הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נערה בתולה · פרק א׳

ספר נשים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נערה בתולה · פרק א׳
הלכה א׳
מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים שֶׁל כֶּסֶף מְזֻקָּק וְהוּא הַנִּקְרָא קְנָס. וְכֵן אִם אָנַס אוֹתָהּ. וּקְנָס זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כט) "וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כֶּסֶף":
הלכה ב׳
וְאֵי זֶה הוּא מְפַתֶּה וְאֵי זֶה הוּא אוֹנֵס. מְפַתֶּה לִרְצוֹנָהּ. אוֹנֵס שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ. כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה וְדָנִין אוֹתָהּ בְּדִין אֲנוּסָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה. וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַף לָהּ חֶרֶב וְאָמַר לָהּ אִם תִּזְעֲקִי אֶהֱרֹג אוֹתָךְ:
הלכה ג׳
הַמְפֻתָּה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִנָּשֵׂא לַמְפַתֶּה. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ לִתְּנָהּ לוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא לִכְנֹס. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. אֲבָל הָאֲנוּסָה שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ לְהִנָּשֵׂא לְאוֹנֵס הָרְשׁוּת בְּיָדָם וְנוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ. רָצְתָה הִיא וְאָבִיהָ וְלֹא רָצָה הוּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹנֵס וְנוֹתֵן קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כט) "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" הֲרֵי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ מְצֹרַעַת כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס וְאֵינוֹ מוֹצִיא לִרְצוֹנוֹ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יט) "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה:
הלכה ד׳
וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ:
הלכה ה׳
הָיְתָה אֲנוּסָה זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה אַחַר שֶׁכָּנַס הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כט) "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה". אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ:
הלכה ו׳
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָנַס בְּתוּלָה אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִקַּח אֶת הַבְּתוּלָה וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשָּׂא זוֹ אֵינָהּ בְּתוּלָה. וְאִם כָּנַס יוֹצִיא בְּגֵט:
הלכה ז׳
אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנֵס (דברים כב יט) "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ" כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כט) "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" הֲרֵי זֶה נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה וְנִמְצֵאת זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָהּ לַעֲשֵׂה שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. לְפִיכָךְ הָאוֹנֵס שֶׁעָבַר וְגֵרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מֵתָה גְּרוּשָׁתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אוֹ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ:
הלכה ח׳
אֵין הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה חַיָּב בִּקְנָס עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ [כְּדַרְכָּהּ] וּבְעֵדִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס. מֵאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת עַד שֶׁתִּבְגֹּר. נִבְעֲלָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁבָּגְרָה אֵין לָהּ קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כח) "נַעֲרָה בְתוּלָה" לֹא הַבּוֹגֶרֶת:
הלכה ט׳
וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב וְאַחַת שֶׁאֵין לָהּ אָב יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס. הַבּוֹגֶרֶת וְהַמְמָאֶנֶת וְהָאַיְלוֹנִית וְהַשּׁוֹטָה וְהַחֵרֶשֶׁת. וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁתָּבְעָה אוֹתָן לִזְנוֹת עִמָּהּ. וְהַמְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה. אֲבָל הַמְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אִם נֶאֶנְסָה יֵשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. וְאִם נִתְפַּתְּתָה אֵין לָהּ קְנָס:
הלכה י׳
הַגִּיֹּרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת אִם נִתְגַּיְּרָה וְנִפְדֵית וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֶׁנִּתְגַּיְּרָה אוֹ כְּשֶׁנִּפְדֵּית אוֹ כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אֵין לָהּ קְנָס הוֹאִיל וּבִיאָתָן בִּיאָה הֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת:
הלכה י״א
הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה אִם הָיְתָה אַחַת מֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ אוֹ דּוֹדָתוֹ וְהַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין אִם הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס:
הלכה י״ב
הָיְתָה מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב בִּקְנָס שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוֹת:
הלכה י״ג
הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן בִּתּוֹ וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כב) "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" הָא אִם הָיָה שָׁם אָסוֹן אֵין שָׁם עֹנֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרִיגַת הָאִשָּׁה בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוְּנוּ לָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כב) "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה" הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּאָסוֹן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כד יח) "מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה" (ויקרא כד כא) "וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" מָה מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְחַיְּבוֹ בְּתַשְׁלוּמִין אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:
הלכה י״ד
וְכֵן הַדִּין לְכָל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין בָּהּ תַּשְׁלוּמִין:
הלכה ט״ו
בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כט) "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה" לֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה. וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין:

כסף משנה · הלכות נערה בתולה פרק א׳

א׳
מי שהיתה בתולה וכו'. משנה בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ט:) חמשים של אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי:
ב׳
כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה וכו'. כתב הראב"ד חיי ראשי איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו'. י"ל כמו שכתב בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה:
ג׳
המפותה שלא רצתה להנשא למפתה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) שנינו האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא ובגמרא לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס ופירש"י אשתו היא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא, לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, תניא נ"ה וכו' ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל ימאן מ"מ אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנ"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולים לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ"ש וכו' תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר"י בר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קא מיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור"י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ופירש"י אע"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. מי מצי מפיק לה לא יוכל לשלחה כתיב כשתצא היא אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: ומ"ש רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכו' אפי' היא חגרת או סומא וכו'. משנה שם (דף ל"ט) האונס שותה בעציצו וכו' כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה [שהיא] ראויה לו:
ה׳
ומ״ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה. מ״ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (כתובות דף כ״ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר״ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו:
ו׳
כהן גדול שאנס בתולה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט):
ז׳
אע"פ שנאמר כו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ד וט"ו) א"ר יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש"י אפילו למ"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' אשמעינן ר' יוחנן דה"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מהמלקות עכ"ל. ומסיק בגמ' דהדר ביה משום דקשיא ליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל"ת שקדמו עשה הוא ולילקי ופי' רש"י משום דקשיא ליה אונס נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה יחזירנה ופטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה אם ישראל הוא שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר ואמאי אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא עכ"ל: ומ"ש מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר. נלמד ממה שאמרו (שם ט"ו:) אם כהן הוא לוקה ובפרק הנזכר תני תנא קמיה דר' יוחנן מל"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א"ל [ר"י] מאי קא אמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי"ף כלומר אע"פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל"ת ופי' נמוקי יוסף כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה:
ח׳
ומאימתי יהיה לבת קנס וכו' עד אין לה קנס. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) וכחכמים וכן פסקו הרי״ף והרא״ש והביאו ראיות לדבריהם ולאפוקי מר״ח והראב״ד שפסקו כר״מ ומפ' טעמייהו דחכמים בגמרא משום דאמר קרא אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה״א:
ט׳
ואחת שיש לה אב וכו'. משנה שם יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ואע"ג דבגמרא אמרינן דמתניתין ביתומה בחיי האב מ"מ מינה ילפינן ליתומה ממש: ואלו שאין להם קנס הבוגרת. בס"פ אלו נערות. ומ"ש והממאנת והאילונית שם (דף ל"ה:) ת"ר וכו' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה [או אחיה] ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה ובגמרא הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתאן לר"מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר"מ וכ"ת כולה ר"מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וכו' האי תנא סבר לה כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם וכו' אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וכו' ובממאנת סובר לה כר' יהודה דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס וכו' ופליג עליה בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר עכ"ל. משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס אילונית יש לה קנס ולר"מ דאמר קטנה אין לה קנס אילונית אין לה קנס ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ופסק דאילונית אין לה קנס יש לתמוה עליו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר השיגו הראב"ד וכתב וז"ל גם זה טעות שהאיילונית לדברי חכמים וכו'. וגם ההגהות תמהו עליו וגם הטור תמה עליו וכתב וז"ל כתב הרמב"ם הבוגרת האילונית והממאנת אין לה קנס שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר עכ"ל. ואפשר לדחות ולומר שסובר רבינו דכיון דגבי קנס נערה כתיב אע"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דמדכתיב נערה חסר ה"א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל אילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע"ג דגמרא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס"ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהר"י קולון בשורש קל"ח תירץ שרבינו מפרש דהא דמסיק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא היינו דאילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא היינו דקטנה יש לה קנס: ומ"ש רבינו דשוטה וחרשת אין להן קנס. שם איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים וכו' אין להן טענת בתולים כלומר וכיון שאינן בחזקת בתולות אין להן קנס ומשני הא ר"ג הא רבי יהושע כלומר דלר"ג אין להן טענת בתולים ולרבי יהושע יש להן וכיון דקי"ל כר"ג ממילא ידעינן דאין להן קנס: והראב"ד כתב אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש להן קנס ופיתוי עד כאן לשונו. טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר"מ וברייתא דאיילונית יש להן קנס [כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס] הכי נקטינן זהו נראה טעמו של הראב"ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של רבינו שמאחר שבגמרא מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר"ג דקי"ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ממילא שמעינן דלית להו קנס: ומ"ש מי שיצא עליה שם רע בילדותה וכו'. שם מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי וכו' ה"ד אילימא וכו' דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא: ומ״ש והמגורשת מן הנישואין וכו'. בפ״ק דכתובות (דף י״א) תנן בתולה מן הנישואין אלמנה גרושה וחלוצה וכו' ואין להן טענת בתולים ואם היא גרושה מן האירוסין יש לה טענת בתולים [ע״כ] וכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) תנן נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע. ומ"ש ואם נתפתתה אין לה קנס זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתפתית ונתרצית לו הרי מחלה לו:
י׳
הגיורת והשבויה וכו'. זה נלמד מדתנן בפירקא קמא דכתובות (דף י"א) הגיורת השבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים [יתירות על כן אין להן טענת בתולים] (xא"ה משנה מפורשת היא (שם דף כ"ט ול"ו) לענין קנס עצמו. וכ"ה בב"י סי' קע"ז):
י״א
היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה וכו'. (דף כ"ט) ר"פ אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ובגמרא (דף ל"א:) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי"ל דאינו לוקה ומשלם אמר עולא ל"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת וכו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וידוע דהלכה כרבי יוחנן:
י״ב
ומ"ש היתה מחייבי עשה או שניות וכו'. שם (דף ל"ה:) ת"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו' מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות עריות ממש שניות מד"ס כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר"ש בן מנסיא היא ופירש"י שמעון התימני בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה ר"ש בן מנסיא דאמר אשה שראויה לקיימה עכ"ל. ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כרבי יוחנן דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא:
י״ג
ומה שכתב היתה מחייבי מיתת בית דין וכו'. משנה שם (דף ל"ב:) אלו [נערות] שאין להן קנס הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב"ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ופירש"י ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. ומה שכתב רבינו והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה וכו' שם עלה ל"ח תנא דבי חזקיה:
ט״ו
בא עליה ומתה וכו'. שם (ע"ב) בעלה הנזכר מימרא דאביי ואף על גב דאמרינן מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא סובר רבינו דלא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דמספקא ליה לרבא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. ומה שכתב רבינו והוא שתמות קודם שתעמוד בדין כן פירש רש"י והוא נלמד ממאי דתנן ריש פרק נערה שנתפתתה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

מגדל עוז · הלכות נערה בתולה פרק א׳

א׳
מי שפיתה בתולה וכו' עד חמשים כסף. בכתובות פרק אלו נערות (דף מ') :
ב׳
איזהו מפתה וכו' עד בעל כרחה. פרק אלו נערות שם גמרא מתני' דהמפתה נותן ג' דברים וכו': כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת וכו' וכל הנבעלת בעיר וכו' עד אהרוג אותך. פרק אלו נערות (דף ל"ט) : כתב הראב"ד ז"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מאי תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו': ואני אומר ר"מ מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל כר"מ ז"ל ואי משום קושיית ראב"ד ז"ל אית לי לומר אם איתא גבי מתניתין שבועות (דף ל"ו:) דאנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בשת ופגם ע"פ עצמו השנויה פרק שבועת הפקדון ומייתי לה בכתובות פרק אלו נערות (דף מ"ב) ומייתי לה בכמה מקומות מצינו נמי למיבעי הכי היכי דמי אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ומה מקום לחיוב זה אלא ודאי איבעי לן לתרוצה בכמה תירוצי והא נמי מפריקנא לה דתיקום חזקה במקום עדים ושניהם מודים בבעילה או שיש עדים שראוה נבעלה ממקום רחוק אבל לא ידעו ולא ראו אם באונס אם ברצון היא אומרת אנוסה הייתי ויש לי צער והוא אומר מפותה היית ואין ליך צער כדאיתא פרק אלו נערות (דף ל"ט) גמרא מתניתין דהמפתה נותן ג' דברים דאסיקנא פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער אמרי' מסתמא דמלתא סמכינן אחזקה בשדה אנוסה וכפשטא דקרא צעקה ואין מושיע לה ובעיר מפותה ומעניינא דקרא על דבר אשר לא צעקה בעיר כדבריו כן הוא:
ג׳
המפותה שלא רצתה להנשא עד אשה הראויה לו. בכתובות פרק אלו נערות (דף ל"ט) :
ו׳
כ"ג שאנס עד ואם כנס יוציא בגט. פרק אלו נערות (דף ל"ט) ובמכות פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ו) בירושלמי ובסנהדרין פרק ארבע מיתות:
ז׳
אע"פ שנאמר באונס כו' עד בהלכות סנהדרין. במסכת מכות פרק אלו הן הלוקין (שם) : לפיכך אונס שעבר וגירש עד לקיים עשה שבה. פ"א דתמורה (דף ה') ובמכות פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ו) :
ח׳
אין האונס עד התראה. פ' נערה (דף מ"ו) : כתב הראב"ד ז"ל טעות הוא ומפורש בגמרא דאפילו שלא כדרכה משלם קנס עכ"ל: ואני אומר גמרא זו איני יודע אותה ומה שכתב רמז"ל ידעתי כי מימרא היא פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ו:) גמרא מתניתין דהגיורת שנתגיירה דאסיקנא אלא כדשלח רב כהנא משמיה דרבי יוחנן עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה ע"כ. וכ"ת מוציא שם רע לחוד ואונס ומפתה לחוד הא ודאי ליתא אלא שוין הן תדע דבריש גמרא (דף מ"ד:) דההיא משנה גרסינן אמר רבי יוסי ב"ר חנינא המוציא שם רע על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא ואם מאן ימאן אביה [לתתה לו כסף ישקול] לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי ע"כ והאי קרא במפתה ואונס כתיב ומותיב מינה למוציא שם רע אלמא דינן שוה וכן תירצו והסכימו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בהא שמעתא מחמת קושיות אחרות וגם מפירש"י ז"ל כן משמע. שוב מצאתי לר"מ מקוצי ז"ל שכתב כך אות באות: ומאימתי יהיה לבת קנס עד או שאין לה אב יש לה קנס. פרק אלו נערות (דף מ"ב) ונערה שנתפתתה ופ"ק דתמורה (דף ה') ופ"ק דחולין (דף כ"ו) : ואלו שאין להן קנס הבוגרת והממנאת והאילונית. פרק אלו נערות (דף ל"ו) : כתב הראב"ד ז"ל גם זה טעות שהאילונית לדברי חכמים וכו': ואני אומר גם זו אינה טעות ומלתא דתליא באשלי רברבי כי הר"מ מקוצי מדעת בעלי התוספות ור"י אלפס מדעת גאונים הראשונים פסקו כן אות באות ואם הראב"ד ז"ל נטה דעתו מסברת ר"י אלפס שכתב במסכת כתובות כל מקום שיש מכר והגיה כרצונו כבר הקדימנו רבינו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בכתובות פרק אלו נערות ויש להביא ראיות רבות לפסוק הלכה כרבי מאיר סוף גמרא מתניתין קמייתא דת"ר (דף ל"ה:) עריות ושניות לעריות אין להן לא אונס ולא פיתוי הממאנת אין לה לא אונס ולא פתוי אילונית אין לה לא אונס ולא פתוי והיוצאת משום שם רע אין לה לא אונס ולא פתוי ויס"ג קנס והיא היא ושקלינן וטרינן אכולהו עד דאמרינן בלישנא בתרא אימא סיפא אילונית אין לה לא אונס ולא פתוי אתאן לרבי מאיר דאמר קטנה אין לה קנס, ופירש"י ז"ל (אין זה לשון רש"י אלא משמעות דבריו) לר"מ דאמר בריש פירקין כ"מ שיש קנס אין מכר וכל מקום שיש מכר אין קנס והא מקטנותה יצתה לבגרות שקלינן וטרינן עלה עד דרמינן אהא דאילונית אין לה לא אונס ולא פתוי מהא דתניא החרשת והשוטה והאילונית יש לה קנס ויש לה טענת בתולים ומהדרינן מאי קושיא הא רבי מאיר הא רבנן ומסקנא דשמעתין הכי סלקא וכיון דסתמא דברייתא כוותיה אסיקנא וסתמא דמתניתין דאלו נערות כוותיה דתנן סוף פירקין (דף מ':) כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה יש לה קנס ואין לה מכר הבוגרת אין לה לא מכר ולא קנס וגם פ"ק דחולין סתם קאמר כלשון רישא דאלו נערות אות באות ובגמרא דפירקין אמרינן זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים יש קנס במקום מכר דתניא כו' ומתמהינן קנס אין מכר לא ואסיקנא ופריקנא למלתיה במסקנא [אלא] אימא אף קנס במקום מכר ובכל דוכתא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה אם כן יש לנו לומר גם בזאת ראה רבי דבריו וסתמן ועוד הביא רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ראיה לסברא זו ממה ששנינו בארבע מיתות (דף כ"ו:) הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסת והיא בבית אביה ואוקימנא נמי סוגיין דהתם כרבי מאיר דבעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב בא על קטנה המאורסה לרבי מאיר מהו כו' ועוד דאוקימנא לסוגיין בדרשא דומת האיש כו' כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוין דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו וכבר פירשו דהני תנאי בדרבי מאיר שייכי וכדרבי מאיר סבירא להו וכל הסוגיא מוכחת כן ולכך אין לדחות שלש סתמות ומשנת התנאים רבי יאשיה ורבי יונתן שדורשין כרבי מאיר דהא סוגיין פ"ק דקידושין (דף י') כוותייהו שייכא דאמרי התם ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה בעי להו לכדתניא ומתו גם שניהם עד שיהו שוין כאחד דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר כו' ע"כ קיצור דבריו נמצאו דברי רמז"ל סלת נקייה ואף כי לדברי ר"י אלפס והראב"ד ז"ל שפסקו כדברי חכמים שהם רבים ויש להם פנים בהלכה וגם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל חיזק דבריהם וגם אני יש לי ראיה להם מן הירושלמי דהבא על נערה כו' דגרסינן הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה רבי אבין בשם רבי שמואל ולמה לא פתר ליה מן הדא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו וכי אין אנו יודעין שאין לנערה חטא מות ומה ת"ל ולנערה לא תעשה דבר [אין לנערה חטא מות] אלא מכאן הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה ע"כ והיינו כרבנן מ"מ אלו ואלו דברי אלהים חיים הם: והשוטה והחרשת. פרק אלו נערות (דף ל"ה ל"ו) : כתב הראב"ד ז"ל אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש לה קנס ופיתוי עכ"ל: ואני אומר כבר כתבתי שפסק הלכה כרבי מאיר כדעת הגאון והמפרשים הראשונים הנזכרים שם והראב"ד ז"ל בשיטת ר"י אלפס החזיק לפסוק כדברי חכמים וכאותה ברייתא שהבאתי דקא מוקימנא לה כוותייהו ורצה לנטות אחרי רבים: ומי שיצא עליהם שם רע עד סוף הפרק. הכל פרק אלו נערות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נערה בתולה פרק א׳

א׳
מצוה נב לדון במפתה בחמשים שקל עם שאר דינים כמו שכתוב בתורה וכי יפתה איש בתולה וגו' וכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שהוא קצוב חמשים כסף אצל אונס שנאמר ונתן וגו' האיש השוכב עמה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף. מפתה לרצונה דלא כתיב בה עינוי אונס כתיב ביה תחת אשר ענה דהוי בעל כרחה נבעלת בשדה הויא בחזקת אנוסה כפשטי' דקרא צעקה ואין מושיע לה ואלו בעיר יש לה מושיע ונבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה ומענינא דקרא דכתיב אשר לא צעקה בעיר. ומפותה שלא רצה היא או אביה שתנשא לו או הוא לא רצה לכנוס נותן קנס והולך לו דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל ימאן מכל מקום והוא נמי מצי מעכב דכתיב מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו. ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס דלא כתיב קנס אלא במיאון אבל אונס נותן קנס קודם שיכנוס אותה כדכתיב ונתן נ' כסף והדר לו תהיה לאשה אלא כותב לה כתובה כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה: מצוה נג שישא האונס אנוסתו כדכתיב ולו תהיה לאשה על כרחו ואין סברא לומר מדעתו כיון דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו והיא או אביה שלא רצה שתנשא לאונס הרשות בידם ונותן קנס דכתיב ולא תהיה מדעתה דמשמע היא מהוה את עצמה לו ואביה שלא יהא חוטא נשכר א"נ ילפי לה מק"ו דמפתה ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ"ש. ואפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס אף שהוא אינו רוצה כדכתיב ולא תהיה לאשה על כרחו ולא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש בה דבר שהוא לא ירצה שאז יכנוס על כרחו. אבל אם היתה אסורה עליו מן התורה או נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה יגרשנה שנא' ולו תהיה לאשה אשה ראויה לו מן התורה. ובמפותה נמי כתיב מהר ימהרנה לו לאשה הראויה לו ולא אמרי' דאת' עשה וידחי ל"ת אלא היכא דא"א לקיים העשה באופן אחר אבל הכא אי אמרה היא לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כדפי' לעיל השתא נמי מלמדין לומר אותה איני רוצה ולכך כ"ג שאנס בתולה או שפתה אותה לא יכנוס שהוא מצווה ליקח בתולה ועכשיו אין זאת הגונה לו ואם כנס יוציא בגט שאינה ראויה לו.
ז׳
-העתקה מסוף פ"ב-[ אזהרת פ שלא יגרש האונס את אנוסתו לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו שהוא אזהרה עליו אין לוקה עליה כיון שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה נמצא זה מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה לפיכך אם גרש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. מתה קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר שהרי היא אסורה עליו או שהיה הוא כהן ונאסרה עליו מיד כשגרשה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה של לא יוכל לשלחה ואינו יכול לקיים עשה שבה. ואין במצות אלו שום דבר מדרבנן:]
ח׳
אין האונס או המפתה חייב קנס עד שיבא עליה כדרכה דקנסא לא מחייב אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתוליה ובשלא כדרכה דליכא בתולים לא מחייב. ובעדים דמודה בקנס פטור כדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו ואינו צריך התראה. [דלא ילפינן התראה אלא בד' מיתות ב"ד ובמלקות]. קטנה פחותה מבת ג' שנים אין לה קנס דאין ביאתה ביאה עד ג' שנים ויום א'. ואפילו היא קטנה דמדכתיב במוציא שם רע הנערה מלא והתם נערה ממש היא דראויה לעונשין בעיא כדכתיב והוציאו משמע שכל מקום שנכתב חסר אף קטנה במשמע. בגרה אין לה קנס דכתיב נערה בתולה לא הבוגרת.
ט׳
ואחת שיש לה אב ואחת שאין לה אב יש לה קנס דאם מאן דאביה דרשי' כשאביה קיים וימאן דהיא עצמה כשאין אביה קיים והיא ממאנת דיש לה קנס כשנתיתמה אחר פיתוי. ממאנת אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת. אילונית שאין לה סימני נערות לעולם דעד ל"ו שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת אין לה קנס דאין קנס אלא לראויה להיות נערה כדכתיב נערה והשוטה והחרשת נמי ומי שהעידו עליה ב' שתבעה אותם לזנות עמה והמגורשת מן הנשואין ועדין היא נערה בתולה אין לה קנס אבל מן האירוסין אם נאנסה יש לה קנס לעצמה דכתיב אשר לא אורשה וכו' לאביה הא אורשה לעצמה ובפיתוי אין לה קנס דהא מחלה. גיורת שבויה ומשוחררת פחותות מג' שנים יש להם קנס דאין ביאתם ביאה ואם היו בת ג' שנים ויום א' בשעת גירות ופדות ושחרור אין להם קנס דהואיל וביאתן ביאה הן בחזקת בעולות.
י״א
היתה אסורה על האונס או על המפתה בכרת או מלקות והתרו בו לוקה ואינו משלם דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות וסמיך ליה ארבעים יכנו דהיכא דאיכא ב' רשעיות ניעביד ביה הכאה ואם לא התרו בו הרי אינו חייב אלא משום רשעה א' ומשלם. וכן אם היתה מחייבי עשה דאין כאן אלא חיוב רשעה אחד בין התרו בין לא התרו חייב קנס.
י״ג
היתה מחייבי מיתות ב"ד אפילו לא התרו בו פטור מקנס שנא' ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אפילו בשגגה שלא נתכוונו לה כדכתיב כי ינצו אנשים וכו' אין שם עונש ממון והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם וכו' מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד ולעולם ישלם אף מכה נפש אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד דלעולם לא ישלם וכן הדין לכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד דילפי מהאי שאין בה תשלומין.
ט״ו
בא עליה ומתה פטור מן התשלומין דכתיב ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה והוא שתמות קודם שתעמוד בדין דאי לאו הכי בשעת העמדה בדין הרי נתחייב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות נערה בתולה פרק א׳

א׳
מי שפיתה בתולה כו'. והנה אם אמר שמצא פ"פ אם נאמן דכאן בודאי אינו נאמן דלא שייך הך דכתובות ד"י ועיין בהך דשבועות ד' ל"ד ע"א דאמר שם גבי עדי קנס דראיה בלא ידיעה לא משכחת מי לא בעי מידע בתולה בעל או בעולה בעל, אך באמת שם הכי פירושו דהנה עיין בדברי רבינו בהל' חובל ומזיק פרק ב' הל' ח' דגבי נחבל אם אמר נתחרשתי אין מאמינים לו עד שיבדוק זמן מרובה ע"ש. והנה גבי מכה אביו ואמו בפ' ה' מהלכות ממרים הל' ו' גבי חרשו לאביו לא כתב כן רבינו והטעם דגבי מיתה הוה זה דין דאם העידו העדים בדבר שעל ידי האומד ראוי שיהרגו או שיחבול בו גבי אב נתחייב מיתה משא"כ גבי ממון דהחיוב הוא רק עפ"י עדות צריך שיתברר הדבר על ידי העדים ולא מהני מה שמחזיקין זה על פי דין, וזהו ג"כ מה דר"ל בהך דשבועות שם דלא שייך שבועת העדות רק בדבר דהחיוב הוא רק עפ"י עדים משא"כ גבי דיני נפשות וגבי דיני קנסות דאף דבאמת לא חיישינן לטריפה ולעכו"ם כמבואר בירושלמי דסנהדרין ריש פ' ד' דאף דשואלין אותו אם ישראל הרג או עכו"ם הרג מ"מ אם הרג בין טבריה לציפורי דשם רוב ישראל לא חיישינן לעכו"ם וזהו מטעם דין וכן גבי קנס ג"כ כן וא"כ לא מיקרי זה נגמר על ידי עדים ולכך לא שייך כאן קרבן שבועת העדות, וכן ר"ל בהך דכריתות ד' י"ב ע"א גבי אדם נאמן על עצמו דכל היכא דאין הגמר על ידי העדים לא מיקרי גדר עדות וע' מה דס"ל לרבינו ז"ל בהל' חובל ומזיק דמה"ת אין מתחייב חבלה בלא עדים ע"ש בפרק ה' הל' ו' והטעם משום דס"ל דמן ההודאה אין ראיה שהיה המעשה רק דגבי ממון מ"מ נתחייב בהודאה כמו הך דב"ב ד' קמ"ט וזהו המחלוקת דשם ד' ל"ג בהך דרב אידי בר אבין דר"ח ס"ל דא"צ לשלם הפירות של קודם ההודאה משום דס"ל דזה הוה רק חיוב חדש ורק מכאן ולהבא ואביי ורבא לא ס"ל כן, ועיין בהך דכתובות ד' מ"ד ע"א בהך דרפרם דאמר אודויי אודי ואמר שם דצריך לשלם הפירות וע"כ ס"ל כאביי ורבא ועיין בהך דגיטין דף מ' ע"ב, ובזה ג"כ כוונת הגמ' דב"מ דף ג' ע"ב דאמר שם דהודאה לא מחייב ומקשה שם והא הודאת בעל דין כו', ומתרץ שם קנס וזה ר"ל הס"ד דהודאה לא מברר שהדבר היה כך רק שמחייב עצמו והקשה דהא קימ"ל כמו העדים ר"ל גדר בירור ותירץ קנס דר"ל דהנה זה פלוגתא בב"ק בכ"מ אם מודה בקנס דפטור אם משום דהוה פטור או משום דאינו יכול להתחייב על ידי זה וזה תליא בהך דרב ושמואל שם ד' ע"ה ע"א וע"ש ד' מ"ג ע"ב מה דמחלק שם בין כופר לקנס וא"כ למ"ד דרק דאין ב"ד יכולין לחייבו הטעם הוא דהודאה לא הוה בירור רק חיוב והתורה לא חייבה קנס וחבלות רק אם נעשה הפעולה ועל ידי הודאתו לא נתברר הפעולה, וע' בירוש' שבועות פרק ד' ע"ש בהל' ו' תן לי קנס בתי כו', והוא אומר לא נתחייבתי, אך שם ר"ל כהך דכתובות ד' מ"ב ע"א דהיינו שאמר שכבר נגמר דינו ועיין מכות דף ג' ואף בזה ס"ל דפטור, ועי' תוס' שבועות ד' ל"ג ע"א ד"ה או וד' ל"ח ע"א ד"ה אלא אך רש"י ז"ל בד' ל"ד ע"א ד"ה א"ב לא ס"ל כן משום דס"ל דר"ל אף לאחר שנגמר דינו ומשום דאיקרי קנס כמן הך דכתובות דף מ"ב ע"ב, ובזה פליגי ג"כ רבינו ז"ל והר"א כאן בהל' ב' אם שייך חזקה גבי קנס דאנוסה, ועיין בהך דכתובות ד' נ"א ע"ב ותוס' שם דס"ג ע"ב גבי זנות אך כאן גבי קנס ס"ל להר"א ז"ל דלא מהני חזקה, ועיין בספרי פ' תצא דאמר שם בפסקא רמ"ד ונמצאו בעדים ור"ל כעין דאמרינן בירושלמי פרק א' דסוטה ופרק ט' גבי עגלה ערופה דכ"מ שנאמר מציאה אינו אלא בעדים וזה בודאי לא ר"ל מחמת קנס דצריך עדים דזה בודאי דמודה בקנס פטור אך לשיטת רבינו י"ל דגם מפגם ומנזק פטור בלא עדים וכמו שכתב בהל' חובל ומזיק הנ"ל ומה שהקשה שם הרב המגיד מהך דשבועות ד' ל"ו ע"ב שם ר"ל שהוא טוען שהיו שם עדים בשעת מעשה וגם הוא מודה לזה ולכך בבושת ופגם חייב אבל בקנס כל זמן שלא העידו בב"ד הוה ההודאה פטור ועיין בהך דב"מ ד' מ"ג ע"ב בהך מחלוקת דשמואל ור"י אליבא דר"ע דאמר שם דעדים הוא דמחייבי לאשמה ועיין תוס' שם ד' ל"ה ע"ב ד"ה תחזור פרה דכתבו שם דאפילו יש עדים ועי' בהך דשבועות ד' ל"ז ע"א גבי הכופר בממון שיש עליו עדים דס"ל לרבה שם דפטור והוא מהך טעמא ועיין בהך דסוטה ד' ו' ע"א גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים ע"ש ובזה יתבאר דברי התוספתא דשבועות ס' פ' ב' זה הכלל כל שהוא קנס ומשלם עפ"י עצמו כו', וכל שאינו קנס ואינו משלם עפ"י עצמו ולכאורה ט"ס הוא אך לפי מה שכתבתי א"ש דגבי קנס ר"ל אף אם תבע שכבר נגמר דינו, וגבי אינו קנס ר"ל כגון חבלה וכמש"כ אך לשיטת הראב"ד ז"ל שם מפרש הספרי דצריך דוקא עדים שהיא אנוסה ולא די בחזקה כמש"כ רבינו וא"ש:
ג׳
אפילו היא כו' כופין אותו כו'. והנה זה אף דהוה ג"כ גדר קנס עיין ד' ל"ט ע"ב מ"מ נ"ל דבזה לא שייך גדר הודאה רק צריך שיהיה על זה עדים ועיין בתוס' יבמות ד' כ"ד ע"ב ונ"ל דאף רבינו מודה דאף שלא כדרכה מ"מ המ"ע של ולו תהיה לאשה ישנו ובזה א"ש מ"ש התוס' יבמות ד' נ"ט וכ"מ, וי"ל דזה ר"ל הירושלמי דכתובות פ' ג' באו עליה עשרה שלא כדרכה כולם בקנס דקשה מזה על שיטת רבינו וי"ל דר"ל לענין קנס דצריכים לישא אותה איזה מהם שתרצה. ובזה א"ש מה דמבואר שם דאם ביררה אחד אינה יכולה לחזור והא הירושלמי ס"ל שם דקנס אינה יכולה למחול ע"ש בהל' ז' וכמש"כ ד' כ"ט אך הטעם משום דהוא יכול לפטור עצמו מקנס והוה אינה ברשותה עיין תוס' ב"ק דף ל"ג וכאן ד' ל"ג ע"ב וכ"מ בזה וכאן לא שייך זה כמש"כ:
ז׳
אעפ"י כו' או שהיה כהן כו'. הנה אם עבר הכהן והחזיר גרושתו אם לוקה על לאו דלא יוכל לשלחה הנה עיין בתמורה דף ד' ע"ב במה דהקשה שם והרי אונס, ועיין שם ברש"י דגרס דמשני אמימר משום דהוה לאו ששוה בכל ר"ל כשיטת רבינו בהל' תמורה פ' א' דלכך מימר לוקה משום דהלאו כייל יותר מה עשה גבי ציבור ושותפים והקשה מאונס שגירש ר"ל דס"ל דלא משום דהעשה דכל ימיו קאי גם אכהן ור"ל גם קודם שגירשה ע"ש בתמורה דף ה' ע"א ועיין מש"כ התוס' מכות ד' ט"ו ע"א בתוס' ד"ה כל אם ר"ל תהיה ואם זה הלשון של תהיה שייך גם אקודם גירושין עיין מש"כ תוס' יבמות ד' מ"ט ע"ב ד"ה סוטה אם הויה ר"ל ג"כ מחמת קדושין הראשונים או רק לענין קדושין חדשים, ועי' בתוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל ע"ש, ומש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ד' ל"א גבי לאחר שאגרשך דמה שאינו מגרשה לא מיקרי קדושין נמשכים רק אם גירשה ע"ש, אך אם נימא דגם זה מיקרי לשון הויה כדס"ד במכות שם א"כ נמצא קאי זה גם הכהן וא"כ שוב י"ל אף אם גירשה הכהן ונשאה שפיר הוה קיום, וכעין הך דיבמות דף ס' גבי בעולת עצמו בכה"ג הובא לעיל בהל' ו', ועיין בירושלמי גיטין פ' ז' גבי הך דע"מ שתניקי את בני אם חתכה דדה מיקרי ביטול התנאי, ועיין במכות ד' ט"ז ע"א ובמש"כ רבינו לקמן בהל' שחיטה פ' י"ג הל' ג' ומש"כ שם בהל' י"ט דלמ"ד קיימו ולא קיימו היכא שהוא צריך לשלחה מחמת דבר אחר לא מיקרי קיום ע"ש ועיין תוס' שבת דף ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור ובירושלמי ר"ה פ' א' גבי ב"ת מבואר שם דאף אם נשלמה השנה בעצרת דהוה יו"ט ואין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט מ"מ כיון שאם עבר והביא כשר מוטל עליו החיוב ועבר על ב"ת ע"ש, ועיין מש"כ התוס' פסחים ד' צ"ג ע"ב ד"ה ר"י אם משום איסור תחומין משוה לו כדרך רחוקה וע"ש דס"ט ע"ב גבי ערל, אך באמת י"ל כך דהנה עיין ברש"י תמורה דף י"ח ע"ב ד"ה בכל יום דגרס שם עובר בעשה ע"ש, והנה בירוש' פ' א' דר"ה מבואר להדיא דהעשה לא עבר בכל יום רק בכל רגל וע"ש בבהמ"א דמבואר להיפך, אך באמת י"ל כך דזה תליא אם החיוב הוא חיוב נמשך רק דכ"ז שלא עבר הזמן יש לתקן החיוב אז אף אם בסוף אירע לו אונס מ"מ חייב אף אם הוא אנוס מחמת דין וכדומה וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ גבי פסח שני פ' ה' הל' ב' ע"ש, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"ש ברש"י ותוס' אם הידיעה צריך להיות בעת התנאי או בעת האיסור ותוס' מכות ד' ט"ו ע"ב וברש"י שם ד"ה ור"ל, ועיין בהך דר"ה דף ז' ע"ב ברש"י ותוס' שם ד"ה והרי רגלים ע"ש ועיין בריש פ' א' דכתובות גבי הך דאנוס בתקנתא דרבנן ובירושלמי שם ריש פ' ה' ע"ש הל' ג' נעשה כמו שחבשוהו, והנה זה רק אם הוה גדר תשלומין אבל אם לא הוה תשלומין רק דהחיוב הוא לעשות זה ויש לו זמן אז לא עבר אם אירע לו אונס בסוף הזמן וס"ל להירושלמי דשנה גבי קרבן הוה גדר תשלומין ולכך ס"ל שם דלאחר שנה עובר בכל יום ויום משא"כ ברגל ס"ל דכל זמן הרגל הוה כמו זמן אחד ולכך עובר בין רגל לרגל ושם אם היה רגל ראשון עצרת אינו עובר ובזה א"ש מה דבתמורה כאן מקשה רק מרבא וכן בר"ה דף ז' והלא בר"ה דף ד' ע"ב מבואר דלרבנן עובר בעשה ברגל אחד רק דהא כאן עצרת וא"כ לשיטת הירושלמי דגבי רגל לא שייך לעבור בעצרת כמש"כ לכך לא מקשה רק מרבא דס"ל דעובר בכל יום גם העשה של רגל כגירסת רש"י וא"כ ה"ה בעצרת כמש"כ, אך בתמורה דף ד' הנ"ל ס"ל דהעשה לא קאי כלל רק אחר גירושין וא"כ לא קאי כלל אכהנים וא"כ נמצא הלאו כולל יותר מן העשה וא"כ אף לגבי ישראל יתחייב מלקות ותירץ דכהנים הוו כמו עם בפני עצמם משום קדושה יתירה, ועיין בהך דפסחים ד' ק"ד ע"א גבי הבדלות ע"ש ברש"י ותוס' ובהך דזבחים ד' י"ט ע"א גבי תפילין, ועיין קדושין ד' ע"ג גבי קהל והוריות דף ו' וכ"מ, א"כ לפי"ז אם עבר הכהן ונשאה אף למ"ד ביטלו לא מיפטר בהא, ובזה א"ש מה דנקט בגמ' דידן במכות ד' ט"ז גבי אונס היכא משכחת לה ביטלו, ואמאי לא מוקי בכהן וע"כ כמש"כ:
ט׳
ואחת שיש כו'. כן מבואר בכתובות דף מ"ד ע"ב ע"ש: והאילונית כו'. עיין בהשגות, אך י"ל דרבינו ז"ל לטעמיה דס"ל דגבי שלא כדרכה ליכא קנס וס"ל דה"ה ביאת איילונית דהוה ביאה שאין בה פירצה כמבואר ביבמות דף ס"א ע"ב ע"ש: והשוטה והחרשת כו'. עיין בהשגות, ועיין כאן דל"ב ע"א, ועיין בתוספתא דמבואר כך אך עיין ברמב"ן במלחמות ספ"ג דכתב דמשבשתא היא ע"ש, אך באמת זה תליא בהך פלוגתא דר"מ ורבנן דף מ' ע"ב דלר"מ כיון דס"ל דבעי מהוי עצמה גם חרשת ושוטה אין להם קנס משא"כ לרבנן וזהו כוונת הראב"ד ז"ל כאן ור"ל רבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס, ועיין ברש"י ד' ל"ב ע"א בגירסא בנערה ושוטה ויתומה ועיין ברמב"ן במלחמות בפ' ד' דכתובות על הך דדף מ"ד ע"ב ע"ש: והמגורשת מן הנשואין כו'. ע"ש ד' ל"ה ע"ב ד"ה הממאנת אך אפשר לומר לחלק בין מגורשת ובין אלמנה דהגט מחזיקה כבעולה וכעין זה כתבתי בהך דיבמות ד' ל"ד ע"ב ע"ש גבי קטנה ועיין בתוס' שם ד' מ"ט ע"א וד' כ"ט ע"א ד"ה ועל וכ"כ בזה. והנה עיין בירושלמי דיבמות פי"ג דבעי שם על דעתיה דרבי יהושע מהו שתמאן ותיטול קנס מאחר ע"ש וא"כ מוכח דס"ל כשיטת רבינו בכמה מקומות דנשואין עושין אותה כבעולה ודאי עפ"י דין ולכך בעי גבי ממאנת אך באמת בירושלמי כתובות פ' א' הל' ב' מבואר להדיא להיפך דגרושה מן הנשואין יש לה קנס וכן שם בהל' ד'. אך נ"ל דבירושלמי דיבמות הנ"ל ר"ל אם בעלה הבעל שלא כדרכה דקי"ל דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין דף ט' ע"ב וכ"מ ואח"כ מיאנה בו אם נימא דעוקרת למפרע הנשואין וא"כ לא הוה בעלה כלל וא"כ אינה בעולה ויש לה קנס ובאמת נ"ל דזהו ג"כ כונת הגמ' יבמות ד' נ"ט ע"ב אלא אמר ר"ז בממאנת ור"ל דרב לא ס"ל כר"א גבי בעולה שלא כדרכה רק משום דס"ל דמ"מ יש עליו שם בעל ובעל עושה אותה בעולה אף שלא כדרכה, ועיין מש"כ התוס' ב"מ דף כ' ע"א גבי עדיו בחתומין כו' אם בא על בת ישראל אם פסלה ע"ש אך שם משום דהוה רק דרבנן, ועיין בירושלמי סנהדרין פ' א' גבי בת ג' שנה ואח"כ נתעברה השנה דנעשה בתולה למפרע ע"ש, ועיין בירושלמי שביעית פ' ב' ס' ה' ד' וקסמו בידו, ועיין בירושלמי תרומות פ' ד' הל' א' וקשיא נטל להוציא ממנו עליו כו', ועיין בתוספתא ר"ה פ' א' גבי עומר של מן ועיין בירוש' חלה פ' א' הל' ב' גבי אם נימא דקצירת העומר מתרת לקצור אם קצר ונטמא חזר היחיד לאיסורו ע"ש, ועיין בתוספתא פ' ח' דיבמות דכה"ג נושא את הממאנת ובירושלמי שם וי"ל דמיירי מן הארוסין:
י׳
ואם היתה בת שלש כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאף שידוע שודאי לא נבעלה מ"מ אין לה קנס וכמו לענין כהן אף לר"ש ומש"כ רש"י ביבמות ד' מ"ב ועיין דף ס' ודף ס"א ושם ד' צ"ז ע"ב זהו רק טעם להתורה משום דזנתה אך לדינא אין נ"מ, ועיין תוס' ע"ז ד' ל"ו ע"ב ותוס' יבמות ד' ע"ט ע"א, אך הירושלמי לא ס"ל כן גבי קנס כמבואר שם בפ' א' דאם בא על שפחה שנשתחררה והיתה משומרת יש לה קנס ועיין בתוס' כתובות ד' ל"ז ע"א גבי שבויה דס"ל ג"כ כן ע"ש. אך רבינו לא ס"ל כן וס"ל דגם גבי קנס הדין עושה אותה כבעולה כמו גבי כתובה מאתים וזהו כוונת הכ"מ ז"ל שהביא מהך דכתובה לכאן וא"ש ולא ס"ל כהירושלמי והירושלמי אזיל לשיטתיה דס"ל ביבמות פ' ו' ס' ה"ג דגם לפסול לא תליא בנשואין רק בביאה אך אנן לא ס"ל כן וזהו הך מחלוקת דיבמות ד' נ"ז ביש חופה לפסולות וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

שורשי הים · הלכות נערה בתולה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות נערה בתולה פרק א׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות נערה בתולה פרק א׳

א׳
[מי שפיתה בתולה היה משלם (בזמן הבית ע"פ סנהדרין) חמשים שקלים וזה מצות עשה של תורה וכו'. ולא חשיב נמי למצות עשה חמשים שקלים הכתובה בתורה דאונס ומאה של מוציא שם רע. י"ל על פי מה שהשריש בשרשיו לס' המצות שאין לחשוב בענין המצות דינין פרטים שיש בהמצוה. וא"כ כיון דחשב גבי אונס וגבי [מוציא] שם רע מצות עשה דנשואין שנאמר ולו תהיה לאשה לא חשב תו למצות עשה מה שמשלמין דהוי מדיני מצותן. משא"כ מפתה דליכא ביה עשה דנשואין חשיב לעשה דחמשים שקלים]:
ב׳
כל כו' הרי זו בחזקת וכו'. והקשה בשו"ת חכם צבי סי' קמ"ו דאמאי היא נאמנת לטעון אנסתני בשדה וכי לא יוכל להיות מפותה בשדה והרי מעשה דיהודה ותמר בשדה הוי וכן עובדא דאביי בסוכה. ולק"מ דשאני הכא גבי בתולה דאמרינן דמסתמא לא מחלה נזק בתוליה דהא קיי"ל בחו"מ סי' שפ"ב גבי מזיק הטוען אתה הרשיתני להזיקך אינו נאמן דמסתמא אין אדם מוחל על נזקיו. [ואע"ג דבפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט) כתבו התוס' גבי מפותה דמחמת הנאת בעילה הוי כאלו מחלה בפירוש היינו כשידוע שנתפתתה אבל בסתמא לא אמרינן שנתפתתה ומחלה]. ועוד דקל וחומר כאן דיש לה חזקה דכשרות והיא עדיפא מחזקת ממון כמו שמבואר מדברי התוס' והרא"ש פ"ב דכתובות (דף כ"ב). ואמרינן דמסתמא לא נתפתתה דעבדה איסורא: וזה דלא כמ"ש המפרש בתרגום יונתן פרשת תצא דגם בשדה הוי ספק והא דלא היו קטלינן לה היינו מספיקא דשמא היתה אנוסה אבל מכל מקום אפשר שנתפתתה מרצונה ולכך פירש תרגום יונתן דאסורה לבעלה. וזה אינו לדעת רבינו דהיא בחזקת אנוסה. אלא כוונת התרגום יונתן דחייש לשמא היתה סופה ברצון וסבר כמו אבוה דשמואל בכתובות (דף נ"א ע"ב). ונראה דגם למאן דאמר דחשיב רצון אינו רק לגבי איסור לבעלה אבל לא חשיב ליה רצון לפטור הבועל מצער פסוק רגלים דקדם לביאה:
ה׳
עיין במל"מ מ"ש בפירוש התוספתא דכהן אינו מטמא לחלוצה ומטמא לשניה. וכבר כתב בזה הרשב"א בחידושיו בפרק האשה רבה דחלוצה כיון דמרבינן לה מגרושה הוה לאינשי כמו גרושה דאסורה מן התורה ולא חשובה כמת מצוה משום דיורשה דאפילו הכי קריא וענו לה לקוברה. ורק בשניה דרבנן הוה כמו קידושי קטנה דרבנן דאמרינן דכיון דיורשה מתקנתן קריא ולא ענו לה לקוברה הוי כמת מצוה עכ"ד:
ט׳
והמגורשת מן הנשואין ועדיין היא נערה בתולה אין לה חמשים שקלים הכתוב בתורה. וכתב הכס"מ דהיינו מדתנן פ"ק דכתובות בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וא"כ היא בחזקת בעולה ואין לה חמשים שקלים. וכ"כ התוס' יו"ט. אמנם בס' אליה רבה הניח בצ"ע דמדברי התוס' ריש פרק אלו נערות מוכח דבתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים. ועדיפא מינה יש לי לתמוה על רבינו מהירושלמי דפ"ק דכתובות דשם מבואר כדברי התוס'. וז"ל אמר ר' יודן וכי בחמישים שקלים הדבר תלוי פירוש כתובה והרי בתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים וכתובתה מנה וזה אישתמיט לכולהו. וכן לבעל ספר הפלאה שתמה על התוספות דמנין להן שיש חמישים שקלים לבתולה מן הנשואין והרי בירושלמי מבואר כן. וקשיא על רבינו. ואח"כ מצאתי לבעל קרבן העדה שהרגיש בזה והניח בצ"ע על רבינו מהירושלמי הנזכר: ושוב ראיתי שיש ליישב דעת רבינו ז"ל והוא די"ל דלא קיי"ל כההיא דר' יודן דירושלמי דפ"ק דכתובות מכח הא דאיתא בירושלמי דיבמות פרק בית שמאי וז"ל על דעתיה דר' יהושע דאמר דנשואי קטנה היא כאשתו לכל דבר מהו שתמאן בו ותטול חמישים שקלים מאחר. ועל כרחך איירי שהיא בודאי עדיין בתולה דאל"כ לא שייך חמישים שקלים ואפילו הכי לא מבעיא ליה רק בקטנה שמיאנה שעוקרת נשואיה למפרע וכאילו לא נשאת ומשום הכי סלקא דעתיה שיש לה חמישים שקלים וא"כ משמע דאילו בגדולה בכהאי גוונא שנתגרשה מן הנשואין והיא בתולה לא מבעיא דודאי אין לה חמישים שקלים. ושמע מינה דליתא לדר' יודן דפ"ק דכתובות דלדידיה דיש חמישים שקלים לבתולה גדולה מן הנשואין ליכא למבעי בקטנה: ואפשר דגם התוס' מודים להלכה לרבינו ואין כוונתם בריש פרק אלו נערות רק ליישב מתניתין דהתם למאן דאמר דיש לה חמישים שקלים דהוי מצי למימר מחזיר גרושתו משניסת שיש לה חמישים שקלים אלא דתני ושייר אבל מודים דלא קיי"ל כן. שהרי בעצמם כתבו (בדף מ"ט) דנשואין משוו לה בעולה לכל דבר וא"כ אין לה חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא סתרי התוס' דבריהם כלל ונסתלק תמיהת בעל שער המלך בקונטרס חופת חתנים ובפ"ג דהלכות אסורי ביאה:
י״א
[היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים. בס' נודע ביהודה סוף חלק אה"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ג). ותירץ דרבינו ס"ל דלא קיי"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ"ש תוס' ביבמות (דף נ"ט) דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב"י הנזכר ע"ש אלא כמו שכתבנו: ומה שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות דלא מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן (היו) [ה]לוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ"ש בחידושי הריטב"א בשלהי קדושין (דף ע"ז) דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע"ש. וא"כ י"ל דנהי דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ עולא הכי ס"ל כסברת הריטב"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל: ונראה דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב"א הנ"ל וא"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין (סוף דף ע"ג): ועל פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה]: היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם. וכתב הכס"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות (דף ל"ג) משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא"כ סבר כעולא דיליף גז"ש וא"כ הו"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז"ש דתחת אע"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע"ש. וא"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה: [ולכאורה יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא דף ע"א) דפריך אהא דתנן טבח ביוה"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם (בדר"ש) [ברישא] דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס"ל לתלמודא דליכא מאן דס"ל כעולא. ומיהו לפמ"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה: ומ"ש בנו של המחבר בשו"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או"ח סי' צ"א ובחלק יו"ד סי' ע"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב"י בספרו שיבת ציון סי' ק']: ומ"ש בשו"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ: אמנם אתי שפיר על פי מ"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ"ז מ"ש בשער המלך אדברי הראב"ד בפ"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נערה בתולה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות נערה בתולה פרק א׳

א׳
מי שפיתה בתולה קונסין אותו משקל חמשים סלעים של כסף מזוקק והוא הנקרא קנס, וכן אם אנס אותה, וקנס זה מצות עשה של תורה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. הנה בדין חמשים שקלים שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' שקלים הל' ב' וז"ל מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית, והריטב"א הביאו הרי"ט אלגזי בהלכות בכורות כתב דחוץ מה' סלעים של בן ותמה עליו ע"ש, והנה בדין המלוה את חברו על המטבע איפסקא להדיא דאם לא הוזלו הפירות בשביל זה שהוסיפו על המטבע צריך ליתן ממטבע החדשה, והרמב"ם בפ"ד מהל' מלוה הל' י"א כתב המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת, ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצאת באותה שעה, וביאור דבריו במה שכתב ופירש משקלו היינו שהלוה לו על מטבע ידוע והמטבע נקראת על שם משקל ידוע, מ"מ אם הוסיפו על המטבע נותן לו מטבע חדשה משום דחד שם מטבע הוא, ולכאורה לפ"ז למה צריך לן קרא דיהא דאם הוסיפו צריך ליתן מן החדשים, ואפשר דהא גופא אשמעינן קרא דיש רשות להוסיף והיינו דינא דהמלוה על המטבע היינו מטבע של מלך, ובודאי דלא שייך לומר דאין לו רשות להוסיף וממילא קם דינא דגמ' דכיון שהוסיף ועכשיו אינה יוצאת רק החדשה צריך ליתן החדשה ואינו מנכה לו מחמת התוספת. והנה בגמ' שם יכול אם פחתו ת"ל הוא, ולכאורה בדין המלוה את חבירו על המטבע הדין נותן דגם אם פחתו אם לא הוקרו הפירות בשביל זה דנותן מהחדשים, אכן לפמש"כ אפשר לומר דזה גופא אשמעינן קרא דאין רשות לפחות משקל הקודש ורק דלהוסיף יש רשות איברא דלשון הגמ' אינו משמע כן דבאופן זה הי' צריך לומר ומנין שיש רשות להוסיף, ולשון הגמ' ומנין שאם הוסיפו עליהם וכו' יכול אם פחתו, אך אפשר לומר דזה ודאי דבהנהגת המדינה יש רשות להוסיף רק דקרא אשמעינן דיש רשות להוסיף בשקל הקדש, גם יש נ"מ אם הוזלו הפירות בזמן שהוסיפו, והנה בל"ז שכתבנו אפשר דיש לחלק מדין המלוה את חברו על המטבע דהכונה לשלם במטבע היוצאת בהוצאה, אבל מה דמחייב קרא אפשר דאינו נותן אלא כמשקל שהי' בימי משה, והוא קרוב עם מש"כ מקודם. והנה הר"י מיגאש הביא דבריו בשטמ"ק הרחיק מאד סברת הדינים שדנו באחד שהלוה לחברו משקל ידוע זהב מהמשקלות ההולכות בתורת מטבע ונקרא בלשון ערבי "מתקאל" והוסיף המלך על המטבע ודנו הדינים שצריך לפרוע ממטבע החדשה והר"י מיגאש הרחיק שיטה זה וכתב דדייני דדנו להך דינא עליהם נאמר כי רבים חללים הפילה שלא הגיעו להוראה ומורים, וטעמו שבמטבע אין מתחשבין עם המשקל כלל דהיינו אם יהי' בסלע זה תוספת מעט במשקלו לא יקח עבורו יותר וכן אם יתחסר מעט מן המטבע לא יוזל המטבע כלל [וצריך לעיין ממטבע שפחתה] אבל ב"מתקאל" מתחשבין כמה גרעינים יש בו ולכן אף שה"מתקאל" היוצא עתה הוא "מתקאל" נוסף, מ"מ אין צריך ליתן אלא מן הישנים. והנה הרמב"ם כתב ופירש משקלו, וצריך לומר דהכונה דאף שפירש משקל המטבע אבל עכ"פ דעתו בעיקר על המטבע, ובאמת הוסיף עוד שם הר"י מיגאש שה"מתקאל" אינו מטבע אחת אלא הוא מקובץ מהרבה גרעינים זהב אבל כאן הלא הוא מטבע אחת, עכ"פ לפ"מ שבארנו מיושב שיטת הרמב"ם במה שפסק דגם בכל הקנסות צריך ליתן ממטבע החדש ולכאורה יש להקשות כיון דצריך קרא בערכין ופדיון הבן בודאי ילפינן מערכין אבל בקנס איך ילפינן הא קנסא מממונא לא ילפינן, אבל לפי מה דבאמת דינא דמלוה את חברו על המטבע הוא דינא דגמ' בלא קרא וע"כ דהסברא הוא כן וקרא דיהי' הוי רק דיש רשות להוסיף על שקל הקדש.
ב׳
ואיזה הוא מפתה ואי זה הוא אונס, מפתה לרצונה אונס שבא עליה בעל כרחה, כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך. כתב הראב"ד ז"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבואו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה והעיר והשדה שוות הם עכ"ל. כתב המ"מ י"ל כמש"כ בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה, והנה בודאי שגם ע"ז חולק הראב"ד דהא כתב דלענין ג' דברים הממע"ה ואם היה כונת הראב"ד דהא יש לו מגו דאי בעי הי' כופר לא היה כותב הממע"ה אלא דנאמן במגו. והנה מתחילה עלינו להבין עיקר הך חזקה דאיזה ראיה היא ממה שהי' בשדה שהיה באונס אימא דגם היא נתרצית, ואין ראיה כלל מקרא דבקרא מיירי לענין מיתה ובודאי דדיינינן דבשדה הי' באונס ופטורה ממיתה אבל בקנס דאנו באין לחייבו ולדון שבודאי אנסה מנא לן, ובאמת דבקרא גופא הוא תימה הא דבעיר חייבת מיתה דממ"נ אם הי' עדים והתראה הא העדים יודעים אם הי' ברצון ואם אין עדים והתראה פטורים ממיתה וכבר עמד על זה הרמב"ן בפירושו על התורה וכתב שאם ראו עדים מרחוק ואין יודעים אם ברצון או באונס והתרו בה מרחוק אם בעיר חזקה שברצון, והנה פי' הרמב"ן הוא תמוה דהא קיי"ל דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה, והתרו בו ושתק פטור, אלא עד שאומר יודע אני וע"מ כן אני עושה וא"כ אם התירה עצמה למיתה ע"כ הוא ברצון ואם לא התירה א"ע למיתה בל"ז פטורה. והנה בספורנו כתב על קרא דואם בשדה מצאה בהא דכתב בקרא צעקה הנערה וגו' וכתב ע"ז הספורנו דלכן אף שאח"כ נתרצתה פטורה כדאמר הגמ' בכתובות דף נ"ב דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה, וכונת הספורנו מבואר דרוצה ליישב הא דלא צעקה בעיר שחייבת בשביל זה מיתה, וכמו שהקשינו, וע"ז בא הספורנו ליישב דבאמת עכשיו כשמצאו אותם העדים כדרך המנאפים הם שניהם ברצון ומקבלים התראה, ומ"מ בשדה תלינן שמעיקרא הי' באונס ולכן אף שעכשיו הוא ברצון נחשב אונס משום דיצרה אלבשה אבל בעיר כיון דתלינן דבודאי נתרצתה שאם לא כן היתה צועקת אף דאכתי לא הי' התראה מ"מ אין זה חשוב אונס גמור לפטור אותה אח"כ בעת שתהי' מזידה ותקבל התראה, ואמנם שיש בזה חידוש גדול דכיון דבלא התראה לא נחשב למזידה ואח"כ כשמרוצית הא איכא כאן סברא דיצרה אלבשה, ולכן לכאורה צריכה להיות פטורה, ורק דצריך לומר דבאמת יצרה אלבשה בלחוד אינה סברא לפטור דכל המזנים יצרם אלבשם, אלא דהעיקר דמשום דנמשך מתחילת המעשה שהי' באונס והלבשת היצר הי' ע"י מעשה שהי' באונס מתחילה לכן חשיבא אונס, ולכן כ"ז דוקא באונס ממש אבל היכי שעפ"י החזקה לא הי' אונס רק שהי' בלא התראה ונחשב זה לשוגג זה לא יפטור מה שעשה אח"כ במזיד דלא נוכל לומר דהי' אנוס דהא מקודם ג"כ לא הי' אנוס, ומצאתי אח"כ בפנ"י בכתובות דף נ"א שהחליט ג"כ לסברא ברורה דהיכי שמקודם פשעה ולא הי' באונס אינה מותרת לבעלה, אכן דלכאורה לא יתיישב זה אלא לרבא ולאבוה דשמואל תיקשי קרא, ולפ"מ שהביא הפנ"י שם דברי התרגום ירושלמי על קרא דאין לנערה משפט מות וכתב התרגום אלא בעלה יפטריני' בגט, וכתב ע"ז הפנ"י דהתרגום יסבור כאבוה דשמואל דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ולא נחית שם הפנ"י לדברי הספורנו. אכן לדברינו יתיישב ביותר דנימא דגם אבוה דשמואל דאינו סובר זה לאונס היינו דוקא לענין לאסור על בעלה משום דשמא רוצית זה ברצון גמור ונשתנה דעתה אבל לענין חיוב מיתה אפשר דסבר ג"כ דמקרי זה אונס כיון דמעיקרא נאנסה, ומצאתי אח"כ שהנוב"י תנינא באהע"ז תשו' ק"נ כתב להדיא כן בשיטת אבוה דשמואל ליישב בזה דברי רש"ל, ומיושב ביותר דברי התרגום דנחית לדברי הספורנו ומיירי כאן דע"כ בסוף הי' ברצון גמור מדמחייב מיתה בעיר אלא דמ"מ בשדה אינה חייבת מיתה כיון שמתחילה הי' באונס כנ"ל, אלא דבזה דברי הפנ"י קיימים לכאורה דע"כ סובר התרגום כאבוה דשמואל דלרבא גם לבעלה שרי רק דיסבור התרגום כמש"כ דלאבוה דשמואל דאף דלבעלה אסורה מ"מ ממיתה פטורה וכמש"כ כן להדיא הנוב"י. ולפ"ז נוכל לומר דהתרגום יוכל לסבור כהלכה וכרבא ומ"מ כיון דלפנינו מצאנו אותם ומתרים בהם ושניהם רוצים לא מהני מה דבשדה להתירה לבעלה ונאמר הוכיח סופו על תחילתו וכדאמרינן בכמה דוכתי, ובפרט לפ"מ דמשמע בריש זבחים ובחולין דהוכיח סופו על תחילתו הוי ספק א"כ פשוט דלבעלה אסורה וממיתה פטורה ואף דלפ"מ שכתבו הפנ"י והנוב"י מה דחושש אבוה דשמואל משום דרוב כן הוא שלבסוף תתרצה מ"מ אינו מוכח דסבר כן רבא אף דמלשון הרמב"ם שכתב אין בידה וכמו שמציין הנוב"י משמע דלהלכה כן הוא שהוא ודאי מ"מ אפשר דכ"ז אם ידענו באונסה מקודם אבל בסתמא ניחוש להוכיח סופו על תחילתו. והנה אפשר לומר דלגבי דידה גם בלא סברא דאונס היא פטורה ונאמר דהא רחמנא קרי' מעשה לגבי דידה היינו במה שמנחת עצמה ברצון אבל בכאן כיון שהוא אנסה ואם היתה רוצית להשתמט ממנו אינה יכולה אף שמרוצית אינה כמעשה, ולכן מיושב שפיר דבשדה כיון דתלינן דמעיקרא הי' באונס שוב לא הוי כמעשה דאף שהתרו בה עתה וקבלה התראה ואמרה אעפ"כ מ"מ כיון שאם תחפוץ להשמט אינה יכולה לא איכפת לן אף שמרוצית אבל בעיר גם מה שמרוצית עכשיו הוי מעשה אך מ"מ אינו מיושב אופן זה דהא העדים יכולים לראות באיזה אופן הוא אם יכולה להשמט או שאינה יכולה שתופש בה או מאיים עלי' בחרב. וארווחנא במה שכתבתי דבזה נראה שאפשר ליישב דברי הרמב"ן שמפרש כגון שראו עדים מרחוק והתרו בהם ואינם יודעים אם ברצון אם באונס והקשינו עליו דהא בעינן עד שיתיר עצמו למיתה אך לפ"ז אפשר לומר דבאמת איירי דהתירה עצמה למיתה ומ"מ כיון שתופש בה בשביל האונס דמעיקרא אף שעכשיו מרוצית לא מיקריא מעשה דמעשה לא מיקריא אלא במה שהניחה את עצמה ברצון וכן מצאתי שסתם כסברא זו הנוב"י בתשו' הנ"ל, ולפ"ז נאמר דגם הרמב"ן בחומש נחית לדברי הספורנו רק שלא רצה בזה ליישב הקרא דא"א ליישב הפסוק בשיטת רבא דמה יעשה אבוה דשמואל עם הקרא ולכן יישב ע"כ בדוחק דמיירי שהתרו עדים מרחוק ואינם יודעים אם ברצון או באונס, ולכן בשדה אף שקבלה התראה והתירה עצמה למיתה מ"מ כיון שחזינן שבודאי מעיקרא אנסה ואם עכשיו בודאי אינה יכולה להשמט ממנו אם בשביל שתופש בה בחזקה או בשביל שמאיים עליה בחרב ולכן אף שנתרצתה עכשיו לא מיקרי מעשה כיון שהרצון שלה אינו פועל כלל בזמן העבירה, אבל בעיר תלינן שהיא ברצון גמור מתחילה ועד סוף ולכן כיון שקבלה עתה התראה חייבת. והנה כ"ז כתבנו על הקרא דמיירי לענין מיתה אבל הרמב"ם דמיירי לענין ממון וקנס באמת אינו מובן לכאורה איך אפשר לדון חזקה זו דאפשר גם בשדה נתרצתה. ומה דמפורש בקרא דבשדה היא בחזקת אנוסה היינו דמכיון דאפשר לומר שהיא אנוסה ממילא בודאי פטורה ממיתה, אבל בעיר מדלא צעקה היא בחזקת מזידה אבל מנלן שודאי היא אנוסה דאמאי לא אפשר שהיא מזידה כמו שהוא מזיד ושניהם רוצים בחטא. והנה מצינו בב"ק דף צ"א ע"ב נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו נאמן ופריך בגמ' לא שבקת חיי לכל בריה ומשני באילן העומד לקציצה ולכן אפשר דבבתולה כיון דנחשב מזיק במה שהוא פוגמה אינו נאמן במה שיאמר שברצון הי' ואתה אמרת לקוצצו, אלא כיון דחזינן דהוא הזיק ועלי' אין אנו יודעין אנו מחזיקין שבודאי הי' שלא ברצונה ולא נוכל לומר שכמו שהוא רצה כך רצתה היא דהוא המזיק ובודאי היה ברצונו דמי אנסו וא"א אלא מדעתו אבל עליה כיון שהיא הניזוקה אין אנו יכולים לומר דשמא נתרצתה כמו שאינו מועיל טענת אתה אמרת לי, ואף דהתם אין בה יצרא דעברה וכאן אפשר בשביל תאות העברה נתרצתה גם היא, מ"מ כיון שעכ"פ היא הניזוקה אינו נאמן לומר שנתרצתה להיות ניזוקה. והנה אי נימא דלא כדברינו ורק דבשביל תאות העברה אפשר דנתרצתה להיות ניזוקה יהי' זה חלוק מדין אתה אמרת לי לקוצצו בזה דאתה אמרת לי לקוצצו הוי כמו מתנה ומחילה דאינו נאמן אלא במגו כמבואר בש"ך ומשום תאות עברה יהי' נחשב כמו מכירה דנאמן לומר מכרת לי, אכן בגמ' בב"ב אמרינן דמאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל איגדרי' לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן לא חצף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי', והנה אם נימא דקאי גם לאחר שלקח הפירות וכדמייתי מזה על הא דטעון ואמר לפירות ירדתי אלמא דבלא סברא דלא חציף לא הי' נאמן, איברא דשם משני דירד מעצמו והוי כמו גודרות דאין חזקת תפיסתם ראי' על מכירה, ורק הא דלא חציף מברר קניתו, ומ"מ אפשר דגם בהא דטענת מכירה דודאי נאמן היינו משום דאינו מועיל טענת גזלת ממני משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וא"כ אפשר דכאן כיון דאם פיתה אותה ג"כ הוא חצוף שוב ל"ש וכאן חזקה דלא חציף ומועיל טענתה דאנסת אותי כיון שעכ"פ הזיקה ופגמה ואינו נאמן לומר דברצון זינתה אפי' אם נדמה זה במקצת למכירה.
ג׳
המפותה שלא רצתה להנשא למפתה או שלא רצה אביה ליתנה לו או שלא רצה הוא לכנוס ה"ז נותן קנס והולך, ואין כופין אותו לכנוס ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. אבל האנוסה שלא רצה היא או אביה להנשא לאונס הרשות בידם ונותן קנס והולך. רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הרי זו מצות עשה אפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס ואינו מוציא לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו הרי זו מצות לא תעשה. הנה הפשוט בדעת הרמב"ם דמה דמהני מיאון דידה היינו לענין קנס וא"צ לדחוק כמש"כ התוס' בתי' שני דדוקא אם מת מהני מיאון דידה שתוכל היא לתבוע הקנס אלא אפי' האב קיים מהני מיאון דידה שאין מקיים בזה הך דמהר ימהרנה דגלי קרא בהא דכתיב ואם מאן ימאן שאם תמאן היא כבר חייב בקנס ואף דהאב יש לו רשות להשיאה אבל כבר נתחייב קנס, וממילא ע"כ יתחייב כתובה לבד הקנס שלא תהא קלה עיניו להוציאה דהא מפותה יכול להוציאה. אך במה שכתב הרמב"ם דכותב לה כתובה כשאר הבתולות תמה המל"מ דהא בעולה היא ולמה יש לה כתובת בתולה, ותי' המל"מ דכיון דדרך הוא לכתוב כתובה לכן חייב אותו הכתוב כפי מה שהוא הדרך לכל נושא אשה, והביא המל"מ ראי' מהא דעבדים חייב במזונות אשתו וביתו, ובאמת אין ראיה משם דשם שפיר חייבה תורה לאדון לפרנס אשתו כיון דבודאי רוצה העבד בכך ומה לנו שאינו מחוייב, אבל הכא כיון דכל נושא אשה אין לו התחייבות על כתובה למה יהי' המפתה מחויב לכתוב כתובה, ורק שיש לומר שכיון שרוב נושאי נשים נותנים כתובה א"כ אם יבוא ליפטר מקנס בזה שישא אותה מחויב להתחייב כדרך העולם שמתחייבים כתובה, אך לפי הסבר זה עוד אינו מוכרח שיתן כתובת בתולה, אכן עיקר ההסבר הוא שהרמב"ם מפרש מה דכתיב כסף ישקול כמהר הבתולות היינו שיתן קנס במקום מהר הבתולות שהי' רגיל ליתן, והיינו דלא כפרש"י דמהר הבתולות הוא כתובה, ומזה למד רשב"ג דכתובה דאורייתא. אלא דחכמים סברי דאף שאינו חיוב דאורייתא מ"מ כיון שהוא רגילות ליתן כן חייבה תורה למפתה בזה, ולזה אמר הכתוב דמהר ימהרנה ופי' חז"ל במכילתא דמהר הוא כתובה א"כ קאי ג"כ על מהר הבתולות וא"כ מפורש בקרא שמחוייב כתובת בתולה, אלא שהרמב"ם מדייק וכתב וכותב לה כתובת בתולה היינו שאם אינו רוצה ליתן קנס שזהו במקום שהפסידה כסף כתובתה יכול ליקח אותה לאשה מחוייב להתחייב עצמו בסך של כתובת בתולה שהיה ראוי ליתן לה, ומצאתי להנוב"י תנינא סימן ל"ג שכתב כן דהא דחייבו הכתוב בקנס היינו במקום כתובת בתולה שהפסידה. והנה המל"מ תמה על הרמב"ם שהשמיט הא דאמרינן ביבמות דף כ"ט דאם נשא כה"ג מפותת עצמו נשוי ומפורש בגמ' לענין שאינו משלם קנס במפותה, אך לדעתי אין זה קושיא דכיון דביאר הרמב"ם בפירוש דאם נשא אותה לאשה אינו מחוייב ליתן קנס, וזה הא כתב להדיא בהלכה ו' דגם בחייבי לאוין חלים הנשואין שהרי כתב ואם כנס מוציא בגט, וממילא דפטור מליתן קנס, ובפרט לפ"מ שבארנו מקודם דדין קנס הוא במקום חיוב הכתובה וממילא כשנשא אותה הא מחוייב כתובה, אפי' באשה אסורה לו, דהא אלמנה לכה"ג יש לה כתובה וממילא פטור מקנס, ובאמת זהו קושית התוס' שהקשו דמאי נ"מ בזה שאינו משלם קנס הא צריך ליתן לה כתובה [ומוכח מדברי התוס' כהנ"ל דדין קנס הוא במקום חיוב הכתובה, דאי לא"ה מאי הקשו ואמאי לא נימא דחייב בשניהם קנס נתחייב על הביאה וכיון שאינו יכול לכנוס והכניסה אינו פוטר עצמו מקנס לפי ההו"א כיון שאינו רשאי להיות עמה ומחויב להוציאה, ומ"מ כתובה ג"כ ישלם כיון שנשאה]. והייתי סבור לבאר דברי התוס' כמו דתנן המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה, וגם כאן כיון שכל מפותה אינו נותן קנס וגם כתובה ולכן גם כאן שכשנשאה נתחייב אדעתא ככל מפתי דעלמא שבכתובה פוטר את עצמו מקנס וכיון שחייב קנס פטור מכתובה, אך עוד אין זה מבורר ואינו דומה לגמרי להא דמגרש אשתו והחזירה. אך לפמש"כ מקודם מיושבים דברי התוס' שפיר דתוס' ס"ל כהרמב"ם וכפשטי' דקרא דקנס הוא במקום כתובה ודין מהר ימהרנה הוא ג"כ ליתן לה כתובה כד' המכילתא ולכן מקשה התוס' שפיר דכיון דנשאה בתורת מפתה וצריך ליתן לה כתובה בתורת מפתה וע"כ דהוא כתובת בתולה וכד' הרמב"ם וא"כ מאי אהני שאין נותן קנס, ולזה תירצו התוס' דאדרבה כיון דהיינו אומרים דאם נשא אינו נשוי לענין זה וממילא לא נתקיים מהר ימהרנה ומה שצריך ליתן לה כתובה כשאר הנשים אינו אלא כתובת בעולה, וממילא הייתי אומר שישלם קנס לבד כתובת בעולה, ולזה אשמעינן דאם נשא נשוי וממילא מחוייב במהר ימהרנה ומחוייב לכתוב לה כתובה כשאר בתולות. העולה מדברינו דמה שעשה המל"מ מחלוקת בין התוס' והרמב"ם לענין כתובת מפתה דהרמב"ם פוסק כתובת בתולה ותוס' ס"ל דהוא כתובת בעולה, ולדברינו יש להוכיח מדברי התוס' דאדרבה ס"ל כהרמב"ם, ודוקא בזה מיושבים דברי התוס', דאי לא"ה אין מקום לקושייתם מתרי טעמי חדא מאי פסיקא דאינו משלם אלא אחת ואמאי לא נימא דמשלם קנס לחוד וכתובה לחוד, אם לא נימא דנשא נשוי לענין זה והיינו סוברים דכיון דאינו רשאי להחזיקה, מחוייב קנס אף שנשאה, ועוד דבודאי כתובת בעולה אינו אלא מנה אכן לשיטת הרמב"ם מיושב שפיר דהא דפטרה התורה מקנס במפותה כשישאנה הוא משום דחייבתו תורה בכתובה מדין מהר ימהרנה והוא ממש קצבת הקנס דכתיב במהר הבתולות, וממילא שפיר הקשו התוס' דכיון דקנס הוא בשביל הפסד כתובה וכתובת מפתה הוא כתובת בתולה אף שהיא בעולה בשביל פטור הקנס א"כ נ"מ דכיון שמשלם כתובה בודאי לא משלם קנס, ולזה תירצו התוס' דאה"נ דכיון דהיינו סוברים דלא נפטר בשביל זה מקנס באמת לא נתחייב כלל בכתובה מדאורייתא כיון דאינו בכלל מהר ימהרנה ונשאר רק מה שנשא אותה עכ"פ וחייב לה כתובה כמו בכל דוכתא אלמנה לכה"ג, אבל אם בשביל זה בלא דין דמהר ימהרנה אין כתובתה אלא מדרבנן ואין מגיע לה אלא מנה.
י״א
היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות כגון אחותו או דודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם, ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם קנס. ואם לא היתה שם התראה נ"ב היש"ש בפ"ג דכתובות סי' ד' חולק וסובר דקייל"ן דפטור ע"ש וכן כתב בב"ק בפ"ז סימן כ'. ע"כ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות נערה בתולה פרק א׳

ג׳
כותב לה כתובה כשאר הבתולות וכו'. וקשה דמנ"ל שכתובתה מאתים כשאר בתולות ומהגמ' איכא לאוכוחי איפכא דאיתמר בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט ע"ב) תניא אידך אע"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה. רבי יוסי בר יהודה אומר יש כתובה מנה. במאי קמיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור"י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך ע"כ. ופסק כחכמים באנוסה משום טעמייהו וא"כ במפותה דלא שייך האי טעמא כמו באנוסה אליבא דר"י ודאי דכתובתה מנה כיון שהיא כבר בעולה ומוכרח זה משום דיש להקשות על ר"י כיון דלא שייך באנוסה טעמא שלא תהא קלה וכו' אמאי קאמר דכתובתה מנה וכמ"ש התוספות ד"ה טעמא מאי וכו' אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא עכ"ל וא"כ קשה דמפותה שיודו רבנן שיש לה כתובה לא הוי אלא מנה כמו אנוסה לר"י כיון שהיא בעולה וצ"ע.
ה׳
היתה אנוסה זו אסורה עליו וכו'. כתב הכ"מ ומ"ש רבינו אפי' מחייבי עשה ואפי' שניה וכו' עד אבל שניה קשה כיון דמאורייתא היא אשה שהיא ראויה לו וכו'. נ"ב לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא כתב רבינו לקמן למה לא יבא עשה וידחה לא תעשה שהרי אפשר לקיים את שניהם עשה ול"ת. מחנה אפרים בחידושים דף י"ז עמוד ד'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נערה בתולה א׳, מתוך הלכות נערה בתולה שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נערה בתולהכל הרמב״ם