הכל כשרים למול וכו'. פרק התכלת (מנחות מ"ב) ופ"ב דע"ז (דף כ"ז) איתמר מנין למילה בעכו"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא:
וכתב הרי"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ"ב דע"ז דלכ"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז"ש
רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות.
ומ"ש במקום שאין שם איש הוא ממ"ש הרי"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש:
ומ"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה. למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו"ם דכשרה ומהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע"ז (דף כ"ו וכ"ז) דמילה בעכו"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס"ל דמילה בעכו"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו"ם דפסולה קאי אלא ה"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר"י הו"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו"ם פסולה וכיון דאינהו ס"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר:
ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'. פרק קמא דחולין (דף י"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה.
ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו':
ב׳
כיצד מוהלין וכו'. [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]:
וכל מי שאינו מוצץ וכו'. מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ג):
ג׳
יש ציצין מעכבין וכו'. משנה (שם קל"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד:
ד׳
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'. ברייתא (שם קל"ג:) כלשון רבינו ופירש"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס"ד:
מל ולא פרע וכו'. משנה (שם קל"ז:):
ה׳
קטן שבשרו רך וכו'. משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי"ף והרא"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל:
ומ"ש ודבר זה מד"ס הוא. מדתנן (שם פ"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא:
ו׳
עושין כל צרכי מילה וכו'. משנה (שם קל"ג):
וחוזר על ציצין וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר:
אבל מכשירי מילה וכו'. שם ראש הפרק (דף ק"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן:
ז׳
וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'. כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום.
ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו. משנה שם (שבת קל"ג):
ומ"ש זה הכלל וכו'. כבר נתבאר בסמוך:
ח׳
מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'. כן כתב הרי"ף ס"פ רבי אליעזר דמילה:
מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'. משנה (שם קל"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוותיה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר"ן ז"ל שאפשר שהטעם הוא דאע"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ"ל לדעתו ז"ל לומר דאע"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג"כ מדברי הרי"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת:
וכתב הר"ן ז"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא"ש ז"ל כתב אע"פ שהרי"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע"י עכו"ם אלא ה"ק אם החם אותן עכו"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז"ש הראב"ד שחממן עכו"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני"ל שאלו לרבינו על זה וז"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ"ל:
תשובה תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס"ל כדעת הרז"ה והרשב"א ז"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר
רבינו או בשלישי כתב הרמ"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ"ב מהלכות שבת:
ט׳
שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'. עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו:
י׳
מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'. פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק"ו. ופירש"י מק"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה
וז"ש וק"ו הדברים וכו'. וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעשות מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו.
ומ"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'. ברייתא שם קל"ד:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות מילה פרק ב׳
א׳
הכל כשרין למול ואפי' ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל גוי לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה. אפי' ערל וכו' עי' מ"ש לעיל בס"פ הקדום ומ"ש במקום שאין שם איש וכו' עי' מ"ש לעיל פ"א ה"ב עיי"ש והנה לעיל בשלא מדעתו כתבתי משום דעכ"פ שליחות בעי שיהיה כמותו וכאלו עשהו הוא אבל כאן קטן שפיר לאו בר שליחות וגוי לכתחילה לא י"ל מה"ט אבל אשה ועבד יקשה: וי"ל כיון דאין האשה בחיוב מילה ועיין מ"ש לעיל בפ"א ה"א אם הוי עכ"פ כשאר ישראל כשאין כאן אב ובי"ד וכנראה מדברי רבינו כאן דלא הוי בחיוב כשאר ג"כ ומשו"ה טוב יותר איש אף שאינו האב דעכ"פ עושה המצוה המחויב בה אבל בשליחות י"ל דהוי כאלו עשהו האב. ולפמ"ש בפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות כ"ח דערבות שיהיה בכלל חיוב שיהיה שייך שליחות דכל שאינו מחויב לא שייך שליחות וא"כ אשה שאין שייכות בה לא שייכא שליחות וי"ל מה"ט אף דמצוה עלה כמו האחר מ"מ שליחות לא שייך מה"ט משום דאין שייכות בה. ומ"ש רבינו אפילו קטן עיין בקצה"ח בסי' שפ"ב ס"ק ב' עיי"ש: אבל גוי לא ימול וכו' ואם מל אין צריך לחזור ולמול שניה וכו'. ועי' בכ"מ והנה לכאורה מטעם שליחות למ"ש לא שייך שימול לכתחילה דאין שליחות לגוי ורבינו כתב באשה וכו' דמלה כשאין איש ובגוי כתב לא ימול וכו' ולא הביאם ביחד דכולהו לכתחילה לא ובב"י בסי' רס"ד כתב לפרש שא"צ למולו אבל צריך להטיף דם ברית וכיו"ב הסכים בס' גט פשוט בסי' קכ"ג ס"ק א' עיי"ש: ועי' בשאגת אריה סי' נ"ד שהקשה על פי' הכ"מ כאן דרבינו מספקא ליה דא"כ הוי (סד"ר) [ספיקא דאורייתא] ופי' כדרכו שם במל בלילה וקודם זמנו דא"צ להטיף דם ברית לדעת הסוברים כן הוא משום דהוי כאלו נחתך הגיד ולא מהני ביה ההטפה דדוקא בנולד מהול פליגי בגמרא משום ספק ערלה כבושה. וא"כ במל ע"י גוי הוי כמל בלילה וכיו"ב דלא שייך תקנה והוי מעוות לא יוכל לתקן עיי"ש אבל כבר כתבתי לעיל בפ' הקדום דלמה בגר שנולד מהול צריך להטיף דם ברית ולא אמרינן דהוי כנחתך הגיד ועיין ברש"י שבת קל"ד ע"א בד"ה ה"ג ומ"ש בפ"ג ה"ד עיי"ש: ונראה די"ל דרבינו פסק כר"י דמילת גוי כשרה אבל ס"ל דר"י לא מתיר רק בליכא רק כותי או גוי. אבל בלא"ה לא שייך להתירו לכתחילה דעכ"פ כמ"ש כיון דאין שליחות לנכרי לא נעשה המצוה מהמחויב בה דאל"כ למה ידחה מילה שבת וצרעת ימולו ע"י נכרי ועל כרחך דעכ"פ המצוה לא נתקיימה מהמחויב בה והוי כנימול ממילא וס"ל דעל לכתחילה לא פליגי והאי דמחלק באשה וכו' דכמ"ש דשייך ג"כ אין שליחות וכתב כשאין שם איש ובגוי כתב לא ימול כלל משום דבאשה עכ"פ היא מקיימת המצוה שאין מחויבת בה וגם י"ל כשאין האב היא כמו אחרים ועכ"פ נעשה המצוה מישראל משא"כ בגוי לא נעשה מצוה במילה רק תיקן גברא בלבד לכן שייך לא ימול כלל לכתחילה. ונראה דנפק"מ דבליכא רק אשה צריך למולו בזמנו ולא להמתין על איש אבל בליכא רק גוי שייך לומר להמתין משום דעל הקטן לא שייך המצוה רק על הגדולים ובמל הגוי לא קיימו עכ"פ המצוה טוב להמתין ומשו"ה כתב רבינו בגוי לא ימול כלל אבל בדיעבד הוי נמול דקיי"ל כמאן דס"ל דכשירה וצ"ע לדינא במ"ש להמתין ולשון לא ימול כלל נראה כן ומיושב למ"ש מה שהקשה בכ"מ למה לא כתב רבינו ברופא מומחה מותר אמנם בגדול הנימול ע"י גוי הוי כנעשה המצוה ע"י עצמו ובכה"ג ודאי מסייע יש בו ממש והוי כאשה כשאין איש: ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים ונהגו כל ישראל בסכין. ובכ"מ לא פי' מקורו במ"ש רבינו ומצוה מהמובחר וכו'. ועיין בפי' הגאון מהר"א מווילנא ז"ל בסי' רס"ד שכתב ממשנה במסכת שבת דף ק"ל ע"א ועוד אמר ר' אליעזר כורתים עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל עיי"ש נראה כונתו אף דודאי לא שכיח שלא ימצא זכוכית וכיו"ב ולמה נעשה פחמין וכלי נשבר כלי זכוכית וכיו"ב דהוי ממעט במלאכה. אבל יש להבין למה נתיר משום מהמובחר לחלל שבת וי"ל דתליא אם מילה הותרה בשבת ועמ"ש לעיל בזה. ועיין מנחות ס"ד היה לפניו שמינה ובשאגת אריה סי' נ' עיי"ש אבל עשה לך חרבות צורים וכו' ביהושע ה' צ"ע ועי' בתרגום וברד"ק: ובמס' ע"ז כ"ז ע"א ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גריזים דברי ר' יהודה א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נשמתו עיי"ש: ואין לפרש שעד שתצא נפשו כפשוט דבסכנה אין למול ור' יוסי מודה בערל שמתו אחיו מחמת מילה וכיו"ב בסכנה אין מולין וגם לא שייך לפרשו לשון גוזמא בכה"ג ונראה דעד שתצא נשמתו פי' עד סוף ימיו חייב הוי בחיוב הזה. ולמ"ש דלכתחילה לכו"ע ע"י ישראל שמקיים המצוה וכמו"כ לר' יוסי ע"י כותי ג"כ בדיעבד בלבד וכונתו החיוב עליו כל ימי חייו ואין לפטרו בשאין לו למול רק כותי כי במצות מילה ב' דברים שיהיה נימול והמעשה המילה ובגוי לא הוי מצוה במעשה המילה וכמ"ש משו"ה דוחה שבת ואינו ע"י גוי אבל שיהיה נימול הוי בכל גונא ועיין מ"ש בספר מחנה אפרים במעקה ע"י גוי בהל' שליחות עיי"ש וא"כ דכיון דחיוב עליו להיות נימול ואם לא מל טרם שיצא נשמתו הוי בכרת כמ"ש רבינו בפ"א לא נוכל לפטור אותו בכה"ג לעולם וגם לזמן מרובה מצינו חשש מיתה ועיין בשו"ת ריב"ש מ"ש היכא דלא שייך בל תאחר שמא ימות שייך ובמקו"א כתבתי לחלק בין שאם מת עבר למפרע בין דלא קיים המצוה בלבד דבאופן האחרון שייך אונס רחמנא פטרה אבל בעובר למפרע לא שייך לומר כן כמ"ש ביתר ביאור במ"א עיי"ש. וא"כ אין יכול לר' יוסי להמתין הרבה שיבוא שלא ימול ויצא נשמתו כן נראה לענ"ד. והנה י"ל עד וכו' ולא עד בכלל אבל מ"ש נראה לומר ביותר ולמ"ש ג"כ פי' עד שתצא טרם שתצא נשמתו ולא עד בכלל דאל"כ האי עד וכו' מיותר עכ"פ ולשון מל והולך וכו' הולך לשון זירוז ופי' שלא ימתין הרבה כמ"ש לעיל דשייך שמא ימות ויבטל המצוה וכמו הולך ומל וכן מצינו בכמה דוכתי על דרך זה:
ב׳
כיצד מוהלין חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן ומחזירו כאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה וכו'. והובא בשו"ע יו"ד סי' רס"ד סעיף ג'. ובה"ג יש ציצין וכו' אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה וכו' וכן בשו"ע שם נראה דצריך שיחתוך כל העור החיצון עד שיתגלה העטרה ולא די בגלוי העטרה בהפריעה ולכן כתב אם נשאר מעור וכו' ושל הפריעה קרא בהל' זאת הקרום וכן נראה דעת התוס' במס' יבמות דף ע"א ע"ב בד"ה סוף מילה: ובלשון רש"י שאצל הרי"ף ובנ"י שם דף מ"ז ע"ב שכתבו ציצין חתיכת בשר שלא נפרעת מילה כהלכתה עכ"ל לשון נפרעת לאו אפריעה בלבד קאי כי פרוע פי' גלוי וכונתו על ב' העורות ולשון בשר יורה ביותר על החיצון וקמ"ל דגם זה צריך להיות נחתך ברוב העטרה: ובתוס' שבת דף קל"ז ע"ב בד"ה מל ולא פרע כאלו לא מל תימה מאי איצטרך למתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב את המילה וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה עכ"ל דנראה מדבריהם דציצין וכו' לא נאמר רק על עור הפריעה שצריכה להיות מגולה ולא על עור הערלה וכן הבין בתוספות חדשים במשניות שם עיי"ש. אבל נראה דקושיות התוספות דלאשמעינן שרוב הפריעה כבר נאמר פורעין וכו' והעיכוב נדע מציצין וכו' החופה וכו' דמאי שנא עור הפריעה מהערלה וראיתי בספר חכמת אדם שפי' כן: ובסמ"ג בהל' מילה כ"כ אם נשאר מעור הערלה עור החופה וכו' עיי"ש אף דעור הערלה לאו דוקא מ"מ מפורש דדעתו דגם בערלה עור החופה מעכב: ובמס' יבמות דף ע"א ע"ב אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגומר ודילמא הנך דלא מהול. דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וכו' א"כ מאי שוב אלא לאו לפריעה ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו דתנן אלו הן הציצין המעכבין וכו': ולכאורה יקשה למה לנו קרא ע"ז בלא"ה נאמר במקרא ונמלתם את בשר ערלתכם כל הערלה ורובו ככולו בכל דוכתי וכי בשחיטה וכיו"ב יש לנו מקרא ע"ז רק שקלינן בגמרא במסכת חולין אם רוב קנה או רוב ושט אבל דבעי לכל הפחות רובו נדע מסתמא. וגם הלשון לאקשוי וכו' בלתי מובן דנאמר דמורה על שיעורה דערלה והיה נראה לומר בס"ד דפשטא דקרא להסיר כל הערלה ממצותו דמילה מדסתמה התורה מ"מ להיות נקרא ערל לענין תרומה ופסח וי"ב לבטל מ"ע שיש בו כרת נאמר דילמא דוקא ערל כולו לא יאכל בו אבל בנימול במקצת אינו בכלל ערל עכ"פ וצריכין לקרא דמעכב בקדשים וי"ב בלא מל בכולהו כמצותו. ומדויק לשון מעכבת דשייך לענין מלעשות דבר ולכן נסמך במשנה במסכת שבת קל"ז באלו הן הציצין וכו' החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה וכו' דלענין זה נאמר העכוב וסמך לדברי מירושלמי בפרק החולץ דמפרש מחלוקת ר"י ורבנן דר"י מחייב אנדרוגנוס במילה ואיתא שם ערל מה ת"ל זכר עד שיהיה כולו זכר ר"י דרש זכר מה ת"ל ערל ואפי' במקצת ערל עיי"ש. ולפ"ז האי דאיתא מל ולא פרע כאלו לא מל דרוב הפריעה כבר נאמר במשנה פורעין וכו' רק בא לאשמעינן כאלו לא מל ומעכב בתרומה וי"ב והן זה נדע מציצין המעכבין וכו'. ולהעמיס כן בתוספות רחוק ונראה יותר כמ"ש לעיל: אמנם דעת הש"ך בסי' רס"ד ס"ק כ' דאף בתחילה כשנראה רוב העטרה בשעת הקשוי די והביא ראיה מירושלמי והניחו בצ"ע עיי"ש. ולכאורה הוי סתירה בזה דנאמר כיון שהיה מתחילתו מהול כדינא אין לחוש במסורבל בבשר ונראה כאינו מהול וא"כ העיקר בחתיכות הערלה כבמשוך מהתורה והאיך נאמר כיון דבשעת הקשוי נתגלה העטרה אף שהבשר לא נחתך כולה וא"כ הכל תליא בגלוי העטרה ולא בהסרת העור. וצ"ל כשנגלה בקשוי בהתחלתו זה הוי השיעור חיתוך הערלה עד כדי שיתגלה העטרה בשעת קשוי. ויקשה מנ"ל לומר כן דהשיעור בשעת הקשוי בלבד דאם במסורבל דהוי משום מ"ע ובכה"ג דנראה לפעמים לא שייך מ"ע אבל מתחילתו לומר כן יקשה: ולכאורה י"ל דמ"ש עור הערלה מעור הפריעה דהרי עור הפריעה נשארת ורק בהגלות העטרה ממנה די. ונראה לומר דתליא דאם נלמד פריעה ממול שנית כדאיתא במס' יבמות הנ"ל או מהמול ימול עיי"ש או מחתן דמים למולות כדאיתא בירושלמי שם דלפ"ז מאי שנא עור ערלה מעור הפריעה הרי בשניהם בלשון מול נאמר ומדעור הפריעה בהתגלות העטרה די וכן העור הערלה אבל אם נאמר דפריעה מהלמ"מ כמ"ש בתוספות שם בד"ה לא ניתנה עיין שם ואם כן י"ל פריעה דא"א בחיתוך וכך היה הלמ"מ ושאני עור הערלה דנאמר בה לשון מול דהוי הסרה. והנה אף אם נפרש פי' הירושלמי כמ"ש בש"ך. הירושלמי מלמד פריעה ממקראות הנ"ל וא"כ י"ל דלא צריך רק התגלות העטרה ולא תלי' בהסרת הערלה וההסרת הערלה כי בלעדי זאת לא תהיה התגלות העטרה וא"כ די אף בחיתוך מעט אבל לדידן דבלתי מבורר אם פריעה לאברהם אבינו או ליהושע ניתנה כפי שנוי הגירסאות במס' יבמות הנ"ל שם וגמ' דידן ל"ל דרשות הירושלמי לענין פריעה וא"כ נראה לכאורה דצריך הסרת הערלה רובו ככולו ואין די בהתגלות העטרה וביותר מזה אם בשעת קשוי בלבד דאין לו מקור רק מסברה דלא שייך מ"ע עוד אבל לא לענין קיום גוף מצות המילה כן נראה לענ"ד: ועי' על דברי תוס' הנ"ל במס' שבת בשאילות שלום פרשת אחרי מות צ"ט עיי"ש. והנה בשאלתות דר' אחאי סי' צ"ג וביום אפי' בשבת ואפי' פריעות מילה דחיא שבת ואע"ג דאמר רבה בר יצחק לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ומנ"ל דפריעת מילה דוחה שבת שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וכו' מקיש סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה דחי שבת אף סוף מילה דחי שבת ועי' בשאילות שלום שם דאע"ג דבגמ' אמרינן לאקושי לענין ציצין מ"מ גם לזה איתקש דאין הקש למחצה עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר סי' רמ"ט ע"ש. והנה מדמל ולא פרע כלא מל ועל כרחך ההל"מ וכמ"ש בתוס' הנ"ל אתא יהושע ואגמרא מ"ש דלא הוי מילה בלא זה וא"כ מביום וכו' נדע גם פריעה:
ד׳
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וכו'. ועי' בכ"מ ה"ו שנוח לו בפי' דלרבינו אף בחול אין צריך לחזור בפי' עיי"ש ובלתי מובן דבחול שייך עכ"פ כדאיתא בגמ' שם זה אלי ואנוהו עיי"ש. ומצאתי בס' שאגת אריה הל' מילה סי' נ' וכתב דדעת רבינו אחרי שפי' והוי אתחלתא אחרינא לא שייך ואנוהו עיי"ש שהאריך בזה. ונראה בטעמא דלא שייך ואנוהו אח"ז בדבר המכוסה וגם מטבע הדבר כי לא נראו אח"ז הציצין רק בעת כי עשה מעשה ה' לעשותו בדרך מתוקן ונאה ולא כעושה דבר בחפזון בלי חפץ שאינו נותן עיניו עליו להיות מעשה נאה וכ"ז בעת כי עושה המצוה ולא אח"ז: מל ולא פרע את המילה כאלו לא מל. בירושלמי מל ולא פרע וכו' תני וענוש כרת רב אחא בשם רב אבהו הדא דתימר בשאין בו כדי למרק אבל אם יש בו כדי למרק ממרק ואינו חושש ובקרבן העדה כתב ב' פי' אחד אם לא פרע את המילה חייב כרת ופי' ב' בשבת והנה על פי' הראשון בלתי מובן האי בשאין בו כדי למרק וכו' ולפי' הב' בשבת וכעין זה בבבלי ואם לא הלקיט ענוש כרת וכו' וכגון דאתא ביה"ש וא"ל לא מספקנא וכו' עיי"ש אף דהוי מקלקל בחבורה בלי תיקון מצוה צ"ל כיון שסופו לגמור הוי תיקון ועי' מ"ש בפי' משניות במס' חולין ובחי' הר"ן בתחילת שחיטה דהוי קלקול עיי"ש וכאן נראה בכה"ג מקרי תיקון ובקרבן העדה שם כתב לתרץ קושית התוס' במס' שבת הנ"ל ל"ל מל ולא פרע וכו' דלענין כרת אשמעינן כן עיי"ש. אבל לשון ממרק ואין חושש בלתי מובן וגם ביש בו כדי למרק ולגמור מאי קמ"ל ובבלי מפרשי בביה"ש עיי"ש. ואולי יש לפרש כיון דבבבלי אי' דאמרו לו שאין הזמן מספיק והוא התחיל ועתה קודם הגמר גם הוא מסופק אם יוסיף או לא וכל מה שמוסיף עושה חבורה חדשה י"ל משום ספק ימרק משום דאם יגמר יתקן למפרע: ועי' מ"ש בתוס' בסוגיא דחטא בשביל שיזכה חבירך ברדית הפת עיי"ש בכה"ג לא שייך מ"ש שם דמי ישמע דמשום ספק ישמע ומסתברא דאין רשאי משום ספק אף דיש ספק ג"כ שמא יתקן על מה שעבר בודאי וצ"ע בזה די"ל שאני ברדית הפת דהעמידו דבריהם וכו' אבל בכה"ג יש מקום לומר דספק שיגמר הוי בקום ועשה בדאורייתא ועם כל זה כיון דודאי עבר שמא יתקן למפרע וגם יקיים המצוה בזמנו ויש בו כדי למרק יש לפרשו דאפשר שיהיה בו וע"ז אמרו ואינו חושש:
ו׳
עושין כל צרכי מילה בשבת וכו' וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש וכו'. ועיין בסי' רס"ד דדעת העיטור שחוזר אף על שאין מעכבין ועיין בס' שאגת אריה סי' נ"א שכתב דהוי מקלקל בחבורה ואף דמקלקל בחבורה מדרבנן אסור דוחה המצוה דרבנן וסוגיא בגמ' לר"ש דמחייב במקלקל בחבורה כן דעת העיטור ולרבינו דס"ל אפי' בחול אין חוזר עיי"ש. ויש לעיין כיון דהוי עכ"פ מצוה מדרבנן למ"ש במל"מ בפ"ז מהל' תרומות דמאי דהוי ראויה מדרבנן מהני לענין דאורייתא היכא דמדאורייתא תליא בראוי עיי"ש. וא"כ י"ל בתיקון מדרבנן מקרי תיקון שלא יהיה בכלל מקלקל בחבורה:
ח׳
מלו וכו' מקום שדרכו להרחיץ וכו'. בכ"מ שם ועוד שהוא מצויה תמיד וכו' עיי"ש. ועי' במג"א בסי' תקפ"ח ס"ק ד' בשם מהר"ם פדוובה דהיכא דליבטל כולה מצוה כמו בתקיעת שופר לא גזרו עיי"ש וכמו"כ י"ל במילה כן אבל בדברי מהרמ"פ יש לעיין בתכלת וי"ל דמקיימין בלבן שאין מעכבות ואף דתכלת מצוה בפ"ע מ"מ לא עקרו מכל כמו בתקיעות שופר אם נחוש משום תיקון כלי שיר ובמילה ודאי שייך לומר כמ"ש מהרמ"פ שם ובכ"מ כאן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מילה פרק ב׳
א׳
הכל כשרים וכו' לא ימול כלל. ויש להקשות דתיבת כלל יתר, ויראה דאתא לרמוז דגוי לא ימול בין מהול כגון ערבי מהול וכגון בני קטורה בין אינו מהול וכדאיתא בש"ס וזהו שכתב כלל. ועוד י"ל דאתא לומר בין בנמצא ישראל בין אינו נמצא כי אם גוי אפ"ה לא ימול. ואם מל אינו צריך וכו' שנית. ומרן בכ"מ נדחק במקום מוצא דין זה, ובב"י יו"ד סי' רס"ד כתב על שם הרב מנוח דטעם רבינו הוא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה ע"כ. ואין דבריו אלו מובנים דלא ימנע אי פסק דמילה בגוי פסולה נמצא דלא הוה מילה וצריך להטיף דם ברית ואי פסק דכשרה אף לכתחילה ומה לנו עם ענין זה דלשמה, ואף שכתב עוד הרב מנוח לדעת רבינו אפשר דצריך להטיף דם ברית גם דבריו אלו שגבו ממני דאי צריך להטיף דם ברית לא הוה שתיק רבינו מלהזכירו דדבר שהוא קום עשה לא שייך להניחו בעל פה באופן דהכל מגומגם בדעת רבינו. ולענ"ד נראה בדעת רבינו דפסק כמ"ד דמילת נכרי פסולה והיינו שהזהיר הכתוב שלא ימול גוי המל ימול או ואתה את בריתי תשמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברם אי נעשית המצוה שהיא המילה אף דעבר האיסורא שהיא ע"י נכרי הוא איסור מבחוץ אבל עיקר מצות מילה הא נעשית ולא משום שעשה המצוה ע"י נכרי שהוא איסורא מבחוץ נאמר שלא תהא המצוה מצוה, דוגמא לזה כתבו התוספות בבכורות דף ל"ד ע"א ד"ה ומי קניס דאף לרבא דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שרי הבכור מדאורייתא אף דהטיל בו מום ועבר האיסור דמטיל מום בקדשים משום דהא אית ביה מום וכן בנגע דהא האי גברא טהור הוא יעו"ש, הרי דכל דהענין נעשה אף דעתה נעשה ע"י איסור אזלינן בתר הענין ושפיר חשבינן אותו המעשה מעשה גמור ושלם ודברי התוס' אלו מבוררין יותר בבכורות וסתומים קצת בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה ורבי יעקב יעו"ש וכ"כ ג"כ בחולין דף קט"ו ע"א ד"ה כל שתיעבתי דכל דשרי רחמנא בעל מום אף דעכשיו נעשה בידים ואסר רחמנא לעשות בידים לא חשיב תועבה אלא דעבד איסורא דעשאו בידים, והשתא הכא כיון דהמילה נעשית כתיקנה ובעלמא מילה מעליא היא אף דמילה כזאת שמל הנכרי נעשית באיסור שהיא ע"י נכרי מה בכך מילה מעליא היא ופסולה דאמרו בש"ס [ע"ז דף כז.] הוא למעט כשרה דהיינו לכתחילה וליכא אלא איסורא דלא ימול נכרי ודוגמא לזה כתב מהרימ"ט בח"א סי' ס"ט ואסברה לה מדעתו הרחבה בנדון שאחד הביא דינו בערכאות של גוים ודנו כדין תורה וכתב דכיון דהדין אמת אף דרביע ליה איסור דערכאות מה בכך כיון דהדין אמת לא פסלינן להאי דינא ואין בזה מ"ש רבא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יעו"ש דבריו בטוב טעם ודעת והביא כמה סוגיות לסייעתו ברוך שחלק מחכמתו ומן התימה על גדולת חכמתו שלא הביא דברי התוס' שהזכרנו שלושה המה וכן הרב משל"מ פ"ח מהל' מלוה ולוה אסברה ליה כדברי מהרימ"ט מדעתו הרחבה ולא הזכיר למהרימ"ט ושוב ראינו קונטרס א' למהרא"ק הביאו רבו הרב חזון נחום בתמורה פ"א כתב לדחות כל דברי מהרימ"ט ועמד רבו לנגדו לקיים כל דבריו וכבר כתיבנא שהם דברי התוס'. ושוב נגלה אלי מ"ש הפר"ח במים חיים בליקוטי יו"ד על דברי הר"מ הנזכר וז"ל וליתא דהך מילתא הויא פלוגתא מר' יהודה ור' יוסי בפרק אין מעמידין דף כ"ז ע"א ואחר המחילה רבתי אינו כן דלשמה ושלא לשמה דש"ס הוי בכותי המל משום הר גריזים והר"מ קאי על דברי רבינו בנכרי המל והוא סוג דלשמה אחר ועלה קאמר דלא מצינו וכו' אלא הא מיהא קשה כמו שהקשינו.
ג׳
יש ציצין וכו'. הכי איתא במתני' ואינו אוכל בתרומה. ויש לדקדק למה השמיט רבינו האי דינא דאינו אוכל בתרומה לא כאן ולא בהל' תרומות ואם נאמר דכיון דכתב כאן דהוי כערל וכבר כתב שם דערל אסור בתרומה לא הוצרך לכותבו שנית א"כ גם התנא לא היה צריך לאומרו וכי דבר דהתנא חש לה רבינו לא חש.
ה׳
קטן שבשרו רך ומדולדל וכו' אם נראה שהוא מהול וכו'. שם גמ' ואם היה בעל בשר וכו' יעו"ש. פי' דלשמואל נראה מהול הוא דאין צריך הא נראה ואינו נראה צריך ולמתני' אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אין צריך וא"כ קשה דרבינו כתב כדברי שניהם דתחילה כתב אם נראה מהול אין צריך הא נראה ואינו נראה צריך והיינו כשמואל ושוב כתב ואם וכו' לא נראה מהול חוזר וקוצצן הא נראה ואינו נראה אין צריך והיינו כמתני'. ונראה לענ"ד דרבינו מספקא ליה וכהרי"ף והרא"ש דלא הכריעו והעתיקו דברי כולם ורבינו נמשך אחריהם. אלא דמרן כתב אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל וקשה לכאורה כן, ונראה דס"ל למרן דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא דנראה ואינו נראה הוי כאלו לא נראה מהול וחוזר וקוצץ והיינו כדברי שמואל. ומ"ש מרן אבל מדברי וכו' נראה כשמואל. היינו משום דיש לצדד בדבריו או דס"ל כדעת הרי"ף והרא"ש או כשמואל ואכן בב"י כתב שדעת העיטור כדעת רבינו דפוסק כשמואל והיינו טעמא דלא פליגי המתני' עם שמואל יעו"ש. וקשה דא"כ למה כתב מרן דהרי"ף והרא"ש לא הכריעו אימא דס"ל דלא פליגי וכדעת העיטור ורבינו וי"ל. ובקיצור פירוש הרא"ש יש ט"ס ברור ולפי שראיתי מי שטעה בו אמרתי להגיהו וכצ"ל אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למולו ואם נראה ואינו נראה צריך למולו שנית. אך קשה לכאורה דמ"ש הוא לשמואל והרא"ש לא הכריע וכמ"ש מרן ז"ל ואיך כתב לדעת הרא"ש מה שאינו. ולענ"ד אין זה קושיא דס"ל להטור לדעת הרא"ש כמ"ש העיטור דלאו לאפלוגי אברייתא אתא וכמ"ש מרן סי' רס"ד יעו"ש א"כ הדין יוצא כמ"ש שמואל דליכא בינייהו לענין דינא וכן הטור כתב כשמואל נמצא הכרחנו שדעת הטור לדעת אביו וכן ס"ל לדעת העיטור כן וא"כ קשה דלמה כתב דהרא"ש לא הכריע ועוד הוסיף בב"י וז"ל אבל דברי הרמב"ם וכו' וכך הם דברי רבינו וזה אינו שאין כן דעת הטור אלא הוא ואביו בשיטה אחת קיימי וכמו שנראה ממ"ש ברמזים וכמ"ש ודוק.
ח׳
מלו את הקטן וכו'. הכי איתא דף קל"ד מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ובש"ס והא אמר רישא מרחיצין וכו' יעו"ש, וכתב רש"י אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר' אלעזר בן עזריה ואמר מרחיצין עכ"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל לכאורה משמע מפירושו דלסבי נמי מרחיצין וכו' יעו"ש כל לשונו. והנה במ"ש ואע"ג דאכתי וכו', יש לחלק דלא דמי למאי דקאמר בש"ס דהו"ל למיתני אף דבשלמא למאי דס"ל לרבא דלת"ק ביום א' רחיצה שרי ובשלישי ליכא אלא זילוף ואהא אתא רבי אלעזר לומר דגם בשלישי שרי רחיצה מותיב שפיר דהו"ל למימר אף, לא מיבעיא זילוף כדקאמרת אלא אף רחיצה וכ"כ רש"י ד"ה אלא אי אמרת, ת"ק נמי מרחיצין קאמר בב' הימים ולא פליג ר"א אלא איום שלישי דקאמר ת"ק מזלפין, אף מרחיצין בשלישי מיבעי ליה ואף קאי ליום שלישי דאיכא רחיצה ג"כ לשלישי חוץ מזילוף דשרי ברם כשנאמר דלסבי לת"ק בראשון אית ליה זילוף ובשלישי גם זילוף ליכא ור"א פליג עליה וס"ל דאיכא זילוף לא שייך אף, דכל פלוגתייהו הוא דלמר שרי זילוף ולמר לא. ומה שתירץ ז"ל מ"מ כיון דלא מפורש וכו' לא שייך למיתני אף, לא זכיתי להבין דבריו דא"כ גם לרבא מאי האי דקאמר מתני' כוותייהו וכו' דאי אמרת ת"ק מרחיצין וכו' ומזלפין בשלישי אף מרחיצין מיבעי ליה והא כיון דלא מוזכר בדברי ת"ק לחלק בין יום א' לשלישי לא שייך למיתני בדברי ר"א אף ביום השלישי וכמ"ש הרב ז"ל. ולעיקר פירושו שפירש דלדידהו גם לר"א מרחיצין היינו מזלפין וכו' ופליג את"ק דס"ל דבשלישי גם זילוף ליכא, אני מגמגם דלענ"ד אין זה במשמעות לשון רש"י שכתב אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף וכו'. כנראה שפי' הש"ס תלוי שת"ק איירי הכל בזילוף וראב"ע איירי ברחיצה וכמ"ש הוא לדעת רש"י לכאורה, ברם לפי פירושו כל עיקר הפי' תלוי דלת"ק ליכא זילוף בשלישי ולר"א איכא, והכי הו"ל לרש"י לכתוב אי אמרת בשלמא לת"ק ליכא זילוף בג' כלל ולר"א איכא היינו דקתני מרחיצין דהיינו זילוף ולא שייך אף, ברם רש"י לא כתב כן ומוכרח לפרש כמ"ש הוא לכאורה ואין לזוז ממנו. ומה שהוכיח עוד שם לפי' ממאי דאמר עוד שם בש"ס שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה אין זה הוכחה דאינו מוכרח שיסבור רבא דהלכה כראב"ע וכאמוראי דלקמן ומה שלא הביאו הש"ס לרבא שחולק להלכה משום דאח"כ הוא דסבר לה הכי דאסברי ליה ואסבר וכמ"ש מרן לדעת רבינו והוא מוכרח לדעתו יעו"ש, ולפי"ז אינו מן היישוב מה שיישב לשון רש"י דלקמן ד"ה דאי ס"ד [וכו'] והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי. והאמת כרש"ל שמחק מילת לגמרי וכן ראיתי להרשב"א בחידושיו שהעתיק לשון רש"י בלא תיבת לגמרי וא"כ ע"פ האמור חזרה קושיית הרב למקומה דלדידהו נמי הו"ל למתני אף. ולענ"ד י"ל דבשלמא כשחולקין ביום שלישי לת"ק מזלפין ולר"א מרחיצין ולכו"ע בראשון מרחיצין שייך שפיר לשון אף לומר אף מרחיצין בשלישי כמו ביום ראשון ור"ל אף זה כמו זה לא כן לסבי דלת"ק הכל הוא זילוף ולר"א הכל הוא ברחיצה לא שייך אף דהכל א' לדידיה וכן לת"ק ואינן שוין בשום יום שיאמר אף זה כמו זה שאנו שוין בו, וזה אפשר להעמיס בלשון רש"י שכתב אלא אי אמרת ת"ק נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר' אלעזר אלא השלישי וכו' ודוק, ודלא כדכתיבנא בסמוך לדעת רש"י משום דלא כתיבנא הכי אלא כד הוה בעינן מימר כפירוש הרב חידושי הלכות [מהרש"א] דלא הוה קשיא לי במה שהקשה החידושי הלכות דהוה מתרצינן לה כדכתיבנא ואמרינן דלזה כיוון רש"י, ברם כיון דהכרחנו דאין זה כוונת רש"י מתרצינן כדכתיבנא השתא ולזה כיוון רש"י ונכון. ומצאתי ראיה לדברי מדברי הרשב"א בחידושיו דקא מהדר לפשוט דלסבי לת"ק שרי בזילוף וז"ל דאי לגמרי אסרי אף ביום שלישי איך אמר רבא אי אמרת בשלמא וכו' אף מרחיצין מיבעי ליה כ"ש דהו"ל למיתני אף כלומר אף ביום השלישי מרחיצין עכ"ל בקיצור. ויש להתבונן דעוד היום קשה דאפילו שנאמר דלסבי לת"ק מזלפין ולר' אלעזר מרחיצין אפשר לומר אף וכמ"ש הרב חידושי הלכות והיאך הביא ראיה מזה אם לא כמ"ש דבלאו הכי לא קשיא דלת"ק גם בראשון הוא זילוף ולא שייך אף, שאינן שוין בשום יום עד שיאמר זה כזה וכדכתיבנא, ברם כשנאמר דלת"ק בשלישי כלל כלל לא דהיינו אפילו זילוף שייך שפיר לשון אף מצד אחר דלת"ק אפילו זילוף ליכא ולר"א אף רחיצה והוא אף נכון. עוד שם בגמ' כי אתא רב דימי וכו' דאי ס"ד הרחצת מילה וכו' ופי' רש"י ד"ה דאי ס"ד, והכא אסרי רבנן בשלישי עכ"ל. וכן העתיק הרשב"א בחידושיו וכתב עליו וז"ל ואינו מחוור חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומא דרבא ודתניא כוותיה דהא בהדיא תניא בדרבנן ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין וכו' ועוד הקשה עליו כמה קושיות ופי' לעצמו פירוש אחר. ולענ"ד נראה להליץ בעד מאיר עיני חכמים ז"ל דגם לאוקימתא דרבא מפרש [מה] שפי', והוא דהן אמת דלרבנן איכא זילוף ברם רחיצה אסורה ואילו חמין על גבי מכה קאמר רב סתמא אין מונעין ולא פי' ביד ש"מ דאפילו רחיצה התיר ומי גרע מילה ממכה וק"ל. ומרן הביא משם רבינו תשובה לחכמי לוניל וז"ל תמהני וכו' עד שעל שלישי של מילה אמרנו וכו', פי' דכיון דתחילת ההלכה מלו את הקטן וכו' דהיינו דוקא מלוהו הא קודם מילה לא א"כ מוכרח דלא קאי אלא ליום שלישי וי"ל דאמאי לא הכריח להם דמ"ש כן הוא במלוהו דוקא ממ"ש לעיל בהל' ח' בפי' דאין להחם מים למול וז"ל ואין מחמין לו חמין וכו' זה הכלל וכו', וכמו שתירץ כן הרב המגיד להשגת הראב"ד פ"ב מהל' שבת הל' י"ד וי"ל. עוד כתב מרן אחר שהביא תשובת רבינו וז"ל ומתוך לשון השאלה והתשובה דאוקי הא דחמין שהוחמו בשבת דוקא בשלישי עד אבל קודם לא וכו'. וקשה דתפשוט כן ממ"ש רבינו בלשון זה מלו את הקטן וכו' ואח"כ נשפכו החמין עושין לו וכו' מפני הסכנה הרי דדוקא היכא דמלו אותו תחילה ואח"כ נשפכו הא תחילה אין דוחין את השבת אלא תדחה מילה דאל"כ לשמועינן רבותא דאפילו נשפכו קודם ימול ויחם מפני הסכנה אלא ודאי דס"ל דאין דוחין שבת ודוק. עוד כתב מרן וז"ל כדעת הרז"ה והרשב"א וכו'. עיין בדבריהם הובאו בהר"ן וגם בחידושי הרשב"א והביאו ראיה לסברתם מדתנן פ"ק דביצה השוחט וכו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא"כ היה לו דקר נעוץ וכו' יעו"ש. ולכאורה קשיא לי דשאני הכא דאפשר לעשות מערב יו"ט משא"כ באישתפוך חמימי. ואחר החיפוש ראיתי להשיירי [כנה"ג] סי' של"א הגהת ב"י הקשה כן. והראב"ד השיג על רבינו וז"ל שחיממן גוי וכו'. ודבריו אלה הם היפך דבריו פ"ב מהל' שבת הל' י"ד יעו"ש ובחידושיו שם.
י׳
מכשירי וכו' וק"ו הדברים. לכאורה אינו מובן ק"ו זה וכי משום דמדרבנן מחמרינן טפי עבדינן ק"ו בדינו ממש. גם מ"ש מרן ומכשירי מילה וכו' עד דלא פלוג רבנן וכו'. אתמהא דכיון דמהוא הדין נפקא היכי חוזר ומלמד מק"ו ממאי דנפקא מהוא הדין. גם מ"ש מרן עוד ואפשר שהוא מפרש וכו' עד הוא שכתב רבינו דבריו תמוהים דא"כ היכי אתי לישנא דש"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק"ו וכי משום דאתיא בק"ו צריך קרא דהוא, אדרבא אין צריך קרא. ולענ"ד י"ל דהכי פי' דמ"ש שבות שהוא מדבריהם ר"ל לענין מילה בשבת שכתב רבינו לעיל הל' ו' ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת סכין וכו' דנפקא מה"ה והשתא ליו"ט נפקא מק"ו משבות דשבת ליו"ט ומאי דאיצטריך קרא ליו"ט משום דלא אפשר לקרא לסמוך אדרבנן דמדאורייתא ליכא שבות כדי שנעשה ק"ו ומשבת גופיה לא נפקא דיו"ט קיל וכמ"ש לעיל פ"א הל' ח' יעו"ש וזהו שכתבו בש"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק"ו ור"ל דלדידן דאיכא שבות דרבנן נפקא בק"ו ובזה יתיישב הכל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מילה פרק ב׳
א׳
הכל כשרין ועבד כו'. עיין ב"ק דף פ"ח ע"ש ועיין בהך דיבמות דף ע"א ע"ב כגון שהיו אביו ואמו חבושין ובמה דפליגי בזה בהל' ק"פ פ"ה ה"ו גבי קטן אם מילת עבדיו מעכבין לאכול בפסח ע"ש וזה תליא אם קטן מיקרי בגדר מהול ומצווה על המילה ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ה"ב מהו שיעשה בהם שליח ועיין יומא דף מ"ג ע"א גבי קידוש דקטן עיין שם בתוס': אבל עכו"ם כו'. עיין ע"ז דף י' ע"ב בהך דקטיעא בר שלום ועיין בירושלמי יומא פ"ג ה' ו' כאחת הם קדושים ומקדשין ועיין תוס' שבועות דף ט"ו ע"א ד"ה אין עזרה מתקדשת ועיין כתובות דף י"א ע"א בתוס' גבי גר קטן ועיין מש"כ רש"י ז"ל בסוכה דף ל"א ע"א ד"ה מפני תקנה דמצוה משויא ליה קבע ולא אמרינן דלא הויא סוכה וממילא לא הוה קבע הרי חזינן דאמרינן דבא כאחת ועיין תוס' שם דף י"ג ע"ב ד"ה אם דבעיא שבשעת סיכוך יהא כשר ע"ש ועיין תוס' גיטין דף פ"ג ע"א ודף פ"ד ע"א ע"ש ועיין ב"ב דף קל"ז ע"ב גבי ע"מ להחזיר אם הקדישו והחזירו אם הוה חזרה אף דאם לא הוה חזרה לא הוה הקדש ועיין שם דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי ע"ש ברשב"ם ד"ה כיון ובתוס' ד"ה ע"מ אך י"ל דאם נימא דלא הוה מעשר שוב אינו שלו דלא שייר רק מעשר ועיין בירושלמי פ"ו דדמאי סוף הל' ג' אם זרק קנים אם יש לו חד מן עשרה מי קניא ע"ש ועיין ב"ב דף קל"ז ע"ב ברשב"ם ד"ה דאי מיפק כו' ע"ש. אך באמת הא כיון דאמר ואחריך לפלוני וא"כ גבי אתרוג אם לא זכה הראשון שוב גם השני לא זכה דלא הוה אחריך וממילא זכה הראשון ועיין בירושלמי כלאים פ"ד סוף ה"ה מהו ליתן זנב לקטן ע"ש:
ה׳
ודבר זה מדברי סופרים כו'. ר"ל אהך דלא נראה מהול ומשום דהוה כמשוך ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז אבל לתקן הבשר מפני מראית העין צריך אף כשנתקשה נראה מהול אך זה רק בגדר תיקון לא בגדר מילה ונ"מ דאף עכו"ם או בלילה יכול לתקן אבל משום משוך הוה בגדר מילה מדרבנן וגם נ"מ לענין ברכה דעל מראית עין א"צ לברך והנה אם יש לו נגע במקום שנמשך אסור למולו כמבואר בה"ג וי"ל דאף לשיטת רש"י דס"ל ביבמות ד' ע"ב ע"א דמשוך אסור לאכול בתרומה מדרבנן הא כגון זה י"ל דמותר כיון דהוא אנוס ועי' בירושלמי ביבמות פ"ח גבי טעם דמשוך אם משום קנס או משום שנראה כערל ואמר דנ"מ אם נמשך באונס ועי' בירושלמי פאה פ"ד ה"ב עד כדי מזיד אפילו שוגג ובפ"ה ה"א גבי גדיש שלא ליקט ובירושלמי תרומות פ"ט ה"א וצריך לחלק כהך דבכורות דף ל"ד ע"ב דגופו חמיר ליה מממונו אך כאן אם נולד לו נגע י"ל דגרע כיון דהוא גרם עי' עירובין דף מ"א ע"ב גבי יצא לדעת ושם ד' ק' ע"א ותוס' ועי' בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה ובבלי שם ד' כ"ב גבי חולה המרגיל ועי' סנהדרין דף ע"ב ע"ב דבעי קרא דהיכא דיש לו דמים דמצילין אותו בשבת ע"ש ועי' שבת ד' קנ"ג ע"א גבי מציאה הבא לידו ומו"ק ד' י"א ע"א גבי הך דבדיתא לבאי ע"ש ברא"ש ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ג ע"א ד"ה מאי בינייהו ועי' בירושלמי שביעית פ"ט ה"א מה דמחלק שם בין שנפלו לו בירושה בין ניתן לו במתנה ועי' בשבועות דף כ"ו ע"ב גבי נשבע על הככר ותוס' יבמות ד' ל"ח ע"ב וכ"מ, ועי' נדה ד' ל"ח ע"א בהך דחסידים הראשונים כו' ושבת ד' ק"מ ע"א גבי הך דרב אחא בר יוסף ע"ש ולקמן בהלכה ח' עיין בכסף משנה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מילה פרק ב׳
א׳
הכל כשרים למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל גוי לא ימול דכתיב המול ימול יליד וקרינן בי' המל ימול והני כיון דהוי במצות מילה כמהולין דמו ואתתא נמי בכלל ישראל היא. בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת דלא קפיד קרא אכלי אלא אמילה שהיא כריתת הערלה. כיצד מוהלין חותכין את כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה דהיינו ערלתו ואחר כן פורעים את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ומוצצין.
ג׳
ציצין המעכבין את המילה והן החופים רוב גובהה של עטרה חוזר עליהם בשבת אפילו פרש ידיו מהם שהרי הם כמילה עצמה וניתנה שבת לידחות עליהם אבל שאינם מעכבים אם פירש לא יחזור דלא ניתנה שבת לדחות עליהם אלא בשלא פירש ידיו מהם דהוו גמר המצוה. מל ולא פרע כאלו לא מל דכתיב שוב מל את בני ישראל שנית דהיינו פריעה ועד ימי יהושע הוה הלכתא למשה מסיני ואתא הוא ואסמכיה אקרא. אם מל כהלכה אע"פ שנראה כערל אינו צריך למול פעם שנית מן התורה.
ו׳
עושין כל צרכי מילה בשבת מלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין כדאמר אע"פ שפירש ומל שאינ' מעכבים כל זמן שלא פירש. ונותן אספלנית וגו' דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ואפילו בדבר שאינו לעיכובא בציצין שאינן מעכבין. אבל מכשירי מילה אין דוחין את השבת דהא דילפינן מביום הח' דמילה דוחה שבת היינו מילה עצמה דבשעת דיחוי שבת מקיים עשה דמילה אבל מכשיריה דאכתי לא מקיים עשה דמילה בהזמנת מכשיריה לא דחי שבת. ולהכי העמידו דבריהם במקום כרת דאפילו דבר שהוא משום שבות לא דחי מכשירי מילה דלא נתנה שבת לידחות אצל כל דבר שאיפשר לעשותו מאתמול כדאמר וזהו שהעמידו דבריהם במקום כרת אבל מדאוריתא עושין כל מכשירי מילה שאין בהם איסור שבת מדאוריתא.
י׳
מכשירי מילה ואפילו בזמנה אין דוחין י"ט בדבר שיש בו דיחוי י"ט מדאוריתא. דלא אמרן דעשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט אלא היכא דבשעה דדוחה י"ט מקיים עשה דמילה אבל מכשירי מילה דלא מקיים מצות מילה בשעת דחיית י"ט לא דחו כדאמרינן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות מילה פרק ב׳
א׳
אבל אם יש בקיאין עומדין ע"ג מותר. הרז"ה בפרק א"מ הובא דבריו בכנה"ג והוא תמוה דהא רב ור"י ילפי מקראי ועיין בכ"מ ומיושב דברי הרז"ה ודו"ק:
ד׳
מל ולא פרע כו'. כתב מהרי"א ממיץ הא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל ה"מ בקטן אבל בגדול א"צ לפרוע פסקי הר"ם ריקנאטי סימן תקצ"א כנה"ג יו"ד סימן רס"ד ועיין בתוי"ט במתניתין ובקול הרמ"ז ודו"ק ועיין בס' זרע יעקב להגאון מ"ו שבת דף ס' ע"א:
ח׳
ואח"כ נשפכו החמין כו'. ועיין בכ"מ הביא מחלוקת הרז"ה והרמב"ן היכא דאשתפך חמימיה דבתר מילה מקמי מילה אם תדחה מילה דדעת הרז"ה והרשב"א דלא מלין כלל והרמב"ן דעתו להתיר דאין למצוה אלא שעתה ואין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבוא אחר כך ועיין בח"ר שהאריך ומסיק כהרז"ה מהא דאמרינן ב"ה אומרים לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן ושווין שאם שחט שיחפור בדקר ואמאי אין אנו מתירין משום שמחת י"ט בשעתה דאין כאן דחוי ואח"כ יבוא מ"ע דכיסוי ולפי מ"ש הכ"מ שאני מילה דאית בה כרת א"כ יש לדחות ראיה זו. ונראה דהרמב"ן לא התיר כ"א בסתם ולדות אבל בס' בן ז' או בן ח' הגם דאנן קיימ"ל כראב"א דף קל"ו דמולין אותו בממ"נ כמ"ש רבינו פ"ב הלכה י"ד מ"מ אם אשתפך חמימיה דבתר מילה אז אין מולין דלא שייך בזה סברת הרמב"ן אין למצוה אלא שעתה אלא דלפ"ז קשה הא דמקשה שם אלא הא דתניא ספק בן שבעה אין מחללין ואמאי כו' ממ"נ ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואמאי לא משני דגם לדידן מיתוקמא שפיר דאין מולין אותו כלל וכגון דאשתפך חמימיה דבתר מילה מקמי מילה ואפשר דאה"נ דהוי מצי לשנוי' הכי אלא דלא רצה להאריך. ובאמת נשמע מדר"א לרבנן וכמו דלר"א דמכשירין דוחין וגבי ספק לא ה"נ לדידן מדחי' ספק מילה משום חילול שבת שאח"כ וזה הנראה בשיטת הרי"ף שהביא להא דתניא ספק בן שבעה אין מחללין עליו את השבת דנ"מ באשתפך חמימיה הגם שכתבו דדעת הרי"ף מסכמת עם שיטת הרז"ה מ"מ לענ"ד כמ"ש הגם שלא כתב רבינו סברת ראב"א היינו משום דסברא פשוטה היא ואצטריך להאי טעמא גם לסתם ולדות כיון דקיימ"ל כרשב"ג אע"ג דבדרבנן בעלמא היא משום מיעוט המצוי ועיין מרח"ש בקונטרס עגונות דף נ"ו ועיין בר"ן שכתב דהרי"ף לא פסק כראב"א וצ"ע והנלענ"ד כתבתי:
ט׳
כללו של דבר. עיין בפרק ו' מהלכות שבת הלכה ט' ומ"ש שם בס"ד ועיין ב"י סי' ש"ז:
יש ציצין המעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה. ומיהו נראה שאינו חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר אשר לא ימול כתיב וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבויא דהמול ימול כדאיתא ביבמות (דף ע"ב) וכבר הוכיח המל"מ בפ"ג דשגגות שאין עונשין כרת על רבוי עיי"ש. ונראה שזהו כוונת רב אשי דקאמר בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ג ע"ב) גדול בהדיא כתיב וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל. ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ודע דכה"ג פירש בס' צדה לדרך בפרשת משפטים אהא דאיתא בקידושין ובמכילתא הרי כבר אמור דהיינו דנאמר שם בהיפך מדכאן עיי"ש וה"נ דקאמר בהדיא כתיב. וכן נסתלק מה שהקשה בס' קקיון דיונה דאימא דקמ"ל דאף על ציצין חייב כרת. ומ"ש בס' הנזכר דציצין דומין לפריעה דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל אין הנדון דומה לראיה. דלא פרע כלל הרי שלא עשה שום מעשה ממצות פריעה. משא"כ במל וחתך העור ועשה מעשה ממצות חיתוך אלא שנשאר ציצין אפשר דאינו חייב כרת. ואם נאמר כן לחלק בין פריעה לציצין תתיישב תמיהת התוס' בסוף פ' ר' אליעזר דמילה דמאי צ"ל מל ולא פרע כיון דתנא בשר החופה וכו' מעכב. ולפי מ"ש אתי שפיר דבשר החופה אע"ג דמעכב לעניין שלא קיים מצות עשה דמילה ואסור בתרומה אבל אינו חייב כרת להכי תנא דלא פרע הוי כאילו לא מל וחייב כרת. ומצינו דלשון עכבה לא הוי ממש כמ"ש תוס' ביבמות (דף מ' ע"א) וזבחים (דף ק' ע"ב). ואע"ג דלמ"ד ביבמות (דף ע"א ע"ב) שלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכל עיקר של מצות פריעה יליף לה מקרא דדברי קבלה דכתיב גבי יהושע ושוב מול את בני ישראל. א"כ אין לחייב כרת גם על לא פרע את המילה י"ל על פי מ"ש הריטב"א דגם משה רבינו ע"ה נצטוה שיעשה כן כשנכנס לארץ ונגמר הדבר ע"י יהושע. ואף לפי מ"ש התוס' התם דפריעה הוי הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכיה אקרא מ"מ אין לחייב כרת על הלכה. י"ל דמצינו כה"ג דמחייבין מיתה בידי שמים מקרא דברי קבלה ואמרינן דגמרא גמיר לה ואסמכיה הנביא אקרא בסוף פ"ב דסנהדרין וכן בהלמ"מ מצינו כה"ג כמ"ש הר"ן בשבת שבא הלמ"מ לפרש מ"ש בקרא וה"נ באה ההלכה לומר דלא פרע כאלו לא מל לגמרי כמ"ש התוס' יו"ט וא"כ ממילא חייב כרת כשלא פרע כלל ומצאתי בירושלמי אהא דלא פרע וכו' דמסיים תני וענוש כרת. ועוד נראה דלא קיי"ל כותיה דההוא מ"ד דיבמות דס"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ויש לי להוכיח כן מהסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ה') גבי הא דאמר מה למילה שדוחה שבת שכן ישנה לפני הדבור. ואי איתא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו הרי לא נאמרה לפני הדיבור רק מצות חיתוך בשר בלא פריעה ומצוה זו לבד לא דחי שבת לדידן דלא הוי רק פלגא דמצוה וכדמוכח בשבת (דף קל"ב ע"ב) ומאי דדחי שבת לדידן הוא מילה עם פריעה דוקא וא"כ לא הוי עשה דקודם הדבור כלל כיון דמצות פריעה שהוא עיקר הדוחה לשבת לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ודאי ש"מ דס"ל לסתמא דגמ' דמצות פריעה ג"כ ניתנה לאברהם אבינו וא"כ אפשר לחייב כרת עליה. וכן יש להוכיח ממ"ש רבינו בהל' מלכים דבני קטורה חייבים במילה והוא מקרא שנאמר לאברהם אבינו כדאיתא בפרק ד' מיתות ואי איתא דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו הול"ל דגם בני קטורה לא נצטוו עכשיו בפריעה ומדסתם רבינו משמע דחייבין במילה ופריעה וש"מ דלא קיי"ל כרב דאמר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וטעמא כדאמרן. וזה דלא כנראה מדברי השאגת אריה סי' מ"ט דליכא דפליג אההיא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ובני קטורה אינם חייבים בפריעה לכו"ע וליתא. וכן בירושלמי יבמות ובבראשית רבה דריש המול ימול לפריעה הרי דס"ל דניתנה לאברהם אבינו.
ד׳
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. והיינו אפי' בחול אינו מחוייב לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש אלא דבשבת איסורא נמי איכא. וכ"כ הכ"מ לקמן בדין ו'. אלא שמ"ש שם שיצא כן לרבינו מברייתא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ג ע"ב) כלשון רבינו ומפרש לה בין בחול ובין בשבת לכאורה לא משמע כן בסוגיא שם וכבר הרגיש בזה השאגת אריה בסי' נ'. והאריך בזה ליישב הסוגיא דשבת לדעת רבינו. והוא דס"ל דלרבנן דר' יוסי במנחות גבי לחם הפנים דאמרי אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני ה' תמיד. משמע דכל שפירש ואינו עוסק תו במצוה הויא אתחלתא אחריתא כשחוזר עליה משום דבר שאינו מעכב. וכיון דהוי אתחלתא אחריתא אין בו משום התנאה לפניו במצוות אא"כ עדיין עוסק ולא פירש מהמצוה ויש לי להביא ראיה לזה מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ו) גבי נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה. משמע דדוקא על ציצין המעכבין הוא דחוזרין הא על שאינן מעכבין אינו חוזר כשפירש. והא ודאי בחול איירי ולעניין חיוב לחזור או לא. דאילו בשבת ולענין היתר לחזור או לא על כרחך לא איירי התם שאין מילתו דוחה שבת כלל. וא"כ ש"מ דגם כן בחול ליכא חיובא לחזור על ציצין שאינן מעכבין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות מילה פרק ב׳
ט׳
שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לכותי כו' ודבר שעשייתו אסורה עלינו כו'. הנה מרן בש"ע א"ח סי' של"ב ס"ו כתב שאם שכח ולא הביא איזמל מע"ש לא יביאנו בשבת אפילו דרך כרמלית שאין בו אלא איסור דרבנן שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת וכן אסור לומר לגוי לעשותו כל שאם הישראל עושהו יש בו איסור תורה דהיינו שיעבירנו דרך ר"ה יע"ש. והן הן דברי הרי"ף והרא"ש בפרק ר"א דמילה והוכיחו שם דאמירה לגוי במידי דאסיר לישראל מן התורה דאפילו במקום מצוה אסור כההיא דעירובין פ' הדר דס"ח דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית בו מלאכה לשבות דאין בו מלאכה דמה"ט אסרו חכמים לומר לגוי שיביא מים דרך ר"ה או שיאמר לו שייחם אותן אבל דרך כרמלית מותר כיון דלישראל לא אסירי אלא דרבנן דשבות במקום מצות התירו ע"כ. ולכאורה איכא למידק מאי שנא דהתירו לומר לגוי שיחלוב בהמתו בשבת כל שמצטערת מחמת רוב החלב כמ"ש הרא"ש ע"ש מוהר"מ בפרק מפנין דקכ"ח ע"ב והטור ומרן בש"ע בסימן ש"ה פי"ט משו' צער בע"ח דהוי דאורייתא ואמירה לגוי דרבנן ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. והרי העמידו חכמים דבריהם במקום כרת גבי מילה ואסרו אמירה לגוי ומאי שנא צבע"ח דנפ"ל מקרא דעזוב תעזוב כדאיתא בב"מ פרק אלו מציאות יע"ש. איברא דהיא גופא איכא למידק מההיא סוגייא דפרק מפנין שהתירו להביא כרים וכסתות ולהניח תחת הבהמה בשבת אע"ג דהוי מבטל כלי מהיכנו משום דאינו אלא שבות דרבנן ואתי צער בע"ח דאורייתא ומבטל דרבנן ועוד למה לא התירו כל שבותין דרבנן משום מצוה דאורייתא ואנן איפכא מתנינן גבי שופר ולולב ומגיל' שאסרו חכמים לעלות באילן ביו"ט ולשוט במים וכן לתקוע בשבת משום גזירה דרבה כדאיתא בר"פ לולב וערבה והן הלכות פסוקות. וכבר הוק' לו כן להרב החסיד מוהר"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות ט' יע"ש. ולדידי יש לו מן הישוב עפ"י מ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בהלכות שופר עלה דאמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד"א בר"ה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אלא היכא דליכא הכשר מצוה כי ההיא דלא עולין באילן ולא מפקחין את הגל דבעידנא דעקר שבות דרבנן לא מקיים עשה דתקיעה אבל כל היכא דבעידנא דעקר שבות דרבנן מקיים עשה של תורה אתי עשה של תורה ודחי שבות של דבריהם ומה שיש לי לעמוד על דברי הרא"ם ז"ל הללו עיין בפ"ב מה' שופר ה"ו יע"ש. והשתא הכא דהוי הכשר מצוה דבעידנא דמבטל כלי מהיכנו מקיים עשה דעזוב תעזוב אתי דאורייתא ומפיק דרבנן וממילא נתיישבו דברי הפוסקים שהתירו אמירה לגוי לחלוב בהמתו כיון דבעידנא דהגוי חולב הבהמה מתבטל צערה ואע"ג דאמירה לגוי לאו בעידנא הוא מ"מ עיקר איסור זה אינו אלא משום איסור החליבה גזי' שמא יחלוב הוא בעצמו והא ודאי לא עבר אאיסור דרבנן אלא בשעת שהגוי חולב הבהמה עפ"י דבורו. וראיתי להר"ב מ"א בסימן ש"ה סי"ט בדין בהמה שנפלה לאמת המים שכת' משם רבינו פכ"ה דשבת דאסור לישראל להעלותה בידים אע"ג דאיכא צבע"ח משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים אלו לאלו כי יש דברים שהעמידו דבריהם אפי' במקו' מצו' עכ"ל הנה שלל בדבריו הללו קו' הרב מוהר"י אלגאזי משום דלא כל השבותין שוין והם אמרו והם אמרו והדבר מסור בידם דגבי מילה אסרו משום שבות של דבריהם להביא אזמל באמירה לגוי וכיוצא אעפ"י שמתבטל מצות המילה לגבי צעב"ח התירו. ואולם אנכי לא ידעתי לפי דבריו ז"ל איך התיר הרא"ש אמירה לגוי לחלוב הבהמה משום צעב"ח ומי גילה לו רז זה דבשבו' כזה התירו חכמים בתר דאשכחן דע"י ישראל אסור להעלותה משום שבות דטלטול הבהמה ויותר תימא על המ"א שלמד מדברי הרא"ש להתיר לומר לגוי להעלות הבהמה מן המים אחר שכתב שאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו. ואם על דברי הרא"ש אנו מצטערין איך הרב ז"ל הוסיף על דבריו ולא הרגיש בזה. הן אמת דבעיקר דינו אנו מודי' לו ולא מטעמו אלא משום דאמירה לגוי להעלותה הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי שהרי אף לישראל אינו אסור להעלותה אלא משום שבות דרבנן אמנם דברי הרא"ש ז"ל תמוהים ועומדים לפי מ"ש הוא ז"ל שאין לדמות הגזירות זו לזו. ולפי הנראה הרא"ש ז"ל פליג על רבינו וס"ל דאף הישראל מותר להעלות' בידים דזה שבות וזה שבות ומדמינן אהדדי שלא כדברי רבי' כי היכי דיליף הרא"ש לומר לגוי לחלוב מדשרו רבנן לבטל כלי מהכנו. ועל המ"א ז"ל לבד תלונותינו שלא הרגיש בזה ולולי דברי המג"א יש מקום לומר באופן אחר במה שלא התירו עליית הבהמה ויתיישבו דברי הרא"ש ז"ל דכל שבות של דבריהם דאסור משום גזירה שמא יבא להתיר איסור תורה כגון איסור מבטל כלי מהיכנו דדמי לסותר בנין כמ"ש רבינו פרק כ"ה מה' שבת הכ"ג ויבא להתיר סתירה בשבת לגבי מצוה התירו דגזירה זו רחוקה היא ולא קרובה אבל שבות של דבריהם שאינו משום גזירה אלא משום הדבר בעצמו דמצוה לנוח בשבת ולא יעשה עובדים דחול בשבת כאיסור טלטול אבנים כמ"ש רבינו בספכ"ד מה' שבת הי"ב י"ג בדברים אלו אפשר שהחמירו חכמים יותר ואפילו לגבי מצוה. ולהכי בעליית הבהמ' מן המים אסרו דעיקר האיסור אינו משום גזירה אלא מצד הדבר בעצמו דמחזי כעובדים דחול וכיון שכן שפיר יליף מוהר"מ ז"ל להתיר אמירה לגוי משום צעב"ח כיון שאינו אלא משום גזירה ודמי למבטל כלי מהיכנו ואע"ג דתקיעת שופר אסרו משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"ה י"ל דבגזירה קרובה טפי כי האי החמירו דקרוב הדבר מאד שיבא לידי איסו' דאוריית' כיון שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולהכי לא אמרו בגמרא טעמא משום שמא יתקן כלי שיר דהוייא חששא רחוקה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וזו היא תשובה נכונה למה שהק' הרא"ם ז"ל אמאי לא חששו לשמא יתקן כלי שיר דלחששא קרובה חששו לרחוקה לא חששו. האמנם הא ק"ל על הפוסקי' שהתירו שבות זה משום צבע"ח מההיא דפ' במה בהמה דנ"ג דהפליגו תנאי גבי בהמה שאכלה כרשיני' אם מותר להריצה בחצר גזירה משום שחיקת סמנים מר חייש לשחיקת סמני' ואסר ורבנן לא חיישי ושרו ופסקינן הילכתא כמאן דלא חייש ופסקו כן הרא"ש והטור בסימן של"ב משמע דאי הוה מקום למיחש הוה אסיר אע"ג דאיכ' צבע"ח ועיין בדברי מרן שכת' בשם המרדכי דאם אחזה דם וספק שמא תמות דמותר לומר להגוי להקיז דמה דאי לא נתיר לו מתוך שאדם בהול בממונו יבא להקיזה יע"ש ולא התיר מטעם צבע"ח משמע דפליג על מוהר"ם ז"ל וכעת צל"ע. שוב ראיתי שחילוק זה שחילקנו בין שבות דשכיח לשבות דלא שכיח ואמטו להכי נקטו בגמ' גבי שופר שמא יעבירנו ד"א בר"ה ולא נקטו טעמא משום דיתקן כלי שיר הוא גמרא ערוכה בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ו ע"ב דקאמר בגמ' גבי בני בתירה דשאלו מהלל שבות כלאחר יד אי דחינן במקום מצוה ופי' רש"י ז"ל משום דשבות זה לא שכיח ועיין בדברי התוס' שם. ושו"ר להרב לח"מ בה' שופר פ"ב ה"ו תירץ כן בעיקר קו' זאת יעש"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ציוני מהר"ן · הלכות מילה פרק ב׳
א׳
ומצוה מן המובחר למול בברזל. בביאור הגר"א ביו"ד סי' רס"ד ס"ק י"ז כתב דהוא ממ"ש ברפי"ט דשבת ועוד אר"א כורתין וכו' ע"כ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מילה ב׳, מתוך הלכות מילה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
