הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נזקי ממון · פרק י׳

ספר נזיקין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזקי ממון · פרק י׳
הלכה א׳
שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם בְּכָל מָקוֹם בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן בֵּין עֶבֶד בֵּין בֶּן חוֹרִין אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד הֲרֵי זֶה נִסְקָל. וְאִם הֵמִית אֶת הָעַכּוּ"ם פָּטוּר כְּדִינֵיהֶם:
הלכה ב׳
אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהֵמִיתוּ הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין. מַה בֵּין תָּם שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם לְמוּעָד שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם. שֶׁהַתָּם פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר וְהַמּוּעָד חַיָּב בְּכֹפֶר וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מוּעָד לַהֲרֹג:
הלכה ג׳
וְהוֹאִיל וְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם נִסְקָלִין הֵיאַךְ יִמָּצֵא מוּעָד לַהֲרֹג עַד שֶׁיְּשַׁלְּמוּ בְּעָלָיו אֶת הַכֹּפֶר. כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאַחַר כָּךְ הָרַג יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמּוּעָד לְעַכּוּ"ם הֲרֵי זֶה מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל. אוֹ שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל טְרֵפָה וְאַחַר כָּךְ הָרַג שָׁלֵם. אוֹ שֶׁהָרַג וּבָרַח וּבָרְבִיעִי נִתְפַּס. שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר עַד שֶׁיִּסָּקֵל הַשּׁוֹר. וְכֵן אִם סִכֵּן שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד אוֹ שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת הֲרֵי זֶה מוּעָד לַהֲרִיגָה וּבְעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. וְכֵן אִם הִכִּירוּ עֵדִים אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַשּׁוֹר בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית רָאוּ שׁוֹרוֹ שֶׁהָרַג וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אִם זֶה הוּא הַשּׁוֹר שֶׁהָרַג בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָרִאשׁוֹנוֹת אוֹ אַחֵר הָיָה. הוֹאִיל וְהוּעֲדוּ הַבְּעָלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בִּבְקָרָם שׁוֹר שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָיָה לָהֶם לִשְׁמֹר כָּל בְּהֶמְתָּם וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר:
הלכה ד׳
זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כא כט) "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁחִיּוּב מִיתָה זוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם וְאִם נָתַן כֹּפֶר הַנֶּהֱרָג מִתְכַּפֵּר לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה מְמַשְׁכְּנִין מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּכֹפֶר בְּעַל כָּרְחוֹ:
הלכה ה׳
שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָרַג. כָּל אֶחָד מֵהֶם מְשַׁלֵּם כֹּפֶר שָׁלֵם שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ כַּפָּרָה גְּמוּרָה:
הלכה ו׳
אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי בְּעָלָיו אִם הָיוּ לוֹ בְּעָלִים. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ לוֹ בְּעָלִים כְּגוֹן שׁוֹר הַמִּדְבָּר וְשׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר שֶׁל גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין אִם הֵמִית הֲרֵי זֶה נִסְקָל וְגוֹמְרִין דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים. וְכֵן שׁוֹר הָאִשָּׁה וְשׁוֹר הַיְתוֹמִים וְשׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים שֶׁהֵמִיתוּ נִסְקָלִין. וְאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה הוּא וְאֵין הַקְּטַנִּים וְהַחֵרְשִׁים וְהַשּׁוֹטִים בְּנֵי חִיּוּב כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִין כַּפָּרָה:
הלכה ז׳
שׁוֹר שֶׁהוּא טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אוֹ שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה אֵינוֹ נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כט) "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. וְכֵיוָן שֶׁבְּעָלָיו כְּמֵת הֵם חֲשׁוּבִים וְאֵינָן צְרִיכִין מִיתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
הלכה ח׳
הַמְשַׁסֶּה כֶּלֶב בַּחֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ אֵין הַכֶּלֶב נִסְקָל. וְכֵן אִם גֵּרָה בּוֹ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וַהֲרָגוּהוּ. אֲבָל אִם שִׁסָּה בּוֹ נָחָשׁ וַאֲפִלּוּ הִשִּׁיכוֹ בּוֹ וַהֲרָגוֹ הַנָּחָשׁ נִסְקָל. שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ שֶׁמֵּמִית מֵעַצְמוֹ מְקִיאוֹ לְפִיכָךְ זֶה הָאָדָם שֶׁהִשִּׁיךְ בּוֹ נָחָשׁ פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:
הלכה ט׳
אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת אִם הֵמִיתָה עַד שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עָלָיו סְקִילָה. אֲבָל שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם. נִתְכַּוִּן לְעַכּוּ"ם וְהָרַג לְיִשְׂרָאֵל. נִתְכַּוֵּן לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא. פָּטוּר מִן הַמִּיתָה. וְאִם הָיָה מוּעָד הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. אוֹ בִּקְנָס אִם הֵמִית עֶבֶד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרַג בְּלֹא כַּוָּנָה הוֹאִיל וְהוּא מוּעָד לָזֶה:
הלכה י׳
הָיָה מוּעָד לִפּל עַל בְּנֵי הָאָדָם בְּבוֹרוֹת וְרָאָה יָרָק בַּבּוֹר וְנָפַל לַבּוֹר בִּשְׁבִיל הַיָּרָק וְהָיָה שָׁם אָדָם וּמֵת. אוֹ שֶׁהָיָה מוּעָד לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים וּלְהַפִּיל עַל בְּנֵי אָדָם וְנִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל לַהֲנָאָתוֹ וְנָפַל עַל אָדָם וּמֵת מֵחֲמַת חִכּוּכוֹ. הַשּׁוֹר פָּטוּר מִמִּיתָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהָמִית וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר שֶׁהֲרֵי זֶה מוּעָד לִפּל בְּבוֹרוֹת עַל בְּנֵי אָדָם אוֹ לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם הַכְּתָלִים. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְחַכֵּךְ לַהֲנָאָתוֹ. כְּשֶׁנִּתְחַכֵּךְ לְאַחַר שֶׁהִפִּיל וְהֵמִית:
הלכה י״א
אֵין הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר עַד שֶׁתָּמִית בְּהֶמְתָּן חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אֲבָל אִם הֵמִית בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּסְקִילָה הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. כֵּיצַד. הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִתְבֹּעַ שְׂכָרוֹ אוֹ חוֹבוֹ מִמֶּנּוּ וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת. הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ:
הלכה י״ב
עָמַד בַּפֶּתַח וְקָרָא לְבַעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ הֵן. וְנִכְנַס וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי הַבְּעָלִים פְּטוּרִין. שֶׁאֵין מַשְׁמַע הֵן אֶלָּא עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ עַד שֶׁאֲדַבֵּר עִמְּךָ:
הלכה י״ג
בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְדָרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ וַהֲרָגַתְהוּ הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר שֶׁהָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְהַזִּיק בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ וּבִרְשׁוּת הַנִּזָּק חַיָּב אַף עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמּוּעָד שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה נִסְקָל וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר וְאִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. וְתָם שֶׁהֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וּמִן הַכֹּפֶר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָמִית נִסְקָל וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר וְכֵן מִקְּנָס שֶׁל עֶבֶד:
הלכה י״ד
נִרְאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּם שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סֶלַע הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. אִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי הָעֶבֶד אוֹ חֲצִי דְּמֵי הַשִּׁפְחָה מִגּוּפוֹ כְּאִלּוּ הֵמִית שׁוֹר חֲבֵרוֹ אוֹ חֲמוֹרוֹ:

אבן האזל · הלכות נזקי ממון פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נזקי ממון פרק י׳

א׳
שור שהמית האדם ואפילו עבד אחד תם ואחד מועד נסקל כדתנן במתני' פרק ארבעה וחמשה דף מ"א דבתם נמי כתיב סקול יסקל וכן דקטן וקטנה חייב עליהן סקילה כגדולים כדכתיב או בן יגח או בת יגח דאם אמרת באיש ואשה שכן חייבים במצות תאמר בבן ובת תלמוד לומר או בן יגח וכו' בת יגח נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ואם המית הגוי פטור בדיניהם [דפרט לך הכתוב (שמות כא, כט-לב) בן ובת עבד ואמה גבי נגיחה משמע דבגוי פטור].
ב׳
אחד שור וא' חיה ועוף שהמיתו נסקלין כדתנן בעדיות וילפינן שור שור גזרה שוה משבת לעשות כל בהמה חיה ועוף כשור וגבי שבת מנא לן דכתיב בדברות האחרונות שורך וחמורך וכל בהמתך שור וחמור בכלל היו ולמה יצאו לומר לך מה שור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בו כדכתיב וכל בהמתך דוכל ריבוייא הוא אף כל חיה ועוף כיוצא בהן. תם פטור מן הכופר דאין תם משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל והיכא דאינו נסקל כמו על פי עד אחד אפילו מועד אינו משלם כופר כדרבא פרק ארבעה וחמשה השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דוסקל וכו' והיאך נעשה מועד מאחר דבפעם ראשונה סוקלין אותו כגון דקטל וערק לאגמא או אין מכירין את השור וכו' והני גווני דמוקמי התם בגמרא דף מ"א וכו'.
ד׳
זה שאמרה תורה וגם בעליו יומת למדו מפי השמועה שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו ואף על פי שהוא כפרה ממשכנין עליו דאמרי' במכילתא וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יומת בידי שמים או אינו אלא בידי אדם כשהוא אומר אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם כדכתיב ולא תקחו כופר לנפש הרוצח וגו' ונתן פדיון נפשו של מומת וכו' רבי עקיבא אומר של ממית ובפרקין ארבעה וחמשה תניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל אומר וכו' כולי עלמא כופר כפרה הוא ורבנן סברי בדניזק שיימי' בגופו של מת ובהני מכפר מזיק דנאמרה שיתה למעלה לענין דמי וולדות כאשר ישית עליו ונאמר שיתה למטה אם כופר יושת עליו מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק דאף על גב דפדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימין בדניזק שיימין ואף על גב דכופר כפרה הוא כחטאת ולא הוי בעי משכוניה כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמיר עליה ובעי משכוניה נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי משכוניה כדאמרינן התם דף מ' והאי בעיא דלא איפשיטא היא התם ופי' בתוס' דביורשי הניזק עצמו הוא דמיבעי ליה אם יכולין למשכנו משמע דב"ד פשיטא דממשכנין כשאר ניזקין ואיפשר דב"ד נמי מיבעיא לה ואף על גב דלא איפשיטא נקט הרב ז"ל דממשכנין משום דאית בהאי צד תרי טעמי דלחבריה הוא ולא לגבוה ועוד דממוניה הוא דאזיק וכדאמרינן. ושור של שני שותפין כל אחד משלם כופר שלם שכל אחד צריך כפרה גמורה ואף על גב דלא איפשיטא בעיין הכא נמי כיון דקי"ל כופר כפרה חייבין הן להביא כפרתן משלם והולכין בה להחמיר ולא אמרינן בה ספקא דממונא לקולא וכיון דכפרה הוא כדאמרי' כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דמסתמא כפרה שלימה צריך לכל אחד ובחצי כופר לא מיכפר.
ו׳
אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו ואם לא היו לו בעלים גומרין דינו אף על פי כן בפרק ד' וה' פליגי רבנן ורבי יעקב בגומרין דינו של שור שלא בפניו ואפי' לרבי יעקב בפניו דבעלים דבני טענה נינהו ודרשינן השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט אף שור כן ואם אין לו בעלים כשור המדבר הרי זה נסקל כדתנן התם ותניא שור שור כתוב בפרשה בנוגח אדם שבעה פעמים חד לגופיה ושיתא להביא שור האשה שור היתומים אפוטרופוס מדבר הקדש גר שמת ואין לו יורשין וצריכי כולהו אשה דלא תימא בעל השור לשון זכר יתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מיחייב אפוטרופוס כיון דאיכא שמירה כל דהו אימר חס רחמנא עליהו דלא ליפסדו יתמי לממוניהו שור המדבר אף על גב דלית ליה בעלים הקדש אף על גב דאיכא פסידא להקדש שור גר שמת לא איצטריך למיתניא אלא איידי דאיצטריך קרא לרבויי איצטריך נמי תנא למיתנייה כן כתב בנמקי יוסף וקשיא דקרא נמי אמאי איצטריך רבוייה דהא הוי כשור המדבר ואיפשר דאיצטריכו תרי קראי חד לנגח ואחר כך הפקיר או מת הגר וחד להפקיר או מת ואחר כך נגח דאפי' הכי חייב מיתה לרבנן דר' יהודה ואי לאו תרי קראי הוה מוקמינן קרא בדדמי דנגח ואחר הפקיר או מת דוקא חייב להכי איצטריך קרא אחרינא ומשום דאיצטריכו תרי קראי להני תרי גווני מוקמי' חד למדבר וחד לגר שמת חד בנגח קודם וחד בנגח אחר כך כדאמרינן. ואין משלמין אפוטרופוס' את הכופר שהוא כפרה ואין הקטנים והחרשי' והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה וכדתני' התם דף מ' אפוטרופסין אין משלמין כופר דכפרה הוא ויתמי לאו בני כפרה נינהו. שור טרפה או של טרפה אינו נסקל דכתיב וגם בעליו יומת וכיון דלא קרינא ביה יומת דלא מיקטל על פי עדים כשהוא טרפה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה לא קרינא ביה נמי השור יסקל כשהוא טרפה וכיון דבעלים פטורין כשהם טרפה שור נמי פטור כשהוא טרפה דהא למיתת בעלים הוקש וכדאמרינן פרק הנשרפין דף ע"ה.
ח׳
המשסה כלב או גרה בהמה או חיה בחברו והרגו אינם נסקלין דכתיב כי יגח כדתנן במתני' דף ל"ט כי יגח ולא שיגיחוהו לפיכך פטור דאינהו גרמי ליה ומינס אניס אבל שסה נחש נסקל הנחש שמעצמו מקיא הארס שממית בו וכדתנן התם פר' הנשרפין ואמרי' בגמרא לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מכיש לפיכך גרמא בעלמא הוא דאף על גב דידוע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית לפיכך נחש בסקילה כדין שור שהמית שדבר הכתוב בהווה והמכיש פטור ממיתת בית דין.
ט׳
אין הבהמה נסקלת אלא כשכוונה להזיק למי שחייבת עליו סקילה לאפוקי נתכוונה לבהמה לנכרי לנפל דפטורה ואפ"ה הבעלים חייבין כופר או ל' של עבד אם היה מועד לזה אבל נתכוונה להרוג ראובן והרגה שמעון חייבת והא דפטורה ממיתה (דהא לא אי) [אי לא] כוונה לבר חיובא ואמרי' כמיתת בעלים אם הרג כך מיתת השור אם הרג כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת וכיון דאדם פטור כשהרג בלא כוונה בר חיובא דאי נתכוון לראובן והרג שמעון חייב כדילפינן רבנן מוכי ינצו אנשים במצות שבמיתה הכתוב מדבר כדאיתא התם פרק הנשרפין וחייב בכופר דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכונה. וכן מועד ליפול על פני אדם בבורות וראה ירק בבור או מועד להתחכך בכותל ולהפיל על בני אדם ונתחכך להנאתו ונפל הכותל על אדם ומת פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבים בו כופר וכדאמרינן.
י״א
בהמה שהמיתה ברשות המזיק אף על פי שהיא בסקילה בעלים פטורין מן הכופר כדתניא פרק המניח דף כ"ח דפטור מן הכופר דאמר ליה ברשותי מאי בעית ולענין קטלא לא אמרינן הכי כדאיתא התם דאפילו בחצר המזיק אינו פטור אלא נהרג. ואם קרא בפתח ואמר לו בע"ה הן משמע עמוד ולכך פטור נמי מכופר אם נכנס וכו'.
י״ג
דרסה ע"ג התינוק בחצר הניזק דרך הילוכה משלם כופר כדאיתא פרק כיצד דף כ"ו מידי דהוה אקרן קרן כיון דעבד תרי או תלת זימני אורחי' הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא ופשטי' הכי בעיין דאיכא כופר ברגל וכו'. תם שהמית בכוונה פטור נמי משלשים של עבד כמו שפטור מכופר אלא שנסקל דדרשינן בעל השור נקי מדמי עבד דה"א מחמירני בעבד דאפילו יפה סלע נותן ל' ואם המית שלא בכונה שאינו נסקל יראה לרב ז"ל שמשלם חצי דמי העבד כאלו המית שור חברו או חמורו דממונו הוא כמוהם והוו עם הדומה לחמור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נזקי ממון פרק י׳

ו׳
אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היה לו בעלים: כתב המגיד, כדברי חכמים שבברייתא השנויה שם, ודבריו תמוהים מאד דהתם פלגי אם גומרין דינו של שור שלא בפני השור, אבל בפני הבעלים כו"ע סברי דאין גומרין דינו של שור אלא בפני הבעלים וכמבואר בפ"ב דסנהדרין גבי עובדא דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא עמוד על רגליך כו' שהתורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו, וכש"כ גבי שור דממונו דבעלים טפי הוא מעבד: אמנם סידור דברי רבינו מורה לנו דבר נכבד, דזה כביר נתקשיתי דאיך אמרו שור של אדם טרפה אינו נהרג דבעי כמיתת הבעלים כך מיתת השור אמאי גרע משור ההפקר