הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ב

ספר עבודה · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״ב
הלכה א׳
שְׁתֵי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁהוֹסִיף בְּמִדָּתָן אוֹ חִסֵּר כָּל שֶׁהוּא פְּסוּלוֹת:
הלכה ב׳
חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דַּם הַזֶּבַח פְּסוּלִין. מִשֶּׁנִּזְרַק דַּם הַזֶּבַח כְּשֵׁרִין:
הלכה ג׳
וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים פְּסוּלִין. מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָן כְּשֵׁרִים:
הלכה ד׳
וְכֵן שְׁנֵי סְדָרִים שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ הַבְּזִיכִין פְּסוּלִין. מִשֶּׁהֻקְטְרוּ כְּשֵׁרִים:
הלכה ה׳
אֲבָל הַנְּסָכִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח בֵּין עַד שֶׁלֹּא קָרַב כְּשֵׁרִים. וְיָבִיא נְסָכִים אֲחֵרִים לְמַלְּאוֹתָן:
הלכה ו׳
נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלֵי שָׁרֵת וְנִפְסַל הַזֶּבַח. אִם נִפְסַל בִּשְׁחִיטָה לֹא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקָּרֵב. נִפְסַל מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקָּרֵב. שֶׁאֵין הַנְּסָכִים מִתְקַדְּשִׁים לִקָּרֵב אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיָה שָׁם זֶבַח אַחַר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִקָּרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לֹא הָיָה שָׁם זֶבַח אַחַר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבַּן צִבּוּר מִפְּנֵי שֶׁלֵּב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן. אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקָּרְבוּ עִם זֶבַח אַחֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֶלָּא מַנִּיחָן עַד שֶׁיִּפָּסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ:
הלכה ז׳
וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן יִקָּרְבוּ נִסְכֵּיהֶם:
הלכה ח׳
וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ. וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. אִם הֱבִיאָן לְאַחַר שֶׁכִּפֵּר בְּתוֹדָה רִאשׁוֹנָה אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. וְאִם עֲדַיִן לֹא כִּפֵּר בָּהּ וַהֲרֵי הִיא וַחֲלִיפָתָהּ אוֹ הִיא וּוְלָדָהּ אוֹ הִיא וּתְמוּרָתָהּ. עוֹמֶדֶת. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן צְרִיכִין לֶחֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹדֵר תּוֹדָה. אֲבָל תּוֹדַת נְדָבָה חֲלִיפָתָהּ וּתְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם. וּוְלָדָהּ אֵינוֹ טָעוּן לֶחֶם. בֵּין לִפְנֵי כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה:
הלכה ט׳
הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה. שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית. שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶן אֵינָן טְעוּנוֹת לֶחֶם:
הלכה י׳
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן תּוֹדָה עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ תּוֹדָה בְּלַחְמָהּ. וְהַשְּׁאָר יָבִיא בָּהֶן תּוֹדָה. וְאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם אֲבָל טְעוּנָה נְסָכִים. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת. יָבִיא בַּמָּעוֹת תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ תּוֹדָה תַּחְתֵּיהֶן וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת. יָבִיא מִן הַמָּעוֹת תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. וְזוֹ הַתּוֹדָה הָאַחֲרוֹנָה תִּקָּרֵב בְּלֹא לֶחֶם:
הלכה י״א
הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וַהֲרֵי זֶה לַחְמָהּ. אָבַד הַלֶּחֶם מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר. אָבְדָה הַתּוֹדָה אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַלֶּחֶם בָּא בִּגְלַל הַתּוֹדָה וְאֵין הַתּוֹדָה בָּאָה בִּגְלַל הַלֶּחֶם:
הלכה י״ב
הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְנוֹתְרוּ מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם. הִפְרִישׁ לַלֶּחֶם וְהוֹתִיר אֵינוֹ מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה:
הלכה י״ג
הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וְנִתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא. הֲרֵי זוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת אֵין לָהּ תַּקָּנָה שֶׁאִם יָבִיא עִמָּהּ לֶחֶם שֶׁמָּא הַתְּמוּרָה הִיא. וְאִם הֱבִיאָהּ בְּלֹא לֶחֶם שֶׁמָּא הַתּוֹדָה הִיא. לְפִיכָךְ לֹא תִּקָּרֵב זוֹ לְעוֹלָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם:
הלכה י״ד
תּוֹדָה שֶׁנִּפְרְסָה חַלָּה מֵחַלּוֹתֶיהָ כֻּלָּן פְּסוּלוֹת. יָצָאת הַחַלָּה אוֹ נִטְמְאָה. שְׁאָר הַחַלּוֹת כְּשֵׁרוֹת. נִפְרַס לַחְמָהּ אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הַתּוֹדָה. מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר וְשׁוֹחֵט. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נִפְרַס אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא. הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְהַלֶּחֶם כֻּלּוֹ פָּסוּל וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא. נִזְרַק הַדָּם וְאַחַר כָּךְ נִפְרַס מִקְצָת הַלֶּחֶם אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא. תּוֹרֵם מִן הַשָּׁלֵם עַל הַפָּרוּס וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וּמִמַּה שֶּׁבִּפְנִים עַל שֶׁבַּחוּץ:
הלכה ט״ו
תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת. לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. וְאִם אָמַר יִקָּדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים מוֹשֵׁךְ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים וּמֵרִים מֵהֶם אַחַת מִכָּל קָרְבָּן. וְהָאַרְבָּעִים הַשְּׁנִיּוֹת יִפָּדוּ וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין:
הלכה ט״ז
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה וְהָיָה לַחְמָהּ חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פַּגִי לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. אֲבָל אִם הָיָה חוּץ לָעֲזָרָה קָדַשׁ הַלֶּחֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְפָנִים:
הלכה י״ז
שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פְּנֵי הַלֶּחֶם בַּתַּנּוּר וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאַחַת מֵהֶן. לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:
הלכה י״ח
שְׁחָטָהּ וְנִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם קָדַשׁ הַלֶּחֶם. נִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ טְרֵפָה אוֹ שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. וְכֵן הַדִּין בְּאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ב

א׳
פסולות. עיין מנחות ע"ו ב' ובתוספתא פ"ח.
ב׳
עד שלא וכו'. תוספתא שם פ"ד.
ג׳
עד שלא וכו'. שם בתוספתא.
ד׳
עד שלא וכו. שם בתוספתא.
ה׳
כשרים ויביא וכו'. שם בתוספתא.
ו׳
לא קדשו וכו'. עי' מנחות מ"ד ב' ע"ט א' (ודווקא ליקרב לא קדשו אבל לענין ליפסל בלינה קדשי משניתן בכלי שרת כדלעיל סימן ל"ו וכמש"כ תוס' מנחות ט"ו ב' בד"ה אפשר וכו' וע"ט א' בד"ה אין וכו' יעו"ש). מקבלה ואילך וכו'. היינו ר"ל שהקבלה היה בפסול וכמש"כ מרן ונסתלקה השגת הראב"ד יעו"ש היטב. זבח אחר וכו'. מנחות ע"ט א'. שנפסלו בלינה. שם ע"ב מסקנא הכי. מפני שלב וכו'. שם וכ"כ התוס' שם ט"ו ב' ד"ה איפשר וכו' וכ"כ התוס' במעילה י"ד א' בד"ה בונין וכו' ומתוך כך תמהתי בחי' למגילה על מש"כ הרמ"א באו"ח סימן קנ"ד סעיף ח' ט' יעו"ש היטב. בקרבן יחיד וכו'. ועיין בתוס' שם ט"ו ב' ד"ה אפשר וכו' שכתב דלרבנן מקריבין אפילו ביחיד יעו"ש ועיי"ש שני תירוצים בזה ולפי תירוץ השני אף לרבנן הוקבעו ביחיד ועיין תוס' יו"ט פ"ז מ"ד מש"כ בזה.
ז׳
יקרבו נסכיהם. עיין מנחות ה' א' צ' א' צ"א א' ועיין שם בתוספות ד"ה וכל וכו' ועיין מל"מ שהערה מקורו.
ח׳
תודה ותמורתה וכו'. עיין מנחות ע"ט ב' כריתות כ"ז א' ובתו"כ צו פי"א ותוספתא דמנחות פ"ח יעו"ש היטב. צריכין לחם. לכאורה משמע ששניהן צריכין לחם דהיינו שיביא לחם לכל אחד ואחד אבל שם בש"ס לא משמע כן דהכי איתא שם ע"ט ב' מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות מניין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה וכו' יכול שתהא שנייה טעונה לחם וכו' אלמא דחד מהן טעונה לחם ולא שנים וע"כ גם רבי יוחנן ס"ל כן מדפריך התם אי לפני כפרה תנינא וכו' יעו"ש היטב וכן מוכח ג"כ מהא דהלכה ט' לכן נ"ל לפרש דגם רבינו ה"ק דאיזה שמקריב ראשון הרי היא טעונה לחם אבל הקרבה השנייה אינה טעונה לחם. ואולי י"ל דכ"ז שלא הקריב אחת מהן והרי שתיהן עומדות ליקרב טעונות שתיהן לחם אבל אם הקריב אחת מהן תחלה אף שהקריב החליפי תודה והתודה עצמה הקריב אח"כ אינה טעונה לחם ויש לעיין היטב בזה. והראשון נ"ל יותר ועיין לקמן ה"ט ד"ה יביא בזה. טעונין לחם וכו'. שם פ' א' איתא בחליפי תודת נדבה שטעונה לחם אף לאחר כפרה אבל מתמורת תודת נדבה לא נזכר שם וס"ל לרבינו דהכל חד טעמא הוא (ודע דמה דאיתא בכריתות כ"ז א' לא שנו אלא לאחר כפרה דוולד אין טעון לחם וכו' היינו לפי המסקנא דמנחות דר"י אמר סתם לא שנו אלא לאחר כפרה יעו"ש היטב והבן).
ט׳
תודתו ואבדה וכו'. במנחות פ' ב' וכדרבא ועיין לעיל פ"ד ה"ד ובפי"א הכ"ו יעו"ש.
י׳
מעות לתודתו וכו'. תוספתא דמנחות פ"ח יעו"ש. המפריש תודתו וכו'. שם בתוספתא. יביא מן וכו'. שם בתוספתא. ונ"ל דאתיא כוותיה דרב דאמר ביומא ס"ד א' דמצוה בראשון וכמש"כ רבינו לקמן בפ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הט"ז יעו"ש. ודע דאיתא שם עוד בתוספתא וז"ל המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה תקרב וטעונה לחם וטעונה נסכים המפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן ולקח בהן תודה והקריבה ואח"כ נמצאו מעות הראשונות יביא מאלו תודה ותקרב וטעונה לחם וטעונה נסכים לקח בהן תודה והותיר יביא בהן תודה ותקרב ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים עכ"ל. והנה דעת התוספתא נראה לחלק בין קרב אחרונה החליפין דאין טעונה לחם אבל אם הקריב תחלה החליפין ואח"כ נמצאת הראשונה דאז טעונה לחם ולפ"ז יש לקיים קצת דברי רבינו בהלכה ח' שכתב דשניהן צריכים לחם ומיירי שהקריב מתחלה את החליפין ואח"כ התודה עצמה אבל מהא דהלכה ט' מבואר דאינו כן דשם מבואר דאם נתכפר באמצעית דשניהן אין טעונין לחם ואולי יש לחלק בין נמצאת קודם כפרה שאז אם הקריב התודה אח"כ אינה טעונה לחם אבל אם נמצאת התודה עצמה לאחר הקרבה אז טעונה לחם אבל יש לעיין למה לא העתיק רבינו דין זה ולחלק בין נמצאת קודם הקרבה לנמצאת אח"כ לכן נ"ל דיותר נכון להגיה בתוספתא דאינה טעונה לחם ומתחלה כתב דאם נמצאת הראשונה קודם הקרבה דיקריב התודה עצמה עם לחמה והשני יקריב בלא לחם ושוב קמ"ל דאם הקריב תחלה את החליפין עם הלחם ואח"כ נמצאת התודה עצמה דתיקרב בלא לחם ולכן לא העתיק רבינו דין זה. שוב ראיתי כי גם המפרש הגיה כן בשם התוספת בכורים יעו"ש (ויש לעיין בזה) ומש"כ בתוספתא לקח בהן תודה והותיר וכו' הטעם פשוט דהוי מותר דתודה וכמבואר בש"ס פ' א' והמפרש כתב דזה הוי נמי חליפין יעו"ש ולא דק.
י״א
אבד הלחם וכו'. פסחים י"ג ב' ומנחות פ' א'.
י״ב
מביא בהן וכו'. מנחות פ' א'.
