א׳
מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו':
רמב״ם - הלכות נדרים · פרק י״ג
ספר הפלאה · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות נדרים · פרק י״ג
הלכה א׳
מֵפֵר אָדָם אוֹ מְקַיֵּם דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ בִּכָל לָשׁוֹן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה צְרִיכָה לִשְׁמֹעַ הַהֲפָרָה אוֹ הַקִּיּוּם:
הלכה ב׳
וְכֵיצַד מֵפֵר. אוֹמֵר מוּפָר אוֹ בָּטֵל אוֹ אֵין נֵדֶר זֶה כְּלוּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁעִנְיָנָם עֲקִירַת הַנֵּדֶר מֵעִקָּרוֹ. בֵּין בְּפָנֶיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדֹּרִי אוֹ אֵין כָּאן נֵדֶר הֲרֵי זֶה לֹא הֵפֵר. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מָחוּל לִיךְ אוֹ מֻתָּר לִיךְ אוֹ שָׁרוּי לִיךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין הָאָב וְהַבַּעַל מַתִּיר כְּמוֹ הֶחָכָם אֶלָּא עוֹקֵר הַנֵּדֶר מִתְּחִלָּתוֹ וּמְפֵרוֹ:
הלכה ג׳
וְכֵיצַד מְקַיֵּם. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי אוֹ יָפֶה נָדַרְתְּ אוֹ אֵין כְּמוֹתֵךְ אוֹ אִלּוּ לֹא נָדַרְתְּ הָיִיתִי מַדִּירֵךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁרָצָה בְּנֵדֶר זֶה:
הלכה ד׳
הַמְבַטֵּל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם וְנִתְבַּטְּלוּ כָּל הַנְּדָרִים:
הלכה ה׳
וּמַהוּ הַבִּטּוּל שֶׁיָּכֹף אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאָסְרָה אוֹתוֹ. אֲבָל הַהֲפָרָה אֵינוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ אֶלָּא מֵפֵר לָהּ וּמְנִיחָהּ אִם רָצְתָה עוֹשָׂה וְאִם רָצְתָה אֵינָהּ עוֹשָׂה:
הלכה ו׳
כֵּיצַד. נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה וְאָמַר לָהּ מוּפָר לָךְ הֲרֵי זֶה הֵפֵר וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. נָטַל וְנָתַן לָהּ וְאָמַר לָהּ טְלִי וְאִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָת וְהַנֵּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו:
הלכה ז׳
הַמֵּפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְאִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ אֵינוֹ מוּפָר. אֲבָל הַמְבַטֵּל אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בִּלְבַד וְכוֹפֶה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת בֵּין עָשְׂתָה בֵּין לֹא עָשְׂתָה בָּטֵל הַנֵּדֶר:
הלכה ח׳
מְפֵרִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר לָהּ בְּשַׁבָּת מוּפָר לִיךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּחל אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר לָהּ טְלִי אִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט׳
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדֹּרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵן קַיָּמִין אוֹ הֲרֵי הֵן מוּפָרִין לֹא אָמַר כְּלוּם. עָשָׂה שָׁלִיחַ לְהָפֵר לָהּ אוֹ לְקַיֵּם לָהּ אֵינוֹ כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל יד) "אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ". וְכֵן הָאָב בְּעַצְמוֹ וְלֹא בִּשְׁלוּחוֹ:
הלכה י׳
אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה. בֵּין שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ בְּכָל הַמִּין. בֵּין שֶׁאָמְרָה תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ. וְקִיֵּם לִתְאֵנִים וְהֵפֵר לַעֲנָבִים. אוֹ שֶׁקִּיֵּם לַעֲנָבִים וְהֵפֵר לִתְאֵנִים. מַה שֶּׁקִּיֵּם קַיָּם וּמַה שֶּׁהֵפֵר מוּפָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין אוֹמְרִין בַּהֲפָרָה נֵדֶר שֶׁהוּפַר מִקְצָתוֹ הוּפַר כֻּלּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִין בְּהַתָּרָה:
הלכה י״א
מִי שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמַע וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי קִיֵּם לָהּ. נָדַר הוּא וְהִתְפִּיסָה עַצְמָהּ בְּנִדְרוֹ מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּם:
הלכה י״ב
כֵּיצַד. שָׁמַע אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹמְרִין הֲרֵינִי נְזִירָה וְאָמַר וַאֲנִי. אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר וּשְׁנֵיהֶם נְזִירִים. אָמַר הוּא הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁמְעָה הִיא וְאָמְרָה וַאֲנִי. מֵפֵר לָהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ג
נָדַר לְעַצְמוֹ וְהִדִּירָהּ כְּמוֹתוֹ וְגָמַר בְּלִבּוֹ לְהַדִּירָהּ וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם נָדַר וְהִדִּירָהּ דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה לֵידַע מַה בְּלִבָּהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲתִרְצִי בְּנֵדֶר זֶה לִהְיוֹת כְּמוֹתִי אוֹ לֹא וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה מֵפֵר לָהּ:
הלכה י״ד
כֵּיצַד. אָמַר לָהּ הֲרֵינִי נָזִיר וְאַתְּ כְּלוֹמַר וְאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי וְאָמְרָה אָמֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ הֲרֵינִי נָזִיר וּמַה תֹּאמְרִי הַאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה יָפֵר. וְאִם הֵפֵר לָהּ שֶׁלּוֹ בָּטֵל שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁתָּלָה נִדְרוֹ בְּנִדְרָהּ. אָמְרָה לוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה וְאַתָּה וְאָמַר אָמֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ו
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אַחֵר וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ וְאָמַר וַאֲנִי. וְשָׁמַע אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ שֶׁלָּהּ מוּפָר וְזֶה שֶׁהִתְפִּיס עַצְמוֹ חַיָּב:
הלכה ט״ז
הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בַּעַל וְאֵינָהּ בִּרְשׁוּת אָב וְאָמְרָה הֲרֵי הַבָּשָׂר אָסוּר עָלַי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִשֵּׂאת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָל הַנֵּדֶר הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁבִּשְׁעַת הַנֵּדֶר לֹא הָיְתָה בִּרְשׁוּתוֹ וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ל י) "וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה" וְגוֹ'. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְאֹרֶסֶת לוֹ בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר. שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ז
נָדְרָה תַּחַת בַּעְלָהּ שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר אָסוּר עָלֶיהָ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נְזִירָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לַנֵּדֶר לָחוּל הֲרֵי הִיא גְּרוּשָׁה אוֹ אַלְמָנָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת שֶׁכְּבָר הֵפֵר לָהּ נֵדֶר זֶה:
הלכה י״ח
אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה שֶׁאָמְרָה הֲרֵינִי אֲסוּרָה בְּיַיִן כְּשֶׁאֶנָּשֵׂא וְנִשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר. אָמְרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ הֲרֵינִי אֲסוּרָה בְּבָשָׂר כְּשֶׁאֶתְגָּרֵשׁ הֲרֵי הַבַּעַל מֵפֵר וּכְשֶׁתִּתְגָּרֵשׁ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת:
הלכה י״ט
הַמְקַיֵּם בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְהַמֵּפֵר בְּלִבּוֹ אֵינוֹ מוּפָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה יָכוֹל לַחְזֹר וּלְקַיֵּם. וְאִם קִיֵּם בְּלִבּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְהָפֵר אֶלָּא אִם חָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ הַמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו:
הלכה כ׳
הַמְקַיֵּם נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ וְחוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ בּוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל אִם הֵפֵר לָהּ וְנִחַם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל לְחָכָם כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וִיקַיֵּם:
הלכה כ״א
נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְקִיֵּם לָהּ אָבִיהָ לְבַדּוֹ אוֹ בַּעְלָהּ לְבַדּוֹ וְהֵפֵר לָהּ הָאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ עִם הָאַחֵר שֶׁכְּבָר הֵפֵר לָהּ. שֶׁאֵין לָהֶם לְהָפֵר אֶלָּא שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד:
הלכה כ״ב
אָמַר לְבִתּוֹ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ קַיָּם לִיךְ קַיָּם לִיךְ וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה חָלָה עָלָיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ וּמוּפָר לִיךְ וְלֹא תָּחוּל הֲקָמָה אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה הֲפָרָה הֲרֵי זֶה מוּפָר שֶׁאֵין הַהֲקָמָה מוֹעִיל אַחַר הַהֲפָרָה. אָמַר לָהּ קַיָּם וּמוּפָר לִיךְ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה קַיָּם. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה קַיָּם לְעוֹלָם. אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ לְמָחָר אֵינוֹ מוּפָר שֶׁהֲרֵי קִיְּמוֹ הַיּוֹם וּלְמָחָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ שָׁעָה אַחַת וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי מוּפָר לִיךְ לְאַחַר שָׁעָה שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הֲפָרָה מִפִּיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה אַחַת וּכְשֶׁעָבְרָה הַשָּׁעָה אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק וּלְפִיכָךְ אֲסוּרָה בְּנִדְרָהּ. וְאִם עָבְרָה עַל נִדְרָהּ אֵינָהּ לוֹקָה:
הלכה כ״ג
מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ מִי שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בַּיַּיִן וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה. אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהָל לְהוֹן וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנָיַת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים אֵלּוּ. כֻּלָּן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם. וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת:
הלכה כ״ד
וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֲבוֹדָה (לַשֵּׁם) לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר:
הלכה כ״ה
אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא נדרים נט א) "כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה". וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז יד) (תהילים קטז יח) "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְדָרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
כסף משנה · הלכות נדרים פרק י״ג
ב׳
וכיצד מפר אומר מופר או בטל. בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול.
ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ״ב) ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר (כתובות דף ע״ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'.
ומ"ש בין בפניה בין לאחריה. ומ"ש אבל אם א"ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה"ז לא הפר. ברייתא ס"פ נערה מאורסה (דף ע"ו:) וכתב הרא"ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת:
וכן האומר לאשתו וכו'. בס"פ נערה מאורסה (דף ע"ז:) וכתבתיו בפ"ו מהל' שבועות.
ומ"ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. כבר נתבאר בסמוך:
ג׳
וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי. פשוט הוא.
ומ"ש או יפה נדרת או אין כמותך, ברייתא שם.
ומ"ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך, מדברי הרא"ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון הברייתא:
ז׳
(ד-ז) המבטל נדרי אשתו וכו'. בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר"י וצריך שיבטל בלבו תניא ב"ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר"י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע"פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ"ה הוא מופר:
וכתב הראב"ד א"א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ"ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת:
ח׳
מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת. משנה בסוף מסכת שבת ואע״פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס״פ נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב).
ומ"ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך:
ט׳
האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום. משנה פ' נערה מאורסה (דף ע"ה):
או הרי הן מופרים. שם וכחכמים:
עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) ופסק שם הרא״ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ״כ הרי״ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו:
י׳
אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'. משנה פרק בתרא (דף פ"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי"ל. וצ"ל שהוא ז"ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל"כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ"ע מודו בהכי:
י״א
מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'. משנה רפ"ד דנזיר (דף כ':):
י״ג
נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'. משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש"ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ"ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא:
י״ד
ומ"ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'. משנה שם (דף כ'):
ט״ו
האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:
ט״ז
האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'. משנה בסוף נדרים (דף פ"ח):
י״ח
ומ"ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'. שם (דף פ"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בברייתא ופסק כר"ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא:
י״ט
המקיים בלבו וכו'. בפרק נערה מאורסה (דף ע"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים.
ומ"ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור, כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע"ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי"ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו"ם כדאיתא פט"ז ופרק בתרא דנדרים ע"כ לומר דה"ה לדברים שבלבו:
כ׳
המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'. מימרא דר' יוחנן בר"פ נערה מאורסה (דף ע"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר"ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ"ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ"מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר"ן:
כ״א
נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'. שם (דף ס"ז):
כ״ב
אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'. בר"פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא:
אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'. שם (דף ס"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא"מ דההקמה לאו כלום הוא:
אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'. בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא"ש והר"ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא"ת ה"ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי"ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה"ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא:
אמר לה קיים ליך היום וכו'. שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את"ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת"ל אפ"ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את"ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת"ל:
כ״ג
מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו. זה למד רבינו מדאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק.
ומ"ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות, בפ"ה דאבות:
כ״ד
ומ"ש ואע"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'. עצה טובה קמ"ל והם דברים ראויים אליו ז"ל:
כ״ה
אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה. פרק קונם (דף ס').
ומ"ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו. שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן.
ומ"ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו', דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם:
סליקו הלכות נדרים בס"ד
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות נדרים פרק י״ג
ב׳
והבעל מתיר כמו החכם וכו'. תמיהת הרב כסף משנה ז"ל היא גדולה דנראה דדברי רבינו הפוכים ממה שאמרו בגמרא בעל מיגז גייז וחכם מתיר מכאן ולהבא ותירוצו נכון. ואני אבאר דבריו יותר דהחכם מתיר כמו האדם שדבר אחד קשור הוא מתירו ונפרדו זה מזה אבל בעל אינו עושה כן אלא עוקר הדבר בשרשו והטעם דכיון דהחכם מתיר הדבר בטעם שהוא נשבע על דעת כך ואחר שנשתנה הענין נתבטלה השבועה כאילו השבועה במקומה עומדת דכשהוא נשבע לא היה סבור כן אבל הבעל שהוא מפר בלי טעם הוי כעוקר הדבר משרשו ומשרש הדבר מעיקרו ושייך ביה לשון הפרה שהוא לשון עקירה. ומ"ש בעל מיגז גייז פירש רבינו בפירוש המשנה בריש פרק רביעי דנזיר שהבעל כשמפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד והוא מ"ש בזאת הכוונה בעל מיגז גייז ע"כ. כלומר דמ"ש בעל מיגז גייז לדעתו ז"ל ר"ל דאם התפיס אחר באשה אינו עוקר הדבר כל עיקר באשה ומי שנתלה בו יהיה מותר אלא מה שתלוי באשה לבד הוא עוקר וכאילו היה אילן אחד שעוקר חצי האילן ונשאר חציו ולעולם בעל עוקר הדבר. זה נראה בדעתו ז"ל כדי ליישב סוגיית הגמרא:
ג׳
או אילו לא נדרת הייתי מדירך. הכי איתא בנוסחא דידן בברייתא בגמרא (דף ע"ז:) ואע"ג דלא קתני או ודאי דכל הני חלוקות או או קתני והרב כ"מ ז"ל כתב דלגירסת הרא"ש ז"ל איתא בברייתא משמע דלא היה בתלמודיה הכי כגמרן:
ז׳
אבל המבטל א"צ להוציא בשפתיו וכו'. חילוק זה שחילק רבינו ז"ל מבואר בפירוש המשנה שהוא לתרץ קושיא שהקשה הר"ן ז"ל ושאר המפרשים דהא קי"ל דאם הפר בלבו אינו מופר ותירץ דיש חילוק בין הפרה לביטול דביטול הוי בפירוש שתאכל ואע"ג דאין בידו לכפותה שתאכל וכדהקשה הר"א ז"ל ממתני' דנזיר וכתבה רבינו ז"ל בהלכות נזירות מ"מ הכפיה שהוא כופה הוי כהפרה מפורשת בפה דמעשה הכפייה הוי במקום הפרה מפורשת דכיון שהוא כופה הוי כאילו מפר לה בפירוש ולהכי אית ליה לרבינו ז"ל דבין שתעשה בין שלא תעשה בטל הנדר דכיון דאין הכפיה אלא גילוי רצונו הרי גילה רצונו שאינו רוצה בנדר שלה. זה נראה דעת רבינו ונסתלקה ממנו השגת הר"א. ומדבריו בפירוש המשנה נראה דאם היא תעשה מה שהוא אומר לה כשאמר טלי אכלי טלי ושתי סגי אע"פ שלא יבטל בלבו אבל אם אינה עושה מה שהוא אומר לה צריך שיבטל בלבו. ואפשר שזה כיון רבינו ז"ל כאן במ"ש נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה ובטל הנדר וכאן לא הזכיר ביטול בלב אלא כיון שהיא עושה מה שהוא אומר לה סגי בלא ביטול בלב אבל למטה אינו צריך להוציא בפיו ובשפתיו אלא מבטלו בלבו בלבד וכופה אותה לעשות ובין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר כלומר כאן שביטל בלבו ואמר טלי אכלי בין שתעשה בין שלא תעשה בטל הנדר אבל לעיל שהיא עושה מה שהוא אומר לא סגי בביטול הלב אלא שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי. ומ"ש הר"א ז"ל בהשגה דמה שאמרו דכשאמר לה טלי אכלי טלי ושתי בשבת דוקא אמרו ואפי' בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה תימה עליו דהיכי פסק דלא כב"ה דפליג אב"ש בס"פ נערה מאורסה ואמרי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו ואולי שהוא סובר כפירוש ה"ר אליעזר ממיץ שכתב הרא"ש ז"ל דאותו ביטול שאמר שם צריך שיוציאוהו בפיו אלא שלא ישמיע לאזניו להאי קרי ביטול בלב ובהכי ניחא דלא קשה דאמר דהפרת לבו אינו מופר דהאי ביטול לאו בלב ממש הוא אבל מ"ש כאן כר"י גבי טלי אכלי וטלי ושתי וצריך שיבטל בלבו האי ביטול בלב ממש הוא דכיון דהוא שבת אינו יכול להוציא בשפתיו אפילו בלחש שלא ישמיע לאזניו:
ט׳
עשה שליח להפר לה וכו'. בנדרים שנדרה כבר איירי רבינו ז"ל דאילו בעתיד לידור היכי מצי למעבד שליח ולמה לי קרא להאי הא כל מילתא דלא מצי עביד לא משוי איניש שליח כדאמרינן ברפ"ב דנזיר (דף י"ב): וכן האב בעצמו לא בשלוחו. ק"ק לדעת רבינו ז"ל דלית ליה היקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו לכל מילי דהא נדרים דלאו עינוי נפש ושאינן בינו לבינה אב מפר אע"ג דבעל אינו מפר א"כ הך קרא דאישה יקימנה בבעל כתיב ואמאי יליף אב מיניה דהא אמרינן בגמרת נערה המאורסה דגזרת הכתוב הוא כאן דלא מהני שליח דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וא"כ לא ילפינן מיניה אב דעדיף מבעל בשאר נדרים. וי"ל דאי לא יליף רבינו ז"ל לענין שאר נדרים אב מבעל משום דאמר קרא גבי אב כל נדריה ואסריה כדכתב רבינו ז"ל בראש פרק י"ב אבל הכא דליכא קרא מקיימינן היקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו כל מה שנוכל דליכא קרא כנגדו:
י׳
ואין אומרים בהפרה וכו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לחכם לתאנים שהותר בענבים וקשה כיון דרבינו ז"ל פסק דלא כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד א"כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך ולא לך ולא לך דאין לחלק בין היכא דאמר וא"ו להיכא דלא אמר וא"ו כמו שכתבתי לעיל בפ"ד. ואולי מ"ש רבינו ז"ל כאן ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא דבכל ענין אחר שאנו אומרים בהתרת נדר הותר מקצתו הותר כולו לא אמרינן כן בהפרה:
י״ד
(יג-יד) נדר לעצמו והדירה כמותו כו' כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר וכו'. כך כתוב בספרים דידן בספרי רבינו ז"ל וקשה לגירסא זו דבפרק מי שאמר הריני נזיר (דף כ"ב:) רמי מתני' דאמרה מפר את שלה ושלו קיים אברייתא דאמרה אמר הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהן אסורים ואם לאו שניהם מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה ושני אביי ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי משום הכי מפר את שלה ושלו קיים. ורבינו ז"ל כתב דכשאמר לה את מאי אם הפר שלה שלו בטל דתלה נדרו בנדרה וזהו הפך מה שאמר אביי בגמרא דאביי אמר דדוקא היכא דאמר ואת לבד אז אמרה ברייתא דשניהם אסורים ואז ודאי אינו יכול להפר כדכתבו התוס' ז"ל משום דתלה נדרו בנדרה ואם הפר שלה שלו מופר אבל כשאמר לה ואת מאי מפר שלה ושלו קיים דלא תלה נדרו בנדרה והסברא מוכחת כן, ואיך כתב רבינו ז"ל בהפך אם לא שנאמר שהגירסא הנכונה בדברי רבינו ז"ל היא דהאי ואם הפר לה שלו בטל כו' צריך להיות ברישא דקאמר רבינו ז"ל אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי כו'. ואפילו אם נאמר דהגירסא בדברי רבינו ז"ל היא אמיתית נדחוק ונאמר דמאי דקאמר ואם הפר לה שלו בטל קאי ארישא ולא אסיפא אבל שנאמר דקאי אסיפא זה אי אפשר בשום צד לא משום צד הסברא ולא משום צד הגמרא. וא"ת מ"מ הרי כתבו התוס' ז"ל דטעמא דאביי דאינו יכול להפר מפני שאם יפר את שלה הוי שלו מופר דבעל מיעקר עקר וכיון דשלו יתבטל קאי בבל יחל וכיון דרבינו ז"ל פסק דבעל מיגז גייז אפילו שיפר את שלה אין שלו מופר ואם כן איך קאמר דאינו יכול להפר. וי"ל דרבינו ז"ל סובר דטעמא דאביי לאו משום דמיעקר עקר אלא אפי' דמיגז גייז כיון דהוא אמר בהדיא שתלה נדרו בנדרה הוי כאילו אמר ואם יפר את שלה ששלו יהא מופר:
ט״ו
האשה שנדרה וכו'. בעיא דאיפשיטא בפ"ד דנזיר (דף כ"ב.) דבעל מיגז גייז:
כ״ב
א"ל קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה כו'. מדברי הגמ' נראה דהבעיא היא כשאמר לה קיים ליכי שעה אחת ולאחר שעה יהא מופר לך דהא דלאחר שעה מופר לך תיכף אמרו כשקיים דה"פ הבעיא דלעיל דמחר מופר ליכי, אבל רבינו ז"ל כתב שלאחר שעה א"ל ההפר משום דממאי דפשיט גמרא מהריני נזיר ושמע בעלה משמע דאפילו כי האי גוונא מבעיא לן ודא ודא אחת היא, עיין שם: תמו הלכות נדרים, תהלה לאדיר אדירים.
