הלכות נזירות · פרק ב׳
הלכה א׳
הַנּוֹדֵר בְּנָזִיר בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס אוֹ שֶׁנָּדַר לְזָרֵז חֲבֵרוֹ אוֹ דֶּרֶךְ הֲבַאי הֲרֵי זֶה פָּטוּר כִּשְׁאָר נְדָרִים. וּמִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִחָם עַל נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ נְזִירוּתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין שְׁאָר הַנְּדָרִים:
הלכה ב׳
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּזַר עַל דַּעַת שֶׁיְּבִיאֵם בִּמְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ. מְצָאָן שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ נִגְנְבָה בְּהֵמָה מֵהֶן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה הַבְּהֵמָה נָזַר הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם אַחַר שֶׁנִּגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה אוֹ שֶׁמֵּתָה נָזַר אֵינוֹ נָזִיר שֶׁזֶּה נָזַר בְּטָעוּת:
הלכה ג׳
הַמַּתְפִּיס בִּנְזִירוּת הֲרֵי זֶה נָזִיר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּדִין כָּל הַמַּתְפִּיס בְּנֵדֶר:
הלכה ד׳
הָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְאָמַר הֲרֵינִי כָּזֶה הֲרֵי זֶה נָזִיר. נָדַר חֲבֵרוֹ בְּנָזִיר וְאָמַר הוּא פִּי כְּפִיו מִיַּיִן אוֹ שֶׁאָמַר שְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלְּהִגָּזֵז הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְכֵן אִם שָׁמַע וְאָמַר וַאֲנִי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר [וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר] שֶׁל שֵׁנִי וְאָמַר וַאֲנִי וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן נְזִירִין:
הלכה ה׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַחֲבֵרוֹ אָמַר וַאֲנִי הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר מִיָּד:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ בֵּן וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי אֵין זֶה נָזִיר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה הָאַחֲרוֹן אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֲנִי אוֹהֵב שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בֵּן כְּמוֹ זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ:
הלכה ז׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִפְלוֹנִי בֵּן וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי. הֲרֵי זֶה סָפֵק שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִהְיוֹת נָזִיר כְּמוֹתוֹ אוֹ לוֹמַר שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּמוֹתְךָ. וּסְפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל:
הלכה ח׳
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְרָאוּ אֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן וְאָמַר אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם זֶה הַהוֹלֵךְ כְּנֶגְדֵּנוּ שִׁמְעוֹן הוּא. וְאָמַר חֲבֵרוֹ רְאוּבֵן הוּא. וְאָמַר זֶה הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה רְאוּבֵן. וְאָמַר הָאַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה שִׁמְעוֹן. הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הוּא רְאוּבֵן הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם הָיָה שִׁמְעוֹן הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר כְּמוֹ שֶׁנָּדְרוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לֹא הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם אֶלָּא חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְנֶעְלַם מֵעֵינֵיהֶם וְלֹא יָדְעוּ מִי הוּא אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר:
הלכה ט׳
וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה בִּכְרִי זֶה מֵאָה כּוֹר וְהָלַךְ לְמוֹדְדוֹ וּמְצָאוֹ שֶׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אֵינוֹ נָזִיר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁסָּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל:
הלכה י׳
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְרָאוּ אֶת הַכְּוִי מֵרָחוֹק וְאָמַר אֶחָד מֵהֶם הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה חַיָּה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְּהֵמָה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה וְחַיָּה הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים. מִפְּנֵי שֶׁהַכְּוִי יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לְחַיָּה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לִבְהֵמָה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לְחַיָּה וְלִבְהֵמָה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לִבְהֵמָה וְלֹא לְחַיָּה. וְהוּא הַדִּין אִם רָאוּ אַנְדְּרוֹגִינוּס וְנֶחְלְקוּ בּוֹ אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְנָדְרוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנָּדְרוּ אֵלּוּ בִּכְוִי הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים. שֶׁהָאַנְדְּרוֹגִינוּס יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לְאִישׁ. וּדְרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לְאִשָּׁה. וּדְרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בָּהֶן לֹא לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה. וּדְרָכִים שֶׁהֵן שָׁוִין לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה:
הלכה י״א
וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת וְלֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. וְכֵן דַּרְכֵי הַכְּוִי בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת לֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. כֵּיצַד. דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּחַיָּה וְחֶלְבּוֹ אָסוּר כִּבְהֵמָה. וַהֲרֵי הוּא כִּלְאַיִם עִם הַבְּהֵמָה וְכֵן עִם הַחַיָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה. וְטָעוּן שְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה וְחַיָּה. וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים אֲחֵרִים וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן אַנְדְּרוֹגִינוּס מִטַּמֵּא בְּלֹבֶן כַּאֲנָשִׁים. וּמִטַּמֵּא בְּאֹדֶם כְּנָשִׁים. וְאֵינוֹ נִמְכָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי לֹא כַּאֲנָשִׁים וְלֹא כְּנָשִׁים. וְהַהוֹרְגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו כַּאֲנָשִׁים וּכְנָשִׁים. וְיֵשׁ בּוֹ דִּינִים אֲחֵרִים וְכָל אֶחָד יִכָּתֵב בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה י״ב
וְכֵן אִם רָאוּ אֲנָשִׁים בָּאִים כְּנֶגְדָּם מֵהֶם פִּקְחִים וּמֵהֶם סוּמִים וְאָמַר אֶחָד הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ פִּקְחִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ פִּקְחִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵי אֲנִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ סוּמִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ סוּמִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ פִּקְחִין וְסוּמִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ לֹא פִּקְחִין וְלֹא סוּמִין. הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ג
קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְנָדַר בְּנָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ קָטָן בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים. וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּשְׁאָר נְדָרִים:
הלכה י״ד
כֵּיצַד. הָאָב שֶׁאָמַר לִבְנוֹ הַקָּטָן הֲרֵי אַתָּה נָזִיר. אוֹ שֶׁאָמַר בְּנִי פְּלוֹנִי נָזִיר אוֹ הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְשָׁתַק הַבֵּן. הֲרֵי זֶה נָזִיר וְחַיָּב הָאָב לִנְהֹג בּוֹ כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וּכְשֶׁיַּשְׁלִים נְזִירוּתוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה כִּשְׁאָר הַנְּזִירִים הַגְּדוֹלִים:
הלכה ט״ו
לֹא רָצָה הַבֵּן וּמִחָה בְּדָבָר זֶה אוֹ שֶׁמִּחוּ קְרוֹבָיו אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ שְׂעָרוֹ אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא אוֹ קְרוֹבָיו בִּנְזִירוּת זוֹ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נָזִיר. וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לְהַדִּירוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיֵעָשֶׂה אִישׁ:
הלכה ט״ז
הָעַכּוּ"ם אֵין לָהֶן נְזִירוּת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו ב) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":
הלכה י״ז
נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת. וְהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נְזִירוּת הָאִשָּׁה אִם רָצָה כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. אֲבָל הָעֶבֶד יֵשׁ לְרַבּוֹ לָכֹף אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת וּלְהִטָּמֵא לַמֵּתִים וְאִם לֹא כָּפָה אוֹתוֹ נוֹהֵג נְזִירוּת:
הלכה י״ח
נָדַר הָעֶבֶד שְׁאָר נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַמְּלָאכָה אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ. אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לְכֻפּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ וְלֹא יָחוּל עָלָיו נֶדֶר. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאוֹסֵר פֵּרוֹת אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם עִנּוּי וְלֹא דָּבָר שֶׁמְּעַכֵּב מְלָאכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְכֻפּוֹ. נָדַר עַבְדּוֹ בִּנְזִירוּת וְאָמַר לוֹ מוּפָר לְךָ יָצָא לְחֵרוּת וְחַיָּב לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. שֶׁהָעֶבֶד כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאֵין מְפֵרִין לוֹ. וְאִם הֵפֵר יָצָא לְחֵרוּת:
הלכה י״ט
עֶבֶד שֶׁנָּדַר בִּנְזִירוּת וּבָרַח אוֹ שֶׁהָלַךְ מֵרַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַחְזֹר לִרְשׁוּת רַבּוֹ. נָזַר וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְגִלֵּחַ וְלֹא יְדָעוֹ רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת הֲרֵי זֶה יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ. אֲבָל אִם נָדַר וְלֹא גִּלֵּחַ וְיָצָא לְחֵרוּת לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ. נִטְמָא וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּטְמָא:
הלכה כ׳
נְזִירוּת נוֹהֶגֶת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי זֶה נָזִיר לְעוֹלָם. שֶׁאֵין לָנוּ בַּיִת כְּדֵי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בִּמְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ:
הלכה כ״א
אֵין הַנְּזִירוּת נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִי שֶׁנָּזַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִהְיוֹת נָזִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנָּזַר. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנָּדַר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִהְיוֹת נוֹהֵג שָׁם נְזִירוּת עַד שֶׁיָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיִּבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בִּמְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ:
הלכה כ״ב
וְכָל זְמַן שֶׁהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לַמֵּתִים וּלְגַלֵּחַ וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָמִים אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ. וְאִם עָבַר וְשָׁתָה אוֹ גִּלֵּחַ אוֹ נָגַע בְּמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּנְגִיעָה לוֹקֶה:
צפנת פענח · הלכות נזירות פרק ב׳
ב׳
ואם אחר שנגנבה. עיין תוספות כאן דמשמע דס"ל דצריך היתר חכם ע"ש ועי' במחלוקת דנדרים דף ס"ה ע"א בהך דר"ה ור"י גבי מת ומש"כ רבינו בפהמ"ש כאן וע' בתוספתא דנדרים פ"ה גבי הנודר מן הבית ונודע אח"כ שנפל לו בירושה קודם נדרו דמבואר שם דצריך היתר חכם עי"ש וצ"ל דמיירי במפרש כעין דאמרינן בירושלמי כאן גבי הריני נזיר על הבהמה שיש לו כו':
ד׳
וכן אם שמע כו'. ע' רש"י כאן דף כ' ע"ב ד"ה יתיב ר"ל דאמר שם דכי שקלת לחדא כו' ר"ל דס"ל כמש"כ לעיל פי"ג מהל' נדרים הי"ט דהדיבורים המיותרים לראשון נחשבים מן הזמן של כדי דיבור וכיון דכאן אם אמר הריני או אהא בלבד משכחת לה דהוה נזיר וס"ל כמש"כ הר"ן נדרים דף ט' ע"א ודלא כשיטת התוספות כאן דף ב' ע"א דהריני בלחוד לא מהני ועיין מש"כ התוספות סוטה דף כ"ד ע"ב מבואר ג"כ כן דמהני הריני בלבד נמצא הדיבור האחר נחשב מהזמן זהו כונת רש"י ועי' שבועות דף ל"ב ע"א:
ה׳
האומר כו' נזיר מיד כו'. משום דס"ל דזה תליא בהך דכאן דף י"א ע"ב דואני אתחילת דיבורא קאי ועיין לקמן פ"ח הי"ט וכן מבואר בירושלמי כאן פ"ב ה"ה ופ"ד ה"א וט"ס שם עי"ש: בהשגות. בסה"ד וכיון דלא פליט מחד כו'. ע' כאן דף ח' ע"א. אך כיון דשם הוה נזירות אחת הוה ספיקא לחומרא מה שאין כן כאן וע' בירושלמי כאן פ"ב ה"ח דהוה מחלוקת דאמוראי גבי ספק אם קבל עליו נזירות אחת או ב' נזירות אם ספיקא להחמיר או להקל וגמ' דידן לא ס"ל כן וע' בהך דעירובין דף ל"ו ע"א דא"ש מספיקא לא פקעא כו' ועי' בירושלמי כאן פ"ג ה"ה דאם אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר ונולד בין השמשות הוה כמו ב' ימים יום א' לו ויום א' לבנו וצ"ל דהירושלמי ס"ל דביהש"מ הוא כלול משניהם וכל רגע ורגע שבו יש בו יום ולילה ועי' בהך דעירובין דף מ"א ע"א במה דמבואר שם אי אתם מודים כו' שמפסיק מבעוד יום ע"ש בתוס' ואף דלכאורה ממ"נ הא מה שמפסיק לאכול הוא מחמת חשש שמא הוא לילה ואז לא הוי שבת וע"ש בתוס' דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש וע"כ צ"ל כמש"כ דיש בו ב' הזמנים וע' בהך דהוריות דף ד' ע"א גבי מה דאמר שם דאם הביא כפרתו בין השמשות אין צריך להביא קרבן אחר אף אשם תלוי ובירושלמי שם פ"ג דאמר שם משום דספק כפרה כיפר וגם אם שבת ויו"כ ועשה מלאכה ביהשמ"ש פטור וא"ש דממ"נ והרי אם נימא דהוא יו"כ א"כ הוה ודאי וחייב חטאת וא"א לכפר אלא ע"כ צריך לומר דהוא כלול משניהם לגבי דין ומ"מ גם שם יו"כ עליו וכיון דלענין דין הוא רק חיוב ספק בגדר אשם תלוי לכך מכפר עליו יו"כ וע' בתוספתא כריתות פ"ב דמבואר שם להיפך רק דאם הקריב אז קרבן של מחוסר כפרה צריך להביא חטאת העוף הבאה על הספק ועי' בירושל' פסחים פ"ח סה"ב דמבואר שם ג"כ דגבי דם חטאת ודם אשם אין צריך להביא אשם תלוי וע' מש"כ רבינו בהלכות שגגות פי"א ה"ב דמחוסר כפרה שאני אך אי נימא כמש"כ י"ל דיש נ"מ אם הפסול הוא מחמת לילה או מחמת שאינו יום דבין השמשות יש בו ב' הדברים יום ולילה כיון דהוא בא משניהם וע' בהך דסוכה דף מ"ו ע"ב מה דמחלק שם בין סוכה ללולב ועי"ש בר"ן אם הטעם הוא משום דלולב רק מדרבנן אך למש"כ א"ש דלולב הפטור בו משום לילה ויש בו לילה ג"כ וסוכה משום דעבר זמנו ומספיקא לא פקע כמו הך דעירובין הנ"ל. ועי' בהך דשבת דף קל"ג ע"ב דמשמע שם לכאורה דאי הוי מסתפקי בזמן של ביהש"מ דיצא ידי מילה ע"ש וע"כ צ"ל דלא דהפסול הוא לילה רק דצריך יום וגם בזמנו הוא ג"כ וכמש"כ וכ"כ בזה בהלכות שבת. ועי' בירושל' ריש ברכות מה דמביא ראיה מהך דהקורא קודם לכן לא יצא וזהו בהש"מ דספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ע"ש. וכ"כ בזה. אך זה תליא בהך פלוגתא דפליגי בתוספתא ספ"ד אם תיכף משעת השלמת הנזירות הראשונה חלה עליו השניה או לא ועי' מש"כ רבינו לק' פ"ג הי"ח ע"ש ושם פסק רבינו ג"כ לחומרא אך י"ל דשם בתוספתא אזלא לשיטתיה אם תגלחת מעכבת או לא וע' בירושל' כאן פ"ב ה"ט דאין נזירות בנו חלה עליו רק לאחר תגלחת וקרבנות וזה רק כשאמר הריני נזיר ואח"כ נזיר לכשיהא לי בן אבל להיפך אז חל עליו תיכף אף באמצע כמבואר שם בגמ' ובירושלמי ודלא כרש"י כאן דף י"ג ע"ב במשנה ע"ש ועי' לקמן פ"ד ה"ג ועי' כאן דף ל' ע"א דאמר שם דלר' לית ליה תקנתא כו' עד שינהוג ב' נזירות ע"ש ולינהוג נזירות א' ממ"נ לא מהני כאן דכיון דאינו יודע עבור איזה דבר הוא נזיר לא יצא ועי' לק' בה"ח ובירושלמי שם מה דאמר הדא היא דר"ש דאמר אינו מביא קרבן עד שיהיה ר"ל משום דקשיא יביאו שניהם קרבן נזיר בשותפות וכמבואר בתוספתא כאן פ"ג ע"ש ותירץ דכ"ז שלא נודע עבור מה הוה נזיר אינו יכול להביא קרבן ואף דלק' דף י"ג אמר שם ר"ש דיכול להתנות שם דוקא כיון דעכשיו התנה הוה חיוב בודאי משא"כ כאן דאינו יודע בשביל מה מתחייב ועי' בהך דכריתות דף ח' ע"ב ודף כ"ג ע"ב דר"ש ס"ל דיכול להביא קרבן בשותפות ע"ש וע' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף ע"ד ע"א בשם רש"י גבי הפרה ע"ש דלא מהני ממ"נ רק בירור וע' בירושלמי כאן פ"ג ה"ב גבי הפריש שתיהן כאחת אין בידו אלא אחת וכן מבואר בתוספתא כאן והנה בהך דכאן דף ל' דאמר שם אייתי בי מיצעו לר' צריך ב' מנוין ר"ל כך דלריבר"י כיון דנדר קודם שהגיע לעונת נדרים לא חל כלל נדרו אבל לר' כיון שנדר אחר שהגיע לעונת נדרים וכיון דאיגלאי מילתא למפרע דבתוך זמן הנזירות יביא ב' שערות לא חלה עליו נזירות אביו מתחלה כלל דאין נזירות פחות מל' יום וא"כ דידיה שפיר חל עליו ויהיה די בנזירות אחת וצ"ל ג"כ כיון דלא ידע אם חלה עליו נזירותו אינו יוצא בזה המנין ע' יבמות דף ל"ה ע"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ל וע' בהך דחולין דף כ"ג ע"ב גבי שיאור לחמץ דלחמי תודה דא"ש דאף דגברא לא יצא בזה מ"מ הוא מקים נדרו אי הוה ספק וע' תוס' גיטין ס"ג ע"ב מש"כ שם בשם ר"י ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' בחולין דף י"א ע"א דקימא דרי כו' ע"ש בתוס' רק הטעם משום דהכהן עצמו בשעה שהוא אומר טמא צריך לדעת הדבר הזה וא"ש: [השמטה בהשגות שם. במש"כ בהך מחלוקת דירוש' אם ספק נזירות אחת או ב' נזירות אי הוה לקולא או לחומרא ויהי' נ"מ ג"כ למה דנסתפקו אם ספק לו אם היא שמועה קרובה או שמועה רחוקה היך הדין אם שייך זה לקולא אך כיון דזה ודאי מקצת אבלות חלה עליו במאי ליסלק מיניה כע' דאמרינן בנזיר דף ח' ע"א אך אי נימא כמאן דס"ל דעיקר דאורייתא אף ביום שמועה ושמועה רחוקה ודאי רק דרבנן וא"כ הוי כמו ב' דברים וליכא כאן חזקה וע' ברי"ף ז"ל בפ"ג דמו"ק גבי אם שמע שמועה ביום ל' מהך דבכורות דף מ"ט וע' מכות דף ד' ע"א גבי ככר וכ"כ בזה בהל' שחיטה פ"א הי"ב ובהל' אס"ב פי"ב הי"ב דלכך החמירו גבי סנדל משום דבל"ז יש עליה טומאת לידה מחמת הולד ע"ש: ע"כ השמטה]
ח׳
שנים כו'. רבינו מפרש הך דאביי כאן דף ל"ג וכן הוא בירושלמי כאן פ"ב ה"ב ורש"י כאן דף ל"א ע"ב אך זה יש להסתפק אם ר"ל דוקא אם הוא ראובן אז יהיה נזיר או אף אם אינו שמעון כגון שהיה זה לוי ועי' בירושלמי כאן דאז לא הוי נזיר דהכונה רק כנגד חבירו וא"כ י"ל מה שהקשיתי לעיל אמאי לא מייתי קרבן בשותפות דהא משכחת לה דשניהם אינם נזירים ובזה א"ש המשנה ולא קשה קושית התוס' כאן דף ל"ב ע"ב ד"ה ששה ע"ש. וע' בהך מחלוקת דב"ש וב"ה דף י' ע"ב תורפיה דהאי גברא כו' ע"ש אך מהתוספתא הנ"ל מוכח להיפך:
י״ג
קטן שהגיע כו'. עי' בהשגות. וכ"כ לעיל דזה תליא אם הקרבנות הם בגדר נדר או לא אך י"ל דנ"מ לענין שאר קרבנות שאינם מעכבים הגילוח דזה לא הוי לכ"ע רק גדר נדר ועי' כאן דף מ"ו ע"ב בהך מחלוקת דר"ש ורבנן וכאן דף י"ב ע"ב גבי חצי נזיר ובמה דפליגי שם ר"מ ורבנן ולפי הירושלמי שם דנ"מ דאדרבא לר"מ די רק בקרבן הצריך לגילוח ולרבנן צריך חצי קרבנות מה שצריך להביא ע"ש וע' בהך דתמורה דף י' ע"א גבי נזיר שהפרישו לו אחרים ע"ש דדחק הגמ' במאי ואמאי לא מוקי לה כגון זה דמדיר בנו בנזיר והקרבנות הוא מפריש אביו ויהא נ"מ אם נקרא הקרבנות של אב או של נזיר ואף דלכאורה מהך דכאן דף כ"ח ע"ב דמבואר שם דהקדושה נשתיירה על הקרבנות אף אם נתבטלה הנזירות לכאורה משמע דלא הוה של אב דאל"כ יהיה כמו גבי בעל בהך דשם דף כ"ד וע' בתוס' סוטה דף ו' ע"ב אך באמת לא דמי כלל וא"ש ג"כ מ"ש שם התוס' ד"ה כי דגבי סוטה וכן גבי אם הדיר את בנו הדין הוא כך שצריך שיהא מקדיש הקרבנות הבעל או האב דא"א בענין אחר ולכך אף אם אח"כ נתבטלה הנזירות או ההשקיה מ"מ לא נתבטלה הקדושה מהקרבנות משא"כ גבי אשה שהפריש לה הבעל וכן יהי נ"מ לגבי סמיכה דהא מבואר במנחות דף צ"ג דאין קטן סומך וגבי הני קרבנות נזיר אם סומך עליהן האב וע' מש"כ רבינו בפהמ"ש בהך דנזיר דף כ"ח ע"ב דמבואר שם דהאב מביא הקרבנות ע"ש אך מלשון רבינו כאן משמע דהקטן בעצמו מביא קרבנותיו ולא האב וע' בירוש' כאן פ"ב ה"ב דמבואר שם דאין אדם מפריש קרבן נזיר על חבירו שלא מדעתו ואם נימא דגבי נזיר כזה האב הוא מפריש וא"כ משכחת לה כה"ג כמו בהך דנדרים דף ל"ה ע"ב וצ"ל דזה הוי גדר קרבן עצמו ולא קרבן בנו ונפקא מינה אם מת האב קודם הבאת הקרבנות מי מביאן:
י״ח
נדר כו' או שהעריך כו'. הנה לכאורה זה תמוה ואף דברש"י נזיר דף ס"ב ע"ב מבואר ג"כ כן בד"ה אלא אך הא במשנה מבואר להיפך אך באמת כך דע' בהך דערכין דף ו' ע"ב דגרס שם גבי היוצא ליהרג ואמר ערכי עלי ובכתובות גרס דאחר אמר ערכו עלי והנה נ"מ כך דאם אמר הוא ערכי עלי חל הדין על גוף הדבר וע' מה דס"ל לרבינו בהלכות ערכין פ"ג ה"א ופ"א הכ"א דהעמדה הוא ג"כ להעריך השנים מלבד העושר והעוני והנה אם מעריך עצמו כיון דהערך חל על הגוף שוב הוי השנים כמו שכבר נערך רק העוני צריך להעריך אבל במעריך חבירו הוה רק גדר דין צריך גם עריכת שנים בב"ד ובזה יש נ"מ דלגבי יוצא ליהרג לא שייך בו גדר העמדה לשנים כיון שהוא כמו הרוג ולכך כיון דאין גופו קנוי לו גבי עבד אם העריך עצמו הוי כמו שהעריך אחר וצריך העמדה גם על השנים ולק' בהלכות ערכין אבאר דאין ב"ד יכולין לכוף האחר להעריך עצמו משא"כ אם אמר ערכי עלי גם י"ל דרבינו מפרש דמה דמבואר בערכין דעבד מעריך ר"ל אחר והטעם כיון דרבינו ס"ל דהעמדה מעכבת ועבד אין ברשותו להעריך עצמו להעמדה מחמת ביטול מלאכה דרב ואף דאחר ג"כ יכול להעריכו זה הוה רק בגדר דין וכמש"כ:
י״ט
עבד שנדר ע' בהשגות ובירושל' כאן והנה הטעם כך דלפי המבואר בדברי רבינו ובגמ' דגבי נדרים לא חל כלל בעינוי נפש וגבי נזירות לא חלה רק המצוה של נזירות אבל לא האיסורין דזה בכלל עינוי נפש ועי' בירושלמי כאן אם זה הוה מה"ת או דרבנן אך מ"מ כיון דאיתיה במקצת שפיר חל עליה דכשישתחרר יתחייב בנזירות גמורה וע' בהך דגטין דף מ"ג בהך מחלוקת דשם אי גמרי קדושי ראשון או פקעי לאחר שחרור ע"ש ובמש"כ רבינו בזה בהלכות אישות פ"ד ע"ש ועי' בהך דב"ק דף מ"ט ע"ב גבי שבח ולדות דכיון דשייכא במקצת שייכא אח"כ בכולן וברש"י סנהדרין דף מ"ז ע"ב גבי אבילות ע"ש וע' מש"כ התוס' ע"ז דף ל"ד ע"א גבי אם יתענה בלא קבלה אם יצא ידי נדרו שכ' שיצא ומש"כ רבינו ז"ל לק' בהלכות ק"פ פ"ה ה"ז דקטן אם שחטו עליו בראשון והגדיל בשני פטור דכבר נגמרה מצותו אע"ג דאז לא הוי חיוב כיון דמ"מ יש בו מצוה וע' בהך מחלוקת דפסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה אי זרק אם הורצה ע"ש ולק' בהלכות פסח אאריך בזה לפי שיטת רבינו דס"ל בפ"ה ה"ב דמי שהזיד בפסח ראשון ועשה פסח שני נפטר דהוה תיקון לא' גבי נשים דפסקינן דבב' רשות אם לא עשו את הפסח הא' במזיד אי הוה תיקון במה שעשו את הב' כיון דאין עליהם חיוב בפסח ב' דהא נשים בב' רשות אי מיתקנו בזה וכעין הך דב"מ דף כ"ו ע"ב מתנה בעלמא הוא דיהיב ע"ש וכן יהיה נ"מ למ"ד גבי דרך רחוקה דאם שחט הורצה לענין אם חל בשבת וע' פסחים דף צ"א ע"ב גבי פסחן של נשים ובירוש' שם ובקדושין ספ"א דפליגי על זה. וכן נ"מ לגבי מה דמבואר בחגיגה דף כ"ו דטומאת ע"ה ברגל כטהרה שויוה רבנן היך הוה הדין לגבי נשים דאינן מחויבות לעלות לרגל מטעם ראיה ובזה יש לבאר כונת הירושל' חגיגה פ"ג ה"ח אני אומר אחד מן הכהנים יצא לדבר עם האשה ר"ל ובאשה לא שייכא הך תקנה ועי' נדה דף ל"ג ע"ב. ועיין בנזיר דף ס"ג ע"א גבי טומאת התהום ובדברי רבינו כאן פ"ו הט"ז ע"ש וכאן אם השלים נזירותו כ"ז שהוא עבד א"צ להביא קרבנות כלל רק אם השלים לאחר שחרור אז מביא קרבנות והא דבעי בירוש' אם נטמא בזמן שהוא עבד ויצא לחירות אי צריך להביא קרבן טומאה זה משום דהוה כמו טמא שנזר דכיון דהנזירות חלה עליו כשיצא ואז הוא טמא וזהו כוונת רבינו והתוספתא דמונה משעה שנטמא ר"ל דשביעי עולה לו במנין וכמו גבי טמא שנזר ולכך כאן אם לא גילח לא השלים עדיין נזירות וחלה עליו נזירות גמורה והימים שמנה אינם עולים לו כיון דאז הוה רק רשות וכמש"כ וע' בהך דכריתות דף כ"ז ע"ב גבי עשירית האיפה דסד"א דהמעות שהפריש לצורך הקן יפלו לנדבה ואף דעני שהביא קרבן עשיר יצא צ"ל דכיון דנשתנה הדבר דמתחילה היתה חובה ועכשיו רשות לא מהני וה"נ כאן ועי' בירושל' קדושין פ"ג ה"א גבי הך דר' אבוה דאם הקדישה לאחר ל' ובתוך ל' הקדישה הקדש אחר אף שנעשה בעל מום ונפדית תוך ל' מ"מ לא חלה עליה קדושת עולה כיון שיש עדיין עליה שם הקדש הראשון אבל אם הקדיש בע"מ קבוע דאז הפדיון מפקיע לגמרי שפיר חל עליה הקדש הראשון ע"ש וע' בירושלמי כאן פ"ב ה"ט גבי הריני נזיר ונזיר לכשיהא לי בן ונטמא בתוך ימי נזירותו אם הוה נזירות בנו אם כטמא שנזר או כטמא בתוך ע"ש ועי' בירושלמי תרומות פ"א ה"ח גבי שמן על הזיתים וע' במש"כ רבינו בפיהמ"ש תרומות פ"א ה"ה גבי הפקר ולא פי' מחמת דהוה מן הפטור על החיוב ונ"מ למה דמבואר בירושלמי פ"א דמעשרות והובא בדברי רבינו בפ"ב מהלכות תרומות הי"ב דאם הפקיר קמה ועבר והפריש ממנה תרומה דהוה תרומה אם זה יכול לפטור חובה כיון דמכל מקום חל שם תרומה עליה וה"נ כן:
כ״א
אין הנזירות נוהגת כו'. ע' בפיהמ"ש ובכ"מ והנה מדברי הגמ' מוכח דבא"י צריך לנהוג נזירות מחדש דאל"כ איך סותר הכל אם נטמא בהני שמנה בא"י דהא זה לא עדיף מיום גידול שער דלא סתר רק ל' וזה באמת כונת הגמ' דכאן דף כ' מה דאמר שם ר"י אומר משום ר"א כו' ור"ל הך ר"א דס"ל דנטמא ביום מלאת אינו סותר רק ל' וע' בפהמ"ש לרבינו שם ומש"כ רבינו כאן פ"ו ה"ד דלא סתר רק ל' וע"כ צ"ל דכל הזמן לא עלו לו ע"פ דין להמצוה של נזירות והטעם ע' במס' פרה פ"ג מ"ג מש"כ רבינו והר"ש בפיהמ"ש בשם תוספתא אם גם בבית ראשון גזרו טומאה על חו"ל אך באמת כך דהיכא דצריך שיהא מקום טהור לא הוה רק א"י והיינו מקום הבדוק כמבואר בזבחים דף קי"ג וע' בפיהמ"ש שם וכן מלשון המשנה שם משמע דאף בזמן שהבמות מותרות לא הותר רק בא"י לאכול קדשים קלים ולכך ג"כ מבואר שם דף קט"ז ע"ב דמצוה לעשות במה רק במקום דמסיק ארעא שירטון משום דשם הוה כמקום בדוק כמבואר באהלות פי"ח מ"ו וע' במש"כ התוס' מגילה דף י' ע"א ע"ש ולכך גם גבי נזירות כן. גם י"ל לפ"מ דמוכח בירוש' פ"א דקדושין ה"ח דעל אשה לא גזרו דין טומאת חול וא"כ א"ש מהך משנה דכאן משום דשם היה המעשה על אשה וע' בירוש' דמגילה פ"א דבעי שם בהי"א דפרים הנשרפים היכן היו נשרפין בנוב משום דבעי מקום טהור כמבואר בתו"כ פ' ויקרא וע' תוס' זבחים דף קי"ג ע"א ד"ה חוץ ע"ש ותוס' שבועות דף ט"ז ע"ב ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות נזירות פרק ב׳
ב׳
ואם אחר שנגנבה או שאבדה או שמתה וכו' אינו נזיר שזה נזר בטעות וכו'. משמע דאינו נזיר כלל אפילו בלי שאלה לחכם משום דהוי כנדרי טעות אבל בתוס' ז"ל פירשו שם דאינו נזיר אם יתיר לו החכם. וא"ת לדעת רבינו ז"ל שמשמע שנדר על דעת שיביאם שלא הזכיר כן בפירוש ואעפ"כ אמר דלא הוי נדר כלל אמאי הא אינו מוטעה בעיקר הנדר ובפ"ח מהלכות נדרים במי שראה אנשים מרחוק וכו' ואמר להן הרי הן עליכם קרבן כיון שקרב אליהם והביט והרי הן אביו ואחיו הרי אלו מותרין וכתב שם הרב ב"י ז"ל טעמא בשם הר"ן ז"ל דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומשום הכי בקונם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אף על פי שהיה בדעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר וכו' ע"כ. א"כ הכא נמי כיון דלהזיר את עצמו נתכוון אע"פ שהיה בדעתו שהיו הבהמות קיימין אין זה מוטעה בעיקר הנדר. ונראה לי דרבינו ז"ל לית ליה התם טעמא דהר"ן ז"ל אלא טעמא משום דהוי כאילו פירש בהדיא שלא אסר עליהם וכן כתב שם הוא ז"ל הרי זה כמו שפירש שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם וכו' וא"כ הוי דומיא דגנבה את כיסי דגם כאן הוי פירש בהדיא כמו התם וכן הכא איירי באופן שהדבר מוכיח שנדר על דעת כן וכיון דאיכא הוכחה הוי כאילו פירש והוי נדרי טעות וזה דלא כהרב ב"י ז"ל דמשמע מדבריו דאית ליה לרבינו ז"ל טעמא דהר"ן ז"ל ואין לשונו אשר שם והענין אשר כאן מוכיח כן כדכתיבנא. וא"ת לדעת רבינו ז"ל דאינו נזיר הוי דשאלה לא בעי א"כ נימא דהרי זה נזיר דרישא איירי בלא שאלה אבל אם בא לישאל לחכם מתירין לו בשביל כך ולפ"ז מתני' אתי אפילו כר' אליעזר דאמר פותחין בנולד ואמאי קאמר בגמרא דשטפוה רבנן לר' אליעזר. והיה נראה לתרץ לזה דע"כ רישא אפילו בשאלת חכם דהא הביא טעות של נחום המדי דאי ברישא בהיתר חכם סגי שפיר התיר נחום המדי אלא ודאי דהיתר חכם לא סגי דאין פותחין בנולד. ראיתי לרבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב והטעות שטעה נחום המדי מבואר כי באומרו התירם אינו ר"ל התיר נדרם אבל ר"ל שהוא התיר להם שתיית היין וכו' אבל אם התיר להם נדרם אין מחלוקת שזה מותר ומאמר חכמים כשחרב בית המקדש אינו נזיר שמורה בלי ספק שהוא אינו צריך הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות נמשכו בזה המאמר אחר דעת ר' אליעזר ר"ל אינו צריך הפרה כו' ואמרינן בגמרא שטפוה רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד והלכה כחכמים ומכאן יתבאר שענין מאמר ר' אליעזר פותחין בנולד ר"ל אין צריך הפרה וכו' ע"כ. נראה שמפרש שנחום המדי לא התירם היתר חכם וגם מפרש אוקמוה בשיטתייהו הפך מדברי רש"י ז"ל שרבנן לקחו דברי ר' אליעזר לעצמן וסברי כמותו דפותחין בנולד כלומר בלא הפרה ומפני כן אמרו כל שנזר אחר שחרב אינו נזיר אבל קודם שחרב הוי נזיר. וזה מתמיה מאד שנולד הוי אפילו שהיה אחר הנדר וכדאמרינן בפרק פותחין שנדר מפלוני ואח"כ נעשה סופר וא"כ אפילו נזר עד שלא חרב בית המקדש לא הוי נזיר. ובאמת שפירוש זה אשר פירש בפירוש המשנה הוא דחוק מאד מדוחקים אחרים זולת זה ובודאי דכאן בחיבורו לית ליה ההוא פירושא דאם כן מתניתין הוי כר' אליעזר ולכך אינו נזיר וכיון דלא קי"ל כר' אליעזר דפותחין בנולד אמאי פסק כמתני' אלא ודאי דאית ליה כפי' רש"י ומה שפירש בפירוש המשנה צ"ע שדבריו מתמיהין:
י׳
היו מהלכין וראו את הכוי וכו'. בפ' ב״ש (נזיר דף ל"ד) אמר במשנה ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שזה אינו חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שזה אינה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הריני נזיר שאחד מכם נזיר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר הריני נזיר שכולכם נזירים כולם נזירים ע״כ. וכתב שם רש״י תרי לישני בחד לישנא מוקי מתני' כב״ש דאמר הקדש טעות הוי הקדש וללישנא בתרא כב״ה נמי מתוקמא וכר״ש דאמר גבי הרתיע לאחוריו דספק נזיר להחמיר וכן כתבו שם התוס' ז״ל וא״כ לכולהו לישני לית הלכתא כהך מתני' דהא קי״ל דלא כב״ש ודלא כר״ש וכדפסק רבינו בפסק זה דספק נזירות להקל אבל רבינו ז״ל דעת אחרת עמו דהך מתני' מתוקמא כב״ה ואפי' אליבא דר״י דספק נזירות להקל הכא הוי ודאי נזירות כיון שיש בו כל הדברים שהוא בהמה במקצת ואינו בהמה במקצת וכן כל השאר כמו שפי' ובסיפא דמתני' דהריני נזיר שאחד מכם נזיר פירשה רבינו דלא קאי ארישא דלרש״י ז״ל קאי ארישא דבא אחד ואמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר כלומר ודאי אחד מכם נזיר שהרי ודאי הוא כדברי אחד מכם בענין הכוי וכן השני אמר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר שודאי אינו כדברי אחד מכם בענין הכוי והג' אמר הריני נזיר שכולכם נזירים כלומר ספק נזירים וכן פירשו התוס' ומפני