתם מתני' דדף ק"ט כר"מ בדף י"א דסבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף, ולכן אין חילוק בלבונה וקומץ וכל הדברים שחייבין עליהן בחוץ שאין חייבין על הקטרתם אלא בכזית, ואף דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה לא קשה, כיון דאיכא מתני' דדף י"א דסברה דלא צריך כזית בלבונה, ולכן סבר כר' יהודה לגבי ר"מ.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ד

ב׳

אבל אם חשב לפיסול בשעת שחיטה פסול במחשבתו שהשחיטה כשירה בזרים ע"כ. ולפי זה נ"ל שקטן ששחט אינו מפגל שהרי שחיטתו פסולה. וראיתי למרן בפ"א מהלכות אלו עלה דההיא דהיתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכתב שיש מי שפירש אלא להחמיר כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול ע"כ. כוונת דבריו דאי אמרינן דאין לו מחשבה והשחיטה פסולה הוי חומרא דאתי לידי קולא דהא אין הזבח נפסל אלא במי שראוי לעבודה ומש"ה היכא דחשב הקטן בשעת שחיטה מחשבת פיגול אמרינן דיש לו מחשבה ושחיטתו כשרה להחמיר עליו לעשותו פגול ודין זה לא שייך אלא במחשבת פגול שהוא חוץ לזמנו דאי במחשבת השם הזבח כשר אלא שלא עלו לבעליו ואי מחשבת המקום לא נפקא מידי לענין דינא אי יהבינן ליה לקטן מחשבה משום דמחשבת המקום אינו מפגל אלא פוסל וא"כ אף דנימא דאין לו מחשבה פסול הוא ואין הפרש בין פסולו של זה לפסולו של זה אבל במחשבת הזמן איכא חומרא לפי שהפגול הוא בכרת והפסול בלאו. ונ"ל דהיכא דשחט הקטן ולא היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וחשב מחשבת פגול דלא הוי פגול משום דדוקא היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אמרינן דהיכא דנפיק מניה קולא אמרינן דיש לו מחשבה ואזלינן לחומרא אבל היכא דאין מחשבתו ניכרת אף דאתי לידי קולא אמרינן דאין לו מחשבה וא"כ השחיטה פסולה ושוב אינו מפגל דהא בפירוש איתמר בפ"ק דחולין אין להם מחשבה ואפי' מדרבנן. ומ"מ קשיא לי אכתי היכי מפגל הא אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהיא מפגל וא"כ אף דנימא דשחיטתו כשרה לחומרא משום דמשנה מדרום לצפון והורה דמחשבתו לשם קדשים כשפגל אין מחשבתו ניכרת שפגל וכבר הוקשה זה להרב בעל לחם משנה ז"ל וצ"ע: עוד קשיא לי בדין זה דע"כ פגול זה הוא מדרבנן דהא מדאורייתא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אין לו וכמבואר בגמרא וכיון דמן התורה שחיטתו פסולה פשיטא דאין כאן פגול מן התורה ולמאי נפקא מינה דהוי פגול דרבנן אי לאיסור אכילה תיפוק ליה דאסור באכילה מן התורה משום קדשים שנפסלו ואולי נפקא מינה לענין טומאה דקי"ל הפגול והנותר הרי הם כראשון לטומאה וכמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה וא"כ אם חשב הקטן מחשבת פגול מטמא את הידים:

ג׳

וכן המחשב במנחת קנאות. כתב מרן הכי משמע בתוספתא דמנחות ספ"ה. והוא בפ' כל המנחות (דף נ"ט) והביאו רבינו לקמן ספי"ו. והרב קרבן אהרן פ' צו (דף כ"ט) תמה מאד במה שהבין מרן בסברת הראב"ד, ועיין ברכת הזבח (דף כ' ע"א):

ח׳

כיצד חשב לשתות מדם הזבח כו'. עיין לקמן ריש פ"ד מהל' פרה אדומה. ומ"ש וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים כו'. עיין לקמן רפ"ד מהל' פרה אדומה. ומ"ש מרן וצריך טעם למה השמיט כו'. אשתמיט ליה מ"ש רבינו בפי"א דין ח' או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת כו' ובפי"ג מיירי בסוג המחשבות מה הם וכתב דין השרפה שאינה מחשבה ובפרקין ביאר באיזה דברים לא פסל מחשבה וכתב דין אכילת פרים:

י׳

לפיכך אם חשב להקטיר כו'. דע דבפ"ק דמנחות (דף י"א) לא נקט במשנה כזית אלא בקומץ אבל בלבונה נקט סתם להקטיר לבונה, ורש"י פירש דהך סתמא כרבנן דאמרי לקמן דלבונה כשרה אפי' בקורט אחד הלכך לא תנא כזית, ועיין במ"ש רבינו לעיל פי"א מהלכות אלו דין ח' וצ"ע. ועיין בפי"ט מה' מעשה הקרבנות דמשמע מדברי רבינו דמקטיר בחוץ פחות מכזית דלבונה דפטור, ועיין בפי"ג דזבחים (דף ק"ט) במשנה דהקומץ והלבונה דמוכח מינה דבעינן כזית דלבונה לחייבו משום חוץ, ועיין במשנה פ"ג דזבחים (דף ל"ה) הביאה רבינו לעיל דין י' יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״ד, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשין כל הרמב״ם