אבן האזל על הלכות נזקי ממון פרק י״א ארוך במיוחד (3 קטעים, 25,964 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות נזקי ממון פרק י״א במלואו
רמב״ם - הלכות נזקי ממון · פרק י״א
ספר נזיקין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות נזקי ממון · פרק י״א
הלכה א׳
כַּמָּה הוּא הַכֹּפֶר. כְּמוֹ שְׁרָאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהוּא דְּמֵי הַנֶּהֱרָג הַכּל לְפִי שָׁוְיוֹ שֶׁל נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ל) "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". וְכֹפֶר הָעֲבָדִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הוּא הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה שְׁלֹשִׁים סֶלַע כֶּסֶף יָפֶה בֵּין שֶׁהָיָה הָעֶבֶד שָׁוֶה מֵאָה מָנֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְכָל הַמְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר אֵין לוֹ קְנָס הוֹאִיל וְאֵין לוֹ אָדוֹן שֶׁהֲרֵי יָצָא לְחֵרוּת:
הלכה ב׳
לְמִי נוֹתְנִין הַכֹּפֶר. לְיוֹרְשֵׁי הַנֶּהֱרָג. וְאִם הֵמִית אִשָּׁה הַכֹּפֶר לְיוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ וְאֵינוֹ לַבַּעַל. הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וְהַחֵצִי הָאַחֵר רָאוּי לִתֵּן וְאֵין מִי יִקָּחֶנּוּ:
הלכה ג׳
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּעָד לִגַּח הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת. שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה בִּדְמֵי וְלָדוֹת אֶלָּא לָאָדָם:
הלכה ד׳
נָגַח שִׁפְחָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּגַח חֲמוֹר מְעֻבֶּרֶת. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי וְלָדוֹת מִגּוּפוֹ:
הלכה ה׳
כֵּיצַד שָׁמִין אוֹתָהּ. אוֹמְדִין כַּמָּה הָיְתָה שִׁפְחָה זוֹ שָׁוָה כְּשֶׁהָיְתָה מְעֵבֶּרֶת וְכַמָּה הִיא שָׁוָה עַתָּה וְנוֹתֵן לִבְעָלֶיהָ הַפְּחָת אוֹ חֶצְיוֹ. וְאִם הֵמִית הַשִּׁפְחָה מְשַׁלֵּם הַכֹּפֶר הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
שׁוֹר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְהֵמָה וְנָגַח אֶת הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאִם הֱמִיתוֹ פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אִם חָבַל בּוֹ חַיָּב בְּנֵזֶק. וְאִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ. וְאִם מוּעָד נֵזֶק שָׁלֵם:
הלכה ז׳
שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וּמוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת:
הלכה ח׳
וּמֵהֵיכָן מִשְׁתַּלֵּם מִן הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בִּרְדִיָּתוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה אֵין לוֹ בְּעָלִים שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בִּנְזָקָיו. דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּבָרַח אֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת:
הלכה ט׳
שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְכֵן אִם הִפְקִירוֹ אֵינוֹ מֻפְקָר. מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו אֵינָהּ חֲזָרָה. שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה. אֲבָל עַד שֶׁלֹּא נִגְמָר דִּינוֹ לִסְקִילָה אִם הִקְדִּישׁוֹ מֻקְדָּשׁ וְאִם הִפְקִירוֹ הֲרֵי הוּא מֻפְקָר. מְכָרוֹ הֲרֵי זֶה מָכוּר. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו הֲרֵי זֶה מֻחְזָר. וְאִם קָדַם וּשְׁחָטוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה:
הלכה י׳
שׁוֹר שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁוָרִים אֲחֵרִים כֻּלָּן פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי הַשּׁוֹר כְּדִין הָאָדָם. נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף כֻּלָּן נִסְקָלִים וְנִקְבָּרִין וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כְּדִין בְּהֵמָה נִסְקֶלֶת:
הלכה י״א
פָּרָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם וְכֵן כָּל בְּהֵמָה שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה הֲרֵי עֵבָּרָהּ כָּמוֹהָ. הִיא וְעֵבָּרָהּ נָגְחָה הִיא וְעֻבָּרָהּ נִרְבְּעָה:
הלכה י״ב
נָגְחָה וְהֵמִיתָה וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָהּ נִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה קֹדֶם גְּמַר דִּין וְלָדָהּ מֻתָּר וְאִם יָלְדָה אַחַר גְּמַר דִּין וְלָדָהּ אָסוּר שֶׁהָעֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. וְאִם נִתְעָרֵב וָלָד זֶה בַּאֲחֵרִים כּוֹנְסִין אֶת כֻּלָּם בְּכִפָּה עַד שֶׁיָּמוּתוּ שָׁם:
הלכה י״ג
שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁהוּזַמּוּ עֵדָיו כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הִפְקִירוּהוּ בְּעָלָיו. וְאִם הֵעִידוּ שֶׁבְּעָלָיו רִבְּעָהוּ וְהֵזִים אֶת הָעֵדִים הֲרֵי הַשּׁוֹר לִבְעָלָיו וְהַקּוֹדֵם וּמְשָׁכוֹ לֹא זָכָה בּוֹ שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבַּעַל יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָטָא וְשֶׁאֵלּוּ עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם וַהֲרֵי הוּא מְיַחֵל לַהֲזִימָם לֹא הִפְקִיר:
אבן האזל · הלכות נזקי ממון פרק י״א
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות נזקי ממון פרק י״א
א׳
כופר הוא שווי דמי הנהרג כדילפינן לעיל וכופר עבד הוא שלשים דבכלל איש ואשה היו והוציאו הכתוב להקל ולהחמיר עליו בין שיהיה שוה יותר או פחות יתן שלשים כדגרסי' במכילת'. כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס דבעי' ולא איפשיטא פרק השולח ולקולא כיון שכבר יצא לחירות.
ב׳
הכופר הוא ליורשי הנהרג ואם המית אשה הוא ליורשיה מאביה ולא לבעל כרבי עקיבא דכתיב והמית איש או אשה להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו כדילפינן אף אשה נזקיה ליורשיה אף על גב דבעל יורש אשתו כופר שאני דאין משתלם לא לאחר מיתת הניזק ולא כשאמדוהו למיתה דכתיב והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו והוי ראוי ולא מוחזק וקימא לן פרק יש נוחלין דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק לה מחיים כדילפינן פרק יש נוחלין דף קי"ג מדכתיב ושגוב הוליד ליאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים מנין ליאיר שלא היה לשגוב אלא שמתה אשתו ולא ירש הוא הראוי אלא בנו יאיר וגו' כדאיתא התם. מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו והיינו בשפחה דבעבד כופין את רבו כדאיתא התם והוי כמעוכב גט שחרור ולא דרשינן כסף שלשים שקלים ולא חצי שלשים דבחצי האחר נמי חייב אלא שאין מי שיקחנו.
ג׳
שור שנגח אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות דלא חייבה תורה דמי וולדות אלא לאדם כדאמרינן דף מ"ב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה אנשים ולא שוורים. אבל נגח שפחה משלם דמי וולדות או חצי אם הוא תם כדאמרינן פרק הפרה דף מ"ט דחמרתא בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור. ושמין כמה היתה שוה כשהיתה מעוברת וכמה היא שוה עתה כרבנן דרשב"ג במתניתין דף מ"ט דיש בכלל שומא זו שבח וולדות מה שהאשה נראת משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרים והאי שבח נמי לבעל כדכתיב ויצאו ילדיה ולא הוה צריך למכתב הרה אלא לומר שבח הריון לבעל.
ו׳
נזקין שלא בכוונה רבי יהודה מחייב כדתניא דמ"ד דיליף מכופר מה כופר חייב שלא בכוונה כדאמר' לעיל מריבויא דאם כופר אף נזקין דשור לאדם שלא בכוונה חייב אף על גב דפטור ממיתה אם המיתו שלא בכוונה כדאמר' לעיל ודנין תשלומין דנזק מתשלומין דכופר ואין דנין תשלומין ממיתה דפטור שלא בכוונה כדאמר'.
ז׳
שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ולא דיני ממונות על הנזק דתם אינו משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל ומועד דמשלם מן העליה דנין אותו דיני ממונות קודם ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות לשלם ממה שחרש השור אח"כ ומן העליה אינו משלם אחר שנגמר דינו לסקילה שהרי אינו שלו דנוהו דיני נפשות וברח אין דנין אותו דיני ממונות כדתניא התם פרק החובל דף צ"א ומוקמינן (לטיפ') דברח כדאיתא התם ופי' הסוגיא לדעת הרב ז"ל כמו שפי' בעל מ"מ.
