רמב״ם - הלכות פרה אדומה · פרק י״ד

ספר טהרה · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פרה אדומה · פרק י״ד

הלכה א׳

כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה בּוֹ אֵפר חַטָּאת וְנָגַע בּוֹ שֶׁרֶץ מִצִּדּוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ אֲפִלּוּ לְגַבֵּי חַטָּאת. הִנִּיחַ הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטְמָא הַכְּלִי הֲרֵי הָאֵפֶר טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט ט) "וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר" וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר. וְלֹא עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי אֹכֶל שֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁטֻּמְאָתָן טֻמְאָה קַלָּה וְהֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי נִטְמָא הָאֵפֶר שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם טָהוֹר שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל [גַּבֵּי] שׁוּם טֻמְאָה בָּעוֹלָם. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה בּוֹ אֵפֶר חַטָּאת וְנָתוּן עַל אֲרֻבָּה שֶׁבַּבַּיִת טָמֵא. אִם הָיָה הַכְּלִי מְשֻׁלְשָׁל לַבַּיִת נִטְמָא הָאֵפֶר וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם לֹא הָיָה מְשֻׁלְשָׁל אִם הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח טָמֵא:

הלכה ב׳

הָיָה הַכְּלִי שֶׁל אֶבֶן. בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ הָאֵפֶר טָהוֹר:

הלכה ג׳

וְכֵן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵפֶר אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁים וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת. הֲרֵי הָאֵפֶר וְהַמַּיִם טְמֵאִים שֶׁאֵין אֵפֶר הַחַטָּאת נִצֶּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט ט) "בְּמָקוֹם טָהוֹר" וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר:

הלכה ד׳

וְכֵן אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁל קֹדֶשׁ אֵינָן נִצָּלִין בְּצָמִיד פָּתִיל. אֲבָל מַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין וּכְלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִצָּל בְּצָמִיד פָּתִיל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים טְהוֹרִים. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים נִפְסְלוּ הַמַּיִם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן. כֵּיצַד. הָיוּ מֵימָיו מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל וְהוּא וְהֵם בְּאֹהֶל הַמֵּת שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים. הָיָה הוּא מִבַּחוּץ וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין מִבִּפְנִים שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין. הוּא בִּפְנִים וְהַמַּיִם בַּחוּץ כְּשֵׁם שֶׁהוּא טָמֵא כָּךְ מֵימָיו פְּסוּלִין:

הלכה ה׳

הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִכֵּלִים שֶׁאֵינָם טְהוֹרִים לְחַטָּאת וּפָשַׁט יָדוֹ חוּץ לַתַּנּוּר וּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת בְּיָדוֹ. וְכֵן קָנֶה הַמֻּטָּל עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וּשְׁנֵי כֵּלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת תְּלוּיִין בּוֹ אֶחָד מִכָּאן וְאַחַד מִכָּאן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּמָקוֹם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת. וְהוֹאִיל וְהֵם נִשְׁעָנִין עַל הַתַּנּוּר הֲרֵי הֵן כְּאִלּוּ מֻנָּחִין עַל גַּבָּיו. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד עַל הַתַּנּוּר וּבְיָדוֹ כְּלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אוֹ מַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַתַּנּוּר וּפָשַׁט יָדוֹ לַחַלּוֹן וְנָטַל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַטָּאת וְהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן הַזָּיָה שֶׁעָבְרָה עַל גַּבֵּי טֻמְאָה כְּגוֹן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

הלכה ו׳

כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת וּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה הֲרֵי נִטְמָא כְּלִי שֶׁל חַטָּאת וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבָל כְּלִי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן אִם נָגַע הַטָּהוֹר לַחַטָּאת בִּשְׁנֵיהֶן בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּשֶׁהֵן מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ הֲרֵי נִטְמָא שֶׁל חַטָּאת שֶׁהֲרֵי הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא בִּנְגִיעַת הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר וְטִמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת:

הלכה ז׳

הִגְבִּיהַּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בִּשְׁתֵּי יָדָיו שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין זֶה שֶׁל חַטָּאת נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בּוֹ אָדָם שֶׁנָּגַע בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת וְשֶׁל קֹדֶשׁ נִטְמָא מִפְּנֵי זֶה שֶׁהִגְבִּיהוֹ וְהוּא טָמֵא בִּנְשִׂיאַת מֵי נִדָּה שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַכְּלִי שֶׁל קֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַכְּלִי שֶׁל קֹדֶשׁ כָּרוּךְ בִּנְיָר וְהִגְבִּיהַּ בַּנְּיָר וְלֹא נָגַע בּוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַחַטָּאת בְּיָדוֹ שְׁנִיָּה שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נָגַע בַּכְּלִי וְלֹא נִטְמָא לְחַטָּאת. אֲבָל אִם הָיָה נוֹגֵעַ בִּכְלִי הַקֹּדֶשׁ בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל חַטָּאת בִּנְיָר שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין:

הלכה ח׳

הֵסִיט אֶת שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּיָדוֹ וְלֹא נָגַע בָּהֶן שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין שֶׁאֵין הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת עַד שֶׁיָּגַע בּוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָאוּי לְמִדְרָס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ט׳

כָּל סְפֵק הַטֻּמְאוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַבֵּי תְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הוּא טָהוֹר לְחַטָּאת. וְכָל הַסְּפֵקוֹת שֶׁתּוֹלִין בָּהֶן אֶת הַתְּרוּמָה אִם נוֹלְדוּ בְּחַטָּאת הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׁפָּכִין. וְאִם נַעֲשׂוּ טָהֳרוֹת עַל גַּבֵּי אוֹתָן כֵּלִים וְאָדָם שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶן סְפֵקוֹת אֵלּוּ שֶׁהַחַטָּאוֹת נִשְׁפָּכִין עֲלֵיהֶן הֲרֵי אוֹתָן הַטָּהֳרוֹת תְּלוּיוֹת. וְהָרְפָפוֹת אֵינָן כְּכֵלִים וַהֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ וּלְחַטָּאת:

הלכה י׳

דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה הַמַּיִם טְמֵאִין. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַדְּבֵלָה טְמֵאָה בֵּין שֶׁהָיְתָה טְהוֹרָה. שֶׁכָּל הָאֳכָלִין אֲפִלּוּ אֹכֶל קֹדֶשׁ אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת. וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה מִפְּנֵי שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאִם אֵין בָּהּ כְּבֵיצָה הַמַּיִם בְּטָהֳרָתָן. שֶׁאֵין הָאֹכֶל מְטַמֵּא אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּבֵיצָה בֵּין לִתְרוּמָה בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לְחַטָּאת:

קרית ספר · הלכות פרה אדומה פרק י״ד

א׳

נגע שרץ בצד הכלי שיש בו אפר פרה לא טמאו אפילו מדרבנן אבל אם הניחו על גבי השרץ האפר טמא כחכמים דפליגי אר' אליעזר במתניתין וטעמייהו דמשום דמונח במקום טמא וכתיב גבי אפר והניח מחוץ למחנה במקום טהור ונראה דהוי דרשא גמורה דאע"ג דאם הניחו על גבי דבר שאינו טמא אלא מדרבנן אמרינן נמי דטמא כדתנן נמי התם לרבנן דר' יוסי היינו משום דגזרינן טומאה דרבנן אטו טומאה דאוריתא וכן כלי חרש שיש בו אפר ונתון על ארובה של בית טמא נטמא האפר כדתניא בתוספתא ואין אפר חטאת ניצלת בצמיד פתיל וכדתניא בסיפרי במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן היה ר' אלעזר הקפר אומר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהלי המת טמא דכתיב במקום טהור ואין זה מקום טהור וכדתנן פי"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינם מקודשים ניצולים בצמיד פתיל. נטמאו הבעלים נטמאו בכל מקום שהם כדתניא בתוספ' דפרה פרק ששי דאם הוא באהל המת ומימיו בחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים והיינו כשמימיו אינם מקודשין כדאיתא.

ה׳

הטהור לחטאת שם במשנה פרק עשירי פשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה ובו האסלי שהוא מוט שנותנין שני כדין בשני קצותיו וכן שני קללות ר' עקיבא מטהר וחכמים מטמאים. היה חוץ לתנור והעביר כלי שיש בו מי חטאת על גביו טהור כחכמים התם במתניתין וכלי ריקם ומים שאינם מקודשים תנן להו נמי התם וכן הזייה שעברה על גבי טומאה טהורה כדאמרינן פרק דם חטאת.

ו׳

כלי של חטאת וכלי של קדש כל הני גווני דטומאה וטהרה תנן להו במתניתין וכן הני גווני דהיה כרוך בנייר והסיט ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים.

ט׳

כל ספק הטומאות שטהורות לתרומה טהורות לחטאת ותלויות לתרומה נשפך לחטאת כמה שנעשה על גבן שהזה בהן תלויות כדתנא פי"א ורפפות טהורות כדתנן נמי התם.

י׳

דבלה של תרומה כביצה שנפלה למי חטאת המים טמאים מדרבנן והתרומה טמאה מדאוריתא דנגעה במי חטאת וחייבין באכילתה מיתה אם היא תרומה מדאוריתא (ופי') [אפילו] היתה פחות מכביצה דלא בעיא כביצה אלא לטמא המים וכדתנן במתניתין התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פרה אדומה פרק י״ד

א׳

ולא ע"ג השרץ כו' מדבריהם שטומאתן טומאה קלה והם מדברי סופרים כו'. מתניתין בפרה פרק י' קלל של חטאת כו' נתנו על גביהן כו' וחכמים מטמאים. הנה פליגי בהא דכתיב במקום טהור אם היה המקום טמא מדבריהם וזה אוכלין ומשקין כו' וכתבי הקודש כו'. ובתוספתא איתא ור' מאיר מטמא. וצריך ביאור מדוע לענין סוכה בעושה סוכה ע"ג בהמה ר"מ מכשיר כיון דמה"ת חזיא יעו"ש. ונראה דכיון דממעט משום שאינה ראויה לשבעה וזה ראוי לישב בה מיקרי משום דהתם על זמן העתיד ובדרבנן לא שייך זה כיון דיכולים ב"ד גדול בחכמה ובמנין לבטל התקנה עד שיבא יו"ט או שבת מש"ה מקרי ראוי לשבעה שלא תוכל עתה לשפוט על העתיד כיון דב"ד יכולים לבטל ויהיה מותר לעלות בשבת ויו"ט, משא"כ בכאן שהוא על ההוה אינו טהור שחכמים טמאוהו, ועוד דהנך די"ח דבר אין אליהו יכול לבטל מפני שעמדו עליהן בנפשותיהן כדאמר בירושלמי פ"ק דשבת ודוק: וצ"ב הך דפליגי ר' יוסי ור' יהודה גבי נוטפין שעשאן זוחלין ע"י פשוטי כלי עץ דמדרבנן אם קרינן בהו מקוה מים יהיה טהור הווייתו ע"י טהרה תהא ור' יוסי החליף שיטתו כפי שפירש רבינו בפ"ה דמקואות משנה ה' יעו"ש וצ"ע:

ה׳

הטהור לחטאת כו' ופשט ידו חוץ לתנור וכו' וכן קנה המוטל ע"ג [ה]תנור ושני כלים. בזה פליגי רע"ק ורבנן דרע"ק מטמא, ולכאורה נראה דפליגי אם אגד יד ואגד כלי שמיה אגד והוי כמונחים על התנור שהוא מקום טמא, ועיין פרק המצניע (דף צ"א) בפלוגתא דר"י וחזקיה, ועיין תוס' עירובין (דף ל"ג) ד"ה הואיל יעו"ש דחשבינן כמונח רק דאגוד למה שבפנים וצ"ע. ועיין חדושי למסכת שבת ואכמ"ל ודוק:

ז׳

הגביה שני הכלים כו' ושל קודש נטמא מפני זה שהגביהו והוא טמא בנשיאת מי נדה שהן מטמאים במשא מפני שנטמאו מחמת הכלי של קודש כו'. נראה דוקא בשהכלי של תרומה ושל קודש הוא של עץ אבל אם הוא של חרס אינו טמא דנושא מי חטאת מטמא בגדים בשעת חיבורו וכל כלים במגע והכלים מטמאין לאוכלין ומשקין ככל ראשון שעושה שני ואם הוי התרומה בכ"ח, הלא כ"ח אינו נטמא בחבורין, וכדאמר ר' יהושע בפ"ה דזבים כלל אמר ר"י כל המטמא בגדים כו' ואינו מטמא כו' ולא כ"ח. וז"ב, ודברי הר"ש שכתב שבשל חרס שניהן טמאים אף ע"י ניירות. תמוהין ואולי צ"ל בתוספתא בד"א בשל עץ אבל בש"ח הכל מודים [בשל חרס] שהוא טהור ופירוש שהוא על התרומה וכ"ז דחוק. ומש"כ רבינו מפני שנטמאו מחמת הכלי של קודש הוא צ"ע כמו שתמה הראב"ד, ודבריו אינם מובנים לי דכל העיקר שכיון שהנושא טמא לחטאת תו מי חטאת מטמאין אותו, אם לא שנאמר שאפילו רק טהור לתרומה כשנושא לצורך הזייה היה ראוי להיות טהור אם לא משום שהוא מטמא המי חטאת ותו המי חטאת מטמאין לדידיה ולא נהירא כלל. ונראה דצ"ל שהן מטמאין במשא מפני [שנטמא] מחמת הכלי של קודש, ופירוש שהוא אינו ראוי להזות כיון שנטמא, ובפירוש המשנה צריך להגיה איזה תקונים והגהתי בגליון הגמרא שלי ודוק:

ט׳

והרפפות אינן ככלים כו'. משנה פרק י"א מ"ב. הרפפות טהורות לקודש כו' ר"א אומר הרעדות טמאות לחטאת. ובתוספתא איתא ר' אליעזר אומר טמאות לחטאת על הרפפות כו'. ובשם הגר"א הגיהו בבא דרעדות כמו במשנתינו. אמנם לדעתי ע"ז כוון הירושלמי בעו"ז סוף פרק אין מעמידין היא רפפות הן רעלות וצ"ל הן רפפות הן רעדות וכוון למשנתינו דכמו דפליג רבי אליעזר על רפפות כן פליג על רעדות, דמוכח מהתוספתא דכמו דפליג ר"א על רעדות כן פליג ברפפות ולזה כוון הירושלמי הנ"ל. והפ"מ סבר דעל משנה דשבת דיוצאות פרופות ורעולות קאי ואינו כן, כי כל מה דחשיב הכל בסדר טהרות יעו"ש, ומש"כ נ"ל אמת ודוק:

י׳

והאוכלה חייב מיתה מפני שאכל תרומה טמאה. עיין כסף משנה שכתב חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה כו' הא ל"ק דההוא מעלה בעלמא כו'. והא דמן התורה מי חטאת כשרים וטהורים הוי ומטמאים את הדבילה טומאה דאורייתא דמי חטאת מן התורה הוי אב הטומאה, מיירי כגון שהדבילה אין בה כביצה ואינה מתטמאה מן התורה רק כשנפלה למי חטאת ונכנסו בה המים נתפחה כדרך הדבילה ובנתפחו טמאים מדברי סופרים כדאמר פרק כל המנחות (דף נ"ד) ומן התורה אינה מקבלת טומאה. ואף לשיטת רבינו דסובר דמתטמאין אוכלין פחות מכביצה דבר תורה מכל מקום לענין הכשר כו"ע מודו דבעי כשיעור כמו שפירשו בתוס' שבת (דף צ"א) ומיירי בשלא הוכשר ואי משום דמשקין טמאים מטמאין שלא לרצון אבל כשיעור בעי ומה"ת לית בה שיעורא רק מדבריהם הואיל ונתפחה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פרה אדומה פרק י״ד

י׳

דבילה של תרומה כו'. (א"ה כתב מרן בשם הר"י קורקוס ואם תאמר והרי נטמאו המים כו' ועיין במה שכתב הרב המחבר פרק שביעי מהלכות תרומות דין א'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות פרה אדומה פרק י״ד

ד׳

וכלי ריקן הטהור לחטאת ניצל בצמיד פתיל כו'. תוספתא הביאה הר"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פרה אדומה י״ד, מתוך הלכות פרה אדומה שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות פרה אדומה כל הרמב״ם