א׳
קטן בן י״ב שנה ויום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה:):
רמב״ם - הלכות נדרים · פרק י״א
ספר הפלאה · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות נדרים · פרק י״א
הלכה א׳
קָטָן בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּקְטַנָּה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ נָדְרוּ בֵּין נִדְרֵי אִסָּר בֵּין נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ בּוֹדְקִין אוֹתָן וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָן. אִם יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדְרוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדִּישׁוּ וְנִשְׁבְּעוּ נִדְרֵיהֶן קַיָּמִים וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. וְאִם לֹא יָדְעוּ אֵין בְּנִדְרֵיהֶם וּבְדִבְרֵיהֶם כְּלוּם. וּצְרִיכִין בְּדִיקָה כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ שֶׁהִיא שְׁנַת י"ב לִקְטַנָּה. וּשְׁנַת י"ג לְקָטָן:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדְרוּ אוֹ הִקְדִּישׁוּ בִּתְחִלַּת שָׁנָה זוֹ וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין וְנִתְקַיֵּם נִדְרָן וְנָדְרוּ נֵדֶר אַחֵר אֲפִלּוּ בְּסוֹף שָׁנָה זוֹ צְרִיכִין בְּדִיקָה וְאַחַר כָּךְ יִתְקַיֵּם. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶת כָּל הַשָּׁנָה הַזּוֹ כֻּלָּהּ:
הלכה ג׳
קֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ אֵין נִדְרֵיהֶן נֵדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. וְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁנִּמְצָא הַבֵּן בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַבַּת בַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ דִּבְרֵיהֶן קַיָּמִין וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ וְנִדְרֵיהֶן נְדָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְזוֹ הִיא עוֹנַת נְדָרִים הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ד׳
הוֹאִיל וְהִגִּיעוּ לִשְׁנֵי הַגְּדוֹלִים נִדְרֵיהֶן קַיָּמִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ סִימָנִין וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים לְכָל דָּבָר. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהַמֻּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ הֶקְדֵּשׁוֹ וְנִדְרוֹ נֵדֶר. אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְרֵיהֶן קַיָּמִין אִם חִלְּלוּ נִדְרָן אוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחְלִיפוּ אֵינָן לוֹקִין עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיָבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:
הלכה ה׳
הִקְדִּישׁוּ וּבָא הַגָּדוֹל וְנֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהִקְדִּישׁוּ לוֹקֶה מִשּׁוּם שֶׁנִּדְרֵיהֶם נְדָרִים מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרֶיהָ קַיָּמִין. בְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב אוֹ בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב אֲפִלּוּ הִגְדִּילָה וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה. אָבִיהָ מֵפֵר כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁתִּשָּׁבַע בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ו) "כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ" וְגוֹ' (במדבר ל ו) "כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" וְגוֹ':
הלכה ז׳
וְעַד מָתַי אָבִיהָ מֵפֵר עַד שֶׁתִּבְגַּר. בָּגְרָה אֵינוֹ מֵפֵר לָהּ וַהֲרֵי כָּל נְדָרֶיהָ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ כְּנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (במדבר ל י) "כּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ" וְגוֹ':
הלכה ח׳
וּמֵאֵימָתַי מֵפֵר הַבַּעַל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. וְהוּא מֵפֵר לְעוֹלָם עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִסָּפֵק לֹא יָפֵר לָהּ. נָתַן לָהּ גֵּט עַל תְּנַאי אוֹ לְאַחַר זְמַן לֹא יָפֵר בַּיָּמִים שֶׁבֵּינְתַיִם. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וְלֹא הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וְהֵפֵר נְדָרֶיהָ הֲרֵי אֵלּוּ מוּפָרִין:
הלכה ט׳
נַעֲרָה מְאֹרָסָה אֵין מֵפֵר נְדָרֶיהָ אֶלָּא הָאָב עִם הַבַּעַל כְּאַחַד. וְאִם הֵפֵר הָאֶחָד לְבַדּוֹ אֵינוֹ מוּפָר. הֵפֵר הַבַּעַל לְבַדּוֹ וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר הָאָב אֵינָהּ לוֹקָה:
הלכה י׳
מֵת הָאָרוּס חָזְרָה לִרְשׁוּת אָבִיהָ. וְכָל שֶׁתִּדֹּר הָאָב מֵפֵר כְּשֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס. מֵת הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנָדְרָה אַחַר מוֹתוֹ אֵין הַבַּעַל מֵפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה:
הלכה י״א
נַעֲרָה אֲרוּסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע אֲרוּסָהּ וְנִתְגָרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם אֲפִלּוּ לְמֵאָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצָאתָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲרָה:
הלכה י״ב
אֲבָל הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ בַּיּוֹם וְהֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַּיּוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי יָצָאתָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ אַחַר שֶׁנָּדְרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנָּדְרָה בִּרְשׁוּתוֹ וְהִיא עַתָּה בִּרְשׁוּתוֹ הוֹאִיל וְיָצְתָה בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ בֵּינְתַיִם נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ:
הלכה י״ג
נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא בַּעְלָהּ וְנִתְגָרְשָׁה וְנִתְאָרְסָה לַאֲחֵרִים. אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁיִּשְׁמַע הָאָב וְהַבַּעַל הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס הָרִאשׁוֹן הוֹאִיל וְלֹא שָׁמַע אוֹתָם הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן:
הלכה י״ד
נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ לְבַדּוֹ וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הָאָרוּס קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם אֲפִלּוּ לְמֵאָה אָבִיהָ וַאֲרוּסָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע:
הלכה ט״ו
שָׁמַע אָרוּס רִאשׁוֹן וְהֵפֵר וּמֵת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם אָבִיהָ עִם הָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ:
הלכה ט״ז
שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם הָאָרוּס אוֹ שֶׁשָּׁמַע גַּם הָאָרוּס וְהֵפֵר אוֹ שֶׁשָּׁתַק וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב וְהָאָב יָכוֹל לְהָפֵר. שָׁמַע הָאָרוּס וְקִיֵּם וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְשָׁתַק וּמֵת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר:
הלכה י״ז
גֵּרְשָׁהּ הָאָרוּס אַחַר שֶׁשָּׁמַע. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הַגֵּרוּשִׁין כִּשְׁתִיקָה וְיָפֵר הָאָב עִם הַבַּעַל הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּאָרֵס בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ הַגֵּרוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁקִּיֵּם אָרוּס רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִתְקַיְּמוּ הַנְּדָרִים:
הלכה י״ח
שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הָאָב וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הַבַּעַל אֲפִלּוּ שָׁמַע הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הָאָב לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבַּעַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לְעוֹלָם אַחַר מוֹת הָאָב. שֶׁאֵין הָאָרוּס מֵפֵר אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת:
הלכה י״ט
שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב. אוֹ שֶׁשָּׁמַע הָאָב וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע. אֵין הָאָב לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָפֵר נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁנִּרְאוּ לְאָרוּס רִאשׁוֹן אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת אָרוּס הָאַחֲרוֹן אִם נִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ׳
נָדְרָה וְהֵפֵר לָהּ אָבִיהָ לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס עַד שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אֲרוּסָתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֶלָּא קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר בְּשֻׁתָּפוּת הָאָב. לְפִיכָךְ הָיָה דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא בִּתּוֹ מֵרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי הֵן מוּפָרִין:
הלכה כ״א
וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ מִשֶּׁאֵרַסְתִּיךְ עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנְסִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי הֵן מוּפָרִין שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתָם:
הלכה כ״ב
הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל עֲדַיִן אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי יָצָאת מֵרְשׁוּתוֹ וְלֹא הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״ג
שׁוֹמֶרֶת יָבָם אֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ יְבָמָהּ מַאֲמָר וַאֲפִלּוּ יָבָם אֶחָד לִיבָמָה אַחַת אֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ:
הלכה כ״ד
הָיְתָה יְבִמְתּוֹ נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָחִיו וְאָבִיהָ קַיָּם אֵין הַיָּבָם וְאָבִיהָ מְפֵרִים נְדָרֶיהָ כְּאַחַת אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר כָּל שֶׁתִּדֹּר וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ הַיָּבָם מַאֲמָר אֵינָהּ כְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״ה
נַעֲרָה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין הֲרֵי זוֹ כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. וְאֵין אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה:
הלכה כ״ו
נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא שָׁמְעוּ נְדָרֶיהָ אָבִיהָ וּבַעְלָהּ עַד שֶׁבָּגְרָה אוֹ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב הֲרֵי נְדָרֶיהָ קַיָּמִים וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי יָצָאת מֵרְשׁוּת אָבִיהָ שֶׁהוּא מֵפֵר עִמּוֹ בְּשֻׁתָּפוּת וַעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל:
כסף משנה · הלכות נדרים פרק י״א
ב׳
ומ"ש כיצד הרי שנדרו וכו' ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו וכו', איני יודע מאין לו זה דבגמ' הכי אמרינן כיון דתני בת י"ב ויום אחד נדריה קיימים בודקין כל י"ב למה לי סד"א הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה. ואפשר שרבינו היה גורס היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ"ל וצ"ע:
ד׳
ומה שכתב ודבר זה מדברי תורה וכו'. שם.
ומ"ש אע"פ שנדריהם קיימים אם חיללו נדרם וכו'. פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו:
ה׳
הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'. שם (דף מ"ו ע"ב) וכר"י ור"ל:
ו׳
בד״א שבת י״ב ויום אחד נדריה קיימים וכו' אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו'. ר״פ נערה המאורסה (נדרים ס״ז:):
ז׳
ומה שכתב ועד מתי אביה מפר עד שתבגר וכו'. גם זה שם (דף ע') ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת:
ח׳
ומאימתי מפר הבעל וכו'. במשנה פ"י (דף ע"ג:) ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מפר לבדו ואם בית אישה נדרה מפר לבדו ונדר הנשואה הוא משתכנס לחופה.
ומ"ש והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, נראה דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע"פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע"ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך:
היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט ע״ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים. קצת איכא למשמע הכי מדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ג:) ת״ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי ר' יהודה וכו' וחכ״א מגורשת ואינה מגורשת משמע דלחכמים אינו מפר נדריה:
וכן מי ששמעה שמת בעלה וכו'. משנה פ' האשה שהלך בעלה (דף פ"ז):
היתה מחייבי לאוין וכו'. טעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מיקריא אשתו. וכתב רבינו והפר נדריה בלשון דיעבד משום דנישואיה באיסור:
ט׳
נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד וכו'. משנה פ' נערה מאורסה (דף ס"ו ס"ז).
ומ"ש הפר הבעל לבדו וכו' אינה לוקה. שם (דף ס"ח) בעיא דאיפשיטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר"ן דה"ה בהפר אב לבדו וכ"כ הטור ורבינו העתיק דברי הגמרא:
י׳
מת הארוס חזרה לרשות אביה וכו' מת האב אחר שנתארסה וכו'. משנה שם (דף ע'):
י״א
נערה ארוסה שנדרה וכו'. משנה שם נדרה (והיא ארוסה נתגרשה) בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ובגמרא מנ"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו' ותניא כוותיה. ויש לתמוה למה כתב רבינו ולא שמע ארוסה דהא שמואל אמר דאפי' שמע נמי ותניא כוותיה ולכן כתב הטור על דברי רבינו ולא נהירא. וי"ל שהטעם שהתנה רבינו שלא שמע אותם הארוס הראשון היינו משום דכתב מתני' כצורתה דמיירי כשנתגרשה והשתא את"ל דגירושין כהקמה דמו אם איתא דשמע ארוס ראשון לא היו יכולים להפר אביה ובעלה האחרון ולפיכך הוצרך לומר דמיירי בשלא שמע הארוס הראשון כי היכי דלא נפשוט מינה דגירושין כשתיקה דמו והכי איתא בהדיא בגמרא (דף ע"ב) דבעי למפשט ממתני' דגירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרי דאוקי ארוס ראשון ודחינן הב"ע בשלא שמע ארוס ראשון ומקשינן א"ה מאי איריא בו ביום אפי' לאחר מאה יום נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר. ורבינו לא נקט בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דנתגרשה ונתארסה אפי' אחר כמה ימים יכולים להפר וכיון דנקטה בנתגרשה כצורתה דמתני' הוצרך להתנות שלא שמע ארוס ראשון כי היכי דלא נשמע מינה דפשיטא לן דגירושין כשתיקה דמו ויקשה למה שכתוב בסמוך דספוקי מספקא לן אבל היכא דמת ארוס ראשון פשיטא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אפילו שמען ארוס ראשון וכדקאמר שמואל בהדיא ותניא כוותיה ואע"ג דמשמע מהאי מימרא דשמואל ס"ל דגירושין כשתיקה דמו וכמו שפירשו הרא"ש והר"ן ואנן אמרינן דספוקי מספקא לן וא"כ הא דשמואל לא נהירא לן דתהוי הלכתא כוותיה איכא למימר דהיינו דוקא בנתגרשה מארוס ראשון אבל היכא דמת פשיטא דהלכתא כוותיה דאפי' שמע ארוס ראשון מצי ארוס אחרון להפר עם האב דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא ועוד דתניא כוותיה והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין ולפיכך כתב בשמו דבמת צריך שלא ישמע הארוס ורבינו לא כן ידמה דדוקא בנתגרשה הוא דקאמר הכי ולא במת וכדפרישית:
י״ב
ומ"ש אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וכו'. משנה בפי"א דנדרים (דף פ"ט) ומוקי לה בפ' נערה מאורסה (דף ע"ב) בנשואה:
י״ג
נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה וכו'. נראה שהוא נלמד בק"ו מהדין שנתבאר בסמוך ולא הוצרך לשנותה אלא משום דההיא דבסמוך היא בשנתארסה לאחר בו ביום וזו אפי' נתארסה לאחר אחר כמה ימים, והטעם משום דברישא דמיירי בשמע האב ולא הפר עד שנתארסה לאחר א"א להעמידה בשנתארסה אחר אותו יום שמאחר שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר אבל בסיפא שלא שמע האב עד שנתארסה לאחר כי נתארסה לאחר אחר כמה ימים שפיר יכול להפר:
י״ד
נערה מאורסה וכו'. בפ' נערה מאורסה (דף ע"א) תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק (הבעל) לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א"ר נתן הן הן דברי ב"ש אבל ב"ה אומרים אינו יכול להפר וסובר רבינו דבבא קמייתא ד"ה ולא פליגי אלא בבבא בתרייתא. וכתב הר"ן שכן פירשו מקצת הראשונים וכתב דמש"ה קתני נתארסה בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דבשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר נדרו ביום קיימיה לנדריה, והטור כתב שאינו יכול להפר וטעמא משום דס"ל כדברי התוס' והרא"ש שפירשו דפלוגתא דב"ש וב"ה אף בקמייתא היא והלכה כב"ה דאמרי אינו יכול להפר וכתב על דברי רבינו ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר וגם הר"ן הוקשה לו כן ותירץ דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתיק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה (דראשון) וכיון דמארוס לארוס קא אתי אע"ג דאיקליש ליה נדרא מצו אב ובעל להפר דכה"ג לאו אינתוקי הוא:
ט״ו
שמע ארוס ראשון וכו'. לטעמיה שנתבאר בסמוך אזיל דמפליג בין איכא ארוס אחרון להיכא דליתיה ומש"ה ס"ל דע"כ לא אמרי ב"ה בשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל שאין האב חוזר ומפר חלקו של בעל אלא בדליכא ארוס אחרון אבל אי איכא ארוס אחרון אביה עם ארוס אחרון מפירים נדריה:
ט״ז
שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'. ברייתא בפ' נערה מאורסה (דף ע"ב) אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום וכו' אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר:
י״ז
ומ"ש גירשה הארוס אחר ששמע ה"ז ספק וכו'. שם (דף ע"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר"ן שכן דעת הרמב"ן וכן דעת הרא"ש והטור ודלא כהרשב"א שסובר דאע"ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא:
י״ח
שמע האב והפר לה ומת האב וכו'. ברייתא שם (דף ס"ח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכתב הר"ן בשם קמאי דהא דקתני לא הספיק בעל לשמוע לאו דוקא הוא והוא כתב דלרבותא נקטיה, ול"נ דאורחא דמילתא נקט דמשום דלא הספיק לשמוע לא הפר שאם היה שומע היה מפר אבל אה"נ שאם שמע ולא הפר נמי אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות:
י״ט
שמע ארוס והפר לה וכו'. ברייתא שם שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת) חוזר האב ומפר חלקו של בעל א"ר נתן הן הן דברי ב"ש (אבל) ב"ה אומרים אינו יכול להפר:
ומ"ש או ששמע האב והפר לה. שם (דף ע"ח) בברייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכבר נתבאר שרבינו סובר שבבא זו ד"ה היא וטעמא משום דאיכא ארוס אחרון אבל אי ליכא ארוס אחרון אין האב יכול להפר:
כ׳
נדרה והפר לה אביה לבדו וכו' לפיכך היה דרך תלמידי חכמים וכו'. משנה שם (דף ע"ב:):
כ״א
ומה שכתב שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם. כן נלמד מדברי משנה זו:
כ״ב
הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ח:) תנן מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובפ״ב דנדרים (דף פ״ט) אמרי' דהא דתנן זה הכלל כל שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה לאיתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל ואמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט) דתנא דבי ר' ישמעאל הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר.
ומ"ש רבינו בנמסרה ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין, נראה מדבריו אלה דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו מיירי ומדברי הטור נראה דגם בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר:
כ״ג
שומרת יבם כו'. משנה בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב) וכר״ע וכ״פ הרמב״ן והרא״ש והר״ן.
ומ"ש אפי' עשה בה יבמה מאמר. הכי אוקימנא בגמ' דמתני' בשעשה בה מאמר ואפ"ה אמר ר"ע דלא יפר:
כ״ד
היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו וכו'. טעמו משום דכיון דיבם כמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה בלחודיה דאין לומר כיון דאיכא יבם אע"פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא"כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם והר"ן נסתפק בדבר ולא נזכר למה שכתב רבינו:
כ״ה
נערה שהשיאה אביה וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ט ע"ב) ודלא כרבי יהודה:
כ״ו
נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו אביה וכו'. כן משמע שם בגמרא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע':):
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות נדרים פרק י״א
א׳
קטן בן י"ב שנה וכו'. צ"ע בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה:):
ח׳
היתה מחייבי לאוין ואין צ״ל מחייבי עשה וכו'. קשה דבפ' האשה רבה (יבמות דף צ':) על מתני' דלא זה וזה זכאין במעשה ידיה ובהפרת נדריה אמרינן בגמרא ולא מפר נדריה טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה הכא תתגנה ותתגנה ע״כ. וכיון דטעמא משום הכי הוי א״כ אפילו חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהו מופרים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דאנו כופין אותו להוציא כדקי״ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה ותו בעל הראשון גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים הוי בעלה מדין תורה דהא כיון דנשאת ברשות ב״ד הויא לה כאנוסה ואין בה איסור מדין תורה אלא דרבנן קנסוה דתצא מבעלה הראשון ואע״ג דאין בו איסור אלא מדרבנן מ״מ אינו מפר ואין הפרתו הפרה כ״ש חייבי עשה וחייבי לאוין. ואולי י״ל דמש״ה קאמר רבינו ז״ל הפר נדריה כלומר דבדיעבד הם מופרים אבל לכתחלה ודאי שלא יפר משום דאדרבה בעינן תתגנה ותתגנה וה״ה לבעל הראשון גבי אשה שהלך בעלה אם הפר מופר ולרבותא נקט רבינו ז״ל איסורי לאוין וחייבי עשה וס״ל לרבינו ז״ל דהך טעמא דנתנו בגמרא הכא תתגנה ותתגנה לא סגי אלא לומר שלא נתיר לו להפר לכתחילה אבל מ״מ כיון שמן הדין תפסי קדושין אם הפר מופר דאשתו היא ולפי זה דייק רבינו במ״ש והפר נדריה ולא כדכתב הרב כ״מ ז״ל. זה נראה בדעת רבינו והטור ז״ל בסימן רל״ד שכתב כסברתו:
י״א
נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה כו'. מ"ש רבינו ז"ל ולא שמע ארוסה הוא משום דרבינו איירי בנתגרשה וכיון דמספקא לן אי גירושין כהקמה לכן צ"ל ע"כ שלא שמע דאי שמע אי גירושין כהקמה הרי כשגירש הקים ואין ארוסה אחרון יכול להפר ופשוט הוא זה וכמו שאמרו שם בגמ' גם הטור ז"ל בסימן רל"ב חילק בין מיתה לגירושין כמ"ש הרב כ"מ ז"ל והטור ז"ל כתב בשם רבינו ז"ל דאית ליה דהיכא שמת הארוס אין הארוס אחרון יכול להפר אלא נדרים שלא שמע ארוס ראשון וכתב הרב כ"מ ז"ל דנפקא ליה לטור ז"ל הא ממאי דכתב רבינו ז"ל כאן שסבור הוא בדעתו ז"ל שאין מחלק בין מיתה לגירושין, ובאמת דבר תימה לומר כן דכיון דהטור עצמו מחלק בכך כמ"ש שם בהדיא למה סבור בדעת רבינו ז"ל שאינו מחלק כן ומה גם בהיות הדבר מבואר בגמרא, ולכך נ"ל לומר דהטור לא דקדק מכאן כלל דרבינו ז"ל איירי כאן בגירושין ומפני כן כאן הצריך שלא שמע וכן למטה שכתב נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא שמע ארוסה וכו' הואיל ולא שמע אותה הארוס הראשון לא תלה רבינו הטעם שם בלא שמע ארוס הראשון אלא מפני דאיירי בגירושין אבל מה שדקדק רבינו ז"ל דהוא משום שכתב רבינו ז"ל גבי נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום כו' ונדרה בפני ארוס הראשון שמת קודם שישמע משמע ליה לטור ז"ל מדכתב בסוף דבריו שמת קודם שישמע משמע דטעמא תלוי בכך ומפני כן ארוס אחרון מפר דאי לא אמאי תלי טעמא בכך אי לומר דאין האב מפר הנדרים ששמע הארוס זה אי אפשר דבהדיא כתב לקמן שמע אביה ושמע הארוס ושתק דהאב יכול להפר אלא בא לומר דאין ארוס אחרון יכול להפר אלא מפני שלא שמע ארוס ראשון ואע"ג דברייתא נקט האי דינא הכי דמת הארוס ולא הספיק לשמוע וכמו שאמרו שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע סבור הטור דברייתא אורחא דמילתא נקט וכדכתב הרב כ"מ ז"ל דמשום דלא שמע לה הפר אבל רבינו ז"ל שכתב שמת קודם שישמע בסוף דבריו משמע ליה לטור ז"ל דדעת רבינו ז"ל הוא דבהכי תלי הפרת ארוס אחרון ואע"ג דגבי גירשה הארוס אחר ששמע כתב רבינו הרי זה ספק אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום א"כ משמע דאע"ג דשמע הארוס יפר ארוס אחרון סבור הטור ז"ל דדעת רבינו ז"ל הוא לחלק בין גירושין למיתה דבגירושין שכבר סלק כחו ודאי דהארוס אחרון מפר שהוא נכנס במקומו אבל כשמת שלא סלק ארוס ראשון כחו אין כח לאחרון להפר דאינו יורש לראשון דאינו כמו הגירושין דהראשון כבר סלק כחו ונותנו לאחרון. זה נראה לתת קצת טעם לטור ז"ל למה שהבין בדברי רבינו ז"ל דאי כמ"ש הב"י ז"ל בכוונתו א"כ נשוי ליה טועה בדבר דלא טעו בזה דרדקי דבי רב, אבל במ"ש הוא קצת טעם לדברי הטור ורבינו ז"ל שכתב שמת קודם שישמע נראה ודאי דאין טעמו כמו שהבין הטור ז"ל דהיכא דשמע ארוס ראשון אינו מפר ארוס אחרון אלא לרבותא קאמר הכי אע"פ שלא שמע ארוס ראשון והפר האב ונמצא דחלק הארוס הוא קלוש מאד דהרי הוא לא שמע בחייו והאב בהפרתו קלש ליה טובא ואינו כדאי להורישו לאביו ולארוס אחרון קמ"ל דמפר. ומ"ש שמת קודם שישמע ה"ק אע"פ שמת קודם שישמע וכ"ש כשמת אחר שמועה, ומ"ש כאן הרב בעל כ"מ ז"ל בתוך דבריו ורבינו ז"ל לא נקטה בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דאפילו נתגרשה וכו' ט"ס יש כאן בודאי דדברים אלו לא יפלו אלא על החלוקה האחרת שכתב רבינו ז"ל לקמיה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה דהתם נקטיה בלא שמע משום הך טעמא אבל הך חלוקה דאיירינן השתא בשמע היא:
י״ד
נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה וכו'. בפ' נערה מאורסה (דף ס"ח:) איכא תרי ברייתות בברייתא קמא אמרו אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע וכו' אבל אם שמע וקיים כו' אינו יכול להפר שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וכו' שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר (אלא) בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל א"ר נתן הן הן דברי ב"ש וב"ה אומרים אין יכול להפר ע"כ ובברייתא בתרא (בדף ע"א) הביאו ברייתא אחרת ובה ב' חלוקות מהברייתא קמייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפילו מאה פעמים אביה ובעלה אחרון מפירים נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א"ר נתן הן הן דברי ב"ש אבל ב"ה אומרים אינו יכול להפר ע"כ. ופירשו רבנן קמאי דחלוקה קמייתא דברייתא בתרייתא היא דברי הכל והוא דעת רבינו ז"ל וכדכתב הרב כ"מ ז"ל ולתרץ הקושיא דברייתא קמייתא קאמר ב"ה דאינו יכול להפר וכאן אמרינן דמפר אב וארוס חלקו דשאני הכא דאיכא ארוס כדכתב הר"ן ז"ל. ובחלוקה בתרייתא דברייתא בתרייתא איכא לאקשויי ג"כ דבברייתא קמייתא משמע דמודה ב"ה דצריך להפר דע"כ לא פליגי ב"ה בברייתא קמייתא אלא בחלוקה דשמע אביה והפר לה ולא שמע הבעל משום דקליש חלק הבעל טובא דכיון דהאב הפר חלקו והוא קיים אבל בחלוקה דלעיל דהפר הבעל חלקו והאב לא שמע מודה ב"ה דאב מצי מפר דלא קליש חלק האב כיון דהמפר מת כדכתב הר"ן ז"ל שם בהדיא וא"כ היכי קאמרי ב"ה בברייתא בתרייתא היכא דשמע בעלה והפר לה דאינו יכול להפר האב, ותירוץ דבר זה מתבאר מדברי המפרשים התוס' ז"ל והרא"ש והר"ן ז"ל דהך חלוקה דברייתא בתרייתא איירי בנתארסה וכיון דאיכא ארוס אחרון לא מצי אב מפר לחודיה נהי דהיכא דמת ארוס ראשון ונשאת האב יכול להפר אבל כל כמה דלא הפר ונתארסה בין כך ובין כך אז כיון שיש ארוס אחרון אינו יכול האב להפר, נמצא לפ"ז דהיכא דשמע בעלה והפר ומת אב יכול להפר אבל אם לא הפר ונתארסה ודאי דאז אין יכול להפר בלא ארוס אחרון וא"כ נמצאו הב' דינים שהזכיר רבינו ז"ל בזה אחר זה הם רישא וסיפא דברייתא בתרייתא דדין נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס היינו רישא דדברי הכל היא ודין שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח"כ שמע אביה היינו דינא דסיפא דברייתא דאיירי בנתארסה לדברי הכל אפילו לפירוש התוס' והרא"ש ז"ל דסברי דרישא לאו דברי הכל היא וזהו זולת מ"ש הרב כ"מ ז"ל דרבינו לטעמיה אזיל דאית ליה דרישא דברי הכל ומפליג בין היכא דאיכא ארוס אחרון להיכא דליכא, דאינו כן אלא אפילו לפירוש התוס' ז"ל דרישא לאו דברי הכל הך הוי סיפא דברייתא דמשום דנתארסה ואיכא ארוס מפר נדריה אבל בברייתא קמא ליכא ארוס גבי שמע בעלה והפר ולכך קאמר דמפר האב לבדו ולא פליגי התוס' והרא"ש ז"ל על רבינו ז"ל דמחלק בין היכא דאיכא ארוס להיכא דליכא ארוס אלא לענין הפר אב שכיון שהוא קיים וקליש חלק הבעל אפילו דאיכא ארוס אחרון אינו יכול להפר כמו שהשיג עליו הטור ז"ל. אלא שמ"מ קשה לי דרבינו ז"ל כתב לקמן שמע ארוס והפר לה ומת ואח"כ שמע האב או ששמע האב וכו' אין האב יכול להפר לבדו נדרים אלו וכו' אלא בשותפות ארוס אחרון, ומדכייל רבינו ז"ל הך חלוקה דשמע ארוס והפר לה ומת עם חלוקה דשמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע משמע דתרוייהו שוים וכיון דהיכא דשמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אינו יכול להפר אפילו שלא נתארסה לאחר כדאמרינן בהדיא בברייתא קמייתא דב"ה אומרים דאין יכול להפר לבדו אלא צריך שיתארס ואח"כ יפר בשותפות עם הארוס א"כ גם בחלוקה דשמע ארוס ומת ג"כ צריך עכ"פ שתתארס כדי שיוכל האב להפר בשותפות הארוס ולא שיוכל להפר לבדו היכא דליכא ארוס דהנהו תרי בבי כייל רבינו ז"ל בחד לישנא דכתב בהן אין האב לבד יכול להפר וכו' אלא בשותפות ארוס אם נתארסה וכי היכי דפירוש אין האב יכול לבדו משתמע בחלוקה דשמע האב והפר לה ומת דאין יכול להפר בשום צד בין היכא דליכא ארוס בין היכא דאיכא ארוס הכי נמי החלוקה אחרת. לכך נ"ל לומר דרבינו ז"ל סובר כחד פירושא דפירשו התוס' ז"ל דפירשו דברייתא קמייתא דב"ה דפליגי אשמע אביה והפר ה"ה דפליגי אשמע בעלה והפר דחד טעמא הוא דכיון דקליש החלק האחר אינו יכול להוריש לאב להפר ולפי זה שתי החלוקות שוות דאי ליכא ארוס אין יכול להפר האב בין היכא דהפר האב ומת בין היכא דהפר האב ומת הבעל ואי איכא ארוס יפר בשותפות הארוס דאתו דברי רבינו ז"ל כפשטן וחלוקה דברייתא בתרייתא דקאמרי ב"ה דאינו יכול להפר גבי שמע בעלה והפר אפילו בלא נתארסה הוי וברייתא קמייתא דפליגי ב"ה ארישא דשמע בעלה והפר נמי קאי וכבר נזכר פירוש זה בדברי הרב ב"י ז"ל בסימן רל"ד בדעת רבינו ז"ל אלא שלא יכולתי להלום (אולי) דברי הרב ב"י ז"ל כן במ"ש שם. ועוד י"ל דשפיר סבר דנקטינן כברייתא זו דכב"ה נמי אתיא דהכא במאי עסקינן דשמע אב בחיי הבעל ומש"ה מת הבעל נתרוקנה רשות לאב אבל היכא דלא שמע עד שמת הבעל בההיא אמרי ב"ה אינו יכול להפר, אלא שמדבריו ז"ל בפרק הנזכר נראה דלעולם לא נתרוקנה רשות לאביה לבדו בנדרים שנדרה בחיי ארוס ראשון ע"כ דבריו. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל דנראה דדעתו ז"ל דבתירוץ הראשון היה סובר דהיכא דשמע האב ושמע הארוס ומת דאין האב יכול להפר ולא עוד אלא שתקע עצמו לדבר זה וכתב אלא שמדבריו ז"ל וכו' ואיך אפשר לומר כן והלא בהדיא כתב שמע אביה ולא שמע הארוס וכו' או ששתק ומת כו' האב יכול להפר הרי בהדיא כתב דהיכא דשמע האב בין היכא דשמע ארוס והפר בין היכא דשמע ארוס ושתק היכא דשמע ודאי דיכול להפר וזה פשוט ואי איכא למימר דסברת רבינו ז"ל הוא דהיכא דשמע ארוס והפר ומת אינו יכול להפר האב היכא דשמע אב אחרי מות הארוס כדקאמר הברייתא ולא הספיק האב לשמוע עד שמת דכיון דלא שמע בחיי הארוס קליש זיקתיה טובא ואינו יכול להפר וכדפירשתי לעיל בדברי רבינו ז"ל אבל היכא דשמע אב בכל גוונא דשמע ארוס בין שהפר בין ששתק אם לא קיים בהדיא כתב רבינו ז"ל דיכול להפר האב, ואם דקדק הרב ב"י ז"ל משום שכתב רבינו ז"ל אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס דמשמע דכל דהוי בחיי ראשון אינו מפר האב לבדו ודאי דרבינו ז"ל לאו כללא כייל בכל הנדרים שנראו בחיי ראשון אלא נדרים אלו קאמר כלומר כיון שנראו בחיי ראשון והאב הפר חלקו וקליש חלק הבעל אינו יכול להפר אלא בשותפות הארוס אבל היכא דשמע אביה ושמע ארוס בהדיא כתב רבינו ז"ל לעיל דהיכא דמת ארוס האב יכול להפר בלי שום ספק כדכתיבנא: אביה וארוסה האחרון וכו'. הטור ז"ל כתב בדין זה דהיכא דשמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל דוקא שמת ביום שלאחר שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד, נראה טעמו של הרמב"ן ז"ל מפני שהוא מפרש ברייתא קמייתא כפירוש רש"י ז"ל שכתב גבי שמע אביה והפר דפליגי ב"ש וב"ה דלב"ש מפר חלק הבעל לבד ובית הלל סברי צריך שיפר יחד חלקו וחלק הבעל ופסק כב"ה ולא כפירוש רבינו ז"ל ושאר המפרשים דמפרשים דב"ה סברי דאינו יכול להפר משום צד ומפני כן כתב הרמב"ן ז"ל דכשהוא ביום השמיעה יכול להפר הכל ביחד ואם עבר יום השמיעה של אב כיון דאינו יכול להפר חלקו עם חלק הבעל ביחד אינו יכול להפר וכיוצא בזה כתב הטור ז"ל לעיל באותו סימן ודוקא שמת ביום שמיעתו ולא קיים הנדר או שהפרו קודם שמת אע"פ שהפר חלקו צריך האב לחזור ולהפר כל הנדר אחר שמת אלא דאיירי הטור ז"ל דהפר הבעל ולא הפר האב, וטעמו של הטור ז"ל משום דכיון דבברייתא בתרייתא קאמרי ב"ש היכא דהפר הבעל ומת דהאב חוזר ומפר חלקו של בעל אע"ג דב"ה פליגי לאו בהא פליגי אלא משום דסברי דכיון דאיכא ארוס בחלוקה בתרייתא איירי בנתארסה לכך אינו יכול להפר בלא ארוס אבל היכא דליכא ארוס דיניה דב"ש אמת ומודה ליה ב"ה דחוזר ומפר חלקו של בעל יחד עם חלקו:
י״ז
אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון וכו'. וא"ת למה ליה למימר עם הבעל האחרון לימא ויפר האב לבד דאם גירושין כשתיקה יכול האב להפר ואי לא לא. וי"ל דרבינו ז"ל נקט כלישנא דגמ' דאמרו שם (דף ע"א:) למאי נפקא מינה כגון שנדרה ושמע בעלה וגירשה ואהדרה ביומיה. ובגמרא נמי הוה מצי למנקט בלא אהדרה אי מצי מפר בעל אלא האי דנקט אהדרה ביומיה להודיענו דאי לאו אהדרה ביומיה לא מצי מפר אפילו הוו גירושין כשתיקה אע"פ שאינה תחתיו בסוף היום כדכתב שם הרא"ש ז"ל, אבל מ"מ קשה אמאי לא נקט כי לישנא דגמרא להודיענו חידוש זה וצ"ע:
י״ח
אפילו שמע הבעל קודם שימות וכו'. הר"ן ז"ל סובר דאדרבא רבותא טפי הוי לא שמע משמע דכתב גבי שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב דלרבותא נקט לא הספיק הבעל לשמוע אע"ג דלא שמע וחלקו קלוש ולימא דלהאי פורתא נתרוקן רשות לבעל קמ"ל, ורבינו ז"ל אינו סבור כן אלא כדכתב הרא"ש ז"ל גבי חלוקה דשמע בעלה והפר לה דהוא כתב שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק וכו' וקמ"ל הך בבא וכו' אבל היכא דשמע בחיי האב והיה ראוי להפר אם מת האב יפר הכל קמ"ל ע"כ. ולכן כתב אפי' שמע הבעל וכו' אבל אין חילוק בין הר"ן ורבינו ז"ל כלל לענין הדין דכ"ע סברי דבכל גוונא לא נתרוקנה רשות לבעל ואינו יכול להפר ולאפוקי ממאי דכתב הרב ב"י ז"ל בסימן רל"ד על לשון זה של הרא"ש ז"ל וכבר כתבתי בסמוך שגם הרמב"ם ז"ל כתב בזה שאינו יכול להפר כאילו היא מחלוקת בדבר ואינו כן אלא מאי דמסכים הרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא דהוי חלוקה דשמע רבותא טפי מלא שמע, ולתרץ אמאי נקט לא הספיק בברייתא הר"ן ז"ל כתב בשם רבנן קמאי דלאו דוקא והרב ב"י ז"ל כתב דאורחא דמילתא נקט, ול"נ לתרץ דד' פעמים איכא לא הספיק בברייתא דלעיל ולא הספיק קמא נקטיה אגב תניינא להודיענו דאע"ג דלא שמע האב בחיי הבעל נתרוקנה לו רשותו כדכתב שם הרא"ש ולא הספיק דבבא תליתאה אגב דבבא רביעאה אתא להודיענו דאע"ג דהאב הפר והבעל לא שמע וא"כ קליש חלקו טובא ואינו ראוי להורישו לאב קמ"ל ב"ש דאפ"ה מופר:
י״ט
נדרים אלו שנראו לארוס ראשון וכו'. קשה דבפ' נערה מאורסה (דף ע"א) אמר דילמא ה"מ שלא נראו לארוס ראשון וכו' אבל נדרים שנראו לארוס ראשון ופירושו ששמע הארוס וכאן איך כתב אחרי חלוקות שנראו לארוס ראשון הא החלוקה דשמע אב ומת הבעל קודם שישמע הא לא נראו לארוס דלא שמע הארוס ודוחק לומר דלא קאי אלא אחלוקה קמייתא דשמע ארוס והפר לה ומת כו'. ואפשר לומר דפירוש נראו לארוס דרבינו ז"ל אינו כפירוש נראו לארוס דגמרא אלא שנדר בחיי ארוס קאמר. וכבר אפשר לפרש דרבינו ז"ל סבור דנראו לארוס דגמרא נמי בכה"ג הוא ונדר בחיי ארוס והכי קאמר דילמא ה"מ נדרים שנדרה קודם שנתארסה אבל נדרים שנדרה בחיי ארוס ראשון לא ואע"ג דהרא"ש ז"ל כתב דנדרים שנדרה קודם שנתארסה נפקא מדקאמר אשר אסרה לא משמע ליה לרבינו ז"ל הכי ותירץ שמואל דמעליה נפקא והביאו בגמרא תניא כוותיה דשמואל במה שהביאו ראיה מקרא דעליה דאי לאו הכי אלא משום דכתיב אסרה כדכתב הרא"ש ז"ל היכי קאמרה הברייתא דאפי' שמע הארוס הא ממשמעותא דאסרה לא הוה נפיק אלא שנדרה כבר או על הרוב שנדר בחיי ארוס ראשון אבל לא ששמע ארוס ראשון אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא יתירא דעליה אתי שפיר דעליה בכל גוונא משמע כיון שהם עליה יכול להפר וזהו סיום שהביאו מהברייתא לשמואל דמפקינן ליה מיתורא דעליה ולא ממשמעותא דאסרה ולפי זה אתי שפיר דשמואל לא משמע ליה מתני' דאיירי בשמע ארוס אלא מברייתא שמעינן הך דלפירוש רש"י ז"ל ושאר המפרשים דמשמע ליה לשמואל מתניתין הכי תיפשוט ממימריה דגירושין לאו כהקמה וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל ותירץ דאינו רוצה לפשוט ממימריה ולפירוש שכתבתי ניחא והשתא אתי שפיר דלשון נראו לארוס שכתב רבינו ז"ל הוי כלשון הגמרא. והך חלוקה דכתב רבינו ז"ל ששמע אב והפר דאין האב לבדו יכול להפר היא חלוקה בתרייתא דברייתא דאמרי ב"ה דא"צ להפר ולא צריכינן לומר דנפקא לן מדיוקא דחלוקה קמא דברייתא כדכתב הרב כ"מ ז"ל:
כ״א
שהבעל מפר נדרי אשתו כו'. בעיא היא בפ' נערה מאורסה (דף ע"ב:) ואע"פ שאין במשנה זו הכרח דכבר דחו בגמרא דאמר לה לכי שמענא מ"מ פסק רבינו ז"ל דמפר בלא שמיעה משום דרמי בר חמא אמר את"ל בעל מפר בלא שמיעה וכל את"ל פשיטותא הוא לדעת רבינו ז"ל וכן כתב הרב כ"מ ז"ל בפ' שלאחר זה, אבל מ"ש כאן שנלמד מהמשנה הזאת אינו מכוון דאין ללמוד ממשנה זו כן דכבר אפשר לפרשה ולומר דלכי שמענא קאמר וכו' והטור ז"ל בסימן רל"ד הביא משנה זו אע"ג דהוא פוסק לחומרא דבעינן שישמע קודם שיפר ומפני כן לא כתב אלא משנה כצורתה ולא סיים האי סיומא דסיים רבינו ז"ל שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם:
כ״ב
שאין הבעל מפר בקודמין וכו'. לשון רבינו ז"ל כלשון הגמרא שאמר שם (דף מ"ח:) או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל (שאין הבעל מפר בקודמין) ואם מדברי רבינו ז"ל היה מוכרח לומר דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה דוקא מיירי כדכתב הרב כ"מ ז"ל הוה תיובתא לטור ז"ל דפליג על רבינו ז"ל לשון הגמרא שהוא כלשונו אלא שאין הלשון מוכרח כ"כ דיש לפרש דהכי קאמר אע"פ שכשנדרה היה ברשותו להפר ואע"ג דהשתא אינה ברשותו עדיין לגמרי ניזיל בתר מעיקרא קמ"ל דאינו מפר בקודמין אבל מ"מ ה"ה הנדרים שנדרה אח"כ ג"כ אינו יכול להפר אי נמי אתא לומר דאפי' כנסה לגמרי הבעל אינו יכול להפר דאין הבעל מפר בקודמין ומ"מ כיון דפשט דברי הגמ' לא משמע כדברי הטור ז"ל דמשמע אין הבעל מפר מה שנדרה קודם שנמסרה אבל לא אחר שנמסרה ורבינו ז"ל תפס לשון הגמרא כתב הרב כ"מ ז"ל דרבינו ז"ל פליג על הטור ז"ל:
כ״ד
אפילו עשה בה היבם מאמר וכו'. פשוט הוא דכיון דבגמ' (דף ע"ד:) אוקימו בעשה בה מאמר ואמר ר' אליעזר יפר בשותפות משום דקונה קנין גמור ולר"ע לא יפר בשותפות א"כ משמע דאע"ג דעשה מאמר אינו מעלה ואינו מוריד ואע"ג דנראה מלשון הטור ז"ל בריש סי' רל"ד הפך זה כבר יישבו הרב ב"י ז"ל שם עיין שם ומוכרח הוא:
כ״ה
נערה שהשיאה אביה וכו'. כתב הרב כ"מ ז"ל דפסק רבינו ז"ל דלא כר' יהודה והיינו לפי פירוש רבינו ז"ל שפירש בפירוש המשנה כן אבל להר"ן ז"ל ולשאר המפרשים ז"ל לא פליג ר' יהודה על רבנן:
כ״ו
נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו נדריה כו'. גם זה מתבאר מאותה משנה וכמו שהעלה שם רבינו ז"ל בפירוש המשנה:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק י״א
ג׳
כיצד כו'. הנה מדברי רבינו מוכח דס"ל דהא דקי"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא זה רק בבן י"ג או בבת י"ב ולא הביאו ב' שערות דלגבי עונשין אזלינן ג"כ בתר סימנים אבל לגבי נדרים רק בתר שנים וזהו מה דאמר בגמ' נדה דף מ"ה ע"ב סד"א בודקין לעולם ר"ל דבן י"ג שלא הביא ב' שערות יהא נמי צריך בדיקה קמ"ל אבל בהביא ב' שערות לכ"ע לא הוה ס"ד דהא צריך בדיקה ובזה א"ש מ"ש התוס' כאן דף מ"ה ד"ה אילימא דאמרינן דמסתמא יביא בזמנו דבאמת א"צ כלל גבי נדרים שיביא ב' שערות ומה דמקשה בגמ' שם אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא זה ר"ל אם ס"ל דמופלא סמוך לאיש מדרבנן וע"ש ברש"י שכתב דמופלא סמוך לאיש לא הוה משום שאינו יודע ולכאו' הא מצי למימר דכאן שוב לא שייך מש"כ התוס' שם ד"ה אילימא ודף מ"ו ע"ב ד"ה ר"י דמסתמא יביא ב' שערות בזמנו דהא חזינן שלא הביא וכעין מש"כ התוס' ב"ב דף קנ"ד ע"ב ע"ש ובאמת י"ל כך דכבר כתבתי בהל' אישות דהב' שערות מתחילין תיכף ליגדל רק שנעשו כשיעור בזמן שהגיע לשנים ואם נעשו כשיעור קודם הוה שומא וזה באמת הך מחלוקת דר"י ור"י כאן דף מ"ו גבי בן ט' שנים דלא ר"ל שנעשה גדול בהשנים רק דר"ל דאם השערות עומדות עד לאחר זמן גדלות לא הוי שומא וזה מדקא' שם ועודם בו ורק מכאן ולהבא הוה גדול וכן מבואר בירושלמי פ"א דקדושין ע"ש דהוה בעיא וכן י"ל דהך מחלוקת דשם דתוך זמן כלאחר זמן הוא ר"ל ג"כ רק לענין השערות ולא לענין השנים וכן מוכח בתוספתא דנדה פ"ו ע"ש וזהו ג"כ כונת רש"י גיטין דף ס"ה ע"א חולצת ור"ל רק אשערות דלא הוה שומא ולא כתוס' כאן ד"ה ר"י. ועי' בהך דנזיר דף ל' ע"א בתוס' ד"ה ה"ג שכ' שהם שומא אף אם הביא ואף דזה קאי לריבר"י וריבר"י ס"ל דהוה סימן וצ"ל דרק מכאן ולהבא כמבואר בירושלמי דקדושין הנ"ל וע' ברש"י קדושין דף פ"א ע"ב ד"ה תנוקת וע' ברכות דף מ"ז ע"ב גבי קטן פורח ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל ג"כ כן כגון שיש לו סימנים אך לא נגמרו וזה עדיף מנגמרו דאז הוה שומא. אך לשיטת רבינו קשה וצ"ל דס"ל דכן הך מחלוקת דגבי תרומה ע' בפ"א דתרומות מ"ג ובגמ' כאן ר"ל ג"כ כה"ג דלר"י רק אם לא הביא ב' שערות דהיינו בן י"ג ולא הביא ב' שערות דנדריו קיימין אז דוקא תרומתו תרומה ולר"א אף במקום שנדריו נבדקין ג"כ תרומתו תרומה וא"ש גירסת הגמרא דידן דלא כשיטת הירושלמי ואנן קי"ל בזה כר"י דרק אם נדריו קיימין אבל לר"מ בירוש' דפליג ע"ז שם וס"ל דאף אם הגיע לשנים כ"ז שלא הביא ב' שערות לא כלום והגמ' מקשה אליביה וא"ש. ועי' מש"כ רבינו בפיה"מ בנזיר דף כ"ח ע"ב מוכח ג"כ כן ובשקלים פ"א וכן מה דס"ד לר"ה דלוקה על נדרו ר"ל ג"כ כגון בן י"ג ולא הביא ב' שערות וע' בתו"כ פ' אמור פ"ו דאמר שם בן ט' גבי אכילת תרומה ע"ש ושם בסוף פ' בחקתי ע"ש בפי' הראב"ד וכן הך דתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ר"ל ג"כ כה"ג ולכך מבואר בנזיר דף ס"ב ע"א דלגבי ב"נ לא תליא בשערות רק בשנים וע' תוס' ערכין דף ג' ע"א ד"ה מופלא ע"ש ובנזיר שם יש קרא ע"ז משום דהו"א דזה בגדר דין לא בגדר נדר כיון שדמיו קצובין וכעין הך דתמורה הנ"ל וע' בספרי פ' נשא ופ' מטות דמבואר שם כה"ג ע"ש ובזה א"ש מה דהגמ' בנדה שם לא מקשה מהך דיבמות דף ק"ח גבי הפרת נדרים. ועי' תוס' כתובות דף ק"א ע"א ד"ה ובהפרת ע"ש משום דס"ל לגמ' דקאי שם על הני דנדריה נבדקין דהרי א"ש דממאנה ובהגיע לזמנה חיישינן שמא נשרו לכך לא מקשה מזה ומקשה רק מהך ברייתא דשם דס"ל דמיירי אף במי שנדריה קיימין וזה דאמ"ש ממ"נ אי דרבנן דרבנן ר"ל דאם מיירי בזמן שנדריה נבדקין מהני הפרה ואי בזמן שנדריה קימין מ"מ לענין עונשין עדיין היא קטנה אך מ"מ יקשה מזה לר"ה הנ"ל. ובאמת בירושלמי ביבמות שם נקט ליתא הפרת נדרים וזה כונת הירושלמי שם דאמר על דעתיה דכהנא במחלוקת ר"ל לפמ"ש לשיטת רבינו דגם בת י"ב בלא שערות הוה מופלא וא"כ לרב כהנא הוי רק מדרבנן וא"כ גם שם יכול להפר ואיך נקט ממאנת לכך אמר מחלוקת ר"ל כר"י ור"ש דס"ל בנדה דף נ"ב ובירושלמי פ"א דיבמות דאף לאחר י"ב יכולה למאן דהיינו עד בגרות וכבר הארכתי בזה בח"א ע"ש. ולר' יוחנן דס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא והך מפר נדריה דקתני ר"ל קודם י"ב ובזמן שנדריה נבדקים דאז לכ"ע הוה דרבנן ואז ממאנת לדברי הכל. וכן נראה דהך מחלוקת דרבי ורשב"א שם דף מ"ה ע"ב הוא ג"כ כה"ג ר"ל בלא הבאת שערות וע"ש דף מ"ז ע"ב שהאשה ממהרת להביא וברש"י כתובות דף נ' ע"א ע"ש בתוס' ובפיהמ"ש לרבינו יומא דף פ"ב ע"ש. והנה עי' לקמן בהלכות נזירות פ"ב הי"ג במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל אם גבי נזירות הוה מופלא סמוך לאיש דאוריית' והטעם משום דזה בגדר קרבן ובאמת מה דאמר בגמ' יכול יהא חייב על הקדישו קרבן לפי המסקנא דשם מה ר"ל וי"ל דקאי על מד"א בירושלמי פ"א דתרומות לגבי שחוטי חוץ אם שחט את קדשיו בחוץ אם חייב ועי' בירושלמי פ"ג דמעש"ש גבי גזל דהכל מודים דאין חייב קרבן עד שיביא ב' שערות ר"ל דקרבן הוה משום עונש וכ"כ בזה ועי' לקמן בהל' שגגות גבי שפחה חרופה אם קטן חייב קרבן. והנה בנדה שם דף מ"ה ע"ב דאמר סד"א כו' אבל היכא דקאמר אינהו ונ"ל דר"ל דצריך שאנו נדע שהם כך וכך שנים אבל אמירת עצמן לא מהני ועי' בהך דקדושין דף ס"ג ע"ב דרק אב נאמן ע"ז אבל הם עצמן אין נאמנים ע"ז אף לענין נדרם:
ח׳
ומאימתי כו' משתכנס לחופה כו' ור"ל דאף למאן דאמר בכתובות דף מ"ח ע"ב ולקמן בהלכה כ"ב דלאחר מסירה יצאה מרשות האב שזה רק שאינה עוד ברשות האב אבל מ"מ לא נכנסה לרשות הבעל ג"כ לענין הפרה וכמבואר בירושלמי שם. וע' מש"כ רש"י נדרים דף פ"ט ע"א ד"ה זה הכלל דמשמע שם מלשונו דעדין לא הגיעה לרשות הבעל ואם נדרה אז לא מהני הפרתו. ועיין בהך דיבמות דף נ"ו ע"א גבי ביאת שוגג ביבמה אם מהני להפרת נדרים לשמואל ומשום דביאת שוגג לא הוה רק שנסתלק מעליה שם של בעל הראשון אבל עדין לא נכנסה לרשות הב' לגמרי. וע' בירושלמי כאן פ"ו ה"ו גבי מיעדה לבנו קטן מי מיפר לה ע"ש ועיין ברא"ש כאן דף ע"ג ע"א גבי חרש שכ' שם דחרש מדרבנן אינו יכול להפר ברמיזה וע' לקמן פי"ב הי"ד מש"כ רבינו גבי קטן ואמאי הא משכחת לה בחרש שיבם אשת פקח וכן גבי קטן לשיטת רבינו ורש"י דהוה מה"ת קנויה לו וע"כ צ"ל דאך נסתלקה מראשון אבל אינה של שני ויהי ג"כ נ"מ לר"ש בהך דיבמות דף י"ח ע"ב ודף כ' ע"א גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו אם בא עליה ביאת שוגג לשמואל ואח"כ נולד לו אח ואח"כ מת המיבם אם מותרת להתיבם לו ועי"ש ברש"י ד"ה אוסר דכ' דהטעם דהשלישי בא מכח הב' ובתוס' שם כתבו דיכול להחזירה אחר גירושין ועיין בירושלמי דיבמות פ"ו דמוכח שם דאף לאחר ביאת שוגג מ"מ יכול לגרשה בגט ולהחזירה אבל אם נימא כטעם רש"י י"ל דגבי ביאת שוגג כיון דלא נקראת אשת שני אסורה על השלישי משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. ובאמת זהו כונת הירוש' פ"א ה"א ביבמות ר' יודן בעי כמאן דאמר הוא אינו חייב כו' ודכותיה בא עליה נאסרה כו' ולכאו' הוא תמוה הא ודאי הרי נעשית אשתו גמורה רק דר"ל כגון ביאת שוגג דכיון דהקנין הוא רק מחמת שהיתה אשת הראשון י"ל דעדין יש שם הראשון עליה וכן נ"מ אם יש עליה שם אשת ב' מתים וגם נ"מ להך דיבמות דף ס"א גבי נתמנה אח"כ להיות כה"ג וע"ש בירושלמי דלר"א בן ערך דס"ל דמאמר הוה קנין גמור הוה זה כמו אירס גלם לגבי כה"ג ע"ש והנה באמת זה תליא מה הוא יבום אם להפקיע זיקת הראשון או שתהיה קנויה לו וזה באמת כונת רש"י ז"ל ביבמות דף ו' ע"א גבי שכן הכשר מצוה ע"ש בתוס' מה שהקשו עליו אך כך דגבי כבוד אב ובנין בית המקדש הוה המצוה הדבר ובלא הדבר ליכא מצוה אבל גבי יבום כיון דחזינן דאם חלץ לה פקעה המצוה א"כ נמצא דאין המצוה זה הדבר רק ע"י הזיקה נתחייב בהמצוה וא"כ י"ל דהערוה עושה פעולה שתפקע הזיקה וממילא ליכא כאן מצות יבום ובזה א"ש מה שהקשו התוס' שם דף ט' ע"א ד"ה והרי דאמאי לא אתי עשה כו' רק כיון דס"ל דאין קדושין תופסין עי"ז פקעה הזיקה דלא עדיפא מקדושין. וע' בירושלמי יבמות פ"א ה"א דאמ"ש מה ביניהן ור"ל לר"ע ושיטתיה דאין קדושין תופסין. אך זה תליא אם הזיקה באה מחמת היבום או היבום מחמת הזיקה וע' ביבמות דף נ"ב ע"ב במחלוקת דר' ורבנן ע"ש בתוס' ד"ה או ור"ל ג"כ כך אם הזיקה הוא מחמת הדין או הדין הוא מחמת הזיקה. ועיין בהך דמכות דף ח' ע"א במד"א שם דכיון דאם מצא חרוש כו' לאו מצוה וביבמות דף ו' ע"ב תוס' ד"ה טעמא ופסחים דף ע"ה ע"א בתוס' גבי אבר. אך כך דנ"מ דאם עכשיו שצריך לעשות הדבר הוא דצריך הדבר ואם יש הדבר אז אין צריך לדבר או דכיון דיש הדבר הרי ישנו וזהו ר"ל ג"כ בהך מחלוקת דזבחים דף י"ג ודף ט"ו גבי הולכה דהוי עבודה שאפשר לבטלה דלא הוי עבודה לר"ש אם ר"ל דאז אין צריך להוליך או דהוי כמו הוליכן וזה תליא בהך פלוגתא דאביי ורבא בספ"ק דזבחים גבי הך דהא בעי לאמטוי ע"ש. ועיין תוס' מנחות דף ב' ע"ב ד"ה שחיטה מ"ש לר"ש גבי קבלה הא אפשר לבטלה ע"ש אך באמת זה תליא אם מה שא"צ הוא מטעם דלא בעי או מטעם דהוה כמו נתקבל ע"ש דף כ"ו ע"ב מה דפליגי שם אם פסלתו שמאל וע' בהך דיומא דף מ"ח ע"א גבי קטרת דהוי שם בעיא אם משום דא"צ כלי או דהוה ככלי ע"ש בתו"י ודבריהם תמוהים מהך דמנחות וזהו באמת ג"כ כונת הגמ' בזבחים דף צ"ב ע"ב גבי עוף בנשפך על הרצפה ע"ש ברש"י ולקמן אאריך בזה וע' בהך דמנחות דף כ"ז ע"א מה דמייתי שם תנאים גבי לולב אם צריך אגד וכן בסוכה דף י"ג ודף ל"ג ואמאי לא מייתי מהך דסוכה דף ל"ו ע"ב דהוה משנה דמוכח שם דר"י ס"ל דצריך אגד ע"ש דף ל"א ע"ב אך י"ל דהו"א דשם קאי אהך דשם דף כ"ט ע"ב ודף ל"ב ע"א דאם היה פרוד יכפתנו ואך בזה דאף אם אינו פרוד א"צ מ"מ הוה בגדר בל תוסיף כיון דכעת צריך ואם כפות אז הוה כמו שנתקיים הדבר לא שא"צ הדבר וזה יהי' תליא בהך דסוכה דף י"ג ע"א ע"ש בבעל המאור אם אגד בידי שמים שמו אגד. והנה באמת צ"ל דכונת הרא"ש בנדרים שם דף ע"ג גבי חרש משום דהא דמהניא רמיזתו הוה רק דרבנן וכבר הארכתי בזה בח"א אם שייך מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וכונת הירושלמי גבי יעוד של קטן ר"ל כך דהנה ע' בלשון המשנה כאן דף ס"ז גבי הפר האב ולא הפר הבעל ושם דף ס"ז ע"ב מוכח כך דהא דגבי ארוסה צריך גם בעל לא משום דנגרע כח האב רק משום דיש גם רשות הארוס וע' בהך דכתובות דף ל"ט ע"א דאמ"ש גבי אירוסין מי קמפקא מרשותו כו' ור"ל דגבי נשואין הי' הטעם משום דיצאה מרשות האב דהרי גבי מסירה לבעל אף דהבעל עדין אינו יכול להפר מ"מ מרשות האב יצאת משא"כ באירוסין דהטעם רק משום שיש עליה עוד רשות וא"כ נ"מ לפי"ז בנדרים שאין בהם עינוי נפש ובינו לבינה לשיטת רבינו דאב מצי מיפר ולא בעל אז האב לחודי' מצי מיפר דכיון דכאן אין רשות לארוס וגם לא מהני הקמתו כלל בנדרים כיון דהוא אינו יכול להפר וזהו הטעם ג"כ מה דאמרינן בירושלמי כאן פ"ו מיתה כהפרה ר"ל משום דנסתלק זכותו ושוב יכול האב לחודיה להפר ולכך ס"ל להירוש' שם דגבי אב שייך לומר טפי מקלש קליש דעיקר הפרת הארוס הוא שמבטל זכותו שיש לו בהני נדרים ועי' בירושלמי פ"ו דערובין גבי ביטול רשות בשבת דאמר שם ג"כ משום דמיתה כביטול דמיא ע"ש ולכך ר"ל שם לפי גרסת הירושלמי דאם מת הארוס והאב הפיר כבר חלקו דא"צ האב לחזור ולהפר חלקו של ארוס זה רק בששמע הארוס הנדר דאז הוה מיתה כהפרה אבל אם לא שמע אז לא מהני אך זה יהי תליא אם יכול להפר נדרים בלא שמיעה וזהו כונת הירושלמי שם בה"ב הוין בעי מימר ר"ל דסד"א דמת האב לא נתרוקן לארוס זה רק בשלא הפר האב ואף דקי"ל דמיתה כהפרה זה רק כששמע אך מביא ראיה מהמשנה דמהני הפרה אף בלא שמיעה וא"כ יהי' מיתה כהפרה אף בלא שמיעה ומ"מ לא נתרוקן חזינן דאף לאחר הפרה לא נתרוקן וע' בירוש' הוריות פ"ג ה"ג דאף אם נימא דהגדולה מכפרת מ"מ לא נתכפר רק בזמן שנודע לו בשעת הגדולה ע"ש וזהו כונת הירוש' גבי יעוד אם מיעדה לקטן אם נימא דיעוד אירוסין עושה אם אז די באב לחודא כיון דהארוס הוא קטן ואינו יכול להפר והוי כמו שלא זכה כלל וכן ר"ל שם גבי שומרת יבם וגבי קדושי מאה וגבי חרש עי"ש: שם היתה מחייבי לאוין כו'. מבואר בתוספתא פ"ב דיבמות וע"ש בתוס' דף פ"ט ע"ב ובספרי פ' מטות פסקא קנ"ד ע"ש והנה גבי שניה משמע מל' התוספתא שם ביבמות דאינו יכול להפר נדריה ע"ש. אך ע' בירושלמי יבמות פ"ט וכתובות פי"א מבואר להיפך ע"ש. אך באמת ט"ס שם בירושלמי וקאי על ממאנת ור"ל אקטנה מהך דיבמות דף פ"ט ע"ב ע"ש. והנה הטעם גבי שניות דאינו מפר י"ל כמו דאמרינן שם תתגנה ותתגנה וכמו גבי כתובה כמש"כ התוס' גם י"ל דזה תליא במה דמבואר בירושלמי כאן פ"י ה"ה דלר"א היכא דאין חייב לה מזונות אין הבעל יכול להפר וה"נ כן. אך יהי נ"מ לבוגרת ומוכת עץ לכה"ג דאם נשא נשוי אם יכול להפר נדריה ע' בתוס' יבמות דף ס' ע"א גבי בעולת עצמו. והנה בתוספתא שם מבואר דמטמא לאשתו שניה אך בירוש' כתובות הנ"ל משמע דפליגי בזה ע"ש אך לפי שיטת התוס' ורבינו דתליא בירושה וכיון דקי"ל דיורשה ה"ה דמטמא לה וע' ביבמות דף כ"ב דהטעם משום דלאפוקי קיימא א"כ גבי שניות ג"כ כן וגם באמת לפי מש"כ הראב"ד בתו"כ פ' אמור דהא דממעטינן בסנהדרין דף מ"ז פרט לשפירשו אבותיו מדרכי צבור וכן כתב רבינו בפ"ב מהל' אבל ה"ח וס"ל להראב"ד שם דאף בכל העבירות כן וא"כ בל"ז לא יטמא לה והך מיעוט דאשתו פסולה י"ל דקאי אאשתו כהן שנאנסה וכמו הך דיבמות דף צ' וע' ב"ק דף צ"ד ע"ב גבי עושה מעשה עמך דאי בעי תשובה מאי בעי גביה אך י"ל דנ"מ בין ישראל לכהן ולענין חיוב טומאה וזה רק גבי שניות דרבנן אבל לא בממזרת דאורייתא וע' מש"כ הנ"י ביבמות פ"י ע"ש ובמק"א אבאר זה ובמש"כ רבינו בהל' ממרים פ"ו הי"א והי"ב ע"ש וע' במס' שמחות פ"ד דאלמנה לכה"ג נוהג בה אבילות אף דאסור לטמא לה ע"ש וי"ל דרק מדרבנן וכמו קרובי אם וע' בהך מחלוקת דרבינו ורמב"ן ז"ל גבי אחותו הנשואה אם יש בה אבילות מה"ת. וגם י"ל דלגבי אלמנה לכה"ג כיון דיש לה כתובה י"ל ג"כ קבורה מחמת כתובתה וע' כתובות דף פ"א ע"ב ד"ה איקבר ובירוש' שם וכי אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה. אך באמת כך דע' מש"כ רבינו בהל' אבל פ"ב ה"ז גבי אשתו של כהן ובתוס' ביבמות שם דף פ"ט ע"ב אך כך דגבי נשואה גמורה אז החיוב דקבורה הוא מצד הדין לא מצד הכתובה אבל לאחר מסירת שלוחי האב לשלוחי הבעל אז רק מטעם כתובה ועיין בהך דכתובות דף נ"ג ע"א דמוכח שם דגם ארוסה אם היה לה כתובה יש לה קבורה מהבעל וכן יהי' נ"מ גבי יבמה אף דמבואר ביבמות דף כ"ט ע"ב דאין מטמא לה זה רק מחמת דין טומאה אבל מחמת כתובה מוטל עליו לקוברה וכן יהי' נ"מ למה דמבואר ביבמות דף ס' ע"א בהך דאחותו ארוסה שנתגרשה יכול לטמא לה וכן אם מת הארוס שלה איך יהי' הדין גבי יבמה כה"ג אם מתה בעודה זקוקה ליבם אי מטמא לה אחיה. ובזה יש לפרש כונת רש"י גטין דף ע"ט ע"ב ד"ה מטמאין לה מה דכ' אם כהנים הם דקשה היכא משכחת לה הא אסורה לכהן אך ה"ק דר"ל אם היה לה אח כהן וארוס שלה היה כהן ולאחר שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ומ"מ לא מקרי נשואה לענין שהאח עדיין יכול להטמא לה ונתגרשה בגט זה דאז לא האח ולא הארוס יכולין להטמא לה וע' תוס' יבמות דף י"ב ע"א ע"ש בד"ה אחר. והנה ע' ביבמות דף פ"ה ע"א דאמ"ש על אלמנה לכה"ג דהמזונות הוא מתנאי כתובה ע"ש רק מחיים לית לה מחמת עמוד והוצא וע' שם דף נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה מן האירוסין ודף נ"ח ע"א בד"ה דהני. אך יהיה נ"מ לגבי הני דקי"ל דאם נשאו לא יצאו כגון בוגרת ומוכת עץ דשם לא שייך הך עמוד והוצא וכן לגבי אשת כהן שנאנסה שיש לה כתובה ותנאי כתובה כמבואר בנדרים דף צ' ע"ב וכתובות דף נ"א ע"ב גבי שבויה ע' בתו"י נדרים שם ובתוספתא כתובות פ"ב גבי הך דר' זכריה בן הקצב מבואר דיש לה מזונות ע"ש אך המזונות הוה רק בגדר תנאי כתובה ולא בגדר חיוב התורה שהתורה לא חיבה ע"ז וכעין דאמרינן בהך דסוטה דף כ"ו ע"א גבי אשת ממזר שותה סד"א כו' ע"ש. ולכך אמר שם ביבמות דהוה רק בגדר תנאי כתובה ולכך שפיר חל בהך דבכורות דף מ"ה ע"ב דאוסר הנאתו עליה אף דהוא משועבד לה דהיכא דהשעבוד הוא רק בגדר תנאי כתובה אז חל שפיר ע' בהך דכתובות דף ע' ע"ב בתוס' ד"ה שהגיע ויהי' נ"מ ג"כ למש"כ בח"א בפ"ג מהל' נערה בתולה ה"ח אם עבר ונשא חייבי לאוין אם שייך בה הדין של מוש"ר ועיין רש"י מכות דף ט"ז ע"א ד"ה ע"ד רבים שכתב שמצא בה עון וע"ש בתוס' שתמהו עליו אך רש"י ר"ל כגון שעוברת על דת דקי"ל דמצוה לגרשה ומ"מ אם רצה לקיים מקימה כמבואר בסוטה דף כ"ה ע"א ע"ש ובכ"מ ואז חל שפיר הנדר ואם בזה ג"כ יש חיוב התורה שלא לגרשה וכעין דאמרינן בהך דסוטה דף ו' ע"א מי קרמינן עליה ע"ש ברש"י ובתוס' וע' בתו"י נדרים דף צ' ע"ב גבי חרם ר"ג לדידן וע' בירוש' הובא בתוס' סוטה דף ג' ע"א אם לב"ש יכול לגרשה בשביל דברים מכוערים לבד וכן יהי' נ"מ אם לאחר שאנסה נשא את אחותה ואח"כ מתה אם מוטל עליו לקחתה ואף דמבואר בירושלמי בכתובות פ"ג דאף אם מתה כבר נפטר ע"ש בה"ו זה רק שבשעה שאנסה אז היה נשוי אחותה שמתחלה לא חל עליו החיוב לקחתה וע' בירושלמי קדושין פ"א דאמ"ש בה"ג דנ"מ אם מעות הראשונות לקדושין ניתנו אם היה נשוי אחותה ואח"כ מתה אם יכול ליעדה וע"ש בירושלמי דאם היה נשוי אחותה שפיר יכול למוכרה לו אף למ"ד דאין מוכרה לקרובים משום דיש בה צד יעוד לעצמו. וע' בירוש' גטין פ"ז גבי חתכה דדה אם זה הוה ביטול בידים ע"ש. וא"כ יהי' נ"מ לענין שניה וע' בדברי רבינו בהל' אבל פ"א ה"ט מש"כ שם דמשמע דאף אם הרוגי ב"ד עשו תשובה מ"מ אין מתאבלין עליהן ע' סנהדרין דף פ"ה והטעם י"ל דכיון דאינו יכול לקוברם לא חלה עליו אבילות וע"ש דף מ"ז דאינו מבואר כן גם י"ל כיון דדעתו לפנותם אחר שיתעכל הבשר ועיין בתוס' דסנהדרין פי"ז דמשמע שם דשלוחי ב"ד מלקטין עצמות ועיין מש"כ רבינו בהל' סנהדרין פי"ד ה"ט מש"כ שם. וכן נ"מ לאשת כהן שנאנסה די"ל כתובה אם חייב בקבורתה:
ט׳
נערה המאורסה כו' אינה לוקה אך זה רק אם האב הפר לה אח"כ תוך מעל"ע אבל אם לא הפר לה אז נתבטלה למפרע הפרת הארוס וע' מש"כ התוס' זבחים דף ק"י ע"א ע"ש בד"ה ואי. אך זה רק גבי ארוס אבל אם האב הפר לחודי' אז לא לקי אף שהארוס לא הפר לה כלל כן מוכח בירוש' כאן פ"ו ה"א מחמת דהפרת הארוס הוא רק מחמת זכות שיש לו ממעכב ההפרה וכיון שהפר בטלה זכותו וכמש"כ לעיל ועי' בתוס' נדה דף מ"ו ע"ב דעיקר הפסוק בא להשמיענו דיכול לקיים ועי' בהך מחלוקת דדף ע"ח ע"ב ודף ע"ט ע"א אם השתיקה של מעל"ע הוא משום דהוה כמו קיום או רק גזיה"כ דאין רשות להפר רק תוך מעל"ע ע"ש בר"ן וברא"ש ועי' בר"ן דף ס"ז ע"ב ומה דאמר שם בדף ע"ט ושותק ע"מ לקיים ר"ל כך דששתק ע"מ לקיים בפיו דאף דקי"ל דקיום בלב הוה קיום זה רק שלא נתכון להוציא מפיו אבל בנתכוין להוציא מפיו לא הוה קיום עד שיוציא מפיו וע' שבועות דף כ"ו ע"ב גבי הקדש כה"ג וע' בתוספ' פ"ג דמעש"ש דהוה מחלוקת כה"ג ע"ש ועי' במה דמבואר בירושלמי כאן על הך דריבר"י ורבנן אם צריך שיהא כל היום ראוי להפרה אז הוי קיום ע"ש וברא"ש כאן דף ע"א ע"ב דכ' שם דגמרא דידן לא ס"ל זה ועי' בר"ן כאן דף פ"ז ע"ב בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי איני יודע שזה נדר דיש שם סברא דלר"מ לא יפר כלל ע"ש הרי חזינן דאין הטעם משום דזה הוי בגדר קיום רק גזיה"כ דרק אותו היום יכול להפר אך זה פליגי אם רק בזמן שיכול להפר זה עולה לו מן המנין ועי' תוס' כתובות דף ע"א ע"ב דנסתפקו כה"ג אם שאל על קיומו אם הזמן עולה למעל"ע וכאן דף ס"ט ע"א ע"ש בתוס' וי"ל דאף להני דס"ל דלאחר הקמת הבעל יכולה לשאול לחכם ע' דף ס"ט ע"א ברש"י ובירוש' כאן פ"ו ובתו"י דף ח' ע"ב ובמרדכי פ"ד דגיטין מה דהביא בזה בשם הספרי ורש"י יבמות דף כ"ה ע"ב יש לחלק בין היכא דקיים בין היכא דשהה מעל"ע דאז הוה נדר מחמת גזיה"כ ועי' כאן דף ע' ע"א גבי קיים לך שעה אם כיון דמקצת היום קיים י"ל דשוב בטלה ממנו זכות שנתנה לו תורה להפר וכעין שכתבו התוספות ב"מ דף קי"ב ע"א גבי לאו דלא תלין יע"ש ועי' מש"כ התוס' חגיגה דף ב' ע"א ד"ה תשלומין וע' בהך דמו"ק דף כ"ב ע"ב גבי שמועה קרובה ברגל ע"ש אם עולה לו וברש"י סנהדרין דף מ"ז ע"ב גבי אבילות וע' במה דפליגי בירושלמי פ"ד דנזיר אם קיום הוא שרוצה שתדור או שמסכים להנדר ע"ש ובאמת זה יהיה נ"מ בין בעל לאב דאב צריך שירצה בדבר וגבי בעל סגי בהסכם דכיון דמסכים מיד מבטל רשות שנתנה לו תורה וע' בהך דמבעיא לן דף ע"א ע"ב אם גירושין כהקמה דמיא ור"ל ג"כ זה דכיון דמפקיע הזכות שזכתה תורה לו הוה כמו הקמה ועי' תוס' סוטה דף י"ח ע"ב מש"כ בשם הירוש' לענין גירושין גבי קינוי ע"ש בד"ה מהו ונ"מ ג"כ להך מ"ד דס"ל כאן דף פ"ט ע"א גבי הריני נזירה לכשאתגרש דס"ל לר"ע דיכול להפר עכשיו אם גירשה תוך מעל"ע אם הגירושין גופה הוה כהקמה וזה ודאי הוה הקמה אך לר"י דס"ל דאינו יכול להפר והנזירות חלה עליה במה שמגרשה א"כ ע"י גירושין חלה עליה הנזירות אם הוה זה גופא כמו קיום ואף דעי"ז נפקעה מבעלה מ"מ הוה כבת אחת עי' כאן דף ס"ט ע"ב וזה לא מקרי קיום קודם חלות ע' מש"כ רבינו לק' פי"ג הי"ג וע' בספרי פ' מטות דיליף הטעם דאינו יכול לקיים קודם חלות הנדר מלאסור איסר על נפשו ור"ל דאין שם קיום כלל על דבר שלא חל עדיין וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות גירושין גבי גט קודם קידושין ועי' מש"כ בזה לקמן:
י״ד
ומת הארוס קודם שישמע כו'. עי' בגמ' כאן דף ע"א דאף לאחר שישמע ג"כ מהני ארוס אחרון אך באמת נ"ל דטעם רבינו כאן כמו דאמרי' בירושלמי דגבי ארוס הוה מיתה כהפרה וא"כ שוב אף אם נתארסה לארוס אחרון א"צ כלל הפרתו. וכן כוונת רבינו לקמן בהל' י"ט ע"ש שכ' ומת הבעל קודם שישמע ואף דשמואל בגמ' לא ס"ל זה י"ל דשמואל קאי אאם נתגרשה ולא ס"ל דגירושין כהקמה דמיא ע"ש בר"ן דף ע"ב ע"א. גם י"ל דזה תליא אם הפרה הוי פעולה או רק דין. ועי' בהך דקידושין דף ס"ג ע"ב בתוס' ד"ה אלא ע"ש. אך גבי ארוס כ"כ דעיקר הטעם משום דזכתה לו התורה וכיון דנתבטלה זכותו הוי כהפרה ועין בר"ן דף ע"ז ע"ב ובדברי רבינו לק' בפי"ג ה"ב דצריך דוקא שיאמר דבר דמבטל הנדר מעיקרו ע"ש אף דבאמת קי"ל דמיגז גייז רק הוא צריך לאמר שהוא מבטל מעיקרו וא"כ גבי מיתה לא שייך זה אך י"ל דזה תליא במה דפליגי לקמן דף פ"ב ע"ב שמואל ור"י אי אמרינן מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לאינו מתענה ע"ש בר"ן וזהו משום דשמואל ס"ל דהפרה צריך שתהא בעיקר הנדר ולא במה שנעשה אח"כ ולכך יכול להפר כל הנדר אף במה שאינו מתענה ור"י ס"ל דהפרה הוא רק במה שבא ע"י הנדר ולכך למה שאינו מתענה אינו מיפר וא"כ שוב י"ל דמיתה הוה כהפרה וא"ש:
ט״ז
שמע כו' ומת בו ביום כו'. קאי גם אם הפר הארוס דרבינו ס"ל לקמן בהלכה י"ט דאם לא שמע האב עם הארוס והארוס הפר לה אין האב יכול להפר אלא עם הארוס האחרון:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
משנה למלך · הלכות נדרים פרק י״א
ג׳
ונדריהם נדרים ואע"פ שלא הביאו שתי שערות. עיין בפ' יוצא דופן (דף מ"ג) אההיא דתוך זמן אי כלפני זמן דמוכח בהדיא דכל שלא הביא שתי שערות קטן הוא ונדריו נבדקין ודברי רבינו צל"ע. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בה' אישות) :
ד׳
ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר כו'. עיין במ"ש הראב"ד פ"ב מהל' נזירות ופ"ד מהל' תרומות הלכה ה'. ומ"ש מרן פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו, אין דין זה פשוט דהא רב הונא ס"ל דלוקה וכדאיתא בפ' יוצא דופן (דף מ"ו) אלא שרבינו פסק כרב כהנא ור"ל ור"י דפליגי עליה דרב הונא וכדאיתא התם. אם גבי עכו"ם שייך דין זה דמופלא סמוך לאיש כיון דקי"ל דנודרין כישראל עיין בפרק בתרא דנזיר (דף ס"ב) . (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"י מהל' מלכים ובס' דרשותיו):
ה׳
הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'. לא ביאר רבינו אם נהנה הגדול מן ההקדש בשוגג אם יתחייב קרבן מעילה ובפ' יוצא דופן (דף מ"ו) אמרינן לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר. ופירש"י לאיסר ובל יחל אמרת שיהא איסורו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה לא כאן ולא בה' מעילה:
ח׳
היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה וכו'. ראיתי בתוספתא פ"ב דיבמות גבי שניות דקתני דאינו זכאי בהפרת נדריה ואע"ג דבחייבי לאוין קי"ל דמיפר את נדרה אפשר דס"ל להתוס' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דמה"ט אמרינן בפרק יש מותרות דשניות אין להם כתובה אע"ג דכל חייבי לאוין או עשה יש להם כתובה משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וס"ל כההיא דאמרינן בפ' האשה רבה עלה דהאשה שהלך בעלה למדינת הים כו' דאינו מיפר נדריה דטעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה הכא תתגנה ותתגנה וס"ל דגבי שניות נמי אינו מיפר כדי שתתגנה עליו ויוציאנה אבל בחייבי לאוין לא עשו חיזוק זה משום דד"ת אינן צריכים חיזוק אבל ד"ס צריכים חיזוק. אך הדבר הוא תימה בעיני שלא ראיתי דין זה בשום אחד מהפוסקים ואדרבא ראיתי לחכמי אשכנז כשהביאו הדין דאם היתה מחייבי לאוין שמיפר נדריה כתבו וכ"ש שניות. והדין עמהם מדלא כתבו הראשונים דין זה בפירוש אלא כתבו סתם היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין ומדלא ביארו דשניות נשתנה דינם אלמא דאית להו דכ"ש שניות שמיפר נדריה. אך הדבר הוא תימה אצלי מהתוספתא הלזו. ואולי גירסא אחרת היתה להם. והסוגיא דפ' האשה רבה מסייעת להתוספתא שהרי התם אינה אסורה דבר תורה כי אם מדרבנן שהרי אנוסה היא ומש"ה אמרו דאינו מיפר נדריה. ומיהו מהתם ליכא סייעתא כלל דע"כ אית לן למימר דהתם לאו משום איסור דרבנן נגעו בה דהא משכחת לה שתהיה אסורה דבר תורה כגון אם היה בעלה כהן דאז אסורה עליו משום זונה דגבי זונה אין חילוק בין באונס בין ברצון וכמבואר. ופשיטא שהדין אינו משתנה דלעולם אינו מפר נדריה והדבר צריך אצלי תלמוד:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות נדרים י״א, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל