הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נזקי ממון · פרק י״ב

ספר נזיקין · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזקי ממון · פרק י״ב
הלכה א׳
הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת אֲפִלּוּ הָיָה הַבּוֹר מָלֵא גִּזּוֹת שֶׁל צֶמֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם". וְאֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר אוֹ שְׁאָר מִינֵי בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף לֹא נֶאֱמַר (שמות כא לג) "שׁוֹר וַחֲמוֹר" אֶלָּא בָּהוֹוֶה:
הלכה ב׳
אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ וּפִתְחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ פָּתַח לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁחָפַר וּפָתַח לִרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִיר בּוֹרוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. אֲבָל אִם הִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וּבוֹרוֹ אוֹ שֶׁהִפְקִיר בּוֹרוֹ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ אוֹ הִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם" מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וְזֶה הֶפְקֵר וּבַתְּחִלָּה בִּרְשׁוּת חָפַר מִפְּנֵי שֶׁחָפַר בִּרְשׁוּתוֹ:
הלכה ג׳
אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר אוֹ שֶׁנֶּחְפַּר מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁחֲפָרַתּוּ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְמַלְּאוֹתוֹ אוֹ לְכַסּוֹתוֹ וְלֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. ואֶחָד הַחוֹפֵר אוֹ הַלּוֹקֵחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם" מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים מִכָּל מָקוֹם:
הלכה ד׳
אֶחָד הַחוֹפֵר אוֹ הַמְגַלֶּה מָקוֹם שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לג) "כִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה". וְאִם כִסָּהוּ כָּרָאוּי אַף עַל פִּי שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וּמֵת פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לג) "וְלֹא יְכַסֶּנּוּ" הָא אִם כִּסָּהוּ פָּטוּר. כִּסָּהוּ בְּדָבָר שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי שְׁוָרִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי גְּמַלִּים וְהָלְכוּ עָלָיו גְּמַלִּים וְנִתְרוֹעֵעַ וְהָלְכוּ עָלָיו שְׁוָרִים וְנָפְלוּ בּוֹ. אִם אֵין הַגְּמַלִּים מְצוּיִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. וְאִם יָבוֹאוּ שָׁם גְּמַלִּים אֲפִלּוּ לִפְרָקִים הֲרֵי זֶה חַיָּב:
הלכה ה׳
הִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ וְנָפְלוּ בּוֹ שְׁוָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהַגְּמַלִּים מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד וַהֲרֵי הוּא פּוֹשֵׁעַ לַגְּמַלִּים הוֹאִיל וּמֵחֲמָת שֶׁהִתְלִיעַ נָפְלוּ בּוֹ הַשְּׁוָרִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
הַמּוֹצֵא בּוֹר וְכִסָּהוּ וְחָזַר וְגִלָּהוּ בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב וְזֶה הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. סְתָמוֹ בְּעָפָר וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת כָּל הֶעָפָר זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב שֶׁכֵּיוָן שֶׁסְּתָמוֹ בְּעָפָר נִסְתַּלְּקוּ מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹן:
הלכה ז׳
בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין וְעָבַר הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ הַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָּהוּ הָרִאשׁוֹן חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר דִּלְיוֹ לַשֵּׁנִי. וּמִשֶּׁמָּסַר דִּלְיוֹ לַשֵּׁנִי לִדְלוֹת מִמֶּנּוּ נִפְטַר הָרִאשׁוֹן וְנִתְחַיֵּב הַשֵּׁנִי לְכַסּוֹתוֹ. כִּסָּהוּ הָרִאשׁוֹן וּבָא הַשֵּׁנִי וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה וְלֹא כִּסָּהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. וְעַד אֵימָתַי יִהְיֶה הַשֵּׁנִי לְבַדּוֹ חַיָּב. עַד שֶׁיֵּדַע הָרִאשׁוֹן שֶׁהַבּוֹר מְגֻלֶּה וּכְדֵי שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִכְרֹת אֲרָזִים וִיכַסֶּנּוּ. וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ תּוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי הַשֵּׁנִי לְבַדּוֹ חַיָּב בּוֹ וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ אַחַר זְמַן כָּזֶה שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶן פָּשְׁעוּ בּוֹ:
הלכה ח׳
הַמּוֹסֵר בּוֹרוֹ לְשׁוֹמֵר חַיָּב בִּנְזָקָיו. וְאִם מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה הֲרֵי הַבְּעָלִים חַיָּבִין שֶׁהַבּוֹר עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאֵלּוּ אֵין בָּהֶן דַּעַת:
הלכה ט׳
הַמְכַסֶּה בּוֹרוֹ בְּדִלְיוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבָא בַּעַל הַדְּלִי וְנָטַל דִּלְיוֹ בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב:
הלכה י׳
אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר אוֹ שִׁיחַ אוֹ מְעָרָה אוֹ חָרִיץ. וְלָמָּה נֶאֱמַר (שמות כא לג) "בּוֹר" עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. וְכַמָּה כְּדֵי לְהָמִית עֹמֶק עֲשָׂרָה טְפָחִים אֲבָל אִם הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וּמֵת פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקוּ חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה נֵזֶק שָׁלֵם:
הלכה י״א
הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר תִּשְׁעָה וּמֵהֶן טֶפַח אֶחָד מַיִם חַיָּב. שֶׁהַטֶּפַח שֶׁל מַיִם חָשׁוּב כְּעֹמֶק שְׁנֵי טְפָחִים בַּיַּבָּשָׁה. הָיָה עָמֹק שְׁמוֹנָה וּמֵהֶן שְׁנֵי טְפָחִים מַיִם אוֹ שֶׁהָיָה עָמְקוֹ שִׁבְעָה וּמֵהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מַיִם וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּמֵת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק:
הלכה י״ב
הַחוֹפֵר בּוֹר עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לְעֶשְׂרִים וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לִשְׁלֹשִׁים כֻּלָּן חַיָּבִים. חָפַר הָרִאשׁוֹן פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ טֶפַח וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה בֵּין שֶׁחָפַר בּוֹ טֶפַח אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ בִּנְיָן עַל שְׂפָתוֹ טֶפַח זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב. סָתַם טֶפַח שֶׁהוֹסִיף אוֹ שֶׁסָּתַר טֶפַח שֶׁבָּנָה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם כְּבָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן אוֹ עֲדַיִן לֹא נִסְתַּלֵּק:
הלכה י״ג
חָפַר הָרִאשׁוֹן בּוֹר עָמֹק וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִרְחִיבוֹ וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וּמֵת. אִם מֵחֲמַת הֶבְלוֹ מֵת הָאַחֲרוֹן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי מִעֵט הֶבְלוֹ וְאִם מֵחֲמַת חֲבָטוֹ מֵת הָאַחֲרוֹן חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוּא הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה. וְכֵן אִם נָפַל הַשּׁוֹר מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁהִרְחִיב הָאַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹן חַיָּב שֶׁהֲרֵי הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מִן הַהֶבֶל. וְאִם מִן הַצַּד שֶׁחָפַר הָרִאשׁוֹן נָפַל הָרִאשׁוֹן חַיָּב שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִעֵט הֶבְלוֹ:
הלכה י״ד
בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ לֹא מֵתָה הַבְּהֵמָה אֶלָּא מֵהֶבְלוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵתָה מֵחֲבָטוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר כְּרָחְבּוֹ אֵין לוֹ הֶבֶל. וְאִם לֹא נֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וּמֵתָה פָּטוּר. הָיָה עָמְקוֹ יֶתֶר עַל רָחְבּוֹ יֵשׁ לוֹ הֶבֶל וְאִם מֵתָה בּוֹ הַבְּהֵמָה חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶחְבְּטָה בְּקַרְקָעִיתָהּ:
הלכה ט״ו
עָשָׂה תֵּל גָּבוֹהַּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וּמֵתָה. אִם הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פָּטוּר עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה. אֲבָל אִם הֻזְּקָה בִּלְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. וַאֲפִלּוּ בְּתֵל גָּבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא אוֹ בַּחֲפִירָה כָּל שֶׁהִיא. שֶׁהַנֵּזֶק בְּכָל שֶׁהוּא דָּבָר מָצוּי וְיָדוּעַ וְאֵין הַמִּיתָה בְּכָל שֶׁהוּא מְצוּיָה וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ אֹנֶס:
הלכה ט״ז
וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה בְּבוֹר אוֹ עַל חֲבִיטָתָהּ בְּתֵל. אֶלָּא אִם הָיִתָה הַבְּהֵמָה קְטַנָּה אוֹ חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה אוֹ סוּמָא אוֹ שֶׁנָּפְלָה בַּלַּיְלָה. אֲבָל אִם הָיְתָה פִּקַּחַת וְנָפְלָה בַּיּוֹם וּמֵתָה פָּטוּר שֶׁזֶּה כְּמוֹ אֹנֶס מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמָה לִרְאוֹת וְלָסוּר מִן הַמִּכְשׁוֹלוֹת. וְכֵן אִם נָפַל לְתוֹכוֹ אָדָם וּמֵת אֲפִלּוּ הָיָה סוּמָא אוֹ שֶׁנָּפַל בַּלַּיְלָה בֵּין שֶׁהָיָה בֶּן חוֹרִין אוֹ עֶבֶד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ הָאָדָם אוֹ הַבְּהֵמָה הַפִּקַּחַת חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ז
נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" מִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ יָצָא זֶה שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה וְדִינוֹ שֶׁיִּקָּבֵר:
הלכה י״ח
הָיָה חוֹפֵר בַּבּוֹר וְנָפְלָה הַבְּהֵמָה בְּתוֹךְ הַבּוֹר מִקּוֹל הַחֲפִירָה וּמֵתָה. אִם נָפְלָה מִלְּפָנֶיהָ חַיָּב. מֵאַחֲרֶיהָ כְּגוֹן שֶׁנִּבְעֲתָה וְחָזְרָה עַל עֲקֵבָהּ לְאָחוֹר וְנָפְלָה וּמֵתָה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לג) "וְנָפַל" עַד שֶׁיִּפּל דֶּרֶךְ נְפִילָה. נָפְלָה לְפָנֶיהָ מִקּוֹל הַחֲפִירָה חוּץ לַבּוֹר וּמֵתָה אֵין בֵּית דִּין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאִם נָפְלָה לַאֲחוֹרֶיהָ חוּץ לַבּוֹר וּמֵתָה אוֹ הֻזְּקָה בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר:
הלכה י״ט
שׁוֹר שֶׁדָּחַף בְּהֵמָה לְתוֹךְ הַבּוֹר וּמֵתָה. אִם מוּעָד הוּא בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַשּׁוֹר מֶחֱצָה. וְאִם תָּם הוּא בַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ מִגּוּפוֹ וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. שֶׁבַּעַל הַנְּבֵלָה אוֹמֵר לְבַעַל הַבּוֹר פְּחַת נְבֵלָה זוֹ יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּפִקַּחַת כֵּיוָן שֶׁנִּדְחֲפָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנָּפְלָה בַּלַּיְלָה כָּל שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבַּעַל הַשּׁוֹר אֲנִי מוֹצִיא וְהַשְּׁאָר אַתָּה חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ:
הלכה כ׳
וְכֵן הַמַּנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר וּבָא הַשּׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ וְנָפַל לַבּוֹר וּמֵת. הַמַּנִּיחַ אֶת הָאֶבֶן מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַבּוֹר מֶחֱצָה:
הלכה כ״א
וְכֵן שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט וְשֶׁל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁנָּגְחוּ כְּאֶחָד. אִם תָּם הוּא זֶה שֶׁל הֶדְיוֹט מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק וְאִם מוּעָד נֵזֶק שָׁלֵם. שֶׁהַנִּזָק אוֹמֵר לוֹ כָּל שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיא מִזֶּה אוֹצִיא וְהַשְּׁאָר מִמְּךָ וְזֶה הוֹאִיל וְהֶקְדֵּשׁ הוּא וּפָטוּר אַתָּה תְשַׁלֵּם לִי הַכּל:
הלכה כ״ב
מִי שֶׁהָיָה חוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל עָלָיו שׁוֹר וַהֲרָגוֹ. בַּעַל הַשּׁוֹר פָּטוּר. וְאִם מֵת הַשּׁוֹר נוֹטֵל בַּעַל הַשּׁוֹר דְּמֵי שׁוֹרוֹ מִיּוֹרְשֵׁי בַּעַל הַבּוֹר:

אבן האזל · הלכות נזקי ממון פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נזקי ממון פרק י״ב

א׳
החופר בור בר"ה ונפל בו שור או חמור ומת חייב החופר לשלם אפילו היה הבור מלא גזות צמר כדכתיב בעל הבור ישלם התורה העידה עליו אפילו מלא ספוגין מדכתיב בור סתם כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה וחיה ועוף כדתנן ס"פ הפרה משום דכתי' כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים.
