רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ג

ספר עבודה · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ג

הלכה א׳

שָׁלֹשׁ מַחְשָׁבוֹת הֵן שֶׁפּוֹסְלִין אֶת הַקָּרְבָּנוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. מַחֲשִׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. וּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. וּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם כֵּיצַד. זֶה הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹלָה וְיַחְשֹׁב שֶׁהוּא שְׁלָמִים. אוֹ יִשְׁחָטֶנּוּ לְשֵׁם עוֹלָה וּשְׁלָמִים. אוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם עוֹלָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט הַזֶּבַח שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלָיו. זוֹ הִיא מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אֶת הַזֶּבַח לִשְׁמוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ. אוֹ לְהַקְטִיר מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה חוּץ לָעֲזָרָה. אוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. זוֹ הִיא מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. וּזְבָחִים שֶׁחָשַׁב בָּהֶן מַחֲשָׁבָה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים זְבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִמְקוֹמָן. מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אֶת הַזֶּבַח לִשְׁמוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ מֵאַחַר שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה שֶׁאֵינוֹ זְמַן זְרִיקָתוֹ. אוֹ לְהַקְטִיר מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטִיר לְמָחָר מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר שֶׁאֵינוֹ זְמַן הַקְטָרָתוֹ. אוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה לְאַחַר זְמַן הָרָאוּי לַאֲכִילָתוֹ. זוֹ הִיא מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. וּזְבָחִים שֶׁחִשֵּׁב בָּהֶן מַחֲשָׁבָה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים זְבָחִים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְהֵם הַנִּקְרָאִים פִּגּוּל בְּכָל מָקוֹם. וְזֶהוּ (ויקרא ז יח) (ויקרא יט ז) "פִּגּוּל" הֶאָמוּר בַּתּוֹרָה:

הלכה ב׳

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ז יח) "וְאִם הֵאָכל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו" אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּמְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת הַקְרָבָה שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ בַּשְּׁלִישִׁי. וְהוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו בִּשְׁעַת מַעֲשָׂיו שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ לְאַחַר זְמַן הָרָאוּי לַאֲכִילַת אוֹתוֹ קָרְבָּן. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִמֶּנּוּ בַּמִּזְבֵּחַ דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה [לְאַחַר זְמַן הָרָאוּי לְהַקְטָרָה]. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. אֶחָד אֲכִילַת אָדָם וְאֶחָד אֲכִילַת מִזְבֵּחַ. אִם חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן אַחַר זְמַנָּן הֲרֵי הַקָּרְבָּן פִּגּוּל:

הלכה ג׳

אֲבָל קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִפְסְדָה מַחְשַׁבְתּוֹ אֶלָּא נִזְרַק דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתוֹ וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ. אוֹתוֹ הַנִּשְׁאָר נִקְרָא נוֹתָר וְאָסוּר לְאָכְלוֹ. וְהַקָּרְבָּן כְּבָר נִרְצָה וְכִפֵּר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּדָּם (ויקרא יז יא) "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ דָּם לַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתוֹ נִתְכַּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְנִרְצָה הַקָּרְבָּן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּגֵּל אֶלָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֶחָד זֶבַח שֶׁחִשֵּׁב בּוֹ אַחַת מִשָּׁלֹשׁ מַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַדָּם. אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ בְּעֵת זְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ:

הלכה ד׳

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת הַזֶּבַח נִפְסַל בְּמַחְשָׁבָה. בַּשְּׁחִיטָה. וּבַקַּבָּלָה. וּבְהוֹלָכַת הַדָּם. וּבִזְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ:

הלכה ה׳

וְהָעוֹף בִּשְׁנֵי דְּבָרִים. בַּמְּלִיקָה. וּבְמִצּוּי הַדָּם:

הלכה ו׳

וְהַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת בְּאַרְבָּעָה. בַּקְּמִיצָה. וּבִנְתִינַת הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שָׁרֵת. וּבְהוֹלָכַת הַקֹּמֶץ לַמִּזְבֵּחַ. וּבִזְרִיקָתוֹ עַל הָאֵשׁ:

הלכה ז׳

אֲבָל אִם חִשֵּׁב בִּדְבָרִים אֲחֵרִים חוּץ מֵאֵלּוּ. כְּגוֹן שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט אוֹ בִּשְׁעַת נִתּוּחַ אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכַת אֵימוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ בִּשְׁעַת בְּלִילַת הַמִּנְחָה אוֹ בִּשְׁעַת הַגָּשָׁתָהּ. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֵין אוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם. בֵּין שֶׁהָיְתָה מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בֵּין מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן:

הלכה ח׳

וְכֵן הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ אוֹ בְּכֻלָּן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת חוּץ מִשָּׁלֹשׁ מַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ אֵין אוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה מַפְסֶדֶת כְּלוּם. כֵּיצַד. הַמְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וּזְרִיקָה לְהָנִיחַ דַּם הַזֶּבַח אוֹ אֵימוּרָיו לְמָחָר. אוֹ לְהוֹצִיאָן חוּץ לָעֲזָרָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִזְרֹק הַדָּם עַל הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. אוֹ לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה. אוֹ לִתֵּן דָּמִים הַנִּתָּנִין בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. אוֹ אֶת הַנִּתָּנִין בַּפְּנִימִי לַחִיצוֹן. אוֹ לְהַכְנִיס דַּם הַחַטָּאת לִפְנִים. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַזֶּבַח טְמֵאִים אוֹ שְׁאָר הַפְּסוּלִין לַאֲכִילָה. אוֹ שֶׁיַּקְרִיבוּם טְמֵאִים אוֹ שְׁאָר הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה. אוֹ לְעָרֵב דַּם הַזֶּבַח בְּדַם הַפְּסוּלִין. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִשְׁבֹּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח ולֶאֱכל מִמֶּנּוּ נָא. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִשְׂרֹף חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת חוּץ לִזְמַנָּן. אוֹ חוּץ לִמְקוֹמָן. בְּכָל אֵלּוּ הַמַּחְשָׁבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב בִּשְׁעַת קְמִיצַת הַמִּנְחָה וּבִשְׁעַת נְתִינָתוֹ לַכְּלִי וּבִשְׁעַת הוֹלָכָתוֹ וּבִשְׁעַת זְרִיקָתוֹ עַל הָאֵשׁ לְהָנִיחַ קֻמְצָהּ אוֹ לְבוֹנָתוֹ לְמָחָר אוֹ לְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה ט׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל אֵינָהּ הוֹלָכָה. לְפִיכָךְ אֵין הַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. וְהַמְהַלֵּךְ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי זוֹ הוֹלָכָה וְהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. כֵּיצַד. קִבֵּל הַדָּם וְהוּא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וּפָשַׁט יָדוֹ לְזָרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְחִשֵּׁב בְּעֵת שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּדָּם אֵין הַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. אֲבָל אִם קִבֵּל הַדָּם בִּפְנִים וְלֹא הִלֵּךְ בּוֹ לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא הִלֵּךְ בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ. וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ לַחוּץ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הֲרֵי זוֹ פּוֹסֶלֶת:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג

א׳

שלא לשמו. עיין ריש זבחים ב' א' ושם כל הפרק מדבר בענין הזה וכן בהרבה דוכתי בש"ס ובפ"ה דפסחים. עולה ושלמים. עיין זבחים י"ג א' וז"ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן קבל והלך וזרק שלא לשמן או לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן פסולים כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים שלא לשמן ולשמן לשם שלמים ולשם פסח עכ"ל ופירש"י שם וז"ל קיבל והלך וזרק וכו' או או קתני קבל או הלך או זרק. או לשמו ושלא לשמו שחישב בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו עכ"ל והיינו טעמא כיון דברישא מיירי שעבודה אחת היה לשמה והאחרת שלא לשמה א"כ למה נקט שוב או לשמן ושלא לשמן וע"כ פירש שהיינו בעבודה אחת וכן פירש ג"כ במנחות ב' א' ועיין זבחים ב' ב' תוס' ד"ה הא לשם וכו' יעו"ש היטב ואתי כרבי יוסי דס"ל בגמר דבריו ג"כ נתפס ועיין פסחים נ"ט ב' וס' א' שם שקיל וטרי טובא הש"ס בזה וקא דחי מהכא די"ל דברישא איירי בעשה עבודה גופה שלא לשמה והא דקתני לשמו ושלא לשמו מיירי דחישב מעבודה לעבודה ומשמע התם דהוי בעיא דלא איפשיטא יעו"ש היטב אמנם שם כל עיקר הבעיא הוא רק בפירוש פשט המשנה אי ס"ל כר"ע דהכל הולך אחר לשון ראשון או ס"ל כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס וכבר ידוע דקי"ל כר' יוסי דר"מ ור"י הלכה כר"י כדאיתא בעירובין מ"ו ב' יעו"ש וכן פירש רבינו בפ"ב מהל' תמורה ה"ד יעו"ש ועיין בתוס' פסחים נ"ט ב' ד"ה דאי וכו' ועוד כתבו התוס' דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לכו"ע פסלה מחשבה לשמו ושלא לשמו וכבר פסק רבינו לעיל בפ"א הי"ח דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יעו"ש א"כ דין זה נכון מאד. ודע דמה דמבואר דזה פשוט יותר לפסול במחשב מעבודה לעבודה מהא דעשה עבודה אחת לשמו ושלא לשמו אמנם בירושלמי פ"ה דפסחים ה"ב מבואר דהא דפסול במחשב מעבודה לעבודה הוא משום דנעשה כמי שעושה עבודה אחת לשמו ושלא לשמו דפסול יעו"ש היטב ועי' ברע"ב בזבחים ובמנחות שם שפי' כרש"י אמנם בפסחים פ"ה מ"ב כ' וז"ל או לשמו ושלא לשמו כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו, או שלא לשמו הך סיפא אשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה שאם חישב בשעת עבודה זו על חברתה לעשות במחשבה פסולה כגון דאמר הריני שוחט לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו פסול הזבח מיד ואפי' לא עשה השנית במחשבה פסולה כמו שחשב והכי משמעותא דמתניתין או שחשב בשעת השחיטה לזרוק הדם שלא לשמו ושחט לשמו פסול עכ"ל הרע"ב. נראה מדבריו דהא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן מהך דשלא לשמו ולשמו ובאמת הוא נגד סוגיית הש"ס דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן זה מבבא דלשמו ושלא לשמו והך דשלא לשמו ולשמו נקט איידי דתנא רישא וכבר הרגיש זה התוס' יו"ט יעו"ש אמנם בהא דכתב דמבבא דשלא לשמו ולשמו מינה ילפינן דמחשבין מעבודה לעבודה כתב ע"ז התוס' יו"ט וז"ל אע"ג דלישנא דהך סיפא איפכא הוא שלא לשמו ולשמו מ"מ אף מעבודה לעבודה נמי לא איצטריך לאשמעינן כשהקדים שלא לשמו הלכך מפרש לה הכי ומבבא יתירה הוא דדייק דלהכי אתא כך נראה דבריו עכ"ל ובזה נ"ל דלכן כתב ודקדק הרע"ב בלשונו נפסל הזבח מיד ואפי' לא עשה השנית במחשבה פסולה כמו שחשב וכו' דהכי פי' המשנה שלא לשמו ולשמו בשעה ששחט חישב לזרוק שלא לשמו ושוב זרק לשמו וקאי הך שלא לשמו ולשמו הכל אזריקה והבן בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'. ולשם עולה. לכאורה קשה הא זה ידעינן מכ"ש וכמו שהקשה הש"ס בפסחים שם ס' א' והנה רש"י פי' בפסחים שם דקמ"ל דלא תימא תפוס לשון אחרון יעו"ש וכ"ה ברש"י מנחות ב' א' ועיין בתוס' דפסחים בד"ה שלא לשמו וכו' יעו"ש היטב שתירצו באופן אחר. לשם בעליו. שם בפסחים ס' ב' ובזבחים ד' א' ועיי"ש בתוס' ב' א' ד"ה כל וכו' ועיי"ש כל הסוגיא ושם מ"ו ב'. לזרוק דמו וכו'. זבחים כ"ז ב' ושם כל הסוגיא וכ"ט ב' וכל הסוגיא ובמנחות י"א ב' י"ב א' ושם כל הסוגיא וע"ע זבחים נ"ו ב' בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן יעו"ש ועוד בדוכתי טובי בש"ס עצמו מלספר ועיין תוספתא דזבחים פ"ב ופ"ב דמנחות ובתו"כ צו פי"ב ופי"ג ובקדושים פ"א. פיגול בכ"מ. וע' בפסחים ט"ז ב' ויומא ז' א' זבחים כ"ג ב' מנחות כ"ה א' ותראה שיש יוצא מן הכלל ועיין ב"ק ד' א' דלכאורה תמוה הוא ועיין מנחות מ"ט א' יעו"ש. ועיין מל"מ מה שהביא דיעות דבעינן אמירה דווקא יעו"ש היטב. ומה שתמה על רש"י במעילה ז' א' עיין בצ"ק מש"כ בזה ועיין לקמן פי"ז הי"ז מש"כ בזה.

ב׳

השמועה למדו וכו'. זבחים כ"ט א' תו"כ צו פי"ב פרשה ח'. לכל קרבן וכו'. זבחים כ"ח ב' וצ"ח א' מנחות פ"ג א' תו"כ שם. אכילת אדם וכו'. זבחים כ"ח ב' י"ג ב' מנחות י"ז א' חולין פ"א ב' תו"כ שם.

ג׳

נקרא נותר. עיין זבחים כ"ט א' ובתו"כ שם. דם למזבח. עיין לעיל פ"ב ה"י. בין לאדם וכו'. יומא ס' א' זבחים מ"ג א' מ"ו א' חולין קי"ז ב' ובתוספתא פ"ה דזבחים ובתו"כ שם פי"ג. כמו שיתבאר. לקמן פי"ח ה"ז ועוד יתבאר בסימנים הבאים לפנינו.

ד׳

עבודות הזבח וכו'. עיין זבחים ד' א' ב' ז' ב' ח' א' י"ג א' כ"ז ב' כ"ט ב' חולין ל"ט א' ועיין בתוספתא דזבחים פ"א פ"ב פ"ג פ"ד ועיין תו"כ שם פי"ב פרשה ח' יעו"ש.

ה׳

במליקה ובמצוי וכו'. זבחים ס"ד ב' ס"ה א' ותוספתא שם פ"ז וכן פוסלת מחשבה מדפריש הדם ועד דמטא למזבח עיין זבחים ט"ו א' ולעיל פ"ב ה"ז יעו"ש רק דהוא בכלל הזאה וכמש"כ רש"י שם יעו"ש.

ו׳

בארבעה בקמיצה וכו'. זבחים י"ג ב' מ"ב ב' מנחות י"ב א' י"ג ב' י"ז א' ותוספתא דמנחות פ"ב ופ"ה. ועיין במל"מ מש"כ בזה דהילוך דמתן כלי לא חשיבי הולכה יעו"ש.

ז׳

בדברים אחרים וכו'. זבחים ד' א' ושם ז' ב' ח' א' י"ג א' תו"כ שם פי"ב פרשה ח'. בלילת המנחה וכו'. דקודם קמיצה הוי כמו קודם שחיטה עי' תוס' זבחים י"ג ב' ד"ה זה הכלל וכו' ובתוספות מנחות ב' א' ד"ה כל וכו'. שינוי השם. הכי מוכח מהא דזבחים ד' א' ז' ב' ח' א' י"ג א' מנחות ב' א'. מקום בין וכו'. כן מוכח בזבחים כ"ט ב' ובמנחות י"ב א'.

ח׳

להניח דם וכו'. זבחים ל"ה ב' וכת"ק ובתוספתא שם פ"ב. לזרוק הדם וכו'. שם ושם. להכניס דם וכו'. דדוקא לרבי יהודה איתא שם בזבחים ל"ו א' לחד תנא דפסול הא לרבנן וודאי כשר יעו"ש ועיי"ש פ"ב א' ועי' תוספתא פ"ב דמנחות. טמאים או וכו'. זבחים ל"ו א' תוספתא שם פ"ג ותוספתא פ"ב דמנחות ובתו"כ פ' צו פי"ג פר' ח'. חוץ לזמנן וכו'. שם בזבחים ל"ה א' ק"ד ב'. בשעת קמיצת וכו'. כ"ה במנחות י"ז ב' ובתוספתא מנחות שם וטעם זה הדין פשוט וכ"ש מדין הזבחים. כבר ביארנו. לעיל פ"א הכ"ג יעו"ש היטב ועיין לעיל פי"א ה"א ועיין זבחים ט"ו א'. להוציאו לחוץ וכו'. כ"ה מסקנת הש"ס בזבחים ט"ו ב' דבכה"ג מכשיר ר' אליעזר מסתמא דחכמים ס"ל דבכה"ג נמי הוי מחשבה וכ"ה בתוספתא במילתא דר"א יעו"ש בפ"ק דזבחים ודלא כרש"י שם שכתב דלמסקנא לא פליגי ר"א ות"ק דגם ת"ק מודה בזה יעו"ש ורבינו מפרש כפשוטו והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א לא נהיר דסוגיין כולה כר"א דאמר לא שמיה הולכה עכ"ל וכוונתו לפסוק כר"א ועיין במרן מש"כ בזה. ודעת הרע"ב הוא כרש"י או כהראב"ד יעו"ש ולכאורה י"ל דהראב"ד דייק דהלכה כר"א מהא דא"ל רב ירמיה לרב אשי הכי אמר רב ירמיה מדיפתי הך צריך לאמטויי מחלוקת ר"א ורבנן יעו"ש ואי נימא דהלכה כרבנן א"כ מאי קשיא דהא רבנן סברי דצריך לאמטויי מילתא היא אלא ודאי פשיטא ליה דהלכה כר"א ומקשה מדרבא גופיה דידיה אדידיה וממילא כדמסיק הש"ס דעיקר כאביי ורבא הודה לו א"כ קיימי שפיר דברי רבא אבל לעולם הלכתא כר"א. אבל רבינו ס"ל דאי מהא לא תברא דאיהו לא מקשה לדינא אדרבא רק קאמר דבהך דבעי לאמטויי פליג ר"א אליבא דרבא ולבסוף למסקנא דאביי השיב עליו ורבא קבלה אם כן בצריך לאמטויי כו"ע מודו בה (ועיין מל"מ מש"כ להביא ראיה להראב"ד מדלא פסיל הולכת זר לחוץ ה"נ דלא פסיל בה מחשבה יעו"ש היטב) וע"ע בתו"כ צו פי"ב פרשה ח'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג

א׳

שלש מחשבות פוסלות את הקרבנות שינוי השם ומקום וזמן שינוי השם הוא כגון עולה ששחטה לשם שלמים או לשם שניהם וזהו שינוי קדש או ששחטו שלא לשם בעליו וזהו שינוי בעלים ואגב שינוי מקום וזמן נקט פוסלות דבשינוי השם לא פסיל קרבן אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה כדתנן מתניתין קמייתא דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמרינן בגמ' מנא לן דבעינן זביחה לשלמים לכתחלה לשמה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ודילמא היינו שמיהו זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה מדכתיב המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח שלמים והכא כתיב זבח שלמים שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים שינוי בעלים מנא לן אמר רבי פנחס בריה דרב אמי אמר קרא ובשר זבח תודת שלמיו מאי ובשר זבח תודת שלמיו שמע מינה שתהא זביחה לשם תודה ואם אינו ענין לשינוי קדש דהא ילפינן ליה תנהו ענין לשינוי בעלים ואף על גב דאיצטריך האי זבח לאיתויי חטאת ואשם דנאכלין ליום ולילה כתודה דכתיב בה ביום קרבנו וגו' הוה מצי למיכתב ובשר זבח תודת שלמו מאי ובשר זבח תודת שלמיו שמע מינה דבעינן לשם בעליו שנתכפרו בו ולא שיתכפרו בו אחר. שינוי מקום הוא ששחטו לשמו ע"מ לזרוק דמו או להקטיר דבר הראוי להקטיר חוץ לעזרה או לאכול דבר הראוי לאכול חוץ למקום אכילתו פרק כל הזבחים תנינן מתניתין לזרוק דמו בחוץ או מקצת להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת לאכול בשרו בחוץ או מקצת וכו' פסול ואין בו כרת. שינוי זמן שחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר או לאכול חוץ לזמנו שם מתניתין לזרוק דמו למחר להקטיר אימוריו או לאכול מבשרו למחר פגול וחייבין עליו כרת ובגמרא מנא הני מילי וכו' דתני תנא כשהוא אומר ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' בפרשת קדושים מה תלמוד לומר הרי כבר נאמר בצו את אהרן ואם האכל יאכל מבשר זבח וגו' אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקומי דהא כתיב לא ירצה וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא על כרחך במחשבה בשעת עבודה קאמר יכול יהו חייבים כרת על אכילתו תלמוד לומר גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו ולא מצית אמרת דבחוץ למקומו איירי קרא דכתיב הכא כי את קדש ה' חלל ואתיא קדש קדש כדאמרן התם ובפרק קמא דכריתות אמר ר' סימאי לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדה הכתוב שחייב כרת אלא מגזרה שוה דלא ידעינן דהאי קרא דכתיב ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה דבנותר מיירי אלא דאתיא מקדש דנותר דכתיב ושרפת את הנותר באש וגו' מה קדש דהתם בנותר קמיירי אף קדש דהכא בנותר אף על גב דכתיב בתר קרא דחוץ למקומו ומיעט רחמנא גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו מכרת דמדלא כתיב והאוכל אלא ואוכליו מיעט חוץ למקומו דלעיל מינה ולא מיעט חוץ לזמנו דבפרשת צו את אהרן בקרא אריכא ומאי חזית דקרא אריכא בחוץ לזמנו וקרא זוטא דקדשים בחוץ למקומו מסתברא דאריכא הוי חוץ לזמנו דכיון דלא פי' בקרא אריכא כרת בהדיא אלא בג"ש דעון עון מנותר יליף מסתבר' דדמי מדדמי ליה יליף דהא דמי חוץ לזמנו לנותר דתרוייהו נפסלין בזמן ונוהגין בבמ' ואי מוקמת לי' קרא אריכא לחוץ למקומו לא ילפת כרת מנות' דלא דמי ליה במידי אדרב' מסתבר' משום דדמי ליה חוץ לזמנו לנות' סמכיה ליה וקא ממעט ליה מאוכליו דלא תימא משום דדמי ליה נגמר מיניה אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין זה לחיוב וזה לפטור כדיליף ליה רבא בריש האי שמעתא דאמר מנא הני מילי אמר שמואל תרי קראי כתיבי מאי היא אמר רבא ביום השלישי זה חוץ לזמנו דשלישי חוץ לזמן אכילת שלמים הוא פגול יהיה זהו חוץ למקומו דקרא יתירא הוא לרבות חוץ למקומו דחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים דממנו משמע דלא קאי עונה תשא אלא אחד מינייהו מדלא כתיב האוכלת ולשתוק ומסתברא דחוץ לזמנו עדיף לאוקומי כרת עליה דפתח ביה קרא אדרבה חוץ למקומו עדיף לאוקומי כרת עליה דסמיך ליה האי ממנו סמוך לפגול יהיה אלא אמר אביי וכו' ולרבא נראה דלא קשיא ליה הא דחוץ לזמנו עדיף טפי לאוקומי כרת עליה וחוץ למקומו דסמיך ליה מיעטיה מכרת כדאמר רבא בתר הכי וגרסינן אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין ולאביי דאוקי קרא זוטא לחוץ למקומו וקרא אריכא לחוץ לזמנו וחייב ביה כרת דאתיא עון עון כדאמר' לעיל דדמי ליה בז' וב'.

ב׳

ומפי השמועה למדו שזה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן או להקטיר למזבח דבר הראוי להקטרה דכתיב ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר שמחשבת שתיהן פוסלת דהא במחשב מוקמינן ליה לקרא ולא באוכל ביום השלישי א' אכילת אדם וא' אכילת מזבח דלא שנא חשב לאכול למחר לא שנא חשב להקטיר אימורין למחר הוי פגול וכתיב נמי מבשר זבח שלמיו להקיש כל זבחים לשלמים מה שלמי' יש להם מפגלים ומתפגלים שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין הם המתפגלים אף כל שיש בו מפגל ומתפגל פגול נוהג בו יצאו מנחת כהנים וכהן משיח שהם מתירי' את עצמם ואין בהם שיירים להתפגל שאין פגול נוהג בהם ובמחשבה הוא דהוי פגול כדאמר' דאי נזרק דם כדיני' ונשאר אחר זמן אכילתו הוי נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר הורצה וכפר דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו בעלים ונרצה הקרבן.

ד׳

בארבע עבודות הזבח נפסל באח' משלש מחשבות בשחיטה בקבלה בהולכה ובזריקה אבל אם חשב בשעת הפשט ונתוח או בשעת הולכת אימורים למזבח אין מחשבה זו מועלת כלום זביחה הא ילפי' לה לעיל דבעינן לשמה בשינוי קדש מדכתיב זבח שלמים קבלה מנא לן דכתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים זריקה מנא לן דכתיב הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים אשכחן כולהו הולכה מנא לן כתיב והקריבו ותניא זו קבלת הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה וקבלה הא ילפינן לה דבעינן לשמה וכולהו צריכי כדאמר' התם ריש מכילתא דלא מצי ילפי חדא מחדא אשכחן ד' עבודות בשינוי קדש שינוי בעלים מנא לן זביחה הא ילפינן לה מבשר זבח תודת שלמיו באם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים כדילפינן לעיל זריקה לשם בעלים יליף לה התם רב אשי מדכתיב ונרצה לו לכפר עליו דמשמע ונרצה לו לכפר ולא לחברו אשכחן זביחה וזריקה קבלה מנין אמר רב אשי אתיא מאיל נזיר דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קדש דנפקא ליה מהתם כדילפי' לעיל תנהו ענין לשינוי בעלים ולא תימא יעשה כלל זבח פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זביחה אין מידי אחרינא לא דאי כתב יעשה שלמים זבח כדקאמ' דמשמע כללא שיהא עשייתו שלמים השתא דכתיב יעשה זבח שלמים לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט רבינא אמר לעולם דנין אותו בכלל ופרט ולהשם חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשמה אף כל עבודה ובעי' לשמה אי מה הפרט מפורש עבודה וכו' ואסיקנא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שקולים הם ויבואו שניהם דהי מיניהו מפקת אי דרשת האי אנא דרישנא לאידך הילכך יבואו שניהם והולכה לא תפקא מכלל קבלה כדאמר' לעיל אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנא לן אי לאיל נזיר ליכתוב יעשה זבח שלמיו מאי שלמים לרבות כל שלמים אשכחן שלמים בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים בכל ד' עבודות שאר קדשים מנא לן דאי תימא נילף משלמים מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופה אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנח' ולחטאת וגו' ולזבח השלמים הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן לשמה בכולהו עבודות כדילפינן אף כל בעינן לשמה בכולהו עבודות ופגול דפוסל בד' עבודות ילפינן התם פרק קמא דזבחים יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה לבד כדכתיב המקריב אותו לא ירצה מנין לרבות שחיטה וקבלה ת"ל אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' פגול הוא לא ירצה בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר ושחיטה וקבלה מייתי לזבח לידי אכילה דאי לא ישחוט ויקבל לזורקו לא מתכשר הזבח לאכילה יכול שאני מרבה אף שפיכות שיירים והקטרת אימורין תלמוד לומר המקריב אותו לא ירצה זריקה בכלל דברים המביאים לידי אכילה היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכות שיריים והקטרת אימורין דלא מעכבי כפרה וכיון דילפי חוץ לזמנו חוץ למקומו נמי דהא איתקוש להדדי בקרא אריכא כדאמרן לעיל ומשום דזריקה כתיבא בקרא המקריב אותו לא ירצה ואכילת אדם ומזבח נמי כתיב כדכתיב ואם האכל יאכל אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח משום הכי בעינן במחשבת שחיטה על מנת לזרוק או לאכול או להקטיר דכתיבי בקרא כדאמר' וזריקה והקטרה אכילת מזבח הוו. העוף נפסל בשתי עבודות במליקה ובמיצוי כדתנן פרק קדשי קדשי' אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמצה את דמן וכו' חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר וכו' והא מרבינן לעיל מזבח שלמיו כל שיש בו מפגל ומתפגל דהוי פגול מהיקשא דשלמים דכתיב זאת התורה וגו' ומליקה הויא בעוף במקום שחיטה בבהמה ומיצוי הוי במקום זריקה דאין בה לא קבלה ולא הולכה והמנחות הנקמצות נפסלות כרבי דקמיצה במקום שחיטה שמוציא דם שהוא חלק גבוה מן הבשר ה"נ קומץ ונתינת הקומץ בכלי במקום קבלה דמה לי ממילא מה לי שקיל ויהיב והולכ' קומץ למזבח והקטרת קומץ לבונה כזריקה וכדתנן פ"ק דמנחות פסול מחשבה בהני עבודות אבל מחשבה בדברים אחרים אינה מועלת כלום דבעינן עבודה מעכבת כפרה כדאמר' לעיל. המחשב מחשבה אחרת חוץ מאלו בד' עבודות אלו כגון שחשב בשעת שחיטה להניח הדם למחר או להוציאו לחוץ וכו' כולהו הני משנה סתמית פרק כל הפסולין בר מלהניח ולהוציא דרבי יהודה פוסל וחכמים מכשירים דאין מחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו ולמקומו דחוץ לזמנו כתיב בקרא שלישי כדאמר' וקרא יתירא מוקמינן ליה לחוץ למקומו דדמי לחוץ לזמנו ולא בפסולים אחרים דלא פסלה מחשבה אלא בהני דילפינן וחשב לשרוף חטאות הנשרפות בחוץ לזמנן או מקומן שם ושוין שאם חשב באכילה ובשריפתן לא עשה ולא כלום דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא. וכן אם חשב בעבודות המנחות להניח לבונתה למחר או להוציאה כשרה בריש קומץ מייתי פלוגתא דרבי יהודה בלהניח אמתניתן דהקומץ את המנחה והיינו טעמא גופא דאמרן בזבח דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילת אדם ומזבח כדאמר'.

ט׳

הולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך אין מחשבה פוסלת בה פ"ק דזבחים איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא ת"ש וכו' ולא איפשטא ובתר הכי איתמר אמר עולא א"ר יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכיון דלא שמה הולכה אין מחשבה פוסלת בה והולכה ברגל הוא דקאמר קרא דהכי משמע לשון הקרבה שהוא הולכה ברגל ממקום השחיטה שהוא בצפון למזבח והמהלך במקום שאינו צריך הויא הולכה ומחשבה פוסלת בה כרבנן דרבי אליעזר דסברי דמחשבה פוסלת בהילוך בין צריך בין אינו צריך דכיון דמקבל פסיל ביה מחשבה כל זמן קבלתו אפילו אין צריך כולו לזריקה הכי נמי כל הילוך אפילו אין צריך פוסל בו מחשבה דתרוייהו קבלה והולכ' מחד קרא נפקי דכתיב והקריבו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג

א׳

שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבן כו'. מסתפקנא בדינא דחשב לשפוך שיריים למחר דהוי פיגול דחשיבא אכילת מזבח וכמו דמרבה (בדף י"ג) אם בעי שיחשב בכזית לשפוך שיריים למזבח בכזית וכמו בהקטרה או לא בעי בכזית כיון דלא שמענו שיעורא בשפיכת שיריים רק מה שנשאר הוא שופך על היסוד בלא שיעור, ואם נאמר דבמחשבה בעי שיחשב על כזית מן השיריים הוי א"ש הך דתנינן גבי עופות פרק קדשי קדשים להקטיר כחצי זית ולאכול כח"ז כשר כו' דתמוה דבחטאת עוף ליכא הקטרה ועולת עוף ליכא אכילה ולמאי תני בהו. ונראה דשגירת לישנא דזבחים ומנחות תני, אכן הדין הוא בלאכול כחצי זית ולשפוך שיריים בכחצי זית דהוי אכילת מזבח דומיא דהקטרה דאינן מצטרפין וכשר הזבח, אמנם בהעלאה לחוץ דסבר ר' אלעזר דשופך שיריים בחוץ חייב נראה ברור דא"צ כזית ודוק: מאחר שתשקע החמה כו'. נ"ב זבחים (דף נ"ו) עיי"ש: ובמל"מ, והא דאיבעי לן בפ"ק דמעילה כו' פירשו התוס' כו' מי אמרינן כיון דליכא מצוה באסיפתן לא הוי פיגול כו' ע"ש. העתיק לשון תוס' במעילה, דבזבחים פירשו או דילמא כיון דבכוס איכא דם וההוא דעל הרצפה הולך לאיבוד לא פסלה בהו. והנה לפי מה דמורה לשון התוס' במעילה דליכא מצוה באסיפתן יקשה הא בפ"ג דזבחים (דף ל"ד) פריך דאם נשפך על הרצפה תהא דיחוי ומשני כיון שבידו לאוספו לא הוי דיחוי וכבר פירשו בתוס' פרק לולב הגזול ובזבחים שם דהא דאם כסהו הרוח דהוי דיחוי אע"ג דבידו לגלות כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו וא"כ אם לא הוי מצוה באסיפתו תו הוי דיחוי, וצריך לומר דאם נשתייר דם בכוס לזרוק אז אין מצוה באסיפתו את הדם אבל בלא נשתייר ודאי דמצוה דלא לפסולי זיבחא לאסוף את הדם כדי שיהא מה לזרוק. אבל הברור נראה דגם בנשפך מקצתו מצוה מיהא איכא דהא הדם שנתקבל בכלי אזיל ליסוד ומיחשב אכילת מזבח לגבי פיגול רק דאינו מעכב את הכשר הזבח ולכן בעי לענין פיגול, ובפרט למ"ד אין כוס עושה חבירו דיחוי אם כן אם יאסוף הדם לאחר זריקה ג"כ יהא נשפך ליסוד לכן לא חל עליו פיגול וברור. ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט דדרומיי אמרין אימורין שאבדו מחשב עליהן כמו שהן קיימין יעו"ש ודוק:

ג׳

אבל קרבן שלא נפסדה כו' נקרא נותר. נ"ב אבל על פיגול ליכא נותר כמו שביאר רבינו בפירוש המשנה מעילה סוף פ"א, ומפורש בכריתות (דף י"ד) דפיגול ונותר בחדא אכילה ליכא, ולקמן פי"ח הלכה י"ט בבאור וזה לדעתי סימן הגמרא בפרק ב"ש (דף מ"ה) "גזל", והלמ"ד הוא לבדו שפיגול לבד ונותר לבד משא"כ טמא ונותר משכחת תרווייהו על חד זבח, ורבינו תם פירש כולו, ובתוספתא זבחים פ"ה איתא תרווייהו חומר בפיגול יעו"ש ודוק:

ח׳

וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה כו'. נ"ב תוספתא מנחות סוף פרק שני. ובכס"מ ואע"ג דאמרינן התם דאותביה ואסיק בתיובתא כו', נ"ב תרי מימרא הווי התם משמיה דר' יוחנן עיי"ש:

ט׳

והמהלך במקום שא"צ ה"ז הולכה והמחשבה פוסלת בה כו'. הנני להעתיק מעט מחידושי בגמרא בזה. קיבלו בפנים והוציאו לחוץ זהו הילוך שא"צ להלוך, זה סברת ר"א ורבנן פליגי עליה וסברי דאף אם קבלו בפנים והוציאו לחוץ פסלה ביה מחשבה ומכש"כ דפסלה ביה בהוליכו זר מקו"ח דלר' שמעון דלא פסיל בהילוך [שצריך להלך] במחשבה ופסול ביה בהוליכו זר קו"ח לרבנן בכה"ג דפסלה מחשבה מכש"כ דפסלה בהוליכו זר ופשוט. וכולה סוגיא דלעיל דקאמר הוליכו כהן ומחזירו וחזר והוליכו זר דפליגי א"כ ביצא הזר לחוץ כו"ע מודו דכשר רק בצריך לאמטויי פליגי, ומטעם זה כתב הראב"ד בהשגות דסוגיא דגמרא אזלא כר' אלעזר ופשוט. ולא נהירא לחלק כלל בין כשתיכף כשקבלו הדם [ולא היה הולכת כהן באמצע] הוציא זר לחוץ דבזה פוסל מקו"ח דמחשבה פסלא ביה אבל הוליכו כהן לפנים וחזר זר והוציאו לחוץ דכשר כדמשמע לעיל דעל מקום שהוציא כבר נכנס בהולכת כשר ודוקא בהוציא זר לחוץ דעל מקום זה לא היה הלכה מקודם תמן פסול לרבנן דזה ל"א, ואם כי רבינו ודאי חילק כך ודוק: אבל דע דלפ"ז דוקא כי פסלינן בהוציאו זר לחוץ דוקא בהלך ברגל דאף דהוי הולכה שאינה לצורך מ"מ הולכה הוי, אבל בהולכה ברגל שאינה הולכה אע"ג דלרבי יוחנן א"א לתקנה היינו שצריך לקיים מצות הולכה וכי הוליך ברגל לא קיים והרי כבר בא הדם בסמוך למזבח בלא הולכה ותו הוי חסרון שאינו יוכל לתקן אבל בהוציא זר שלא ברגל לחוץ ודאי לא שייך א"א לתקונה שאדרבא הרחיקו מן המזבח והולכה בזר לא היתה דלא שמיה הולכה ופשוט [לולא שראיתי להמל"מ שכתב להיפוך]. ולפ"ז אתיא הת"ש לעיל (דף י"ד) מחוור, דמייתי מקיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דלאו שמיה הולכה דאם שמיה הולכה הלא לרבנן דסברי דזר שהוליכו לחוץ דפסול גם הכא יפסל במה שהזר מחזיר לכשר והוא עושה הולכה שלא ברגל, ומתרץ דיחזור הכשר ויקבלה פירוש במקומו, אותו הכשר שנתן לו מקבלה הימנו ונמצא דזר מעשה איצטבא עביד. ולבתר כן דקאמר א"א לתקונה פריך דא"כ בין כשהושיט לו הפסול בין כשחזר וקיבלה מידו הפסול [למקום הראשון שהיה עומד היינו שמחזיר אצלו] מ"מ הא אי אפשר לתקונה, ומשני לא דקאי זר אבראי כו' וכמו שנתבאר, והדברים נכונים וברורים בשמועה דא וא"כ סתמא דסוגיא דא כרבנן דר"א וכרבינו ודוק ועוד יש לדבר ואכ"מ: ולפ"ז הך דקא איתותב לעיל (דף מ"ד) דאי אפשר לתקונה מהך דתנן נשפך מן הכלי כו' לק"מ דאימא מש"ה לא תני הך תנא אבל נכנס לפנים פסול דלרבי שמעון כשר אף אם לא נעשה הולכה כלל והמוליך שלא ברגל דלא שמיה הולכה דלא גרע משחט קרוב לצד המזבח, ואע"ג דהך משנה לא אתיא כר"ש דתני קיבל כו' לשמאלו כו', מ"מ לא נחית נפשי' לפלוגתא ויש כמה מקומות דקא מותיב ולבסוף מייתי תנאי, ועיין בתוס' ב"ק (דף מ"ו) עיי"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג

אבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג ארוך במיוחד (3 קטעים, 30,369 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ג

א׳

שלש מחשבות הם וכו'. מדברי רבינו נראה דכל מחשבה דקדשים הוי אפי' בלא הוצאה בפה. (א"ה וכן הוא דעת הר"ב החינוך פ' צו) אך התוס' בפ"ק דזבחים (דף ד') ד"ה מחשבה נראה דס"ל דכל מחשבה דקדשים צריך הוצאה בפה וקרי לה מחשבה לפי שאין בה מעשה וכ"כ בפ' תמיד נשחט (דף ס"ג) ועיין במ"ש בפ"ב דחולין (דף ל"ט) ועיין בפ' הניזקין אההיא דכ"ג יוכיח וכן הוא דעת רש"י בפרק ב"ש (דף מ"א) ובפ"ק דמנחות (דף ב') וכ"כ התוס' בס"פ המפקיד וכ"כ הסמ"ג. והתימה מהרא"ם ז"ל שכתב בפ' שופטים פ' לא תזבח לה' כל דבר רע דדרשינן כל דיבור רע והוי אזהרה למפגל דלאו דוקא דיבור אלא אפילו במחשבה כדנפקא לן מלא יחשב ע"כ. ומי הכניסו בתגר זה מאחר דהתוס' ורש"י וסמ"ג ס"ל דדוקא באמירה ועיין ברש"י פ' האיש מקדש (דף מ"א) אההיא דאמרי' שכן ישנן במחשבה. (א"ה עיין בזבחים (דף ל"ט) דמשמע קצת כדברי התוס'. ועיין בפ"ק דזבחים (דף כ"ט) דמחשב בקדשים לוקה ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא כו'. ואם איתא דבמחשבה תליא מלתא מלקות היכי משכחת לה אטו מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי דכה"ג פריך תלמודא בס"פ הנחנקין גבי הכובש את נבואתו יע"ש) . ומ"ש מחשבת שינוי השם כיצד כו'. עיין לעיל ספ"ד מה' מעשה הקרבנות ובמ"ש הר"ב לח"מ שם. ומ"ש מחשבת הזמן כיצד כו'. דע דשפיכת שירים הוי אכילת מזבח ובכלל זריקה היא שאם שחט או קבל או הוליך או זרק לשפוך שירים למחר הוי פגול וכדאיתא בפ"ק דזבחים (דף י"ג) וכ"כ רבינו לקמן בפי"ז דין ז'. ומיהו אם חשב בשעת שפיכת שירים להקטיר או לאכול חוץ לזמנו לא הוי פגול לפי שאינה מד' עבודות שהזבח נפגל בהם. ודין שפיכת שירים הוי כהקטרת אימורין והא דאיבעיא לן בפ"ק דמעילה (דף ז') חשב לנשפכין מהו כבר פירשו התוס' שם ובפ"ק דזבחים דהבעיא היא היכא דנשפך מקצת הדם מן הכלי על הרצפה דקי"ל דכשר ובשעת הולכת הדם שבכלי חשב לזרוק מהנשפכין חוץ לזמנן מהו מי אמרינן כיון דליכא מצוה באסיפתן לא הוי פגול או דלמא כיון שאם יאספנו ויזרקנו הויא זריקה פגול נמי הוי. ופשט דלא הוי פגול. ורש"י ז"ל פירש בבעיא זו שני פירושים וכולם הם תמוהים למי שיעיין בסוגיא דפ"ק דזבחים. ורבינו ז"ל לא הביא בעיא ולא ידעתי למה:

ו׳

ובהולכת הקומץ למזבח. נראה שדקדק רבינו למעט הולכה דמתן כלי דלא חשיב הולכה. ומיהו יש לתמוה מההיא דס"פ הקומץ זוטא (דף י"ו) דמוקי תלמודא אליבא דר"ל דהילוך דברייתא בהילוך דמתן כלי משמע דהילוך דמתן כלי הוי כהילוך דהקטרה ואע"ג דלר"י הוי כהילוך דהקטרה מ"מ בעיקר דינא דהילוך דמתן כלי אי חשיב עבודה או לא משמע דלא פליגי ולא פליגי אלא בהילוך דהקטרה אי חשיב כקמיצה או כהקטרה. וי"ל דכיון דאקשינן לר"ל אי הכי מתן כלי ובהילוך בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה. משמע דלדידן דס"ל דהולכה כהקטרה אתי שפיר. ואי אמרת דהילוך ומתן כלי חשיב עבודה לפגל בה א"כ תקשי נמי לר"י דליתני בהילוך ובמתן כלי כיון דהא הליכה הוו ויהא נכלל בה גם הליכת ההקטרה כי היכי דעכשיו נכלל בהליכת ההקטרה הליכה דמתן כלי אלא ודאי דלר"י הליכה דמתן כלי לא חשיב עבודה לפגל בה ולדידיה אתיא ברייתא כסדרה דהילוך דתני הוי הילוך דהקטרה:

ז׳

או בשעת הגשתה. כ"כ התוס' בפ"ק דזבחים (דף י"ג) ד"ה זה הכלל דבהגשה אין פיגול דקמיצה כנגד שחיטה ואין לו פיגול קודם שחיטה יע"ש:

ח׳

או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת כו'. מדברי רש"י פרק כל הפסולין (דף ל"ה) נראה דאם חשב שתאכלהו אש חוץ לזמנו או חוץ למקומו דפוסלת המחשבה:

ט׳

ומ"ש רבינו כבר ביארנו כו'. הוא בפ"א ושם נתבאר בארוכה: והמהלך במקום שאינו צריך כו'. ביאור דברי רבינו והראב"ד ז"ל עיין בקרבן אהרן פרשת צו פי"ב סי' ה' יע"ש: ומ"ש רבינו אבל אם קבל הדם בפנים וכו'. בספ"ק דזבחים תנן ר"א אומר המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת במקום שאינו צריך להלך אין מחשבה פוסלת ובגמרא איפליגו בפירושא דרבא אמר הכל מודים קבלו בחוץ והכניסו בפנים זהו הילוך שצריך להלך קבלו בפנים והוציאהו בחוץ זהו הילוך שאין צריך להלך לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו מר סבר הא צריך לאמטויי ומר סבר לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי ע"כ. ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך לגרוס לא נחלקו אלא בהוציאו וחזר והכניסו ואביי אומר דבחזר והכניסו לכ"ע המחשבה פוסלת כי פליגי בשהוציאו לחוץ וחשב בעת הוצאתו לר"א לא חשיב הולכה ולרבנן חשיב הולכה ומחשבה פוסלת בה ורבינו פסק כרבנן ואליבא דאביי. והראב"ד השיג עליו וז"ל לא נהיר דסוגין כולה כר' אליעזר דאמר לא שמה הולכה. וטעמו משום דאיפליגו אביי ורבא בפירושא דמילתא דר' אליעזר. ואני תמיה על זה שהרי רבא דס"ל דבצריך לאמטויי פליגי קאמר אפילו לדברי הפוסל פסול דהא צריך לאמטויי והאי טעמא דצריך לאמטויי לדידיה הוא אליבא דרבנן וא"כ משמע דרבא סבירא ליה דהלכתא כרבנן ואף שנדחו דברי רבא היינו בפירושא דר"א אבל במאי דפסק כרבנן לא נדחו דבריו. ושמא י"ל דס"ל להראב"ד דמימרא זו דרבא דאפילו לדברי הפוסל פסול היינו לבתר דשמע מאביי דתניא בהדיא דלכ"ע בצריך לאמטויי צריך עבודה הוא. ומרן ז"ל כתב דמאי דאיפליגו אביי ורבא בפירושא דר"א הוא לפרושי מלתיה דרבנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן ע"כ. ואני סבור שטעמו של הראב"ד אינו משום דאיפליגו בפירושא דמילתיה דר' אליעזר אלא דס"ל דאם הוצאה לחוץ חשיב הולכה ופסיל בה מחשבה ה"ה דאם הוציאו זר לחוץ פסול כמו שפוסל בהולכה וכן אליבא דמ"ד הולכה שלא ברגל דאי אפשר לתקוניה או הוציאו שלא ברגל נפסל הזבח דכיון דחשיבא ההוצאה הולכה לענין המחשבה ה"ה לכל דיני הולכה שישנה בהוצאה ובגמ' הקשו למ"ד אי אפשר לתקן הולכה שלא ברגל מההיא דתנן קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ותירצו מי סברת דקאי זר גואי לא דקאי זר בראי ע"כ, דמשמע דהוצאה בחוץ שלא ברגל לא חשיב כהולכה שלא ברגל וא"ה ה"ה לענין מחשבה לא חשיב כהולכה מוכח מינה דסוגיין כר"א. ובגמ' נמי נראה דמחשבה וזר והולכה שלא ברגל כולם שוים בדינם והא בהא תליא ובתחלת הסוגייא אמרו רבא ורב יוסף בזר מחלוקת ר"ש ורבנן וגרסי' נמי התם איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר' שמעון ורבנן ורבינו לא גלה דעתו אי פסל הזר בהוצאתו לחוץ ברגל והדבר צריך תלמוד. ודע שרש"י ז"ל ס"ל דלאביי לא פליג ר' אליעזר ורבנן לענין דינא אלא דר"א אדר"ש קאי ופליג עלה:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״ג, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשין כל הרמב״ם