הלכות נזירות · פרק ג׳
הלכה א׳
סְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. כֵּיצַד. מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וַאֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר נְזִירוּת גְּדוֹלָה עַד מְאֹד הַרְבֵּה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ זְמַן:
הלכה ב׳
פֵּרֵשׁ זְמַן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם אֶחָד אוֹ עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ עֶשְׂרִים יוֹם הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁאֵין נְזִירוּת פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:
הלכה ג׳
פֵּרֵשׁ זְמַן יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ אַרְבָּעִים אוֹ מֵאָה יוֹם אוֹ מֵאָה שָׁנָה הֲרֵי זֶה נָזִיר כִּזְמַן שֶׁפֵּרֵשׁ לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר:
הלכה ד׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר שָׁעָה אַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁאֵין נוֹזְרִין שָׁעוֹת:
הלכה ה׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי. אִם לֹא הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּלְבַד. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִנְזִירוּת גְּדוֹלָה וַהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ זְמַן. וְאִם הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ אִם הָיָה מְהַלֵּךְ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם הָיָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה נָזִיר נְזִירוּת אַחַת כְּמִנְיַן הַיָּמִים:
הלכה ו׳
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירוּת אוֹ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע הֲרֵי זֶה נָזִיר כַּמִּנְיָן שֶׁאָמַר כָּל נְזִירוּת מֵהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבְסוֹף כָּל שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁנִיָּה. אֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה אֶלֶף נְזִירִיּוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה כַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי זֶה מוֹנֶה אַחַת אַחַר אַחַת עַד שֶׁיָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִים מִנְיַן נְזִירוּתָיו:
הלכה ז׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה. מוֹנֶה נְזִירוּתָיו כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה. אִם פֵּרֵשׁ שְׁנַת הַחַמָּה מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ נְזִירוּת כָּל אַחַת מֵהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם פֵּרֵשׁ שְׁנַת לְבָנָה מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבַּע וַחֲמִשִּׁים נְזִירוּת. וְאִם סְתָם מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע וַחֲמִשִּׁים נְזִירוּת שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַנְּדָרִים הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְרֹב שְׁנֵי הַחַמָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים יוֹם מוֹנִין לָהּ. וְרֹב שְׁנֵי הַלְּבָנָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע וַחֲמִשִּׁים יוֹם מוֹנִין לָהּ. וְאֵין קוֹרִין כָּל הָעָם שָׁנָה סְתָם אֶלָּא לִשְׁנַת הַלְּבָנָה:
הלכה ח׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירוּת. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירוּת. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם. הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת וְעוֹד הֲרֵי זֶה נָזִיר שָׁלֹשׁ נְזִירוּת. הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת וְעוֹד וְשׁוּב הֲרֵי זֶה נָזִיר אַרְבַּע נְזִירוּת. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה נָזִיר נְזִירוּת אַחַת שֶׁל שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם:
הלכה ט׳
מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ. אֵלּוּ מְעִידִין שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם וְאֵלּוּ מְעִידִין שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ. הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם שֶׁבִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם וַהֲרֵי כֻּלָּן מְעִידִים בִּשְׁתַּיִם:
הלכה י׳
מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת בֵּין שֶׁנָּדַר שְׁתֵּיהֶן בְּבַת אַחַת בֵּין שֶׁנָּדַר זוֹ אַחַר זוֹ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם וּמָנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה וְהִתִּיר נִדְרוֹ. עָלְתָה לוֹ רִאשׁוֹנָה בַּשְּׁנִיָּה וּמֵבִיא זֶה הַקָּרְבָּן וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ וַאֲפִלּוּ גִּלֵּחַ שְׂעָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עָלֶיהָ עָלְתָה לוֹ רִאשׁוֹנָה בַּשְּׁנִיָּה. שֶׁהֲרֵי אֵין הַשְּׁנִיָּה חָלָה אֶלָּא לְאַחַר הָרִאשׁוֹנָה וְהָרִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁהִתִּירָהּ כְּאִלּוּ אֵינָהּ מֵעִקָּרָהּ:
הלכה י״א
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְעוֹלָם אוֹ הֲרֵינִי נָזִיר כָּל יְמֵי חַיַּי הֲרֵי זֶה נָזִיר לְעוֹלָם. וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אֶלֶף שָׁנָה הֲרֵי זֶה נָזִיר לִזְמַן קָצוּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה הָאָדָם אֶלֶף שָׁנָה:
הלכה י״ב
ומַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לְנָזִיר לִזְמַן קָצוּב. שֶׁהַנָּזִיר לִזְמַן אָסוּר לְגַלֵּחַ עַד סוֹף יְמֵי נְזִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו ה) "כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם". וּנְזִיר עוֹלָם אִם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵקֵל בְּתַעַר מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹ שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת כְּשֶׁיְּגַלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יד כו) "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ". וְאַבְשָׁלוֹם נְזִיר עוֹלָם הָיָה. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה הִיא מִפִּי הַקַּבָּלָה. וּנְזִיר עוֹלָם שֶׁנִּטְמָא הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה כְּמוֹ נָזִיר לִזְמַן קָצוּב:
הלכה י״ג
שִׁמְשׁוֹן לֹא הָיָה נָזִיר גָּמוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נָדַר בְּנָזִיר אֶלָּא הַמַּלְאָךְ הִפְרִישׁוֹ מִן הַטֻּמְאָה. וְכֵיצַד הָיָה דִּינוֹ. הָיָה אָסוּר בְּיַיִן וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת וּמֻתָּר לְהִטָּמֵא לַמֵּתִים. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:
הלכה י״ד
לְפִיכָךְ מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשִׁמְשׁוֹן הֲרֵי זֶה נָזִיר מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַיַּיִן לְעוֹלָם. וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּשְׁאָר נְזִירֵי עוֹלָם. וּמֻתָּר לְהִטָּמֵא לַמֵּתִים. וְאִם אָמַר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן אֵינוֹ נָזִיר. וּמִי שֶׁנָּדַר נָזִיר כְּשִׁמְשׁוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ שֶׁנְּזִירוּת שִׁמְשׁוֹן לְעוֹלָם הָיְתָה:
הלכה ט״ו
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן כְּבֶן מָנוֹחַ. כְּבַעַל דְּלִילָה. כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה. כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו. הֲרֵי זֶה נָזִיר כִּנְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנַּעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לְאִישׁ אַחֵר:
הלכה ט״ז
שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי נְזִיר עוֹלָם הָיָה. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵינִי כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. כְּבֶן חַנָּה. כְּבֶן אֶלְקָנָה. כְּמִי שֶׁשִּׁסֵּף אֶת אֲגַג בַּגִּלְגָּל. וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא לְאִישׁ אַחֵר שֶׁמַּעֲשָׂיו כָּאֵלֶּה נִתְכַּוֵּן:
הלכה י״ז
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מְלֹא הַבַּיִת אוֹ מְלֹא הַקֻּפָּה. בּוֹדְקִין אוֹתוֹ אִם אָמַר לֹא הָיָה בְּדַּעְתִּי שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר כָּל יָמַי וְלֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְהַאֲרִיךְ זְמַן הַנְּזִירוּת זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּלְבַד. וְאִם אָמַר סְתָם נָדַרְתִּי רוֹאִים אֶת הַקֻּפָּה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה חַרְדָּל וְיִהְיֶה נָזִיר כָּל יָמָיו. וְיֵשׁ לוֹ לְגַלֵּחַ מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו כִּשְׁאָר נְזִירֵי עוֹלָם:
הלכה י״ח
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כִּשְׂעַר רֹאשִׁי. אוֹ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. אוֹ כְּחוֹל הַיָּם. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי נְזִירוּת עָלַי כְּמִנְיַן שְׂעַר רֹאשִׁי אוֹ כְּמִנְיַן עֲפַר הָאָרֶץ אוֹ כְּמִנְיַן חוֹל הַיָּם. לְפִיכָךְ יְגַלֵּחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁנִיָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם וִיגַלֵּחַ וְכֵן עַד שֶׁיָּמוּת. וּבְכָל תִּגְלַחַת וְתִגְלַחַת אֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן וְלֹא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים וְאִם שָׁתָה אוֹ נִטְמָא אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַתִּגְלַחַת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:
הלכה י״ט
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ. הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכָלֶנָּה. הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכָלֶנָּה. וַאֲכָלָהּ. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזִירוּת כַּמִּנְיָן שֶׁאָמַר וּמוֹנֶה אַחַת אַחַר אַחַת כָּל אַחַת מֵהֶן שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ בְּסוֹף כָּל שְׁלֹשִׁים וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹ:
צפנת פענח · הלכות נזירות פרק ג׳
ו׳
מי שנזר כו'. ע' בהך דשבועות דף כ"ח ע"א ע"ש והנה בירוש' כאן מקשה מה שהקשו התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב אמאי לא נימא כאן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אך באמת כ"כ לעיל בהל' נדרים פ"ד הי"א דכיון דכ"ז דלא מנה הראשונה לא חלה עליו הב' הוה כמו לא חל הנדר והך דבטל מקצתו בטל כולו לא עדיף משאלה לחכם דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר וע' בירוש' נדרים פ"ה ה"ד דאמר שם דתליא בהך מחלוקת דר"י ור"ע בנדרים דף פ"ט ע' בהך דערכין דף ח' ע"א בהך בעיא דרב אדא ב"א גבי ב' ערכי עלי ושם דף כ' ע"א אם צריך אומד לכל א' בפ"ע ר"ל כיון דאמר שני הוה בזה אח"ז ולא דמי לערך אלו המבואר בתוספתא דזה הוה בת אחת וע' בירוש' דמאי פ"ז ה"ו גבי תמורת זו תחת ב' זבחים ובתוספת' תמורה ע"ש דס"ל דזה הוה כמו בת אחת וע' מש"כ התוס' נדה דף ס"ו ע"ב ד"ה כל ע"ש והנה כבר עמד בזה בירוש' היך יצא בקרבן שהפריש על הראשונה הא הוה הקדש קודם נזרו וע' בגמ' שבועות דף כ"ח מה דאמר שם ר"א כו'. אך מלשון רבינו כאן משמע דאם אמר בלשון ב' נזירות וא"כ לא חלה הב' רק לאחר הראשונה והראשונה לא חלה כלל כיון שנשאל עליה ועקרה ור"ל כך דממ"נ אי אמרינן דחל עליו תיכף שינהג ב' הנזירות כעין הך דראב"א בערכין הנ"ל א"כ שפיר הוה הקרבן קדוש גם בשביל הב' ואי נימא דלא חל רק אח"כ א"כ בטלה הנזירות לגמרי וכעין מש"כ הרשב"ם ז"ל ב"ב דף קל"ז ע"ב גבי ואחריך לפלוני דכיון דהראשון אין לו מה לקנות שוב לא קנה הב' וה"נ כן:
ח׳
האומר הריני כו'. ע' בהך דמנחות דף ק"ג ע"ב מה דמחלק שם וכן פסק רבינו בהל' מעה"ק פי"ז ה"י ע"ש וצ"ל דכאן שאני דילפינן מקרא לעיל דף ג' ע"ב אפי' לא נדר כו' וה"נ כן רק ר"ש דלא ס"ל זה ס"ל גם גבי נזיר כן וע' כאן דף כ"ב ע"א גבי מה דאמר ר"ש לא נתכונתי אלא כמותך ומבואר בירוש' שם דלר"ש לא חל כלל משום שלא התנדב כו' ע"ש: הריני. נזיר כו'. ושוב כו'. ע' בגמ' וע' בהך דסנהדרין דף כ"א ע"א דהוה מחלוקת דתנאי כה"ג ע"ש גבי נשים ושם דף מ"ג ע"ב גבי עכן ובהך דיבמות דף מ"ח ע"ב ע"ש:
ט׳
[השמטה היו ב' כיתי עדים כו'. והנה מבואר מכאן דרק משום דיש בכלל חמש שתים אבל בל"ז אין עליו שום נזירות כלל וע' בירוש' כתובות פ"ב ה"ה גבי מה דאמר שם באו ואמרו כו' כהכחיש עדות בתוך עדות ע"ש וא"כ קשה מהך דקדושין דף ס"ה ע"ב שנים שבאו ממדינת הים כו' ה"ד אי דאית להו סהדי וע"כ ר"ל דמיירי שניהם זרקו לה קדושין והני אמרי דשל זה נפלו קודם לד' אמות שלה והני אמרי דשל זה נפלו קודם ומכחישין זל"ז ומ"מ פריך שם מי מצי אמרה כו' למה לא הרי הוכחשו שניהם ואף דממ"נ לדברי שניהם תהי' א"א מ"מ בטלה עדותן וכמש"כ וע' בירוש' בנזיר כאן וכ"מ וע' ב"ב דף ל"ה ע"ב גבי אם בא אחד והחזיק כו' ובהך דגטין דף ס' ע"ב גבי עובדא דרב שימי בר אשי. אך יש לחלק בין היכא שהעדים באים על בירור הדבר כמו שאר עדות ובין עדי קידושין שהעדים עושין את גוף הדבר וממ"נ הוי א"א וממילא הם נעשים עדים שע"י ראייתם נעשין הקדושין ונעשים עדים ולכך י"ל דבעדי קדושין א"צ דו"ח בב"ד ולא הוי כעדי זנות דבעי דו"ח כמש"כ התוס' סנהדרין דף ח' ע"ב דשם ע"י הגדתן בב"ד אז הם נעשים עדים ולכך צריך דרישה וחקירה משא"כ גבי קדושין דממילא נעשים עדים בשעת ראית הדבר והוי כמעידין שנגמר דינו בב"ד של פלוני ע' הל' סנהדרין ספי"ג וכן גבי שטר ג"כ משום זה כיון דקי"ל דהוי כמו שכבר נחקרה עדותן בב"ד. וע' בירוש' גיטין פ"א ה"ה דגבי כותים לא נחשדו רק על הממון ולא על נפשות וגטין וקדושין הוי כמו נפשות. ואף דהא קי"ל בסנהדרין דף כ"ז דגם גזלן דממון פסול לנפשות ומבואר בגמ' ובירוש' שם דגם פסולין