ב׳
בור בר"ה חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פותח שחפרו אחר וכסהו ופתחו זה חייב על כורה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה באה לו על עסקי כריה באה לו שאין לו חלק בה אלא שכרהו או שפתחו דהינו ברשות הרבים שאין הקרקע שלו כדאמר' פרק הפרה דף נ' וחפר ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו חייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא והיינו כשהפקיר רשותו דאי לאו הכי שור מאי בעי' ברשותיה וזהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין דכתי' בעל הבור גבי תשלומין ובור בר"ה נאמר אצל נזקין כדכתיב כי יפתח וכי יכרה וגו' והחופר בור ברשותו ופתחו לר"ה נמי חייב דהוה ליה בור דאית ליה בעלים וכיון שהתקלה בר"ה הוה ליה נמי שחפרו כולו בר"ה ואם פתחו לרשות חברו נמי חייב אם ניזקה בהמת חבירו קודם שידע החפירה אבל הפקיר רשותו ובורו כשחפר ברשותו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדשו הרי זה פטור שהרי על הכריה אינו חייב שברשו' כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל אבל הפקיר רשותו ולא בורו הוי בעל הבור וחייב כדכתיב בעל הבור. ואם נחפר מאליו ברשותו או חפרתו בהמה חייב בנזקיו כשהפקיר רשותו כיון שהוא חייב למלאתו ולא מילאהו כמאן דכרייה דמי ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור ברשות הרבים דלאו עליה דידיה הוי למילויה כדאמרינן. והלוקח או מקבל מתנה נמי חייב כשהפקיר רשותו ולא בורו דכתיב בעל הבור מי שיש לו בעלים מכל מקום.
ד׳
אחד החופר או המגלה דכתי' כי יפתח איש בור וגו' ואם כסהו כראוי אף על פי שהתליע מתוכו ונפל שור פטור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור דכיון דלא התליע אלא מתוכו מאי הוה ליה למעבד וכן כל מה שהוא אונס פטור. מצא בור וכסהו וחזר וגלהו בעל הבור חייב שהיה לו לכסותו משלו דהוה ליה לחוש שמא יחזור ויטול כסויו ואם סתמו בעפר וחזר וגלהו חייב שכבר נסתלק מעשה ראשון והוה ליה הוא כורה וכדאמרינן פרק המניח דף כ"ט.
ז׳
בור של שני שותפין משמסר אחד דליו לשני לדלות נפטר ונתחייב השני לכסותו כדתנן במתניתין דף נ"ב השני חייב דאם עברו שניהם זה אחר זה גם הראשון פשע ואם הראשון עבר ונשתמש ואחר כך נשתמש השני הראשון חייב כיון שהיה בידיו דליו של בור לכסותו ולא מסרו לשני ולהכי כתב הרב ז"ל הראשון חייב עד שימסור דליו לשני דהכי משמע מתניתין השני חייב כשמסר לו הדלי כדאוקימנא בגמרא לרבי אליעזר בן יעקב הא אם לא מסרו חייב כיון שהוא בידו אבל לא היה דליו בידו שלא נשתמש גם הוא שניהם חייבים דפשעו שלא כסהו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה השני חייב עד שידע האחד וישכור פועלים וכו' ובתוך זמן זה השני חייב ולא יהבינן ליה שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה.
ח׳
המוסר בורו לשומר חייב לחש"ו הבעלים חייבים וכדתניא פרק קמא ד"י ואפילו גלהו החש"ו שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהם דעת.
ט׳
המכסה בורו בדליו של חברו ובא ונטל דליו בעל הבור חייב כדאמרינן פרק המניח דף ל' דהא אמרינן אפילו מוצא בור וכסהו וחזר וגלהו חייב בעל הבור אפילו כסהו חברו בדבר של הפקר וחזר וגלהו פטור ובעל הבור חייב.
י׳
אחד בור ושיח ומערה או חריץ כדתנן במתניתין דף נ' ולא נאמר בור אלא משום דסתם בור י"ט ומה בור שיש בו כדי להמית י"ט אף כל שיש בו כדי להמית י"ט ופחות מזה פטור ממיתה וחייב בניזקין כדתנן נמי התם דלא כתיב בור דהוי סתם עשרה טפחי' אלא לחייבו במיתה כדכתיב והמת יהיה לו אבל בפחות מעשרה פטור ממיתה וחייב בנזקין כדאמרינן. טפח מים חשוב כשנים לענין עשרה טפחים אבל טפי מטפח הוי ספק וכדאיתא התם.
י״ב
החופר בור עמוק עשרה וחברו עשרה והשלישי עשרה כולם חייבים דאפילו לרבנן דדרשי אחד ולא שנים מודו דכי כתיב מיעוטא אחופר בור וכו' כתיב דליכא לחיוביה מן המת יהיה לו וכשהראשון חפר עשרה גם כן הוא נמי עבד מיתה אבל אם שני השלים עשרה לחפירת ראשון האחרון חייב בכל כדאיתא התם דף נ"א כי יכרה איש בור אחד ולא שנים מיעטיה קרא לראשון משום דכתיב והמת יהיה לו וממילא שמעת דבההוא דעבד מיתה עסקינן ואם חזר וסלק מה שהשלים הוי ספק מאי דעבד שקליה או דילמא נסתלקו מעשה ראשון. חפר הראשון בור עמוק ובא אחר והרחיבו ונפל שור ומת חייב אם מת מחבטה ואם הרחיב מצד אחר ונפל משם חייב אפילו מת מן ההבל כדאמרינן דף נ"ז לאיכא דאמרי נחזי אנן אם מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא רוצה לומר שלא היה נופל לפי דרכו אם לא חפר השני מאותו צד אבל הרחיבו מכל צד שהיה דרכו לעבור מאמצע הבור אפילו שקירב ההיזק שלא היה נופל עד פסיעה אחרת פטור אם מת מן ההבל שהרי מיעטו אבל מת מן החבטה חייב שהרי קירב ההזק והיינו דכתב הרב ז"ל ברישא והרחיבו ונפל לתוכו דמשמע שהרחיבו כולו ונפל מאמצעו דהיינו לתוכו.
י״ד
בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו כשמואל דהתורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר ואף על גב דהבלא ממילא קאתי וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבט ואם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואינו חייב אם לא נחבטה. עשה תל גבוה עשרה חייב לשמואל דאף על גב דדרך נפילה משמע בעומק על פניו אפ"ה ונפל כל דהו משמע.
ט״ז
בהמה פקחת שנפלה ביום בבור ומתה פטור דהוי אנוס שהרי דרכה לסור מן המכשולות כדאיתא התם במתניתין השור חש"ו חייב ובבריתא דפקחת ביום פטור דאיבעי ליה עיוני ומיזל וכן אדם אפילו סומא שנפל לבור ומת פטור דכתיב שור ודרשינן שור ולא אדם ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב כדאמרי' פרק המניח דכ"ז ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב והיינו משום דלא ממעטינן שור ולא אדם אלא לענין מיתה בשור דכתיב ביה והמת יהיה לו וכן בהמה פקחת לא נפטר בעל הבור אלא מן המיתה שהיא מעיינת ושומרת עצמה ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות ואינה נשמרת בכל עת מן הניזקין.
י״ז
נפל שור פסולי המוקדשים פטור דכתיב והמת יהיה לו יצא שאין המת שלו שהוא אסור בהנאה וכדאמרינן דף נ"ג.
י״ח
נפלה הבהמה מאחריה מקול הכריה שנבעתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה ורוב בהמות על פניהם נופלות וכדאמרינן התם דף נ' ואף על גב דאמר לעיל לשמואל דמחייב נמי אחבטה דלא דריש עד שיפול כדרך נפילה אלא נפל כל דהו אנן נקטי' כוותיה בהך לחיוביה אגובה בחבטה אבל הכא שנפל לאחוריו לא הוי דרך נפילה ונקטינן כרב דפטר כשנפל לאחוריו דבעי' דרך נפילה מיהא לפנים ואם נפל לפניה חוץ לבור אין מוציאין מידו וחוץ לבור פטור.
י״ט
שור תם שדחף בהמה לבור משתלם מן בעל הבור שלשה חלקים משום שגמר ההזק ודומה כמי שעשאו כולו ואמרי' כי ליכא לאישתלם מבעל שור תם לישתלם מבעל הבור כר' נתן. ומניח אבן על פי הבור משלם מחצה כשור תם שדחף ושור של הדיוט ושל פסולי המוקדשים שלא נפדו שנגחו משתלם הכל מבעל הבור כיון דליכא לאישתלומי מהאיך כדאמרינן ואם תם הוא משלם חצי נזק.
כ״ב
החופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור מכופר ויורשיו חייבין בדמי שני אם מת וכדתניא סוף פרק קמא דערכין וסוף בתרא ומלוה על פה גובה מן היורשים דשעבודה דאוריתא כדנילף בהלכות מלוה בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נזקי ממון פרק י״ב

י׳
אחד החופר בור כו' ולמה נאמר בור עד שיהיה בו כדי להמית וכמה כדי להמית עומק עשרה טפחים, אבל אם היה פחות מעשרה ונפל לתוכו שור כו' ומת פטור: בפרק הפרה (דף נא) אמר לרב נחמן דמכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה ובבור עמוק ששה טפחים אשתכח דכי קא מיחבט מעשרה הוא דקא מיחבט ולכן גבי דין דנפילה דבעי עשרה בעי בהא בדיקה ושהיה מעל"ע יעו"ש. ופריך ממתניתין דנזקין ומשני דאיגנדר לבור, הרי בלא איגנדר לבור רק נפל בקומה זקופה חייב בבור ששה טפחים כי מת. ורבינו סתם דעל מיתה פטור בבור פחות מעשרה אע"ג דליכא מאן דחולק על רב נחמן. והנראה דנחזי דאף באיגנדר ומת בבור ששה טפחים יתחייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס, דפושע הוא אם יפול בקומה זקופה, וצ"ל דרב נחמן סובר כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אבל לדידן דחייב ליתא לדרב נחמן וכן כתב היש"ש. אולם למה שהעלה בעל המאור בהא דלא אמרינן בהך דאינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו שוורים והתליע מתוכו דפטור, דהוי תחלתו בפשיעה, משום דגבי בור שהקילה בו תורה גבי כלים הקילה בו ג"כ דלא חייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס, א"כ א"ש דלא חייב כאן בבור ששה על מיתת שור משום תחלתו בפשיעה כי נפל בקומה זקופה, דהשתא נפל ומת כי איגנדר והוי אונס, ונכון: ולדברי בעל המאור א"ש מה שתמהו קדמאי, דמ"ש כי נתקל באבן שהניח עפ"י הבור ונפל לבור חייב בעל האבן, ומ"ש כי מת מחמת חבטו אמרינן קרקע עולם הזיקתו, ובנפל אחורי הבור גם לשמואל פטור ועיין מלחמות בפרק הפרה ותוספות בריש המניח באורך, ולפ"ז א"ש, דכאן גבי אבן מתחייב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דגבי בור דתחלתו בפשיעה אם יפול על פניו בבור וסופו באונס שנפל לאחריו דלא עייל ביה הבלא רק קרקע עולם חבטתו פטור. אבל בכאן אם יוזק באבן ודאי יתחייב, ותחלתו פשיעה שמא יוזק באבן וסופו באונס דבור של פלוני הזיקתו חייב דאבנו דיליה דלא אפקרינהו משורו למדנו וכרב, אך דחוק הוא לומר דרבא אזיל דלא כשמואל דהלכה כוותיה בדינא, ותירוץ המלחמות דבממון שלו חייב על התקלה לבד צ"ע, דא"כ איך מוקי הא דתניא בבור בין לפניו בין לאחריו חייב בבור ברשותו, והא אף אם נתקל בבור ונפל אחורי הבור חייב, כיון דנתקל בממון שלו, וצ"ל דמיירי שנפל מקול הכריה ועל משנה דילן קאי, וכיון דאיהו לא גרים כל התקלה לכן הוא פטור היכי דחבטא דלאו דיליה המיתו וכמש"פ שם המלחמות: לכן אמינא עפ"י מה שפרשו רבנן בתוספות פרק כיצד הרגל בהא דלא אמרינן דהוי תחלתו בפשיעה לגבי גדיא בזקירא וכלבא בסריכא ויתחייב נזק שלם אף אם אפוכי מיפך דלאו אורחיה, משום דלא עדיף מפושע גמור לענין קרן דאינו חייב רק חצי נזק, וגדר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא לחייבו כאילו היה פושע גם על דבר זה, ואז היה חייב בלא ההבטה אל הדבר שהיה לה פושע שלא נתהווה כן, כמו על רגל, רק מה שסופו ע"י שינוי הוי כאילו פושע לזה והוי דינו חצי נזק עכ"ד בביאור קצת, ותו נחזי, דבנתקל בבור ונפל בקרקע הבור דנאמר דיתחייב כאילו נפל על פניו בבור דאז הוי מעייל ביה הבלא, הא השתא לאו מהבלא מית רק מחבטה דקרקע עולם דאיהו נפל לאחורי פניו ולומר דדמי כאילו היה פושע גם על הך חבטה דנחבט בקרקע עולם, הא השתא אעפ"י שאין לך פושע גדול ממנו לגבי החבטה דבלא חפירתו להבור אין כאן חבטה בקרקע עולם, ואפ"ה פטור, דכיון דחבטה לאו דיליה רק דקרקע עולם, ופטרתו תורה מונפל דרך נפילה, אבל בנתקל באבן ונפל בבור, הלא תחלתו בפשיעה דהוי מצי למות אם נחבט באבן דיש בו כדי להמית, וסופו דמית בהבלא דבור דאידך והוי כאילו היה פושע על הבור דאידך, וכי מית מהבלא דבור אילו היה פושע היה חייב או גם לשמואל בחבטה דבור גופא לכן חייב אף כי איהו לא חפר הבור ובעל הבור פשע והוי בעל האבן אנוס על הבור, בכ"ז כיון דפושע הוא אם הוי נחבט באבן לכן מחייב כי נמי מית בבור דאידך, והא דאמר אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוי עבדא אי הוי מיתקל הוי קאי, זהו לפי מה דחזינן סופו דנתקל באבן ונפל בבור דהוי באונס גבי בעל האבן, אבל פושע הוא אם הוי נחבט באבן והיה ראוי למות מחמת האבן והוי פושע על הנחת אבן אצל הבור, לא כן בנחבט בקרקע עולם נאמר דהוי כמאן דהוי פושע גבי חבטה דקרקע עולם, אטו מי הוי מחייב, הלא ע"ז פטור מקרא דונפל, וזה נכון, דלתירוץ המלחמות קשה הא דאמר רב בריש פ' המניח ל"ש אלא שטנפו כליו במים אבל הוזק עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו, אע"ג דהתקלה היה ממימיו דלא אפקרינהו דממונו הוי דחייב אכלים בהו, בכ"ז אזיל בתר חבטה, וזה צ"ע דיתחייב בממונו על התקלה לבד כמו במניח אבן אצל בור ונתקל באבן ונפל לבור דמשום דבור ממון דיליה חייב על התקלה לבד לרמב"ן. ואולי סובר המלחמות כמוש"כ המאור זה לשונו, ומיהו שהוחלק במים ונישוף עצמו בקרקע פטור בעל המים לגמרי שאף התקלה עצמה מחמת הקרקע היא באה שהיא עיקר התקלה לפיכך אין זה דומה לדחיפת בור עכ"ל, ורמב"ן יודה לזה, רק דקשיא ליה מה הועיל בחבטו דבור דפטור לרב, וכמו כן תל ברה"ר דהוא פטור לרב דהוא עשה התקלה בתל לא בקרקע עולם, ע"ז חילק רבינו במלחמות בין ממון שלו לבור דהפקירא יעו"ש, אך לפ"ז צריך לדחוק, דהא פירש שם דנתקל בבור ונפל אחורי הבור דפטור לשמואל ג"כ משום דהגרמא לא עשה לבדו רק בצירוף קול הכריה והחבטה קרקע עולם לכן פטור גם לשמואל, וא"כ בהוחלק במים והוזק בקרקע עצמו אמאי חייב לשמואל, וצ"ל דכיון שהוזק בשטח שהמים מתפשטין עליו חייב, ודוקא נפל אחורי הבור לא מחייב היכי דלא עשה כל התקלה לבדו ואגובה מחייב היכי שנתקל בגובה ונחבט בקרקע משום שעשה כל התקלה אבל היכי שהחבט היה במקום שהוא עושה היינו בבור או במקום שהמים נשפכין דדמי לבור חייב אף אם לא עשה התקלה לבדו, וחילוק זה מוזכר בתוספות פ' המניח ד"ה נישוף באבן, גם יש לחלק באופן אחר בין שם שהחלקה מחמת הקרקע ג"כ, בין הך לקול הכריה כמובן: ודע דלפירוש המלחמות הוי מצי לאוקמי הך דא"ר אלעזר על ההופך את הגלל ברה"ר והוזק כו' דוקא שנתכוין לזכות בהן אבל לא נתכוין לזכות פטור, באופן זה דמשמע ליה דהוזק עצמו בהן שנתקל בגלל ונישוף בקרקע, ואם לא נתכוין לזכות וחייב מטעם בור פטור דקרקע עולם הזיקתו, אבל אם מתכוין לזכות הרי ממון שלו הוי וחייב אף על התקלה לחודא: ובסברת המאור שבהוחלק במים התקלה ג"כ מסיבת הקרקע בצירוף מים, אפשר לפרש הא דפריך בדף ל' רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו, דפירושו דאף אם הוזק בקרקע שלא הגיעו שמה המים, מכל מקום התקלה היה מסיבת הרפש בלבד ולא בגרם סיבת הקרקע וחייב כמו בעל האבן כשנתקל אחד באבנו ונפל לבור ורפש ממון שלו הוי והוא ממש כמו בעל האבן אצל בור דחבריה, ולכן לא פריך על רישא דהוחלק, וזה נכון: שוב ראיתי במאור שם על הך דבתמו מיא, ז"ל, אני אומר כן שהקרקע היא המזקת לאדם לא המים כו' אבל האדם כו' אלא החלקה שהוא מחליק שם ונתקל בקרקע ונמצא שהחלקה הזיקתהו ולא המים, ולא דמי לשור שדחף, וכוון לזה רבינו בנועם לשונו [אשר לכאורה הוא ללא צורך] שהחלקה באה בסיבת הקרקע שהיא עיקר התקלה, לכן לא דמי לשור שדחף, פירוש שור שדחף לבור ולא נקט שור שהזיק, שכוון למש"כ בהפרה, וראה איך עמקו דברי רבותינו אבות העולם אשר כל תיבה ותיבה מכוונת מאד: [והנה בשה"ג כאן יש תמיה שכתב ולפי דרכנו למדנו תירוץ לקושית התוס' שאמרו היכי דנתקל בקרקע ונשוף באבן להוי פטור לסברת רב. וזה בדוי ולא שייך כלל לדברי רב, ובטח תלמיד טועה כתבו ונזדקר לפניו מה שהקשו בנתקל באבן