רמב״ם - הלכות נערה בתולה · פרק ב׳

ספר נשים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נערה בתולה · פרק ב׳

הלכה א׳

חֲמִשִׁים כֶּסֶף שֶׁל קְנָס הֵם דְּמֵי הֲנָאַת שְׁכִיבָה בִּלְבַד. וְחַיָּב הַמְפַתֶּה לִתֵּן בּשֶׁת וּפְגָם יוֹתֵר עַל הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה. יֶתֶר עָלָיו הָאוֹנֵס שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. שֶׁהַנִּבְעֶלֶת בִּרְצוֹנָהּ אֵין לָהּ צַעַר וַאֲנוּסָה יֵשׁ לָהּ צַעַר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּאֲנוּסָה (דברים כב כט) "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ":

הלכה ב׳

נִמְצָא הַמְפַתֶּה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים קְנָס וּבֹשֶׁת וּפְגָם. וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה קְנָס וּבֹשֶׁת וְצַעַר וּפְגָם:

הלכה ג׳

קְנָס שָׁוֶה בַּכּל. אֶחָד הַבָּא עַל בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד הַבָּא עַל בַּת גֵּר אוֹ מַמְזֵר קְנָסָהּ חֲמִשִּׁים כֶּסֶף. אֲבָל הַבּשֶׁת וְהַפְּגָם וְהַצַּעַר אֵינָן שָׁוִין לַכּל וּצְרִיכִין שׁוּמָא:

הלכה ד׳

כֵּיצַד שָׁמִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ נַעֲרָה חֲשׁוּבָה וּמִמִּשְׁפָּחָה מְיֻחָסָה לִמְבַיֵּשׁ קְטַנָּה עֲנִיָּה בְּזוּיָה. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם חָשׁוּב וְגָדוֹל לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֶחָד מֵהַנְּבָלִים וְקַל מִן הַקַּלִּים:

הלכה ה׳

וּלְפִי זֶה רוֹאִין הַדַּיָּנִין מַעֲלָתוֹ וּמַעֲלָתָהּ וְשָׁמִין כַּמָּה מָמוֹן רָאוּי לְאָבִיהָ וּלְמִשְׁפַּחְתָּהּ לִתֵּן וְלֹא יֶאֱרַע לָהֶן דָּבָר זֶה מֵאָדָם זֶה וְכָמוֹהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

הלכה ו׳

פְּגָם לְפִי יָפְיָהּ. רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק כַּמָּה הִיא שָׁוָה בְּעוּלָה וְכַמָּה הָיְתָה שָׁוָה בְּתוּלָה. שֶׁאָדָם רוֹצֶה לִקְנוֹת שִׁפְחָה בְּתוּלָה לִתְּנָהּ לְעַבְדּוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּהֲנָיָתוֹ וְטוֹבָתוֹ. וְרוֹאִין כַּמָּה פָּחֲתָה וִישַׁלֵּם צַעַר לְפִי קַטְנוּתָהּ וּבִנְיַן גּוּפָהּ. וּלְפִי שָׁנָיו וְגוּפוֹ אוֹמְדִין כַּמָּה הָאָב רוֹצֶה לִתֵּן וְלֹא תִּצְטַעֵר זוֹ מִזֶּה וְיִתֵּן:

הלכה ז׳

הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בּשֶׁת וּפְגָם מִיָּד וְאֵינוֹ נוֹתֵן הַקְּנָס אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נְשָׂאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב טז) "וְאִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקל". אֲבָל הָאוֹנֵס נוֹתֵן אַרְבָּעָה דְּבָרִים מִיָּד וְכוֹנֵס. לְפִיכָךְ כְּשֶׁתִּרְצֶה לְהִתְגָּרֵשׁ אוֹ תִּתְאַלְמֵן אֵין לָהּ כְּלוּם:

הלכה ח׳

בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם אֶחָד כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ זֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ אִם הוּא רִאשׁוֹן חַיָּב בְּבשֶׁת וּפְגָם וְאִם הוּא אַחֲרוֹן חַיָּב בְּבשֶׁת בִּלְבַד שֶׁכְּבָר נִפְגְּמָה. וְזֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן חַיָּב בִּקְנָס וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים. אֲבָל אֵין בּשֶׁת וּפְגָם שֶׁל בַּת שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה כְּלָל כְּבשֶׁת וּפְגָם זוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ:

הלכה ט׳

כְּבָר הוֹדַעְנוּ הַבָּנוֹת שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס וְעֶשֶׂר הֵן. הַבּוֹגֶרֶת. וְהַמְמָאֶנֶת. וְהַמְגֹרֶשֶׁת. וְהָאַיְלוֹנִית. וְהַשּׁוֹטָה. וְהַחֵרֶשֶׁת. וְהַגִּיֹּרֶת. וְהַשְּׁבוּיָה. וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת. וְהַיּוֹצֵא עָלֶיהָ שֵׁם רַע. וּשְׁאָר הַבָּנוֹת יֵשׁ לָהֶן קְנָס:

הלכה י׳

כָּל בַּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְנָס יֵשׁ לָהּ בּשֶׁת וּפְגָם. וְאִם הָיְתָה אֲנוּסָה יֵשׁ לָהּ צַעַר. וְכָל בַּת שֶׁאֵין לָהּ קְנָס כָּךְ אֵין לָהּ לֹא בּשֶׁת וְלֹא פְּגָם אִם נִתְפַּתְּתָה וְכֵן אִם נֶאֶנְסָה חוּץ מִבּוֹגֶרֶת וּמְמָאֶנֶת וְשׁוֹטָה וְחֵרֶשֶׁת:

הלכה י״א

כֵּיצַד. הָאוֹנֵס אֶת הַבּוֹגֶרֶת וְאֶת הַמְמָאֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס יֵשׁ לָהֶן בּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר. וְהָאוֹנֵס שׁוֹטָה אוֹ חֵרֶשֶׁת מְשַׁלֵּם צַעַר בִּלְבַד. אֲבָל הַמְפַתֶּה אֶת כֻּלָּן פָּטוּר מִכְּלוּם:

הלכה י״ב

אֵין אָדָם מְשַׁלֵּם קְנָס בְּכָל מָקוֹם בְּהוֹדָאַת פִּיו אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר אָנַסְתִּי אוֹ פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס אֲבָל מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם בְּהוֹדָאַת פִּיו. וְכֵן בַּת שֶׁתָּבְעָה אִישׁ בַּדִּין וְאָמְרָה לוֹ אָנַסְתָּ אוֹ פִּתִּיתָ אוֹתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאִלּוּ הוֹדָה הָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ בּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר עַל פִּי עַצְמוֹ:

הלכה י״ג

אָמְרָה לוֹ אָנַסְתָּ אוֹתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא פִּתִּיתִי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל דְּמֵי הַצַּעַר וּמְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

הלכה י״ד

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁל מְפַתֶּה וְאַרְבָּעָה שֶׁל אוֹנֵס הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב שֶׁכָּל שֶׁבַח נְעוּרִים לוֹ. וְאִם אֵין לָהּ אָב הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ:

הלכה ט״ו

מְפֻתָּה אוֹ אֲנוּסָה שֶׁלֹּא תָּבְעָה עַד שֶׁבָּגְרָה אוֹ עַד שֶׁנִּשֵּׂאת אוֹ עַד שֶׁמֵּת הָאָב הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים אוֹ הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁלָּהּ. עָמְדָה בַּדִּין וְתָבְעָה אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. וְאִם מֵת הָאָב אַחַר עֲמִידָתָהּ בַּדִּין הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין שֶׁהֵן יוֹרְשֵׁי הָאָב. שֶׁמֵּעֵת שֶׁעָמְדָה בְּדִין זָכָה בָּהֶן הָאָב:

הלכה ט״ז

הַבַּת שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה קְנָסָהּ לְבַדּוֹ לְעַצְמָהּ. נֶאֶנְסָה אוֹ נִתְפַּתְּתָה וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קְנָסָהּ וּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְאָבִיהָ. שֶׁאֵין הָאֵרוּסִין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב:

הלכה י״ז

אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט כט) "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ". שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָב הוֹאִיל וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מְפַתֶּה וְאוֹנֵס אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן מָמוֹן לָאָב הֲרֵינִי שׂוֹכֵר בִּתִּי הַבְּתוּלָה לָזֶה לָבוֹא עָלֶיהָ בְּכָל מָמוֹן שֶׁאֶרְצֶה אוֹ אָנִיחַ זֶה לָבוֹא עָלֶיהָ בְּחִנָּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִמְחל מָמוֹנוֹ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְכָךְ נֶאֱמַר אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ. שֶׁזֶּה שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה לָאוֹנֵס וְלַמְפַתֶּה מָמוֹן וְלֹא מַלְקוֹת בְּשֶׁאֵרַע הַדָּבָר מִקְרֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָבִיהָ וְלֹא הֵכִינָה עַצְמָהּ לְכָךְ שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ הוֹוֶה תָּמִיד וְאֵינוֹ מָצוּי. אֲבָל אִם הֵנִיחַ בִּתּוֹ הַבְּתוּלָה מוּכֶנֶת לְכָל מִי שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ גּוֹרֵם שֶׁתִּמָּלֵא הָאָרֶץ זִמָּה וְנִמְצָא הָאָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְהָאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ שֶׁאִם תִּתְעַבֵּר וְתֵלֵד לֹא יִוָּדַע בֶּן מִי הוּא. וְהַמֵּכִין בִּתּוֹ לְכָךְ הֲרֵי הִיא קְדֵשָׁה וְלוֹקֶה הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת מִשּׁוּם (דברים כג יח) "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה". וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה קְנָס אֶלָּא לְאוֹנֵס וּמְפַתֶּה אֲבָל זוֹ שֶׁהֵכִינָה עַצְמָהּ לְכָךְ בֵּין מִדַּעְתָּהּ בֵּין מִדַּעַת אָבִיהָ הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה. וְאִסּוּר קְדֵשָׁה אֶחָד הוּא בֵּין בִּבְתוּלָה בֵּין בִּבְעוּלָה לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַיּוֹצֵא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ אֵין לָהּ קְנָס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לְדָבָר זֶה בִּרְצוֹנָהּ:

כסף משנה · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

א׳

חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) המפתה נותן בושת ופגם וקנס בגמרא (דף מ') ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי רבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם. ומ"ש יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער שם במשנה. ומ"ש שהנבעלת ברצונה אין לה צער וכו' שם בגמרא:

ב׳

ומה שכתב נמצא המפתה משלם שלשה דברים וכו' והאונס ארבעה וכו'. שם במשנה:

ד׳

(ג-ד) קנס שוה בכל וכו'. שם במשנה (דף מ') אי זהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם ובפרק יש בערכין (ערכין דף י"ד:) שנינו אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלעים והבושת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש:

ו׳

ומ"ש רבינו שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו וכו'. בפרק אלו נערות בגמרא (דף מ'):

ז׳

המפתה נותן בשת ופגם מיד וכו' עד אין לה כלום. משנה שם (דף ל"ט:):

ח׳

באו עליה שנים וכו'. שם (דף מ':) אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים ובעל פגומה חמשים ומפרשה רבינו על פי דרכו שכתב בפרק ראשון:

י׳

כל בת שיש לה קנס וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון. ולענין בוגרת מפותה דאין לה בשת ופגם טעמא משום דמחלה וכ״כ מהרי״ק בשורש קס״ח וכן מפורש בגמרא ריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב) בושתה ופגמה וקנסה לאביה [בגמרא] לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד וכן כתבו הרי״ף והרא״ש פרק אלו נערות אהא דתנן בוגרת לא מכר ולא קנס דייקינן מינה הא בשת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום:

י״ב

אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו וכו' לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני וכו'. משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ו:) וכת"ק: ומ"ש לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם וצער בהודאת פיו. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפרק ה' מהלכות חובל שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו על פי עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם לאומרם בשבועות אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר' שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ואילו לא יתחייב לשלם צער על פי עצמו היו חכמים אומרים לרבי שמעון אע"פ שאינו משלם קנס וצער ע"פ עצמו ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער על פי עצמו היו אומרים משלם בשת ופגם וצער ע"פ עצמו לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה והוא בשת ופגם לבד עכ"ל: וכן בת שתבעה איש בדין וכו'. זה נלמד מהמשנה הנזכרת:

י״ג

אמרה לו אנסת וכו'. כתב הראב"ד אין כאן שבועה וכו'. ובנ"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד כנ"ל: ואני אומר שאע"פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר"פ נערה (כתובות דף מ"א:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין. ומ"ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער: ומצאתי כתוב עוד בנ"א בהשגות וז"ל שהרי הודה במקצת הטענה א"א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ"ל וכ"כ הטור בשם הראב"ד: ואני תמה על מה שכתב שהצער לעצמה שהרי משנה שלימה שנינו ר"פ נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא וכן פרש"י. ואפילו לפי מה שהוא ז"ל סובר שהצער לעצמה מה שהקשה שאין כאן מודה מקצת וכו' אינו דכיון דהני ג' דברים דידה הוו אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקריא היא בעלת דבר וכמו שכתבתי בסמוך:

י״ד

שלשה דברים של מפתה וכו'. משנה ריש פרק נערה שנתפתתה:

ט״ו

מ"ש מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה. משנה שם. ומ"ש או עד שנשאת. ברייתא שם (דף ל"ט) בא עליה ונשאת לעצמה וכתבו הרי"ף והרא"ש והוא שלא עמדה בדין קודם נישואין. ומ"ש או עד שמת האב הארבעה דברים או הג' שלה. כתוב בהשגות א"א השלשה במפותה אם מת האב למה שלה וכו'. ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא בפרק נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: עמדה בדין ותבעה אותו וכו' עד זכה בהם האב. שם במשנה:

ט״ז

הבת שנתארסה וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ואע״ג דבברייתא קתני דקנסה לאביה פסק כר״ע דמתניתין ועוד דאיפסיקא התם הלכתא כרבי אלעזר דאמר כר״ע דמתני' ומשמע לרבינו דדוקא בקנס הוא דאמר ר״ע דהוי לעצמה אבל בושת ופגם הוי לאביה וכתב הרא״ש ואפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבשת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בושת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר רבי אלעזר ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא הוה ליה למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמא משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב איתקוש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אף על גב דממונא הן אין מורישן לבניו משום דאיתקוש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בשת ופגם והכל לעצמה והא דפריך גמרא ואימא לדידה ולא אמרי' איתקוש לקנס פר״י דדוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם לגביית האב אבל משום ההוא היקשא לא מפקינן מינה למיתבינהו לאב והר״ן כתב כדברי רבינו: נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר וכו'. פרק אלו נערות בעיא דאיפשיטא:

י״ז

אני אומר שזה שנאמר בתורה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. . כתב הראב"ד אין דעתי מסכמת לזה וכו'. ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא"כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות. ומה שהביא ראיה מאיה הקדשה היא בעינים אם כוונתו ז"ל לומר דבעינים היינו קובה של זונות לע"ד איכא למימר דאיפכא איכא למשמע מינה דאם איתא דלא מיקריא קדשה אא"כ יושבת בקובה אמאי איצטריך למימר היא בעינים. ועל מ"ש רבינו ואין קונסין אותו כתב הראב"ד ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עשה עכ"ל. ומ"מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא"כ היא מוכנת לכך ובפ"א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מגדל עוז · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

א׳

חמשים כסף של קנס עד זו שנבעלה שלא כדרכה. הכל במסכת ערכין פרק יש בערכין ובמס' כתובות פרק אלו נערות:

ט׳

כבר הודענו כו' עד פטור מכלום. הקדמה אמתית היא לפי ההלכות:

י״ב

אין אדם משלם כו' על פי עצמו. פרק אלו נערות (דף מ"א) :

י״ג

אמרה לו אנסת אותי עד כמו שיתבאר במקומו: כתב הראב"ד ז"ל אין כאן שבועה וכו': ואני אומר הדין דין אמת ומאן לימא לן דלא איירי בנערה שמת אביה או שנתארסה ונתגרשה ואחר כך נאנסה או נתפתתה אפילו בחיי אביה ובאה לב"ד שקנסה לעצמה כדאיתנהי פרק אלו נערות וריש פרק נערה שנתפתתה וכתבן רמז"ל בזה הפרק ובפרק הראשון. ומ"ש הראב"ד שאם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין. תמה אני במה נסתפק רבינו ז"ל בו שהרי היא משנה שלימה במסכת שבועות פרק שבועת הפקדון (דף ל"ו:) דתנן אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בשת ופגם ע"פ עצמו ע"כ, וקי"ל כרבנן ואסיק לטעמיה דאף בשת ופגם הוא תובע דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר ותבע מידי דכי קא מודה ביה מפטר וה"נ מייתי לה ריש פרק נערה שנתפתתה אלמא אם היה מודה בפתוי מודה במקצת הוא ומה לי היא הואיל וקנסה לעצמה ומה לי אביה לפי מה שהעמדתיה. ומה שכתב עוד מאין תדע בדרישה אם היא באונס, תמה אני איך פה קדוש יאמר דבר זה והלא מעשה תמר ואמנון יוכיח שהרי לא היו שם עדים וקריעת בגדיה וצעקתה ובכייתה הם המוכיחים והרי אני מביא ראיה אחת מספקת לשתים דתנן במסכת שבועות ריש פרק כל הנשבעין (דף מ"ד:) ואלו הנשבעין ונוטלים השכיר הנגזל והנחבל והדר מפרש לה במשנה שלישית הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת ואמרינן עלה בגמרא (דף מ"ו:) אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה ואקשינן ודילמא בכותל נתחכך ופרקינן תני רבי חייא [כגון] שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו והדר אקשינן ודילמא אחר אמר ליה דליכא אחר ע"כ. השתא שמעינן מינה תרתי חדא דרישה מוכחת שנכנסה בתולה ויצאה בעולה וראשה פרוע ובגדיה קרועות ובוכה וכמעשה תמר וכי הנך פירוקי ובדליכא אחר ומן הדין שתטול אפילו בלא שבועה וכדשמואל אלא דחיישינן שמא מיעכה באצבעה ועוד תנינא לאוכוחי על עיקר הדין שהוא מודה במקצת וכדרבי יהודה דמתני' דשבועות וכדברי רמז"ל שהרי האשה נחבלת היא והוא חובל הוא תדע דגרסינן פרק המניח (ב"ק דף ל"ב) גמרא מתניתין דזה בא בחביתו בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו אלמא חבלא מקריא בשעת בעילה ולבי נוקפי לומר מראיה זו שתשבע ותטול כנחבל עצמו אלא שכבר הורה זקן:

י״ד

שלשה דברים עד הרי הן של עצמה. פרק אלו נערות (דף מ') ופרק נערה שנתפתתה:

ט״ו

מפותה או אנוסה עד או השלשה שלה. ריש פרק נערה שנתפתתה (דף מ"א מ"ב) : כתב הראב"ד ז"ל השלשה במפותה וכו': ואני אומר דבר זה מעולם לא יצא מפי רבינו הראב"ד ז"ל כי זה הדין משנה שלימה בכתובות (דף מ"א:) והתחלתה דפרקין תנן נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה רבי שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה ושיילינן עלה בגמרא מאי קמ"ל תנינא כלומר פרק אלו נערות המפתה נותן שלשה דברים כו' ואסיקנא עמדה בדין אצטריכא ליה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן וקי"ל הלכתא כרבנן וכן הביא ר"י אלפס ז"ל המשנה כפשוטה והשמיט כל הסוגיא להשמיענו שכן הלכה כרבנן כהלכתא בלא טעמא וכן פי' רבותינו בעלי שיטתנו וז"ל לקמן גבי בעי מיניה אביי מרבה שקבלה היתה בידו ונמצא דעתם שוה לפסוק כרבנן וכפי לשון רמז"ל. ומה שתמה בשם הראב"ד ז"ל לומר וכי יורשת אביה היא אני אומר גם זה תלמוד ערוך שהוא שם דמדרבי שמעון נשמע לרבנן דגרסי' בעא מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי וכו' והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לרבי שמעון מאי כיון דעמד בדין ממונא הואי ומיחייב עליה קרבן שבועה או דילמא אע"ג דעמד בדין קנס הוי [ופטור] וספרים ישנים גורסים ומודה בקנס פטור אמר ליה ממונא הוא ושקלינן וטרינן עלה טובא עד דאמרינן איתיביה רבי שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה ואי אמרת ממונא הוא להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי מיהוי ומהדרינן אמר רבא הא מלתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרקא עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה וכי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות ורבה נמי הכא ס"ל בשמעתין (דף מ"ג) אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה וקי"ל כוותיה ומוכח לה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ומתקיף לה רבה ואומר בפתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר וכן תני רב חנניא בפתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר וה"נ קיימא טעמא וכן פי' רש"י ז"ל טעמא דמתניתין דלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם כו' וה"נ מסיק בירושלמי בתר שקלא וטריא וטעמא דעד שבגרה משום דכתיב לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דטעמא משום דאין אדם מוריש קנס לבניו דכיון דאי הוה מודה ביה מפטר לא חשיב ממון ושאר דברים נמי אתקוש לקנס ודין שוה להן ומילתא דפשיטא היא דליכא בין רבי שמעון ורבנן אלא דלרבי שמעון לא מיקרי ממון להורישו לבניו עד שגבתה ולרבנן העמדה בדין הוי כגוביינא ואיקרי ממון גמור. הנה עיניך רואות כי הדברים שנויים משנה שלימה ותלמוד ערוך מפורש לעיני הכל: עמדה בדין ותבעה אותו עד זכה בהן האב. ריש פרק נערה שנתפתתה (דף מ"א) :

ט״ז

הבת שנתארסה כו' עד מוציאין מרשות אב. פרק אלו נערות (דף ל"ח) :

י״ז

אני אומר שזה נאמר בתורה כו' עד לא תהיה קדשה. פרק אלו נערות (דף מ"א) : כתב הראב"ד ז"ל אין דעתי מסכמת לזה וכו': ואני אומר כבר כתבתי דעתי בתחילת הלכות אישות מה שיש ביניהם ובמה שהם שוים ושניהם כאחד טובים: ואין קונסין אותו כו' עד סוף הפרק. פרק אלו נערות (דף ל"ו) : כתב הראב"ד ז"ל ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עושה עכ"ל: [ואני] אומר אם באנו לסברא הייתי קורא אותו אנוס וכלשון רבותינו ז"ל לגבי תחלתה באונס וסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא הוא רוצה היא שוכרתו הרי זו אנוסה מאי טעמא יצרה אנסה ואנוס רחמנא פטריה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

א׳

חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה הוא שנותן דהשוכב עמה קרא יתירה הוא ומכלל דאיכא בושת ופגם דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו שהרי ישנו בשאר חובלים ולא כיילינהו בגויה הני. יתר עליו האונס שנותן צער שיש לה וכדכתיב ביה תחת אשר ענה.

ג׳

הקנס שוה בכל אדם כיון שיש לו קצבה מן התורה ובושת ופגם וצער אינם שוים וצריכין שומא.

ז׳

המפתה נותן בושת ופגם מיד ואינו נותן הקנס אלא א"כ לא נשאה שנאמר ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול ובקנס הוא דתלה במיאון הא בושת ופגם אינו תלוי בשום דבר אלא נותן מיד. והאונס נותן ד' דברים מיד דאפילו הקנס נותן מיד והדר כונס כדכתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה וכשתרצה להתגרש ולא תתאלמן אין לה כלום.

ח׳

הבא עליה שלא כדרכה ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שכבר נפגמה. והבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון (לשלא כדרכה) חייב קנס ושאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם זו שנבעלה כבר שלא כדרכה ולכך צריך שומא ולא פירש הכתוב.

ט׳

כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם וצער כאנוסה כדילפינן מהשוכב עמה דהנאת שכיבה הן חמשים שקלים לבד בושת ופגם וצער וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם ולא צער דהני מכלל קנס קאי ובדליכא קנס אינהו נמי ליתנהו חוץ מאונס בוגרת וממאנת ושוטה וחרשת דאף על פי שאין להם קנס יש לבוגרת וממאנת בושת ופגם ולחרשת ולשוטה צער והמפתה כולן פטור מכלום דמחלי.

י״ב

קנס אינו משלם על פי עצמו וממון שהוא בושת ופגם משלם ע"פ עצמו דהא דאמרינן פרט למרשיע עצמו היינו בקנס כדכתיב ישלם שנים וגו'.

י״ג

אמרה לו אנסה אותי והוא אומר לא כי פיתיתי נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה וילפינן שבועה למודה מקצת הטענה מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב בתריה ונקרב בעל הבית וגו'.

י״ד

שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הם של אב כדכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ואונס ומפתה מהדדי כתיבי גמירי ובושת ופגם מסתברא דלאביה הוי שהרי בידו לבישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה למנוול ומוכה שחין. ואם אין לה אב הרי הן של עצמה כדאמרינן לעיל.

ט״ו

מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת שיצאה מרשותו או עד שמת האב הד' דברים או הג' הם שלה דכתיב ונתן לאבי הנערה וכו' לא זכתה לו תורה לאב אלא משעת נתינה ואם עמדה בדין קודם הרי הן של אב דמשעת העמדה בדין זכה בהם האב ואם מת הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהם האב.

ט״ז

נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה כדילפינן לעיל מאשר לא אורשה נאנסה או נתפתתה ונתארסה לאחר קנסה ושאר הדברים לאביה שעדין לא יצאה מרשותו עד שתנשא.

י״ז

ואף על פי שממון הפיתוי והאונס לאב אסור לו להניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שירצה וגורם שתמלא הארץ זמה וזהו שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייב התורה אלא לאונס ומפתה לא למי שהכינה עצמה לכך או הכינה אביה בין בתולה בין בעולה באיסור קדשה א' הוא: אזהרת פ שלא יגרש האונס את אנוסתו לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו שהוא אזהרה עליו אין לוקה עליה כיון שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה נמצא זה מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה לפיכך אם גרש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. מתה קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר שהרי היא אסורה עליו או שהיה הוא כהן ונאסרה עליו מיד כשגרשה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה של לא יוכל לשלחה ואינו יכול לקיים עשה שבה. ואין במצות אלו שום דבר מדרבנן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

א׳

חמשים כסף כו'. ועיין ב"ק דף ה' דנוטל מן העדיות וכן פסק רבינו בהל' חובל ומזיק פ' ז' הל' י"ז, ועיין תוס' יבמות דף ס' ע"א, ועיין בירושלמי פ' ד' דכאן הל' ב' גבי עמדו בדין:

ז׳

המפתה כו'. עיין בתוספתא כאן פ' ג' מבואר דאף אם מגרשה צריך ליתן לה ג"כ בגדר קנס אך מהך דיבמות דף ס' ע"א מוכח דאם כנסה וגירשה א"צ ליתן לה קנס ע"ש:

י״א

כיצד כו' והאונס כו'. כן מבואר כתובות דף ל"ב ע"א ע"ש:

י״ג

אמרה לו כו'. עיין בהשגות, ועיין בהך דב"ק ד' ק"ח ע"ב גבי תבעוהו בעלים והודה והוה זה בעיא אם הוה תביעה וע"ש ד' ע"א ע"ב גבי שור של שני שותפים ע"ש, ועיין בשבועות ד' ל"ז ע"א פרט למכחש לאחד מן השותפים ובירוש' שם, ועיין בכ"מ מה שהביא נוסחא אחרינא בשם הראב"ד ז"ל גבי צער דשייך לעצמה ועיין ב"מ ד' צ"ב ע"ב גבי קוצץ אדם דהוה מחלוקת שם אם צערא זכי ליה רחמנא או לא והך דכתובות ד' ל"ט ע"ב זה רק לס"ד דס"ל דגם במפותה יש לה צער וזכי ליה רחמנא למוסרה לנשואין לביאה א"כ יש לו זכות בצערה משא"כ למסקנא דמפותה אין לה צער וא"כ שוב אין לו זכות בצער והוה הצער לעצמה, עי' ב"ק דף פ"ז ובירושלמי ריש פרק ד' דכתובות דמוכח כשיטת הראב"ד ז"ל ע"ש:

ט״ו

מפותה כו'. עיין בהשגות דס"ל דרק הקנס שייך לה וזהו כונת הירושלמי שם פ' ד' הל' א' ובושתה ופגמה של אביה ולא קאי אלעיל רק קאי אמשנה על לא הספיקה ועי' בר"ן כאן, ועיין בירושלמי פ' ג' דכאן ה"ז:

ט״ז

הבת כו' נאנסה כו' שאין כו'. ואף דהא בדף מ"ו ע"ב מסקינן דזה מיקרי יציאה מרשות אך באמת זה תליא אם מה שצריך גבי הפרת נדרים גם ארוס לא משום דגרע כח האב, רק משום דנולד לה עוד כח לכך צריך גם הארוס, ועיין בנדרים דף ע' גבי מת הבעל נתרוקן רשות לאב ושם ד' ע"א ע"ב בהך מחלוקת דב"ש וב"ה ונ"מ לשיטת רבינו גבי נדרים שאין בהם עינוי נפש אם נתארסה אם האב לחודא מצי מיפר דהבעל אין לו רשות בנדרים רק של עינוי נפש וכ"כ בזה, ועיין בר"ן שם דף ע"ה ע"א ובדברי רבינו בהלכות נדרים, וגם נ"מ גבי מסרוה לשלוחי הבעל דשוב נסתלק רשות האב לגמרי גבי הפרת נדרים כמבואר בכתובות ד' מ"ח ע"ב אם הבעל יכול להפר, ועיין בירושלמי פ' ד' דכתובות דמבואר שם דאינו יכול להפר וכן משמע לשון רש"י בנדרים ד' פ"ט ע"א ד"ה זה הכלל, ועיין בירושלמי פ' י' דנדרים דס"ל דזה תליא במחלוקת דר"א ורבנן גבי בוגרת ארוסה, וע"ש בה"א דמספקא ליה אם מת אביה ונתארסה לר"א אם הארוס לחודא מיפר, ועיין ד' פ"ט ע"ב בהך משנה דט' נערות בשיטת ר"י גבי קטנה נשואה וע"ש בפה"מ לרבינו ור"י שם לשיטתיה אזיל כאן בכתובות דף מ"ג ע"ב וע' דנ"ג ע"ב גבי כתובה של קטנה שנשאת ע"ש, וע' בירוש' פ"ג סה"ד דאף אם נשאת לאחר שבא עליה מ"מ יש לו קנס דלא כגמ' דידן ויליף לה שם ממוציא שם רע וס"ל דאדרבא גבי נתארסה נשאר בירושלמי פ' ד' סה"א בספק למי ועיין בירושלמי בהוריות פ' ג' הל' ג' דכל היכא דאם אזלינן בתר ידיעה פטור לגמרי לא אזלינן בתר ידיעה דרק אם יש שינוי בקרבן אז יש לומר דאזלינן בתר ידיעה וכן ס"ל לרבינו ז"ל בהך דהוריות ד' י"א גבי הך דאכל ספק חלב כשהוא הדיוט ונתמנה כו' דס"ל דקאי גם אכהן משיח ולא מיקרי נשתנה משום דפטור לגמרי כמבואר ס' פ' ט"ו מהל' שגגות ועיין בהך דנזיר ד' ס"ג ע"ב גבי ידיעה דאחר מלאת ע"ש מש"כ בזה בתוס' ד"ה הני מילי דרק לר"א קודם תגלחת דס"ל דסותר ז' עכ"פ אז י"ל דאזלינן בתר ידיעה. ועיין ברשב"ם ב"ב ד' ק"ד ע"ב גבי הך דבעי רב אשי שדה ונעשית גינה דרק היכא דאין נ"מ רק בין קרקע למעות אבל לענין מחילה לגמרי לא ע"ש, ועיין ב"מ ד' מ"ט ע"ב גבי אונאה כה"ג ע"ש:

י״ז

אני אומר כו' ולוקה כו'. עיין מש"כ רבינו לקמן בפ' ה' מהל' א"ב הי"ח ע"ש דנקט היא במלקות ומשמע שם דהבועל אין נ"מ בין אם מופקרת לכל או לא ועי' בהך דסנהדרין ד' ע"ו ע"א דמוכח שם דהלאו הוא על האב ועיין בהך דתמורה ד' כ"ט ע"ב גבי אתנן בפנויה ע"ש: לפיכך אמר כו'. הנה בגמ' דילן לא משמע כן רק הטעם דכיון שהפקירה עצמה אינה בחזקת בתולה ואף אם מודה הוה כמו מודה בקנס ועיין שבועות ד' ל"ד ע"א מי לא בעי מידע כו' וב"ק ד' מ"ג ע"ב ונ"מ לענין בושת ופגם אם צריך לשלם וכ"כ בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

שורשי הים · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

שורשי הים על הלכות נערה בתולה פרק ב׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 22,598 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות נערה בתולה פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

ח׳

באו עליה שנים אחד כדרכה כו'. כתב הריטב"א בחידושיו לקידושין עלה דההיא דאמרינן א"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ששאלו חכמי צרפת ז"ל לגבי אונס דקי"ל דשותה בעציצו הי מינייהו כופין לשתות בעציצו ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות בתחילה ומורי נר"ו בשם רבו אמר שאין שאלה זו כלום דקי"ל התם בפרק נערה דבדידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון שכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ע"כ. וכ"כ הר"ן ס"פ אלו נערות והביא דברי הירושלמי דקאמר ביררה אחד מהם נפטרו כולם מלא תעשה אמרה אי אפשי בוררת וחוזרת ובוררת יע"ש:

י״ג

אמרה לו אנסת אותי כו'. (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"א מהלכות אלו דין ב' יע"ש): ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה. בהשגות כתוב אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע כו' ואם מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כו' וכתב על זה מרן ז"ל איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בשת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער. גם אני תמיה ואיני יודע איך כתב מוהריק"א כן שהרי כל שבשתה ופגמה לעצמה אם פתה אותה פטור מכלום שהרי מדעתה עבד ומחלה ודוקא במה שזיכתה תורה לאב לא מצי מחלה אבל בשלה אין לה עליו כלום ולכך לא מיתוקמא ליה להראב"ד לאוקומי דברי רבינו ביתומה שהיא תובעת לעצמה ובעל דברים הוי לענין מודה מקצת שהרי לא הודה לה כלל. ומוהריק"א עצמו כתב לעיל בפ"א על מ"ש רבינו ואם נתפתתה אין לה קנס כתב עליו זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתרצית ונתפתתה הרי כבר מחלה. ואפשר לומר דסובר הרב דקטנה שנתפתית לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא ודוקא גבי נערה דחשיבא גדולה הוא דאמרינן דאם הוא שלה וכגון שנתארסה ונתגרשה וכיוצא בזה הוא דמחלה ומפני שהראב"ד סתם דבריו ואי מיירי ביתומה דמשמע בין בקטנה בין בגדולה כתב עליו כן. אלא שלשון הרב סתום לפי זה כי לא פורש. וגם לענין דינא גבי פיתוי קטנה במקום שהוא שלה צריכים אנו למודעי. (*א"ה עיין תוספת כתובות דף מ"ב ע"א ד"ה לאביה נמי פשיטא דמוכח מדבריהם דאפילו במקום שהוא שלה אינה בת מחילה ע"ש ודו"ק ולענין קושית המ"ל נלע"ד כוונת הכ"מ דנוכל לומר דמיירי ביתומה בשעת תביעה ובשעת פיתוי היה לה אב ואותה שעה לא מצי מחלה וכשמת האב תובעת לעצמה מיהו לפי מה שפירש המ"ל כוונת הראב"ד בהלכה ט"ו ע"ש מצינן למימר דהראב"ד לשיטתו דפליג שם גם ע"ז אבל הכ"מ שלא פי' שם כוונת הראב"ד כהגאון בעל מ"ל ע"ש א"כ מקשה כאן שפיר דנוכל לפרש ביתומה בשעת תביעה ובשעת פיתוי היה לה אב ושפיר הוה מודה במקצת כנ"ל ברור כוונת הכ"מ ע"כ): (*א"ה עיין בכ"מ שכתב בשם הראב"ד דצער לעצמה וכ"כ הטור. ועיין בפרק אלו נערות (דף ל"ט:) דאמרינן משל דמפותה למה"ד לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר ופריך שלי דאבוה נינהו ופירש"י דאבוה הוא דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה משמע מדבריו דמבנעוריה בית אביה יליף לה וק"ל דהא דחינן ילפותא זו שם (דף מ':) וכיוצא בזה הקשו התוס' על רש"י בפרק החובל (דף פ"ז.) ד"ה כיון. ולפי המסקנא טעמא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ"כ הראב"ד פ"ד מהלכות חובל ומזיק דין י"ד. ומ"מ מסוגיא זו קשיא להראב"ד ודוק. ומה שהקשה עליו מרן ממתני' דקתני והצער בתפוסה אין זה הכרח כ"כ דקאי לאביה כפירש"י ויכול הראב"ד לפרש דקאי לדידה ויש פנים לזה מדפריך עלה בגמרא מאי קמ"ל תנינא המפתה כו' ואמאי לא משני צער בתפוסה איצטריכא ליה דלאביה דלא הוה ילפינן לה ממפותה אלא ודאי מקום יש לומר דפשיטא ליה להש"ס דמתניתין דקתני והצער בתפוסה היינו לדידה):

י״ד

ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. פי' דוקא באונס אבל מפותה אין לה כלום שכבר מחלה דע"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעה תביעה קאמר היינו בבא דבסמוך:

ט״ו

מפותה או אנוסה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל הג' במפותה וכו'. וכתב על זה מרן ז"ל ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא וכו'. ונראה שכוונת הראב"ד ז"ל להשיג על רבינו הוא לפי שהוא סובר כדעת הר"ן שכתב עלה דמתני' דעמדה בדין כו' דדוקא גבי קנס הוא דאמרינן דזכה האב דוקא בשעת העמדה בדין ואם מת או בגרה לעצמה אבל בשת ופגם ממון גמור הוא ולעולם הרי הוא של אב בין עמדה בין לא עמדה ואם מת האב הרי הן של אחים הלכך כתב השלשה במפותה למה שלה תינח קנס אבל בשת ופגם למה הוא שלה של אחים הוא. אלא דקשיא לי אם זאת היא כוונת השגתו למה תלה הדבר במפותה דבאנוסה נמי שייך גבה בשת ופגם. ומתוך זה נראה לפרש באופן אחר וזה שכתב הר"ן ז"ל במתניתין דאיכא מ"ד דלא אמרינן דאם מת האב הרי היא לעצמה אלא באנוסה אבל במפותה לא פי' דכיון דמפותה ודאי מחלה אלא דבמה שזיכתה התורה לאב לא מציא איהי למחול ממון אביה שהרי היא ברשותו וכל שלא עמדה בדין בחיי אביה איגלאי מילתא דממון דידה הוא והרי מחלה בשלה וזהו נמי דעת הראב"ד דכתב השלשה במפותה למה שלה וכי יורשת אביה היא שנאמר דזכתה בממון אביה עכשיו והלא מעולם לא זכה אביה ואיגלאי מלתא דשלה הוא והרי מחלה דמדעתה עבדה וזה מדוקדק בדבריו יותר מהראשון ודוק. ונפלאתי על מהריק"א שלא השגיח בדבריו בעין יפה וכתב עליו שנעלם ממנו משנה ערוכה:

י״ז

והמכין בתו לכך וכו'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח"ב דף ס"ד): לפיכך אמרו חכמים. *(א"ה עיין לעיל פ"א מהלכות אלו דין ג' מ"ש הרב המחבר ז"ל):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

