הלכות נזירות · פרק ד׳
הלכה א׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה יוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאִם גִּלֵּחַ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים יָצָא. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים:
הלכה ב׳
מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירֻיּוֹת מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאֶת הַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים. וְאִם גִּלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלֵּחַ יוֹם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים יָצָא. שֶׁיּוֹם שְׁלֹשִׁים עוֹלֶה לוֹ אַף לְמִנְיַן נְזִירוּת שְׁנִיָּה:
הלכה ג׳
האוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן. וְהִתְחִיל נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן. מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַהֲרֵינִי נָזִיר כָּךְ וְכָךְ יוֹם. וְהִתְחִיל בִּנְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן. פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּנְזִירוּת אַחַת. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא בְּתוֹךְ נְזִירוּת שֶׁל בְּנוֹ סוֹתֵר הַכּל. נִטְמָא אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ כְּשֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא עַד נְזִירוּת בְּנוֹ. וּבְכַמָּה יָמִים מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ. אִם נִשְׁאַר מִנְּזִירוּתוֹ כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן שְׁלֹשִׁים אוֹ יוֹתֵר מוֹנֶה נְזִירוּת בְּנוֹ וּמַשְׁלִים הַיָּמִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ. וְאִם נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ. שֶׁאֵין בֵּין תִּגְלַחַת לְתִגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם. וְהִתְחִיל בִּנְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן. אִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יֶתֶר כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וּמַשְׁלִים הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ יֶתֶר שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ וּמְגַלֵּחַ לִנְזִירוּתוֹ. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים סוֹתֵר עַד שִׁבְעִים:
הלכה ה׳
כֵּיצַד. נוֹלַד הַבֵּן בְּיוֹם שְׁמוֹנִים מוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ. וּמַתְחִיל לִמְנוֹת מֵאַחַר הַתִּגְלַחַת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִמְצָא מַפְסִיד מִקֹּדֶם הַוָּלָד עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁהֵם מִיּוֹם שִׁבְעִים עַד הַוָּלָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵעָתָּה מֵאָה יוֹם. מוֹנֶה עֶשְׂרִים יוֹם וּפוֹסֵק וּמַתְחִיל לִמְנוֹת שְׁלֹשִׁים שֶׁהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר בַּסּוֹף וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו:
הלכה ז׳
אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה. מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁאִם תֹּאמַר מוֹנֶה עֶשְׂרִים וּפוֹסֵק מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּת שֶׁהִתְחִיל בָּהּ עֲשָׂרָה יוֹם בִּלְבַד. וְאֵין בֵּין תִּגְלַחַת טָהֳרָה לְתִגְלַחַת טָהֳרָה לְעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה ח׳
אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם מֵעָתָּה לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁנָּדַר בָּרִאשׁוֹנָה:
הלכה ט׳
וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ לִנְזִירוּת זוֹ שֶׁנָּדַר בָּאַחֲרוֹנָה:
הלכה י׳
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אֲנִי נָזִיר יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא וּלְגַלֵּחַ לְעוֹלָם:
הלכה י״א
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר בַּיּוֹם שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ. אִם בְּחל נָדַר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְעוֹלָם. וְאִם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב נָדַר אוֹתָהּ שַׁבָּת אוֹ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב מֻתָּר. מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר לְעוֹלָם. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יָבוֹא בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ לֹא יָבוֹא. וְהוֹאִיל וְהוּא סָפֵק בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁסְּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל. מִכָּאן וְאֵילָךְ חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְשַׁבָּת הַבָּאָה שֶׁהִיא סָפֵק אֵינָהּ מַפְקַעַת נְזִירוּת שֶׁחָלָה עָלָיו:
הלכה י״ב
נָזִיר שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי נְזִירוּתוֹ וְלֹא גִּלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. וְאִם גִּלֵּחַ אוֹ שָׁתָה יַיִן אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה:
הלכה י״ג
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְדִמָּה שֶׁאֵינוֹ נֵדֶר וְהָיָה נוֹהֵג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ וְשָׁתָה יַיִן. וּלְאַחַר זְמַן שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁהוּא נֵדֶר וְשֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת הֲרֵי זֶה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר:
הלכה י״ד
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנָהַג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים וְנָהַג אִסּוּר עֶשְׂרִים יוֹם. וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים שָׁאַל לְחָכָם וְאָסַר לוֹ. הֲרֵי זֶה מוֹנֶה עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם שֶׁשָּׁאַל כְּנֶגֶד הָעֲשָׂרָה שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר. וְאִם שָׁתָה אוֹ גִּלֵּחַ אוֹ נִטְמָא בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הָאֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת. אֲבָל בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה דַּיּוֹ שֶׁיִּנְהֹג שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּנְזִירוּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ הַמְרֻבָּה כָּל יָמָיו. וְאִם לֹא נָהַג אִסּוּר בְּעַצְמוֹ אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל:
הלכה ט״ז
כָּל בֵּית דִּין שֶׁנִּזְקָקִין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּמוֹדִיעִין לְאֵלּוּ שֶׁמְּזַלְזְלִין בִּנְדָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. אוֹ שֶׁיּוֹרוּ לָהֶן לְהָקֵל אוֹ שֶׁיִּפְתְּחוּ לָהֶן פֶּתַח. מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין הַהֶדְיוֹט:
הלכה י״ז
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בִּנְזִירוּת וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַנְּזִירוּת וְהֵבִיאָה קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְנִשְׁחֲטָה אַחַת מִן הַבְּהֵמוֹת וְנִזְרַק דָּמָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלְּחָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם קֹדֶם זְרִיקָה הֲרֵי זֶה יָפֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתִגְלַחַת טָהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה יָפֵר אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל תִּגְלַחַת טֻמְאָה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲדַיִן צְרִיכָה לִמְנוֹת נְזִירוּת אַחֶרֶת:
צפנת פענח · הלכות נזירות פרק ד׳
ג׳
לפיכך אם נטמא כו' נטמא כו'. ע' בהשגות. והנה מלשון הירושלמי כאן בהל' י' מה דאמר שם השלים וט"ס שם וצ"ל כך השלים נזירות בנו ובא להשלים נזירותו ואמר שם אם נטמא בתוך י' הראשונים סותר הכל משמע דאע"ג דהוה הפסק תגלחת של נזירות בנו מ"מ סותר גם מה שמנה קודם נזירות בנו רק בהני דאינו מונה רק להשלים שיעור גידול שער בזה הוה שם מחלוקת וזהו הך יום גידול שער דנקט בגמ' דידן ודלא כפי' רבינו לקמן פ"ו ה"ה וזהו מה דאמר שם סתירת תער כסתירת ממש ואף דרבינו סבר דסותר גם ל' יום מן החשבון גבי סתירת תער לק' פ"ו ס"ל דזה לא בתגלחת נזירות אבל תגלחת נזירות לא סתר וע' כאן דף כ' ע"א וצ"ל דס"ל לרבינו דכיון דיש הפסק ביניהם אף דהוא שם אחד מ"מ אינו סותר את הקודמים. וע' בהך דנדה דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת דר"א ור"י בהך דלדברי' אתה מונה בסירוגין ע"ש ברש"י דמבואר שם דסככות ופרעות הוה טומאה דאורייתא רק לא לענין לסתור הקודמין וע' לקמן בפ"ז ה"ו דרבינו פוסק כמ"ד אם נטמא בימי צרעתו סותר את הקודמין אף דהני שערות לא יתגלחו על הנזירות וגם אין בהם קדושה כמו שפסק לקמן פ"ו ה"ב כר"ל בירושלמי פ"ח א"כ חזינן דהסתירה לא מחמת הקדושה שעל שערו והקדושה שעליו רק דהימים נסתרו וצ"ל דס"ל דכיון דכבר מנה מקודם שיעור הראוי לנזירות והפסיק ביניהם בתגלחת שוב הוה כמו דבר בפ"ע ואם כן יהי' נ"מ דאם לא מנה מנזירותו רק פחות מל' יום ונולד לו בן והשלים את של בנו וגילח אז כשמונה להשלים נזירותו אם נטמא באותן הימים סתר אף מה שמנה קודם גם לדברי רבינו כיון דלא הוה מנין חשוב בפ"ע הוה כמו חד נזירות וע' בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בזבים פ"א מ"ב ע"ש גבי תוך ג' והוא ג"כ זה דפחות מג' אין עליו שם מנין כלל וה"נ כן. וע' בהך דכריתות דף י' גבי ימי טוהר אי מצרפינן ע"ש ברש"י ותוס' ומש"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' תזריע. וא"כ יהיה נ"מ להך דה"ו דשם אם נטמא בימי של אחר התגלחת סותר גם העשרים שקודם התגלחת וע' בהך דפסחים דף פ"א ע"א גבי לר"י דמטמא מכאן ולהבא ובהך דנדה דף ס"ז ע"ב גבי ואחר תטהר וע' בהך דמגילה דף ח' ע"ב דאף דמטמא למפרע מ"מ יש נ"מ לענין לטמא כלי חרס בהיסט ובתוס' זבחים דף כ"ט ע"א בד"ה וכיון ע"ש במה דפליגי על רש"י:
ה׳
כיצד כו' ונמצא מפסיד כו' ובאותן הימים אם נטמא ע' בירושלמי כאן דזה הוה כנטמא ביום גידול שער וכן אם נטמא בהני ל' שסותר אם נטמא אחר יום מלאת מבואר בירושלמי כאן פ"ג ה"ד דלא סתר ע"ש וט"ס שם:
ט׳
וכן אם אמר הריני כו' אינו מגלח כו'. ומ"מ זה ודאי דהנזירות חלה עליו דאף דהא כ"כ דהיכא דא"א שתהיה הנזירות ל' יום לא חלה כלל כאן שפיר חלה משום דנ"מ לענין טומאה דנזיר שמשון מותר לטמא וכאן אסור לטמא וגם מחמת טעם הירושלמי דזה תורה וזה אינו תורה:
י׳
מי שאמר כו'. הנה רבינו ז"ל כאן חשב כל הני דברים שנזיר אסור בהם ולמה אך באמת כך דהא כיון דאמר דהנזירות לא תתחיל עליו רק יום אחד לפני מיתה שוב לא חלה עליו נזירות כלל דאין נזירות פחות מל' רק דמ"מ לא גרע מנדר וכמש"כ לעיל וא"כ אסור בהני דברים רק מחמת נדר לא מחמת נזירות וכמו הך דמנחות דף ק"ט ע"א גבי הריני נזיר ע"מ כו' ע"ש בפיהמ"ש ולא דמי להך דלא אפטר מן העולם דשם ר"ל דתחול עליו נזירות שלמה כדת ושפיר חל וכאן הוה כעין הך דנדרים ס"ט גבי הקמה והפרה לא תחול כו' וע' בהך דכתובות דף ל"ט ע"א בהך מחלוקת אי יש זמן לאחר מיתה ע"ש וה"נ כן. ועי' בירושלמי פ"ה דמעש"ש גבי ראה ככר ונתגלגל בתוך הנהר כו' דלא חל עליו ההקדש ע"ש בסוף ה"א וב"ק דף קט"ו ע"ב ובהך דנדה דף ל"ו ע"א דכיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא ושם דף ע"ב ע"ב בהך מחלוקת דעשירי וכ"מ בזה דאין דבר חל לחצאין וס"ל לרבינו דזהו כונת הגמ' כאן דף י"ד גבי הריני כמשה בז' באדר ר"ל כך דהא שום אדם אינו יודע יום המיתה שלו חוץ ממשה וזהו דאמר הריני דהוא יד לנזירות אך רק בז' באדר ביום שימות בו דאז א"א שיהא כלל דין נזיר ומ"מ ס"ל דאסור בהני דברים משום נדר וכמש"כ ועי' רש"י כאן דף ח' ע"ב וע' בהך דביצה דף כ' ע"א גבי הריני נזיר ע"מ כו' ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות שם דלא חל עליה נזירות כלל אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן. וע' בהך דעירובין דף מ"ג ע"ב ובדברי רבינו לק' בהי"א ע"ש ובאמת הכי פי' דברי הגמ' דשם דאם אמר הריני נזיר ביום שבן דויד כו' הוה נזיר עולם כיון דבן דויד יכול לבוא בכל יום אך נ"מ דאם נגמר הל' יום בשבת או ביו"ט דאז נגמר הסתם נזירות שוב פקעה ממנו הנזירות אבל אם נגמר באמצע השבוע דחל עליה הנזירות שוב לא פקע ממנו והוה כעין הך דלא אפטר כו' הובא לעיל פ"א ה"ד ע"ש. ועי' נזיר דף ל' ע"א מוכח שם דאם יביא ב' שערות באמצע הנזירות שהזירו אביו אז לא חלה עליו הנזירות כלל מתחילה דלפחות מל' יום לא שייך נזירות ובגדר נדר לא שייך גבי אב וכ"כ בזה:
י״ג
מי שנדר בנזיר כו'. ע' כאן דף ל"ב ברש"י ועיין מש"כ לעיל בהל' נדרים ספ"י ע"ש. אך כאן מלשון פיהמ"ש לרבינו משמע להיפך דאם נשאר מעת שיתחיל לנהוג איסור כימים שזלזל בהם די בזה וא"צ לנהוג ימים אחרים וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ס"ד ע"ב גבי חומשו עולה לו בכפלו ע"ש וע' לעיל דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה הריני נזיר ע"ש. וי"ל דזהו כונת הירושלמי כאן דאם גלגל בנזרו זמן מועט די ל' יום ע"ש ור"ל דנשאר לו עדיין זמן למנות נזירות אך באמת מלשון התוספתא ספ"א דנדרים משמע שם דה"ק דאין חכם מתיר לו עד שינהוג איסור וקאמר דאם גלגל בנזירות מועטת אז די ל' יום אך רבינו ז"ל נראה דס"ל דמפרש דהך אין נזקקין לו ר"ל דאין ב"ד צריכין למחות בו אם אינו נוהג איסור בעצמו. וע' בתו"י נדרים דף כ' ע"א דמסתפקי בזה ע"ש וע' מש"כ בשאלתות דר"א פ' שמות גבי הך דר"א דס"ל ג"כ כן:
י״ז
האשה שנדרה כו'. אינו יכול להפר. ואף דלק' פסק רבינו דמ"מ אסור ליטמא עד הערב עי' פ"ח ה"ה ואפשר דזה קאי רק אטומאה לבד והטעם משום דס"ל לרבינו דג' תנאים גבי תגלחת דלר"א לוקה ולת"ק שם דף מ"ה ע"ב הוה רק עשה משום הפסוק דואחר ולר"ש התגלחת לא שייכא מידי להנזירות רק הוה מצוה וע' תו"י נדרים דף ד' גבי הך דב"ת תגלחתו ע"ש ובהך דמנחות דף ה' ע"א בתוס' ד"ה גילח ורש"י זבחים דף נ"ה ע"ש ואנן פסקינן כת"ק דר"א דמ"מ עשה יש וזהו כונת רבינו שם למצוה וכן ר"ל הירושלמי פ"ד דכאן ה"ה שניתק מל"ת לעשה ולכך לא מהני הפרה דהוא דבר חדש לא מחמת הנזירות וא"כ קאי שם גם איין או אפשר דרבינו שם ר"ל מחמת דהשער קדוש ואסור לטמאותו. אך לפמש"כ לק' די"ל דגבי אשה דכיון דאסורה לגלח בעזרה כמבואר שם אין מביאין שערה תחת הדוד וכן גרסינן להדיא בתוספתא פ"ד דאשה אינה משלחת תחת הדוד א"כ שוב מותר לטמא שערה וא"כ גם היא מותרת לטמא אך י"ל דהך תנא דתוספתא ס"ל כמ"ד דטהור במדינה א"צ לשלח שערו ולק' אבאר זה. וכן יהא נ"מ כאן לפ"מ דקי"ל דמיגז גייז אם השער לאחר הפרה יש בו קדושה אם הטעם משום שילוח תחת הדוד כאן לא שייך ואם משום דהוא קדוש בעצמו עי' קדושין דף נ"ז ופסחים דף כ"ג ע"א ותענית דף י"א א"כ גם כאן קדוש ואפשר דזה ר"ל הירושלמי כאן גזיה"כ הוא כו' הפר מה שעליה ר"ל דגזיה"כ הוא שתפקע הקדושה מהשער וכן נ"מ כאן גבי תגלחת טומאה דיפר אם השער אסור ואם צריכה לגלח התגלחת טומאה כיון דקי"ל דמיגז גייז ובזה ליכא עינוי לדידן וע' כאן דף ס"א דתגלחת טומאה ג"כ מצוה ועי' בירושלמי כאן פ"ו ה"ג דמשמע שם דעיקר התגלחת משום הקרבן וזה תליא בהך מחלוקת דירושלמי פ"ג ה"ג גבי נטמא ביום ל' לר"א אם צריך גם תגלחת חדשה או די רק למנות ז' ימים ואח"כ לגלח ע"ש וע' רש"י דף ו' ע"ב דיש ג"כ ב' לשונות אף דקרבן טומאה ליכא שם וע' דף י"ז ע"ב גבי טמא שנזר דכיון דא"צ קרבן א"צ גילוח ושם בירושלמי סה"ה דנטמא לאחר מלאת אינו מביא קרבן טומאה ע"ש וא"כ לפי"ז כאן דצריך להביא קרבן טומאה צריכה לגלח אף דהפר לה או דעיקר הגילוח הוא משום דצריכה למנות הנזירות בטהרה וכאן לא שייך זה. וע' בירושל' פ"ו ופ"ג דס"ל דאף דגבי נזירות טהרה קי"ל דתגלחת סותר ל' יום וכשיטת רבינו הא בימי טומאה אינו סותר רק ז' וגם סותר אף שלא בתער והטעם דגבי טהרה בעי תגלחת וגבי טומאה בעי העברת שער טומאה ולק' אבאר זה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות נזירות פרק ד׳
א׳
האומר הריני נזיר וכו'. כל זה משנה בפ"ג (דף ט"ז) ולרב מתנה דקי"ל כוותיה דאמר דנזירות שלשים יום וכגון שפסק רבינו ז"ל בפ"ג אתיא מתני' שפיר כדאמרינן בפ"ק דלבר פדא דחיקין טובא בפירושא דמתני' ולדידיה טעמא דאם גלח ביום שלשים יצא דמקצת היום ככולו וכשגלח ביום תשעה וחמשים יצא משום שלשים ועולה לנזירות אחת ולנזירות שני וזהו שכתב רבינו ז"ל שיום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שנייה:
ג׳
האומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה בפ"ב דנזיר (דף י"ג:) הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן התחיל מונה את שלו ואח"כ (נולד לו בן משלים את שלו ואח"כ) מונה את של בנו הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו ע"כ. ופירשו התוס' ז"ל דברישא דמשלים את שלו מגלח ואח"כ משלים של בנו ומגלח אבל בסיפא ליכא אלא גילוח אחד לנזירות שלו ובנו דאי מגלח לנזירות בנו לא מייתרי ל' לגידול שיער לנזירות שלו דמתני' דסתם נזירות איירי דהיינו נזירות מועטת וא"כ כיון שהתחיל בנזירות ואח"כ פגע בנזירותו נזירות בנו ודאי דלא מייתרי ל'. ורש"י ז"ל פירש בשם המורה דרישא וסיפא איכא גילוח ברישא בין שלו לשל בנו ובסיפא בין של בנו להשלמת שלו ומתני' איירי בנזירות מרובה יותר משלשים יום דכשהשלים נזירות בנו עדיין נשאר לו שלשים יום להשלמת נזירותו לגידול שיער ולכך מגלח בין נזירות בנו לנזירותו. גם רש"י ז"ל כתב בתוך לשונו שם דומה לפירוש התוס' אע"פ שבדפוס בא בלשון רש"י ז"ל מעורב פירוש זה בפירוש זה מ"מ שני פירושים שונים הם כמ"ש. ורבינו ז"ל מפרש כפירוש המורה ז"ל ולכך כתב אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום כלומר נזירות מרובה יותר משלשים אינו סותר אלא עד נזירות בנו. והר"א ז"ל בהשגות סובר דהימים הראשונים שנזר קודם נזירות בנו ג"כ סותר אע"פ שאינו סותר נזירות בנו אבל רבינו ז"ל סובר דכיון דהפסיק נזירות בנו בינתיים אע"ג דמה שעושה אח"כ הוא השלמת הנזירות הראשון אינו סותר מה שמנה קודם נזירות בנו. והתוס' ז"ל כתבו אבל ודאי נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא אותו שלו ולא של בנו ע"כ. ואין בדבריהם הכרח לפרש אחד מהב' פירושים דאפשר דמ"ש אותו שלו ר"ל אפילו מה שמנה קודם נזירות בנו וכדברי הר"א ז"ל. או אפשר לומר דמ"ש את שלו רוצה לומר מה שהשלים אחר נזירות בנו ולא ידעתי מאין הכריח הרב בעל כ"מ ז"ל מדברי התוס' ז"ל כדעת רבינו ז"ל:
ד׳
ואם נשאר מן המאה פחות משלשים סותר עד שבעים וכו'. שם במשנה (דף ט"ו) אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים (סותר שבעים) שאין תגלחת פחות משלשים יום. ואיכא פלוגתא בפירושא דמתני'. דרש"י ז"ל פירש סותר כל השבעים וצריך למנות המאה מחדש והתוס' כתבו דלא גרסינן סותר שבעים אלא סותר לבד ופירשו דלאו דוקא סותר שהימים הראשונים יפלו אלא ה"פ מניח את מניינו ומונה ל' לבנו ואח"כ משלים את שלו דאם היו ל' היו עולים אותם ל' לנזירות בנו ולתשלום המאה אבל עתה אינו כן אלא מתחיל נזירות בנו ואח"כ ישלים את שלו ומגלח תגלחת אחת לכולן. ורבינו ז"ל יש לו בזה דרך אחרת וגריס סותר ול"ג שבעים וכדגרסו התוס' ז"ל אלא שראה בירושלמי שאמרו שם נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר עשרים והתוס' ז"ל דחקו עצמם בפירוש הירושלמי זה ורבינו ז"ל פירש בו פירוש מחוור וה"ק סותר מה שמנה אחר שבעים דכיון דאין תגלחת פחות משלשים יום ע"כ צריך למנות אחר נזירות בנו שהוא מגלח שלשים יום לגידול שיער ולכך הפסיד מה שמנה יותר משבעים. וממ"ש רבינו ז"ל ואם נשאר מן המאה פחות משלשים משמע דלית ליה כרב דאמר בגמרא יום שבעים עולה לכאן ולכאן דלדידיה אפי' נולד ביום שבעים ואחד נמי מתחיל נזירות בנו דיום שבעים ואחד עולה לכאן ולכאן ולא בעינן שלשים וכדאמרו שם בגמ' וא"ת כיון דרבינו ז"ל לית ליה יום שבעים עולה לכאן ולכאן איך כתב למעלה גבי נזירות שלו ובנו דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ורש"י ז"ל תירץ בפירוש קושיא זו דמפרשים מתני' כבר פדא אבל לרבינו ז"ל אי אפשר לומר כן דרבא פסק כרב מתנה. וי"ל דיתרץ כמו שתירצו התוס' יעויין שם. ואין להקשות דרבינו ז"ל פסק כאבא שאול בה' אבילות דהכי פסקינן בפרק אלו מגלחין דאית ליה גבי אבילות דיום ז' עולה לכאן ולכאן וכשחל ז' שלו ערב הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים דהא אמרינן בגמ' לאקשויי לרב דדילמא לא אמרינן הכי אלא גבי אבילות דהוי מילתא דרבנן והכי ס"ל לרבינו ז"ל ולכך פסק כאבא שאול דאיפסיקא הלכתא בפ' אלו מגלחין וכסתם מתני' דקאמר אחר שבעים דהוי דלא כרב ומחלק בין דאורייתא לדרבנן כדחילקו בגמ' כדי ליישב סתם משנה אליבא דהלכתא. אבל הא קשיא על רבינו דהוא פסק בה' קרבן פסח פ' ששי גבי שומרת יום כנגד יום ששחטו עליה את הפסח ואח"כ ראתה דפטורה לעשות פסח שני והא ודאי טעמא משום דמקצת היום ככולו דאי קא סבר מכאן ולהבא הוא מטמא כדדחו בגמ' זה אי אפשר דרבינו ז"ל סבר כן דבגמרא משמע דר' אושעיא דאית ליה הרואה זוב בשביעי שלו סותר את שלפניו לית ליה מכאן ולהבא הוא מטמא דאיהו אמר לר"י דפליג עליה ואמר דאינו סותר דאית ליה כר' יוסי דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא משמע דאיהו לית ליה הכי ורבינו ז"ל בה' מחוסרי כפרה ריש פ"ג כתב דהזב שרואה ביום שביעי שסותר את מניינו וכן כתב בהל' מטמאי משכב ומושב סוף פ"ג והיינו כר' אושעיא משמע דאית ליה דלמפרע הוא מטמא. ואין לומר דמאי דקאמר התם רבינו ז"ל הוא מדרבנן שסותר למפרע מדרבנן וכדאמרינן שם בגמ' לר' יוסי דבהלכות איסורי ביאה משמע דזבה הרואה ביום ז' סותרת מן התורה. ועוד קשה על רבינו דאי סבר מקצת היום ככולו קשה עליו מאי דהקשו בגמרא בפ"ב דנזיר זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה ובגמ' תירצו דהא שפעה תלתא יומי בהדי הדדי ועוד תירצו דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה ולא ראינו שהצריך הוא כן בריש הל' מחוסרי כפרה ולא בהלכות איסורי ביאה. מיהו אין זו קושיא דהתוס' ז"ל פירשו דאי אמרינן מכאן ולהבא הוא מטמא איתא להך קושיא אבל אי למפרע הוא מטמא אין כאן יום של שימור וכן כתב רש"י ז"ל דהכי איתא בפרק כיצד צולין:
ו׳
האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום וכו'. נראה דרבינו ז"ל מפרש הבעיות דלא כפירוש התוס' ז"ל כדכתב הרב בעל כ"מ ובבעיא דנזירות שמשון פסק לחומרא וכדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל ואע"ג דרבינו ז"ל פסק בפ' ב' דספק נזירות להקל שאני נזירות שמשון דליתיה בשאלה. ולי נראה לומר דמכח הסוגיא דפ' ואלו מותרין משמע דנזירות שמשון ספיקו לחומרא דהקשו שם מתני' דסתם נדרים להחמיר עם מתני' דסתם נזירות להקל ותירץ רבא במסקנא דדוקא בנזירות אמרינן להקל דספיקו חמור מודאו ולא מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל בנדרים דאין ספיקו חמור מודאו מעייל נפשיה בספק והקשו דהא תניא גבי נזירות שמשון והתם אין ספיקו חמור מודאו ותירצו אי תניא תניא כלומר ותרי תנאי אליבא דר' יהודה משמע דאי קי"ל סתם נדרים להחמיר כדפסק רבינו ז"ל בהלכות נדרים ע"כ כדי שלא יחלוק על מה שפסק בפ"ב מהלכות אלו דפסק בנזירות להקל צריך לחלק דשאני נזירות דספיקו חמור מודאו ולא מעייל איניש נפשיה לספיקא א"כ בנזירות שמשון דאין ספיקו חמור ע"כ מעייל איניש בספיקא דהוי דומיא דסתם נדרים להחמיר ואע"ג דתירץ רב אשי במסקנא דלא תיקשי דר' יהודה אר' יהודה ר' יהודה דכרי הוי ר' יהודה משום ר"ט מ"מ כדי לתרץ רומיא דמתני' אהדדי חדא דקאמר סתם נדרים להחמיר ואידך דקאמר ספק נזירות להקל צריך לתרץ דשאני גבי נזירות דספיקו חמור מודאו ואע"ג דר' יהודה דכרי אמרה למילתיה גבי נזיר שמשון הוא מ"ש דהוי ר' יהודה דהפלאה אבל כדי לתרץ מתנייתא צ"ל עכ"פ חילוק זה דלדידיה ליכא לתרץ הא ר' יהודה הא רבנן דמתני' דספק נזירות להקל לא אתי כרבי יהודה דמתיר גבי כרי דאי מתיר גבי כרי הוי משום דלא מיתנא נזירות אלא להפלאה ולא חייל נזירות כלל אבל מתני' דספק נזירות להקל ס"ל נזירות בלא הפלאה לא ולכך משמע דארומיא דמתני' אהדדי צריך לתרץ כמו שתירץ רבה א"כ נקטינן דבנזירות שמשון אמרינן ספק נזירות להחמיר וזהו טעמו של רבינו ז"ל כאן. אח"כ ראיתי בתוס' ז"ל שפירש בפירוש שני הך דרב אשי דשני ההיא רבי יהודה משום ר"ט וכו' דאי אמאי דהקשה מברייתא דנזירות שמשון וקאמר דההיא ברייתא דנזירות שמשון אתיא כר"ט וס"ל כתירוצא דרבא דהיכא דספיקו חמור מודאו דוקא אמרינן ספק נזירות להקל ולפי פירוש זה ודאי דאליבא דרב אשי ג"כ בנזירות שמשון ספיקו להחמיר ואפי' דנאמר דלפירושא קמא דתוס' ז"ל אינו כן אלא פליג רב אשי אתירוצא דרבא הפך מ"ש למעלה אפשר דרבינו ז"ל אית ליה כפירוש שני דתוס' ז"ל ומפני כן פסק בספק נזירות שמשון להחמיר. עוד שאלו בגמ' אמר כמשה בשבעה באדר מאי ופירש"י ז"ל שנפטר בשבעה באדר ולא שתה יין והתוס' ז"ל פירשו בענין אחר ורבינו ז"ל לא הזכיר זה משום דאפשר דנקטינן לקולא כדין ספק נזירות להקל ואינו נזירות ולפיכך לא הזכירו:
י״א
האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו'. הרב בעל כ״מ ז״ל הקשה ג' קושיות עם הסוגיא שבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ג) ותירץ דההיא סוגיא לא איתמרא אלא לב״ש דאמר ספק נזירות להחמיר אבל אנן דקי״ל ספק נזירות להקל אית לן למימר דאפי' את״ל דאפשר שיבא אליהו בע״ש וי״ט אפילו הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או לא. ועדיין קשה לפירושו לדעת רבינו ז״ל בחד בשבא לישתרי דכיון דספק נזירות להקל ומספקא לן אם יש תחומין או לא נימא דיש תחומין ואליהו לא אתא אתמול דלקולא נקטינן ליה כיון דספק נזירות להקל. ונ״ל לתרץ עם קושיא אחרת דאיכא בגמ' דלטעמיה דהמקשה דהיה סובר דיש תחומין ומשום הכי בשבתות וימים טובים מותר א״כ תקשי ליה סיפא דאסר כל ימות החול דבחד בשבא לישתרי דודאי אליהו לא אתא אתמול אם יש תחומין וא״כ משיח לא יבא בחד בשבא והכתוב אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום וגו' אלא ודאי דהמקשה היה סובר דלפני לאו ביום שלפניו ממש קאמר אלא שנים או שלשה ימים קודם לפני קרינן ביה ולכך היה סובר דאם יש תחומין למעלה מעשרה משיח ודאי לא יבא בשבת ובחד בשבת אסור דילמא אתי דאפשר דאליהו אתא ביום ה' או ביום ו' אבל השתא דתירץ לו דביום שלפניו ממש יבא אליהו הקשה לו בחד בשבא לישתרי. וכל האי שקלא וטריא לא הוי אלא משום דהמקשה והמתרץ סבורים דספק נזירות להחמיר כב״ש אבל לדידן דאית לן דספק נזירות להקל נקטינן כסברת המקשה וליכא קושיא כלל דתנא ספוקי מספקא ליה ומ״מ בשבת מותר משום דספק נזירות להקל ובחד בשבת אסור דדילמא בא אליהו ביום ו' או ביום ה' דלא בעינן לפניו ממש וכמו שהיה סבור המקשה דלא צריכינן להך תירוצא ולא ניידינן מסברת המקשה אלא משום דאית ליה לההיא סוגיא דספק נזירות להחמיר ולדידן דקי״ל ספק נזירות להקל הדרינן לסברתיה דמקשה כדכתיבנא כך נ״ל:
י״ב
נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. ע"כ האי לא גלח לאו דוקא אלא שלא הביא קרבן תגלחת אבל אחר שהביא קרבן תגלחת אע"פ שלא גלח אינו מעכב דהכי אמרי רבנן בפרק ג' מינין ואחר ישתה יין אחר מעשה יחידי ופסק רבינו ז"ל כוותייהו בפ"ח מהלכות אלו:
י״ג
מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. בפ' ב"ש אמרו (דף ל"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר ומשמע פשטה דמתני' כדברי רבינו ז"ל דמה שנהג היתר בנדרו הוא מפני שדמה שאינו נדר ולכן קשה מה שהקשו בגמ' שם מני מתני' לא ר' יוסי וכו' דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א"כ מונה בהן איסור כימים אשר נהג בהם היתר לימא דאי התם בעינן הכי משום דעבר במזיד ולכך קנסינן ליה דלישנא דעבר הכי משמע אע"ג דרש"י ז"ל פירש בפ' ואלו מותרין על ברייתא זו ועבר על נזירותו דכסבור בטעות נדר ואחר כן בא לישאל נראה שרש"י ז"ל [בא] לתרץ קושיא זו שהוקשה לו שם דמה ראיה מביא מההיא ברייתא למתני' דלא נדרתי אלא בחרמו של ים הא במתני' מה שנהג היתר הוא משום דטעה דאינו נדר ובדין הוא דלא ניקנסיה אבל התם עבר במזיד לכך פירש דבטעות עבר, ומ"מ קשה דמנא ליה לגמרא לפרש כן כדי להקשות ואולי נאמר דמשמע ברייתא בכל גוונא מתנייא ועבר משמע אפילו בשוגג:
נחלת הכלל · ToratEmet
רמב״ם הלכות נזירות ד׳, מתוך הלכות נזירות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