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק י״ג
ב׳
וכיצד כו'. עקירת הנדר מעיקרו כו'. ר"ל שכן תהי כונת הבעל שהנדר יתעקר מעיקרו אבל אם ירצה שיהי' רק מכאן ולהבא לא הוה הפרה וע' בהך דכאן דף ע' ע"א גבי הך דושמע בעלה ואמר כו' ובהך דנזיר דף כ"א ע"ב ותוס' ד"ה אלא ושם בדף כ"ב ע"ב ד"ה ואי לכאורה מוכח להיפך דאף אם אינו רוצה רק שיתבטל מכאן ולהבא מהני וצ"ל כאן דר"ל דלא שיתבטל הדבור שלה רק שיתבטל הדין של הנדר ולכך קי"ל דמיפר רק למתענה וע' בהך דגיטין דף פ"ג ע"ב ע"ש ונ"מ ג"כ למה דקי"ל בכתובות דף ק"א ובנדה דף מ"ו דיכול להפר לנדרים שנדרה אשתו קטנה מחמת הך דר"פ ע"ש אם מיאנה בו אח"כ אם בטלה ההפרה דאף דהטעם כדר"פ זה רק משום הדין כמש"כ הר"ן כאן דף ע"ג ע"ב וא"כ המיאון מבטל למפרע ההפרה וע' בירוש' יבמות פי"ג גבי מהו שתמאן בו ותטול קנס מאחר וכ"כ בזה בח"א וע' בקדושין דף מ"ה ע"ב שמא יבא אביה וימחה כו' אך לא דמי לשם דשוב לא היה מעולם קנין כלל וע' ברש"י ערכין דף ל"ג ע"א דמוכח שם דאף דקי"ל בגיטין דף מ"ח דביובל שני הוה רק קנין לזמן מ"מ אם באמצע בטל היובל אינה חוזרת השדה ואף דלא מכרה אלא לזמן יובל. אך לשם לא דמי דאם נימא דלא מכרה אלא לזמן שוב אין שייך בה דין יובל כמבואר בב"מ דף ע"ט וע' בירוש' ספ"ג דפיאה מד"א שם מוכרה לו חוץ מחובתה אם לא הוצרך הפאה אם עולה בחשבון ע"ש ובירוש' פ"ו דדמאי גבי חוץ מן המעשר אם זרע קנים אם נותן לו עישור קנים ע"ש וע' בירוש' תרומות פ"ח דאם הזמן ג"כ שייך להתנאי דהיינו אם התנה במקום פלוני וסתמא היה צריך זמן י' ימים ואתא בגמלי פרחי בה' ימים וע' ברא"ש כאן דף ע"ה ע"ב ד"ה דאתפיס דמ"מ זמן של ההיתר נמשך וע' מש"כ רבינו בהי"ט גבי תכ"ד דגם בקיים בלב יכול לחזור בתכ"ד. וע' בירוש' פ"א דחלה ה"ב גבי עומר דזמן ההקרבה אסור וע' ב"ק דף נ"ט ע"א גבי כחש גופנא ובשבועות דף י"ז ע"א גבי הך דהשתחואה ע"ש:
ד׳
המבטל נדרי אשתו כו'. ע' בהשגות אך רבינו ס"ל דגבי עבד א"צ לבטלו בלבו דהנדר הוא קיים משא"כ כאן צריך שיבטל בלבו וע' לעיל בהל' שבועות פ"ב הי"ג דמבואר משם דמהני הפרה בלב וכן הוא לשון התוספתא בטהרות פ"ו וע' בירוש' דמאי פ"א ופ"ז גבי תנאי אם בשעת אכילה צריך להזכירו בפיו או די בלב ולפמש"כ רבינו לק' בפ"ט מהל' מעשר ה"ט ע"ש והנה מלשון הירוש' נזיר פ"ט ה"א משמע דהא דאמרינן בגמ' בכ"מ והובא לעיל בפי"ב ה"ט כופה ומשמשתו ר"ל דרק כפיה כה"ג וי"ל דגם כאן אם נדרה ושתק לה מעל"ע הוה כמו שמתרצה בנדרה וע' בהך דכתובות דף י"א ע"א גבי הגדילה ע"ש בתוס' ושם דף נ"ט ע"ב ד"ה כגון ע"ש וי"ל דהתוס' ר"ל דמשעבדה ליה להתינוק ולא מהני מה שהוא נתרצה וע' בתוספתא כתובות פרק י"ב דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה ואח"כ שברה לו ופטרה אותו דלא מהני ע"ש ושם בדף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ומגבה וברא"ש שם דמהני מחילת הבת לגבי האב ע"ש והא דנתגרשה אינה כופה להניק ואף דהיך מהני מחילתו לגבי התינוק צ"ל כעין מש"כ הרא"ש הנ"ל משום דהחיוב בא על ידו לכך מהני מחילתו וע' בהך דנדרים דף ל"ה ע"ב גבי הך דלפיכך אם פטרה ע"ש ואיך מהני מחילתה אך י"ל דזה הוי כמו עשיר והעני ולק' בהל' נזירות אאריך בזה וע' בהך דב"ב דף פ"ח ע"א גבי הך דגמר בלבו ע"ש בתוס' אם היכא דגם המוכר מסכים ומ"מ לא פקע המקח למפרע וכפי מה שמפרש רבינו בהל' מעשרות פ"ה נקבע למעשר ע"י המכירה ולא מהני מה שמתרצה וע' תוספתא דע"ז פ"ב דרק כל היום מותר להחזיר להם ואח"כ לא. וע' תוס' כתובות דף ע"ד ע"ב ד"ה ממאנת ובמש"כ רבינו לק' בהי"ג ובהל' נזירות פ"ב הי"ח ע"ש בהשגות. וע' בהך דיבמות דף ק"ח ע"א גבי קידושיה הן מיאוניה ובנזיר דף כ"ח ע"ב גבי גילח ע"ש וע' ברש"י נדרים דף ס"ט ע"א מה שפי' שם גבי יש שאלה בהפר דאם הלך האב ונשאל על הנדר שלה דלא מהני אף דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בנדר ע"ש:
י״א
מי שנדרה כו' שהרי קיים לה כו'. כן מבואר בנדרים דף ע' וע' בנזיר דף כ"ב ע"ב דאמר שם ואם מתשיל על הקמתו אך כאן נקט כמ"ד קיים ליכי לעולם ר"ל דלא מהני שישאל על ההקמה רק אם ישאל גם על נזירותו וכ"ז שנזירותו קיימת הוה כמו קיום נמשך וכעין הך דשם דף ס"ט ע"א גבי קיים ליכי קיים ליכי וכעין הך דבר פדא שם דף כ"ט חוזרות וקדושות ולכך ס"ל לרבינו בהל' י"ג דאינו יכול להפר דהוה כמו קיום ואף דהוה קיום קודם הנדר דלא מהני ובאמת כן מבואר בתוספתא דנזיר פ"ג דיכול להפר לה נדרה משום זה י"ל דרבינו ס"ל דכ"ז שהנדר שלו קיים הוה קיום חדש ובזה א"ש מ"ש התוס' ב"ב דף ל"ט ע"ב בד"ה וצריך מהך דשם דף ל"א ע"א אבל שית כו' ע"ש דכיון שהשטר מונח הוה כל שעה ושעה כמחאה חדשה וע' מש"כ התוס' ערכין דף כ"ט ע"ב גבי נערות כה"ג דזה דבר הנמשך ע"ש ובאמת זה הטעם מה דמבואר בנדרים דף ע"ו גבי טבילה קודם שנטמא וגבי זרעים שאינם מקבלין טומאה שכשמחוברים וזה נ"מ אם הטבילה הוא דבר נמשך ר"ל שהוא מוטבל או דבר נפסק שכבר טבל וע' במכות דף י"א ע"ב גבי מיתת כה"ג ואף אם נימא דזה הוה דבר נמשך ע' בהך דכתובות דף ל"ט ע"א גבי יש בגר בקדש ע"ש מ"מ הכהונה כבר מתה וע' בהך דחגיגה דף י"ט ע"א אם מהני הוחזק היכא דכבר טבל ע"ש בתוס' דרק בעודו לח ובאמת