הלכות פסולי המוקדשין · פרק י״א
הלכה א׳
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה הֲרֵי הֵם פְּסוּלוֹת. וְכֵן אִם לִקֵּט הַלְּבוֹנָה פָּסַל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָמַץ:
הלכה ב׳
קָמַץ הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל. קָמַץ בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לִכְלִי. קָמַץ מִכְּלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל. פָּסַל:
הלכה ג׳
קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַּרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט לְבוֹנָה פָּסוּל:
הלכה ד׳
קָמַץ עַד שֶׁהוּא בַּחוּץ וְנִכְנַס לְפָנִים. יַחְזֹר וְיִקְמֹץ בִּפְנִים וְכָשֵׁר:
הלכה ה׳
נִתְפַּזֵּר הַקֹּמֶץ עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה. יַחְזֹר וְיַאַסְפֶנּוּ:
הלכה ו׳
הָיְתָה הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. אוֹ שֶׁהָיְתָה קֻמְצָהּ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. אוֹ שֶׁהֶעֱלָהוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. אוֹ שֶׁבְּלָלָהּ בְּשַׁמְנָהּ חוּץ לָעֲזָרָה. פְּסוּלָה עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּלִילָתָהּ בִּפְנִים:
הלכה ז׳
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁיָּצַק עֲלֵיהֶן הַשֶּׁמֶן פָּסוּל לַעֲבוֹדָה כְּגוֹן הַזָּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁבְּלָלָן אוֹ פְּתָתָם אוֹ מְלָחָן כְּשֵׁרוֹת. הִגִּישָׁן אוֹ הֱנִיפָן חוֹזֵר הַכֹּהֵן וּמַגִּישׁ אוֹ מֵנִיף. וְאִם לֹא הִגִּישׁ וְלֹא הֵנִיף הַכֹּהֵן כְּשֵׁרוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב ב) "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא ב ב) "וְקָמַץ". מִקְּמִיצָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה לִמֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר:
הלכה ח׳
מִנְחָה שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ שֶׁמֶן מִנְחָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁמֶן חֻלִּין כָּל שֶׁהוּא נִפְסְלָה. חִסֵּר שַׁמְנָהּ פְּסוּלָה. חִסֵּר לְבוֹנָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עָלֶיהָ שֵׁנִי קוֹרְטֵי לְבוֹנָה אֲבָל קֹרֶט אֶחָד פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת כָּל לְבוֹנָתָהּ:
הלכה ט׳
רִבָּה שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ עַד שְׁנֵי לוֹגִין לְכָל עִשָּׂרוֹן וּשְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה לְכָל מִנְחָה כְּשֵׁרָה. שְׁנֵי לוֹגִין אוֹ שְׁנֵי קְמָצִין אוֹ יֶתֶר עַל זֶה פְּסוּלָה:
הלכה י׳
מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן אוֹ עַל הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ נִפְסְלָה. נָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה יִלְקְטֶנָּה. הָיְתָה שְׁחוּקָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִסָּפֵק. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְלַקֵּט:
הלכה י״א
נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ אַחַר שֶׁקָּמַץ. אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא פְּסָלָהּ שֶׁהֲרֵי הַקֹּמֶץ כָּשֵׁר:
הלכה י״ב
נָתַן מַשֶּׁהוּ שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי כְּזַיִת מִן הַמִּנְחָה פְּסָלָהּ מִסָּפֵק. אֲבָל אִם נָתַן הַשֶּׁמֶן עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת לֹא פְּסָלָהּ. וְאֵינוֹ פּוֹסֵל הַלְּבוֹנָה עַד שֶׁיִּתֵּן כְּזַיִת לְבוֹנָה:
הלכה י״ג
אֲפִלּוּ נָתַן הַלְּבוֹנָה עַל כָּל שֶׁהוּא מִן הַמִּנְחָה פָּסַל עַד שֶׁיְּלַקֵּט:
הלכה י״ד
גִּבְּלָהּ בְּמַיִם וְקָמַץ כְּשֵׁרָה. לֹא נֶאֱמַר (ויקרא ז י) "חֲרֵבָה" אֶלָּא מִשֶּׁמֶן:
הלכה ט״ו
מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ פַּעֲמַיִם כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת. וְהוּא שֶׁיַּקְטִיר כְּזַיִת בְּבַת אַחַת. שֶׁאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת:
הלכה ט״ז
הִקְרִיב הַקֹּמֶץ בְּלֹא מֶלַח פְּסוּלָה. שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מִנְחָה שֶׁחָסְרָה קֹדֶם קְמִיצָה. יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנָּה. שֶׁהַקְּמִיצָה הִיא הַקּוֹבַעַת לֹא נְתִינָתָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת:
הלכה י״ז
הִתְנַדֵּב קֹמֶץ לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִם חָסַר כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁעִם הַלֶּחֶם אִם חָסַר אֶחָד מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא פְּסוּלִין. עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי קְמָצִין מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף:
הלכה י״ח
הִפְרִישׁ שְׁנֵי קְמָצִין לְמִנְחָה אַחַת וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם קְמִיצָה לֹא הֻקְבַּע. לְאַחַר קְמִיצָה הֻקְבַּע וּפְסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁרִבָּה לְבוֹנָתָהּ. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ אַרְבָּעָה קְמָצִים לִשְׁנֵי בְּזִיכֵי לֶחֶם וְאָבְדוּ שְׁנַיִם מֵהֶם קֹדֶם סִלּוּק הַבְּזִיכִים לֹא הֻקְבְּעוּ וּכְשֵׁרִים. לְאַחַר סִלּוּק הַבְּזִיכִין הֻקְבְּעוּ וּפְסוּלִין מִפְּנֵי הָרִבּוּי:
הלכה י״ט
קֹמֶץ מִנְחָה שֶׁנִּטְמָא וְהִקְטִירוֹ. הַצִּיץ מְרַצֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח לח) "וְנָשָׂא אַהֲרֹן". יָצָא הַקֹּמֶץ חוּץ לָעֲזָרָה וְהִכְנִיסוֹ וְהִקְטִירוֹ אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:
הלכה כ׳
קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ כֻּלָּן אוֹ נִשְׂרְפוּ אוֹ יָצְאוּ חוּץ לָעֲזָרָה אוֹ אָבְדוּ. לֹא יַקְטִיר הַקֹּמֶץ וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה. נִשְׁאַר מְעַט מִן הַשְּׁיָרִים בְּכַשְׁרוּתָן. יַקְטִיר הַקֹּמֶץ וְאוֹתָן הַשְּׁיָרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה:
הלכה כ״א
הָיְתָה מְחִצָּה מִלְּמַטָּה בִּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִשָּׂרוֹן שֶׁל מִנְחָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְעֹרָב מִלְמַעְלָה לֹא יִקְמֹץ. וְאִם קָמַץ פְּסוּלָה:
הלכה כ״ב
הָיָה הַכְּלִי חָלוּק בִּמְחִצָּה מִלְמַעְלָה וּמְעֹרָב מִלְּמַטָּה. קוֹמֵץ מִמֶּנּוּ:
הלכה כ״ג
חָלַק הָעִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד וְאֵין חֲלָקָיו נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה וְאֵין בֵּינֵיהֶן מְחִצָּה. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְצָרֵף הַכְּלִי לַקְּמִיצָה אוֹ אֵינוֹ מְצָרֵף. לְפִיכָךְ לֹא יִקְמֹץ. וְאִם קָמַץ לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה. וְלֹא יֵאָכְלוּ הַשְּׁיָרִים:
הלכה כ״ד
קָמַץ וְנָתַן הַקֹּמֶץ לְמַעְלָה עַל הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד גֹּבַהּ מַעֲרֶכֶת לֶחֶם הַפָּנִים קִדְּשׁוֹ הַשֻּׁלְחָן לְהִפָּסֵל. אֲבָל אֵינוֹ מְקַדְּשׁוֹ לִקָּרֵב. וְאֵינוֹ קָרֵב עַד שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת הָרָאוּי לְקֹמֶץ:
הלכה כ״ה
הִדְבִּיק הַקֹּמֶץ לְדֹפֶן הַכְּלִי וְקָמַץ. אוֹ שֶׁהָפַךְ הַכְּלִי עַל יָדוֹ וְקָמַץ מִתּוֹכוֹ וּפִיו לְמַטָּה. לֹא יַקְטִיר וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה:
הלכה כ״ו
עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ וְאָבַד אֶחָד מֵחֲלָקָיו וְהִפְרִישׁ חֵלֶק אַחֵר תַּחְתָּיו וְנִמְצָא הָאָבוּד וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מֻנָּחִין בִּכְלִי אֶחָד וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. נִטְמָא זֶה שֶׁאָבַד הֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם חֵלֶק רִאשׁוֹן וְנִפְסְלוּ. וְזֶה שֶׁהִפְרִישׁ אֵינוֹ מִצְטָרֵף אֶלָּא יַשְׁלִים עָלָיו. נִטְמָא הַמֻּפְרָשׁ. מֻפְרָשׁ וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין וְנִפְסְלוּ. וְזֶה שֶׁנִּמְצָא אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. נִטְמָא הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הָאָבוּד וְהַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו מִצְטָרְפִין:
הלכה כ״ז
וְכֵן לְעִנְיַן קְמִיצָה. קָמַץ מִן הַנִּמְצָא. שְׁיָרָיו עִם הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין. וְהַמֻּפְרָשׁ אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן הַמֻּפְרָשׁ. שְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין וְהַנִּמְצָא אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן הָרִאשׁוֹן. שְׁנֵיהֶן אֵין נֶאֱכָלִין. לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁיָרִים יְתֵרִים שֶׁהֲרֵי הֵן עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְדוֹמִין לְמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה. וְהֵיאַךְ קָרֵב הַקֹּמֶץ הַזֶּה וַהֲרֵי לְפָנָיו עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה. מִפְּנֵי שֶׁהַקְּמִיצָה תְּלוּיָה בְּדַעַת הַכֹּהֵן וּבְעֵת שֶׁקּוֹמֵץ אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל הָעִשָּׂרוֹן בִּלְבַד. וַהֲרֵי הַחֲלָקִים אֵינָן נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה:
הלכה כ״ח
קֹמֶץ מִנְחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּקֹמֶץ מִנְחָה אַחֶרֶת. מַקְטִיר שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת וְהֵן כְּשֵׁרוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב הַקֹּמֶץ בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ בְּמִנְחַת הַנְּסָכִים אוֹ בַּחֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת וְיַקְטִיר הַכּל כְּאֶחָד שֶׁהַכּל לָאִשִּׁים:
הלכה כ״ט
שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ שֶׁנִּתְעָרְבוּ זוֹ בָּזוֹ אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּשֵׁרוֹת וְאִם לָאו פְּסוּלוֹת:
הלכה ל׳
קֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר הַכּל. זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים:
הלכה ל״א
נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ. אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבוּ שְׁיָרֶיהָ בִּשְׁיָרֵי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר עָלְתָה לַבְּעָלִים:
הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״א
א׳
הרי הם וכו'. מנחות ו' א' ועיין תוספתא שם פ"א ופ"ה ובתו"כ ויקרא פ"י פרשה ט'. ליקט הלבונה וכו'. ועי' מנחות י"ג ב' ובתוס' שם ד"ה משום וכו' ועיין במל"מ מש"כ כאן וע"ע מש"כ מדברי רש"י דמנחות ט"ז ב' בד"ה כל עבודה וכו' יעו"ש היטב ובאמת בעיני יפלא מי דחקו לרש"י בזה ואמאי לא פי' כפשוטו דהולכה אינה מתרת את השירים רק דהקטרה מתרת וצע"ק בזה.
ב׳
ונתן לפסול וכו'. עיין מנחות כ"ו ב' ובתוספתא פ"ה ועיין ירושלמי יומא פ"ב ה"א.
ג׳
צרור או וכו'. סוטה י"ד ב' מנחות ו' א' י"א א' תו"כ ויקרא פ"י פרשה ט' ותוספתא מנחות פ"ה יעו"ש.
ד׳
שהוא בחוץ וכו'. עיין מנחות ט' א' ותוספתא שם פ"ה.
ה׳
יחזור ויאספנו. ועיין מנחות כ"ו ב' ותוספתא פ"ה (והנה מש"ס דהתם מבואר דהא דיחזור ויאספנו היינו דווקא לאחר שנתקדש בכלי שרת אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול יעו"ש היטב ולא ידעתי למה כתב זה מרן בשם מצאתי כתוב יעו"ש היטב והבן).
ו׳
שלא בכ"ש וכו'. עיין סוטה י"ד ב' ועיין מנחות כ"ו א' ותוספתא מנחות פ"א ופ"ה. שהעלהו למזבח וכו'. עיין מש"כ לעיל סוף פ"ב הכ"ד יעו"ש היטב. חוץ לעזרה וכו'. מנחות ט' א' וכרבי יוחנן ותניא כוותיה.
ז׳
שיצק עליהן וכו'. הכי הוא מסקנת הש"ס במנחות י"ח א' כ' א' תו"כ ויקרא פ"י. שבללן. שם מסקינן דלא בלל כלל ג"כ כשר ורבינו דקדק זה מכ"ש דבלל זר כשר ועיי"ש ט' א' שם י"ח ב' פסחים ל"ו ב' ובתו"כ שם וע"ע בתוספתא פ"ה יעו"ש. או פתתן וכו'. במשנה שם י"ח א' איתא ולא פתת ולא מלח ומסקנא שם כ' א' דלא מלח כלל אע"ג דר"י ור"ש ס"ל דמלח מעכב המשנה לא ס"ל כוותייהו ורבינו פסק כר"י וכר"ש ולכן כתב כאן דפתתן זר וכיוצא בו אמנם בפירוש רבינו שבמשניות מבואר דמפרש כן המשנה לא מלח כהן אלא זר וזה צ"ע דלכאורה היא נגד מסקנת הש"ס דשם (ועיין פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"ב) גם בלא פתת מבואר שם י"ח ב' דלא פתת כלל דהכי איתא שם השתא דלא פתת כלל כשרה פתין מרובות מיבעיא וכן פסק רבינו לעיל בפ"ז מהל' מעשה הקרבנות הי"א יעו"ש וזה דכאן כתב זה מכ"ש דמה אם לא פתת כלל כשר כ"ש דפתת זר ופשוט. חוזר הכהן וכו'. עיין מנחות ו' ב' ומוכח שם דין זה יעו"ש היטב והטעם דכיון שאין הגשה ותנופה מעכבים לכן לא פסל הזר ובזה יש ליישב מה שהעירו התוס' דמנחות ט' א' ד"ה מקמיצה וכו' יעו"ש היטב די"ל לפי שתנופה והגשה לא מעכב א"נ דמועיל אח"כ ע"י כהן לכן לא קחשיב וק"ל. כשרות. שם י"ח א' ועיי"ש ס"ב א' סוכה ל"ז ב' ולכאורה לשון רש"י שכתב ואם לא הניף והגיש הכהן דמשמע אבל זר מיהת הגיש והניף הא אם לא היתה שם תנופה והגשה כלל מעכבין וזה אינו דהא לא מעכב כלל. גם הלשון שבתוספתא פ"ה דאיתא שם וז"ל כל המנחות שהונפו ולא הוגשו הוגשו ולא הונפו וכו' דמשמע הא לא הונפו ולא הוגשו פסול וזה אינו דבאמת אפי' לא הונפו ולא הוגשו כשר ויש לעיין קצת בזה. שנאמר והביאה וכו' מקמיצה וכו'. קאי אלמעלה על יציקה ובלילה שכשרה בזר ועי' פסחים ל"ו א' מנחות ט' א' וי"ח ב' ובתו"כ ויקרא פ"י סוף פרשה ח' יעו"ש.