ונפל לבור ולא יצא מפי קדוש ד' הגאון מור"י בועז ז"ל]: ונשוב לעניננו, כי לפי מה שישבנו או לפי תירוץ רמב"ן אין הכרח לשיטת המאור דבור חלוק לענין תחלתו בפשיעה וסופו באונס, וגבי היה הכסוי אינו ראוי לגמלים כבר תירצו יפה הביאן הרב המגיד. וא"כ קשה ליתחייב בבור ששה על מיתה ג"כ אף באיגנדר הואיל ותחלתו בפשיעה אם יפול בקומה זקופה. ונראה לפרש דמיירי בשור פקח שעיניו למטה לכן הוי ליה לעיוני כמוש"כ תוספות ריש פ' המניח דלכן ב"א אין דרכן להתבונן בדרכים, וזה לא שייך באיגנדר לבור, וא"כ תו לא הוי תחלתו בפשיעה אם יפול בקומה זקופה, משום דאם יפול בקומה זקופה ודאי פטור דשור פקח הוא והוי ליה לעיוני. אולם בכ"ז דחוק לאוקמי הא דסתם בור עשרה טפחים בשור פקח דוקא, וצ"ל עיקר דמשניות כולהו דנפל לבור פחות מעשרה פטור בהבל משום דכרב סבר רב נחמן דלהבלו ולא לחבטו, ורק בבור עשרה איכא הבלא וחייב על מיתה וכדמשני רב נחמן לרבא, אבל למאי דקיי"ל כשמואל ותחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ע"כ דלא כרב נחמן, או דלא דמי ממונא לאיסורא, דלא שכיח מיתה כ"כ בפחות מעשרה רק דהוי ספק השקול וחוששין כמו לספק דרוסה, לכן בממון פטור מלשלם פחות מעשרה או דליתא לדרב נחמן כלל, ולכן דקדק רבינו שור או שאר בהמה, דאף שור דמכריסא ד' טפחים פטור, ולשונו מדוקדק מאד כמוש"ב ודוק בכ"ז:
ט״ו
עשה תל גבוה ברה"ר כו' אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם ואפילו בתל גבוה כ"ש או בחפירה כל שהוא שהנזק בכ"ש דבר מצוי [ו]ידוע כו': הנה בתוספתא פ"ו איתא ובירושלמי פ"א ה"ב ז"ל, כמה שיעורו לנזק כל שהוא ולמיתה עשרה טפחים. סומכוס אומר לעומקו ג' לארכו ולרחבו ד', ר' אלעזר הקפר אומר כמלואו של נופל, והכריע רבינו כתנא קמא מהא דאמר בירושלמי הכשרתי במקצת נזקו כו' זה הבור דתני חפר בור ט' טפחים ובא אחר ועמק בו טפח האחרון חייב רבי אומר אחר האחרון למיתה ואחר הראשון לנזיקין [כן הוא בתוספתא] א"ר יצחק כיני מתניתא אחר אחרון למיתה ואחר שניהן לנזיקין כו' דתני חפר זה עשרה וזה עשרה כו' כולהון חייבין, פירוש דכמו דאם הראשון חפר חיוב מיתה והשני עשה חיוב מיתה שניהן חייבים למיתה, כן לרבי אם הראשון חפר בור ט' טפחים ובא אחר ועמק טפח אחר שניהן לנזיקין, ואם תאמר דבעינן שיעור ג' טפחים לחיוב נזיקין מאי מדמה הירושלמי ומה מייתי, שאני התם שהשני עשה אשר בשיעורו לבדו יש שיעור להמית הנופל לתוכו. משא"כ הכא שהשני עמק טפח שבטפח לבדו אין שיעור בור לנזיקין, ולכן לנזיקין הראשון חייב לחודיה, וע"כ דפסיקא ליה להירושלמי דבטפח לחודא איכא שיעור בור לנזיקין ושפיר דמיין להדדי, וחזיא דהלכה כתנא קמא: אולם בבבלי פרק החובל (דף צא) בעי אם יש אומד לנזיקין וקאמר ת"ש מבור כו' מטפח ועד עשרה כו' נזיקין איכא כו' ולעולם אימא לך יש אומד לנזיקין וכל מידי ומידי כי היכי דמתזקא בעינן, וקא פשיט במסקנא דיש אומד לנזיקין, חזינא דהלכה כר"א הקפר כדי מלואו של נופל ואינו חייב אלא בכל חדא בשיעורה שבזה יש נזיקין וצע"ג על רבינו איך סתם או בחפירה כל שהוא שזה אינו להמסקנא דגמרא דיש אומד לנזיקין: ואולי סובר רבינו דבחבטה היכי דאיכא ודאי בכל שהוא כמו דפסק ת"ק דתוספתא וירושלמי ס"ל הכי, והגמרא מיירי במקום דליכא חבטה רק הבלא לחודא במלא ספוגין וכיו"ב, בזה שקיל וטרי אם יש אומד, וצ"ע עוד. ואולי בתקלה העשויה לרבים שאני דמצוי להזיק לאחד בכל שהוא, ולא דמי למזיק חבירו באבן כו' דכאן לרבים, והוא קרוב לגדר תחלתו בפשיעה וסופו באונס ודוק:
י״ז
נפל לתוכו שור פסוהמ"ק ומת כו': נ"ב הוה"ד אם הוזק פטור כמפורש לקמן סוף פ"ו מהלכות חובל ומזיק יעו"ש:
י״ט
שור שדחף בהמה לתוך הבור ומתה כו'. ואם תם הוא בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם ג' חלקים מן היפה שבנכסיו כו': פסק כר' נתן דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. והנה נחלקו בזה הפוסקים אם היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משום פטורא [כמו תם וכשור פסוהמ"ק] רק משום שהוא עני ואין לו או אלם וכיו"ב, אי משתלם מהאי ובהגהות הביא בשם מוהר"מ ב' דעות בזה, והטור הביא מה"ר יחזקיה [הוא מה שלוקט ממנו הגהות אשר"י] שכתב, ובזמן הזה שור שדחף את חבירו לבור לא ישלם בעל הבור אלא ג' חלקים אע"ג דליכא לאשתלומי מיניה דפלגא נזקא קנסא ול"ד לשור פסולי המוקדשים דהתם פטור, להוכיח מזה דאם אין לו מצד שהוא עני או כיו"ב, כיון דלאו מסיבת שהוא פטור לא משתלם מאידך. ובקצות כתב דאין ראיה, דלכו"ע בתם כיון דאם כיחש מזיק ברשות תרווייהו דהוי כאילו גבה כבר ונאבד מיד הניזק, ולא שייך שישלם אידך, ולכן בזה"ז כיון דיוחלט השור הוי כאילו גבה הרביע נזק ואע"ג דקנס אין לו אלא משעת העמדה בדין, בכ"ז לפחת הוי ברשות ניזק כדמוכח מכיחש מזיק דברשות תרווייהו, ואין דבריו נראים, דאף דאמרינן כיחש מזיק ברשות שניהן לרע"ק דשותפין הוי, הוא דוקא אם עמד בדין אח"כ ונחלט לו השור עבור הנגיחה שפיר חיוב התשלומין בא עליו משעת הנגיחה ונחלט לו השור למפרע, אבל אם לא עמד בדין ודאי דאינו מתחייב כלום ואין השור שלו רק כשעמד בדין ונחלט השור אז אשתכח דנחלט השור למפרע ואינו מכור אף לרדיא לשיטת התוספות, וכן הוכיחו רבנן בתוספות פרק המניח (דף לג), דאם העידו עדים ששורו נגח בב"ד ביום א', ואתו עדים ואמרו אמת ששורו נגח בערב שבת הקודם וביום א' עמנו הייתם משלמין המוזמין לבעליו, דבשעה שאתו לב"ד אכתי לא אתחייב גברא, דכ"ז דלא עמד בדין לא אתחייב בקנסא, רק כי עמד בדין תו הוי השור שלו למפרע וזכי ביה משעת הנזק היינו משעת העמדה בדין זכי בשור למפרע משעת נזקא, והביאו ראיה עצומה מפרק מרובה דאהך דאמר דאפכינהו ואזמינהו אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי דמי כולו עבד לרב בעי לשלומי, דכי מחייבי ליה לגברא אכתי גברא לאו בר חיובא הוי, אף דכי עמד בדין אמרינן דזכי העבד בנפשיה משעת הנזק ותו אם הפיל שנו אחר שסימא עינו טרם שעמד בדין בעי למיתב לו דמי שנו כמו דגלי קרא מתחת עינו כו', בכ"ז כל זמן שלא עמד בדין אכתי לאו בר חיובא הוי, ע"כ דבריהם בתוספת באור, ולפ"ז דברי הקצות לא נתנו להאמר כלל, דכיון דבזמן הזה לא עמד בדין תו לא הוי בר חיובא כלל ולא הוי שור שלו ולא הוי כמאן דגבי תורא, ודמיונו לכיחש מזיק אין לו דמיון כלל, דשם עמד אח"כ בדין לכן נחלט השור לו למפרע ופשוט: אולם תמוה לפ"ז, מהך דריש פרק הפרה, דפרה שנגחה את השור דפרה דחד וולד דחד דמשתלם אחד מארבעה בנזק מן בעל הפרה ואחד משמונה מבעל ולד, דתמהו שם רבנן בתוס' דלימא כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, ופירשו דעד כאן לא אמר ר' נתן אלא בתם שדחף חברו לבור שאעפ"י שודאי הזיק פטור התם טפי מפלגא, אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח, הרי יוצא מפורש מפי רבנן בתוספות דבכה"ג דאין לו מה לשלם לא אמרו כי ליכא וכו' משתלם מאידך, וכיון דב"ד לא חייבוהו טפי משמינית נזק הוי כלא עמד בדין על יותר ולא שייך לומר דהוי כמאן דגבה, ואפ"ה לא משתלם מאידך, וזה הו"ל לרבינו הטור להוכיח מדברי תוס', ובבאורי הגר"א רמז לזה וכן בקצות, וזה דחוק לומר דאביי יוקים למשנה דלא כר' נתן, דסתם משנה דנפל לפניו מקול הכריה חייב כוותיה ואביי לית ליה טעמא דתוראי בבירך אשכחיה כמוש"כ בתוספות (דף נג) ד"ה הא כרבנן כו': ונראה לדעתי, דנחזי בפרק יש נוחלין (דף קלה) זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו כגון אם שנים הן לבד הספק ויש להם לחלוק ג' שדות זה נוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה, נותן זה המעיד לאחיו הספק שהוא אחיו חצי שדה שיש לו מחלקו וחצי האחר ביד אחי הוא הבא לך ראיה וטול עכ"ל רשב"ם שם, וכן פסק רבינו בפ"ד מהלכות נחלות. וחזינן דאף דאם בא אלם או גזלן קודם החלוקה וטרף, הרי חולקין בשוה וכאן הרי אחיו גזלן על חצי שדה שנוטל יותר מחלקו. וא"כ ראוי להיות בשאר חלוקה שוה בינו ובין אחיו שהודה לו הוא, שזה יטול ג' רבעי שדה וזה כן, ובכ"ז אינו נותן לו רק חצי שדה, והטעם כיון שהוא יש לו ראיה ליטול חלקו שהניח אביו הוא שדה שלמה, רק החסרון שאין בכח האח הבא ממדינת הים לברר שהוא אח, וא"כ מה שמחזיק האח השני בחלקו הוא מצד חסרונו בראיה שאין לו לברר בב"ד שהוא אח ובדינא שקיל שדה ומחצה לכן איהו מפסיד ואין לו לאחיו השני בזה ההפסד כלום, כן הכא בגוונא דהולד הוי בפרה בעת הנגיחה הלא היה צריך לשלם רביע נזק, רק שמשום שאין לו ראיה לניזק ועליו לברר שהוא היה בעת הנגיחה לכן לא חייבוהו ב"ד לשלם יותר משמינית שבנזק, ואיך יאמר כיון דליכא לאשתלומי מהאי אשתלמנא מינך, כיון שאין החסרון רק משום שאין לך ראיה לברר חובך, משא"כ היכי שהוא אלם או עני ושאר אונסין דלא משלם, אפשר דאמרינן דמשתלם מאידך וכמו שבארתי גבי זה אחי, וכן אפשר דבזה"ז בעל הבור משלם כולי נזקא ודוק: ודא מסתפקנא טובא, אם שור של עצמו של הניזק דחף שורו לבור מי משתלם ליה בעל הבור שלשה חלקים, כיון דאיהו גרים לנפשיה היינו ששורו דחף שורו אע"ג דתם הוא ופטור טפי מרביע נזק, מ"מ לשלם לך חלקו של השור שהוא שלך רק לשלמו יותר מפלגא רחמנא פטריה, אבל איהו שותף בנזק כמוני בעל הבור לא משתלם מנאי. ודבר זה צריך הכרע, ויש לתלות קצת בתרי לישני אי כולה הזיקא עביד רק משום מאי אהני ליה שותפתאי אפשר דאם הוא שורו של עצמו יאמר את תפסיד כפי חיובך ואת עשית בהיזק כמו בעל הבור, משא"כ אי פלגא היזיקא עביד ואינו מחוייב רק ברביע, ובכ"ז אינו מוכרע. ונראה לדעת הרא"ש בשיטת רש"י, דתם ומועד שחבלו זה בזה, דמועד משלם במותר נזק שלם, הוא מה שהוא יותר על נזקו של זה, כמו תם שחבל במועד מאה ומועד חבל בו ק"ן נחשב מאה נגד מאה, וחמשים ישלם לו ולא אמרינן דהתם מחויב חמשים וישלם המועד מאה, קמ"ל דלא נחשב היזק לתשלומין רק מה שהוא יותר ממה שהזיק בו תם, א"כ ה"נ כיון דהוא עשה היזק כמו בעל הבור אינו נחשב יותר לתשלומין רק מה שמגיע לחלק הבור אילו היה השור מועד היינו חצי נזק ומה שבעל השור חייב חצי נזק רק שפטור אבל הוא עשה בנזק כמו בעל הבור אינו נכנס להחשבון, וע"ז אין צריך לשלם בעל הבור כיון שבעל השור הזיק שור של עצמו, ומה שהוא מנוכה מעצמו שלא בתורת גביה ע"ז אין דין תמות כלל, בינה זה: אבל לשיטת רבינו צ"ע איך הדין אם אמרינן כל היכי דליכא לאשתלומי, הן דמצאנו לרבינו בהלכות חובל ומזיק פ"ז דזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים וכסתות וקדם אחר וסילקן שניהם חייבין, ואם בעל הכלי הסיר הכרים והכסתות הזורק חייב, וזה פלא, דאין לומר משום כל היכי דליכא לאשתלומי, דזה דמי ממש לדחף שור של בעל השור לבור, דתאמר דבעל הבור משלם כל הנזק שלם דליכא לאשתלומי מבעל השור זה הבל, ודברי רבינו ודאי צ"ב. והשה"ג העלה בזה קצת מזור יעו"ש היטב: ודע דלאותו פירוש שפירש רש"י דשלמים שהזיקו גובה מבשרן כנגד אימוריהן וכן להנך פוסקים דסברי דלהך לישנא דהאי כולא הזיקא קא עביד כו' ולא אמרינן משום דתורא בבירך אשכחית גובה מבשרן כנגד אימוריהן, א"ש טובא הא דקשה להך דסבר אליבא דר' יהודה דצד תמות במקומה עומדת ולכך אף כי שמר שמירה פחותה משלם חצי נזק מגופו יעו"ש, א"כ קשה דאיך אמרינן דמועד משלם כופר שלם הא כיון דפלגא נזקא מגופו קא משתלם תו אמרינן הביאוהו לב"ד וישתלם לך כיון דהשור נסקל, וכבר הרגישו זה רבנן בתוספות (דף מא) ד"ה הביאהו לב"ד וישלם לך, ואי דנאמר דעל כרחין גזה"כ הוא, א"כ מאי פריך ר' עקיבא לר' אליעזר דדרש נקי מחצי כופר הביאוהו לב"ד וישלם לך, הא הוי גמרינן ממועד דמשלם כופר שלם אע"ג דנזיקין משלם פלגא מגופיה. ולפ"ז א"ש, דר"י יסבור כר' נתן דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, וכאן על פלגא הלא מחוייב בעל השור לשלם מן העליה ועל פלגא דתמות ליכא ממה לאשתלומי דהביאהו לב"ד וישלם לך. תו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וגובה כולה מן העליה דומיא לשור תם ושור מועד שנגחו דהשור תם משלם רביע נזק ושור מועד משלם שלשה רבעים של נזק, ואין זה דומה למי שחייב בתשלומין רק אין לו ממה לשלם, דבזה שיטת כמה פוסקים דבכה"ג לא אמרינן משתלם מאידך, דאף כי קדם ושחטו ג"כ פטור כמו שאמר הגמרא (דף מב), אבל הכא דשור בר קטלא הוא תחלת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין כו' הרי דפטור הוא כמו שור פסולי המוקדשין לענין נזיקין ודוק: ולכאורה נסתר זה מהא דאמרו אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו ור' יעקב סבר דצד תמות במקומה עומדת לכן לא משלם רק חצי נזק דמועד, אמאי לא ישלם משום כל היכי דליכא לאשתלומי כו' כולא נזקא, אך זה לק"מ, כיון דהך פלגא חייב בתשלומין רק שאין כאן בעל דין להעיד בפניו לא אמרינן כל היכי כו' משתלם מהאי, אבל אם כן הא כל טעמא דבפלגא דתמות במועד אין מעמידין אפוטרופוס פירשו בתוספות משום דכיון דחס רחמנא עליה ואם אין השור שוה חצי נזקו אין משלם אלא מגופו, והא משתלם מן העליה משום כל היכי דליכא לאשתלומי כו' כל מה דלא שוה השור על חצי נזק של תמות, ואי משום דאי כיחש הוא ברשות הניזק, זה אינו קולא דהא בהשביח ג"כ הוי שלו ורש"י פירש שם טעם אחר יעו"ש. אך גוף הסברא לא נהירא דהתורה אמרה דפלגא מהחיוב הוי תמות והוא מתשלומי כל הנזק פלגא תמות ולא שייך כל היכי דליכא כו', אמנם התוספות צדדו כך על קושיא דאיך משלם כופר שלם הביאהו לב"ד וישלם לך וכתבו ושמא מצד מועדת מחייבו הכתוב כופר שלם. הבן בדבריהם ושקול במאזני צדק, ומה נאות הוא לפסק רבינו בבעיא דשור של שני שותפין דמשלמין כל חד פדיון נפשו כופר שלם, לכן על צד מועדת לחודיה משלם כופר שלם ודוק: והנה בים של שלמה הביא בשם בה"ג ישראל ועו"ג שהיו שותפין בעסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר, והונו לישראל יתר משתות כו' דינא הוא דמחייב בכל האונאה אע"ג דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מאידך כר"נ יעו"ש. והדברים תמוהים מאד, דדוקא במזיק אמרינן דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מאידך משום דהזיקו שניהם, אבל אונאה אטו דין מזיק הוא, רק משום דממונא דחבריה אית ליה גביה ואיהו לא שקיל רק פלגא ומשלם פלגא, והוי כשנים שלוו כאחד, שצריך האחד להחזיר שלו, רק מדין ערב אמר בירושלמי דגבי כוליה מכל אחד עיין סימן ע"ז, ובזה כמדומה לא שייך ערב וצ"ע. וזהו מה שרצינו לבאר בהלכה זו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזקי ממון י״ב, מתוך הלכות נזקי ממון שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נזקי ממוןכל הרמב״ם