דאין לו בעלים או משור יתומים דבעליו פטורים דקטן שהמית פטור והשור נהרג. ולזה בא רבינו וכייל לנו דאם יש לו בעלים אינו נהרג עד שיגמר דינו של שור בפני הבעלים, משום דבעלים איכא דמצי קאים בדינא ודיינא וקטלא דשור פסידא דידיה נינהו, לכן אין מפסידין את הבעלים אלא בפני הבעלים משום דאיהו גברא דמרתא דדייני עליה ולדידהו ציית, אבל שור יתומים דאפוטרופוס אינו משלם כופר, והיתום לאו בר ציית דינא ופטור מכל דינין שבתורה אם הזיק וכיו"ב שאין בו דעת ורחמנא פטריה מכל עונשין שבתורה א"כ הוי שורו כשור שאין לו בעלים, וכמו שכתבו רבנן בתוס' (דף לט) דזה טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים בחיוב הבא מעצמו, וגומרין דינו של שור בלא בעלים כשור הפקר דרחמנא רבינהו למיתה דלא ליהוי מכשול ליגח ולהמית בני אדם, אבל שור של אדם טרפה דבר דינין הוי ומוכרח לציית דינא אם יזיק ולכל מצות שבתורה, ודעתו שלמה לקדושין וגיטין ולכל מילי שבתורה, א"כ אם יתחייב שורו הוי כמו שהרג עבדו דאין גומרין דינו של שור אלא בפני הבעלים, בזה פטריניה רחמנא לבעלים שלא יהרגו שורו עפ"י עדים דדומה למיתת הבעלים מיתת השור היכי דאין גומרין דינו אלא בפניו, דמה בעלים פטור על הריגתו כן פטור על הריגת שורו, ולא חייש רחמנא להא דפטרינן אותו דאיהו בר דעת ובר מצות וציית דינא ודאי ישמרנו שלא יגח עוד וז"ב פשוט:
י״ד
נ"ל כו' אם המית שלא בכונה משלם חצי כו' כאילו המית שור חברו כו': הנה רבה סבר דבשלא בכונה אינו משלם כופר ואפ"ה סבר דמשלם דמים לבן חורין, ובהודה עפ"י עצמו סבר דמשלם דמים בבן חורין ובעבד פטור לגמרי, וזה כמו סברא הפוכה מסברת רבינו דמחייב בעבד לתת דמיו היכי דליכא כופר ופוטר בבן חורין, אולם הגמרא עצמה צריך באור, מה טעם הוא זה, בשביל שלא נמצא גבי עבד תשלומי קנס עפ"י עצמו לכן אינו משלם דמים, מה זו סיבה להמסובב. אמנם הפירוש פשוט מאד, דניחזי מודה בקנס דפטור אינו משום שלא מצינן לחייבו ע"פ עצמו, דהא מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ונימא דל הודאתו יתחייב משום סהדי דמסהדי, וע"כ כיון שהודה ע"פ עצמו בפני ב"ד פטרתו רחמנא מלשלם והוא כאילו שלם בבית דין דהודאתו במקום תשלומין קאי [עד כי קצת מרבנן בתראי סברי לומר דהודאה שלא בב"ד מתחייב על פיה בלבד כיון שאינו נפטר אם באו עדים אח"כ] וא"כ איך יתחייב דמים כיון דיש כאן הודאה דבמקום דמתחייב השור מיתה ונתחייב הבעלים שלשים של עבד נפטר בזה, א"כ השתא שלא נתחייב השור מיתה וליכא דין של עבד, אינו מתחייב דמים דתוכל לומר דכבר שלם קנס בהודאתו דהרי נתחייב פה בדין עפ"י הודאתו ונפטר בה (נ"ב. דלגבי קנס חשבה התורה מה דמרשיע את עצמו לתשלומין), אבל כופר לאו קנסא הוי ובמקום דאין צריך הודאתו רק על חיוב הכופר כגון דמודה דהוא מועד צריך לשלם גם עפ"י עצמו, רק יש כאן סיבה צדדית והוא מה שלא נתחייב השור מיתה עפ"י הודאתו, לכן משלם דמים דלא תוכל לכנות ההודאה לתשלומין וזה פשוט (נ"ב. דלגבי כופר דממונא הוי כל זמן שלא שלם אע"ג דהרשיע את עצמו לא נחשב לתשלומין), וא"כ לא נגע כלל לדברי רבינו, דכאן הסברא נוטה לחייבו דמים יותר בעבד דממונו הוא והוי כשורו וחמורו וכמו דאמרו גבי שור שהכה שפחה ויצאו ולדותיה דפטור בבן חורין הכא חייב דא"ל חמרא מעברתא אזיקנא לך ובזה פסק דלא כרבה וכמו דפריך רבא עליה וסבר דליכא דין נזיקין ותשלומי דמים במקום דליכא כופר. אולם א"כ יקשה לנו דחזינא רבא דסבר דאין תשלומין לאדם במיתתו סבר דאף מתשלומי עבד מיפטר וכמו דמייתי מהיה עבד כפות לו דסבר דכיון דליכא באש כופר ליכא תשלומין במיתת אדם אף בעבד כלל: ולזה כוון ההשגות וז"ל, הסברא כו' שהרי עפ"י עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ"ה משלם דמים [זו חדא] ולגבי עבד דמים נמי לא משלם [באשו] שלא בכונה כצ"ל, דזו השגה שניה דהא רבא דפוטר מדמים ופליג על רבה סבר דאף תשלומי עבד לא משלם אם המית העבד, וזה פלא על רבינו ז"ל. אמנם כזה נתעוררו רבנן בתוספות על הא דמחייב שור שהכה שפחה ויצאו ולדותיה בתשלומי ולדות, דהוי כמו דאזיק חמרא מעברתא, דהא עבד או אמה שנפלו לבור פטור יעו"ש בתירוצם, וצ"ל דבבור ואש שאינן משלמין על כל מילי שיש דברים שפטרתן התורה כמו בור על כלים ושור פסולי המוקדשין וכן אש על טמון ואף במדליק בתוך שדה חבירו אינו חייב רק במה שדרכו להטמין, לכן לא מחייבינן על מיתת מין בן דעת מסברא אף בעבד ואמה, אבל בשור שחייב על כל מילי שיש לו בעלים לכן מסתברא דלא פטור מתשלומי שויו של עבד דהוי כשורו וחמורו. ויעוין דף כ"ב אילו קטל תורא עבדא לא מחייב ופשטו דאדמים קאי ועיין תוספות, ולפ"ז א"ש דכוונתו במקום דליכא שלשים של עבד כמו שלא בכונה לר"ל גופיה בדף מ"ג אטו לא מחייב דמים ה"נ באשו ישלם דמים ודוק. ולשיטת רבינו פ"ה מהלכות חובל ומזיק הלכה ו' דנזק פטור ע"פ עצמו, א"כ למאן דסבר כופרא לא הוי כפרה והוי כנזק דין קנס עליו דמה לי קטליה פלגא מ"ל קטליה כולא, וא"ש מה דפריך הגמרא על ר"א דאמר נקי מחצי כופר עפ"י עצמו הא מודה בקנס הוי אף למ"ד פלגא נזקא ממונא. ולפ"ז יתכן מה דפוטר כאן תם מתשלומי דמיו בהמית בן חורין שלא בכונה, כיון דבכוונה ליכא כופר, שלא בכוונה נמי לא קנסתו רחמנא לשלם, דהיכן מצאנו תשלומי קנס לשלא בכונה לחודא, אבל בעבד דממון גמור הוא דחסריה ודאי משלם, ולפ"ז רבה לא פליג על דברי רבינו דאימת מחייב דמים במועד דאיכא כופר, אבל בתם דפטור לגמרי רק שלא בכונה נקנסיה זה אינו מושכל, דאין שייך לומר דיהיה כאילו הרג שור, כיון דתשלומי אדם קנסא הוי משום דאדם בן חורין לאו להמכר קאי ואין לו דמים , אמנם אם נאמר דתשלומי דמי בן חורין בהומת שוה לנזק דאינו משלם ע"פ עצמו צ"ע איך מוקי רבה הך דהמית שורי את פלוני בדמים הא אכתי קנסא הוי ואינו מתחייב ע"פ עצמו, ומה דפליגי בירושלמי אם התוספת אינו מרובה על העיקר אי משלם לו כל נזקו, הוא בשור שנגח שפחה ויצאו ולדותיה, דסבר דאינו משלם דעיקר נזקין גבי בן חורין כתיבא אם בן יגח כו' וכתיב ואם עבד יגח דמשמע ג"כ סמוך לנזיקין כדדריש תמן וכיון דבבן חורין פטור דהוא עיקר כש"כ דפטור בעבד לשלם נזקי ולדות וח"א משלם לו כל נזקו הוא נזק הולדות לאדון וכמו דאמר בתלמודין ודוק היטב: הגהה
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזקי ממון י׳, מתוך הלכות נזקי ממון שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נזקי ממוןכל הרמב״ם