י״ג
ונתערבה בתמורתה וכו'. ר"ה ה' ב' מנחות פ' ב' ודוקא באומר ה"ז אבל באומר הרי עלי מייתי בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תיהוי אחריות וכדמסיק התם במנחות יעו"ש. תרעה עד וכו'. באמת שם לא נזכר דתרעה עד שיפול בו מום רק שם איתא סתם אין לו תקנה וי"ל דתמות כי מה יעשה בה. וע"כ כוונת רבינו מדחזינן שהש"ס שקיל וטרי התם טובא בזה למצוא לה תקנה אלמא דיש להמציא לה תקנה רק דהש"ס לא משכח לה שום תקנה שתיקרב היא עצמה מ"מ כל מה שנוכל למצוא לה תקנה במקצת שלא תדחה לגמרי עבדינן ולכן כתב תרעה עד שתסתאב ואז הוי מותר דתודה והש"ס פריך התם ולייתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא תיהוי מותר דתודה ומשני וכי מפרישין תחלה למותרות יעו"ש ולכן בכה"ג שפיר דתרעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בהמה לתודה והא תיהוי מותר דתודה וכמש"כ הראב"ד וזהו כוונת רבינו אלא שקיצר ואי משום דמסיק שם דהתורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולנדור בתחלה יעו"ש פ"א א' היינו דוקא באומר הרי עלי להתחייב באחריות אבל באומר ה"ז לא דהלכה כר"י דמיקל באומר ה"ז עיין נדרים י' א' וחולין ב' א' (ועי' תוס' דמנחות פ"א א' ד"ה התורה וכו') ובמש"כ אתי שפיר דברי רבינו ודברי הראב"ד ומש"כ מרן בזה במחילת כת"ר לא נהירין דבריו דוק והבן (ומש"כ בסוף דבריו וכיון דלא אמר ה"ז אין כאן שום חיוב עכ"ל ט"ס וצ"ל וכיון דאמר ה"ז וכו' או וכיון דלא אמר רק ה"ז וכו' אמנם בש"ס שם מבואר דלא כדבריו במה דדחיק התם למצוא תקנתא והבן) ושוב ראיתי בחכם צבי סימן כ"ד שהאריך בזה יעו"ש.
י״ד
כולן פסולות. עיין מרן שהראה מקום למנחות י"ב ב' יעו"ש וצ"ע דהתם מיירי לענין שתי הלחם לכן נ"ל דמקורו מהא דהתם מ"ו א' עד שלא שחטה נפרס לחמה מביא לחם אחר ושוחט וכו' ועיי"ש ברש"י ד"ה נפרס לחמה וכו' יעו"ש היטב ועיין לעיל הלכה י"ב. שאר החלות וכו'. הא דנטמאה י"ל דגמיר לה מהא דלחה"פ לעיל פ"ה הט"ז יעו"ש והא דיצאת היינו מהא דאיתא מנחות י"ב ב' דלר"ע ביצאת השאר כשרות עיין מרן. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה אחת אמאי כולן פסולות יביא מתוך ביתו וימלא ואם לאחר זריקה הרי תורם מן השלם על הפרוס אלא בין שחיטה לזריקה בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול דהא כולהו בחד גוונא תני להו ולא תני בהו תורם מן השלם על הפרוס ולא מן הטהור על הטמא ולא ממה שבפנים על מה שבחוץ אלא הכל פסול ולית להו תקנתא עכ"ל וכוונתו להשיג על רבינו שמחלק בין נפרס שכולם פסולות ובין טומאה ויציאה שהשאר כשרות והקשה הא קודם שחיטה אמאי בנפרס כולם פסולות הא כיון שלא נתקדשו עדיין א"כ אמאי כולן פסולות הא יש לו תקנה שיביא אחרים מביתו וימלאנו דומיא דאיתא התם בש"ס מ"ו א' דיכניס קודם שחיטה לפנים ועל כרחך מיירי הא דקתני כולן פסולות לאחר שנשחט קודם זריקה והתם קתני נפרס וטומאה ויציאה בחד גוונא ומשמע דכולם פסולים. ובאמת כ"כ התוס' שם בד"ה מששחטה וכו' דלשון פסול משמע דאפילו נטמא מקצתו פסול כולו יעו"ש ומרן תירץ דהברייתא לאו בחדא מחתא מחתינהו והא כדאיתא והא כדאיתא יעו"ש ולכאורה תמיה הא רבינו כתב בעצמו וז"ל ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול עכ"ל משמע דגם ביצא ונטמא הלחם כולו פסול והטעם בזה דבעינן בשעת הזריקה שיהיו כל החלות כתיקנן וכיון שמקצתן נטמאו או יצאו לא נעשו כולן כתיקנן וכולם פסולות וג"כ לא מועיל השלמה אז דאינו מועיל השלמה רק קודם השחיטה אבל לאחר השחיטה הרי אף שישלים החלות מ"מ לא קדשתינהו השחיטה. ודוחק לומר שכוונת רבינו כי בתודה שנפרסה אף קודם השחיטה שוב אינו מועיל השלמה לאינך וכולן פסולות משא"כ ביצא ונטמא דמועיל השלמה קודם שחיטה דלכאורה זה לא יתכן כיון דקודם שחיטה לא קדישי כלל וכמו שאינו נפסל ביוצא כך אינו נפסל בפרוס ואולי יש לחלק בין הנושאים והוא דביוצא ליכא שום פסול אף ביוצאת עצמה דמכניס אותה שיצאת עצמה והיא כשרה משא"כ בפרוס דהיא עצמה ודאי פסולה וה"ה דפוסלת אחריני (ובאמת צע"ק על רבינו שכתב ביצא לחמה קודם השחיטה שיביא לחם אחר ושוחט ובש"ס איתא בהדיא עד שלא שחטה מכניס ושוחט ורבינו כלל שלשתן בלשון ודין אחד והש"ס חילק בינייהו). ובאמת מדקדוק לשון רבינו שכתב נזרק הדם ואח"כ נפרס מקצת הלחם או נטמא או יצא וכו'. ולא כתב תחלה דמיירי במקצת ע"כ משמע דמפרש כל הברייתא דבנפרס ונטמא ויצא כל הלחם מיירי אע"ג דבנפרס על כרחך גם רבינו מודה דה"ה בנפרס אפי' אחת מ"מ י"ל דהברייתא מדקאמר לחמה משמע כל לחמה קאמר ולא מיירי במקצת אך א"כ לא ידעתי אמאי כתב רבינו דנפסל הלחם כולו ופשיטא דהכי הוא דכיון דכלם נפרסו ונטמאו ויצאו. ועוד תיקשי דאם נימא דביצא מקצת או נטמא מקצת דהשאר כשר א"כ למה נקט זה דווקא אם נטמא או יצא לאחר זריקה והו"ל להשמיענו דה"ה קודם זריקה דתורם מן הטהור על הטמא וממה שבפנים על מה שמבחוץ. סוף דבר דברי רבינו תמוהים לי מאד. אבל ביישוב דברי רבינו נ"ל קצת דס"ל דאליבא דר' עקיבא דס"ל זריקה מועלת ליוצא וכ"ש לטמא אה"נ דהשאר כשרים כדאיתא במנחות י"ב ב' והך ברייתא דמנחות מ"ו א' לא אתי כר"ע רק כר' אליעזר ועיי"ש בתוס' ד"ה מששחטה וכו' וס"ל כרבא דשם י"ב ב' דלר"ע יש חילוק בין נפרס לנטמא ויצא אבל הך ברייתא דמ"ו א' לא אתי