ט׳
שור שהמית והקדישו בעליו אינו קדוש וכן הפקירו או מכרו או החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר שחטו בשרו אסור ואם קודם שנגמר דינו הקדישו מוקדש וכן כולן וכדתנן דף מ"ד וכיון שנגמר דינו שחטו אסור דכיון דכתיב סקול יסקל למה לי ולא יאכל את בשרו אלא להיכא דקדם ושחטו קודם סקילה דהא נאסר ולאו דידיה הוא ולהכי אינו מכור ואינו מוחזר נמי דיכולי' בעלים למימר לשומר אתפסתיה לתוראי בידא דלא יכילנא ליה דאי לאו הכי הוה מערקנא ליה לאגמא ולא היו גומרין דינו דאין גומרין אלא בפניו דילפי רבנן ממיתת בעלים דבעי' בפניהם דכתיב עד עמדו לפני העדה וגו' וכן השור בפניו דאקשינהו רחמנא דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור וכדאמר'.
י׳
שור שלא נגמר דינו ונתערב עם אחרים כולם פטורים דאין גומרים דינו של שור אלא בפני בעלים כדין האדם וכדאמרינן פרק הנשרפין דף ע"ט כמיתת בעלים כך מיתת השור דכתיב השור יסקל וגו' וכיון דאין מכירין אותו ולא הוי בפניו ואם נגמר דינו ונתערב כולן נסקלים כדתניא התם דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הילכך מקיימין מצות סקילה במחויב בה והא דאסירי כולהו בהנאה הוא בפרק התערובות וכתבו התוספות שם דמדאוריתא כל מידי בטיל ברובא כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים ולא שייך כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדאוריתא אלא בדבר הידוע כתשע חנויות ותשע צבורים וכו' שההתר והאיסורא שלם ידועים במקומם ואם כן הכא נמי לא אסירי כולהו אלא מדרבנן.
י״א
פרה מעוברת עוברה כמוה היא וולדה נגחו או נרבעו כדאמר רבא פרק הנשרפין דף פ' משום דעובר ירך אמו הוא. ואם נתעברה אחר כך וילדה אחר גמר דין וולדה אסור גם כן דעובר ירך אמו הוא ונאסר בגמר דין עם אמו אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה ואם נתערב באחרים כונסין אותן לכיפה מדרבנן.
י״ג
שור הנסקל שהוזמו עדיו הוי הפקר ואם נסקל על ידי שהעידו שבעליו רבעו והוזמו לא הפקירו כיון דהוא עצמו מידע ידע דלא רבעו כדאמר' ריש פרק המביא אשם בכריתות דטרח ואייתי עדים להזימם ולא אפקר ליה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות נזקי ממון פרק י״א
א׳
וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון כו': הרב המגיד תמה למה לא כתב רבינו כאן שאם תפס אין מוציאין מידו כמוש"כ בפרק ו' מהלכות חובל. ונראה דגבי קנסא בעי עדות שאתה יכול להזימה כמו שאמרו במרובה גבי תשלומי ד' וה', וא"כ מצו עדים לומר מאן יימר דתפיס ממונא דילך, והגם שמצאנו לרבינו שהעדים משלמין דמי עין לאדון והשיג הראב"ד כיון שאינו משלם אלא א"כ תפס למה ישלמו העדים, ופירש בכסף משנה דכיון דמועיל עדותן אם יתפוס העבד תו משלמי דלזה הואיל עדותן, זה התם דלמאי העידו שסימא עינו אם לא דנשלם ליה דמי עינו דלחירות יוצא בשנו לבד, אבל כאן מצי לומר דבאו לחייב השור מיתה אם המית העבד אבל לא לחייבו תשלומין אם יתפוס ומצי לומר מאן ידע דתפיס ממונא מינך, וכיון דעדים אם יוזמו לא ישלמו תו לא מהני תפיסה דיליה: או יש לומר דבפרק הגוזל ומאכיל פליגי אמוראי בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו אם מצי גבי מן השני, ואיפסוק הלכה דמצי גבי מן השני, אבל נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו אף היכא דליכא שינוי רשות דלקני בכ"ז אינו מוציא ממון מן השני כמו שפירשו בתוס' שם ריש פרקא, ונחזי כש"כ היכא שאין יכול להוציאה בדיינין ואינו מקדישה כמו שנתבאר בההיא מסותא כו' יעו"ש, כי מתייאש ודאי פטור אחר אם הזיקה, דבנשתקע שם הבעלים או אינו יכול להוציאה בדיינין מועיל ודאי יאוש בקרקע, ועיין תוספות פרק לולב הגזול גבי ההוא אוונכרי, ובמס' ב"ב מ"ד, א"כ במעוכב גט שחרור אף אם תאמר דהדין באמת דעדיין ממונא אית ליה גביה, מכל מקום הא הוא ברשות העבד שאינו יכול להוציאו בדיינין כיון דמספקא לן ואיהו מוחזק והלא מצי לחבול בעצמו ויכול למחול על נזקיו לאחר ולומר הכני פצעני וכיו"ב ואיהו תמיד מוחזק בעצמו, לכן בודאי נתיאש מממונא דאית ליה גביה [ואשכחן נתיאשתי מפלוני עבדי] ותו כי בא שור של אחר והרגו פטור דהא גזלו ונתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו פטור, דכיון דנפיק כל כך מרשות מריה ואינו עומד לחזור לבעליו, כש"כ כאן אף דהעבד לא זכה בעצמו דמקושר הוא עם הקנין האיסורי הנפקע רק ע"י גט, בכ"ז ברשות מריה אינו, ולכן אחר המזיקו פטור, ורק בהלכות חובל דשם אם תפס העבד שפיר לא מפקינן מיניה, כי פטור המזיק אינו קשור במה דלא זכי ביה אחר רק במה דאינו ברשות הבעלים ואינו עומד להיות ברשותו וכמו גזל ונתייאש אף למ"ד דיאוש לא קני ושינוי רשות לא הוי בכ"ז האוכל פטור, לכן הכא אף דהעבד לא שייך שיזכה בזה דהא מקושר עם קנין האיסורי דלא נפיק בלא גט שחרור כמו אשה בלא גט, בכ"ז המזיק פטור, וזה ישר:
ב׳
המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. יתכן לומר בסברת רבינו דהא דמוקי הגמרא כמשנה ראשונה היא לפום סלקא דעתי' דלא ידע הגמ' שנויא דלקמן התם אם יבא אליהו כו' כן הכא בחציו עבד אילו אתא אליהו ויאמר דהאי עבד ימות טרם שישתחרר הלא הוא עבד גמור בחציו לכן הוי לי' קנין כסף בי' ושפיר חצי קנס לבעליו ואם כי תמן הוי דאתא אליהו ויברר התערובות דמכבר וכאן הלא הוא על ענין העתיד להיות ועוד לא היה מ"מ הוי גלויי מילתא בעלמא וכזה אשכחן בריש פרק החולץ דעל דבר העתיד להיות אם אמרינן אילו יבוא אליהו ויאמר דאפולי כו' השתא נמי גלויי מילתא כו' ויעוי' תוס' שם ד"ה תגלי מילתא שביארו זה יעוי"ש ויעוי' כזה בתוס' ריש חגיגה דף ד' ד"ה לא נצרכה ואכמ"ל. ומסתברא דעת רבינו דהך שקלא וטריא לפום רהיטא, אבל במסקנא לא פקע כספא מיני' עבור השחרור כיון דאינו צריך לשחררו בלא שיכתוב שטר על חצי דמיו ולכשישתחרר מחויב אם ישיג דמים לפרוע חובו הרי כספא אית לי' גבי' ואיכא כמה שיטות דשטר חוב ליתן כסף הוי כסף ובמכר קנה מתורת כסף כמוש"כ רב האי בספר מקח וממכר יעוי' בספר מחנה אפרים סי' ה' קנין מעות בזה ומקרי אדונו ליתן לו חצי קנס וברור וקצת צ"ב בשלמא עבד אינו משתחרר אם יהיב לי' שטר חוב בשויו מתורת כסף דאם לא ישחררו הוי כל מה דזכי קנוי לרבו ומה שקנה עבד קנה רבו א"כ לא יהיב לי' מידי דבלא זה הוי כולו שלו אבל בחצי עבד כיון שכותב לו שטר על חצי דמיו הוי כסף וא"צ עוד לשחררו בשטר דהא החצי בן חורין מתחייב לשלם לו דמי החצי עבד והוי כסף ויעוי' רגמ"ה ב"ב ודבריו צ"ב. אמנם זהו רק כשהמקבל את השטר מחשיב זה לכסף אמרו אי דיהיב שטרא אדמי' היינו כסף אבל בעל כרחו דאדון כיון דלא מחשיב שטר עני' לכסף איך ישתחרר בזה החצי עבד ופשוט. וכן אמרו קדושין י"ח יהיבנא לי' חספא בבע"כ דאדון יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות נזקי ממון י״א, מתוך הלכות נזקי ממון שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל