הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות פרה אדומה · פרק י״ג

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פרה אדומה · פרק י״ג
הלכה א׳
מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת עָשׂוּ בְּטָהֳרַת הַחַטָּאת. שֶׁהָאָדָם הַטָּהוֹר אֲפִלּוּ טָבַל לְקֹדֶשׁ וְעוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת וְלֹא לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה וְלֹא לְמִלּוּי הַמַּיִם וְלֹא לְקַדְּשָׁן וְלֹא לְהַזּוֹת עַד שֶׁיִּטְבּל לְשֵׁם חַטָּאת וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה טָהוֹר לְחַטָּאת. וְכֵן הַכֵּלִים אֲפִלּוּ מִזְרָק שֶׁבָּעֲזָרָה אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת עַד שֶׁיַּטְבִּילוּהוּ לְשֵׁם חַטָּאת. וְכֵן כָּל הָאֳכָלִין וְכָל הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין הֲרֵי הֵן לְעִנְיַן חַטָּאת כָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַמְטַמְּאִין:
הלכה ב׳
כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַבֵּי הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הוּא לְגַבֵּי חַטָּאת כְּמִדְרַס הַזָּב עַד שֶׁיַּטְבִּילוּהוּ לְשֵׁם חַטָּאת. יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל בְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו וְהָיָה מִטְפַּחְתּוֹ כְּמִדְרַס הַזָּב לְעִנְיַן הַחַטָּאת:
הלכה ג׳
כָּל וְלַד הַטֻּמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְלֹא כֵלִים אֲפִלּוּ לְקֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים לְחַטָּאת. לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ אֶת מֵי חַטָּאת לֹא יִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל. שֶׁמָּא יִפְּלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַּנְדָּל וְנִמְצָא הַסַּנְדָּל טָמֵא שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין הֵן לִגבֵּי החטָּאת וִיתִטמֵּא זֶה הַמְקַדֵּשׁ בִּנְגִיעָתוֹ בְּסַנְדָּל וְנִמְצְאוּ מֵי חַטָּאת טְמֵאִים:
הלכה ד׳
מִי שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד בַּדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם כְּגוֹן שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין אוֹ בְּמַשְׁקִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לַקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא טְבִילַת יָדָיו בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ לְעִנְיַן הַחַטָּאת וְצָרִיךְ טְבִילָה. אֲפִלּוּ לֹא נִטְמֵאת אֶלָּא יָדוֹ אַחַת נִטְמָא כֻּלּוֹ וַהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה:
הלכה ה׳
כָּל הַטָּעוּן טְבִילָה בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת וְאֶת אֵפֶר הַחַטָּאת וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְכֵן מְטַמֵּא אֶת הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר וְאֶת הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. וְאֶת הַכְּלִי הָרֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת. מְטַמֵּא כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא. וְטָמֵא שֶׁנָּגַע בְּמִקְצָת אֵפֶר חַטָּאת פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ:
הלכה ו׳
אֵין מוֹנִין לְחַטָּאת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ. כֵּיצַד. עֲשָׂרָה שֶׁטָּבְלוּ לְשֵׁם חַטָּאת וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא נִטְמָא אֶלָּא לְגַבֵּי חַטָּאת בִּלְבַד כְּגוֹן שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ בִּלְבַד וְנָגַע בַּחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן טְמֵאִין לְחַטָּאת. וְכֵן כֵלִים הַטְּהוֹרִים לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמָא כְּלִי מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא נִטְמְאוּ אֶלָּא אֲחוֹרָיו בִּלְבַד לְגַבֵּי חַטָּאת כְּגוֹן שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין בַּאֲחוֹרָיו וְנָגַע כְּלִי זֶה בִּכְלִי שֵׁנִי וְשֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי נִטְמְאוּ הַכֵּלִים כֻּלָּן לְגַבֵּי הַחַטָּאת וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
הלכה ז׳
כָּל הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ אִם הֵנִידוֹ הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. וְכֵן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהֵנִיד אֶת הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת. אוֹ שֶׁהֵנִיד אֶת רֻקּוֹ אוֹ אֶת מֵימֵי רַגְלָיו שֶׁל אָדָם זֶה. נִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. אֲבָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמִדְרָס אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ:
הלכה ח׳
כְּלִי הַטָּמֵא בִּטְמֵא מֵת אִם הֵנִידוֹ הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְמֵא מֵת מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. מַפְתֵּחַ שֶׁהוּא טְמֵא מֵת שֶׁהָיָה תָּלוּי בַּדֶּלֶת וְסָגַר הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֶת הַדֶּלֶת הוֹאִיל וְהֵנִיד אֶת הַמַּפְתֵּחַ הַטָּמֵא נִטְמָא. וְכֵן אִם הֵסִיט אֶת הַשֶּׁרֶץ וְאֶת שִׁכְבַת זֶרַע הֲרֵי זֶה טָמֵא לְחַטָּאת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ט׳
הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים שֶׁהָיוּ לְמַעְלָה מִן הַזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֵן הַנִּקְרָאִין מַדָּף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ נִטְמָא לְחַטָּאת. וְכֵן כְּלִי הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּמַדָּף נִטְמָא לְחַטָּאת:
הלכה י׳
הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בֵּין טְהוֹרִין בֵּין טְמֵאִים שֶׁכָּל אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְגַבֵּי חַטָּאת אֵינָן טְהוֹרִין אִם נָגַע בָּהֶן בְּיָדוֹ נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נָגַע בָּהֶן בְּרַגְלוֹ אוֹ בִּשְׁאָר גּוּפוֹ אוֹ שֶׁהֱסִיטָן בְּיָדוֹ וְלֹא נָגַע בָּהֶן טָהוֹר. וְכֵן אִם נָגַע בְּתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְׁאָר כֵּלִים שֶׁאֵינָם טְהוֹרִין לְחַטָּאת נִטְמָא כֻּלּוֹ. אֲבָל אִם נָגַע בְּרַגְלוֹ בָּהֶן הֲרֵי הוּא טָהוֹר לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁהָיָה:
הלכה י״א
הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁאוּבִין. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין נִטְמָא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ב
הַכּל נֶאֱמָנִין עַל טָהֳרַת הַחַטָּאת וַאֲפִלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִפְּנֵי חֻמְרָתָהּ. וּמַעֲלוֹת אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ בָּהּ הַכּל נִזְהָרִין בָּהּ. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט ט) "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת" כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לִשְׁמִירָה. לְפִיכָךְ עַם הָאָרֶץ שֶׁהֵבִיא כְּלִי מִבֵּיתוֹ אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶס וְאָמַר כְּלִי זֶה טָהוֹר לְחַטָּאת הֲרֵי זֶה טָהוֹר וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ וּמַזִּין מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ כְּלִי טָמֵא לְקֹדֶשׁ וְלִתְרוּמָה. וְכֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר טָהוֹר אֲנִי לְחַטָּאת אוֹ שֶׁהָיוּ מֵי חַטָּאת אֶצְלוֹ וְאָמַר טְהוֹרִין הֵן נֶאֱמָן. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מְזַלְזֵל בָּהּ:

קרית ספר · הלכות פרה אדומה פרק י״ג

א׳
מעלות יתרות שעשו בטהרת הפרה מייתי להו פרק ב' חגיגה משום דהקלו לעשותה במעורבי שמש כדאמ' לעיל ומקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל פ"ח דפרה ומי שנטמאו ידיו נטמא גופו לחטאת פי"ב והטעון טבילה אפילו מדרבנן מטמא מי חטאת ואפר ואת המזה במגע ובמשא כדתנן פי"א ומטמא את האזוב ואת המים שאינם מקודשים ואת הכלים ריקן במגע כחכמים דפליגי אר' מאיר דקאמר במגע ובמשא וטמא שנגע במקצת אפר חטאת פסל את כולו כדתנן פ"ח דעדיות העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת וכו' ומייתי לה פרק חומר בקדש משמע דאפילו היא בכלי אין הכלי מצרפו מן התורה אלא מדרבנן מעלה בעלמא אף על גב שבכף מצרפו מדאוריתא.
ו׳
אין מונין ראשון ושני ושלישי לחטאת אלא אם נטמא אפילו יד אחד ונגע בחברו וחברו בחברו אפילו הן מאה כולן טמאים וכן בכלים כדתנן פי"ב ומדרבנן. וכל הראוי ליתטמא במדרס הזב אף על פי שהוא טהור אם הנידו נטמא חומרא בעלמא וכן הניד האדם שאינו טהור לחטאת וכדתנן ריש פ"י דפרה ובכלי הראוי לטמא טמא מת איכא ג' מחלוקות בדבר דחכמים אומרי' הטהור אינו מדף והטמא מדף וכן אם הסיט את השרץ ואת שכבת זרע כר' יהושע בתוספתא הטהור לחטאת שנגע בכלים של מעלה מן הזב כדתנן התם במתניתין. הטהור לחטאת שנגע במדף טמא ובת"כ קרי מדף לעליונו של זב ונגע באוכלים ומשקים נמי דטמא לחטאת תנן לה נמי במתניתין והסיטן בידו דטהור כחכמים דפליגי אר' יהושע במתניתין ונגע בתנור בידו טמא שם במשנה וכל הני חומרא בעלמא בפרה כדתנן התם פרק עשירי.
י״ב
הכל נאמנים על החטאת כרבי יהודה בפ"ה דפרה וכדתניא נמי בתוספתא וכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ודרשינן כל ישראל ראויים לשמירה זו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פרה אדומה פרק י״ג

ו׳
וכן כלים הטהורים לחטאת שנטמא כלי מהן אפילו לא נטמאו אלא אחוריו בלבד לגבי חטאת כגון שנגעו משקין באחוריו כו'. משנה ערוכה בפרה פרק י"ב משנה ח' לגין של חטאת יעי"ש, והנה מכאן פליאה גדולה על שיטת רש"י ותוספות בפרק כל התערובות (דף ע"ט) רבא אמר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עלייהו ולא מטביל להו כו' ופרש"י דחייס דילמא יתערבו מי המקוה לתוכו ויפסלו יעו"ש, דהא כיון שנטמא גבו תו נטמא תוכו לענין מי חטאת והמים טמאים ואינם ראוים להזאה ומאי חייס עלייהו. וחלילה לאמר שנעלם מרבותינו משנה ערוכה. והנראה דרש"י סובר דהך דינא דוקא בלגין של מים המקודשים דאם נטמא מקצתו היינו אחוריו נטמא כולו והתם מיירי בדלי שיש בו מים שאינם מקודשים, ושוב ראיתי בהגהה להר"ש פרק י"ב שכתב כן. וזה דלא כרבינו שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת, ומסתברא טעמו דרבינו דכמו דבאדם אם נטמא ידו נטמא גופו כן בכלי אם נטמאו אחוריו, וזה קו"ח מקודש דהתם באדם אם נטמא ידו לא נטמא גופו ואפ"ה אם נטמאו אחוריו נטמא תוכו, לכן פירש התם הך דרבא דקאי על דלי שיש בו יין עיי"ש ודוק: ולפי שיטת הר"ש א"ש דברי הירושלמי פרק אין דורשין הלכה ה' ר' בא ממל בעא קומי כו' מה בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן טהור לחטאת א"ל ואסף איש טהור מה ת"ל איש אלא ליתן טהרה מעולה לאיש לעשותו כמי חטאת ואפר חטאת, ולפ"ז יתכן דקאי על משנה דשם ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו, וזה דפריך מדוע באדם הטהור לחטאת אם נטמא מקצתו נטמא כולו ואין מונין לחטאת שאפילו הן מאה כמפורש בפרה ומדוע בכלי הטהור לחטאת אם נטמאו אחוריו לא נטמאו כולו, וע"ז אמר איש טהור שבאיש צריך טהרה יותר, והצריכו טהרה כמו מי חטאת ואפר חטאת דאם נטמא אחוריו נטמא כולו ואין מונין לחטאת, ונכון. עוד שם ר' יסא בשם רשב"ל היסט שטיהרתי לך בשרץ טמאתי לך כאן, זהו מה ששנינו בתוספתא ופסקה רבינו וכן אם הסיט אחד השרץ כו' ה"ז טמא לחטאת וזה שאמר שהוא מוכרח להיות טהור אף מטומאת היסט בשרץ וש"ז דאינם מטמאים רק במגע, וכמו בדברים שמטמאים את האדם במשא, אבל בכלי של מי חטאת שהסיט את השרץ טהור אף לחטאת דלא מצאנו בו כלל טומאת משא בשום מקום וע"ז הצריך הכתוב טהרה יותר באיש ודוק. אולם ריש הסוגיא שם תמוה מאוד, דמשמע שם דמפלפל תמן דהאוסף הוא מטמא הכלי שאוסף בו והכלי חוזר ומטמא לו ונמצא אינו טהור לחטאת וזה פלא גדול, ועיין תוס' פסחים (דף ס"ט) ד"ה שמא יעבירנו, ועיין ירושלמי יומא פרק שני שעירי הלכה ו' כהדא אין מי חטאת מטמין דבר לחזור וליטמות ממנו, ועיין ר"ש פ"ח סוף משנה ב' דברים נמרצים ודוק:
ז׳
וכן הטהור לחטאת שהניד את האדם שאינו טהור לחטאת. הוא דוקא טהור לתרומה, אבל טהור לקודש כבר פירש רבינו פרק י"ג מאבות הטומאות, אבל הטהור לקודש אינו כזב לחטאת, ומפרש בירושלמי סוף אין דורשין מתניתא פליגי הטהור לחטאת שהסיט רוקו וש"ז של טהור לתרומה נטמא, הרי חזינן דגופן של אוכלי תרומה כזב לגבי חטאת, ודחי היא טהור לתרומה היא טהור לחטאת ופירוש דלא דמי זה לזה. אבל צ"ע איך סתם רבינו שאינו טהור לחטאת הו"ל למימר שטהור לתרומה אבל באינו טהור לחטאת נכלל גם טהור לקודש גם הירושלמי שם צ"ב רב ועוד חזון אי"ה: אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אא"כ נגע בו. ובהלכה ט' הטהור לחטאת שנגע בכלים שהיו למעלה מן הזב וכיוצא בו כו' נטמא לחטאת. הר"י קורקוס הקשה דבהלכה ז' משמע דאם נגע בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו, ואילו הכא לא מטמא אדם הנוגע בו אלא א"כ היה מדף מיהת יעו"ש, ולא קשה, דשם קאמר אא"כ נגע בו והיינו כל חד כדיניה בכלי הטמא מדף אף אם נגע ברגלו ג"כ טמא ובכלי הטהור לתרומה הוי כמו שנגע באוכלים טהורים דאם נגע בידיו טמא ונטמא כל גופו אבל אם נגע ברגליו טהור עכ"ל. ולפ"ז א"ש מה ששנינו במשנה הטהור לחטאת שנגע בתנור בידו טמא ברגלו טהור שהתנור הוא טהור לגמרי והוא בכלל כל שאינו ראוי למדרס והוא טהור דדוקא אם נגע בידיו טמא, והא דאמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל שמא יפלו המשקין על הסנדל ונמצא הסנדל טמא אעפ"י שלא נגע בסנדל בידו רק ברגלו, שאני סנדל דהוא ראוי למידרס הזב ולכך הוי בכלל כל הראוי להיות מדרס דאפילו בהנידו בלבד טמא וז"פ: אולם רבינו בפירוש המשנה עמד ע"ז הקושיא מהך דסנדל על תנור ותירץ דתנור וכיו"ב בכלי חרס שלא מצאנו שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים ולכך לא טמאוהו בחטאת רק אם נגע בידיו בלבד, א"כ סובר רבינו שכל שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת אעפ"י שהוא טהור לתרומה אפילו ברגלו טמא לבד מתנור וכ"ח שאינם אב הטומאה בשום מקום, וכפי הנראה מש"כ רבינו לקמן ה"י וכן אם נגע בתנור וכיו"ב משאר כלים שאינם טהורים לחטאת נטמא כולו אבל אם נגע ברגליו בהן הרי הוא טהור כו' דקדק כיו"ב היינו כלים שאינם נעשים אב הטומאה וזה כ"ח, ונכון. ולפ"ז יתיישב דברי רבינו שמש"כ בהלכה ז' קאי אף אם נגע ברגלו, ומש"כ בהלכה ט' הטהור לחטאת שנגע בכלים שהיו למעלה מן הזב כו' פירוש אף אם נגע בכלים שאינם ראוים להיות אב הטומאה כמו כלי חרש שהיו למעלה מן הזב וכל הנישא ע"ג הזב טמא ולכן הטמא טהור לחטאת דאלו אם הם טהורים אינן מטמאין לחטאת ודוק: ובזה יתיישב מה שלכאורה תמוה דברי הכסף משנה בהלכה י' שכתב שאם נגע באוכלים טמאים אפילו אם נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלים הנוגעים במדף הזב שמטמאים אדם הטהור לחטאת בכל נגיעה עכ"ל. ולכאורה תמוה מאוד דשאני אוכלים ומשקים שאינם ראוים להיות אב הטומאה בכל מקום ולכך אפילו טמאים אינם מטמאים רק בנגיעה בידים. אבל לפי מה שבארנו א"ש, דאפילו בכ"ח הטמאים במדף מטמאים את הטהור לחטאת בכל נגיעה אעפ"י שאינם ראוים להיות אב הטומאה בכל מקום. אולם קושית רבינו מסנדל תמוה בעיני וכפי הנראה שרבינו בחבורו אזיל בדרך ראשון שכתבנו וצ"ע עוד. וכן צ"ע שבמשנה ב' פירש לגין של חטאת שנגע במדף טמא דוקא במדף הא בכלים טהורים לתרומה טהורים, ובמשנה ו' תנן לגין של חטאת שנגעו בשל קודש וש"ת של חטאת טמא, ומדברי ר"ש נראה דהך דמשנה ב' מיירי בלגין הטהורין לחטאת וכאן במשנה ו' בלגין שיש בהם מי חטאת, וכן משמע מלשון רבינו בהלכה ט' שכתב וכן כלי הטהור לחטאת ולקמן פי"ד ה"ו כלי שיש בו מי חטאת עיי"ש, ולפי דרך השני א"ש בפשיטות דבמשנה ב' מיירי שנגעו לגין של חטאת בכלי חרס שאם היו הכ"ח טהורים היה גם לגין של חטאת טהור דנגיעתן הוי כאילו נגע בהן אדם ברגלו ולכן אם היה של מדף אם נגע בהן הלגין של חטאת טמא, והך דמשנה ו' מיירי שנגעו בכלי עץ ודוק, ודברי התוספתא סתומים מאוד. ושיטת הראב"ד דהך משנה הוא כמו תני והדר מפרש שתני קודם דהוי מדף ואח"כ תני דין מידף הוא הנקרא קודם מדף וכמעט כשיטתו פירש הגר"א באליהו רבא עיי"ש דבריו הקדושים ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פרה אדומה פרק י״ג

י״א
הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת נטמא מפני שהם שאובין ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא כמו שיתבאר. דין זה הוא משנה בפי"א דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. והנה יש להסתפק אי בעינן שיהיה שלשה לוגין של מי חטאת שהרי מים שאובין אינם פוסלים אלא בשלשה לוגין וכדאיתא בפ"ק דשבת, הן אמת שאני מסתפק בשיעור זה דאפשר דדוקא דרך נפילה בעינן שלשה לוגין אבל דרך ביאה לא בעינן והכי דייק לישנא דמתני' דסוף זבים הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין כו' הרי שלא הזכירו שיעור כי אם בנפילה ובפ"ק דשבת ובפ"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה בסדר זה וכן בפ"ד ממסכת טהרות תנן בא ראשו ורובו במים שאובים או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין כו' וכן בתוספתא שהביא הר"ש בפ"ג דמקואות מ"ג לא הזכירו שיעור דשלשה לוגין כי אם בנפילה ולא ראיתי בשום מקום שיאמרו שיעור דשלשה לוגין בדרך ביאה ולפ"ז ניחא הא דאמרינן סתם במתניתין הטהור לחטאת כו' משום דכיון דהוא דרך ביאה לא בעינן שיעור אך כבר כתבתי לעיל סי' ס"ה (א"ה תמצאנו לקמן פ"ט מהלכות שאר אבות הטומאה יע"ש) דהרב בעל תיו"ט כתב דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ואף שממקום שהכריח דבר זה לדידי לא מכרעא מ"מ כבר כתבתי שם דמדברי רש"י בפ"ק דמכות יש להוכיח דס"ל דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ולפי דרך זה אפשר גבי מי חטאת דהחמירו בהם כמו שמצינו שעשו בה כמה מעלות ואפשר שלזה כיון הר"ש שכתב שהכניס ראשו ורובו מעלה בעלמא ועוד אפשר לומר דהר"ש אזיל לשיטתיה שכתבנו לעיל דאית ליה דדוקא בטמא גזרו בין דרך ביאה בין דרך נפילה אבל בטהור לא גזרו כי אם דרך נפילה והיא שיטת התוספות בפ"ק דשבת ובפרק ב' דגיטין וכמו שיעו"ש וממתניתין דקתני הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו' משמע דאף בטהור גזור דרך ביאה לזה כתב דמעלה בעלמא היא. ודע דסברת הר"ש הלזו שכתב דדינא דמתניתין הוא מעלה הוא דבר מוכרח לפי דעתי דאי לא מאי קמ"ל מתניתין וכי משום דהוו מי חטאת אין להם דין מים שאובים אלא ודאי דהכא מדינא לא נטמא או משום דליכא שיעור דשלשה לוגין או משום דהוו דרך ביאה ובטהור לא גזרו ומשום מעלה דמי חטאת החמירו בהם ופסלו את הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת. הן אמת דרבינו ס"ל דאף בטהור גזרו דרך ביאה וכמו שהכרחנו מדבריו לעיל סי' ס"ה ולפי זה צ"ל דמאי דאיצטריך מתניתין לומר דין זה במי חטאת הוא לומר שמי חטאת לא בעו שיעור ומשום מעלה נגעו בה. ומ"ש רבינו, ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא, אין הכוונה דדין זה דמי חטאת הוא מגזירת י"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים אלא הכוונה היא לומר דכיון דמד"ס הבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא נהי דהתם בעינן שיעור דשלשה לוגין הכא משום חומרא ומעלה דמי חטאת לא בעינן שלשה לוגין אלא כל שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא שאם לא היתה הגזירה פשיטא שלא היו מחדשים דין חדש במי חטאת אבל כיון שקדמה הגזירה דמים שאובים החמירו עוד במי חטאת. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובים הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת טמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע"כ. ונראה דבא ליישב דלמאי נשנית משנה זו במי חטאת ובטהור לחטאת דהא מילתא דפשיטא היא דמי חטאת מים שאובים הם ולזה תירץ דמאי דתנן נטמא הוא משום דנגע במים שאובין והוא ראשון לטומאה דאילו משום מים שאובים לא היה כי אם שני לטומאה וכמבואר ובתחילה שהיה טהור לחטאת אין מי חטאת מטמאים אותו אבל עכשיו שנטמא לחטאת מחמת שבא ראשו ורובו במים שאובים חזרו מי חטאת וטמאו אותו ועשו אותו ראשון לטומאה. והנה דברי רבינו הללו איני יכול להעמיסם במ"ש בחיבורו חדא דהעיקר חסר שהוא שמי חטאת חוזרים ומטמאים אותו ורבינו ז"ל לא כתב אלא נטמא מפני שהם שאובים וחלוקה זו היא מילתא דפשיטא ועוד דנקט מים שנתמלאו לחטאת ואי מאי דאתא ללמדנו הוא דנעשה ראשון לא היה לו לומר אלא מי חטאת דהיינו אחר קידוש שאלו הם המטמאים את האדם לא המים שנתמלאו לקדוש. והתימה ממרן שהעתיק דברי רבינו שבפי' המשנה כאילו דברי רבינו שבחיבורו עם דבריו שבפירוש המשנה הם שפה אחת ודברים אחדים ולא ראי זה כראי זה. שוב אינה ה' לידי חידושי מהר"י קורקוס ולפי שאין ספר זה מצוי אעתיק כל דבריו וז"ל והטעם לדעת רבינו מפני שהם שאובים ונתבארה גזירת מים שאובים פ"ק דשבת גם בסוף זבים אלא שדעת המפרש נראה שלא גזרו אלא ביום הטבילה ורבינו כתב סתם כלשון המשנה ומשמע אפילו אינו יום הטבילה נטמא ואפשר דלכך נתכוון ר"ש דהויא מעלה בעלמא משום דאי מגזירת בא ראשו ורובו במים שאובים לחוד מאי רבותא דחטאת ומאי שייכא גבי חטאת וכי מפני שהם מי חטאת אינם שאובים ואפשר בזה לומר דה"א כיון שעיקרה אינה אלא גזירה מפני שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו משמע דבכה"ג לא שייך גזירה ולא שכיחא לא גזרו א"נ ה"א כיון שעיקר טבילה זו אינה אלא מעלה לא גזרו בה כולי האי וזהו שכתב הטהור לחטאת כו' וכתבתי זה דלא תיקשי למי שסובר שגם גזירת מים השאובים אפילו כשאינו יום הטבילה גזרו ויראה שהוא דעת רבינו כמו שיתבאר פ"ט מהלכות אבות הטומאה ושם יתבאר הכרח לרבינו בזה. ומ"מ דעת רש"י והתוספות ור"ש כאשר כתבתי דדוקא ביום הטבילה הוא שגזרו לדידהו בגזירה זו דהוי בכל זמן והיינו דשייכא הכא דאיכא רבותא ומעלה דחטאת ובפירוש המשנה כתב רבינו ז"ל וכבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת כו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע"כ. ובהא ניחא דשייך דין זה הכא וכמ"ש הטהור לחטאת כו' נטמא אלא שכאן כתב הדבר סתם ולא ביאר כי אם ע"י זה ישוב ראשון והעיקר חסר מן הספר וגם כי איני רואה שנתבאר בדבריו כאן שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת ומה טעם בזה ואפשר שכל הטהור לחטאת ראוי להזות בהם והוי נושא או נוגע לצורך והוא כבר כתב פט"ו שאינו טמא אלא כשנושא או נוגע שלא לצורך הזאה ומ"מ נראה כי כיון שאין כוונתו בנגיעה זו להזות שלא לצורך נקרא וכאשר נכתוב בזה פי"ד גם הכריח היפך מדבריו אלה פט"ו ובר מן דין כד דייקת תשכח שכאן נשמר מדרך זה כי במשנה כתב מי חטאת כלשון המשנה ולא ביאר דבר וסתם מי חטאת היינו מקודשין ובהם שייך שיטמאו אותו מי חטאת שנגע בהם וכאן כתב לתוך מים שנתמלאו לחטאת משמע שאינן עדיין מקודשין ואילו נוגע או נושא לא נטמא אלא נוגע או נושא המים המקודשים והם שקרויים מי נדה לפי זה לא שייך מ"ש במשנה וצריך לפרש לדעת רבינו כאשר כתבתי כנ"ל עכ"ל הרב ז"ל:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פרה אדומה י״ג, מתוך הלכות פרה אדומה שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות פרה אדומהכל הרמב״ם