כוותיה והברייתא ההיא באמת לא מחלקא בין נפרס לנטמא ויצא ולא צריך למש"כ מרן דהא כדאיתא והא כדאיתא רק דהברייתא משווה אותם לגמרי אבל רבינו דחאה מהלכה כיון דס"ל כר"ע כמבואר בפ"ג מהל' מעילה ה"א יעו"ש ורבינו לא נמנע מלהעתיק לשון הברייתא גם כן כלשונה כיון שכבר הקדים לחלק בין נפרס לטומאה ויציאה (ועיין בתוס' שם מ"ו א' ד"ה נפרס וכו' שכתב וצ"ע שלא יקשה מכאן לרבא דאמר בפ"ק י"ב ב' דלמ"ד זריקה מועלת ליוצא דבחסרות מודה עכ"ל ולא ידעתי מאי קשה להו הא רבא ס"ל לר"ע דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אבל לחסרות מודה והברייתא זו ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא וכ"ש לחסרות אבל אה"נ לר"ע מועלת ליוצא ולטומאה ולא לחסרות ועוד דמשמע קצת מלשונם לרבא דאמר מעיקרא ואביי דס"ל דלר"ע מהני נמי לחסרות לק"מ והא אדרבא יקשה להו טפי דהא כאן מבואר דלחסרות לא מהני זריקה וצ"ע. ובדוחק אפשר ליישב דקאי על מש"כ מתחלה דכולהו צריכי וע"ז כתב וצ"ע. ור"ל בשלמא לאביי דס"ל דנפרסה קיל מיוצא משום שנפרסה איתא בפנים והו"א דקילא יעו"ש ס"ל דשפיר יש לעשות צריכותא אבל לר"ע דס"ל דחסר חמור מיוצא א"כ ס"ל דא"א לעשות צריכותא בזה והבן וצ"ע וה' יאיר עיני. גם שם בד"ה מששחטה וכו' הקשו וז"ל ותימה דלעיל כ"ה ב' דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ר"א וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות עכ"ל. ונ"ל ליישב בפשיטות דהתם בעי להוכיח דר"א ס"ל דמרצה על אכילות מדלא מצינו פלוגתא בזה רק ר' יוסי ור"א ור' אלעזר ס"ל דמרצה על אכילות ור"י ס"ל דאין מרצה (וכ"ה בפסחים ע"ז א') ובעי התם לאפוכי ברייתא דר"א ס"ל אין מרצה על אכילות ואהכי מקשה שפיר מהך ברייתא (והיא בתו"כ צו פ"י פרשה ט' רק דיש שם ט"ס וצ"ל וא"ת בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו משום טומאה וכו' ועיי"ש בקרבן אהרן) דהא מוכח מהך ברייתא דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא וציץ מרצה על אכילות ועל כרחך ר"א היא כיון דמצינו מפורש שר"א ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא אבל ר"י לא מצינו דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא ומסתמא ס"ל כר"ע רבו דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אלמא דר"א ס"ל דציץ מרצה על אכילות והברייתא לאו איפכא היא אבל מ"מ יש תנא דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא ואין ציץ מרצה על אכילות והיינו הך תנא דברייתא הכא ודוק היטב) ודע שראיתי בצאן קדשים במנחות שם מ"ו א' בד"ה מששחטה שכתב על התוס' הנ"ל שהוכיחו מהברייתא דס"ל דכולן פסולות בנטמא אחד מהם או ביצא אחד מהם וז"ל התוס' ועוד דהו"ל למיתני תורם מן הטהור על הטמא כדקתני סיפא גבי נזרק הדם וכו' וכתב ע"ז הצ"ק וז"ל ודבריהם אין מובנין לי כיון דקתני וידי נדרו יצא ע"כ הלחם פסול דקתני היינו אותו שיצא ולא כולו ותורם מן הטהור על הטמא ומ"ה יצא ותו ל"צ למיתני תורם מן הטהור וכו' עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי כיון שלשון הברייתא לא בסתר דיבר לחלק בין קודם זריקה לאחר זריקה בזה דמשמע דאבל קודם זריקה לא מהני שיתרום מן הטהור על הטמא וכ"כ הראב"ד וזה פשוט ומבואר. אמנם רבינו לא ס"ל כן לדינא כיון דקי"ל כר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ולכן לא נפסלו השאר וכנ"ל. ויש לעיין על הראב"ד הא מפורש לעיל בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הט"ז שנטמא אחת מן החלות ומן הסדרים קודם הקטרה דהטהור נשאר בטהרתו ואולי דשם מפני דקרבן צבור הוא ובא בטומאה לכן מועיל ההקטרה לענין דנאכל משא"כ כאן דאינו עולה לחובתו כלל דהמצוה לא נתקיים כלל וכן יש להביא ראיה קצת לזה דר"פ אמר התם ט"ו א' דרבנן ס"ל דהציץ מרצה על אכילות ואילו בפסחים ע"ז א' איתא דכו"ע ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות רק דר"א ס"ל הכי אלא ודאי דהתם שאני וצ"ע בזה כי הוא מעין עמוק בהא דציץ מרצה על האכילות ואין כאן מקומו. והנה מש"כ רבינו להשוות יציאה לטומאה יש לעיין בזה קצת דלרבא שם במנחות י"ב ב' לא קאמר רק הא יצאת לא אליבא דר"ע משום דס"ל דזריקה מהני ליוצא אבל לטומאה לא שמענו לו ורק כי קאמר דאתי כר"א קאמר הא נטמאת לא דמשום דס"ל דמרצה ציץ על אכילות הא אליבא דר"ע י"ל לכאורה ס"ל ביוצא דוקא מועלת זריקה ולא לטומאה. אמנם הא ליתא כיון דביוצא מיקל כ"ש בטומאה דקיל ממנו והא ראיה דהא אביי ס"ל דגם בחסר מיקל וכ"ש בטומאה דקיל י"ל דכו"ע מודו בזה וכ"כ מרן כיון דמכשיר ביציאה כ"ש בטומאה והוא נכון וברור ואף דאנן ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות מ"מ לענין זה כיון דהזריקה מועלת ליוצא כ"ש בטמא. וראיתי כאן להמפרש בתוספתא ספי"א דמנחות דברים זרים ומגומגמים בזה יעו"ש היטב ועיין לקמן בפ"ג מהל' מעילה ה"ט מש"כ בשם התוספתא יעו"ש. ועיין תוס' פסחים ע"ח א' דבור המתחיל הא לא קשה וכו' דכתב דהאי דסבירא ליה לרבי (יהודה) [יהושע] אם זרק הורצה הוא מטעם דסבירא ליה דציץ מרצה על האוכלין יעו"ש היטב אלמא דבהא קי"ל שפיר דבדיעבד אמרינן דציץ מרצה על אוכלין לענין הרצאה וה"נ אמרינן כן דבדיעבד אם נטמא או יצאת מהני ציץ לרצויי על הפסולין דניהוי כמו שהן שלימות ואף דלענין יוצא לא מהני ציץ מ"מ ס"ל כר"ע דזריקה מועלת ליוצא וכמש"כ תוס' שם בפסחים ל"ד ב' ד"ה שאם וכו' יעו"ש ואע"ג דשם לא מהני לענין לכתחלה מ"מ היינו דווקא לר"י דס"ל דאינו מועיל רק לענין ההרצאה ולא להוציא ממעילה אמנם לר"ע דס"ל דמועיל להוציא ממעילה אה"נ דמועיל ג"כ לענין דכשר לכתחל' וע"ע בתוס' מנחות י"ב א' בד"ה ה"מ וכו' יעו"ש היטב והבן היטב בכל מש"כ. ועוד עלה בלבי לחלק באופן אחר דבאמת רבינו ס"ל כפשטא דברייתא דף מ"ו א' וס"ל דלאחר השחיטה אין לו תקנה והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא תיקן וזרק הורצה דהכשרים נשארו בכשרותם ולכן תחלה כתב הדין דיש חילוק בין נפרס לנטמאת ויצאת לענין בדיעבד ושוב העתיק הברייתא לענין לכתחלה ועתה אתי שפיר טפי דהא דציץ מרצה על האוכלין היינו בדיעבד. אולם זה קשה לי בשלמא שם בדין דר' יהושע שפיר ס"ל דלכתחלה לא יזרוק כלל ואם זרק הורצה אבל כאן דע"כ יזרוק בשביל הקרבן עצמו א"כ תמיד נימא דכיון שע"כ יזרק הדם א"כ יהא כדיעבד והורצה. ואולי אפשר לחלק ולומר דהב"ע שהורו לו מתחלה שהלחם פסול אז לא יועיל הזריקה להכשיר הלחם אבל אם לא נודע לו עד לאחר הזריקה או שנודע לו קודם ולא הורו לו שנפסל הלחם כולו וזרק הדם אז נכשר הלחם ובזה מיושב הכל ובזה היה מיושב דברים רבים ודוק היטב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'. מביא לחם וכו'. כבר העירותי לעיל בד"ה שאר החלות בזה דהו"ל לפסוק ביוצא דאותו הלחם עצמו יכניס וכשר. לא יצא. לפנינו הגי' שם בש"ס משנשחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא שהציץ מרצה על הטמא והלחם פסול וכ"כ רש"י דס"ל דהציץ מרצה על האוכלין אמנם רבינו היה לו כגירסת התוס' שם ד"ה מששחטה וכו' וכבר נתבאר לעיל בד"ה הנ"ל בעזר ה' יעו"ש היטב ועיין בתוספתא דמנחות פ"ח דאיתא שם כגי' התוס' רק מה דאיתא שם גבי נפרס דידי נדרו יצא יעו"ש זה ודאי ט"ס דבנפרס כו"ע מודו דידי נדרו לא יצא, וכן הגיה המפרש שם.
ט״ו
שמונים חלות וכו'. עירובין נ' א' קדושין נ"א א' מנחות מ"ח א' ע"ח ב' ועיין במרן שתמה למה פסק כר"י לגבי חזקיה יעו"ש והמל"מ הביא בשם הרשב"א שפסק כחזקיה יעו"ש ועיינתי ברשב"א בקדושין שם וראיתי שהביא הא דהראב"ד דאם אמר תקדוש פלגא פלגא לא קדשה יעו"ש וזה לא הביא יעו"ש וכ"כ בחי' הרמב"ן לקדושין יעו"ש היטב ויש ליתן קצת טעם לדברי רבינו דהא לתירוץ אביי דס"ל דפליגי באי כלי שרת מקדשין שלא לדעת וחזקיה ס"ל דמקדשין שלא לדעת יעו"ש ורבינו פסק לעיל פ"ג ה"כ דאין מקדשין רק לדעת יעו"ש והנה לפי אוקימתא דאביי לית הלכתא כחזקיה וס"ל לרבינו דפסיקא להו דלית הלכתא כחזקיה בהא (ומה שיש לעיין על תירוץ דאביי דהא בהדיא ס"ל לחזקיה בסוכה נ' א' דכ"ש אין מקדשין שלא לדעת יעו"ש כבר הקשו התוס' בסוכה שם יעו"ש מש"כ בזה (ועי' ברא"ש פ"ק דב"ק סימן ח' שפסק כחזקיה לגבי ר"י ועיין בתפארת שמואל שם שכתב להיפך מהא דע"ז ל"ח א' יעו"ש וע"ע ברשב"א בגיטין פ"ד ב' יעו"ש היטב דתרי חזקיה הוו וצ"ע ועיין לקמן פ"ג מהל' מעילה ה"א.
ט״ז
לא קדש. פסחים ס"ג ב' מנחות ע"ח ב' מעילה ג' ב' ועיין תוספתא פ"ח דמנחות ובירושלמי יומא פ"ו ה"ו.
י״ז
שלא קרמו וכו'. מנחות ע"ח ע"ב ומעילה ג' ע"ב ובתו"כ צו פי"א יעו"ש.
י״ח
במחשבת זמן וכו'. מנחות ע"ח ע"ב ובמעילה ג' ע"ב ובתוספתא פ"ח דמנחות. בעל מום או טרפה. שם במנחות ובתוספתא שם. באיל נזיר וכו'. שם במנחות ע"ט א' ובש"ס משמע לכאורה דלא קאי רק אשלא לשמן אבל לא לשאר מילי יעו"ש היטב במשנה אבל באמת הא דשלא לשמה ידעינן לה מדכתב התוס' יו"ט שם משום דכל לחם הבא ע"י זבח איכא למילף מהדדי א"כ ה"ה והוא הטעם לכל מילי ויש לעיין אמאי לא כתב דה"ה בכבשי עצרת ועיין לעיל פ"ח מהל' תמידין ומוספין הי"ד לענין טרפה ולקמן פי"ז ומ"מ יש לעיין בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ב

א׳
שתי הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה שהוסיף במדתן או חסר כל שהוא פסולות תוספתא דמנחות פרק ח' דכיון דהתורה קבעה מדה לשתי הלחם שני עשרונים וללחם הפנים שני עשרונים לחלה ועומר שהוא עשירית האיפה לתנופה מעכב ואם הוסיף או חסר פסל בין שהוסיף בסלת בין שלא הוסיף בסלת אלא שיתר בחל' אחת וחסר כנגדה בחל' אחרת דעשרון בעינן לכל חד משתי הלחם ושני עשרונים לכל חד מלחם הפנים אבל ריבה מדת סאין או חסר מדת סאין כגון עומר שהיה משלשה סאין שהביאו משנים כשר כיון שהוציא עשרון שלם כדאיתא בתוספתא פרק ו'. חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו עד שלא נזרק דם הכבשים פסולין משנזרק הדם כשרים. וכן שתי הלחם בזריקת דם הכבשים ושני סדרים בהקטרת בזיכין. אבל נסכים שחסרו אפילו קרב הזבח יביא אחרים למלאתן בתוספת' פ"ו חלות תודה ורקיקי נזיר מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן וקודם זריקה הוא דמעכבי משום דהזבח נקרב עליהן דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו משמע דבעינן שיהו החלות שלימות בשעת שחיטה וזריקה וכן שתי הלחם בזריקת דם הכבשים וב' סדרים בבזיכין דהוו כמנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה כדילפינן לעיל ונסכים בעינן להו שלמים בשעת ניסוך אפילו קרב הזבח כדכתיב ויין לנסך רביעית ההין דמשמע דבשעת ניסוך יהא רביעית ההין.
ו׳
נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל אחר כך קדשו משנה פרק התודה ובגמרא אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת זבח מאי טעמא אמר קרא זבח ונסכים שהזבח מקדש הנסכים ואם כן דשחיטת זבח מקדש להו ולא מתקדשי קודם אם נפסל הזבח בשחיטה לא קדשו הנסכים דשחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים אבל נפסל הזבח מקבלה ואילך קדשו נסכים ואם יש שם זבח אחר יקרבו כדתנן התם וטעמא כדאמר ר' ינאי דלב בית דין מתנה עליהם דאם לא הוצרכו יהו לזבח אחר ולב ב"ד מתנה מהני להו משום דאין הזבח מפגל הנסכים כרבנן כר"מ סוף פרק הקומץ זוטא דאמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר אפילו עד עשרה ימים כדכתיב מנחתם ונסכיהם ואמר מר ואפילו למחר אלמא לאו מזבח נינהו ולהכי אפילו הביאם עם הזבח איפשר לשנותו לזבח אחר ולא הוקבעו כלחמי תודה דהזבח מפגלן ובקרבן יחיד דלא שייך לב בית דין מתנה יפסל בלינה וכן בצבור שלא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה דכיון דהיה זבוח באותה שעה לא אמרו שנסכים שהפרישן לזבח זה שמותרין לזבח אחר אבל מדאוריתא הוה מהני לב בית דין לשנותם לזבח אחר ולאפוקינהו נמי לחולין אם לא הוצרכו אלא משום גזרה שלא יאמרו דבלא נפסל יוצאין נסכים מכלי שרת לחול. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם דכשרים הם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחטאת ופסח דפסולין שלא לשמן אין טעונין נסכים.
ח׳
וולד תודה ותמורתה ומפריש אחרת תחת האבודה אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם מתנית' פרק התודה וולד תודה ותמורתה הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם שנאמר והקריב על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא וולדה ולא חלופה ולא תמורתה טעונין לחם ובגמרא תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב דלא הוה צריך לומר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב על זבח התודה אם על תודה יקריב מנין למפריש תודתו ואבדה וכו' מנין שאי זה שירצה יקריב ולחמה עמה תלמוד לומר התודה יקריב יכול שתהא שניה טעונה לחם תלמוד לומר יקריבנו אחד ולא שנים אחר שריבה הכתוב להקרבה מיעט שאין טעון לחם מנין לרבות וולדות ותמורות להקרבה תלמוד לומר אם על תודה יכול יהו טעונות לחם תלמוד לומר והקריב על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא וולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם ואם עדין לא כפר בה טעונין לחם שם שלח רב חנינא משמיה דר' יוחנן לא שנא אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה אם הקריב וולד ותמורה וחליפין טעונין לחם הוי בה רב עמרם אהייא קאמר ר' יוחנן ל"ש אי לימא אחליפי תודות חובה כגון דאמר הרי עלי אי לפני כפרה תנינא בברייתא דטעונה לחם דקתני והרי שתיהן עומדות אי זה מהם שירצה יקריב ולחמה עמה ובתודת חובה מיירי דקתני והפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא ואי לאחר כפרה תנינא במתני' נמי דאין טעון לחם אלא אחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם דמרבה בתודות הוא דהואיל ולא היה מחוייב להפריש אחרת דלא היה חייב באחריותה והפרישה גלי אדעתיה שרצה להרבות בתודה של נדבה והילכך מביא לחמיהן אלא רבי יוחנן לא קאי אלא אוולד תודת נדבה אין טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה דמותר תודה הוא שכבר נתכפר באחר דדבר הבא מאליו חשיב מותר אלא אוולד תודת חובה דלפני כפרה טעון לחם לאחר כפרה אין טעון לחם וקא משמע לן ר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ואיתמר נמי הכי משמיה דרבי יוחנן כדאיתא התם ונפקא לן ממימרא דרבי יוחנן דבחובה שלשתן טעונות לפני כפרה ולאחר כפרה אין טעונות ובנדבה תרוייהו טעונות בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וולד אינו טעון דהוי מותר תודה כדאמרי'.
ט׳
הפרישה ונאבדה הפרישה ונאבדה ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם לפי שהיא חליפי תודה ראשונה שלישית טעונה לחם דלא הויא חליפי ראשונה אלא כתודות דעלמא נתכפר בשלישית שניה אין טעונה לחם שהיא חליפה של שלישית ראשונה טעונה לחם לפי שאינה חליפין נתכפר באמצעית שתיהן אין טעונות לחם לפי שהיא חליפת הראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאף על פי שאינה חליפת ראשונה הויא חליפה דחליפה והיינו אמצעית שנתכפר בה דכשנתכפר בראשונה לא חשבינן לשלישית חליפה דחליפת ראשונה ושם היא מימרא דרבא ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא. הפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש אחרים ונמצאו הראשונים יביא מאלו ומאלו תודה ולחמה והשאר יביא בהן תודה ואינה טעונ' לחם אלא נסכים דמה שנשאר הוי חליפי תודה וכן הפריש תודתו ואבדה והפריש מעות ונמצאת יביא במעות תודה בלא לחם דהוו חליפי תודה וכן הפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש תודה תחתיהן ונמצאו יביא מן המעות תודה ולחמה והתודה האחרונה תקרב בלא לחם דהויא חליפי מעות תודה ראשונה כל זה שנוי בתוספתא דמנחות פרק ח' כלשון הרב ז"ל.
י״א
האומר הרי זו תודה והרי זו לחמה פ' התודה אמר רבי אבא זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר דכיון דאמר זו בתודה נתחייב בלחמה וכל זמן שעיקר הזבח קיים חייב בלחם אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת דלא אמר אלא זו ולחם הוא לגלל תודה כדכתיב והקריב על זבח התודה חלות ואין תודה גלל לחם משום הכי אבדה תודה אינו מביא אחרת אף על גב דלחמה קיים. הפריש מעות לתודתו וניתותרו מביא בהן לחם הפריש ללחם והותיר אינו מביא בהן תודה מימרא דרבא שם משום דרב כהנא דאמר מנין ללחמי תודה שנקראו תודה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות ולחם איקרי תודה כדאמרינן ותודה לא איקרי לחם.
י״ג
האומר הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן השניה אין להם תקנה שם פ' התודה תני ר' חייא תודה שנתערבה וכו' חברתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא ואמרינן לעיל תודה טעונה לחם ולא תמורתה לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא ומייתי התם גווני טובא למימר דאית בה תקנה ואיפריכו כולהו ולהכי קיימא לן כר' חייא דאין לה תקנה ותרעה עד שיפול בה מום.
י״ד
תודה שנפרסה חלה אחת כולן פסולות בפרק התכלת וכתב רש"י ז"ל לא ידענא מנא ליה דמיפסיל לכולהו משום דנפרסה אחד מהם ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהוא מנחת תודה וכתיב בה כי קדש קדשים היא היא שאם נפרסה אחד מחלותיה פסולות ע"כ ונראה דלדעת הרב ז"ל אפילו נפרסה אחד מהם עד שלא נשחטה התודה יביא כל הלחם ולא סגי בחלה א' דלהכי כתיב היא לומר דאם נפרסה אחד קודם שחיטה דיחזור ויביא כל הלחם דאי לאחר שחיטה אפילו נטמא או יצא אחד מהם כל הלחם פסול ולהכי כתב הרב ז"ל סתם תודה שנפרסה אחד מחלותיה כולן פסולות וביצאת ונטמאת כתב דשאר החלות כשרות והיינו קודם שחיטה והאי דכתב נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר ושוחט היינו בנפרס או נטמא או יצא הכל דצריך להביא לחם אחר כמו שכתב נפרס לחמה ואפילו תימא פרס לחמה או נטמא או יצא אחד מן החלות כשמביא לחם אחר כל חד כדיניה כשנפרס חלה אחד מביא כל הלחם דנפרס לחם אחד נפסלו כל החלות כדילפינן וכשנטמא או יצא לחם אחד מביא לחם אחר וישלים ובזה נסתלקה השגת הראב"ד ז"ל דבנפרסה חלה אחת קודם זריקה לא יביא מתוך ביתו חלה אחת וישלים אלא יביא כל הלחם דנפרס חלה א' נפסלו כולן מדכתיב היא כדפי'. ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול ומשום דאיפסיל לחם לא איפסל תודה דשלמים קרייה רחמנא דכתיב תודת שלמיו לומר מה שלמים קרבי בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם דתודת שלמיו משמע דאף על פי שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים. נזרק הדם ואחר כך נפרס או נטמא או יצא תורם מן השלם ומן הטהור ממה שבפנים וברייתא היא בפרק התכלת בתלת בבי נפרס ונטמא ויצא וגרסינן בנטמא נמי וידי נדרו לא יצא כדפי' התוספות התם.
ט״ו
תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מושך ארבעים מתוך שמונים שם פרק התודה חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו אמר רבי זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשו אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים לא קדשו שהרי אין מביאין לתודה אלא ארבעים חלות כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מיכוין דאי אבדו ארבעים ניפוק באחריני ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין ופסול בשחיטת הזבח מקדש הלחם כדכתיב על זבח תודת וגו' ואביי ורב פפא אוקימו פלוגתייהו בגוונא אחרינא ולא נקטינן אלא כרב זירא דבפרק האיש מקדש ופרק מי שהוציאוהו אייתי תלמודא מימרא דחזקיה ורבי יוחנן ואוקי פלוגתייהו כדקאמר ר' זירא אלא שנראה שהרב ז"ל פסק כרבי יוחנן דבסתמא לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ואנן קיימא לן כחזקיה לגבי רבי יוחנן דרביה הוה וצריך עיון ומושך ארבעים מתוך שמונים ומרים תרומה.
ט״ז
השוחט את התודה והיה לחמה חוץ לחומת בית פאגי משנה שם השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם ובגמ' מאי חוץ לחומה רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת הר הבית וריש לקיש אמר חוץ לחומת עזרה וטעמא דרבי יוחנן דהלכתא כותיה משום דאף על גב דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך אלא אפילו היא חוץ לחומת העזרה כל שהיא תוך חומת הר הבית קדוש ותניא כותיה דרבי יוחנן כדאיתא התם אבל תוך חומת הר הבית מיהא בעינן כיון דמתקדשי בשחיטת הזבח. שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור ואפילו אחת מהם לא קרם פניה לא קדש הלחם משנה שם ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח וגו' מלמד שאין הלחם קדוש אלא א"כ קרמו פניה בתנור דעל חלות לחם חמץ יקריב משמע דבשעת שהוא שחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור. שחטה ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או מקום קדש הלחם משנה שם חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם ובגמרא מתניתין מני רבי מאיר דתניא זה הכלל כל שפיסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם פסולו אחר שחיטה קדש הלחם חוץ לזמנה וחוץ למקומה לאו היינו פיסול קודם שחיטה ולהכי קדש הלחם ליפסל אבל שחטה ונמצאת טרפה לא קדש הלחם דכיון דנמצאת טרפה בבדיקה הוי פיסול קודם שחיטה ונמצאת בעלת מום פליגי במתניתין רבי אליעזר וחכמים דרבנן סברי לא קדש הלחם ואוקמינן פלוגתייהו בגמרא בדוקין שבעין דאינו ניכר אבל בעלת מום אליבא דכ"ע הויא כנמצאת טרפה ואם כן לרבנן אפילו במומין שבעין לא קדש הלחם ושחטה שלא לשמה נמי לא קדש הלחם דכתיב זבח תודה מלמד שאם שחטן שלא לשמן לא קדש הלחם דזבח תודה משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו והואיל ומפיק ליה מקדושתה לגמרי ששחטה לשם זבח אחר לא קדש דהוי כפיסולו קודם שחיטה וכן הדין באיל נזיר עם הלחם שלו ששחיטה מקדש ליה ללחם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ב

ח׳
בדברי רבינו התמוהים וסותרים זא"ז הארכתי הרבה בחידושי ורציתי לחלק בין משך אחת לנמלך כיצד יעשה וכמו דמחלק ר' אבא חטאת שנאבדה ונמצאת קודם כפרה בין משך לנמלך ופלפלתי ולא העלתי דבר ברור כעת לפרש כולה שמועה דתודה שנתערבה בתמורתה לשיטת רבינו לכן לא העתקתי, וד' יאר עיני:
ט״ו
ואם אמר יקדשו מ' מתוך פ' מושך מ' (מהם) [מתוך פ'] ומרים מהם אחת מכל קרבן. רבנן בתוס' כתבו דאי אפשר לתקן אם לא יפריש אחד עשר מכל מין ומין דבכל מין יש י' חולין וי' קודש ואם מפריש אחד עשר הרי אחת מהן תרומה. ודבר זה צ"ב כיון שמופרש אחת מהן לתרומה הרי בטלה ברוב מן התורה ואינך אף שמדרבנן לא בטלי מכל מקום איך מצי חייל שם תרומה כיון שנתבטלה בשעת הפרשתה, ויעוין מנחות (דף ע"ז) דבעי אם מדמעת או אינה מדמעת ופירש דבטילה ברוב ולא גזרו כלל דין דמוע. אמנם למדנו זה מפורש מירושלמי חלה פ"ג ה"א מעשר טבל שנתערב בחולין אוסר כל שהוא כו' ואם לאו ר"א בן ערך אומר יקרא שם לתרומ"ע שבו ויעלה באחד ומאה, הרי דהתרומת מעשר חיילא ונבטלת שהלא יש תשעים ותשעה חולין שמפריש מהן התרומ"ע ועוד חולין שנתערבו בהן ובצירוף יש מאה ואחד ונבטל התרומ"ע בהן ומעלה משום גזל השבט, הרי רואים אנו דקורא שם לתרומה שתבטל. אמנם גם שם לא פסק רבינו כמותו, וכאן נראה דמועיל לברור ארבעים ולומר יש ברירה דהן הן שנתקדשו כיון דמצי להיות הקדושה חלה אף כשהוא מעורבב לכן לברר הקדושים המעורבבין אמרינן גם בדאורייתא ברירה וכמוש"כ הר"י קורקוס הביאו בכס"מ הלכות מעשר פ"ד הט"ו וכן מטין דבריו בפ"ח מתמידין ומוספין הי"ב גבי שתי הלחם ואכמ"ל. ולפי מה שהבאתי בסוף פט"ז ממאכלות אסורות כיון דעל אחד ג"כ נופל הספק ולא בא מהתערובות א"כ כאן כי מפריש חלה אחת ג"כ ספק שקול הוי אם מחולין הפריש או מן הקדושים ותרומתו תרומה לא בטל יעוין בזה כי אין זה צודק כי הספק הראשון ג"כ מן התערובות בא אך הרוב הוא בא ממה שנתערב עם הקודש תערובות חדשה ושפיר לא בטל ודוק:
ט״ז
והי' לחמה כו' אבל אם הי' חוץ לעזרה קדש הלחם כו'. במשנה חוץ לחומה ר"ל אמר חוץ לחומת העזרה קסבר בעינן על בסמוך ותמוה הא כמו לר"י בחוץ לחומת ירושלים לא קדש הלחם משום דהוי במקום דקדשים קלים נפסלים ביוצא א"כ גם לר"ל מנ"ל דסבר על בסמוך הא איהו ס"ל בר"פ כל התדיר דבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים פסול משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת ולכן לא נתקדש הלחם ויעוי' רש"י פ' תמיד נשחט ד"ה בית פאגי וכבר עמד ע"ז בדו"ח ובאמת כי כן מבואר בירושלמי יומא פ"ו ה"ו ואתי' דרשב"ל כטעמי' דאמר בשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה ונכנס כו' שעדיין לא הגיע זמנו לצאת, והנראה דהגמרא אזלא אף לראב"ש דסבר זריקה מקדשתן ולא שחיטה ובכ"ז ילפינן (בדף מ"ז) מקרא דאת האיל יעשה כו' על סל המצות דה"מ דבעי שיהא הלחם בשעת שחיטה ופי' בתוס' דבעי בשעת שחיטה שיהא בפנים א"כ גבי תודה דילפינן מעל זבח תודה דבעי שיהא הלחם בשעת שחיטה בפנים במקום הכשר וא"כ כיון דאינו קדוש עד שעת זריקה א"כ עדיין אינו נפסל ביוצא, ובחוץ לירושלים טעמי' דכיון דהוא אינו במקום שתכליתו עומד לכך דהא סופו להאכל בירושלים ולכך בעי שיהא במקום שתכליתו עומד להיות שם ותו מוכרח דלרשב"ל טעמו משום דעל בסמוך דאל"כ הא הוי במקום התכליתי שלו ולא שייך לאמור נקדש לפסול דאינו נפסל עד זריקת הדם ודו"ק. ודע דלר"י אף שיהא ראוי להיות בפנים ג"כ לא בעינן כדמוכח מהא דפריך (בדף פ"א) אם איתי' לר"י דלחם חוץ לחומת עזרה קדוש ליתי לחם כו' והכא אין יכול להכניסו לפנים דדילמא חולין בעזרה מקדיש כמו שהוכיחו בתוס' (דף ס"ב) לענין סמיכה משמועה דב"ב גבי בכורים דהיכי דמביא על הספק מיחשב דאינו ראוי לקריאה וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת יעו"ש אלמא דאף ראוי להיות בפנים לא בעי ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״ב

ו׳
נסכים שקדשו בכלי שרת וכו'. מ"ש מרן דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה כו'. עיין בתוי"ט ובס' ברכת הזבח (דף קכ"ט ע"ב) ודוק:
ז׳
וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו'. פי"א דמנחות (דף צ"א):
ט״ו
תודה שנשחטה כו'. כתב הרשב"א בשם הראב"ד דאם שחט על פ' חלות ואמר תיקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהו"ל פרוסה ע"כ. ועיין עוד שם שכתב דהלכתא כחזקיה וכתמיהת מרן. ועיין בחדושי הרשב"א פ"ק דחולין (דף כ"ג) אההיא דאמרינן הכא במאי עסקינן לפטור וכו' ודוק. ועיין ברכת הזבח (דף קכ"ח סוף ע"ב): ומ"ש רבינו מושך ארבעים מתוך פ' ומרים מהם אחת וכו'. התוס' בפ' מי שהוציאוהו (דף נ') ובפ' התודה חולקים בזה וס"ל דאם כל מ' לבדן מפריש ד' מכל מ' ומ' אבל אם כולן יחד אי אפשר לתקן אם לא יפריש י"א מכל מין ומין דהא כל מין ומין יש לו עשר חולין ועשר קדושות ואז אי אפשר שלא תהא אחת תרומה מן הקדושות יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״ב, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשיןכל הרמב״ם