דרבנן כן כגון מפריחי יונים אך י"ל דזה רק גבי עדות דבעי להגיד בב"ד ואין ב"ד יכולים לקבלם לעדות משום קרא דאל תשת רשע כו' אבל הנך דהוי עדות לעשות הדבר כמו גיטין וקדושין י"ל דרק הני שפסולים לאותו דבר אבל מקילתא לחמירתא לא ובזה י"ל דברי רש"י בסנהדרין דף כ"ו ע"ב בד"ה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס וי"ל דשם קאי אעדות אשה ר"ל לגיטין ולקדושין וזהו דר"ל לאפוקי ולעיולי. וכן נ"ל דאף למאי דקי"ל דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה זה רק רשע דחמס אבל להכעיס שפיר כשר כיון דאינו גדר עדות ממש ובזה א"ש לשון רבינו פ"ה מהל' עדות ה"ג דנקיט שם ופסול והרי גזלן דאורייתא פסול לעדות ע' ר"ה דף כ"ב ברש"י ובהל' סוטה פ"א הט"ו ובירוש' שם רפ"א גבי עד מפי עד וברפ"ה גבי עוף הפורח ובפ"ט מהל' רוצח ה"ב דנקט שם סתמא פסול. והנה למש"כ נ"מ בלהכעיס דאז כשר לזה ובין לתיאבון דפסול וכן מוכח בנ"י סנהדרין פ"ג על דף כ"ז ובאמת רבינו השמיט הך דינא דחשוד על עריות דדף כ"ו ע"ב והטעם משום דרבינו כ' בהל' עדות פ"י דכל עבירה שחייבים עליה מלקות פסול לעדות וכ' כבר מנינו כל העבירות כו' ורבינו חשיב ליה להך דחשוד על העריות בין כל חייבי מלקות בהל' סנהדרין ע"ש. והנה בדברי רבינו בהל' עדות שם מוכח דהני דחשיב בגמ' דפסולין אף מדרבנן הוי בגדר פסולי עצם לא משום שהוא משקר ונ"מ דבעי תחילתו וסופו בכשרות כמו גבי סוחרי שביעית כמבואר בתוספתא דסנהדרין פ"ה וע' תוס' ב"מ דף ע"ב ע"א דפסול דרבנן בעי דוקא רשע דחמס ר"ל משום דלא הוי פסול בעצם וזה ג"כ י"ל בכונת רש"י בר"ה דף כ"ב הנ"ל. וע' ב"ב דף קכ"ח ע"א בהך מחלוקת דסומא אם הוי פסול בעצם או רק מחמת דאינו רואה ע' ערכין דף י"ז ע"ב וב"ק דף פ"ז ברש"י ונדה דף נ' אם הפסול הוא מחמת גזה"כ דאו ראה וכמבואר בתוספתא דשבועות פ"ג ומביא ראיה בב"ב שם דמבעי תחילתו וסופו בכשרות גם גבי סומא ע"כ הוי פסול בעצם וכן יהי' נ"מ במה דס"ל לרשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א דהיכא דהוי פסול בעצם לא מהני קבלה שיקבלוה והא דסנהדרין דף כ"ה דמהני קבלה גם לעדות ברועה שהוא פסול זה רק לרבא דס"ל דהפסולין לא הוי בעצם רק מחמת משקר אבל לדידן לא וכה"ג מחלק בגטין דף פ"א ע"ב גבי גט קרח בין פסול לקרוב ובירוש' סנהדרין פ"ג לא מצינו עדות כו' ובירוש' סוטה פ"א ע"ש. ולכך ס"ל לרבינו בהל' עדות שם דמשחק בקוביא אינו פסול רק אם אין לו אומנות אלא הוא וכבר הקשה ע"ז מדברי רבינו בהל' גזילה פ"ו ה"י דלא ס"ל כן אך שם לא הוי פסול בעצם ונ"מ דלא בעי שם תחלתו וסופו בכשרות וגם כ"ז שלא ידענו שהרויח לא נפסל וכן לגבי עדי קדושין מהני עדותן וע' בה"ג הל' קדושין והל' עדות ובדברי רבינו בהל' אישות ובמש"כ בהל' גירושין פי"ב אם עדות אשה הוה גדר עדות או גדר גילוי מילתא. וע' בירוש' מכות פ"א ה"ו גבי הך דר' בון בר חייא וי"ל כך דכת אחת הזימום שהיו עמם בה' בחודש בקסרי וכת ב' הזימום שהיו עמהם בי' בחדש בצפורי ומקסרי עד צפורי א"א לבוא בה' ימים אומר שם דלא הוי הזמה גמורה אף שלדברי שתי הכתות הוי מוזמים וכן ר"ל התוספתא שם ספ"א גבי הך דר"י. והנה לפמש"כ לע' נמצא כך דאביי ורבא בסנהדרין דף כ"ז פליגי אם הפסול של עד רשע הוא משום גזה"כ או משום משקר דלרבא רק משום שהוא משקר ולאביי משום גזה"כ וכן ג"כ מה דחשוד על השבועה לא מהני שבועתו הוא ג"כ לדידן משום דלאו בר שבועה הוא לא משום שהוא משקר וע' תוס' ב"ק דף ק"ח ע"א דזהו רק מדרבנן. וא"כ לדידן יש ב' טעמים על הפסולים לעדות ולשבועה במומר לתיאבון חדא משום דמשקר וגם משום גזה"כ וגבי להכעיס ומקילתא לחמירתא רק משום גזה"כ דאל תשת רשע כו' אך זה צריך דוקא שיפסלו בב"ד ובעדים וכמבואר בירוש' סנהדרין פ"ג דפסולי עדות בעי ב"ד ובזה א"ש מש"כ התוס' כתובות דף י"ח ע"ב וכ"מ דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה דא"כ למה גזלן פסול אך למש"כ א"ש דלאחר שנתברר בב"ד שהוא פסול אז ודאי פסול לעדות ולשבועה מחמת גזה"כ אבל קודם שנתברר אז רק משום חשש שמא ישקר ואז מקילתא לחמירתא לא שייך זה וזהו כונת התוס' בכתובות שם כ"ז שלא נודע כו' וע' תוס' ב"מ דף ג' ע"ב ד"ה אבל דשם צ"ל הטעם דמשתמיט דכיון ששם יש עדים שלוה וכפר בלא טעם דמשתמיט הוי פסול וכן נ"מ במש"כ רש"י ביבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם כו' דלפסול לא ע"פ עצמו ולא ללקות וע' הל' עדות פי"ב ה"ב אין אדם כו' ובהל' סנהדרין פי"ח ה"ו דלכך אין ב"ד הורגין עפ"י הודאת עצמו שמא נטרפה דעתו כו' וכל הני ר"ל שהודה שכבר נגמר דינו בב"ד אחר ליפסל או ליהרג או ללקות וכע' הא דמכות דף ג' ע"א וכתובות דף מ"ב ותוס' זבחים דף ע"א ע"א ע"ש ומכ"מ לא מפסיל. ובאמת נ"ל דאף ר' יוסף דס"ל שם ביבמות דלא פלגינן דבוריה לא ר"ל דפוסלין אותו בב"ד על פיו רק דאין מאמינין לו על המעשה דכיון דלפי דבריו הוא פסול ופסול אינו נאמן וע"ש בתוס' דף מ"ז ע"א לר' יהודה אך בעדות אשה דלר"י כשר גם פסול מה"ת שם שפיר נאמן כיון דלדבר זה אינו נפסל אף לפי דבריו אך לדידן אף אם אומר שכבר נגמר דינו בב"ד מ"מ לא נפסל על פיו אך זה נ"ל דזה רק לגדר גזה"כ אינו נאמן לאמר שנפסל בב"ד אבל לחשש דמשקר שפיר מהימנינן ליה שכבר נפסל ובזה א"ש דברי רבינו בהל' טוען פ"ב ה"ג גבי שבועה דשם מיירי שאומר שכבר נפסל לב"ד וא"כ לפמש"כ לעיל דגבי עדות אשה רק מומר לתיאבון פסול ולא להכעיס וע' פהמ"ש על הא דיבמות דף כ"ה דלכך אם אמר הרגתיו לא ישא שמא יהרוג אותו כדי לישא את אשתו ור"ל כך דלכך ס"ל לר' יהודה דלא תנשא כלל כדי שלא יהא מומר להכעיס דכשר לעדות אשה לכ"ע ובפרט עפ"י הודאת עצמו כמש"כ לעיל דשם לא הוי מטעם גזיה"כ ולכך פי' דחיישינן שמא הוא לתיאבון כדי שישא את אשתו וע' סנהדרין דף כ"ו ע"ב גבי החשוד על עריות. ובאמת נ"ל דשם קאי על הך אשה דחשוד עליה. וא"כ לפ"ז אם אומר שכבר נפסל בבית דין גבי עדות אשה אין נ"מ ונפסל. וכן באמת הא דפסלינן קרובים אף דזהו משום גזה"כ כמש"כ רבינו בהל' עדות פי"ג הט"ו וכמבואר ב"ב דף קנ"ט אך נ"מ אם התורה אמרה שהוא משקר או שהתורה פסלתו בעצם וע' בירוש' סנהדרין פ"ג ה"ה לא מצינו עדות יוצאת מפי קרוב ור"ל דאחר הקבלה לא הוי בגדר עדות רק כמו גדר הודאה וא"כ ס"ל להירוש' דפסול קרוב הוא בגדר פסול עצם ולא משום משקר ובזה א"ש כונת הירוש' שם בה"ז מקבלין דור ב' ודור ג' כו' כהדא גיסו דר"ה ור"ל דאף דהירוש' ס"ל דקבלת קרוב לא הוה בגדר עדות ודיין אלא בגדר הודאה וחיוב מ"מ זה רק גבי קרובי עצמו אבל גבי קרובי אישות אף אם נימא דהוא מה"ת מ"מ לא הוי פסול עצם דהרי אם נתרחק כשר ולכך מהני קבלה וא"ש וע' במש"כ בזה בהל' שבועות גבי שבועת העדות ויהי' נ"מ לפ"ז דאם קיבל עליו לעד קרובי אישות אז שפיר חייב קרבן שבועה אף לשיטת הירוש' וכן גבי עדות אם זה הוי גדר עדות או גדר גילוי מילתא וכבר הארכתי בזה בהלכות גירושין פי"ב ע"ש: ע"כ השמטה]
י״א
מי שאמר כו'. ע' בהשגות והנה כ"כ דרבינו ס"ל דנזיר לעולם לא הוה נזיר כלל דעיקר הנזירות הוא שיגלח ויביא קרבן ונזיר עולם הוה מין נזירות בפ"ע כמבואר בהך דנזיר דף ס"א ע"ב וכן מוכח בספרי פ' נשא פסקא ל"ב וע"ש בפסקא כ"ז דעיקר הנזירות הוא הזמן וכיון דאין לו זמן שוב לא הוה בגדר נזירות לבד מנזיר עולם דזה הוה הלכה לכך ס"ל לרבינו דלעולם הוה ג"כ בנדר נזיר עולם דאל"כ לא הוה נזיר כלל משא"כ זמן אף דהוא זמן גדול מאד לא איכפת לן וכעין שכ' רבינו בהל' גירושין פ"ח ע"ש והראב"ד ז"ל לא ס"ל כן רק דהזמן הוא דין וכמו שנזר כך צריך לנהוג נזירותו וע' בספרי פסקא כ"ה דאמר שם נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו ר"ל דאף לאחר שכלו לו ימיו ולא הביא קרבן אם עבר ושתה יין כו' חייב ג"כ משום בל יחל ולא נימא דכבר אזיל ליה נדרו וקמ"ל דנדרו תלוי בנזירותו דכ"ז שיש עליו תורת נזיר לא פקע ממנו גם הנדר וכ"כ בזה:
י״ב
ומה בין כו' ונזיר עולם כו'. הנה מלשון רבינו משמע דהגילוח הוא רק משום כובד אם ירצה והכובד הוא רק י"ב חדש לדידן ולא משום דצריך לשהות זמן י"ב חודש וע' בירוש' כאן דמבעי לי' אם נטמא בתוך י"ב חדש אי צריך למנות מעכשיו י"ב חדש או מצטרפין מה שמנה קודם הטומאה. וע' רש"י דף י"ד ע"א בד"ה ואת"ל וכן בהך דדף ח' גבי הריני נזיר כשער כו' דבגמ' דילן משמע דפליגי ת"ק ורבי אי הוה נזיר נזירות או נזיר עולם דלר' הוה נזיר עולם דלשיטתיה אזיל דס"ל דמגלח אחת לי"ב חדש וכן ס"ל כאן בירוש' לר"ז ומתחילה הוה ס"ד דטעמא דרבנן משום דס"ל דנזיר עולם מגלח אחת לל' יום אך התוס' ס"ל שם דלרבנן הוא כמו נזיר לעולם ואינו מגלח כלל וע' בתוספתא כאן פ"א דמשמע ג"כ כן. אך רבינו לק' בהי"ז אזיל בשיטת הירוש' במסקנא ע"ש וזה משום דרבינו לשיטתיה בהי"א דבלא זמן ליכא נזירות כלל וגם הקרבנות שמביא לא משום קרבנות נזירות הם רק הדין כך ונ"מ שצריך להביא כל הקרבנות ואינו יכול לגלח על קרבן אחד כדמוכח בירוש' כאן פ"ז דנזיר עולם קרבנותיו מרובין אך מדברי התוס' זבחים דף קי"ז ע"ב ותמורה דף י"ד ע"ב לא משמע כן רק דדי בקרבן אחד. וע' בספרי פ' נשא פסקא ל"ח דמשמע שם דאם קבע נזרו על ק' קרבנות צריך להביא כולם דוקא ע"ש ותוס' כאן דף י' ע"ב בד"ה ב"ש וס"ל לרבינו דכן הדין בנזיר עולם וע' כאן דף ס"א ע"ב מי כתיב נזיר עולם ע"ש:
י״ד
לפיכך מי שאמר כו' ומי שנדר כו'. והנה אפשר לומר הטעם דלא מהני שאלה דבאמת זה מבואר דכל דבר דאין לו קץ הוה כמו שלא התחיל כיון דאין שום נ"מ בזמן שנהג כיון דלעולם הדבר חל עליו וא"כ למאי דקי"ל בנדרים דף צ' דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר ע"ש וא"כ כאן הוה כמי שעדיין לא חל וזהו כונת רבינו במה שכ' שנזירות שמשון לעולם היתה וא"כ יהי' נ"מ לענין הפרה דשפיר יכול להפר וע' מש"כ רבינו בפיהמ"ש נדרים על הך דדף פ"ט ע"ב משמע שם מלשונו דאם התנה תנאי שלא יהא מועיל הפרה דמהני והוי כמו הך דשם דף כ"ט פדאן חוזרות וקודשות וה"נ כן. אך לפמש"כ לעיל דנזיר שמשון הוה רק דין לא נדר א"ש דלא שייך שאלה. אך זה הוה רק הלכה לא מה"ת כמבואר בירוש' כאן אך מ"מ לא גרע מדין יד לנזירות ולנדר אך לזה מהני שאלה וא"כ לפי"ז אם נזר בנזירות שמשון ונשאל ע"ז לא לקי דעל היד מהני שאלה ועל הדין בעצמו לא הוה רק הלכה ובזה א"ש שיטת הריב"ן במכות דף כ"ב ע"א שהם לכאורה נגד דברי הגמ' דנזיר דף י"ד ונדרים דף י"ט אלא דר"ל דלא שייך בו מלקות אז. ובזה מבואר דברי הירוש' כאן. והנה מדברי רבינו משמע להיפך דרק אם אמר הריני נזיר שמשון אז לא מהני שאלה אבל אם אמר הריני כשמשון דאז הנזירות שלו לא חלה רק מחמת ריבוי דידות וזה לא עדיף משאר נדרים ונזירות ושפיר מהני שאלה ולכך אח"כ לא כתב רבינו בהט"ו דין זה דלא מהני שאלה וע' לק' פ"ד ה"ט ובגמ' דף י"ד נקט ג"כ רק נזיר שמשון וא"ש וכן גבי כינוין לשיטת התוספתא והירוש'. אך לפי מש"כ לעיל אין הדין כן:
י״ז
האומר כו' ואם אמר כו'. כן מבואר בירוש' כאן בה"ב דהוה נזיר עולם וכ"כ בזה וט"ס בירוש' שם:
י״ח
האומר כו' ובכל תגלחת ותגלחת כו'. ע' בתוספתא כאן ספ"ד דהוה מחלוקת דר"א ור"י אם צריך להביא קרבן טומאה אם נטמא בו ביום ור"א ס"ל שם דצריך להביא קרבן טומאה והטעם משום דר"א לשיטתיה דס"ל תגלחת מעכבת. אך טעם דר"י שם צ"ע דע' מש"כ רבינו לקמן פ"ו ה"ד דקרבן טומאה צריך להביא וע' בדף מ"ז ע"א גבי הך דמי שנזרק עליו ודף ל"ט ע"ב ודף ו' ע"ב ברש"י דיש שם ב' לשונות אם צריך לגלח תגלחת טומאה או לא גבי נטמא אחר מלאת. ע' מש"כ רבינו שם בה"ה וע' בירוש' כאן פ"ג ה"ג במה דפליגי שם ר"י ור"א וצ"ל דר"י דתוספתא מיירי כשהקריב עליו כבר קרבן אחד ומ"מ ס"ל דלא חלה עליו נזירות הב' וע' תוס' כאן דף ח' ע"א ד"ה ולחזא. וגם יהי' נ"מ אי שייך בו דין סתירה ע' לק' פ"ו ה"ו דרבינו ס"ל דיום אחד אינו סותר דס"ל דלא פליגי רבנן רק לענין קרבן אבל לא לענין סתירה וע' כאן בירוש' פ"ב ה"ט ופ"ג ה"ה דמבואר שם דלר"א אף שהוא סותר שבעה או שלשים מ"מ אינו מביא קרבן טומאה ע"ש בזה. וע' כאן דף י"ד ע"ב ד"ה כיון דאמר ע"ש וגם נ"מ לענין התראה אם יכול להתרות בו משום נזירות ראשונה או ב' וע' בירוש' כאן פ"ב ה"ט גבי נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו אם לוקה אך שם קאי אאם אמר הריני נזיר ונזיר לכשיהא לי בן דקי"ל משלים את שלו תחילה ומבואר שם בירוש' דאינו חלה עליו נזירות בנו עד שיביא קרבן ויגלח דלא כשיטת רש"י דס"ל כאן דאינו מגלח ונ"מ רק לענין סתירה אם נטמא אח"כ אם סתר את שלו. אך הירוש' לא ס"ל כן וא"כ מה שייך הך בעיא גבי התראה וצ"ל דזה קאי אסיפא דתחילה אמר נזירות בנו והתחיל למנות את שלו וע"ז בעי אם הוי כמו שם אחד וע' בהך דשבועות דף כ"ח ע"א גבי הך דמי גרם ובהך דיבמות דף ל"ב ע"א גבי הך דאמר ר"א איסור אחות אשה מיתלא תלי כו' ויהי' שם ג"כ נ"מ לגבי התראה וכ"מ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות נזירות פרק ג׳
ח׳
הריני [נזיר] שלשים יום ויום אחד כו'. קשה דבגמרא (דף ז' ע"ב) אמר רב דרשינן לישנא יתירא וכיון דקאמר שלשים יום ויום אחד ולא אמר שלשים ואחד יום נזיר שתים וכר' עקיבא דדריש לישנא יתירא ורבינו פסק כר' עקיבא בפכ"ה מה' מכירה. ולכך נראה לומר דהא ודאי ט"ס הוא בספרי רבינו וצ"ל שלשים ואחד יום:
ט׳
מי שהיו ב' כתי עדים כו'. קשה דמתני' דפרק ב' דנזיר (דף כ') דקאמר הכי היינו דלא כר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דקאמר דפליגי בכת אחת אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש אבל לרבי ישמעאל אפי' כת אחת שנחלקו אחת אומרת חמש ואחת אומרת שתים לב"ה אמרינן יש בכלל חמש שתים ורבינו ז"ל היה לו לפסוק כן ולכתוב כת אחת ולהשמיענו אפי' כת אחת שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש יש בכלל חמש שתים דכי האי גוונא אשכחן בהלואה אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים דיש בכלל מאתים מנה כדאמר ר"ש בן אלעזר בפ' זה בורר וכן פסק רבינו בהלכות עדות כר"ש ב"א וא"כ היה לו לפרש כאן כן ולא לכתוב ב' כתי עדים דמשמע דכשהיה כת אחת אמרינן נחלקו עדותן:
י״ג
שמשון לא היה נזיר גמור כו'. הקשה מהר"י בן לב ז"ל דרבינו ז"ל פסק תרתי דסתרן אהדדי דבפ"ה דנזיר משמע דמאן דאית ליה נזירות שמשון לא בעינן שיתפיס בדבר הנדור דשמשון לאו נדור הוא ורבינו ז"ל פסק בהל' נדרים דבעינן בדבר הנדור א"כ הוא סותר למה שפסק כאן דנזירות שמשון הוי נזיר. והוא ז"ל תירץ דאית ליה לרבינו ז"ל דמאן דאית ליה נזירות שמשון מפיק ליה מלה' דכתיב גבי נזיר וכמו שהקשו שם בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' וכתב ז"ל שהוכרח רבינו לומר כי היכי דלא תקשי סתמי אהדדי דבפ"ק דנזיר סתם משנה הוי דנזירות שמשון הוי נזיר ובריש פ"ב דנדרים איכא סתם משנה דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולשום שלום ביניהם הוכרח רבינו לומר כן. ובאמת אין זה מוכרח כ"כ אבל נראה לי הכרח אחר עצמיי אשר עבורו הוצרך רבינו למשכוני נפשיה. דבפ"ב נדרים ברישיה (דף י"ג ע"ב) אמרינן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו"ם כעורות לבובין כו' ואמר שם בגמ' טעמא דאמר חולין כו' ואלא ר' יהודה היינו רישא כלומר כבר תנינא לה בפרקין דלעיל ואי ר' יהודה דאית ליה נזירות שמשון לא בעי שיתפיס בדבר הנדור אלא אפי' מתפיס בדבר האסור כדמשמע פשטא דסוגיא דפ"ק דנזיר א"כ אדמקשי בגמ' הא תני ליה רישא ליקשי ליה טפי דא"א לומר דמתני' ר' יהודה דקאמרה דבעכו"ם ובעורות לבובין לא מהני משום דבעינן שיתפיס בדבר האסור כדפירשו שם בגמ' טעמא ור' יהודה אפי' מתפיס בדבר האסור הוי נדר דהא אמר בנזירות שמשון הוי נזיר אע"ג דמתפיס בדבר האסור אלא ודאי דטעמא דר' יהודה בנזירות שמשון הוי משום דכתיב ביה לה' כדכתב מהר"י בן לב ז"ל. ויש סעד לתומכו לפירוש מהר"י בן לב ז"ל שפירש דטעמו של רבינו ז"ל משום דמפיק ליה מלה' ולא כמו שפירש מהר"י קארו ז"ל דטעמא דאית ליה דשמשון נדור הוא דקרא דכי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן מנוח הוא דקאמר ליה דאם כדבריו איך כתב רבינו שהרי לא נדר בנזיר הא מ"מ אביו הדירו כיון דמנוח קאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער וכו' וקי"ל איש מדיר את בנו בנזיר ואי קשיא לפירוש מהר"י בן לב ז"ל דבסוף הלכות נזירות פסק רבינו ז"ל כשמעון הצדיק דמשמע דמפיק ליה לה' להכי שכן כתב שם אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה ומשובח וע"ז נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה' דמשמע דהוי כשמעון הצדיק ולר' יהודה משמע דלית ליה דהא איהו מפיק לקרא דלה' לדרשת נזירות שמשון י"ל דמ"מ ר"י אית ליה דרשא דשמעון הצדיק אלא דלא מפיק ליה מהאי לה' אלא מקרא דנזר אלהיו על ראשו קודש הוא לה' ולהכי מייתי רבינו ההוא קרא כשהזכיר מלתיה דשמעון הצדיק ולא הזכיר קרא דנדר נזיר להזיר לה' שהזכיר שמעון הצדיק בגמ' דהא קשה ע"ז אמאי שבקיה לקרא דמייתי שמעון הצדיק ומפיק ליה מקרא אחרינא ולדברי מהר"י בן לב ז"ל ניחא כדכתיבנא ומ"מ פירושו מגומגם וכדכתב מהרי"ק ועדיין צ"ע:
י״ד
ואם אמר לא נתכוונתי כו'. הרב בעל כ"מ הביא בפירוש דברי רבינו ז"ל ג' דרכים. ולי נראה דרכו של הרב מהר"י ן' חביב ז"ל מחוור אבל פירושו שפירש בדברי הגמרא הוא דרך אחד ונ"ל לפרש דברי הגמרא באופן אחר מסכים לפירוש שפירשו בדברי רבינו ז"ל שהוא פירש דמ"ש רבינו דהיכא דאמר לא נתכוונתי כו' נאמן היינו דוקא היכא דאמר כשמשון לבד אבל היכא דאמר כשמשון בר מנוח בעל דלילה אע"פ שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי אינו נאמן ודלא כהר"י בן לב דפליג עליה בתרתי בפירוש דברי רבינו שסובר דהיכא דאמר כשמשון לבד אינו כלום אפי' שלא יאמר לשמשון אחר נתכוונתי ועוד פליג עליה דאפי' שיאמר כשמשון בר מנוח בעל דלילה אם יאמר לשמשון אחר נתכוונתי נאמן, ולרב מהרי"ק ז"ל יש לו דרך אחר דהיכא דאמר כשמשון לבד מהני אבל אם יאמר לשמשון אחר נתכוונתי אפי' שיאמר כשמשון בר מנוח בעל דלילה אינו נזיר והעלה הרבה בפירוש סוגיית הגמ' וכמו שכתוב בפירושו. ול"נ לקיים דברי מהר"י בן חביב ז"ל ולא כמו שפירש הוא בדברי הגמרא דכשהקשו בגמ' (דף ד') למה לי למתני כל הלין דהמקשה היה סובר דמתני' או או קתני ותירץ לו המתרץ הבנת המשנה אלא דהמקשה היה סבור דמתני' דתני כולהו הוא משום דצריך כולהו ולהכי הקשו בגמ' דלמה הוצרך לומר כל הני תנאים ותירצו בגמרא דאי אמר שמשון לבד הוה אמינא שמשון אחרינא וכן בר מנוח לכך הוצרכו כולהו וסובר רבינו ז"ל דבגמ' נקט צריכותא דשמשון ובר מנוח וה"ה לאינך דכולהו צריכי דבשמשון בר מנוח בעל דלילה נמי איכא למטעי איניש אחרינא וצריך כל הנהו ה' תנאים כדי שלא יוכל לומר לשמשון אחר נתכוונתי אע"פ שאין כן דעת שאר המפרשים דהם סבורים דבשלשה תנאים סגי שיאמר שמשון בר מנוח בעל דלילה לבד מ"מ כיון דרבינו ז"ל הזכיר כל התנאים משמע דס"ל דכולהו צריכי ואע"ג דבגמרא לא עביד צריכותא אלא לשמשון ובר מנוח משמע ליה לרבינו ז"ל דמינייהו ילפינן לאידך ומשום דהוקשה לו לרבינו במאי דקאמר גמרא הוה אמינא שמשון אחרינא דהא קי"ל סתם נדרים להחמיר מדתנן בפ' ואלו מותרים דאם אמר כבשר מליח דמשמע לגבוה ולעכו"ם סתמו אסור א"כ הכא נמי נימא הכי דע"ד הסתם כיון דלא פירש דבריו על שמשון בר מנוח קאמר לכך הוצרך לתרץ דמאי דקאמר בגמרא הוה אמינא שמשון אחרינא הוא דוקא היכא שמפרש הוא דבריו אבל אם לא יפרש דבריו ודאי דסתם נדרים להחמיר אבל כשיאמר כל התנאים אע"פ שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי אינו נאמן דהוי כרוב המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין נסך סתם דאינו נאמן משום דרוב המקומות קורין כן ולא כל כמיניה לומר היפך ממאי דמשמע מדבריו וכמ"ש הטור ז"ל בי"ד סימן ר"ח. וא"ת מאי שנא מלא נדרתי אלא לחרמו של ים ולא נדרתי אלא בקרבנות מלכים דכתב שם הטור דנאמן אם הוא תלמיד חכם. ובההיא דרוב המקומות קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם כתב דבכל גוונא אינו נאמן ומשמע אפילו הוא תלמיד חכם והא בההיא דחרמו של ים אין משמעות דבריו אלא חרם סתם חרם גבוה וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים וכן כל כיוצא בזה בדברים אלו שמשמען לכל העם אסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך אם היה הנודר ת"ח וכו' משמע לכל שומע דהוי נדר ומ"מ קאמר דת"ח נאמן. והרב מהרר"י קארו ז"ל הקשה לפי' מהר"י בן חביב מדין זה דלא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואדמקשי ליה מהא אמאי לא מסייע ליה מדינא דבשר מליח ותרומת הלשכה דאמרינן דאזלינן בתר מאי דמשמע לשון המדינה ואע"פ שהוא יאמר לא נתכוונתי לכך אינו נאמן וכן פירש דברי הרמב"ם ז"ל מהרר"י קארו ז"ל עצמו בפ"ב מהלכות נדרים. אלא שעל כל פנים צריך ליישב ב' דינים אלו דלא יסתרו זה את זה. ונ"ל לומר דבכל הני דהזכיר מתני' גבי חרמו של ים וקרבנות מלכים כוונתו לומר שאמר כן דרך שחוק והתול כדי להטעות לשומעים ולכך אם ת"ח הוא נאמן דאין יכולים לומר למה לא פירשת דבריך דיאמר דרצונו לשחוק ולהתל אבל בבשר מליח דאין רצונו לשחוק נאמר לו אם כוונתך בשר מליח של עכו"ם למה לא פירשת כיון שדרך בני המדינה (לקרות) לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם ומינה ילפינן לעניינא דעסקינן השתא דאם יהיה שמשון אחר בעל דלילה בעולם שעקר דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו ואמר לא נתכוונתי אלא דרך שחוק והתול ולאותו שמשון נתכוונתי אם יהיה תלמיד חכם נאמן אבל כל זמן שלא ראינו שמשון שיארעו לו אלו המעשים לא נאמר אולי אירעו לשמשון אחר שנתכוון לשמשון אחר דאין לנו לתלות להקל בדבר אשר לא ראינו אע"פ שאפשר שאירעו לו מעשים אלו. וזה שכתב רבינו ז"ל גבי שמואל הרמתי ואין אומרים שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון. ולפי פירוש זה פירוש של הרב מהר"י בן חביב אתי שפיר מ"ש רבינו ז"ל בפירוש המשנה דאם אמר כשמואל הרמתי לחוד סגי דהיינו כשלא יאמר לשמואל אחר נתכוונתי אבל אם יאמר לאחר נתכוונתי צריך שיאמר כל הפרטים כמו שהזכיר גבי שמשון דדינא דשמשון ושמואל אחד הוא ולא הוצרך רבינו ז"ל לפרש בדינא דשמואל כלל דסמך על מ"ש גבי שמשון. ומ"מ קשה לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב דנדרים והטור ז"ל דהם סוברים דהיכא דאנשי המקום קורין לחרמי שמים חרמים סתם לא מצי למימר לחרמי כהנים נתכוונתי א"כ מה הקשו בגמ' בפ' ואלו מותרין גבי מתני' דקאמרה בגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הא ספיקא מותר וקשיא רישא לסיפא נימא דלעולם ספיקא נמי אסור ומאי דהוצרך לתת טעם שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הוא לומר דאפי' שיאמר לחרמי כהנים נתכוונתי אינו נאמן. ואולי מאי דקשיא ליה הוא משום דמשמע דהאי שאין אנשי גליל מכירין וכו' קאי אמאי דקאמר תחילה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל וכו' דמשמע דטעמא דהוצרך לתת בגליל הוא לאסור סתם חרמים אפי' שלא יאמר לחרמי כהנים נתכוונתי דומיא דרישא דאמר שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה דהוצרך לההוא טעמא להתיר תרומה סתם דאי לאו הכי אסורה אפילו שלא יאמר לתרומת הלשכה נתכוונתי. זה נלע"ד ליישב קצת פירוש מהר"י ן' חביב ז"ל:
י״ז
האומר הריני נזיר מלא הבית כו' רואין כאילו היה הקופה מלאה חרדל וכו'. בגמ' בפ"ק דנזיר (דף ה') הקשו וליחזו כאילו מלאה קשואין ודלועין ותירצו דאתי כר"ש דאית ליה ספק נזירות להחמיר ור"י תירץ דאתי אפי' כר' יהודה ומוקי לר' יהודה דאית ליה כרבי גבי הריני נזיר כעפר הארץ דאית ליה דנזירות חדא הוי. וכבר כתבתי למעלה שיש לתמוה על רבינו ז"ל דהוא פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל בפ"ב מהלכות אלו גבי הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור וגם פסק גבי עפר הארץ דלא כרבי דלרבי בעי שיאמר נזירות עלי כעפר הארץ ובסמוך כתב רבינו ז"ל דהאומר כשער ראשי הוי כאומר נזירות עלי כמנין שער ראשי והם דברים סותרים לפי סוגיית הגמרא כדכתיבנא דכיון דאיהו פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל ע"כ צריך לומר כרבי כדי שנאמר רואין כאילו הקופה מלאה חרדל דאל"כ מלאה קשואין מבעי ודבריו מתמיהין וצ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet
רמב״ם הלכות נזירות ג׳, מתוך הלכות נזירות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
