הלכות נדרים · פרק י״ב
הלכה א׳
כָּל הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת הָאָב מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ו) "כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ". אֲבָל הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר אֶלָּא כָּל נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁהֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחל אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל יז) "בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ":
הלכה ב׳
וּמַה בֵּין נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ לִדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁהַנְּדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ מֵפֵר אֶל עַצְמוֹ וְאֶל אֲחֵרִים. וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לְעַצְמוֹ מֵפֵר וְלַאֲחֵרִים אֵינוֹ מֵפֵר:
הלכה ג׳
כֵּיצַד. נָדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵפֵר לָהּ וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לֶאֱכל עִם כָּל אָדָם לְעוֹלָם. אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם יָפֵר חֶלְקוֹ וְתִהְיֶה מְשַׁמַּשְׁתּוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת אוֹ יְגָרְשֶׁנָּה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ כָּל אָדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ד׳
אֶחָד עִנּוּי גָּדוֹל וְאֶחָד עִנּוּי קָטָן וְאֶחָד עִנּוּי שֶׁהוּא לִזְמַן מְרֻבֶּה אוֹ לְפִי שָׁעָה הַכּל מֵפֵר הַבַּעַל:
הלכה ה׳
כֵּיצַד. נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תִּרְחַץ הַיּוֹם. אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן הַיּוֹם. אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַיּוֹם דְּבַשׁ. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תִּלְבַּשׁ רִקְמָה הַיּוֹם מֵפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע אוֹ מִמִּין שֶׁלֹּא טָעֲמָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ הֲרֵי זֶה יָפֵר:
הלכה ו׳
נָדְרָה מִשְּׁתֵי כִּכָּרוֹת בְּאַחַת יֵשׁ לָהּ עִנּוּי וּבְאַחַת אֵין לָהּ עִנּוּי מֵפֵר לְזוֹ שֶׁמִּתְעַנָּה בָּהּ וְאֵינוֹ מֵפֵר לְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עִנּוּי:
הלכה ז׳
נָדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה זוֹ יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁעֵסֶק גָּדוֹל הוּא לוֹ לְהִטָּפֵל וּלְהָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ אִישׁ אַחֵר מִפֵּרוֹת אוֹתָהּ מְדִינָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיהָ שֶׁאֵינוֹ מֵפֵר לַאֲחֵרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ:
הלכה ח׳
וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהַנּוֹת לַבְּרִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבַּעַל בַּכְּלָל יֵשׁ לוֹ לְהָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָקוּק לְהַאֲכִילָהּ מִשֶּׁלּוֹ בִּלְבַד. וְכֵן אִם אָסְרָה הֲנָאָתָהּ עַל אֻמָּה (כֻּלָּהּ) כְּגוֹן [כָּל] הַיְהוּדִים אוֹ כָּל הַיִּשְׁמְעֵאלִים הֲרֵי זֶה יָפֵר:
הלכה ט׳
הָאִשָּׁה שֶּׁאֲמָרָהּ לְבַעְלָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ עַל בַּעַל הַפֵּרוֹת. וְכֵן הוּא שֶׁאוֹמֵר לָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלַיִךְ לֹא אָמַר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת. אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי צָרִיךְ לְהָפֵר. וְאִם לֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְשַׁמְּשָׁהּ שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ:
הלכה י׳
אָמְרָה יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַשִּׁחְרוּר וְהֶחָמֵץ וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין הַשִּׁעְבּוּד חֲכָמִים עָשׂוּ חִזּוּק לְשִׁעְבּוּד הַבַּעַל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְקִיעוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחְזֹר לוֹ:
הלכה י״א
נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה בָּהּ לֹא אֲבִי בַּעְלָהּ וְלֹא אֶחָיו וּשְׁאָר קְרוֹבָיו אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא אֶתֵּן מַיִם לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וְתֶבֶן לִפְנֵי בְּקָרְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ וְאֵינָם מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְאֵינָהּ מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בָּהֶן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:
הלכה י״ב
יֵשׁ לַבַּעַל וְלָאָב לְהָפֵר נְדָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ וְלֹא נֶאֶסְרָה בָּהֶן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הַיַּיִן אָסוּר עָלַי אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֵפֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָלְכָה וְלֹא נֶאֶסְרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ג
הָאָב אוֹ הַבַּעַל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין אֵינָם מְפֵרִין. אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָן הָרָאוּי לִשְׁמֹעַ אֵין הַשְּׁמוּעָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:
הלכה י״ד
הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ מֵפֵר בֵּין אָב בֵּין בַּעַל. הַקָּטָן אֵין לוֹ אִישׁוּת לְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵפֵר. וְהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת. וְכֵן הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו כְּאַחַת:
הלכה ט״ו
הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם וְאֵינָהּ מֵעֵת לְעֵת. כֵּיצַד. נָדְרָה בִּתְחִלַּת לֵיל שֵׁנִי הֲרֵי מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם שֵׁנִי. נָדְרָה בְּיוֹם שֵׁנִי בִּתְחִלַּת הַיּוֹם מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. נָדְרָה בְּסוֹף הַיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה אִם הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ מוּפָר. וְאִם לֹא הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:
הלכה ט״ז
וּמַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (במדבר ל טו) "מִיּוֹם אֶל יוֹם". מְלַמֵּד שֶׁמֵּפֵר בַּלַּיְלָה אִם נָדְרָה בַּלַּיְלָה. וְכֵן מֵפֵר כָּל הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נָדְרָה וְשָׁהֲתָה כַּמָּה יָמִים וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וּכְאִלּוּ נָדְרָה בְּעֵת שֶׁשְּׁמָעָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ו) (במדבר ל יג) "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" לֹא בְּיוֹם נִדְרָהּ בִּלְבַד:
הלכה י״ז
נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר וּלְאַחַר יָמִים שָׁמַע הָאָרוּס וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ אֵין זֶה מוּפָר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ו) "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" וְגוֹ' (במדבר ל ז) "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ" (במדבר ל ח) "וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" וְגוֹ' הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַחַר שֶׁהֵפֵר הָאָב וְשָׁמַע הָאָרוּס הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שְׁמוֹעַ הָאָב. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר וְאַחַר כַּמָּה יָמִים שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שֶׁאֵינוֹ מוּפָר. וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַטָּה (במדבר ל יא) "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה" וְגוֹ' (במדבר ל יב) "וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ" וְגוֹ' מִכְּלַל שֶׁאִישָׁהּ הָאָמוּר לְמַעְלָה אָרוּס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ח
שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְשָׁתַק כְּדֵי לְצַעֲרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַיֵּם נִדְרָהּ הוֹאִיל וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר וְלֹא בִּטֵּל נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ. נָדְרָה וְהֵפֵר לָהּ הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ אוֹ עַל שְׁבוּעָתָהּ בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַהֶתֵּר פְּטוּרָה וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ל ו) "וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ". וּמַכִּין אוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר:
הלכה י״ט
נָדְרָה וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר לָהּ אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע בּוֹ בַּיּוֹם וְהֵפֵר לָהּ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת עַל דָּבָר שֶׁעָבְרָה בּוֹ. אִם מַלְקוֹת מַלְקוֹת וְאִם קָרְבָּן קָרְבָּן:
הלכה כ׳
שָׁמַע נִדְרָהּ וְשָׁתַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָאָב אוֹ לַבַּעַל לְהָפֵר. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְהָפֵר אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁנֵּדֶר זֶה צָרִיךְ הֲפָרָה וּלְאַחַר זְמַן יָדַע הֲרֵי זֶה יָפֵר וּשְׁעַת יְדִיעָתוֹ כְּאִלּוּ הִיא שְׁעַת הַנֵּדֶר אוֹ שְׁעַת שְׁמוּעָתוֹ וְיָפֵר כָּל הַיּוֹם:
הלכה כ״א
נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְסָבוּר שֶׁהִיא בִּתּוֹ וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁהִיא בִּתּוֹ. וְכֵן אִם נָדְרָה בְּנָזִיר וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְּקָרְבָּן וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה קָרְבָּן. אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וְסָבוּר [שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ] בַּעֲנָבִים וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה לֶאֱסֹר [עַצְמָהּ] בַּעֲנָבִים צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהָפֵר כְּשֶׁיֵּדַע הַנֵּדֶר וְהַנּוֹדֶרֶת לְשֵׁם הַנּוֹדֶרֶת הַזֹּאת וּלְשֵׁם הַנֵּדֶר הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל יב) "לֹא הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" לְנוֹדֶרֶת עַצְמָהּ וְאוֹמֵר (במדבר ל ה) "וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ" עַד שֶׁיֵּדַע אֵי זֶה נֵדֶר נָדְרָה. וְיֵשׁ לוֹ לְהָפֵר אוֹתוֹ כָּל יוֹם הַיְדִיעָה:
כסף משנה · הלכות נדרים פרק י״ב
א׳
כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש. מבואר בתורה.
ומ"ש דה"ה שמפר נדרים שבינו לבינה. בר"פ בתרא דנדרים (דף ע"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ"ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא"ש והר"ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא"ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ"ע שחכמי לוני"ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר"ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ"ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר"ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ"ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ"ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה"ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב"ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר"א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ"ש בפ"ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ"ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב"ן והרא"ש והר"ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר"א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ"ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ"ל. ואין ספק שהר"א מזרחי חשב שמ"ש סמ"ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ"ג עצמו מועתקים מדברי רבינו:
ב׳
ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'. מבואר שם בגמרא:
ד׳
אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה. נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה"ה אפילו שעה אחת:
ה׳
ומ"ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה"ז יפר. תוספתא בפרקין:
ו׳
נדרה משתי ככרות וכו'. פלוגתא דשמואל ור"י בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ב) ופסק כר"י וכ"פ הרא"ש ופירשו הרא"ש והר"ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ"ל. ואע"פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י"ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א"נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא"ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י"ג:
ז׳
נדרה שלא תאכל וכו'. משנה בפרק י"א דנדרים (דף ע"ט:) קונם פירות העולם עלי ה"ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה"ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא"ש והר"ן וא"כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע"פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא"ש והר"ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ"ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר"ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר"ן על פירוש זה דא"כ הל"ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י"ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א"נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ"מ מ"ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי"ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה:
ח׳
ומ"ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'. משנה שם (דף פ"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע"פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א"נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי:
וכן אם אסרה וכו'. בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ"א שיפר הנדר כולו עכ"ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י"ל שאין הלשון מדוקדק וה"ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי"ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש"ה יפר:
ט׳
האשה שאמרה לבעלה וכו'. בפרקא בתרא דנדרים (דף פ"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה"ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא"ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו.
ומ"ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'. בפ"ב דנדרים (דף ט"ו:):
י׳
אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'. בפ' אע"פ (כתובות נ"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת המותר ר"מ אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ"ט) אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר"י בן נורי וכו' א"ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א"ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ"ל. וכתב הר"ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ"ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע"ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש:
י״א
נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר.
ומ"ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. בר"פ בתרא דנדרים (דף פ"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ"ש בפרק כ"א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע"פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא:
י״ב
יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'. (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע"פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה"ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול:
י״ג
האב או הבעל שאינם שומעים וכו'. בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע״ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את״ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת״ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש״מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את״ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי״ל וכן כתב הר״ן בשם הרמב״ן ודלא כהרא״ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא:
י״ד
השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת. בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר"ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור"א בר"ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא"ש והר"ן כתבו בשם הרמב"ן דבכמה דוכתי דכ"ע אותה דוקא ות"ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש:
ט״ו
הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'. משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ"ט) ואע"ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס"ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע"ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא"ש שר"ח והרי"ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ"ל:
י״ז
(טז-יז) נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו':
י״ח
שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'. מסקנא דגמ' ס"פ נערה מאורסה (דף ע"ח:) וכתב הר"ן דשותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום:
נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'. משנה בפ"ד דנזיר (דף כ"ג):
ומ"ש ומכין אותה מכת מרדות. שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת"ק:
י״ט
נדרה ועברה על נדרה וכו':
כ׳
שמע נדרה ושתק וכו'. משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכ"א יפר ופירש הר"ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים:
כ״א
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק. משנה שם (דף פ"ו:):
נחלת הכלל · Torat Emet 363
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק י״ב
א׳
כל הנדרים כו'. כ"כ בזה לעיל דרבינו ס"ל דבאב הקיום הוא רק שמתרצה בהנדר וכן השתיקה מעת לעת וכ"ז שלא נתרצה לא הוה נדר ולכך יכול להפר כל הנדרים ונ"מ לארוסה דאז האב לבדו יכול להפר: ולא. תכחול כו' הנה לפי המבואר ס"ל לרבינו כר"י והפלוגתא כך דקישוט של מעלה לרבנן הוה נדרי עינוי נפש ולר"י הוה רק צערא ולא כלום הוא ובשל מטה אז תליא בהך מחלוקת דר"ה וראב"א ואנן קי"ל דהוה דברים שבינו לבינה לד"ה רק דפליגי בסתמא דלרבנן סתמא קאי גם אשלמעלה והוה עינוי נפש ולר"י הוה רק משום שלמטה ובינו לבינה אבל אם פירשה של מעלה לר"י אינו יכול להפר כלל אך רבינו ז"ל גבי רחיצה לא פסק כר"י וס"ל דבזה קי"ל דרחיצה הוה עינוי ולכך ס"ל בהל' שביתת עשור דרחיצת כל גופו אסור מה"ת ועיין בירושלמי דיומא שם מוכח דלר"י לא ס"ל כלל דרחיצה אסורה ביוה"כ ואזיל לשיטתיה כאן דלא הוה עינוי אך אנן לא קי"ל כן ע"ש וא"ש:
ז׳
נדרה שלא כו'. והנה ע' בירוש' כאן פי"א ה"ב דאם אמרה קונם פירות האילן כו' והיו פירות צבורים בסרקא מותרת ליקח מהם ור"ל דלא כונה על מה שכבר נלקט ועיין בהך דב"ב דף ס' ע"ב גבי בית מסויד דלא גזרו רק על עשית חדש ולא ע"מ שנבנה כבר ועי' ברשב"ם שם דף קכ"א ע"א דאף בדור שפסק מ"מ אם נשתיירו שם בנ"א מדור שעבר אסורים ע"ש ובהך דבכורות דף ד' ע"ב דאף אם נימא דבטלה קדושת בכורה במדבר מ"מ הני שנתקדשו נתקדשו ע"ש דיש מחלוקת בזה ובירושלמי פ"ב דערובין ופ"י דאותן פסי ביראות שכבר הותרו לא נאסרו אח"כ כמו גבי בור הקר דערובין דף ק"ד וזהו ג"כ כוונת הגמ' ביבמות דף ע"א ע"ב אם הנך דמלו בזמן שלא היו מצווין על הפריעה אם אחר כך כשנצטוו על הפריעה היו הם ג"כ צריכים לפרוע וזה תליא בזה אם נימא דהפריעה היא משלמת להמילה ומילה בלא פריעה אין עליה שם מצוה וא"כ כיון שמלו בזמן שלא היו צריכים פריעה נמצא שהמילה שלהם היתה כדין ואין צריכים לפרוע עכשיו משא"כ אם מילה ופריעה הן ב' מצות אלא שמעכבות זו את זו י"ל דגם על הני ניתנה מצות פריעה וכבר הארכתי בזה דהוא מחלוקת דבבלי וירושלמי בהך דשבת דף קל"ד ע"ב וע' בתוספות יבמות דף ע"א ע"ב ד"ה מאי טעמא דכ"ש דכיון דנצטוו על הפריעה כו' כאילו לא מלו ואף לכא' קשה דהא זה מבואר במשנה דשבת דף קל"ז רק דר"ל אם יש עליהם גם שם מהול או רק שם ערל לבד ויהיה נ"מ ג"כ למודר הנאה למאי דס"ל לרש"י בנדרים דהא דנדר הנאה ממולים אסור בערלי ישראל אי הוא דוקא במתו אחיו מחמת מילה או גם במומר ע"ש אם היה מהול ולא פרע אם יש גם שם מולים עליו או רק שם ערל ובזה א"ש מה שהקשו התוס' ביבמות שם וכ"מ מאי מקשה מלשון תורה ללשון בנ"א ע"ש אך מקשה כך דנהי דיש עליהם גם שם ערלים מ"מ גם שם מולים יש עליהם אם נימא דהוי מולים ויהיה נ"מ לבני קטורה לשיטת רבינו בהל' מלכים ולפמש"כ רבינו כאן לעיל פ"ט מחמת שנצטוו ע"ש. ועיין בהך דחולין דף י"ז ובהך דהוריות דף י' ע"א גבי כי יהיה מן הדבור ואילך. ובתוס' נזיר דף נ"ד ע"א גבי קבר. ובהך דיבמות דף ע"ח ע"א לאותן העומדים על הר סיני. ור"ל כך דהגרים שנתגיירו בשעת מ"ת לא היה עליהם הדין הזה. ועיין ברש"י יבמות דף ע"ו ע"ב ד"ה הנך דלא משמע כן רק דגם עליהם היה זה הדין וברש"י סנהדרין דף פ"ב ע"א ד"ה בת יתרו ובהך דיבמות דף ק' ע"א:
ח׳
וכן אם נדרה כו' והנה כיון דרבינו פסק לק' פי"ג הי"ח כר"ע דהריני אסורה לכשאתגרש יכול להפר א"כ למה אינו מיפר כאן משום נדרי עינוי נפש לר"נ דכיון דנתגרשה הוה בעל בכלל בריות ואסורה ליהנות ממנו ג"כ וע' במה דפליגי רש"י ותוס' ביבמות דף קי"ב ע"א גבי יבם. וע' לעיל בה"ז דמשמע שם דכיון שגירשה בטלה ההפרה ולק' בה"י ע"ש ובירוש' כאן פי"א ה"א דס"ל כן. אך בגמ' דילן מבואר להיפך ע"ש. אך נ"ל דרבינו ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל בהל' גירושין פ"י הי"ב דהמגרש אשתו נדרנית אף בסתמא לא יחזיר ע"ש ולכך אם גירשה סתמא שוב לכתחלה אסור להחזירה ולכך לא מהני ההפרה אך כאן קשה אמאי לא הוה נדרי עינוי נפש לר"נ וצ"ל דזה הוה כמו דבר חדש וכמי שנולד עכשיו ודבר שלא בא לעולם לא הוה כמש"כ הר"ן כאן דף ל"א ע"א וע' בירוש' כתובות פ"ט ה"א גבי נכסים שנפלו לה אח"כ ובירוש' נזיר פ"ב ה"ה ע"ש וכ"כ בזה. אך רבינו ז"ל לא הביאו הך דין דבעל בכלל בריות וצ"ל דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דב"ב דף קמ"ג ע"א ור"נ לשיטתיה דס"ל שם דלכשתלד קנה ואנן לא קי"ל כן וראיה לזה מהך דגיטין דף י"ג ע"ב מה דמקשה שם אלא מעתה הקנה לנולדים ע"ש וכ"כ בזה: וכן. אם אסרה כו'. ע' כאן דף פ"ד ע"א לפי הגרסא דגרס שם נדרי עינוי נפש ולא מפרש כפי' המפרשים שם:
י׳
אמרה כו'. ע' בכ"מ בשם הר"ן וכ"כ בזה דזה תליא בהך בעיא דלעיל ספ"ה דחילופיהן וגידוליהן אסור ורבינו פסק לחומרא וה"נ כן וא"ש:
י״ג
האב או כו'. והנה אם שומעים ואינם מדברים אם מהני הפרה של הבעל כיון דהא בעי לשון דמופר או בטל וברמז לא שייך זה או רק אם יכול לדבר ולא דיבר בלשון זה אז לא הוה הפרה אבל בלא זה הוה הפרה שפיר וכ"כ בזה במק"א כה"ג דאף היכא דבעי לשון זה רק משום דאמר להיפך וכעין זה ס"ל לרש"י בגטין דף ל"א וכ"מ דרק באלם מהני מחשבה בתרומה משום דאינו יכול לדבר אבל במי שיכול לדבר לא וע' במש"כ רבינו בהל' קרבן פסח פ"ג ה"ו דאף שהיו שם רמיזות שישחטו זה על זה אינו כלום ע"ש וע' בהוריות דף ג' ע"ב כגון שהרכין כו' וכ"כ בזה. ובפרט לשיטת רבינו לקמן פי"ג ה"ד דמהני בביטול בלבד בפעולה ע"ש וא"כ ה"נ יכול לעשות זה ולכך גבי קטן כ' רבינו בהי"ד משום שאין לו אישות ולא משום שאינו בר דעת ונ"מ לביטול ע"י מעשה דקי"ל דקטן יש לו מעשה וע' נזיר דף כ"ח ע"ב גבי מיחה או גילח דבטלה הנזירות וע"ש בירוש' דישב לפני הספר לא הוה מחאה דזה הוה בגדר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דרק מדרבנן מהני כמבואר בחולין דף י"ג:
י״ד
והבעל מיפר כו' והנה אם יכול להפר נדרי בתו ונדרי אשתו כאחת לשיטת רבינו דס"ל דלא דמין להדדי אם הוה כמו דבר אחד ע' במש"כ התוס' חולין דף ל"ב ע"א ד"ה אבל וע' מש"כ רבינו בהל' פרה פ"י ה"ח דמשמע שם דאף דנקט במשנה דיכול להזות בהזאה אחת על כמה דברים מ"מ על אדם וכלים יחד לא ע"ש כיון דלא דמי להדדי וע' בירוש' דיומא פ"ה על הך דזבחים דף ע"ה ע"א גבי הזאה אחת אם עולה לב' קרבנות דאמר שם פר כהן משיח ופר העדה די בהזאה אחת והטעם משום דילפי מהדדי כמבואר בזבחים דף ל"ט וכ"מ וא"כ י"ל דה"נ כן. וע' בהך דחולין דף פ"ו ע"ב גבי כיסוי הדם ע"ש:
י״ט
נדרה ועברה כו'. כן מבואר בהך דנזיר דף כ"א משום דס"ל בעל מיגז גייז וע' מש"כ רבינו לק' בהל' נזירות פ"ט ה"ט וי"א ע"ש וע' כאן דף פ"ג ע"א דדייק שם הטעם משום דאין נזירות לחצאין וע' בדברי רבינו לק' פי"ג הט"ו והטעם כ"כ דהפרה של נזירות הוא לא מחמת עינוי נפש רק מחמת דדין כך להפר וזהו כונת הגמ' נדרים דף ד' ע"ב סד"א כו' ע"ש וממילא בטל כל האיסורים וע' בירוש' נזיר והפר מה שעליה רק דבגמ' שם ר"ל כך דאף למ"ד מיעקר עקר לא ר"ל דהוי כמי שלא נדרה רק דזה דין כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ב ע"א ודף ל"א ע"ב וא"כ נהי דאחר ההפרה בטלה כל הנזירות מכל מקום מה שעברה קודם ההפרה לא ליפטר רק בדבר שיש לה צער ובזה א"ש דלכא' מה מקשה שם נימא דאתיא כר"ש דס"ל בנזיר דף י"א ע"ב דלא הוי היתר לנזירות רק עד שיתיר כולם ולכך ע"כ מפר הכל אך לפי מש"כ א"ש דר"ל אקודם הפרה וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות נדרים י״ב, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