ח׳
שמן מנחה וכו'. מנחות י"א א' ועיי"ש כ"ב א' ועיין תוספתא פ"א תו"כ ויקרא פ"י פרשה ט'. פסולה. שם בכל המקומות שציינתי וע"ע בתוספתא פ"ה. כשרה והוא וכו'. שם ובתוספתא פ"א ובתו"כ ויקרא פ"י פ' ח' ומשמע מרבינו בפי' המשניות דהמשנה דמנחות אתי כר"י נמי יעו"ש והא דקאמר התם ג' מחלוקת בדבר לאו ממתניתין גמר לה רק מהא דתו"כ והבן ועיין מרן ומש"כ נ"ל וע"ע זבחים ק"ט ב'.
ט׳
שני לוגין וכו'. עיי"ש י"א ב' ברש"י ותוס' שם בד"ה כגון וכו' ובזבחים ל' א' ד"ה דבריו וכו' ודעת רבינו כפירוש הראשון שברש"י (ודע שבתוספתא פ"א איתא ריבה לבונתה כשרה יעו"ש וצ"ע אמאי לא הובא זה בש"ס ופריך התם רק מדיוקא) וס"ל לרבינו דה"ה גבי שמן בעינן ב' לוגין (וצע"ק דהא בתוספתא איתא דריבה לבונתה כשרה ועל כרחך היינו פחות משתי קומצין ודומיא דהכי דנקט ריבה שמנה פסולה מיירי ע"כ ג"כ בפחות משני לוגין וכן יש להקשות מהמשנה והבן, וצע"ק). ודע דדוקא בייחד לה שמן בעינן שני לוגין לדעת רבינו אבל אם נתערב בה שמן חולין או של חברתה אפילו בכל שהוא פסול וכמש"כ רבינו בהלכה ח' ולפ"ז אזדא ליה מש"כ מרן כאן והבן די"ל דס"ל ממש כרש"י. אבל לפי האמת מודינא ליה דרש"י לא ס"ל כרבינו וס"ל דה"ה פחות משני לוגין נמי פסולה עיי"ש בד"ה שני לוגין וכו' שכתב אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא עכ"ל ועיי"ש ע"ב בלישנא בתרא דרש"י דבלבונה עדיף שני קומצין מיתר מקומץ אחד ושוב ראיתי כי התוס' יו"ט נמשך ג"כ אחר סברת מרן יעו"ש בפ"א מ"ג בד"ה ריבה וכו' וכבר תפס עליו בתוס' רעק"א יעו"ש היטב.
י׳
עליה שמן וכו'. מנחות נ"ט ב' תוספתא פ"ה תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פי"ט. הקומץ שלה. מנחות כ"ג א' וכרבי יוחנן יעו"ש ומרן לא הערה מקורו. לבונה ילקטנה. מנחות נ"ט ב' ובתו"כ שם. פסולה מספק וכו'. לפנינו שם נפשטה להך בעיא דוודאי פסול וצ"ל דרבינו גריס בגי' אחרת וכמש"כ מרן. אמנם מ"מ תמיהא לי אכתי כיון דמייתי הך ברייתא דאם חשב קודם הליקוט דפסולה ואין בו כרת לפשוט מינה דהליקוט מעכב אמנם באמת ברבינו לא נזכר כלל הך ברייתא ובתוספתא ספ"ה איתא וז"ל מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליו שמן פסולה לפיכך אם חשב עליו חוץ לזמנו וחוץ למקומו פסול ואין בו משום פיגול נטל בכלי ונתן עליו כשרה לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת עכ"ל ומדלא חילק בלבונה בין קודם הלקיטה ובין לאחר הלקיטה משמע דס"ל דבלבונה אפילו קודם הליקוט כשר. שוב ראיתי לקמן בפי"ד ה"ג שכתב וז"ל וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה אין מחשבתו מועלת יעו"ש והיינו כהך ברייתא ומש"כ מרן דהכי משמע בתוספתא אמת שכן מצאתי ג"כ שם בתוספתא מפורש הברייתא דהובא בש"ס שם יעו"ש היטב וע"ע בפט"ו ה"י יעו"ש היטב לכן לכאורה דברי רבינו כאן צ"ע וה' יאיר עיני ועיין לקמן הלכה י"ג.
י״א
על שיריה וכו'. שם במנחות נ"ט ב' ומשמע דלכתחלה אסור ליתן ויש לעיין קצת מהא דסוטה י"ד ב' ותוספתא דמנחות פ"א דאיתא שם וכולם רשאים ליתן בשירי מנחות יין ושמן ודבש ועל כרחך הך שמן קאי על מנחת חוטא וקנאות דאל"כ פשיטא אך י"ל דקאי על שארי מנחות וקמ"ל דאף דריבה שמנה פסולה מ"מ בשירים לית לן בה אמנם במנחת חוטא וקנאות י"ל דאסור ליתן שמן בשירים לכתחלה וצ"ע בדין זה.
י״ב
משהו שמן וכו'. שם ס' א' וכאיכא דאמרי. פחות מכזית. שם פשוט כן. כזית לבונה. שם נ"ט ב' וס' א'.
י״ג
כל שהוא וכו'. שם נ"ט ב' מימרא דרב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן יעו"ש. עד שילקט. לכאורה משמע קצת מכאן דפסול וודאי ולא כמש"כ בהלכה י' וצע"ק ואם נימא דרבינו ס"ל דאם אפשר ללקט מחוייב ללקט לכו"ע ופסול כל זמן שלא ליקט והבעיא היה באם לא אפשר ללקטו והכי משמע קצת לישנא דש"ס דמיבעיא ליה רק בלבונה שחוקה ולמה לא מיבעיא ליה בלבונה שאינו שחוק ולא לקטה מאי. אך לפ"ז למה נדחק הש"ס התם דחדא ועוד קאמר לימא דבאינו שחוק הליקוט הכרחי הוא ויש לעיין בזה. ועיין בקרבן אהרן בויקרא דבורא דחטאת פי"ט אות ה' נוטה קצת לדבריי אלה לחלק בין אפשר ללקט או לא יעו"ש היטב ואולי גם כאן כוונת רבינו דמספק קאמר ואכתי לבי נבוך בזה וה' יאיר עיני.
י״ד
כשרה לא וכו'. כדרב יצחק בר אבדימי שם במנחות נ"ד א' דהש"ס שם י"א א' משמע כוותיה כמו שהעירו התוס' שם נ"ד א' והקשו על הא דרבי אילא יעו"ש אע"פ שהתוס' ביומא מ"ט ב' ד"ה והאיכא וכו' תירצו זה אמנם רבינו ס"ל כשיטת התוס' דמנחות ועוד י"ל משום דרב יצחק בר אבדימי הוא מארי דתלמודא יותר מר' אילא לכן פסק כוותיה ומרן לא הערה מקורו.
ט״ו
שקמצה פעמים וכו'. מנחות כ"ו א' תוספתא פ"ה (וצ"ל שהקטיר קומצה פעמים וכ"כ המל"מ). רבות והוא וכו'. וכריב"ל שם ע"ב ובירושלמי דיומא פ"ב ה"א יעו"ש היטב ועיי"ש נ"ח ב' דרבא ס"ל כריב"ל ועיין פסחים מ"ד א' נזיר ל"ו א' (ועיי"ש במנחות כ"ו ב' בתוס' ד"ה יש וכו' שכתב דר"י מודה בהקטיר שומשום דאין זה הקטרה יעו"ש ובירושלמי התם מבואר דאף בהקטיר שומשום מכשיר ר"י יעו"ש היטב ויש לעיין בזה). הקטרה פחות וכו'. עיין לעיל פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ב.
ט״ז
שהמלח וכו' כמו שבארנו. לעיל פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"ב יעו"ש. יביא מתוך וכו'. מנחות ט' א' וכר"י ועיי"ש ו' ב'.
י״ז
חסר כל שהוא וכו'. שם י"א ב'. שני בזיכי וכו'. שם יעו"ש.
י״ח
הוקבע ופסולה וכו'. שם ורבינו אזיל לשיטתו לעיל הלכה ט' יעו"ש אמנם לרש"י ותוס' פסול מפני שחיסר אבל לדידהו אתי זה כר"מ ודלא כהלכתא יעו"ש ברש"י והבן ומה שהקשו התוספות לשיטת רבינו דאמאי נקט ואבד הא אפילו בלא אבד פסול יעוין שם בד"ה כגון (השני) וכו' יש ליישב בפשיטות דבלא אבד א"כ מה לי לפני קמיצה או לאחר קמיצה כיון דישנם בשעת קמיצה לכן קאמר דבאבד אז יש חילוק דבאבד קודם קמיצה כשר ובאבד לאחר קמיצה כבר הוקבע בשעת קמיצה ופסול והבן. (ואולי כוונת התוספות דהו"ל לפלוגי בלא אבד ולומר דקודם הקמיצה לא הוקבע ויסלק קומץ אחד מלבונה ויוכשר אבל לאחר הקמיצה לא מהני סילוק וצ"ע בזה דאכתי י"ל דרבותא קמשמע לן דאפילו באבד לאחר קמיצה מ"מ הוקבעו. ויש לעיין היטב בזה). ד' קמצים וכו'. שם.
י״ט
שנטמא והקטירו וכו'. מנחות כ"ה א' ובתוספתא פ"ד.
כ׳
ואח"כ נטמאו וכו'. שם כ"ו א' פסחים ע"ח א' ועי' תוספתא פ"ד דמנחות ועי' ירושלמי פסחים פ"ז ה"ה יעו"ש. חוץ לעזרה. תוספתא שם וע"ע פסחים ל"ד ב' ע"ז ב' זבחים ק"ד א'. הקטיר הורצה. שם בכל המקומות ועי' פסחים ע"ז ב' דמקשה והא פסולה אף דיעבד משמע יעו"ש מ"מ לא קאי הכי במסקנא יעו"ש היטב ונ"ל דהא דכתב רבינו אם הקטיר הורצה לא קאי זה על אבוד ושרוף ועי' לעיל פ"א הל"א יעו"ש אמנם עיי"ש מש"כ בהלכה ל"ד יעו"ש היטב וכדברי הלח"מ. יקטיר הקומץ. שם מנחות ט' א' כ"ו א' ועיי"ש ח' א' והא דאיתא שם ק"ו א' ואמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהם יעו"ש ע"כ הוא כמש"כ התוס' ביומא מ"ז ב' בד"ה ואמר וכו' ויש לגרוס לפ"ז במנחות כמו דגרסינן ביומא התם אין מקטירין עליהן את הקומץ וכן צ"ל בזבחים ע"ו ב' ועיי"ש בתוס' בד"ה אימת וכו' יעו"ש היטב וע"ע תוס' מנחות כ"ג ב' ד"ה ולא וכו' ועיי"ש י"ב א'. אסורין באכילה. מנחות ט' ב' י"ב א' ושם ק"ו א' יומא מ"ז ב' זבחים ע"ו ב'.
כ״א
מחיצה מלמטה וכו'. עיין מנחות כ"ד א' ומפרש רבינו כן וכמש"כ מרן.
כ״ב
במחיצה מלמעלה. היינו עריבת התרנגולים דשם.
כ״ג
ה"ז ספק וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא.
כ״ד
על השלחן. מנחות פ"ז ב'. עד שיתקדש וכו'. וכלשון ראשון דרש"י ועיי"ש בתוס' ד"ה מהו וכו' שהסכימו לפירוש שני דרש"י דאינו מועיל שם כלל כלי שרת יעו"ש היטב.
כ״ה
הקומץ לדופן וכו'. יומא מ"ח א' מנחות י"א א' בעיא דלא איפשיטא. שהפך הכלי וכו'. כ"ה מפרש אידך בעיא דבעי מר בר רב אשי ודלא כפרש"י שם ומתורץ קושיית התוס' שם ביומא בד"ה בעי וכו' יעו"ש היטב והבן.
כ״ו
שלשתן מונחין וכו'. שם במנחות כ"ד ב' וכרבא ועיין לעיל פ"א ה"ד.
כ״ז
נאכלין והנמצא וכו'. הלשון אינו מכוון דברישא משמע דווקא שירי דהמופרש נאכלין הא הראשון אינו נאכל ולבסוף מסיק דהנמצא אינו נאכל דמשמע קצת הא הראשון נאכל ובאמת כ"ה שם בש"ס בהדיא לכן נ"ל להגיה שכצ"ל שיריו והראשון נאכלים וכו'. לפי ששניהם וכו'. עיי"ש ברש"י ז"ל טעם אחר וטעם רבינו צע"ק. תלויה בדעת וכו'. כרב אשי התם ועיי"ש ק"ו א'.
כ״ח
מקטיר שניהן וכו'. זבחים ק"י א' מנחות כ"ב א' כ"ג ב' תו"כ ויקרא פ"י. ויקטיר הכל וכו'. שם במנחות כ"ב א' וכת"ק דעולין אין מבטלין זה את זה וזה שכתב רבינו שהכל לאישים ועיין בתוספתא פ"ד.
כ״ט
שנתערבו זו וכו'. מנחות כ"ג א' כ"ד א' וירושלמי דחגיגה פ"ג ה"ב.
ל׳
לא יקטיר וכו'. שם כ"ג א' ושם ע"ב ויש לעיין הא מסקינן שם דאתי כר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל הא לרבנן דסבירי להו מין במינו בטל אה"נ דהקומץ בטל ולק"מ דמסקינן כר' זירא וה"נ אתי שפיר אליבא דרבנן והבן ופשוט. ועיין בתוספתא פ"ד.
ל״א
קומצה בשיריה. שם כ"ג א' ובתוספתא פ"ד. שיריה בשירי וכו'. שם במשנה איתא נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה ור"ל דנתערב הקומץ בשירי חברתה וכן איתא בהדיא שם ע"ב. ומרבינו מבואר כאן דהוא מפרש דהשירים נתערבו בשירי חברתה ונפק"מ לענין הא דמבואר לעיל הלכה כ' דאם נטמאו או נאבדו השירים דאין מקטיר הקומץ וקמ"ל דאם נתערבו השירים בשירי חברתה אע"ג דאין כאן עולין מ"מ לא בטלי וכדר' זירא כנ"ל לפרש אליבא דנוסחא זו שלפנינו אם נכונה היא ואין בה ט"ס אולם יש לומר כי ט"ס הוא וצ"ל או שנתערב בשירי חברתה, וה' היודע. וע"ע בתוספתא פ"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״א
א׳
כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה פסולות משנה פ"ק דמנחות וטעמא דכתיב במנחה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם וגו' ודרשינן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה. וכן אם לקט הלבונה פסל אף על פי שלא קמץ דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסולת ומקטירו וא"ר ירמיה פ' הקומץ זוטא דמשום הולכה נגעי בה שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן והולכה אחד מן העבודות בזבחים דכתיב והקריבו בני אהרן ואע"ג דאמר מר זו קבלת הדם אפ"ה לשון הולכה הוא כדא' בסוף פ"ק דחגיגה דאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת איברים לכבש דהקטרה בהדיא כתיבא והקטיר הכהן וגו' למימרא דהולכה לא תפקא מכלל קבלה לכל דבריה ואף על גב שאיפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלא קרבן במחשבתה וצריכה כהן ובליקוט נמי צורך עבודה היא כדא' ואף על גב דמייתי סייעתא לר' ירמיה ולא סלקא אפ"ה מימרא דר' ירמיה הלכתא הוא דליכא מאן דפליג עליה. קמץ הכשר ונתן לפסול קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואחר כך נתנו לכלי קמץ מכלי קדש ונתן לכלי חול פסל פרק הקומץ רבה מתני' ובריתא כחכמים דר"ש משום דבעיא בתר קמיצה קדוש כלי וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר הבהמה ואספו שפסול דנפקא לן מדכתיב הפר דם הפר יקבלנו וקדוש קומץ בכלי במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הוי כרצפה דכי אכשר רחמנא באשם מצורע שמאל בקבלה לא הכשיר אלא בכלי ונתנו לכלי חול נמי הוי מהאי טעמא ונתן לפסול נמי לא עדיף משמאל כהן כדא' ושמאל דפסול בקמיצה ילפינן פ"ק דמנחות מדכתיב גבי מצורע וימלא כפו כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר ויצק על כף הכהן השמאלית הרי כאן שמאלית הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין וכתיבי קראי יתירי שמאלית לאשמעינן דכאן הוא שמאלית אבל בעלמא כל כף הוא ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית בחדא יתירא הוה סגי. קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסל מתני' פ"ק [דמנחות] וטעמא דנמצא קומץ חסר מקום הצרור או המלח או הלבונה ואנן מלא קמצו בעיא.
ד׳
קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים יחזור ויקמוץ בפנים תוספתא דמנחות פ"ה דמה שקמץ בחוץ הוי כמאן דליתיה. נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו שם בתוספתא ונראה דנתפזר אחר שקדשו בכלי שרת דהוי כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה דכשר. היתה המנחה או קומצה שלא בכלי שרת או שהעלה שלא בכלי שרת או בללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה כל שלא בכלי שרת שם בתוספתא משום דכלי שרת בעיא במנחה ובקומץ ובהקרבה כדכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' מה עולה טעונה כלי אף מנחה טעונה כלי ובללה חוץ לעזרה פסולה כרבי יוחנן פרק קמא דמנחות דכיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא כבלילה פנים מיהת בעיא כשחיטת קרבן דכהונה לא בעיא ובעיא פנים כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' דבעינן שיהא בן הבקר לפני ה'.
ז׳
כל המנחות שיצק עליהן השמן זר או פסול או בלל או פתת או מלח כשרות דמקמיצה ואילך מצות כהונה כדכתיב הכהנים וקמץ לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר וה"ה פתיתה ומליחה דהוו קודם קמיצה הגישן או הניפן חוזר הכהן [ומגיש או מניף] דכהונה בעי משום דאין זר קרב לגבי המזבח אבל אם לא חזר כשרות דמקמיצה ואילך הויא מצות כהונה כדילפינן.
ח׳
מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כל שהוא נפסלה דלא משכחת מנחת חוטא דפסיל בה שמן כדכתיב לא ישים עליה שמן ואם שם פסל אלא כי האי גונא בשמן חבירתה או חולין דאי אפריש לה שמן כיון דלית לה שמן כלל חולין נינהו כדאיתא פ"ק דמנחות ולר' אלעזר דקאמר ריבה שמנה שהפריש לה ב' לוגין לא מיבעיא דדידה ודחברתה נמי דפסיל אלא אפילו דידה פסול היכא דרבי ומתניתין קשיתיה דקתני שמנה ולא קתני ריבה לה שמן וכדאיתא התם חסר שמנה שם פרק קמא מתניתין ריבה שמנה חסר שמנה חסר לבונתה פסולה דכתיב משמנה שאם חסר כל שהוא פסול חסר לבונתה כשרה והוא דאיכא תרי קורטי כר' יהודה לגבי ר"ש פ"ק דסבר קומץ בתחלה כדילפינן בג"ש דהרמה פ' הרי עלי עשרון וב' קורטין לבסוף דכתיב את כל הלבונה כל משמע אפילו קורט אחד דכל משמע כל שהוא כדכתיב אין לשפחתך כל בבית את לרבות קורט אחד הרי כאן שנים ומתניתין דקתני חסר לבונתה פסולה היינו בקורט אחד ריבה שמנה ולבונתה על ב' לוגין וב' קומצין לכל מנחה כשרה שני קומצין או ב' לוגין או יתר על זה פסולה והתם בגמ' הכי איתא ריבה שמנה היכי דמי א"ר אלעזר כגון שהפריש לה ב' לוגין ופריך סתמא דתלמודא ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחברתה וכו' ומשמע דסתמא דתלמודא נמי סבר דאם ריבה שמנה בשני לוגין דפסולה אלא משום דקתני סתם ריבה שמנה דמשמע ריבה על שיעורה כל שהוא להכי פריך לוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין וכו' דבכל שהיא פסיל ומשמע דדוקא ב' לוגין הוא דפסול דנראית כשתי הלחם כדפירש רש"י זכרונו לברכה התם אבל פחות מב' לוגין כשרה ובחיסר לבונתה נמי פריך בגמרא הא יתיר כשרה והא תניא יתיר פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה ב' קומצין ופרש"י זכרונו לברכה שהפריש לה שני קומצין פסולה דיותר מדאי ריבה ע"כ משמע לפי' רש"י דיותר יש לו להכשיר בפחות משני לוגין מבשני לוגין שריבה יותר מדאי וכן בקומצין ולפי זה צריך לישב דברי הרב זכרונו לברכה ולהגיה עד במקום על והיינו דקאמר ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין וב' קומצין כשרה כלומר ולא עד בכלל שלא הגיע לב' קומצין ושני לוגין שלמים אבל ב' לוגין או שני קומצין או יותר פסולה כדאמר לפי' רש"י ז"ל.
י׳
מנחת חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה פסולה נתן עליה לבונה ילקטנו היתה שחוקה פסולה מספק פ' כל המנחות באות מצה משנה נתן עליה שמן פסולה לבונה ילקטנה ובגמ' ת"ר לא ישים עליה שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל ת"ל כי חטאת היא כחטאת כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרייא חטאת ומכפרת יכול אף בשמן כן ת"ל היא מיעט דוקא בלבונה כשרה ולא בשמן ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה בעי רבה בר רב הונא מר' יוחנן נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר או דילמא משום דלא מיבלעה והא נמי לא מיבלעה ובעו תלמודא למיפשטה ודחו ליה ולהכי כתב הרב ז"ל פסולה מספק. נתן שמן על שייריה אחר שקמץ אינו לוקה ולא פסלה שהרי הקומץ כשר במשנה נתן שמן על שייריה אינו עובר בלא תעשה דעליה כתיב בגופה של מנחה קודם קמיצה. נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה פסולה מספק שם איכא דאמרי בעיא דר' יוחנן התם מי בעינן שימה דשמן דומיא דנתינה דלבונה דלא מיחייב אלא בכזית לבונה או לא תיקו אבל על פחות מכזית לא פסלה דעליה כתיב דמשמע כזית ואינו פוסל הלבונה עד שיתן כזית דבלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית. ואפילו נתן (הכזית) [הלבונה] על כל שהוא מן המנחה פסלה דעליה דכתיב גבי לבונה הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב נמי עליה דהיינו כזית ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט דאפילו על כל שהוא כדאמר'. גבלה במים וקמץ כשרה דלא נאמרה חריבה אלא משמן.
ט״ו
מנחה שקמצה פעמים כשרה פ' הקומץ רבה משנה ואפילו פעמים רבות והוא בכזית דאין הקטרה פחותה מכזית כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן דר' יהושע סבר דמתניתין דוקא פעמים ולא פעמי פעמים דסבר דאין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית כדילפינן בדוכתיה אבל אי הוי קומץ ד' זתים והקטירו בד' פעמים לר' יהושע נמי כשר. הקריב הקומץ בלא מלח פסולה דמלח מעכב במנחה כדילפינן מדכתיב ולא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך. מנחה שחסרה קודם קמיצה ישלימנה מתוך ביתו פ"ק כר' יוחנן לגבי ר"ל דקמיצה קבעה לה דכל כמה דלא קמיץ לא מיקרייא מנחה ולא קרינא ביה מן המנחה פרט לכשחסרה אבל כשקמצה הוקבעה בקמיצה בקדושת כלי וקרינן ביה מן המנחה פרט לכשחסרה.
י״ז
התנדב קומץ לבונה בפני עצמו אם חסר כל שהוא פסול שם מימרא דר' יצחק כר' יוסף משום ר' יוחנן מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל באה בפני עצמה דברי הכל קומץ בתחלה וקומץ בסוף דלהכי איצטריך אשר על המנחה לומר דבהדי מנחה אין השני קורטין לבסוף כדילפינן לעיל אבל בפני עצמו לא. וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם אם חסר אחד מהם כל שהוא פסולין עד שיהו ב' קומצין מתחלה ועד סוף שם ג"כ מימרא דר' יוחנן דלבונה הבאה בבזיכין דברי הכל ב' קמצין בתחלה ובסוף מהו דתימא כיון דבהדו לחם אתיא כי אשר על המנחה דמיא ולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו כדלעיל קמ"ל.
י״ח
הפריש ב' קומצין למנחה אחת ואבד אחד מהם קודם קמיצה לא הוקבעו עם המנחה כשרה לאחר קמיצה הוקבעו ופסולה דהוי כיתר על לבונתה דאמרינן דפסולה בב' חומשין והיא מימרא דרמי בר חמא שם וכן הפריש ד' קמצים לשני בזיכי לבונה של לחם הפנים יאבדו שנים קודם סילוק הלחם לא הוקבעו וכשרים לאחר סילוק הוקבעו ופסולין מפני הריבוי מימרא נמי דרמי בר חמא וצריכי כדאיתא התם. קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה משנה פרק הקומץ רבה (הציץ מרצה) יצא והקריבו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמ' ואין מרצה על היוצא ובגמר' ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון פגול או נותר הרי נאמר לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה הואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב בתמיד במועדו אפילו בטומאה ולא תימא עון דיוצא שהותר בבמה דכתיב לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא ולא תימא נמי עון דשמאל דהותר מכללו ביום הכפורים דתנן ואת הכף בשמאלו דכתיב עון הקדשים ודרשינן ולא עון המקדישים ולא תימא נמי עון בעלי מומין שהותר בעוף דכתיב התם לא ירצה בשור ושה שרוע וקלוט וכתיב כל אשר בו מום וגו' כי לא לרצון יהיה לכם. קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיירים כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה משנה שם כמדת ר' יהושע פסולה דאמ' אם אין דם אין בשר אין בשר אין דם ואמר רב הונא והוא שנטמאו כל שייריה דשיורה מילתא היא ונטמא וה"ה לאבוד ושרוף דאי איכא שיור דכשר ולהכי אם נשאר מעט מן השיירים יקטיר הקומץ.
כ״א
היתה מחיצ' מלמטה בכלי שיש בו עשרון ומעורב מלמעלה לא יקמוץ ואם קמץ פסולה שם תניא והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון דשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ אמר אביי דילמא ב' כלים היכי דמי קפיזא בקבא ומפרש רבי' ז"ל דהוי מחיצה למטה בכלי אע"ג דעריבי תוך אויר הכלי לא כפי' רש"י ז"ל שפי' דאין עירוב הגודש עירוב וכלי אחד דומיא דשני כלים הוי כלי חלוק למעלה ומעורב מלמטה והויא עריבת תרנגולין דקאמר התם לפי' הרב ז"ל דכיון מלמטה הוי עירוב קומץ ממנו. חלק העשרון והניחו בכלי ואין חלקיו נוגעים זה בזה שם בני ר' חייא יתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בכיסא והוא כלי ששם בוללין מנחה ונגע טבול יום באחד מהם מהו וכו' הדר להו איהו רב כהנא לבני ר' חייא ובעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאוריתא דכתיב כף אחת עשאו לכל מה שבכף אחת וקמיצה מעליתא היא או דילמא דרבנן הוא לחומרא דטומאה ולא לקולא דקמיצה ובעו למיפשטה מוהרים ממנו בקמצו מן המחובר וכו' ודחו לה ולא איפשיטא ולהכי הויא ספקא ולא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה דדילמא כלי מצרף מדאוריתא ולא שכלו השייריה דדילמא לא מצרף מדאוריתא.
כ״ד
קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן אינו מקדשו ליקרב עד שיתקדש בכלי שרת הראוי לקמוץ שם בעי ר' אלעזר קומץ שסדרו וסודר עליהן המערכה מהו דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך תיקו ולהכי כתב הרב ז"ל קדשו השולחן ליפסל מספיקא. הדביק הקומץ לדופן הכלי או הפכו על ידו וקמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה פ"ק דמנחות ופרק הוציאו לו בעי רב פפא דבקייה לקומץ בדופני דמנא מאי תוך כלי בעי והא איכא או דילמא הנחה בתוכו כתקנו בעי והא ליכא תיקו בעי מר בר רב אשי הפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא ופרש"י ז"ל כגון שהיה לכלי בית קבול מאחוריו כמו שיש בקערות אבל הרב ז"ל פי' בתוכו ממש ופיו למטה מהו הנחה בתוכו בעינן והאיכא או דילמא הנחה כתקנו בעינן והא ליכא תיקו ולהכי לא יקטיר ואם הקטיר הורצה.
כ״ו
עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו והביא אחר ונמצא הראשון ושלשתן מונחין בכלי ואין נוגעין נטמא זה שאבד מצטרף עם חלק הראשון ונפסלו וזה שהביא משלים עליו פר' הקומץ רבה בעיא דבני ר' חייא דאמרן לעיל עשרון שחלקו והניחו בכיסא ואין נוגעין זה בזה מהו כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו ליקדש ה"מ היכא דנגעי אבל לא נגעי לא או דילמא ל"ש אמר להו רב כהנא מי תנן כלי מחבר מצרף תנן דמשמע דאין נוגעין וזה מצרפן. הושיט חצי עשרון אחר לבין חצאי עשרון אלו מהו צריך לכלי כלי מצרפו אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דאין מצרף עם אלו למנחה אחת וטהורים הראשונים אם נגע טבול יום בזה ונראה דה"ה שאם נגע טמא באחד מן החצאין נטמאו שניה' והאי שאינו מצטרף עמהם למנח' לא נטמא והאי דנטמאו שניה' הוי מדרב' או משום ספקא דאורי' ולחומר' אי צירוף כלי הוי דאורי' או לא ואפי' הוי דאורי' מה שאין צריך לכלי אינו מצטרף דעשאו לכל מה שבכף אחת היינו בצריך לכלי ושם אמר רבא שלשתן מונחים בכיסא נטמא אבוד הוא וראשון מצטרפין בצירוף כלי לטומאה מופרש אין מצטרף נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין שהרי הופרש להצטרף עם הראשון ואבוד אין מצטרף דלא הופרש להצטרף עם האבוד נטמא ראשון שניהם מצטרפין דהא נצטרף ראשון עם האבוד קודם ועם המופרש אח"כ. וכן לענין קמיצה קמץ אאבד מהם שייריו והמצטרף עמו נאכלין אלא שאם קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלין דקומץ אינו מתיר אלא אותו שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו ולא שניהם דהוו שיירים יתירים וכיון דלא ידע אי זהו אינו נאכל לא זה ולא זה וקומץ אדעתא דכהן תליא מילתא וכהן כי קמיץ אעשרון חד הוא דקמץ הילכך קרב קומץ ראשון שייריו נאכלין והשנים אין נאכלין דאין לעמוד על סופו אי זה מהן נצטרף עם הראשון כדעת הכהן להיות ניתר בקומץ.
כ״ח
קומץ מנחה שנתערב עם קומץ חברתה מקטירן כאחד וכן מנחת כהנים שכולה כליל בקומץ או נסכים או חביתי כהן גדול יקטיר הכל כאחד שהכל לאישים שם משנה סתמיה בקומץ עם קומץ וטעמא דאין קומץ מבטל את חברו ונסכים וחביתי כהן גדול כרבנן דרבי יהוד' במתני' דסברי דכיון דכולם נשרפין אין חוששין לזו שבלילתה עבה ולזו שבלילתה רכה והוי ליה ריבה או חסר שמנה דלא מיקרי ריבה שמנה וחסר שמנה אלא כשהיא בפני עצמה אבל השתא דנתערבו שדינן רוב שמן אבלילתה רכה ומיעוט אעבה כל חד לפום שיעוריה. שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו אם אינו יכול לקמוץ מזו בפני עצמה וכן מזו פסולות שם משנה וטעמא דדרשינן בתורת כהנים מסלתה ולא מסלת חברתה אבל נשאר כדי קומץ שלא נתערב יקמוץ מכל אחד בפני עצמה.
ל׳
קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר אפילו כל המעורבות דאין מצות הקטרה אלא בקומץ ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצין דדילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחמת מנחה ואם הקטיר כל המעורבת זו שנקמצה עלתה לבעלים שהרי הקטיר קומצה בתוך המנחה וזו שלא נקמצה לא עלתה דאין מנחת נדבה ניתרת בלא קמיצה. נתערב קומצה בשייריה משנה שם קומצה בשיירי או בשיירי חברתה לא יקטיר את כולה משום דשייריה אסורים להקטיר דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים לא תקטירו ואם הקטיר עלתה לבעלים שהרי הוקטר קומץ דאין שייריה מבטלין את הקומץ מגזרה שוה דר' זירא התם נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשייריה לא תקטירו ממנו כל שממנו הרי הוא בבל תקטירו כדאמר' מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל קומץ כדאמר' לעיל דעולין אין מבטלין זה את זה כדילפינן מדם פר ודם שעיר אף הקטרה האמורה בשיירים אין מבטלין את הקומץ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק י״א
ו׳
בכס"מ, דהלכה כר"י כו': נ"ב ועוד דמפורש כן בפרק כל שעה (דף ל"ו) דאמר מר בללה חוץ לחומת עזרה פסולה:
ז׳
כל המנחות שיצק כו'. נ"ב אפילו מנחת נסכים ושל כהנים וכרבא דפליג אדרב נחמן במנחות (דף י"ח):
ח׳
חיסר לבונתה כשרה והוא שיהי' עליה שני קורטי לבונה. מדברי רבינו דמפרש קומץ בתחלה פי' לכתחילה וב' קורטי בסוף כמו בדיעבד ואפילו בשעת קמיצה אינו מעכב אם יש ב' קורטי לבונה, וכן מוכח בתוספתא פ"א ריבה סולתה כו' מיעט לבונתה אפילו שני קרטין כשירה כו', ובפרק ה' קמץ שלא ממקום השמן כו' או שלא נתן עליה לבונה אפילו כ"ש פסולה לפיכך אם חשב כו' אינו פיגול הרי מפורש דבשעת קמיצה אינו פסול בחיסר לבונתה רק שלא נשתייר כל שהוא, וכן מבואר בתו"כ דעל קרא דויצק כו' ונתן עליה לבונה איני יודע כמה כו' קומץ רי"א מיעט לבונתה כשר הרי דקודם הקמיצה סבר דאינו מעכב נתינת קומץ לבונה רק סגי בשני קרטין וברור. ונראה דאפ"ה סבר דבהפריש יותר מקומץ ושיעור ב' קרטין לבונה לא מיפסל משום ריבה לבונה אע"ג דיש שיעור המותר על הקומץ שיעור מה דמיכשר מנחה בהדה בכ"ז לא חשוב לאיפסולי אי ליכא שיעור ב' קומצין מה דלכתחילה סגי בכל חדא מינייהו ודוק. וכן אשכחן שני קומצין בלחם הפנים לכן מיחשב ריבה דוקא בהפריש שני קומצין ודוק: ובכס"מ אלא ר"י ור"ש טפי הוי עדיף, נ"ב עיין חידושי רשב"א הנדפס מחדש, ושם בסוף הדיבור, נ"ב כן מוכח בהדיא מימרא דמחלוקת כו' אבל בלבונה הבאה בפ"ע:
ט׳
בכס"מ. ולא כפרש"י שכתב כו': נ"ב נמחק עד סוף הדיבור וצ"ל אבל בלוג אחד קס"ד:
י׳
או על הקומץ שלה כו'. נ"ב הקומץ רבה (דף כ"ג) כר"י:
י״א
נתן שמן על שיריה כו' ולא פסלה שהרי הקומץ כשר. לא פורש בדברי רבינו אם השיריים כשרים ונאכלין רק דדייק דהקומץ כשר ולכן לא פסל, ובתו"כ לא ישים עליה שמן אבל שם הוא על שיריים. אמנם מצי להיות דזה רק לאחר הקטרה ויכול להיות דלמשחה קרינא גם במנחת חוטא ולכן מותר ליתן שמן ותבלין ודבש, אבל קודם הקטרה כיון דכתיב וכל מנחה בלולה וחריבה לכל בני אהרן כו' בעי דיהיו השיריים חרבין משמן. ונראה דזה פירוש הגמרא בפ"ק (דף ט') שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה כו' מה הן באכילה אמר זעירי אמר קרא והנותרת לא הנותרת מן הנותרת ור' ינאי אמר מן המנחה שהיתה כבר דפליגי אם מנחת חוטא נתן על שיריה קודם שהקטיר הקומץ שמן דלזעירי מותרין באכילה ולר' ינאי אסורין שיריים באכילה דכתיב המנחה שהיתה כבר ולא היתה רק חריבה משמן הכי נמי בעי דליהוי שיריים חריבין משמן עד שעת הקטרה, והך קרא מיירי גם במנחת חוטא כמו דמרבה מאת המנחה מנחת חוטא להגשה (בדף ס"א) יעו"ש ודוק:
י״ד
גבלה במים כו'. נ"ב פרק כל המנחות באות מצה (דף נ"ד):
ט״ו
בכס"מ. ופסק כריב"ל כו': נ"ב ועוד דרבא בפרק כל המנחות ב"מ (דף נ"ח) סבר כוותיה ועיין תוס':
י״ח
וכן אם כו' קודם סילוק הבזיכין כו'. לפירוש רבינו א"ש הא דאמר מה"ד כיון דבריר קומץ כו' כיון שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפריקא דמי קמ"ל, דפירושו דכיון דיש יתר קומצין של לבונה להסילוק וכי מסלקן בשני קומצין הוי פסול לכן לא חשבינן כמאן דפרקא בפסול, אבל לעיל בפ"ה מתומ"ס היכי דנפרס הלחם כיון שהגיע זמן סילוק ש"ד דשם הגיע זמן סילוק והלחם היה שלם וחשיב כמאן דקמיצא כיון דהגיע זמן סילוק בהכשר כיון דבריר קומץ דילה כמפורש (בדף ח') שם. אבל ללשון רש"י ותוס' שפירשו דשני קומצין כשר וכאן מיפסל מטעם חסר הלבונה צריך טעם. ונראה משום דכשהוא כמצותו המוכרח אמרינן דכמאן דפרקא דמי אבל כאן שרבה שני קומצין של לבונה והגיע הזמן טרם שנאבד לא אמרינן דכמאן דפרקא דמי משום שהיה יותר על מצותו שאינו מחוייב להעשות כן, וזה לא מחוור ואינו בלשון הגמרא ודוק. ויתכן לפסק רבינו בהפריש ד' קמצין לב' בזיכין והגיע זמנן לפרוק ונפרס הלחם, דפסול ואינו מקטיר הבזיכין דאם תחשוב דכמאן דפרקא הלא מיפסלי משום יתר לבונה ואם כיון דעד שלא סילק הקומץ היתר לא תוכל לחשוב כמו דנסתלק בפסול תו נפסל דהוי נפרס הלחם קודם סילוק וממ"נ פסול ודוק:
כ״ז
קמץ מן המופרש שיריו והראשון נאכלין [כצ"ל] כו' וכן לענין קמיצה כו' שיריו נאכלין כו' והרי החלקים אינן נוגעין זה בזה. אע"ג דלעיל בהלכה כ"ג פסק דספק אם מצרף הכלי לקמיצה כו' ולא יאכלו השיריים והכא סבר דעל עשרון מועיל הקמיצה ומקטירו ושיריו נאכלין. משום דשם שהיה יכול לחבר הכל בשעת קמיצה לעיסה חדא והניחן מחולקין ספק אם הכלי מצרף, אבל כאן שלא היה יכול לחברן לעיסה חדא דיהי' עשרון ומחצה וריבה סולתה פסולה, ובזה פליגי תנאי אם מצוה בראשון לענין זבח יעוין הלכות קרבן פסח פ"ד ה"ו בכס"מ ובהלכות שקלים פ"ג ה"ט לכן דעתו בשעת קמיצה על עשרון שלם ומצטרף אעפ"י שאינן נוגעין זל"ז, וכיו"ב אשכחן בחלה פ"ד בשאין לה מקום ללוש כו' היה לה מקום ללוש פירוש להשני קבין בעיסה אחת והיא עושה אותן בשני מקומות (אף שהן בעריבה אחת) מקפדת היא יעו"ש היטב. ודוגמת סברא זו איתא בפ"ק דחגיגה (דף ט') בשגמר היום כו' דכיון דהי' לו שעות להקריב ולא הקריב לא חלה על השאר שם חגיגה יעו"ש וכן בעירובין דף מ"ט ע"א דמליין למנא ואייתר כו' ודוק:
ל״א
נתערב קומצה בשיריה או שנתערבו שיריה בשירי חברתה לא יקטיר כו'. הנה לא נתבאר לנו טעמו אי דסבר דרק אין שיריים מבטלין קומץ מגז"ש דהקטרה בקומץ ושיריים, אבל שיריים בשיריים מתבטלין ואין כאן שיריים והוי כחסרו שיריה בין קמיצה להקטרה או כאבדו שיריה דלא יקטיר קומץ עליהן ואם הקטיר הורצה, או דסבר דשיריים אין מבטלין שיריים, אכן לפ"ז אמאי לא יקטיר לכתחילה ועל כרחין דסבר דשיריים מבטלין שיריים וא"כ נהי דאם הקטיר קומץ עליהן הורצה אבל בכ"ז אסורים באכילה כמו בחסרו מקצת שיריים לעיל ה"כ, ובתוספתא מוכח פירוש דמשנתינו או בשירי חברתה דעל הקומץ שנתערב קאי יעו"ש דר"א פליג וסבר דיקרב כמו דסבר בתערובות איברים מחטאות ועולות דיקרבו כולן ורואה אני כאילו הן עצים יעו"ש, ולשיטת רבינו ג"כ אתיא דלא כר' אליעזר דסבר דאבדו שיריה מקטיר קומץ בלא שיריים ודוק: ובזה מבואר מה דרמי ר' יוחנן לר"ל דסבר דקומץ של מנחת חוטא משכשכו בשירי הלוג מהא דתניא חרב שנתערב בבלול ר"י אומר לא יקרב מאי לאו קומץ דמ"ח דאיערב בקומץ דמנחת נדבה, דתמהו בתוס' דילמא משום דהוי חסר שמנה דקומץ דנדבה והוי פסול וכשר שנתערבו, ולפי מה דמבואר בתוספתא דר"א פליג וסבר גם במנחות יקרב א"כ ר"י דאמר בפרק כל התערובות לא נחלקו ר"א וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקריבו וכן בדם חטאת בדם עולה יעו"ש, וא"כ היה לומר כאן דיקרבו כיון דקומץ דמנחת חוטא כשר יעו"ש ודוק. ונראה דזה פירוש סוגיא דירושלמי חלה פ"ג ה"ה מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומקטיר השיריים לאכילה, פירוש ביש מקום לקמוץ שלא נתערב ובעי אם נתבטלו השיריים והוי כמו דחסר השיריים ואינו מקטיר קומץ עליהן, או צ"ל שירי מנחה כו' ודוק ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