י״א

[האונס שוטה או חרשת היה משלם צער בלבד. ודע דמדברי הטור באה"ע נראה דמחייב בשוטה וחרשת בבושת ופגם ולא פטר רק מחמישים שקלים. ותמהני שכדברי רבינו מבואר להדיא בסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב) גבי הא דמוקי מתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו דאיירי בבוגרת שאין לה חמישים שקלים ופריך הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ופירש רש"י שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו) תניא בהדיא דשוטה אין לה בושת ובפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו' משמע בהדיא דהוי מקח טעות שמע מינה שאין לשוטה דמים למכור. והוא הדין שאין דמים לחרש דהא אמרינן חרשו נותן לו דמי כולו. ומיהו [כתבו] תוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ה ע"ב) ובריש ערכין אהא דתנן חרש שוטה וקטן נדרין דמשמע שיש דמים לחרש איירי בשיכול להתרפאות אי נמי בידי שמים יש לו דמים ומשמע דהוא הדין לשוטה. וא"כ אפשר דבכה"ג איירי הטור אך לא הוה ליה לסתום כל כך]: [והמפתה את כולן פטור מכלום. ומשמע דמפתה ממאנת נמי פטור מכלום משום דמחלה. ואע"ג דממאנת היא קטנה מבת שש עד י"ב כמ"ש בפ"ד מהל' אישות ופי"א מהל' גרושין. ומינה דס"ל לרבינו דמחילת קטן מחילה היא על כל פנים משהגיע לעונות הפעוטות. והא דכתב בפט"ו מהל' אבידה גבי תמרים שהרוח משירן דאם הם של יתומים אסורין שאינן בני מחילה והוא מסוגיא דבבא מציעא היינו דמסתמא לא אמרינן שמחלו אבל כשמחלו בפירוש מהני וכמ"ש הרשב"א והר"ן בפרק נערה. וכן כתבו הריב"ש בתשובה סי' כ' וסי' ק"ח ובתשובה להרמב"ן הובא בבית יוסף בחו"מ סי' רל"ה. ואע"פ שבמלחמות פ' נערה כתב הרמב"ן דמחילת קטנה אינו כלום אפשר דבפחות מעונת פעוטות איירי אבל כשהגיע מחילתה מחילה. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ"ו ודף ק"ז). וכן כתבו המרדכי והגהות אשרי פ' מציאת האשה והובא באחרונים באה"ע סי' קי"ד. וכן כתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק פ'. ובהל' מכירה איתא דצריכה גם כן בדיקה אם היא נבונית וא"כ נשמע דהוא הדין גבי פתוי קטנה במקום שהכסף שלה הוי מחילה. ואע"ג שלא מחלה בפירוש הא מחמת הנאת בעילה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט) ובתוס' שם. וקטנה שהגיע לעונת פעוטות נמי אית לה תאוה כדמוכח ברא"ש פ' הכונס. ומ"ש התוס' בריש פ"ב דקידושין (דף מ"ג) דקטנה לית לה תאוה היינו בשלא הגיעה וכן כתבו בס' המקנה ובספר שער המלך וזה דלא כמ"ש בס' מקום שמואל סוף סימן כ"ה דכל קטנה לית לה תאוה. וגם זה דלא כמשמע בספר בני אהובה להיפך דכל קטנה אית לה תאוה ועל כן הוקשה לו הירושלמי דפרק א' דקידושין שהביא המל"מ פ"ו דאישות ולפי מ"ש אתי שפיר. והא דמדברי התוס' דפרק אלו נערות (סוף כתובות דף ל"ה) משמע דאף בקטנה שהגיע לעונת מיאון אין מחילתה מחילה כשנתפתתה אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאיכא מיאון קודם עונת פעוטות וכדעת רש"י בגיטין (דף ס"ה). אך מטעם אחר יש לומר דאין מחילת קטנה בקנס מחילה אף כשמחלה בפירוש דאף דאי בעלמא הוי מחילה כמ"ש מ"מ גבי קנס י"ל דלא מהני מטעם שכתב הר"ן בתשובה הובא בחו"מ סי' רל"ה דבמקום שעשה שלא כהוגן אין מתנת קטן כלום וא"כ הוא הדין למחילתן. והמל"מ פ"ט דזכיה כתב שכן דעת רבינו דבמקום איסור אמרינן דלא תקנו רבנן והארכתי בזה במקום אחר: (ומה שהקשה בס' הפלאה. דלמאי דקיי"ל דפתוי קטנה אונס א"כ מאי אריא דוקא אנוסה אפי' מפותה נמי אונס הוא. ולפי מה שכתבנו י"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שפיר יש לה דין מפותה דהוי כאלו מחלה בפירוש משום דיש לה הנאה וא"כ אף אם נחשוב פיתויה כאונס מכל מקום הוי שפיר מחילה דכיון דאית לה הנאה מזה לא בטלה המחילה מחמת האונס אלא א"כ מסרה מודעא וכהאי גוונא איתא בחו"מ סי' ר"ה גבי פשרה באונס דלא בטלה כיון דחבירו מוותר לו מטענתו גמר ומחיל גם הוא מטענתו לחבירו אלא דהקרא על כרחך אין ליישב בהכי דהא מן התורה אין מתנת קטן כלום והוא הדין למחילתו). והרדב"ז בחלק א' סי' ס"ג פסק דהמפתה יתומה קטנה חייב כדין מאנס דקיי"ל פתוי קטנה אונס הוא. ועוד כתב דבזה גם רבינו מודה דדוקא לענין שתהא מותרת לבעלה בקידושי אביה שהן של תורה פסק דלא הוי אונס ואסורה אבל לענין קנס הוי אונס כמ"ש גבי קטנה בת מיאון שאין לה רצון לאסור על בעלה והוא הדין שאין לה רצון להיות פתויה פתוי שהרי היא סכולה ואינה בעלת תאוה דנימא שאין לה צער מחמת תאותה ולפי מה שכתבנו אין דבריו מחוורין]:

י״ג

אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה. ובהשגות א"א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינם שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא. ותירץ הכס"מ דס"ל לרבינו דהיא מיקריא תובע אע"פ שאביה קיים משום שהיא העומדת בדין. ובעל ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש פרק נערה הקשה דבמפותה איך יכולה להעמידו בדין הרי מחלה. ויש לי ליישב דכיון שהיה לה אב ולא היה אז ברשותה למחול דבר שאינו שלה ואין במחילתה כלום משום הכי אף היא עצמה יכולה לתובעו בדין בשביל האב. וגדולה מזו כתב הר"ן לדעת רבינו בדין ט"ו דאם מת האב יכולה לתובעו אף בשביל עצמה ופירש הטעם דסבירא ליה דלא אהני מחילה שלה שהיתה בחיי האב כיון דלא חזיא לה בההיא שעתה דמחלה: ויש לי להביא ראיה לסברא זו מהא דאיתא בפ"ק דב"מ (דף ט"ו) גבי גזלן שמכר שדה שאינה שלו ואח"כ נפלה לו בירושה דחוזר ותובעה מהלוקח ומבטל המכירה כמו יורש אחר אלא א"כ דגלי דעתיה אח"כ דניחא ליה שתשאר ביד הלוקח כי היכי דליקו בהמנותיה. אבל המכירה הראשונה הוא עצמו יכול לבטל אע"פ שהיא עכשיו שלו כיון דבשעה שמכר לא היתה שלו. והכי נמי דכוותה דאף שמת אביה ועתה נעשה שלה יכולה לבטל מחילה הראשונה שהיה בעת שלא היה שלה. וכל שכן כשאביה קיים ושייך התשלומין לו שיכולה לתובעו ומתחייב שבועה על ידה ולא הוה מנה לאבא בידך כיון שהיא העומדת בדין ולא האב ומחילתה אינה מזקת אף לאחר מיתת האב וכל שכן בחייו: ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו דבדין ט"ו מהסוגיא דפרק נערה (כתובות דף מ"ד ע"ב) דמוקי הא דתניא ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לחמישים שקלים. דאיירי בבא עליה ואח"כ נתיתמה. והרי האי קרא במפתה הוא דכתיב ואי איתא לדעת הראב"ד בסמוך דכשמת האב אינה יכולה לתבעו משום דאיגלאי מילתא דשלה הואי והרי מחלה א"כ תקשי דאמאי מרבינן לה לחמישים שקלים בבא על המפותה ואח"כ נתיתמה. וכבר הרגישו בקושיא זו בס' המאור ותירץ דבאונס איירי בברייתא דכיון דאינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס וגם בחידושי מהר"ם שיף כתב כן. והוא תמוה דהרי גבי אונס איכא ברייתא אחריתא כדאיתא בספרי והובא בירושלמי דדריש תחת אשר עינה לרבות יתומה לחמישים שקלים (בזמן הבית). וגם מה שתירץ הרמב"ן דברייתא דמאן ימאן דמרבה יתומה במפותה איירי בקטנה שמחילתה אינה כלום הוא דחוק. וגם אין זה מוסכם דלדעת כמה פוסקים הוי מחילה בשהגיעה לעונת פעוטות ואפילו נימא דבעינן שימחל בפירוש הכי נמי גבי מפותה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט ע"ב). ואע"ג שכתבו התוס' שם דהיינו מחמת הנאתה הא מוכח ברא"ש פרק הכונס דגם קטנה אית לה בשהגיעה לעונת פעוטות. אך אין צורך לדחוק בזה רק לפי דעת הראב"ד אך לפי דעת רבינו אתי שפיר בלא שום דוחק ומעיקרא לק"מ דקושטא דאף בגדולה לא חשיבא המחילה שבחיי האב וגם בחידושי מהר"ם הנזכר ובס' פני יהושע מסקו הכי אלא שלא זכרו שכן הוא דעת רבינו. וגם מדברי התוס' ומהרש"א בקידושין (דף מ"ו) משמע הכי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

י״א

והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום: מפורש בגמרא (דף ל"ב), והאיכא בושת ופגם, בשוטה, והאיכא צערא, במפותה, ומש"כ אבל המפתה פטור מכולם, הוא, אף דהיא חרשת או שוטה מ"מ מהניא מחילתן, או משום דכיון דהיא מפותה, אין לה צער, וכן הוא, דאם יש לה אב אמאי לא ישלם צער, ורק משום דמפותה אין לה צער אף דהיא חרשת ושוטה. אולם ממה דפטר בממאנת מוכח דסובר דאף קטנה מהני מחילתה היכי דאין לה אב, ורבנן בתוספות פליגי עליה עיין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה ולא פתוי למאי דמוקי לה בנערה כו' הא אי הוה מוקי לה בקטנה ניחא דאין בידה למחול, וכן פירשו בדף מ"ב ריש פרק נערה ד"ה לאביה נמי פשיטא, אולם מצאנו חבר לרבינו והוא רש"י בדף ל"ב. ד"ה שוטה לא גרסינן דבפקחת נמי אין שום חיוב ממון כו' וא"כ הוי ליה טפי לאקשויי דאם היא שוטה אין מחילתה כלום וחייב לשלם לה קנס וסוגיין אזלא למ"ד שוטה יש לה קנס, וע"כ דסבר דלשיטת הגמרא דילן [דלא כהירושלמי] ע"כ אינו מטעם מחילה רק משום שמוסרת גופה לו ואיך שייך בזה קנס ובושת ופגם והיא נהנית מבעילתו ונמסרת אליו, ועיין בדברי רמב"ן בחידושיו: ונבאר שיטת רבינו מה שצריך פירוש, בהקדם נבאר הסוגיא דעל משנה דנערה שנתארסה ונתגרשה דאמר ורע"ק אשר לא אורשה כו' אלא מעתה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה ה"נ דלעצמה אלא לגמרי ה"נ לגמרי א"ל רע"ק כו' להקיש ולדון הימנו גז"ש כו' ורע"ק מאי חזית כו' אימא בתולה לגז"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה כו' והסוגיא צריכה ביאור. ונראה פירושה עפ"י מה שנקדים להבין דברי הירושלמי בזה, ז"ל, מאי טעמא דריה"ג אשר לא אורשה ורע"ק עד שלא נתארסה נותן לאביה נתארסה נותן לעצמה, ע"ד דרע"ק נערה כו' בוגרת נותן לעצמה בתולה כו' מוכת עץ נותן לעצמה שנייא היא דכתיב נערה נערה כו' בתולה בתולה כו' לית כתיב אשר לא אורשה אשר לא אורשה אלא מלמד הימנו לגז"ש, ופירושו ע"פ ששנינו בספרי פרשת תצא סימן רמ"ד, יאמר בתולה באונס ולא יאמר במפתה ומה אונס חמור אינו חייב אלא על בתולה, מפתה הקל א"ד שלא יהא חייב רק על בתולה, ומשני דהוינא אמר או חילוף ומה מפתה הקל הרי הוא חייב על בתולה ושאינה בתולה אונס חמור לא כש"כ, והלא נאמר בתולה באונס שיכול אין לי להוציא אלא שלא יהא נותן לאביה אבל נותן לעצמה ת"ל בתולה בתולה פרט לבעולה שלא יתן לה כלל ואח"כ אמר כן בנערה, דמנא ידעינן דבוגרת לא יתן כלל מדכתיב תרי זימני הנערה, היינו מונתן לאבי הנערה, ומפתה ידעינן מקו"ח, וזה שאמר הירושלמי שנייא היא דכתיב [בתולה בתולה] היינו מדכתיב ב' פעמים חד באונס וחד במפותה [נערה נערה] שני פעמים באונס להורות דאינו נותן לגמרי במוכת עץ ובוגרת, ורק באשר לא אורשה פליגי ריה"ג ורע"ק, דריה"ג דריש דיאמר חד פעם באונס ואנא ידענא מפתה בקו"ח, ולמה כתב במפתה ע"כ להורות, דבנתארסה ונתגרשה פטור לגמרי, ורע"ק דריש דהא דכתיב חד מיותר היינו לגז"ש, וזה הפלפול מפורש בספרי ונשנה בקוצר בירושלמי. ובזה יובן דברי הגמרא דילן, ורע"ק אשר לא אורשה לאביה, הא אורשה לעצמה אלא מעתה נערה ולא בוגרת כו' ה"נ דלעצמה אלא לגמרי [פירוש מדכתיב שני פעמים בתולה ונערה כדאמר בספרי] ה"נ לגמרי דהא כתיב אשר לא אורשה שני פעמים באונס ומפתה ומיותר במפתה ע"כ להורות דאינו נותן כלל קנס באורשה ומשני א"ל רע"ק האי לא אורשה מבעי ליה לכדתניא וכיון דמבעי ליה לגז"ש א"כ תו דרשינן מפשטא דקרא הא אורשה לעצמה, ולכך פריך הגמרא אימא בתולה לגז"ש כו' כיון דאיכא לאוקמי לגז"ש תו הוה מצינן לפרש כפשטיה הא בעולה לעצמה וא"ש: אולם נתבונן לפי מה דסבר רע"ק במשנתנו דקנסה לעצמה א"כ סבר דפשטא דקרא ממעט שאינו נותן לאביה, הא לעצמה משלם קנס ולא סבר דהוי דומיא דמפתה דאינו משלם קנס לגמרי דאם של עצמה הוי ג"כ אין לה דהא אחילתה דמדעתה קא עביד [או דסבר דמיעוט אשר לא אורשה קאי גם בקטנה, ובקטנה משלם קנס דהיא לאו בת מחילה הוי אף במפתה ומצינן למידרש הא אורשה לעצמה] וג"כ לא סבר דהוי דומיא דנערה דאתמעט מדכתיב תרי זימני נערה דלגמרי פטור, א"כ קשה גם בבעולה נימא כן דבתולה לא ממעט רק שבבעולה אינו נותן לאביה רק לעצמה, ואם תקשה יכתוב באונס ולא יכתוב במפותה, אז הוי אמינא דבמפתה שכיון שבא עליה מדעתה, בין בבתולה בין בבעולה יתן קנסא לאביה קמ"ל קרא דדוקא בתולה ולא בעולה אף במפתה, ודברי הספרי מצינן לפרש, דפשטיה דקרא משמע לגמרי דמהיכא תיתי נאמר דנותן לעצמה, כיון דקרא לא מיירי רק בבתולה מנא לן לחדש בעצמנו, דבבעולה נותן קנס לעצמה רק אם לא הוי כתיב במפתה הייתי דן בקו"ח מהמפתה דכתיב סתמא בין בתולה בין בעולה, ואמינא קרא כדכתיב, דמפתה אף בבעולה נותן לאביה [דלעצמה ליכא תשלומין כלל במפתה] ובאונס כתיב בתולה להורות דבבעולה נותן לעצמה, וזה מסתברא משום דמפתה דהיא עבדה מדעתה, כל הזכות לאביה בכל אנפי, אבל כיון שכתוב גם במפתה בתולה, תו נקטינן כפשטיה דבעולה אינו נותן כלל כיון דלא נזכר דין דבעולה למיהב לה קנס מנא את מחייבו, אבל לרע"ק דמשנתנו קשה א"כ מנא לך לחייבו באורסה ונתגרשה כיון דבכה"ג לא מדכר רחמנא קנס וצע"ג: ואפשר לומר דמסברא אית ליה דאין לפרש המיעוטים רק לשלא יתן לאביה דבאופנים שהיא בתולה ונתארסה ונתגרשה, הקנס לעצמה, אבל למפטריה לגמריה לא, רק בבתולה ולא בעולה אית הכרח למדרש דלגמרי מעטו רחמנא, דא"ת דכוונת התורה הא בעולה לעצמה כמובן הפשוט, א"כ לכתוב רחמנא דוקא במפתה ולא באונס, ואנא ידענא מקו"ח השתא במפתה כשהיא בעולה לעצמה, כשהיא אנוסה דעבר על דעתה ולא פשעה כלל מבעי דבעולה קנסה לעצמה ולא לאביה, ואם תאמר דהוינא אמרי או חילוף, מה אנוסה בין בתולה בין בעולה נותן קנס לאביה מפותה לא כש"כ, וע"כ הך בתולה ממעט לגמרי במפותה דלא יהיב כלל, זה אינו כיון שבידינו לומר, דפירושו כאופן המסתבר והתורה סמכה על הקו"ח באונס לדון ממפתה, לא הוינא מחליף הדין להוציא קרא דבתולה ממובנו המסתבר, אבל בספרי אמר שפיר, דאם הוה כתוב רק באונס לחוד לא הוה ילפינן גם מפתה בקו"ח ולומר דע"ז סמכה התורה, רק הו"א או חילוף לפרש הא בעולה לעצמה כמובנה המסתבר, אבל בקרא דאשר לא אורשה מפרשינן כפשטיה דאורסה לעצמה, וזה אינו רק לשיטת הירושלמי דקנס אינו ברשותה למחול, או לשיטת רבנן דתוספות, דבקטנה לאו בת מחילה הוי, וקרא דמפתה מיירי גם בקטנה מצינן לפרש במפתה הא בעולה לעצמה והוה ידענא אנוסה בקו"ח: אבל לפ"ז אין צורך כלל לדחוק דלק"מ, דבאמת לא כתיב במפתה כלל שיתן לאביה רק כסף ישקול כמהר הבתולות ולמי לא כתיבא, וע"כ ידענא מקו"ח דאונס שעבר על דעתה נותן לאביה, מפתה לא כש"כ, וא"כ הא ידעינן דבעולה לגמרי אימעטא, דאם תאמר דנותן לעצמה, לכתוב רק באונס לחוד, ואנן מנא לן במפתה דנותן להאב, רק מקו"ח מאונס, וא"כ נאמר דיו במפתה להיות כאונס, מה אונס בבעולה לעצמה אף במפתה כן, והוי א"ש הא דלא נקיט במפתה למי יתן [אם הוי כתוב סתמא ולא הוה כתיב בתולה] דיש דינים חלוקים, בבתולה לאביה ובעולה לעצמה, וע"כ הא דכתיב במפתה להורות דאינו נותן כלל, משא"כ אשר לא אורשה מבעי ליה לגז"ש, אבל לשיטת רבינו דליכא במפתה תשלומין לעצמה דגם קנס מחלה ואפילו בקטנה, א"כ ע"כ התשלומין דכתיב במפתה הוא רק לאביה, וא"כ הדרא קושיין לדוכתה, וזה קושיא עצומה לשיטת רבינו ורש"י אבות העולם: ויתכן לומר בדעת רע"ק דסבר דבבתולה מסתברא למידרש הא בעולה לגמרי לא, דאיפה מצאנו דהבעילה תוציא מרשות אב והיא לכל מילי ברשות אביה כמו שהיתה קודם שנבעלה רק אבדה חנה, וכן מוכת עץ וכה"ג אסור בה, ומסתברא טפי לומר דלא חששה תורה לקנסו על פגמה, מלומר דהוציאתה תורה מרשות אביה לענין קנס, אבל בנתארסה ונתגרשה דמצאנו אירוסין מוציאה מרשות האב דהא רע"ק סבר במכילתא ומייתי ליה בקדושין דף י"ח דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחרי אישות, חזינן דנפקא מרשותו, בהא מסתברא דגם לכסף קנסה דרשינן הא נתארסה אעפ"י שנתגרשה לעצמה. אולם זהו פלפול חדש ואמנם פשטא דקראי מורה כשיטת רבינו, דלכך לא כתבה תורה במפתה למי יתן דמסברא ידעינן דלאביה, דאי לעצמה הא מחלה, וכן א"ש מיעוט דלא אורשה לרע"ק במפתה דלא כתיב תשלומין למי ניתן כלל ולא שייך מיעוט דלא אורשה, דכל מה דכתיב בפרשה שייך ג"כ באורסה ונתגרשה, והא דבלא אורסה לאביה ובאורסה לעצמה הוא ענין חוצי דלא נכתב כאן בפרשה, וע"כ כרבינו דבמפתה כיון דלעצמה באורסה ונתגרשה תו פטור לעולם וליכא תשלומין כלל, והא דבבתולה ממעטינן לגמרי הוא מדכתיב כסף ישקול כמהר הבתולות, ומדקרי לקנס מהר בתולות, ואם הוה אמינא דבבעולה ומוכת עץ נותן לעצמה, הרי אינו מהר בתולות דאף כשהיא בעולה נותן, והך דכמהר בתולות קאי על אנוסה והוא כמהר בתולות באונס וכמו שפרש"י וזה נכון: וצ"ע היטב למאן קאי הסוגיא ריש פרק אלו נערות דאמר שיתא קראי כתיבי כו' נערה כו' אי לרע"ק לא מצי קאי דהא איהו יליף גז"ש מאשר לא אורשה ולריה"ג לא קאי דאיהו דריש בספרי הני תרי פעמים נערה ותרי פעמים בתולה למעט שלא יתן כלל, ודוחק לומר דכל הפלפול דספרי קאי אילו לא נאמרה גז"ש, השתא דנאמרה גז"ש לא צריך ומחד קרא ממעטינן לגמרי, ואפשר דסוגיא דריש פירקא קאי לר' שמעון ולר"א דסברי ביבמות פרק הבא ע"י (דף נ"ט) בתולה שלימה משמע, א"כ מבתולה לחודא ממעטינן בעולה ובוגרת וא"כ תרי לגופייהו, הוא תרי בתולה חד באונס וחד במפתה, ולמעט שלא יתן כלל כדדריש בספרי, ובתולה תליתאה הוא לגז"ש, וג' נערה הוא לחייבי לאוין וח"כ ולדאביי. ועיין תוספות שמה, וה"א דהבתולות לא מייתר כלל דכיון דדריש לגז"ש א"כ מוכרח למיכתב בה"א והוא ה' הידיעה כמהר הבתולות דכתיב באונס, וכן ללמוד מהר בתולות ממפתה דבשקלים, לכן אמר שיתא קראי כתיבי דלפירוש המפרשים קשה א"כ הוי שבעה קראי בתולה דכתיב באונס, וזה ישר: ויש להקשות, א"כ לר"א מפיק ג"ש מקרא דכמהר הבתולות, ולקמן קאמר דר' אלעזר בשיטת רבו רע"ק אמרה דאמר בנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה, וא"כ מאי עביד במאי דכתיב תרי זימני אשר לא אורשה ויש ליישב והבן, ואחרי כתבי כ"ז ראיתי באסיפת זקנים הרבה דרכים בזה. אך לא הביאו הירושלמי וספרי והנלע"ד כתבתי בס"ד: והנה בירושלמי מייתי ברייתא, תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי ריה"ג, ובבלי מייתי קרא דאם מאן ימאן. והנה ברייתא דתלמודין הוא במכילתא גבי קרא דאם מאן ימאן, והך קרא דירושלמי מדרש בספרי יעו"ש, וכפי הפשוט תרתי קראי חד לאונס וחד למפתה, דבתרווייהו חייב במפתה ובאונס, וצ"ע הא יתומה מפותה אחילתה דמדעתא קא עבדא, וצ"ל או כשיטת ירושלמי דקנס אינה יכולה למחול או בקטנה דלאו בת מחילה הוי. אולם לדעת רבינו דקנס יכולה למחול ואף בקטנה פטור במפותה היכי דהוי שלה בעידן ביאה צ"ע, וצ"ל דאין ה"נ, דע"כ הך קרא דמאן ימאן מיירי שבא עליה עד שלא מת אביה ואח"כ מת אביה דבעידן דבא עליה הא לא היה שייך הקנס אליה ובכה"ג פסק רבינו הלכה ט"ו דהרי הן של עצמה, ולמאי דס"ד דריב"א בדף מ"ד דהך קרא כתיב ביתומה ממש, או דהוי סבר כהירושלמי, או דאם אינו ענין למפתה תן ענין לאונס וכמו שכתב רמב"ן במלחמות. וצ"ל דלא ידע דרשה דתחת אשר ענה דכתיב באונס דמרבה מיניה בספרי, ולפי שיטת הבבלי דקנס מפותה מחלה, מיושב שפיר דרשת הספרי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס, דאם הואי מפותה בלא ענוי, אז אינו משלם קנס דהא אחילתה ורק משום דענה משלם קנס לעצמה: ויש לנו להביא עוד ראיה ממשמעות סוגיא אחת דקטנה לאו בת מחילה הויא וכשיטת החולקים על רבינו, דבגמרא שקיל וטרי טובא בהך דתני הממאנת אין לה קנס ופתוי, וקשה טובא אמאי תני אין לה פתוי הלא כיון דמפותה היא ואין לה אב הלא קא מחלה ליה ולא בעי לשלומי בלא טעמא דבחזקת בעולה היא, וכבר עמדו ע"ז בתוספות. ובאמת הוא פשוט, דהלא הגמרא שקיל וטרי טובא ורב ושמואל סברי בפרק האיש מקדש דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט ומיאון ומוכח משם מהא דמותיב רב כהנא דבלא שדיך צריכה מיאון לחודה עיי"ש בתוספות, וכן בנתקדשה וניסת שלא מדעת אביה, ואביה כאן, יש פוסקים בסימן ל"ז דצריכה מיאון, והגמ' מוקי שם משנה דריש יבמות וברייתא בכה"ג דצריכה מיאון בחיי אביה יעו"ש, א"כ נוכל לאוקמי גם ברייתא דכאן דתני הממאנת אין לה קנס ופתוי בנתקדשה וניסת שלא לדעת אביה לכל חד כדאית ליה, או באין אביה כאן, או באביה כאן ושתיק [ובכ"ז סבר הגמרא דכשהיא גדולה לא מצית למאן, וכמו דמוקי הגמרא משנתנו דיבמות בכה"ג יעו"ש] ובכה"ג לא מצית למחול קנסה דהוי לאביה. אך לפ"ז קשה טובא להני אמוראי דלא ס"ל דרב ושמואל ולדידהו אינו צריך מיאון כלל בחיי האב וכן שיטת רבינו והרי"ף ועיין רא"ש שם, ואיך מוקים למתניתא דילן דתני אין לה פתוי, ובזה נוכל לומר דאינהו סברי כרפרם דאמר מאי ממאנת הראויה למאן וקטנה היא ותו לאו בת מחילה הויא, אך זה טעות, דאם הפירוש קטנה הראויה למאן פירושו דיש לה אב, וראויה למאן אם אין אב, ולכן לא מציא היא למחול קנס דאבוה, ולכן פריך שפיר וליתני קטנה כיון דאף ביש לה אב מיירי, ולפ"ז נוכל לומר דלרב הפירוש בסוף פרק אלמנה ניזונית הממאנת הראויה למאן בקדשוה אחיה ואמה, אבל אם הוי תני קטנה הוי משמע אף בקדושי אביה יעוין בתוספות ד"ה רב תני קטנה יעו"ש, וזה מה שראיתי לבאר בזה בס"ד:

ט״ו

מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת כו' הארבעה דברים או השלשה שלה: שיטתו כשיטת התוספות, דבושת ופגם דמיא לקנס שכולן שלה, אבל בזה חלוק עליהן, דשיטתן דכל מקום דקנס הוי שלה גם בושת ופגם שלה, וא"כ בנערה שנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה גם בושת ופגם הוי שלה, ודעת רבינו דרק קנס לחודא הוי שלה, וטעמו דכל היכי דמגזה"כ הוי שלה ולא משום אפוקי מרשות האב וכמו בנערה שנתארסה ונתגרשה, דאם בא עליה ונתארסה הוי של אביה, רק דמגזה"כ הוי שלה, הוא דוקא בקנס לחודא לא בבושת ופגם, וכמו לריה"ג דאין לה קנס כלל, ודאי דבושת ופגם אית לה, אבל כאן דמשום אפוקי מרשות האב הוי כמו דקנס לעצמה כן בו"פ לעצמה. אולם הך דינא דנערה שנתארסה ונתגרשה דבושת ופגם הוי של אביה, למדו במפורש מירושלמי פ' אלו נערות הלכה ז' דאמר אלא מעתה אפילו במפותה כו' תיפתר שמחלה לו, ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו, פתר לה ביתומה ע"ש כל הסוגיא, דבושת ופגם הוי לאביה ולכך אינו שלה וחייב במפתה, אולם בהך דלא עמדה בדין עד שמת אביה, מורה קצת מן הירושלמי, דרק בקנס לחודא הוי של עצמה, לא בושת ופגם, דבריש פרק נערה שנתפתתה הלכה א' אמר, קנס מאימתי הוא מתחייב ר"י אומר משעה ראשונה, ר' יוסי אומר בסוף. מתיב ר' יוסי לר"י ע"ד דתימר משעה ראשונה והא תנינן לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, פירוש, ואמאי לא זכו יורשין וע"כ דלבסוף זכה בהן, וזה דוקא בקנס דלא מתחייב בהודאתו רק בעדות וגמר דין וכדאמר רבא במכות פ"ק דף ה' וכן לענין תשלומי קנס כו' דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר חיובא הוי, אבל בושת ופגם דממון הוי ומתחייב בהודאתו, ודאי דמשעה ראשונה זכה בהן ואם מת הוי של בניו דלענין זה לא שייך הקישא, כמו דקיי"ל במודה ע"פ עצמו דפטור מקנס וחייב בבושת ופגם, וכן כתבו תוספות דף ל"ח: ד"ה יש בגר בקבר עיי"ש. אולם לפי מאי דמשני דנפ"ל מהא דתני רשב"י ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה כו' אפשר דעל בושת ופגם ג"כ קאי הקרא דנותן לעצמה: אולם ראיה מוכרחת לשיטת רבינו, הוא ממשנה דפרק שבועת העדות שאנס איש פלוני את בתו או שפתה כו' הרי אלו פטורין, ופשטא דמשנה מורה דתובע להאב שבעל את בתו ופטור משום קם ליה בדר"מ, וכמו שחבל בי בני כו' והדליק גדישי בשבת, ומאן קא תבע ליה, אם נוקמא כשנתארסה ונתגרשה וכרע"ק דקנסה לעצמה וכמו שפירשו בתוספות, זה אינו, דהגמרא מוקי למשניות דשם בתבעו ממון בושת ופגם, ובו"פ הוי של אביה, [ואפילו אם הוי מוקים בקנס הוי קשה דבמפותה הא מחלה, ואפילו באחר נמי אינו משלם קנס דליכא למימר בקטנה, דשיטת רבינו דקטנה יכולה למחול ולית לה קנס במפותה], וע"כ דבא עליה כשהיא נערה ובגרה או ניסת דהוי של עצמה, וחזינן דבושת ופגם הוי ג"כ של עצמה, וז"ב וסעד חזק לשיטת רבינו ז"ל. ולפ"ז מיושב מה שהקשה בחידושי הלכות, דתיפוק ליה אפילו באחר ג"כ מאן תבע הא לא מציא הבת למיכתב הרשאה במידי דלא מטא לידיה, וזה לא משמע דהבת עצמה תובעת, דנקיט שאנס איש פלוני את בתו, ולפי מה שבארנו ניחא, דמיירי כשאנסה והיא נשאת דהוי של עצמה והדין הוא דילקח בהן קרקע ויאכל בהן הבעל פירות, דבכה"ג בעל קא תבע עבור הפירות שיהיה לו מזה כשיגבה ובכה"ג אין צריך הרשאה כמבואר חו"מ סימן קכ"ב בסמ"ע וש"ך סימן ל"ג ודוק היטב: ובהשגות שם, א"א, במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא, והאמת בדעתו פירש המשל"מ, דסבר כהנך רבוותא דמפותה בכה"ג אין לה כלום דהא אחילתא דמדעתה קא עבדה, ולכאורה נראה דתליא בהא אם נאמר דקטנה מפותה יש לה קנס דלאו בת מחילה הוי [וכדעת תוספות] א"כ בכה"ג הא לא הוי מחילה, כיון דבעת הפתוי היה שייך לאביה, אבל לשיטת רבינו דאף בחרשת מפותה אין לה קנס כיון דמרצונה קא עבדה לאו בת קנס היא, א"כ הכא הא היא מצדה אין לה קנס, ואיך תזכה בהקנס ושפיר הקשה הראב"ד, (נ"ב. ולפ"ז אתי שפיר הא דאמר בגמרא יש בגר בקבר ופקע אב דאמאי כיון דאמר מקודם יש בגר בקבר ודבנה הוי אם כן אמאי לא ירית כאן אבי' מינה כמו בנה מתורת ירושה ועיי' מש"כ תו' ולפי זה אתי שפיר דזה הוי במפותה דמצדה הא אחילתה אלא שזכות האב הוא ששייך לו ולא מהני מחילתה אם כן כיון שבגרה קודם שעמד בדין פקע זכות האב ומתורת ירושה לא ירית ופשוט). וכן משמע קצת מהא דאמר בירושלמי ריש פ' נערה, קנס מאימתי הוא מתחייב כו' ר' יוסי אמר בסוף מתיב ר' יונה לר' יוסי משבגרה הרי הן של עצמה, ובוגרת יש לה קנס, א"ל מטינתא לההיא דתני ר"ח תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה, ולכאורה נראה דאם הואי מפותה אין לה קנס בבא עליה כשהיא נערה ובגרה אח"כ, דהא אחילתא ומדעתה קא עבדה רק תחת אשר ענה דהיא אנוסה לכן יש לה קנס, א"כ מזה אדרבא ראיה דבתחלה יש לה קנס, דאם תאמר בסוף יש לה קנס, א"כ אמאי מפותה אין לה קנס, בכה"ג דהיתה נערה ובגרה, דבעידן דמסרה גופה הרי היתה של אביה. מובן הדברים מוכחא דמפותה אין לה קנס וכהראב"ד, ולפ"ז מוכיח שפיר דהא דמרבה רשב"י ונתן לנערה למת אביה, הוא דוקא תחת אשר ענה, הא במפותה אין לה קנס, וע"כ דכאן רבי דלענין זה מתחלה יש לה קנס, ולכך במפותה הא מחלה את גופא ומסרה לו מדעת, א"כ אפילו בבגרה חייב ודוק: אולם נראה ראיה מוכרחת לרבינו מהא דתנן בשבועות בואו והעדוני שפלוני בא על בתו כו'. פשט הדברים מוכיחין דתובע שפלוני בא על בתו וחייב קנסא או בושת ופגם רק דקים ליה בדר"מ וכהדליק גדישו בשבת וכבר פירשתי דמוכחא דמיירי על כרחין באופן דבא עליה ונשאה או בגרה, דהקנס ובו"פ לעצמה. א"כ שם במשנה תני שאנס או פתה את בתו, חזינן, דבכה"ג גם מפותה זכתה בקנס ובו"פ שהם היו קודם הנשואין או הבגרות לאביה וזה ראיה עצומה לענ"ד לשיטת רבינו ז"ל ודוק:

ט״ז

נאנסה או נתפתתה ואח"כ נתקדשה לאחר קנסה ושאר הדברים לאביה וכו': בגמרא, בעי מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו, ופירשו התוספות דלרע"ק דמשנתנו קא מיבעי ליה ולריה"ג לא מבעי ליה דהא דאין לה קנס לאו משום מיפק מרשותיה דאב אלא גזה"כ הוא דאין לה קנס, וא"כ בנתארסה אחר כך במה יופקע ממנה רשות האב ויהיה שייך הקנס לעצמה, ולכאורה נעלם מעיניהם הבהירות ירושלמי במקומו הלכה ד' בא עליה עד שלא נתארסה כו' ונתארסה יעו"ש דפשיט מהא דתני תחת אשר ענה לרבות את היתומה לקנס דברי ריה"ג, ואמר ר"א תיפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כו' הוא בא עליה עד שלא מת אביה כו' הוא בא עליה עד שלא נתארסה כו' הרי דלריה"ג מבעי ליה. אך זה הבל, דירושלמי קאמר בהלכה א' דלריה"ג דלא מצאנו שיהא חיוב קנס לעצמה ונתן לאביה דוקא, ה"ה דבא על היתומה פטור, ולרע"ק חייב בבא על היתומה וקנסה לעצמה, א"כ אפשר לריה"ג הא דפטור באנס נערה שנתארסה ונתגרשה, הוא משום דפקע זכות האב והוי כיתומה שאין לה אב ופטור מן הקנס, ולכן בנתארסה אח"כ מבעי ליה, אבל לגמרא דילן לקמן פרק נערה דדחי דברי ריב"ח דסבר כהירושלמי, ורבא גופיה לקמן מ"ד אמר דאף לריה"ג המוציא ש"ר על היתומה חייב, וה"ה בקנס דאף לריה"ג לאביה לאו דוקא, ומשלם קנס ביתומה לעצמה, א"כ הא דממעט לפטור קנס בנתארסה ונתגרשה, אין זה משום הפקעת זכותו של אב, דתהיה כיתומה ויהיה קנסה לעצמה ורק גזה"כ הוי א"כ מאי שייך למבעי בנתארסה אחר כך, במה יופקע זכות האב ובטח דמשלם קנס לאביה וזה פשוט וא"צ לפנים, רק מפני שהק"ע לא דק במח"כ לכן כתבתי ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות נערה בתולה פרק ב׳

ט״ו

מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותן ואח"כ בגרה או שנשאת הרי הן של אב, ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב שמעת שעמדה בדין זכה בהן האב. הארבעה דברים, והנה יש בזה ב' שיטות דשיטת הרמב"ן דדוקא קנס, אבל בושת ופגם כיון דממונא היא זכה בהם האב והרי הוא של אחים, ושיטת התוס' לחלוק משום דאיתקש להדדי, ועיקר הא דאיתקש הוא משום דכתיב ונתן לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, אך לפ"ז נצטרך לומר דקודם נתינה לא שייך לאב, וא"כ במפותה אין לה קנס כלל דהא מחלה, ומה שתי' הרא"ש והריטב"א משום דכיון שהיא של אב לא מהני מחילתה, זה לא מהני אלא אי נימא דמעיקרא דמילתא הוי שבח נעורים לאב ולא שייך מחילתה כלל, ולכן אף אם בגרה חזרה התביעה שלה, מ"מ לא שייך מחילה דידה משום דבשעת מעשה הוי כקרע שיראים של חבירו כיון שאין נתינת הרשות מועלת, ולא היה לה רשות כלל ע"ז, וכיון דלא היה לו רשות לכן אח"כ כשמת האב יכולה גם היא לתבוע, אכן כל זה לא שייך אלא אם נימא ההסבר דשבח נעורים הוא מעיקרא דמילתא של האב, אבל אי נימא דשבח נעורים אינו של האב ולא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, א"כ מעיקרא דידה הוי ומחלה, אם לא דנימא דכיון דאשכחן דהם שני דברים דרשות הנשואין שלה הוי של אב מנעוריה בית אבי', ומ"מ איצטריך ונתן לגלות לן על צערה דגופא דחייב לו, ונמצא דעל רשות הוי מעיקרא דמילתא משבח נעורים לאבי', ומ"מ על חיוב הממון דילפינן מונתן ע"ז אמרינן לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. והנה התוס' רי"ד מפרש הטעם דבושתו ופגמו נמי של עצמה ולא זכו האחים משום דכיון דמחוסרין שומת ב"ד, והביא ראי' ממטלטלי דכפרי' דלא כתבינן הרשאה, ובאמת שם הוא משום דהוי כמו גזילה ואין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו אבל להוריש לבניו מוכח בכ"ד דאדם מוריש, ונראה דס"ל דאף דאדם מוריש דבר שאינו ברשותו, אבל הכא עדיין ליתא דבר מסוים מה להוריש דהא לא נקבע החוב, וכמו דחזינן נ"מ אף דיכול לכתוב הרשאה על ממון שכבר הלוהו, אבל על ממון שעוד לא בא לידו לא שייך שיכתוב עליו הרשאה אף שלא כפרי', והיינו דאין כאן ממון מבורר, ולכן אף שמצינו שמוריש לבניו אינו מוריש אלא התביעה והיינו זכות התביעה ולא עצם הממון, והיינו שבא מכח אביו כמו שאביו הי' לו התביעה כן הוא נמי יש לו התביעה, אבל הכא כיון שגילתה תורה שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו שאין לו עיקר התביעה, וממון מבורר עוד אין כאן ונמצא שנשאר התביעה להבת עצמה. אכן בעיקר מילתא מה שיש להבת זכות לתבוע אף דההזק לא נעשה ברשותה מוכרח עכ"פ לומר דההיזק נעשה גם לה רק דגזה"כ הוא ליתן לאביה והיינו דהממון הוא לאבי הנערה אבל ההיזק נעשה גם לה [ועי' השגת הראב"ד בהלכה י"ג ובהשגתו סוף הלכה ט"ז].

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נערה בתולה ב׳, מתוך הלכות נערה בתולה שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נערה בתולה כל הרמב״ם