כן כולם נזירים. אבל רבינו בפירוש המשנה לא פירש כן אלא מילתא באנפי נפשה היא וז״ל הביא מה שהוא דומה לזה וזה שיהיו שני אנשים באים כנגדו אחד נזיר ואחד שאינו נזיר הרי מי שאמר עליהם הריני נזיר שאחד מכם נזיר חל עליו נזירות וכמו כן אם אמר ששניכם נזירים לפי שכבר אמר אמת במקצת כמ״ש בכוי וכמו כן אם היו הבאים נגדו רבים והיו בהם נזירים ושאינן נזירים ואפי' היו מאה שאינם נזירים ואחד נזיר ואמר שכולכם נזירים חלה עליו הנזירות לפי שיש במקצתם נזיר כמו שחל עליו בכוי כשאמר שזה חיה לפי שקצת דרכיו דרכי חיה ע״כ. ונראה שמחלוקה זו יצא לו מה שכתב וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים כו' אלא שיש לתמוה למה לא כתב לנו חידוש יותר גדול שאפי' אמר שכולם פקחים ויש בהם אחד פקח סגי כמו שכתב שאפי' אמר שכולכם נזירים ויש אחד בהם נזיר סגי. ותו קשיא איך אפשר לומר דהיכא דאמר שכולכם נזירים ולא יש בהם אלא אחד נזיר סגי ומאי שנא מהיכא דאמר הריני נזיר אם יהיה בזה מאה כור דאינו נזיר כדמשמע מדברי רבינו ז״ל לעיל. מיהו יש לחלק דשם אמר אם יהיה בכרי זה והרי אם מלה תנאית אבל הכא לא אמר אם כלכם נזירים וכיון דאינה מלה תנאית סגי שיהיה בהם נזיר ומ״מ הסברא רחוקה כיון דהוא אמר כולכם למה יהיה נזיר כיון דלא נמצא כדבריו. ותו קשיא לפי פירושו דמילתא באנפי נפשיה היא ולא קאי אדלעיל כדפירש בפי' המשנה וכן מוכרח לפי פירושו שאינו מפרש נזירים דכוי דהוו נזירים ספק אלא נזירים ודאי מפני שיש דרכים דומים לזה ולזה א״כ מ״ש שאחד מהן נזיר או אינו נזיר ודאי הוא קאי אדלעיל מה שאמר שאחד מהן אינו נזיר שקר הוא דודאי כולם נזירים ולכן מוכרח לפי פירושו דהוא מילתא באנפי נפשה כדפירש בפירוש המשנה א״כ מאי האי דאמרו שם בגמרא ב' ברייתות חדא תשעה נזירים וחדא תשעה נזירות והקשו דהיכי משכחת ט' נזירות ותירצו כגון דאמר הריני נזירות הכל עלי בשלמא למפרשים דכל הני נזירות הוו גבי כוי ניחא דחד אמר גבי כוי תשעה נזירים וחד אמר נזירות ומשכחת באדם אחד אמר נזירות אלו התשעה שהזירו בכוי עלי אבל לרבינו ז״ל שהיה חלוקה אחרת איך אפשר לפרש כן. וי״ל דהוא מפרש תשעה נזירים גבי מתני' אינה כהך מתני' תשעה נזירים וחד אמר תשעה נזירות ופירשו בגמרא דתשעה נזירות הוי אדם אחד שאמר לאלו שנדרו גבי כוי ואלו שנדרו שראו אנשים אחד נזיר ואחד שאינו נזיר בא הוא ואמר לכולן נזירות הכל עלי יש עליו ט' נזירות:
י״ג
קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. נראה דאית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וכן פסק רבינו ז"ל בהלכות נדרים פי"א. ויש לתמוה על הר"א ז"ל איך עשה עצמו כאילו לא ידעו וכתב אפשר דהלכתא כמאן דאמר דאורייתא דאם לא היה נראה לו לפסוק כן שם היה לו להשיג. אבל יש לתמוה על רבינו ז"ל דהוא פסק כרבי דאמר עד שיביא שתי שערות שכן כתב לקמן עד שיגדיל ויעשה איש א"כ הרי משמע התם דרבי אית ליה דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ומשום הכי אתי הלכה דאורייתא ודחי דרבנן אבל אי הוי דאורייתא לא דחי דאורייתא אדאורייתא וכן נראה מוסכם שם בסוגיא ואפילו למאן דהוה סבור מעיקרא דפליגי אי הלכה היא בנזיר הוה סבור דכ"ע אית להו דמופלא סמוך לאיש דרבנן כדכתבו שם התוס' דאי לא לרבי לא הוה ליה למדחי הלכה למופלא סמוך לאיש וא"כ רבינו ז"ל דפסק כרבי הוה ליה למפסק דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואולי דרבינו ז"ל סובר דמעיקרא היה סבור דכולי עלמא דאורייתא מופלא סמוך לאיש ופליגי אי הוי הלכה משמע דלרבי דהוי הלכה אע"פ שהוא מדאורייתא וכיון דקי"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא כסברא דמקשה דכולהו תנאי אית להו דאורייתא ופסק כרבי, ודוחק דמן הראוי לפרש כמסקנא ודבריו עדיין צריכים עיון:
י״ט
נזר והשלים נזירותו וכו'. כ' הראב"ד ז"ל אין לזה שורש וכו'. והרב"י ז"ל כ' דמ"ש לומר שמביא קרבנותיו הוי מילתא באנפי נפשה, ולי ה"פ אי איירי שלא כפאו רבו מאי לא יצא ידי נדרו ואין לומר שימים שמנה לא יעלו הרי מנה ואע"פ שלא גילח מאי הוי ואין לומר שמביא קרבנותיו פשיטא שיביא קרבנותיו ומי היה פוטרו לכך פירש דאיירי בשכפאו רבו כלומר שכפאו להטמאות ולא נטמא וכמו שכתב הר"א ז"ל לעיל כפאו לשתות ולא שתה ומאי לא יצא ידי נדרו לא שיעלו הימים הראשונים אלא לומר שמביא קרבנותיו והשתא השמיענו חידוש דאע"פ שכפאו רבו והוה אמינא לא יצטרך להביא קרבנותיו שהרי נתבטל הנזירות קמ"ל. כנ"ל פירוש דברי הראב"ד ז"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
רמב״ם הלכות נזירות ב׳, מתוך הלכות נזירות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