הך דאמר שם בנדרים אין מציל על טהורים כו' ר"ל כגון הך דכריתות דף י"ג ע"א דאם אכל חצי פרס אוכלים וטבל ואח"כ השלים חצי האחר טמא ולא מהני הטבילה מאחר דעדין אין עליו שם טומאה והוי כעין מת כה"ג עד שלא נגמר דינו ואף דהטומאה חלה עליו למפרע וכמו גבי איסורים וע' סנהדרין דף ל' ע"א גבי עדים ובירוש' שבת פ"א ה"א מה דמחלק שם בין חלב להוצאת שבת ע"ש וכן גבי זרעים טמאים תליא אם הטהרה הוא מה שזרען או מה שהן מחוברין וע' בב"ק דף ס"ז ע"א דמשמע שם דגבי כלי הביטול הוא מה שחיברו לקרקע לא מה שמחובר לקרקע ולכך אם שינוי קונה ר"ל דהוה כמו פנים חדשות שוב לא מהני מה שחיברו אבל אם נימא דמה שהוא מחובר מהני להפקיע תורת כלי אז אין נ"מ וע' בירוש' שבת פ' הבונה גבי סתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן ובהך דמעילה דף כ' ע"א ע"ש. ובהך דזבחים דף צ"ט ע"א גבי אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו ור"ל כיון דהוי אונן כל היום הוי כל שעה כמו דבר חדש והטבילה מועלת רק דנתהוה טומאה חדשה וכבר הארכתי בזה בהל' תשובה ובהך דנדה דף מ"א ע"ב גבי פולטת אם מהני לה טבילה ע"ש ולק' בהל' תרומות אבאר זה וכן יהי' נ"מ גבי נבלת עוף טהור אם בשעה שהוא בבית הבליעה מהני טבילה וע' בדברי רבינו פ"ג מהל' אבות הטומאה ה"ו אם הטומאה של נבלת עוף טהור הוא הבליעה או מה שמונח בצואר וע' בתו"כ פ' אחרי. ויש לאמר דזה תליא אם נזירות הוא איסור גברא או חפצא ואם איסור גברא ר"ל כך דהוא נעשה נזיר והתורה אמרה דנזיר אסור בכל אלה לא הוי דבר הנמשך ע"י פיו רק דבר הנפסק ולכך ס"ל להתוספתא דהוה כמו הקים קודם לנדר משא"כ אי אמרינן דהאיסור הוא מחמת נדרו אז הוי דבר נמשך ושפיר הוי כמו קיום חדש וכמש"כ רבינו:
י״ג
נדר לעצמו כו' ואם הפר לה כו'. עי' בירושלמי דגרסינן כן ואף דקי"ל מיגז גייז מ"מ גבי בעל שאני דהוה כמו הריני בעקביך וכמבואר שם בגמ' וגם י"ל דפסק כר"ש דהריני כמותך שניהם מותרות אך בירושלמי שם אמר דאף אם לא הפר לר"ש ג"כ היא מותרת מטעם דר"ש לשיטתיה דס"ל שלא התנדב כדרך המתנדבים ע"ש וע' בתוספתא כאן: אמרה. לו הריני נזירה כו'. הנה מלשון רבינו נראה דס"ל דהך אמן רק ארישא דדיבורא קאי דהיינו שמקיים לה נדרה לבד ולא שהוא יהא נזיר וע' בנזיר דף י"ד ע"ב ובירושלמי שם פ"ב וברפ"ד וע' מש"כ רבינו לק' פ"ב ה"ה דס"ל שם ג"כ כן:
י״ח
אמרה והיא תחת בעלה כו'. והנה אם לא הפר לה וגירשה אם הוה זה כמו היקם דכאן דף ע"א ע"ב אי אמרינן גירושין כהקמה וכן נמי אם יכול להקים לה הנדר עכשיו דהרי חזינן דהקמה גריעה מהפרה כמבואר שם דף ע"ה ע"א ועיין בירושלמי כאן פי"א ה"ט מה דא"ש דנ"מ אם הפר לה וגירשה תוך ל' ואח"כ החזירה דהוה נדר ואיסור כאחת ע"ש ואם נימא דהטעם דלא חל קיום קודם הנדר דאין עליו כלל שם קיום א"כ ה"נ לא מהני כלום הקיום. וכן להך מחלוקת דר"נ ורבנן אם יכול להפר עד שלא חל י"ל דקיום לא מהני וע' בר"ן כאן דס"ל דהך דר"ע ע"כ כרבנן דר' נתן ע"ש ודף פ' ע"א אך באמת י"ל דנ"מ דגבי הך דר"נ דאמר בלשון אם לא חל הנדר רק לאחר שתעבור על תנאה וכמש"כ הר"ן ז"ל דף ע"ט ע"ב ע"ש וע' מש"כ הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג מה דמחלק שם בין היכא דהדבר נמשך ובין היכא דהדבר נגמר מיד ע"ש בדף כ"ח בר"ן וע' בירושלמי פ"ז דגיטין גבי הקדש ותרומה אם נשתטה אז אי חל ההקדש וההרמה ע"ש וה"נ יהי' נ"מ כך וע' בירוש' כאן פי"א ה"א מה דמחלק שם בין אמרה אם אצא דאז חל מיד ובין אמרה לכשאצא דאז לא חל וה"נ כן וע"ש בירוש' בפ"ג ה"ו גבי אם גבי בעיא דלא איפשטא אי למפרע אי מכאן ולהבא ונ"מ אם מעל למפרע ובירושלמי כתובות פ"י ה"א ס"ל דאם אע"ג דלא הוה כמו עכשיו מ"מ יש עליו החיוב למפרע שיהי' הדבר משא"כ בלאחר ע"ש וע' בגיטין פ"ז ה"ג א"כ ה"ה הכא לגבי קיום י"ל דשפיר מהני משא"כ בהך דלעיל פי"ב ע"ש וכ"כ בזה בח"א:
י״ט
אלא אם חזר כו'. ע' כאן דף ס"ט גבי קיים ליכי ומופר ליכי כו'. אך נ"מ דכיון דמיד שגמר בלבו לקיים הוה מקוים א"כ זמן הדיבור הוה כמו לאחר כ"ד ועי' מש"כ רבינו לעיל פ"ב הי"ח ובהשגות שם ע"ש אם דבר דלא צריך נחשב ג"כ בתכ"ד ע"ש (בהלכות שבועות) וע' מש"כ רש"י בנזיר דף כ' ע"ב ד"ה יתיב דדבר דלא צריך לא נחשב לתוכ"ד ע"ש אך י"ל דהוה כמו עסוקין באותו ענין. ע' כתובות דף ל"ג ע"א ובתוס' וסנהדרין דף ל"ב ע"ב ע"ש וע' במה דס"ל לרבינו דגבי הקדש לא מהני חזרה ומ"מ גבי שכ"מ שהקדיש ע' לקמן בפ"ז מהלכות ערכין הי"ט שפיר מהני וכ"כ בזה ואף דהקדש מהני בלב אך לפי מש"כ לעיל דאף בלב מהני מ"מ אם חשב להוציא בפיו לא מהני עד שיוציא בפיו א"ש וע' מש"כ הרא"ש כאן דף ע"ה ע"ב ד"ה כגון דאתפיס וכ"כ בזה:
כ״א
נערה המאורסה כו'. הנה בגמ' נקט דמתחלה הפר אחד ואח"כ קיים השני דכיון דבשעת הפרה כבר נעשה כהוגן שוב כיון דהוי שעה אחת דהשני לא יכול להפר הוי כמו דיחוי ולא מצטרף הב' עם הראשון וכעין דאמרינן בחלה בירוש' פ"ג הובא לקמן בהלכות בכורים פ"ז ה"ט גבי ב' ישראלים שעשו עיסה ע"מ לחלקה דנדחית שוב מלהצטרף ע"ש משא"כ בב' עכו"ם וכעין הך דברכות דף נ"א ע"א מה דמחלק שם בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה ע"ש וכמש"כ התוס' פסחים דף ל"ו ע"ב גבי חלוט למצה דאם בלילתו רכה והדר אפה בתנור לא נדחה משא"כ בעבה ע"ש וע' כאן דף ס"ח ודף ע"א גבי מקליש קליש וכ"מ. משא"כ אם מתחילה קיים ואח"כ הפר דאז הפרתו לא פעלה כלום אף אם נימא דמקליש קליש זה רק כשעדיין לא קיים השני וכ"כ בזה וא"כ אין עליו שם הפרה כלל ואמאי לא מצטרף אף לשיטת רבינו דזה הוה כמו ב' עכו"ם וע' בהך דיומא דף ס"ד ע"א דיליף שם אין דיחוי ממחוסר זמן אף דלכמה שיטות בתוס' עי' זבחים דף קי"ד ע"ב ובכורות דף כ"א ובמעילה דף י"ב דלא חלה עליהם קדושה כלל אך י"ל דשם ר"ל משום כשהיה עובר במעי אמו חלה עליו קדושת הגוף כמבואר בהך דתמורה דף י' ע"ש בתוס' וע' לק' מש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ד ה"ט גבי עכו"ם שהפריש ק"פ ומבואר בירושלמי דהוי דיחוי רק דרבינו משום דפסק דבעלי חיים אינם נידחים ואף דלא חלה שום קדושה על ק"פ אם הפרישה עכו"ם עי' בירושלמי פ"א דתרומות וע' מש"כ תוס' קדושין דף ז' ע"ב וכ"מ אך י"ל דשם מיירי בגר שמל וטבל אך עדיין לא הביא הקרבן דמעכבו לענין זה והוה כמו שאינו בן מנין וכ"כ בזה. גם י"ל הך דיומא הנ"ל ר"ל משום ליל שמיני דההקדש חל עליו ומ"מ הוה מחוסר זמן לקרבן כמש"כ התוס' זבחים דף י"ב וכ"מ ותירץ דלילה שאני דלא אתחזיא כלל ר"ל כמש"כ התוס' ביומא שם דלילה לא אתחזיא לשום קרבן וע' בירוש' פ"א דחגיגה דמשמע שם דגבי גר שנתגייר בתוך ימי החג אין עליו גדר דיחוי ע"ש וט"ס שם וצ"ל דס"ל לרבינו דכיון דיכול המקיים לשאול על הקמתו שייך שפיר שם הפרה על הפרת השני ולכך לא מצטרף וע' בהך דזבחים דף כ"ו ע"ב ודף כ"ז ע"א דאף אם לא נתכפר מ"מ יש מ"ד דלא יאספנו וזה ג"כ כונת הגמ' שם דף ס' ע"א דמייתי ראיה דרצפה אינה מקדשת בדמים דאל"כ היך מהני מה דממלא כוס הא לא יאספנו וקלטתו רצפה וא"ש מ"ש התוס' שם וע' ב"מ דף כ"ו ע"ב ואע"ג דאהדריה כו' במתנה ע"ש ברמב"ן במלחמות. וע' בגיטין דף פ"ב ע"ב גבי תנאי אם צריך לקדשה עוד הפעם או רק די במחילת התנאי ע"ש בפוסקים. ועי' בירושלמי כאן גבי הך פלוגתא דדף ע"ו ע"ב אם נשתתק בתחילת היום אם עולה לחשבון וברא"ש דף ע"ב ע"א דגמ' דילן לא ס"ל כך ע"ש:
כ״ב
אמר לה קיים כו' וכשעברה כו'. הנה רבינו ז"ל ס"ל דרק אם אח"כ אמר לה מיפר אבל אם אמר מתחילה קיים ליכי שעה ומיפר ליכי שעה שפיר י"ל דחייל ההפרה ע' בתו"י שם ד"ה בעי די"ל דדעתיה שתחול מעכשיו ההפרה וע"ש דף כ"ט ע"ב ברש"י ד"ה דהתם וע' בהך דפסחים דף ס"ג ע"א ד"ה וסימן ובירושלמי ערלה פ"א גבי נטע ראשונה לסיג ושניה למאכל כיון שעירב כו' ור"ל ג"כ כך דמתחילה חישב עליו שיהא הראשונה לסיג והב' למאכל וחייב בערלה אף שנה א' כן ר"ל ואף דמדברי רבינו לא משמע כן קצת בפ"י מהל' מעש"ש ע"ש. וע' בירושלמי פ"א דסוכה ה"ו גבי קצר לסכך והוכשרה וחשב מתחילה שאח"כ יחזירם לגורן אם הוה הכשר קודם מחשבה או לא ע' חולין דף קכ"ח ותוס' נדה דף נ' ע"א ד"ה עולשין:
כ״ג
מי שנדר כו'. הנה רבינו ז"ל על יין נקט בלשון נדר ועל תגלחת נקט לשון נזיר כמבואר בגמ' רק י"ל דר"ל משום דרוצה אח"כ להתגלח לכך נקט נזיר אך מלשון רבינו לא משמע כן וי"ל משום דס"ל דתגלחת הוה לא מחמת הנדר רק זה ממילא ולכך בהך דנזיר דף י"א ע"א במשנה במד"א שם הריני נזיר ע"מ כו' לא נקט תגלחת ע"ש בירושלמי משום דזה ממילא ולכך גם אחר שגילח נזיר חייב אף דהוא לא נזר כלל. אך י"ל דנ"מ לגבי עשה דגדל פרע דלא שייך רק לגבי נזיר עצמו ונ"מ לשאר המעבירים ולק' בהלכות נזירות אבאר זה. אבל גבי יין בנזיר הוא מחמת הנדר ולכך אסור לנדור בנזיר משום זה ועי' בירושלמי כאן פ"ט ה"א גבי עבד ע"ש:
כ״ה
ואם עבר ונדר כו'. כן מבואר בנדרים דף נ"ט ע"א ע"ש. אך י"ל דזה רק להתרת חכם כיון דעוקר מעיקרו שפיר מתקן בזה אבל בהפרת הבעל י"ל דלא שייך זה כיון דמיגז גייז. אך מלשון רבינו לא משמע כן וע' מש"כ הר"ן ז"ל כאן דף כ"ב ע"ב ד"ה נדרת דמשמע שם דאף גבי חכם אף דעוקר הנדר מעיקרו מ"מ מה שכבר עשה לא נתבטל ע"ש ור"ל דעכ"פ העשה של מוצא שפתיך ודכל היוצא מפיו יעשה קיים אף שנשאל אח"כ לחכם וע' בדברי רבינו לעיל פ"א ה"ד דיש גם בנדר של רשות מצות עשה של מוצא שפתיך ולקמן בהלכות נזירות פ"א ה"ג לא חשיב זה גבי נזירות ורק הך דכל היוצא מפיו וע' בס' המצות דפליגי בזה רבינו והרמב"ן ז"ל אם יש גבי דבר הרשות הך דמוצא והטעם י"ל כמש"כ רבינו לק' פ"א ה"ה דגבי נזירות א"צ להוציא בשפתיו דבר ברור רק באיזה קצת משמעות לשון ושם אבאר זה. ועי' בשבועות דף כ"ו ע"ב ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
משנה למלך · הלכות נדרים פרק י״ג
ב׳
וכיצד מפר אומר מופר או בטל וכו'. כתב מרן אבל דעת הרא"ש בפסקיו ס"פ נערה המאורסה וכו' (עיין בכ"מ בד"ה וכיצד מפר כו' בסופו) וגם רבינו מודה בזה וכמ"ש בפרק הקודם דין י"ט יע"ש:
י״ד
כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כו'. תנן בר"פ ד' דנזיר הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא הקשו ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה. ופירשו התוס' דס"ל לתנא דברייתא דה"ק הריני נזיר אם את ואפילו לא אמר אם ולכך אם אמרה אמן שניהם אסורים דאינו יכול להפר משום דס"ל דבעל מיעקר עקר ואם יפר לה גם שלו יופר וקרא כתיב לא יחל כו'. והנה כפי דברי התוס' הללו אליבא דרב יהודה כל היכא דאמר ואת תלה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן שניהם מותרים ואליבא דאביי דוקא אם אמר ואם את תלה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן שניהם אסורים אבל אם לא אמר כי אם ואת לא תלה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן הוא אסור והיא מותרת. תו איכא בינייהו דלר"י מתני' וברייתא ס"ל דבעל מיגז גייז ומש"ה אף דאית להו דאומר ואת תלה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן שניהם מותרים אפ"ה אם אמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים משום דאית ליה דבעל מיגז גייז. ולאביי מתני' וברייתא ס"ל דבעל מיעקר עקר ואם תלה נדרו בנדרה כגון שאמר ואם את ואמרה אמן אינו יכול להפר משום דאם יפר גם שלו יותר וקאי בלא יחל. ומדברי רש"י נראה דאביי מודה לר"י דאומר ואת תלה נדרו בנדרה ומש"ה קתני בברייתא דאם אמרה אמן שניהם אסורים ואינו יכול להפר לפי שאם מפר גם שלו יותר וקאי בבל יחל ואם לא אמרה אמן שניהם מותרים. ומתני' איירי דקאמר בפירוש ואת מאי דלא תלה נדרו בנדרה ומש"ה מיפר את שלה ושלו קיים ואם לא אמרה אמן הוא אסור והיא מותרת. ולא פליגי אביי ור"י במשמעות הלשון אלא לענין דינא פליגי דר"י אית ליה דאף בתולה נדרו בנדרה ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים משום דאית ליה דבעל מיגז גייז ואביי אית ליה דתולה נדרו בנדרה ואמרה אמן אינו יכול להפר משום דס"ל דבעל מיעקר עקר ואם מפר גם שלו יופר וקאי בלא יחל. ויש לתמוה דהיכי קאמר אביי דבעל עוקר הנדר דהא בגמרא איבעיא לן בעל מיעקר עקר א"ד מיגז גייז ופשטוה מדתניא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה ש"מ בעל מיגז גייז. שוב ראיתי דע"כ האי מלתא פלוגתא דתנאי היא דהא ההיא דתניא האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ע"כ אית ליה להאי תנא דבעל עוקר הנדר ומש"ה אינה מביאה עולת העוף ומה שמביאה חטאת העוף הוא משום דס"ל להאי תנא כר"א הקפר וכדאיתא בגמרא (דף כ"ב) אבל לדידן דקי"ל דבעל מיגז גייז פשיטא דמביאה נמי עולת העוף וכן פסק רבינו בפ"ט מהל' נזירות הלכה י"א. ולפי זה ר"י דהגיה הברייתא ואמר תני מפר את שלה רצה ליישב ברייתא זו אליבא דמ"ד דבעל מיגז גייז ואתיא ברייתא זו כברייתא דר"ש. ואביי לא רצה להגיה הברייתא ומש"ה מוקי לברייתא זו כאידך ברייתא דאית ליה דבעל מיעקר עקר. אך אני תמה דמאי פריך אמתני' מברייתא נימא דבהא פליגי דמתני' אית ליה דבעל מיגז גייז ומש"ה מיפר את שלה וברייתא ס"ל דבעל מיעקר עקר ומש"ה קתני שניהם אסורים. ולענין הלכה פשיטא לי דלא קי"ל כאביי במאי דאית ליה דכל שתלה נדרו בנדרה דאינו מפר משום דטעמיה דאביי הוא משום דאית ליה דבעל עוקר הנדר אבל לדידן דקי"ל דבעל מיגז גייז פשיטא דאף דתלה נדרו בנדרה דמפר את שלה ושלו קיים. אך אני מסתפק באידך פלוגתא דאיפליגו רב יהודה ואביי אליבא דתוס' דלרב יהודה כל שאמר ואת תלה נדרו בנדרה ולאביי אינו תולה נדרו בנדרה אלא א"כ יאמר ואם את בהאי מילתא אפשר דקי"ל כאביי דנהי דלא קי"ל כאביי במאי דאית ליה דבעל עוקר הנדר מ"מ במאי דאית ליה דלא מיקרי תולה נדרו בנדרה באומר ואני קי"ל כאביי ונפקא מינה כשלא אמרה אמן דלרב יהודה שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה ולאביי הוא אסור ואשתו מותרת א"נ אם הלכה אצל חכם והתירה דלרב יהודה הותר הבעל לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והבעל תלה נדרו בנדרה ולאביי לא הותר הבעל לפי שלא תלה נדרו בנדרה או דילמא כיון שמה שהכריחו לאביי לומר דין זה הוא משום דאית ליה דבעל עוקר הנדר ורצה ליישב מתני' ובברייתא כפי סברא זו הוכרח לחלק בין אומר ואם את לאומר ואת אבל לדידן דאית לן דבעל מיגז גייז אתיא מתני' כפשטה ואף דנימא דאומר ואת תלה נדרו בנדרה אפ"ה מפר את שלה ושלו קיים. ודע דאליבא דכ"ע באומר ואת מאי אין זה תולה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן הוא אסור ואשתו מותרת וזה פשוט: וראיתי להר"ם בפי"ג מהל' נדרים הלכה י"ד שכתב אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה ע"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמרא מוכח דכל שתלה נדרו בנדרה ובהפרתה מתבטל נדרו אינו יכול להפר וזה פשוט אליבא דכ"ע וא"כ היכי קאמר הרי זה יפר ואם הפר כו' דהוו תרתי דסתרן אהדדי ומתני' דקתני מפר את שלה ושלו קיים מוקי לה אביי באומר בדרך שאלה ואת מאי שאין זה תולה נדרו בנדרה ומש"ה מפר את שלה לפי שנדרו קיים. שוב ראיתי להרב בעל לחם משנה שנתקשה בזה וכתב שהגרסא הנכונה בדברי הר"ם היא אמר לה הריני נזיר ואת כו' אינו יכול להפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי כו' הרי זה יפר עכ"ד. ואני תמה על מרן איך לא הרגיש בדברי הר"ם הללו ואין לומר שגרסתו היתה כגרסת הרב בעל לחם משנה שהרי בשולחנו סי' רל"ד סעיף נ"ד העתיק דברי הר"ם הללו כגירסתנו וצ"ע. והרב בעל תוספות יו"ט הגיה דברי הר"ם כדברי הרב בעל לח"מ והרב בעל קרית ספר גם כן נרגש בדברי הר"ם הללו ע"ש. ויש לדקדק דאף כפי הגהת לח"מ בתולה נדרו בנדרה דקי"ל דאינו יכול להפר מנא ליה להר"ם דאם הפר שלו בטל אימא כיון דאינו יכול להפר אין בהפרתו כלום ועוד בדין י"א שכתב אינו יכול להפר למה לא פירש שאם הפר שלו בטל. ונראה דלא דמי כלל דשאני התם דטעמא דאינו מפר הוא משום דכיון דאמר ואני חשיב כקיום וכיון דקיים לה אינו יכול להפר ופשיטא דאם הפר לא עשה ולא כלום דאין הפרה אחר קיום כל זמן שלא נשאל על הקמתו אבל הכא דטעמא לאו משום קיום הוא דהא הקם קודם שתדור לא מהני כלל אלא טעמא הוא משום דתלה נדרו בנדרה ואם יפר לה נמצא שנדרו מתבטל ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל כדכתיב לא יחל דברו נהי דלכתחלה אינו יכול להפר מ"מ אם עבר והפר הוא מופר ונדרו בטל: עוד יש לדקדק בדברי הר"ם הללו דמאן דאית ליה דכל שתלה נדרו בנדרה דאינו יכול להפר הוא משום דאית ליה דבעל עוקר הנדר ומש"ה אינו מפר לפי שבהפרתו מתבטל נדרו אבל למאן דאית ליה דבעל מיגז גייז אף שתלה נדרו בנדרה יכול להפר לפי שבהפרתו אינו מתבטל נדרו וזו היא סברת רב יהודה דקאמר תני מפר את שלה ושלו קיים אף שתלה נדרו בנדרה וא"כ הר"ם דפסק דבעל מיגז גייז היכי קאמר דכל שתלה נדרו בנדרה דאינו יכול להפר. וכן מה שכתב דאם הפר שלו בטל קשה דאמאי כיון דבעל מיגז גייז, וגם על זה עמד הרב בעל לח"מ וכתב דהר"ם ס"ל דאף למ"ד דבעל מיגז גייז כל שתלה נדרו בנדרה בהפרתו בטל נדרו דהוי כאומר שאם יפר את שלה ששלו יהיה מופר ע"כ. ודבריו נכונים ומה שהכריחו להר"ם לזה הוא משום דהוקשה לו דסברת אביי תהיה דלא כהלכתא דאנן קי"ל דבעל מיגז גייז ולפי סברת הר"ם רב יהודה ואביי כולהו מודו דבעל מיגז גייז וכולהו אית להו באומר ואת תלה נדרו בנדרה ובהא פליגי דרב יהודה סבר כיון דקי"ל מיגז גייז אף שתלה נדרו בנדרה מ"מ יכול להפר לפי שאין בהפרתו מתבטל נדרו ואביי אית ליה דכיון שתלה נדרו בנדרה בהפרתו מתבטל נדרו ומש"ה אינו יכול להפר וכדכתיבנא אף דקי"ל דבעל מיגז גייז ודמי לההיא דאבעיא לן התם הריני נזירה בעקביך מהו בכולא מילתא מיתפיס ושריא כו' הכי נמי כל שתולה נדרו בנדרה דעתו הוא דכל זמן שיתבטל נדרה שיתבטל נדרו. עוד יש להכריח סברת הר"ם הלזו דאי כדברי התוס' הא דאיבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז וכו' אמאי לא פשטוה ממתני' דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן דמפר את שלה ושלו קיים ואי אמרת דבעל עוקר הנדר אמאי מפר את שלה ושלו אמאי קיים ובשלמא לסברת הר"ם ניחא דהוה ס"ל לסתמא דתלמודא דאף אם נאמר דבעל מיגז גייז כל שתלה נדרו בנדרה בהפרתו מתבטל נדרו ואם כן ע"כ טעמא דמתני' הוא משום דס"ל דאומר ואת לא הוי כתולה נדרו בנדרה אך לסברת התוספות היה להם להכריח ממתני' ולדחוק ולומר דאומר ואת לא הוי כתולה נדרו בנדרה:
ט״ו
האשה שנדרה ושמע אחר וכו'. בגמרא (דף כ"ב) אמרי' רש"א אם אמר לה הריני כמותך שתיהן מותרין וכתבו התוס' דת"ק מודה לר"ש בזה ואין דעת רבינו כן. ובגמ' איבעיא לן באומר הריני בעקביך מהו מי אמרינן בכולה מלתא מתפיס ושריא או דלמא בעיקר קא מתפיס ולא איפשיטא בעיא זו ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה:
י״ח
אמרה כשהיא תחת בעלה כו'. וה"ה בנדרים שבינו לבינה אם נדרה לאחר שיגרשנה בעלה הבעל מיפר וכשתתגרש תהיה מותרת כ"כ הר"ן פרק אע"פ עלה דההיא דר"י בן נורי דאמר יפר שמא יגרשנה:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
שער המלך · הלכות נדרים פרק י״ג
י׳
אסרה עצמה בתאנים כו'. עיין מה שכתבתי פ' ה' מהלכות אישות הלכה כ"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
הגהות מהר"ם פדווא · הלכות נדרים פרק י״ג
ב׳
עוקר הנדר מתחלתו . הרא"ש ורבינו נסים מפרשים בהפך בפרק נערה מאורסה ואומרים שהפרה משמע מכאן ולהבא כמו את בריתי הפר. ונראה שמחלוקתם תלוי בלישנא דתלמודא דפרק ב' דנזיר דשם איבעיא בעל מיעקר עקר או מיגז גייז למאי נ"מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר אי מיעקר עקר ההיא נמי מישתריא וכו' ואי פשיט שם דמיגז גייז ואף רבינו עצמו סובר ההיא פשיטותא לקמן בפרק זה שכתב שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב. אף כי יש חולקים על פשיטות זו. והנה רוב המפרשים פירשו דמיעקר עקר ר"ל מעיקרו היינו למפרע ומיגז גייז ר"ל להבא ולכן החכם דמיעקר עקר אותה במשנה שם הותר הראשון הותרו כולם ובבעל דאיפשיט מיגז גייז נשארה השנייה באיסורה כיון דלא מיעקר מעיקרו דחל נדרה. אבל רבינו פירש שם במשנה בלשון זה כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד והוא מה שאמרו בזאת הכוונה בעל מיגז גייז וכו' נראה שדעתו שלשון הפרה הוא כלשון הפר בריתי שהברית קיים והוא עובר עליו. ולזה הנדר לא נעקר לגמרי אך התלוי באשה הוא עוקר. וגייז ר"ל כמי שחותך דבר אחד לשנים. ודומה לבעיא אחרת בפרק נערה המאורסה דז"ל בעל מיגז גייז או מיקלש קליש ר"ל חותך לשנים ומיפר חלקו ונשאר חלק האב אף כאן חותך לשנים ומיפר חלקו ונשאר השנייה באיסורה אבל מ"מ סובר רבינו דהפרת הבעל למפרע והתרת החכם להבא ואפילו הכי הותר הראשון הותרו כולן מאחר שעקר לגמרי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו וצ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות נדרים י״ג, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל