הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מילה · פרק א׳

ספר אהבה · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מילה · פרק א׳
הלכה א׳
מִילָה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז יד) ״וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״. וּמִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ וְעַל הָרַב לָמוּל אֶת עֲבָדָיו (בראשית יז יב) ״יְלִיד בַּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף״. עָבַר הָאָב אוֹ הָאָדוֹן וְלֹא מָל אוֹתָן בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת שֶׁאֵין הַכָּרֵת תָּלוּי אֶלָּא בֶּעָרֵל עַצְמוֹ. וּבֵית דִּין מְצֻוִּים לָמוּל אוֹתוֹ הַבֵּן אוֹ הָעֶבֶד בִּזְמַנּוֹ וְלֹא יַנִּיחוּ עָרֵל בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעַבְדֵיהֶן:
הלכה ב׳
אֵין מָלִין בְּנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָבַר וְנִמְנַע לְמוּלוֹ שֶׁבֵּית דִּין מָלִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. נִתְעַלֵּם מִבֵּית דִּין וְלֹא מָלוּ אוֹתוֹ. כְּשֶׁיִּגְדַּל הוּא חַיָּב לָמוּל אֶת עַצְמוֹ. וְכָל יוֹם וְיוֹם שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מִשֶּׁיִּגְדַּל וְלֹא יָמוּל אֶת עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַד שֶׁיָּמוּת וְהוּא עָרֵל בְּמֵזִיד:
הלכה ג׳
אֶחָד עֶבֶד שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד עֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הַכּוּתִים חַיָּב הָרַב לָמוּל אוֹתָן. אֶלָּא שֶׁיְּלִיד בַּיִת נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וּמִקְנַת כֶּסֶף נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנִּלְקַח אֲפִלּוּ לְקָחוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד נִמּוֹל בְּיוֹמוֹ:
הלכה ד׳
יֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה וְיֵשׁ יְלִיד בַּיִת שֶׁנִּמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד. כֵּיצַד. לָקַח שִׁפְחָה וְלָקַח עֻבָּרָהּ עִמָּהּ וְיָלְדָה הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח הָעֻבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וַהֲרֵי הָעֻבָּר עַצְמוֹ מִקְנַת כֶּסֶף הוֹאִיל וְקָנָה אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה:
הלכה ה׳
לָקַח שִׁפְחָה לְעֻבָּרֶיהָ. אוֹ שֶׁלָּקַח שִׁפְחָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת. אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּתוֹ נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד. שֶׁהֲרֵי הַנּוֹלָד הַזֶּה כְּאִלּוּ הוּא מִקְנַת כֶּסֶף לְבַדּוֹ וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קָנָהוּ. שֶׁאֵין אִמּוֹ בִּכְלַל שִׁפְחוֹת יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן יְלִיד בַּיִת. וְאִם טָבְלָה אִמּוֹ אַחַר שֶׁיָּלְדָה הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה:
הלכה ו׳
לָקַח עֶבֶד גָּדוֹל מִן הָעַכּוּ״ם וְלֹא רָצָה הָעֶבֶד לָמוּל מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. יֶתֶר עַל כֵּן אָסוּר לְקַיְּמוֹ כְּשֶׁהוּא עָרֵל. אֶלָּא חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ״ם. וְאִם הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה וְהוּא אֵצֶל רַבּוֹ הָעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא יָמוּל אוֹתוֹ מֻתָּר לְקַיְּמוֹ וְהוּא עָרֵל. וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְיִהְיֶה כְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲבָל אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת יֵהָרֵג מִיָּד. וְאֵין מְקַבְּלִים גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג:
הלכה ז׳
גֵּר שֶׁנִּכְנַס לִקְהַל יִשְׂרָאֵל חַיָּב מִילָה תְּחִלָּה. וְאִם מָל כְּשֶׁהָיָה עַכּוּ״ם צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית בַּיּוֹם שֶׁנִּתְגַּיֵּר. וְכֵן קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. אַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא הַיָּלוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ זַכְרוּת כְּזָכָר וְנַקְבוּת כִּנְקֵבָה צָרִיךְ לָמוּל אוֹתוֹ בַּשְּׁמִינִי. וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת מָלִין אֶת שְׁתֵּיהֶן בַּשְּׁמִינִי:
הלכה ח׳
אֵין מָלִין לְעוֹלָם אֶלָּא בַּיּוֹם אַחַר עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. בֵּין בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא זְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא מִתְּשִׁיעִי וָהָלְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ג) ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. מָל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה. וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְהַקְדִּים בִּתְחִלַּת הַיּוֹם שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת:
הלכה ט׳
מִילָה בִּזְמַנָּהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. וּבֵין בִּזְמַנָּהּ וּבֵין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ דּוֹחָה אֶת הַצָּרַעַת. כֵּיצַד. שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הָעָרְלָה חוֹתְכָהּ עִם הָעָרְלָה. אַף עַל פִּי שֶׁקְּצִיצַת נֶגַע הַצָּרַעַת בְּלֹא תַּעֲשֶׂה יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה:
הלכה י׳
כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת הַבָּנִים דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ מִילַת הָעֲבָדִים שֶׁהֵן נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת אִם חָל שְׁמִינִי שֶׁלָּהֶן בְּשַׁבָּת. חוּץ מִילִיד בַּיִת שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
הלכה י״א
קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וּמִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי לְעִבּוּרוֹ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בְּרִיָּתוֹ שֶׁהוּא כְּנֵפֶל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חַי. וְיוֹצֵא דֹּפֶן וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא נִימוֹלִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם תְּשִׁיעִי שֶׁלָּהֶן:
הלכה י״ב
מִי שֶׁנּוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סָפֵק בַּיּוֹם סָפֵק בַּלַּיְלָה מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה וְנִמּוֹל לִתְשִׁיעִי שֶׁהוּא סָפֵק שְׁמִינִי. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא נִמּוֹל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת מִסָּפֵק:
הלכה י״ג
מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי. אִם הָיָה שָׁלֵם בִּשְׂעָרוֹ וּבְצִפָּרְנָיו הֲרֵי זֶה וָלָד שָׁלֵם וּבֶן שִׁבְעָה הוּא אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּהָה. וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ כְּאֶבֶן. וּמָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם נוֹלַד וּשְׂעָרוֹ לָקוּי וְאֵין צִפָּרְנָיו שְׁלֵמִין כִּבְרִיָּתָן הֲרֵי זֶה בֶּן שְׁמוֹנָה וַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְהִוָּלֵד אֶלָּא בְּתִשְׁעָה וְיָצָא קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר. וּלְפִיכָךְ הוּא חָשׁוּב כְּאֶבֶן וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הוּא וָלָד שֶׁל קַיָּמָא. וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַנּוֹלָדִין לְכָל דָּבָר. שֶׁכָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם אֵינוֹ נֵפֶל:
הלכה י״ד
מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לְעִבּוּרוֹ אִם נוֹלַד שָׁלֵם הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וּמָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת עַל כָּל פָּנִים. אִם בֶּן שִׁבְעָה הוּא וְשָׁלֵם הוּא בְּדִין הוּא שֶׁיִּדְחֶה שַׁבָּת. וְאִם בֶּן שְׁמוֹנָה הוּא הֲרֵי זֶה שֶׁמָּל כִּמְחַתֵּךְ בָּשָׂר הוּא לְפִי שֶׁזֶּה נֵפֶל אִם הוּא בֶּן שְׁמוֹנָה:
הלכה ט״ו
הוֹצִיא הָעֻבָּר רֹאשׁוֹ חוּץ לִמְעֵי אִמּוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא כֻּלּוֹ אֶלָּא בְּלֵילֵי שַׁבָּת אֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְדוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּבִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵּׁנִי. וְכֵן מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה:
הלכה ט״ז
חוֹלֶה אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא. וּמוֹנִין לוֹ מֵעֵת שֶׁיַּבְרִיא מֵחָלְיוֹ שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת וְאַחַר כָּךְ מָלִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה וְכַיּוֹצֵא בְּחלִי זֶה. אֲבָל אִם כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו בְּעֵת שֶׁיִּפָּתְחוּ עֵינָיו וְיֵרָפְאוּ מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ז
קָטָן שֶׁנִּמְצָא בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ יָרוֹק בְּיוֹתֵר אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ דָּם וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כְּמַרְאֵה הַקְּטַנִּים הַבְּרִיאִים. וְכֵן אִם הָיָה אָדֹם בְּיוֹתֵר כְּמִי שֶׁצָּבְעוּ אוֹתוֹ אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כִּשְׁאָר הַקְּטַנִּים מִפְּנֵי שֶׁזֶּה חלִי הוּא. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַרְבֵּה:
הלכה י״ח
אִשָּׁה שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה שֶׁהִכְשִׁילָה אֶת כֹּחוֹ. וְכֵן מָלָה אֶת הַשֵּׁנִי וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה. בֵּין מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן בֵּין מִבַּעֲלָהּ הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה לֹא יָמוּל אֶת הַשְּׁלִישִׁי בִּזְמַנּוֹ. אֶלָּא מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִתְחַזֵּק כֹּחוֹ. אֵין מָלִין אֶלָּא וָלָד שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם חלִי. שֶׁסַּכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחָה אֶת הַכּל. וְאֶפְשָׁר לָמוּל לְאַחַר זְמַן וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם:

כסף משנה · הלכות מילה פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות מילה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מילה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מילה פרק א׳

א׳
וב"ד מצווים כו' בזמנו כו'. עיין רש"י שבת דף קל"ב ע"ב ד"ה בינינו ע"ש ובהך דיבמות דף ע"א ע"ב ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשניות סוף פי"ט דשבת מבואר שם דמוטל החיוב על האב כמו על שאר כל אדם למול את בנו אחר שמונה ימים ע"ש ודלא כרש"י שם ועיין בירושלמי ר"ה פ"א דמבואר שם דלא שייך בל תאחר גבי מילה ואם נימא דגם שלא בזמנה מוטל על האב לקיים המצוה אמאי לא שייך ב"ת גבי מילה כה"ג דהא כאן לא שייך תירוץ הירושלמי דלא ניתן להשלמה דכאן שייך השלמה וצ"ל דאין מוטל עליו החיוב יותר מעל שאר ב"א ואף דמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו זה רק משום דלא קיים המצוה ביום השמיני ולא מצוה חדשה ובאמת יהיה נ"מ אם היה לו בנים ולא מל אותם בע"פ אם חייב כרת משום שלא עשה את הפסח כמו אם הוא לא מל עצמו חייב כרת אם לא עשה פסח עיין פסחים ד' ס"ט ע"ב וזהו מה דר"ל בגמ' שם ד' ס"ב ע"א גבי ערל דרב חסדא אמר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא ר"ל דפליגי כך רבה ור"ח אם הא דערל לא חזי לעשות פסח אם הוא פסול הגוף או רק פומייהו דכאיב להו עי' ביבמות ד' מ"ד וד' ס"ו וד' ק"ד ע"ב ותוס' חגיגה דף ד' ע"ב ע"ש ועי' בהוריות ד' י"א ע"ב גבי משוח שנצטרע ע"ש ואמר ר"ח דחזינן מדחייב כרת אם לא מל עצמו ולא עשה פסח ע"כ דבר פסח הוא רק אריא הוא דרביע עליה משא"כ במילת זכריו ועבדיו זהו הוה פסול בעצם אם לא מל אותם ולא עשה פסח פטור ועי' ברש"י ברכות ד' י"ט ע"ב ע"ש וכ"מ ועי' ביבמות ד' ע"א ע"ב גבי שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' פסח פ"ה ה"ה אם טבילת אמהות ג"כ מעכבין מלאכול בפסח וזה תליא אם מותר לקיים שפחה שלא טבלה עי' שבת דף קל"ה ע"ב ע"ש בתוס' ועי' בכריתות ד' ט' ע"א ע"ש. ובאמת אם נימא דלא קנה רק בכספא ובטבילה עי' יבמות ד' מ"ו שוב לא הוה שפחתו כלל אם לא טבלה ועי' תוספתא דע"ז פ"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מלכים גבי יפת תואר בפ"ח ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל דרק מצות מילה מעכבת מלאכול בפסח ולא מה דהוא ערל ונ"מ למשוך אף למ"ד דהוה ערל מה"ת מ"מ אין מעכב בפסח כמבואר במכילתא ועי' ברש"י יבמות ד' ע' ע"ב ד"ה אדרבה שכתב שם דמשמל פ"א שוב אינה חוזרת עליו ש"מ אף אם נמשך כו' והנה באמת הא דקיי"ל בשבת ד' קל"ז ע"א דמל ולא פרע כאלו לא מל אם ר"ל דהוה כפלגא דמצוותא ולא קיים מצות המילה כלל וכמו הך דשם ד' קל"ד ע"ב גבי ציצין המעכבין את המילה ועי' בירושלמי שם דנקט באמת זה ג"כ לגבי פריעה ועי' בהך דסוכה ד' נ"ד ע"ב גבי מי אמר רחמנא עביד פלגא דמצוותא ועי' במנחות ד' כ"ז ע"א גבי הך דצריך אגד ועי' בהך דזבחים ד' ק"י ע"א גבי קומץ ע"ש ומנחות ד' ח' ע"א גבי מנחה קדושה בלא שמן ועי' בירושלמי דשקלים פ"ו גבי הרי עלי עץ וזה ר"ל הך דאמרינן ביבמות ד' ע"א ע"ב אם הני דמלו במדבר קודם שנצטוו על הפריעה אם המה חייבים אח"כ לפרוע ועי' בכורות דף ד' ע"ב גבי אם נפסק קדושת בכורה במדבר אם גם מהני דקדוש כבר ג"כ נפסק ועי' בחולין דף י"ז ע"א גבי אברי בשר נחירה ע"ש. והנה באמת מדברי התוס' יבמות ד' ע"א ע"ב מבואר דגם בפסח אם לא פרע מעכב ע"ש ובאמת לענין דחיית שבת זה תליא בהך מחלוקת דר"ה ורב אדא בר אהבה גבי מי שיש לו ב' ערלות אם דוחה שבת אם לא ע' רש"י יבמות דע"ב ע"ב והטעם הוא כך דהנה בודאי מצות מילה קיים באחת אך ערל מ"מ מקרי אם לא מל שניהם עי' בהך דמנחות ד' ל"ז ע"א ועי' בהך דיומא ד' מ"ז ע"א גבי חפינה בפנים והנה לדחות ב' פעמים שבת לא מצינו וא"כ עדיין נשאר ערל אם לא מל אלא אחת ובזה פליגי אם מצות המילה בזמנה לחודא דוחה שבת או שלא ישאר ג"כ ערל ועי' בהך דבכורות ד' ל"ט גבי בעל שלש כוליות ע"ש י"ל ג"כ משום זה דלהקריב אי אפשר רק ב' ואיזה מהם לא ידעינן ושוב לא אפשר לאקרובי כלל והוה כחסר קודם קבלה ועי' ביומא ד' נ"ג ע"א גבי כגון דעייל שתי הקטרות ועי' בתוס' חולין ד' מ"ז ע"ב גבי וורדא אם שינתה מקומה ע"ש וה"נ גבי מילה בלא פריעה כן ואם ס"ל דגם המילה לא קיים אז לא דחי שבת וכמבואר בירושלמי הנ"ל ונ"מ להך דין המבואר בשו"ע לענין ב' מוהלים א' מוהל וא' פורע וגם נ"מ אם מל ולא פרע אם מעכב לגבי ק"פ כמ"ש בשם התוס' יבמות:
ב׳
אין מלין בנו של אדם כו'. עי' יבמות ד' מ"ח ע"א ואי אתה מל בן איש ע"ש בתוס' ועי' בירושלמי פ"ח דיבמות דאמר שם ר"י דדוקא גדול אין מוהלין אותו בע"כ הא קטן אף עכו"ם יכול לגיירו בע"כ ור"א פליג שם בעכו"ם אבל בישראל מודה ואפשר לומר דר"ל בע"כ של קטן ובזה א"ש מה שהקשו התוס' יבמות ד' מ"ח ע"א ד"ה אלא ועי' תוס' כתובות ד' י"א ע"א ותוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב בסוף הדיבור דמחמת קבלת המצות ע"ש ועי' מש"כ בעה"ג הל' מילה חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותם מפני שאין כשרים להתנות עליהם כו' ר"ל קבלת המצות ועי' מש"כ רבינו בזה בפי' המשנה סוף פ' י"ט דשבת ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ח הל' כ' ומה שכתבתי שם ועי' רש"י יומא ד' פ"ה ע"א דכתב שם כשיגדיל יגיירו אותו ורש"י כתובות ד' י"א דרק אם אמו היא הביאתו לגייר ותוס' שם ד' מ"ד ע"א ד"ה הגיורת ועי' במרדכי שם ביבמות פ"ד מש"כ בשם הראבי"א: אבל אינו חייב כרת כו'. עי' בהשגות ומש"כ רבינו בפירוש המשניות שם ועי' תוס' מכות ד' י"ד ע"א ושבועות ד' י"ג ע"א וביבמות ד' ע"ב ע"א ועי' בהך דזבחים ד' ו' ע"א גבי סמיכה דכ"ז דלא שחט לא עבר על מ"ע דסמיכה ותוס' שם ד' ק"ג ע"ב ד"ה ומודה דכיון דיכול לתקן הוה כלא הוכר פסולו ועי' בירושלמי יומא פ"ח ה"ח מה דמקשה ואין הקב"ה רואה את הנולד ובירושלמי בר"ה פ"ג ה"ה מה דמקשה השמטת כספים לא בסוף הם משמטים ומה שייך זה ליובל ותירץ שם מהך דדניאל מן היום הראשון כו' ר"ל שקיבלו עליהם שלא להשמיט כספים שוב בטל היובל ועי' רש"י יומא ד' פ"ה ע"ב ע"ש וגם נ"מ אם אח"כ נאנס ואינו יכול למול א"ע ומת אם נענש וכבר כתבתי בזה לעיל ולכך על המילה אין המיתה מכפר דכל כמה דלא מת לא עבר עדיין והוה כעין הך דזבחים ד' ו' הנ"ל ומכות ד' י"א ע"ב בתוס' ד"ה אמר אביי וכבר הארכתי בזה ועי' תוס' שבועות ד' י"ג ע"א ד"ה דעבד ובירושלמי פ"ג דהוריות ה"ג לעולם אין הגדולה מכפרת כו':
ו׳
ובלבד שיקבל עליו ז' מצות כו'. עי' בהשגות הראב"ד ור"ל דפליגי אם עכשיו בזמה"ז שאין לנו סנהדרין ואין יכולים לדון ד"נ אם על ב"נ ג"כ הדין כן ועי' תוס' ע"ז דף ס"ד ע"ב דצריך עכ"פ לדונו ועי' סנהדרין דע"א ע"ב מבואר שם דאם נתגייר אחר שבירך השם פטור וזה רק קודם גמר דין והנה עי' שם ד' ט"ו ע"ב דכל היכא דלא בעי דין הוה כמו לאחר גמר דין ע"ש וא"כ מוכח דבעי דין ולא הוה הדין גדר גילוי מילתא רק גדר פסק ועיין רש"י יבמות דמ"ז ע"ב ד"ה ומודיעין אותו ע"ש משמע דלא בעי דין ועי' ירושלמי יבמות פ"ח וע"ז דס"ה ע"א ע"ש וגם נ"מ בזמה"ז דאין מקבלין גר תושב כמש"כ רבינו כאן וכ"מ אם יכולין להניחו כך או ע"כ צריך לקבל עליו גירות גמורה ועי' תוס' גיטין ד' מ"ו ע"א ד"ה כיון מה שהקשו שם וא"ת בלא חילול השם נמי כו' ע"ש והא באותו שעה לא היו יכולין לקבל גר תושב דעדיין לא נתחלקה הארץ ואין היובל נוהג וצ"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל לעיל סוף פ"י בהל' ע"ז ובהל' א"ב פי"ד ה"ח ועי' מה שכתבתי בדברי רבינו ז"ל בהל' מלכים פ"ח ה' י"א ועי' רש"י סוטה דל"ה ע"ב מוכח דס"ל דהך דאמר שם אם חוזרין בתשובה מקבלין אותם ר"ל מז' מצות וע' ברכות ד' נ"ח ע"א בהך עובדא דר' שילא דאמר שם מיום דגלינן כו' לית לן רשות כו' וע"כ נ"ל כה"ג:
ז׳
גר שנכנס כו' ואם מל כו'. עי' בתוס' שבת ד' קל"ה וביבמות ובמה שכ' בזה הרמב"ן ז"ל במלחמות בשבת שם אך באמת נ"ל כך דהנה גבי גר יש ב' מצות א' המילה שבזה נכנס לגירות לדידן דס"ל דבעי מילה וטבילה והני רק אם יש מה למול אז מעכב לגירות וכמ"ש התוס' ביבמות דמ"ו ע"ב והב' מצות המילה גופא וצריך להטיף דם ברית כמ"ש רש"י שבת דקל"ד ע"א בסוף ע"ש ובזה אף אם נתגייר מהול צריך להטיף משום מצות הטפה וראיה לזה מהך דיבמות דע"ב ע"א גבי גר שנתגייר כשהוא מהול אם יכול להטיף דם ברית בלילה ותיפוק ליה משום דזה הוה גירות וגירות צריך ביום כמבואר שם דמ"ו ע"ב, ועיין בירוש' שם פ"ח מה דס"ל דגבי גיורת ודאי אסור להטבילה בלילה משום דגבה הוה כתחילת דין ולגבי גר מבעי ליה שם משום דכבר מל ועי' בתוס' ד"ה אין מטבילין ע"ש וא"כ כ"ש דמילה דהוה קודם טבילה לכו"ע אסור בלילה מטעם גירות וע"כ צ"ל דהטפת דם ברית גבי גר שנתגייר כשהוא מל הוה רק משום מצות מילה ולא לגירות וע' מ"ש רבינו בה' אס"ב פי"ד ה"ה ובאמת רבינו ז"ל ס"ל גבי קטן שנולד כשהוא מהול הטפת דם ברית הוא רק משום גדר מצוה ולא משום ספק ערלה כבושה כדמוכח ממה שכתב רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז הל' י"א דמותר לאכול בתרומה אם נולד מהול ע"ש וע"כ ס"ל דודאי לא הוה ערל רק דיש מצות הטפת דם ברית וכדמוכח בירוש' בשבת וביבמות דיש על זה פסוק בפ"ע מהמול ימול ע"ש ונ"ל דכן ס"ל התוס' שבת דכ"ה ע"ב דאמר שם גבי ברכה דנולד מהול איכא למ"ד דא"צ להטיף ומ"מ מברכינן עליה ע"ש הרי חזינן דס"ל להתוס' דלמ"ד צריך להטיף לא מטעם חשש דערלה כבושה דא"כ מה שייך זה לכאן רק הטעם דהטפה בידים הוא מצוה אך זה לא דחי שבת ונ"ל דה"ה גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה לכמה שיטות דס"ל דזה רק בשבת אבל בחול מחוייב והך דיבמות דף מ"ז ע"ב דאמר שם גם גבי גר דעל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וע"כ שם בחול (שם) ר"ל לענין גירות דשם הוא עדיין קודם טבילה ומשום דמילה דגירות קודם לטבילה אמרינן שם דגבי ציצין שאינן מעכבין לא אבל ודאי אחר טבילה צריך למול אותם בגדר מצוה השייך לכל ישראל ונ"ל די"ל דגבי עבד לא רק דהמילה צריך משום דעי"ז נעשה גר ועבד כנעני וגם דאסור לקיים עבדים שאינם נמולין אבל מצות מילה י"ל דלא שייך גביה ועי' ב"ק דפ"ח ע"א וקידושין ד' מ"א ע"ב. ובזה יש לתרץ שינוי הלשון בברכת מילה דגרים ועבדים בשבת ד' קל"ז ע"ב דגבי גרים אמר לא נתקיימו שמים וארץ וגבי עבדים אמר חוקות ע"ש משום דגבי גר קאי על עצם המילה עי' נדרים דף ל"א ע"ב וגבי עבד קאי רק אמצות שע"י המילה נתחייב בהן וכן נ"מ לענין מציצה כאשר הארכתי בשו"ת, אך מלשון רבינו ז"ל כאן שכתב להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר משמע לכאורה דהגירות ג"כ תליא בזה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בה' מחוסרי כפרה פ"ב ה"ד גר שראה קרי מטמא בזיבה מיד וע"ש בהשגות ואם נימא דלגירות צריך הטפת דם ברית ומעכב א"כ היכי משכחת לה וע' בתוספתא כריתות פ"א וגר שנתגייר כשהוא מהול ועי' מש"כ בהל' מחוסרי כפרה שם ע"ש, ועי' ע"ז ד' י' ע"ב בהך עובדא דקטיעא בר שלום:
י׳
כשם שמילת הבנים כו'. עי' בהשגות הראב"ד אך באמת כך דהנה מבואר ביבמות דע"ח ע"א דמעוברת שנתגיירה העובר הוה גר בפ"ע וע' בתוס' יבמות דמ"ז ע"ב משמע דהמילה לאחר שנולד הוא בגדר גירות ולא בגדר ישראל לדידן דס"ל דמילה מעכב ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו פי"ט מהל' א"ב הל' י"ב ע"ש ומש"כ הנימוקי יוסף בפ"ד דיבמות בשם הר"א, ועי' בנדה דף כ"ו ע"א ע"ש, אך י"ל דקרבן לידה לא תליא בהולד דאף דהולד אם הוא זכר עדיין עליו דין נכרי כיון שלא מל עדיין מ"מ אמו טמאה לידה וכבר הארכתי בזה במקום אחר ולכך לא דחי שבת כאן דזה הוה כמו גירות ואף דא"כ למה נימול לשמונה י"ל משום הטפת דם ברית דמיד כשמל נעשה ישראל למפרע כיון שכבר טבל וצריך הטפת דם ברית כדינו ביום השמיני:
י״ב
מי שנולד ביהש"מ כו'. עי' בתוספתא פ"א דמגילה ובירושלמי שם ובדברי הרי"ף ז"ל שם ומה שכתבתי בזה לקמן בהל' שבת פ"ה ה"ד:
י״ג
מי שנולד כו'. ובהל' י"ד, עי' בכסף משנה על הל' י"א עי' בירושלמי דיבמות פ' י"א דאמר שם מי יימר לך שמותר לחתך בשר שלא לצורך ועי' ערכין ד' ז' ע"א ובאמת נ"ל דהך כתנאי דשבת דף קל"ו ר"ל אם שייך על נפל מצות מילה ועי' בנדה דכ"ד ע"ב מי שראוי לברית שמונה לחד גירסא ע"ש ובאמת עי' תוס' ערכין דף ב' ע"א ד"ה לאתויי מה דהקשו שם מהך דנדה ד' מ"ד ע"ש ולכאורה דבריהם תמוהים דהלא בסנהדרין ד' פ"ד ע"ב נתמעט נפלים מקרא ע"ש וע"ש ברש"י דף נ"ז ע"ב ד"ה אף על העוברין, ועי' שבת דק"ו ע"ב, אך באמת יש מין עובר דיוכל להגמר לאחר שנולד וכ"ז שלא נגמר עדיין שם נפל עליו ובזה א"ש הך דר"ה ד' ז' ע"א דלא חשבינן שנה דבכור בעל מום רק מן יום ח' ואמאי הא איגלאי מלתא למפרע דולד גמור הוא ולא נפל עיין חולין דף כ"ו ע"א גבי תמד דסופו להחמיץ ועי' נזיר ד' י"ג ע"א גבי הפילה אשתו ע"ש ועי' ביצה ד' כ"ו ע"ב גבי מוקצה שיבש ועי' בכורות ד' ל"ט ע"א למפרע הוה מום כו' ועי' יבמות ד' ל"ה ע"ב וכ"מ בזה וע"כ צ"ל דיש מין עובר שנגמר מכאן ולהבא ועל זה ר"ל התוס' שאם הרגו קודם שנגמר פטור ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' רוצח פ"ב ה"ו ובהל' אבל פ"א ה"ח וגבי מילה ג"כ אם מל אותו כה"ג אף שאח"כ נתקיים ל' יום הוה כמו מל אותו בתוך ח':
ט״ו
הוציאה עובר וכו' בין השמשות כו'. הנה לפי גירסת רש"י בגמ' דילן בנדה ד' מ"ב ע"ב מוכח דהיה עדיין יום ע"ש ברש"י לא כגירסת הרי"ף ורבינו וא"כ לכאורה קשה היה לו לצוות למולו בע"ש כמו הך דיבמות ד' ע"א ע"ב ע"ש וצ"ל דמיירי דאח"כ החזירו ונהי דזה הוי כילוד כמבואר חולין דף ס"ח ע"א אך כך דנהי דהראש הוה כילוד מ"מ כל גופו לא מיקרי לידה עי' תוס' חולין ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוציא ותוס' בכורות ד' מ"ו ע"ב ד"ה [לאיתויי] רק דהדין הוא דבכל דבר שהוא תלוי בלידה אזלינן בתר הראש אך אם לא אהדריה הוה כמו הך דחולין ד' ס"ט ע"ב למפרע קדוש ע"ש אבל אי הדריה גבי מילה דבעיא לחד מ"ד ב"ב ד' קכ"ז ע"א (דבעיא) זכר משעת לידה נהי דשם לידה יש בו מ"מ לידת זכר לא מיקרי ונ"ל דגם אם יצא ראשו דרך דופן למ"ד בחולין ד' ס"ט ע"ב מכאן ולהבא לא מיקרי יוצא דופן דזה דגלה לן קרא דראשו הוי כילוד זה רק במקום לידה. ובזה מדוייק לשון רש"י ז"ל בנדה ד' כ"ו ע"א ד"ה הויא דנקט שם אנתגיירה ולמה לא נקט זה איוצא דופן לדידן ובזה א"ש דגבי יוצא דופן ראש לא הוה ככולו כיון דלא הוה לידה ועי' בתוספתא חולין פ"ד מוכח דיש נ"מ גבי בהמה בין ראשו לרובו ע"ש וצ"ל דנ"מ לפי שיטת התוס' נדה ד' כ"ו ע"א ד"ה סנדל דדבר שאינו ולד גמור אין הראש פוטר בו ע"ש ובתוס' בכורות ד' מ"ו וא"כ יהיה נ"מ אם פחות משיעור יצירה הוציא ראשו ובגמר יצירתו יצא רובו י"ל דהוה לידה דפחות מיצירה לא מקריא לידה וא"כ אין בזה הראש ככולו וכיון דרובו יצא בשעת שנגמר יצירתו מיקריא שפיר לידה וגבי בהמה לא ידעינן שיעור יצירה כמבואר בבכורות ד' כ"א ע"ב וכן פסק רבינו ז"ל בהל' בכורות לכך שינתה התוספתא בלשונה: וכל מי כו'. עי' חולין ד' פ"ד ע"ב: וכן מילה כו'. ר"ל אף גדול אף דעובר בכל יום במצות עשה מ"מ לא דחי ועי' בהך דחולין ד' פ"ד משמע קצת דבזמן שאינו יכול למולו אין עליו קיום העשה כמו בלילה דפריך שם מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות ועי' שבת ד' קל"א ע"ב אך עיין בתוספתא שבת פ' ט"ז מבואר שם דאף בשבת של אחר זמנו דאינו יכול למולו מ"מ מוטל עליו החיוב ועי' בירושלמי סוף פ"א דר"ה גבי מכשירי קרבן בליל שבת מהו שידחו וכבר כתבתי בזה לעיל:
ט״ז
מעת שיבריא מחוליו כו'. הנה עיין בפירוש המשנה לרבינו מבואר דצריך למנות ז' ימים מעת שיהיה בריא גמור אך ממה שכ' רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ' ו' ה"ז גבי טבילה דאינו טובל עד שירפא משמע קצת דדי ז' ימים מעת שהתחיל להבריא ועיין בירושלמי פ"א דתרומות גבי הך דשמואל ור"ל אם די בפקח או חלים דוקא ע"ש, ועיין שבת ד' קכ"ט ע"א גבי חיה ותוס' גיטין ד' ח' ע"ב ע"ש ועיין בפסחים ד' ס"ט ע"א גבי קטן חולה:
י״ז
כמראה הקטנים הבריאים כו'. ר"ל שלא ישאר בו שום מראה כלל וכמו הך דירושלמי פ"א דתרומות שהבאתי לעיל גבי שוטה ועיין ב"ק ד' ל"ה ע"א גבי שור המועד וד' כ"ד ע"ש: מפני שזה חולי הוא כו'. ר"ל לא שהתינוק הוא חולה דא"כ צריך להמתין ז' ימים רק שהדבר הוא חולי וכעין דאמרינן בחולין ד' נ"א ע"א בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ונ"מ דאם נולד כשהוא בריא ואח"כ נשתנה למראה ירוק שוב מיקרי חולה וצריך להמתין ז' ימים ועיין ביבמות ד' פ' ע"א גבי הך וניחוש שמא הבריא ועיין נדה ד' ל"ז ע"ב גבי שבתה מזה ומזה ע"ש:
י״ח
אלא ממתינין לו עד כו'. אבל התוס' גיטין ד' כ"ח ע"ב וזבחים ד' ע"ה ע"א ומנחות ד' ס"ב ע"ב ובכורות ד' ס"א לא ס"ל כן רק דלא ימול לעולם ועיין יבמות דף ק' ע"א ומה שהקשה הבעהמ"א ז"ל על שיטת ר"ת חגיגה דף ד' וזבחים ד' כ"ב דלא מיקרי ערל כלל ועיין ביבמות ד' ע"ב ע"א מה דמביא ראיה לר"ה דמשוך אוכל בתרומה מהך ברייתא דטומטום ע"ש ואמאי דלמא אתיא כר"י דס"ל משוך לא ימול מפני הסכנה וא"כ לא הוה ערל כלל לשיטת ר"ת ולרבא שם על כרחך הך ברייתא אתיא כר"י דשם דף פ"א דטומטום שנקרע אינו מוליד ע"ש וצ"ל דשיטת ר"ת הוא רק בקטן שמתו אחיו מחמת מילה דלא היה עליו שום חיוב למול ולא הוה בר מילה כלל דרחמנא פטריה אך זה נ"ל דאם יש עליו תחילת חיוב וכמ"ש התוס' ביבמות דע"א ע"ב דמיל' בלא פריעה הוה אפשר במדבר שוב יש עליו שם ערל לגבי ק"פ וא"ש מ"ש התוס' קדושין דל"ז וזה תליא בהך בעיא דב"מ דל"א גבי דרכו להחזיר ע"ש ברמב"ם ורא"ש וזה ר"ל רש"י יומא ד' ח' ע"א גבי לא מקשינן ואף דהא נ"מ לטבילה ואכמ"ל. עיין פסחים ד' ס"ט ע"א גבי קטן חולה לר"א ורש"י יבמות דס"ד ע"ב דאם עבר ומל הוה מחלל שבת ועיין בירוש' ר"ה פ"א דרק היכא דאם עבר והביא כשר כמו ביו"ט בנדרים ונדבות אז מקרי בר חיובא ועיין תוס' פסחים ד' כ"ח ע"ב ד"ה ערל ע"ש ועיין תוס' שבת דף ד' ע"א אם זה מקרי אנוס ועיין עירובין דף ק' ע"א וכתובות ד' ב' ע"ב גבי מינס אנוס בתקנתא דרבנן וכ"מ בזה. אך כל זה בדבר שכשיסור האונס מעליו מוטל עליו החיוב ורמי חיוביה עליה ליטול מעליו האונס ועיין בהך דעירובין ד' ס"ה ע"א גבי מסר שינתיה לשמעיה משא"כ בדבר שאין לו תקנה לעולם ולא נתחייב מעולם אין עליו דין ערל כלל ועיין חולין דף קמ"א ע"ב גבי זיל רבי לה גדפיה אבל משוך כיון דהוה עליו שם חיוב מילה מקרי ערל אף דכעת אינו יכול לחזור ולמול וכעין הך דיבמות ד' ע"ט ע"ב גבי סריס חמה ועיין בירושלמי שם דמבעי ליה אם סרסו מבפנים אם הוה בר יבום ועיין בירושלמי פ"ה דפסחים דיליף שם מן השוחט לערלים דקטן יש לו מנין בק"פ ע"ש ועיין זבחים דף י"ב ע"ב גבי הורו ב"ד שחלב מותר אם הוה דיחוי או לא ועיין במכילתא פ' כי תשא דמצריך קרא שאם הקיפו עכו"ם ארץ ישראל וחללו את מקצת יום שבת והלכו להם דחייבים על שאר היום ועיין חולין דף פ"ד ע"ב גבי השוחט לחולה בשבת ועיין בירושלמי דמגילה פ"ב גבי גר שנתגייר ויבמות דף ל"ג ע"א גבי דאייתי שתי שערות בשבת וכ"מ בזה ועיין בנדה דף ל"ו ע"א גבי גיורת דכיון דמעל"ע לית לה מפקידה לפקידה נמי לית לה ותוס' שם נ"ג ע"ב ד"ה צריכא ע"ש ועיין בירושלמי שביעית פ"ג ה"ד דבששכרה לזמן מרובה מ"מ אותו יום האחרון אסור ובירשלמי שם סוף פ"ב אותן ז' ימים אחרות לא מסתברא כו' ועיין בר"ן פ"א דכתובות גבי חתן אבל דאמר שם דאפשר לחלק בתקנת חכמים ונ"מ ג"כ לענין קטן ביום השמיני שחל להיות בשבת היה חולה ובו ביום הבריא אם דוחה שבת אם הוה בגדר דיחוי או פטור כמבואר בפסחים דף ס"ט הנ"ל ועיין בחלה בירושלמי פ"ג גבי ב' עכו"ם שעשו עיסה בשותפות ובמה שכתב רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ז ה"ט ועיין ברכות דף נ"א ע"א גבי טבילה ותוס' ב"מ דף קי"ב ע"א ד"ה חוזר עליו גבי בל תלין דהיכא דמקצת היום לא הוה בגדר בל תלין שוב אינו עובר עליו ועיין מו"ק דף כ' ע"ב גבי שמע שמועה קרובה בשבת ובמוצ"ש נעשית רחוקה ועיין סנהדרין דף מ"ז ע"ב ועיין ברא"ש נדרים דף ע"ב ע"ב ד"ה כגון דגרשה והדר אהדרה ע"ש: ואפשר למול כו' לאחר זמן כו'. משמע דס"ל לרבינו דאם מל לאחר זמן הוה תיקון למפרע דלא כמש"כ התוס' שבת דף קל"א ע"א ועיין בירושלמי פ"א דר"ה, אך באמת מדברי רבינו ז"ל נראה דרק משום סכנת נפשות דוחין את המילה ועיין רש"י חולין דף מ"ז ע"ב ועיין גיטין דף נ"ז ע"ב גבי כי עליך הורגנו כו' זה מילה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מילה פרק א׳

א׳
מצוה כז למול את הזכרים דכתיב וביום השמיני ימול. ומצוה על האב למול את בנו שנאמר וביום השמיני ימול וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. ועל הרב למול את עבדיו שנאמר יליד בית ומקנת כסף. עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת אלא הערל עצמו דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. וב"ד מצווין למול הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם שנאמר המול לכם כל זכר. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח' ובב"ד לא כתיב אלא סתם המול לכם משמע דמילה בזמנה על האב ואם נמנע הוא מלין אותו ב"ד. ומנא לן מילה שלא בזמנה מדכתיב וביום וי"ו יתירה. נתעלמו ב"ד ולא מלו אותו כשיגדל חייב למול עצמו וכל יום שעובר עליו משיגדל ולא ימול הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד דכתיב אשר לא ימול לעתיד בכל ימיו רמיא המצוה עליה.
ג׳
אחד עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הגוים חייב הרב למול אותן דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך אלא שיליד בית משפחתו נמול לח' ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפילו היה יום לידה דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה ח' ימים וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. ומסתברא דהאי דמפרש ביה לח' היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר והדר יליד בית למקנת כסף. הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל. לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע"פ שלא עברו עליו ח' ימים ללידתו מלו מיד כדכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך דלאו דומיא דלכם הוא דלא נולד בביתו. לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא. ואם לקח שפחה לעובריה ואפילו מישראל דהויא טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו ונימול לח'. נמצא מקנת כסף נימול לח' ויליד בית לח' ומאי דמסתברא דיליד בית לח' כשהיתה שפחתו קודם דהוי דומיא דלכם ומקנת כסף נימול ליומו כשקנה אותו דלא הוי דומיא דלכם. אין מקיימים עבדים שאינם מולים דכיון דמצינו שצוה הקב"ה לאברהם למול את עבדו אסור לקיימם דהא דכתיב וינפש את אמתך דמשתעי בערל דאי במהול הא כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך אקימנא לר' עקיבא דבלוקח עבד בין השמשות ערב שבת דלא הספיק למולו הכתוב מדבר. ואם מתחלה לא רצה למול כשהיה רוצה לקנותו אומר לו אני אגלגל ממך י"ב חודש ואם לא תמול אחזור ואמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא. ואם התנה עליו מתחילה והוא אצל רבו הגוי שלא ימול כלל מותר לקיימו ערל דמאי דמשמע מאברהם דאין מקבלין הוי כעבד סתם וקרא דינפש בן אמתך הוה מצי לאוקמי כחד מהני גווני והא דמותר לקיימו היכא דאתני היינו שקבל עליו שבעה מצות בני נח כגר תושב דאי לאו הכי נהרג כדמוכחיה מקראי על בן נח פרק ארבעה מיתות ונכתוב בסיעתא דשמיא בדיני יפת תואר. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג דאתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך בעבד עברי וכתיב בגר תושב עמך ישב וגומר דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי כדמוקמי בגיטין פרק השולח וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך מה עבד עברי אין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך אף גר תושב כן.
ז׳
גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה כאבותינו שמלו תחלה בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל את התורה ולקבל פני שכינה. וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דחיישינן שמא ערלה כבושה היא והוו ספקא דאוריתא וכתיב וביום השמיני בתר וטמאה שבעת ימים. אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בח' דלא מעטיה קרא מערלתו אלא שלא ידחה שבת אבל לענין שלא יהא נימול לח' לא ואע"ג דהא בהא תליא דאי נימול לח' דחי שבת ואי לא דחי שבת אינו נימול שאני הכא דלא מעטיה קרא אלא מדחיית שבת. וכן יוצא דופן נימול לח' אע"ג דאין אמו טמאה לידה וכתיב וביום השמיני בתר וטמאה שבעת ימים כיון דבדורות הראשונים מאברהם עד מתן תורה נהגה מצות מילה ולא נהגה טומאה והיינו לחומרא משום דמספקא לן כדלקמן. ומי שיש לו ב' ערלות מלין ב' בשמיני משום דהוי ספקא דאוריתא אי הוי בכלל ערלתו ונימול לח' או לא ומשום הכי אזלינן לחומרא.
ח׳
אין מלין אלא ביום אחר עלות השמש שיצא מספק לילה שנאמר ביום השמיני ימול ולא בלילה. מל משעלה עמוד השחר כשר דיממא הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ואפילו מילה שלא בזמנה שהיא מט' והלאה אין מלין אלא ביום דכתיב וביום וא"ו יתירה קדריש. וכל היום כשר למילה דכתיב וביום אלא שזריזין מקדימין למצות להקדים בבקר דכתיב וישכם אברהם בבקר.
ט׳
ומילה בזמנה דוחה את השבת דכתיב ביום השמיני ואפילו בשבת מדלא כתיב שמיני ימול ביום ולא לילה משמונה ימים נפקא. ושלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא י"ט דהא דילפינן דדחיה בזמנו הוא דילפינן דכתיב שמיני אבל שלא בזמנו לא ילפינן. ואפילו י"ט לא דחי מילה שלא בזמנה דאין עשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט דכיון דגלי קרא בציצית דאתי עשה דציצית ודוחה לא תעשה דכלאים משמע דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת שאם היתה צרעת בעור הערלה חותכה עם הערלה אף על פי שקציצת נגע צרעת לא תעשה דכתיב השמר בנגע הצרעת יבא עשה דמילה וידחה לא תעשה דצרעת ומוכחין לה בגמרא נמי מדכתיב ימול בשר ערלתו ובשר יתירה הוא דהוה ליה למימר ימול ערלתו אלא אתא לרבויי שאפילו היה שם בהרת ימול דבנגעים כתיב בשר דכתיב ובשר כי יהיה בו בעורו וה"ק ימול נגע בשר ערלתו.
י׳
כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולין לח' דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת דכל שנימול בשמיני ילפי' מביום דדחי שבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לח' אע"ג דאינה טמאה לידה דקודם מתן תורה דנהגה מילה לח' ולא נהגה טומאה אפי' הכי אינה דוחה שבת דדילמא לא חייב קרא מילה לח' אלא אטמאה לידה דכתיב וטמאה שבעת ימים והאי לאו טמאה לידה היא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא.
י״א
קטן שנולד כשהוא מהול אין דוחה את השבת דאף ע"ג דחיישינן לערלה כבושה והוי בכלל בשר ערלתו מספקא לא דחי שבת. ומי שנולד בחדש הח' לעיבורו קודם שתגמר ברייתו הוא כנפל דאף על גב דהוי כמחתך בשר בעלמא כיון דהוי בן ח' אין מלין אותו דהרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ולמול מדרבנן. ויוצא דופן דהוי ספקא דאוריתא אי קפדינן במילה ח' דליהוי אמו טמאה לידה או לא משום דקודם מתן תורה לא הוה טומאה והוה מילה בח'. ואנדרוגינוס אינו דוחה שבת דכתיב ערלתו דוחה שבת ולא אנדרוגינוס דוחה שבת. ומי שיש לו שתי ערלות נמי הוי ספקה דאוריתא אי הוו בכלל ערלתו או לאו ולהכי לא דחי שבת. ונדחין כולם לא' בשבת דאף על גב דעבר יום ח' בכל יום מצווה ועומד.
י״ב
מי שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן לילה ונימול לט' דלח' לא איפשר למימהלי דאכתי לא מטא זמניה ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת דמספק לא מחללינן שבת.
י״ג
מי שנולד בחדש הח' אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה נולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומלין בשבת דקרינן וילדה זכר וביום הח' ימול ובן ח' ששהא ל' יום יצא מכלל נפל ומלין אותו. מי שנולד בחודש הז' לעיבורו אם נולד שלם הרי זה וולד של קיימא ומלין אותו בשבת ואפילו ספק בן שבעה ספק בן ח' מלין אותו דאי הוי בן שמונה לא הוי אלא מחתך בשר בעלמא הוציא העובר את ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בליל שבת אין מלין אותו בשבת דאכתי הוי ספקא ולא מחללינן שבת וכל מי שאינו דוחה שבת אינו דוחה י"ט ראשון דאין עשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה די"ט אלא היכא דגלי קרא דאפילו שבת דחיה.
ט״ז
חולה אין מלין אותו עד שיבריא דאתי לידי סכנה וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. וקטן שנמצא בח' שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם וכן אם היה אדום ביותר אין מלין אותו עד שיבלע דמו מפני שהם חולי ויסתכן.
י״ח
אשה שמלה בנה אחד ומת מחמת מילה וכן שני אפילו מבעל שני הרי זה לא ימול הג' בזמנו שהרי הוחזקה שבניה חלשים למולם אלא ממתינים עד שיגדל ויתחזק דסכנת נפשות דוחה הכל ואיפשר למול אחר זמן כדלעיל ואי איפשר להחזיר נפש אחת מישראל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות מילה פרק א׳

א׳
ומצוה על האב למול כו'. כתב בספ' מהש"ק א"ח סימן תמ"ד אות י"א וז"ל ולכאורה עלה ברוחי נהי דגם אם עבר יום ח' החיוב על האב למוהלו מ"מ אין בו חיוב דאורייתא דהא בקדושין כ"ט ילפינן דהאב חייב למול בנו מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו ה' והא אברהם מל יצחק ביום ח' נהי דהבן עובר כל יום כשיגדל מקרא דוכל ערל זכר אבל על האב אינו חיוב מה"ת אבל מלשון הרמ"א ביו"ד סימן רס"א ובד"מ שם בשם הכלבו משמע דהוי עשה דאורייתא על האב והב"ד וכ"מ מתוספות דקידושין דמה"ט הוי מ"ע שלה"ג דמן יום ח' ואילך אין לה זמן קבוע ע"ש. הרי דמסיק שם דהוי מה"ת מ"ע בכל זמן אפילו לאחר שעבר יום ח' אלא דלא הביא שם ראיה לזה מתלמודא ומנ"ל. אבל באמת מוכח כן בגמ' שבת דף קל"ב ע"ב בהא דאמר שם תינח גדול קטן בינוני מניין כו' ומשני דאתיא מבינייהו וקשה איך ילפינן מבינייהו דמה לקטן בזמנו שהוא מ"ע על האב והב"ד וגדול מ"ע על עצמו משא"כ בינוני אין כאן מ"ע כלל לעבור בכל יום מי הוא העובר אע"כ דהחיוב על האב בכל עת עד שיגדיל וטעם הדבר כמ"ש רש"י שם דמצוה על האב מדכתיב המול לכם כל זכר. וכן מוכח נמי מהא דקיימ"ל מילת זכריו מעכבו מלאכול הפסח עיין יבמות דף ע"א. מ"מ נראה לענ"ד מ"ש הש"ך בח"מ סימן שפ"ב מה שערער שם על האנשים המוהלים המכבדים אחרים למול בניהם ולדעתו הם מבטלים מ"ע ע"ש ועיין בת"ש יו"ד סימן כ"ח אות י"ד שחולק עליו. ולענ"ד נראה להכריע דודאי ביום ח' דלמידין מדכתיב וימל כו' כאשר צוה אותו הדין עם הש"ך דהוי כמו מצות כסוי ודרשינן ושפך וכסהו מי ששפך הוא יכסה ומצוה על האב למולו בעצמו משא"כ מיום הח' והלאה אף שמצוה על האב היינו מדכתיב המול לכם כל זכר והרי הוא כשאר מצות דעלמא דיכול לעשות ע"י שליח אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו אבל לא לומר שמבטל מצות עשה אם לא עשה בעצמו: ועפ"י הכרעתנו יש ליישב קושיית הת"ש שם מה שהקשה אם כדברי הש"ך מאי מקשה הגמ' שבת קל"ג אי איכא אחר ליעבד אחר כו' הא מבטל מ"ע דהחיוב דוקא על האב. ולפ"ד י"ל דקושי' הגמ' שם על הא דיליף אביי בינוני מבינייהו ואמאי צריך ילפותא כלל הא דבר שא"מ הוא דאז אין החיוב על האב למולו בעצמו ויכול למולו ע"י אחר כדפיר"י שם דקו' הוא מקטן ביום ח' אלא דהקו' הוא מבינוני לאביי לשיטתי' ואפשר דדחק ליה לרש"י לפרושי כן דאי ס"ד על בינוני מאי קשיא לתלמודא דלמא אביי יליף מבינייהו אליבא דר"י:
ד׳
יש מקנת כסף כו'. עיין כ"מ ועיין בס' מרכבת המשנה:
ט׳
וידחה את ל"ת. צ"ע דהא בגמ' שבת קל"ב מסיק דצרעת הוא עול"ת וע"ש בתוספות האי כו' וגם בהלכות טומאת צרעת פ"י לא הביא רבינו שם שעובר בעשה וכן בפי' המתניתין דנגעים פ"ז משנה ה' ואין לומר דס"ל מדאמר ר"א שם כגון מילה בצרעת משמע דס"ל דלא הוי אלא ל"ת עדיין קשה על ר"א דבשר יתירא הוא וצ"ע. ועיין מ"ש בזה במס' עירובין בש"י דף י' ע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ושיטת התה"ד דאב רשאי למול בשבת אע"ג דפסיק רישי' דניחא ליה הוא ועיין עוד מ"ש במוהל חדש אי רשאי למול בשבת בש"י ביצה דף כ"ו ד"ה בשאינן בדוקין:
י״א
ויוצא דופן. רבינו מספקא ליה אי הלכתא כר"א מש"ה פסק דנימול לשמונה ואינו דוחה שבת ועיין בחידושי רשב"ם בסוגי' וראיתי בס' יד דוד שכתב קושי' בשם מהרי"ט אלגאזי דביבמות ע"א דחיק לאשכוחי מילת זכריו דהוי בשעת אכילה ולא בשעת עשייה ופריק בגוונא דדחיקא טובא למה לא מוקי ביוצא דופן שנולד בין עשייה לאכילה דנימול מיד להך מ"ד אלא ש"מ דכולהו אמוראי דהתם ס"ל דאינו נימול אלא לח' ואין כאן ספק הלכה ע"ש. וכתב שם לתרץ דאפשר דהך מ"ד דנימול מיד אין הכוונה שחייב למולו מיד אלא שיכול למולו מיד אבל חיוב היכא מצינו, נמצא לפי"ז כיון דאין חיוב אפילו להך מ"ד להכי לא מוקי הגמ' ביבמות ביו"ד כיון דאין חיוב למולו לא מעכב ע"ש שהב"ר לזה לדחות בקל. וגם גוף הדין שכתב דלא מעכב אם אינו חיוב למולו מיד לא מחוור דהרי אנן קיימ"ל אם לא טבל אמהותיו לשם עבדות מעכבות מלעשות הפסח והוא מהתוספ' בדברי רבינו פ"ה מהלכות פסח הל' ה' והרי גם שם ודאי דאינו מחוייב להטבילה מיד אלא הרי הוא כמילה לעבדים וכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו וע"כ צ"ל כיון דיכול להטבילה טבילה מעכב א"כ ה"נ כיון דעכ"פ יכול למוהלו מעכב מלאכול הפסח. וקושיא זו י"ל לדעת רבינו וסייעתו די"ל דגם אמוראי דהתם הא מסופקים בהלכה אי צריך להמתין עד יום ח' שלא למולו תוך זמנו ומש"ה לא הוי מצי לאוקמי ביוצא דופן:
י״ג
אלא שנשתהה. עי' מ"ש בזה בש"י ר"ה דף ג' ע"א באריכות:
ט״ו
ודוחה את יו"ט שני. ואנן קיימ"ל כשיטת הרא"ש וסיעתו שאפילו יו"ט שני אינו דוחה ועיין בדג"מ א"ח סימן של"א דגם אם נולד בבה"ש אין למולו ביו"ט שני אף דהוי ס"ס ספק שמא היה לילה והיום זמנה היא ואת"ל יום דלמא היום חול הוא אעפ"כ משום דהספק השני הוא דשיל"מ אין להקל ע"ש. וגם לפי שיטת רבינו בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ד לדידן דבקיאינן לא מיחשב לספיקא והוי ודאי דרבנן. ונראה דגם רבינו פה דמתיר ביו"ט שני היינו בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה דהוי ספק וסמך עצמו כאן על מ"ש בהל' יו"ט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מילה פרק א׳

ב׳
אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. יעוין בהשגות והנה מהא דאמרו פ"ק דיבמות וכ"ת נילף מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, מפסח מה לפסח שכן כרת כו' ממילה ופסח שכן כרת אלמא דעל חדא מחדא לא דחי שמילה בכרת, רק על חדא מתרתי, אלמא דהוא פירכא כל דהו, דלא פרכינן רק על חדא מתרתי כדאמרינן פרק כל הבשר, זה אינו דשם קאי על מצות מילה שדוחה שבת וזה מילה בזמנה וחיובה על האב ועל האב אין כאן כרת ולכן לא פריך על חדא מחדא, אמנם ע"ד זה יש ראיה דבריש פרק הערל אמר אדרבה מילת זכריו ועבדיו כו' הנך נפישין ואמאי לא אמר ערלה דגופיה מרבינן שכן כרת עדיפא וכן נגד אנינות שם אמאי לא אמר שכן כרת עדיפא וכדאמר שם דף ע"ג: וכבר הרגישו שם בתוספות ולדברי רבינו א"ש, דכיון דאינו חייב כרת רק כשימות ולא קיימה, לא עדיפא מהנך חומרי דחשיב, ורק בקדשים שם שהאוכלו בטומאת הגוף חייב כרת מחיים, אמר דכרת עדיפא וזה סעד נכון, ומהך דאמר ר' אליעזר ריש פרק אלו דברים דערל שלא מל ענוש כרת משום פסח, אין ראיה, דגם להראב"ד הלא כיון שנימול נפטר מכריתותו ובזה שנימול אחרי פסח שני עדיין הוא בחיוב כרת מחמת שלא עשה פסח, ועיין תוספות פרק אלו הן הלוקין סד"ה לאפוקי הני מורה כדעת הראב"ד יעו"ש דף י"ד ודו"ק. עד שימות והוא ערל במזיד. אבל אם הזיד בשנים הראשונים ושגג לפני מותו פטור מכרת רק שיהיה קודם מותו מזיד אז חייב כרת, ולדברי הראב"ד צריך להיות באופן דשגג או נאנס בימים האחרונים דמתחייב כרת (ויעוי' הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ב בדברי ר' אברהם בנו יעוי"ש) ולפי זה מסתפקנא טובא דקיי"ל דהאומרים לו עשה סוכה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אם במצות עשה שיש בה כרת מכין עד שתצא נפשו מי אמרינן בעשה פסח ואינו עושה כיון שיש בה כרת ונפרעין בידי שמים בעודו בחיים תו אין ב"ד מוזהרין לכופו וכמו שאמרו כיו"ב דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה כמו בכבוד אביו מפני שעונשו הוא שאין לו שכרה דלמען יאריכון ימיך, כן הכא די בעונשו דהוא בכרת ואם נאמר דבפסח אין כופין מסתפקא לן במילה לפי דברי רבינו דהכרת הוא מתחייב אחר שימות אם כן אין ענשו בחייו לכן ב"ד מוזהרין עליו לכופו ולהלקותו שימול עצמו, הן דזה פשיטא דגם במצוה שאינו עוברת כמו ציצית אמרו בפרק הזרוע דציצית ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו ולא בציצית שעל זמן שעבר אין תשלומין, (תוספות פרק ר"א דמילה קל"א ד"ה ושוין) דכן בפריעת בע"ח אמרו דכופין בפ' הכותב דף פ"ג, אבל משום זה מסתפקנא במילה, ורבינו לא זכר במשיגדיל דכופין אותו למול עד שתצא נפשו, או אולי משום זה אין כופין מפני סברת ר"ת דאינו מומר לערלה כיון שמונע מחמת צער המילה, בתוס' זבחים דף כ"ב אולי משום זה אין כופין אותו ואין מכין עד שת"נ אבל לאב פשיטא דמכין אותו עד שתצא נפשו למול את בנו דלא שייך כל הני טעמי שביארנו, מלבד דעל הבית דין רמי למולו כמפורש בגמ' ובדברי רבינו אי לא מהלי' אבוה ודו"ק.
ו׳
אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג. זה ההלכה נשנית בפרק ח' מהל' עבדים ובהל' איסורי ביאה פרק י"ד וגם שם כתוב שאם התנה עליו שלא למולו רשאי לקיימו כשהוא גר תושב, רק אם אינו רוצה להיות כגר תושב פירש רבינו כאן דיהרג וטעמו דאזיל לטעמי' דעל ידי כפי' הוי גר תושב (יעוי' מש"כ בהל' איסו"ב פרק י"ב הל' יו"ד יעו"ש) וסבר דבמלחמת הרשות מוזהרין שיקבלו שבע מצוות ואם לא יהרגו כולן כמו שביאר פרק ו' הלכה ד' מהל' מלכים באורך. ומזה למד רבינו דהוא הדין ליחיד אם הוא תחת ידו מצוה לכופו לקבל ז' מצוות ואם לאו יהרג כמו שפירש רבינו ביפת תואר בפרק ח' מהלכות מלכים זה לשונו. שכל עו"ג שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו ועל פי זה ביאר רבינו כאן דכיון דקנהו לעבד וישנו תחת ידו הורגין אותו אם לא רוצה לקבל שבע מצות בני נח ומצוה לכופו ולהרגו אם אינו רוצה לקבל, והראב"ד פליג גם בכלל במלחמת רשות שכותב שם פרק ו' א"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס וכן פליג ביחיד גבי יפת תואר אף שלא השיג שם וכן פליג גם על עבד כאן שאינו הורגו רק שמוכרו לנכרי כיון שאינו רוצה להיות גר תושב זה ברור מחלוקתם וכמדומה לי שט"ס בההשגות מלת עתה וצ"ל "חובה" אך כוונת רבינו ברור ומפורש מאד ויעוי' מש"כ בה' איסו"ב פרק י"ד הל' ז' וכפי הנראה שרבינו מפרש הך דספרי ושלחתה לנפשה ולא לבית אלוהיה פירוש שאם אינה פורשת מעו"ג מוכרח ומצוה להורגה כיון שיש תחת ידו וברשותו היא ולכן האריך להביא ממלחמה שכופין לקבל ז' מצות לבאר דברי הספרי ומזה לקח גם מש"כ כאן גבי עבד ודו"ק ועיין בדברי ההמ"ג פרק ך' מהלכות שבת הל' י"ד בזה היטב.
ז׳
וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. הנה בנימול תוך שמונה ימים מוכח מפשט השמועה דהיה לו שני תינוקות למול, דאם מל את שלאחר השבת בשבת דהוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, דלא עשה מצוה כלל, וכפי הנראה דצריך לחזור ולהטיף דם ברית, ואינו דומה לנולד מהול, דאי לאו דחיישינן דערלה כבושה הוי אינו צריך לחזור ולהטיף דם ברית, דשאני כאן דהיה לו ערלה רק שנחתכה שלא כדין לכן צריך לחזור ולהטיף דם ברית, וכן משמע מדברי הרשב"א דלא יצא ידי מצותו וכן פסק הש"ך בסימן רס"ב, אולם הראיה שהביא מהא דאמרו במנחות ואי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו' והוא הדין גבי מילה אי ס"ד דנימול בתוך שמונה כשר אמאי דחי שבת וחשבה לראיה מוכרחת, ואינה ראיה כלל דהא רחמנא גלי דמילה דוחה שבת, דכתיב וביום השמיני ימול וביום אפילו בשבת, ואם תאמר דאם כן אמאי גבי קצירה אמר אי ס"ד דנקצר מבעו"י כשר אמאי דוחה שבת נקצריה מערב שבת, הא מילה יוכיח דהוא צורך מצוה דחי שבת כ"ש קצירת עומר דהוא צורך גבוה, זה אינו דוקא במילה שכל המצוה כשרה מערב שבת, רק שמצוה למול ביום שמיני, זה דוחה שבת, מה שא"כ קצירת העומר דבקצירה לא נגמר המצוה רק ההקרבה הוא גמר המצוה, וכמו דאמר שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל השבת למפרע, אי הכי מישחט לא נשחוט שמא ימצא זבח פסול כו', ולכן אמר הגמרא דזהו הגדר האמתי דדבר שאפשר להיעשות מערב שבת ויהא גם כן כשר להקריב אין זה רק בגדר מכשירין, אבל בהנהו דאם נעשין שלא בזמנן פסול הקרבן הוא מעצם הקרבן ולכן דוחין שבת, ולכך קצירת עומר אם נקצר מערב שבת כשר אמאי דוחה שבת, הלא הוי בגדר מכשירין ותו לא ידחה שבת, משא"כ במילה דעיקר מצותה ותכליתה וגמרה אם נעשית בערב שבת כשירה, מכל מקום מצוה דיום השמיני דוחה שבת ודו"ק. אולם הרא"ש הביא ראיה מהך דאמרו כגון שקדם ומל את של שבת בערב שבת דלא נתנה לדחות אצלו יעו"ש, מוכח דאינו צריך לחזור ולהטיף דם ברית, דאם היה צריך הלא דוחה שבת הטפת ברית, ואנכי לא זכיתי להבין ראיה זו, דזה לשון רש"י כגון שנתחלף לו אתמול של שבת בע"ש ומלו בע"ש ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואע"ג דטריד דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם ע"מ אפ"ה חייב משום דלא ניתנה שבת לדחות אצלו כו' והשוחט לשם אימורי צבור נתנה שבת כו' ועל ידי שטרוד בזבח זה ויודע שזבח זה עומד לקרב נבהל ושכח כו' ונתבונן אם ילדה לו אשתו השניה בן באותו יום וזמנו להיות נימול בשבת, והוא לא ידע שילדה לו אשתו השניה, ועל בן אשה זו הנולד בששי סבור שנולד בשבת האם מקרי זה דנתנה שבת לדחות אצלו, הלא כיון שמזה התינוק אין עולה בדעתו ואינו חושש למולו היום, אם כן על זה התינוק החושב למולו ורמיא מצותו עליה, אחרי שיודע ממנו לא נתנה שבת להדחות אצלו ולא היה ליה להיות טרוד במילתו ולכך הוי ככל שוגג דעלמא וחייב, וכן פרש"י בשבת שאין לו תינוק שיהא זמנו היום, הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו כלום לעשות ולא היה לו לטעות אם כן הוא הדין כאן בקדם ומל של שבת ברישא דסבור שנולד בששי וכבר מל אותו כדין אם כן במה הוא טרוד היום לימול את מי שנולד בע"ש, ועל מי שנולד בשבת וצריך להטיף ממנו דם ברית אותו אינו עולה בדעתו לימול אותו וביה אינו טרוד כלל דאינו יודע ממנו כלל, דמה לי שאינו יודע בהולדתו, ומה לי שאינו יודע במילתו, שסבור שכבר נימול כדין, ומכי עייל שבת אינו טרוד בדבר הניתן שבת לדחות אצלו דהוא סבר שצריך למול את שנולד בע"ש, נמצא דטרדתו הוי בדבר שלא ניתן שבת לידחות אצלו והוי ליה ליתן אל לבו ולמידכר, אבל באימורי צבור הלא הוה יודע שצריך לשחוט בשבת. וכן בשני תינוקות של אחר השבת דרמי עליו מצוה למול בשבת, ובזה טרוד שיודע שצריך למול בשבת רק שמתכוון למול את שנולד בשבת ונתחלף לו ומל את של אחר שבת, ובכריתות מדמה זה הגמרא למתעסק לנתכוין לתלוש מחובר זה ותלש זה יעו"ש ודו"ק היטב. והמחוור דצריך להטיף דם ברית וכפסק הש"ך, והא דאמר והרי ניתנה שבת לדחות אצל תינוקות דעלמא, פירושו מהתינוקות שנודע לו שצריך למול אותם בשבת, ומשני דלהאי גברא לא ניתן לדחות דבהו אינו טרוד כלל, אבל מהתינוק שלדעתו כבר מל אותו מזה לא מקשה כלל וכמוש"ב ולהש"ך שסובר דהטפת דם ברית אינו דוחה שבת אפשר משום דהטפת דם ברית הוי בכלל המול ימול, אבל בשר ערלתו לא מקריא ואולי אינו חייב כרת ע"ז, דבכרת כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו כו' ולכך אינו דוחה שבת דכתיבא וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ולפ"ז יהא מתורץ שפיר מה דלא חשבינן לנימול בתוך שמונה למקלקל בחבורה דיהא פטור ואמאי מחייב במשנתינו במל של אחר השבת בשבת, ויהא מוכרח לאמר דסברי מקלקל בחבורה חייב וכמו דמוקי הגמרא משנתינו לענין מתעסק, ולפ"ז הוי התיקון מעליא דהא התינוק נפטר מכרת אם לא ימול אח"ז וכמו דאמר בפרק יוהכ"פ דממילה דוחה שבת ילפינן לפקוח נפש, וז"ל רש"י שם ומה מילה שהוא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כ"ש בתוספתא, וזה היה נכון מאד, אלא דלא בעינא לחדש דרשות מדעתינו, ובפרט דהגמרא דריש מבשר דבהרת נדחית מפני מילה יעו"ש, וצ"ל דזה גופיה דאין צריך לחזור ולחתוך מה שכבר חתך זה הוי תיקון ודו"ק היטב:
ט׳
מילה בזמנה דוחה את השבת ושלא בזמנה אינו דוחה כו' ולא את יו"ט. הא שאינו דוחה השבת הוא משנה מפורש בנולד בין השמשות יעו"ש, שאינו נימול בשבת משום דהוי שלא בזמנה ומה שאינו דוחה יו"ט רבו הטעמים בגמרא חד יליף מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט, וחד יליף דהוי עשה ול"ת, וכן פירש רבינו בפרק ג' מהלכות יו"ט הלכה ח', והנה לכאורה למ"ד דילפינן מעולת חול ביו"ט ממילה שלא בזמנה כעולת חול דמי דבשבת זו לא היה זמנה, א"כ יש לדון דקטן שהגיע זמן מילתו בשבת והיה יו"ט תיכף לשבת, כיון שמילתו זמנה בשבת והיה דוחה השבת תו נימול אחר זה גם ביו"ט דהוי כעולת שבת הקריבה ביו"ט ולפי זה אם הוי אמינא כן הוי אתי שפיר סוגיית הירושלמי פרק ר"א דמילה הלכה ה' יעקב איש גיבורייא שאל לר' חגיי מעתה נולד בה"ש נימול בין השמשות, דתמוה מאד, ולפ"ז אתי שפיר שכיון שאם נולד בין השמשות של מוצאי שבת ואחר שבת חל יום טוב, אם כן יהא נימול בבין השמשות של מוצאי יו"ט והוא בין השמשות של יום א' ממה נפשך אם נולד בבה"ש שהוא יום הלא בשבת היה זמנו למול שהיה שמיני ושוב נימול אחר זה ביום טוב שבכה"ג הוי כעולת שבת שדוחה יו"ט, ואם הבה"ש היה לילה, ותו גם השתא הבה"ש לילה, והא הוי שלא בזמנה דהוא תשיעי ונימול אף בלילה כמו"ש לעיל פרק במה מדליקין וא"ל אילו הוינין אנא ואת עלין בחד תרעא דילמא הוי יכולין מכוונה, דשמא בה"ש ראשון היה לילה ועכשיו הוא יום, ואם תאמר הא אם כן הוי בזמנה שיו"ט הוא השמיני זה אינו דילמא בעת הפריעה יהא לילה, ובעת המילה היינו חתוך היה עוד יום, וכיון שכן נמצאת מחלל יום טוב שלא גמר הפריעה והוי כאילו לא נימול, ולא דחתה המילה את יום טוב, כיון שאין הגמר ביו"ט, והגמר הוא ממילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט, דהמילה נקראת על שם סופה, ואם כן חילל יום טוב במילה שלא בזמנה שלא ניתן לדחות יו"ט דהא דהיה רשאי למול ביו"ט הוא משום דהיה זמנו, וזה ביאור חריף ועמוק. אולם סתמא דמילתא דאין מילה דוחה יו"ט שלא בזמנו כלל וטעמא משום דבעולת שבת שהשחיטה והזריקה היה בשבת נעשית עולת שבת, לכן דחי סופו שבת, אבל מילה בזמנה כיון שלא נימול בשבת, תו שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט, כיון שלא דחתה השבת בשום מידי, ואי תיקשי אם כן היכי שנימול בשבת והפריעה היה לאחר שבת, מי דחיא הפריעה ביו"ט כיון שהמילה דחתה השבת, זה לאו כלום דהא אם אי אפשר לגמור הפריעה בשבת ומל בשבת אף ששבת זמנו חייב כרת כמפורש דף קל"ג: והוי כאילו לא נימול, אבל לשחוט הקרבן ולזרקו אף אם לא מצי להקטירו בשבת גם כן שרי לשחוט ואם כן הוי עולת שבת כשנשחט ונזרק בשבת, ודבר זה פשוט, דהא היכי שאין שהות ביום לגמור הפריעה, אז חייב על המילה לחודא כרת, דהוי כחובל בשבת דאינה מילה כלל והוי כאילו לא נימול, ולכן היכי שלא נפרע בשבת הרי לא מל כלל בשבת אבל לשחוט הקרבן ולזרקו אף אם לא מצי להקטירו או אם נאבד האימורין לגמרי הקרבן כשר ודוחה שבת ואם כן איתעביד מעשה הקרבן וכבר דחתה שחיטה את השבת וברור, והטורי אבן העיר בזה אך דחה מהא דאם נימול בלא פריעה וז"א כמוש"נ. אמנם יש לאמר מטעם אחר דלא מצינן למילף מעולת שבת בחול דהנה הא דשקיל וטרי מטעם עשה דוחה ל"ת אף דמצינן לעשות למחר כיון דמצות ביום השמיני ימול כבר עבר ותו כל יומי שוין. רק דזה אינו, דהא כל שעתא הוי מצוה שיהא נמול, ומה דאפשר לשהויי לא מקרי אפשר לקיים שניהן, ומשום זה ילפינן מהא דאין עולת חול דוחה יו"ט הואיל והוי מצי לקיימה מאתמול ואינו מיוחד ליו"ט אף ע"ג דלא מצי לשהויי למחר דהא נפסלת בלינה ואף אם מעלה ומלינה בראש מזבח מכל מקום זמנה כבר עבר דזמן הקטרתה עד למחר, כ"ש כאן דאינו דוחה יו"ט, אבל מהא דעולת שבת קריבה ביו"ט, דזה שפיר כיון דקודם שבת לא היה מצי להקריב וניתן אצלו שבת לדחות ועכשיו הלא זמנו עד הבקר ולא מצי לדחותה למחר, דהכי כתב רחמנא לא ילין חלב חגי עד בוקר, ואם כן לא מצינן למילף למילה שזמנו היה בשבת שיהיה דוחה יו"ט אח"ז, משום דכאן הלא מצי למול אחר היו"ט, וכמו עולת חול ביו"ט משום דהוי מצי להקריבו קודם יו"ט כן הכא מצי למול אחר יו"ט ועיין בתוספות יבמות דף ה: ד"ה כולה משעטנז שכתבו דמשו"ה לא ילפינן בכל עשה דדחי ל"ת משריפת קדשים כו' דש"ה דלא בטלה מצוותו ויכול לשרפו אחר יו"ט וזה ברור. אמנם לפ"ז לא נוכל לומר דאתי עשה דכסוי ודחי ל"ת דיו"ט דהא נוכל למילף משריפת נותר דתמן ג"כ יכול לכסות משחשיכה, ודחוק לאמר דמיירי כשלא יכול לכסות דמעט דם ויתיבש עד שחשיכה ואפ"ה אמר בירושלמי פ"ק דביצה דעשה דכסוי דוחה יו"ט, אם כן לפי זה מצי למימר אליביה דירושלמי דדוקא מילה שלא בזמנה דהוי מצי לקיימה מאתמול ואף כשהיה חולה קודם יו"ט, מ"מ אשכחן כה"ג בשבת דאמר הירושלמי במכשירי פסח דאף כשנולד בו יבלת מבעו"י מ"מ מין יבלת ראוי להיות מאתמול, כן הכא ביו"ט, אבל באם זמנה היה בשבת הלא לא מצי להיות קודם יו"ט, בלא דחיה לכן דחי יו"ט, ונמצא דקם פירושי בירושלמי בפרק ר"א דמילה התמוה מאד בפשוטו דאינו מובן דמאי פריך, דדילמא היה בין השמשות לילה ואם כן השתא בה"ש הוי לילה של שמיני, ומילה בזמנה אינה כשירה אלא ביום וצריך למולו למחר ביום שמיני, ולפי מה שפירשנו דשיטת ירושלמי דאם הגיע זמנו בשבת נימול ביום טוב שאחריו פריך דיהא נימול בבה"ש של מוצאי יו"ט כפי מה שפרשתי, אולם לדינא ברור דאינו דוחה יו"ט בכל גווני מטעמים הנ"ל ובפרט דשיטת בבלי דיו"ט עשה ול"ת ולא מצי לדחות ולעולת שבת ביו"ט לא דמי כמו שנתבאר, ודו"ק היטב בכ"ז וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד בזה.
י״ד
ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו בשבת על כל פנים וכו' הרי זה שמל כמחתך בשר וכו'. כפי שפסק רבינו ע"כ מפרש כרש"י דהא דקאמר כתנאי היינו בהא אם הוי נפל גמור חשיב כמת או לא והוי חבורה. והוה תמיה לי טובא דקא מסיק רבא דכו"ע מת הוא ריב"י וראב"ש סברי כטריפה טריפה לאו אע"ג דמת הוא שחיטתו מטהרתו ה"נ ל"ש ולפ"ז בטריפה דהוי מת הוי כמחתך בשר בעלמא ואין חייבין על שחיטתו או על חבורתו, ומשנה שלמה שנינו פרק אלו דברים השוחט את הפסח ונמצא טריפה חייב ע"ש, עד שמצאתי לרמב"ן ורשב"א שעמדו ע"ז עיי"ש לדעתי נראה דתלתא גווני איכא כמו ניטל הירך וחלל שלה נשבר מפרקת ורוב בשר דמטמאה טומאת נבילות מחיים, בן ח' שאינו מטמא כלל עד שימות, ובכ"ז החותך בו הוי כמחתך בשר בעלמא, טריפה דהשוחט אותו או חובל בו חייב, ובכ"ז אמרינן דטריפה אינה חיה, ושמרהו. והנה בחולין דף כ': אמר רבא אי קשיא וכי מתה עומד ומולק, א"ל אביי ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק ופרש"י תמן דעוף זוטר חיותא, ובסימן אחד הוי כמתה, ועיי"ש בחידושי הרשב"א שפירש אע"ג דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה טריפה ולא נבילה, בכ"ז כיון שנשחטה אח"כ הכשר שחיטה ה"ה כמתה יעו"ש דעיקר קושייתו אם מטמאה בחיים בטומאת נבילה דאפילו נשחטו שני סימנים אינה מטמאה נבילה והיא כחיה לכל דבריה אבל כשנטרפה מחמת המפרקת כו' יעו"ש, ולפ"ז נ"ל דהכי קאמר אע"ג דבן ח' אינו מטמא עד שימות בכ"ז לענין שבת חשבת ליה כמת, אם כן בטריפה חזינן דזוטר חיותו וקודם שנגמר שחיטת רוב סימנים הוא כמת לגבי הא דלא יהא חשוב רק כחתיכת בשר והשוחט אותו או חובל בו הוי כחובל בחתיכת בשר ובכ"ז מהני שחיטתו אע"ג דבגמר השחיטה הוי מת גמור כמו בן ח' חי ה"נ בבן ח' מטהרתו שחיטתו לאפוקי מידי נבילה, כיון דלא חשיבי כמת לטמא טומאת נבילות והבן. ומשו"ה שפיר חייב השוחט ונמצא טריפה ולא הוי מחתך בשר בעלמא, דקודם שנשחט לא הוי כבן ח' דאיכא למ"ד טריפה חיה וטריפה יולדת, והכא כונת הגמרא על גמר השחיטה, דכיון שהוא טריפה ונשחט בו סימן אחד ומיעוט סימן השני, ודאי דהוי טריפה מת כבן שמונה חי דהמחתך בו כמחתך בבשר בעלמא הוי כן נראה. אולם לפ"ז קשה דלר"י דסובר דחובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו פטור, ופירש ר"ת דשוחט חייב משום דהקלקול בא בעת התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי משא"כ בחובל וצריך לכלבו אם כן קשה הא אמר בפסחים ע"ג הא בגלוי חייב דתיקן להוציאו מידי נבילה ע"ש, הא החיוב על שחיטתו הוא טרם גמר השחיטה כמו דפרישית דבגמר השחיטה הוי כמחתך בשר בעלמא, וא"כ התיקון אינו בא בעת החיוב רק בגמרו שחיטתו שהוא כמחתך בשר בעלמא הוי וזה בודאי דבשר הפורש מן בן ח' חי הוא אסור לבן נח כבשר הפורש מן בהמה טמאה שהיא שחוטה בב' סימנים. וכן מפורש בתוספתא שבת פירש ממנו ה"ה כאבר מן החי כו' אך תמן אתיא דלא כר' יהודא עיי"ש בתוספות ודחוק. אך עיקר סברת ר"ת צריך מובן, דלפי מה שפירשו האחרונים את דבריו כל שאין התקון בא תיכף הוי מקלקל ומשום זה כתב גדול אחד בספרו דתחילת שחיטה אינו חייב משום שאעפ"י שמקלקל ע"מ לתקן הוא בכ"ז כאן אין התיקון בשעת הקלקול יעו"ש אמנם אחרי רואי דבריו בספר הישר באורך שכתב דמבעיר ע"מ להתחמם חייב עיי"ש, והנה מבעיר בכל שהוא ובכל שהוא אין בו שיעור להתחמם ועיין שם עוד, באתי מזה על מובן דבריו, דהיכי שמתכוין לעשות מלאכה שבמלאכתו יבוא תיקון חייב, דזה נקרא מלאכת מחשבת, ואפילו אם לא גמר מלאכתו מ"מ הרי כוון לגומרה ולעשות מלאכה שבעצמותה יהא תיקון בודאי חייב דהוי מקלקל ע"מ לתקן, ומלאכת מחשבת קרינא ביה שנתכוון לעשות מלאכה שתקונה מעצמותה וזה אינו מלאכת קלקול וכן בקורע על מתו אע"ג דבעי טפח חייב בתחילת הקריעה אבל חובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו, שנתכוון למלאכה שמעצמות המלאכה לא בא התקון רק אחרי כלות המלאכה שלאחר החבלה יהי' דם אוחרי כלות ההבערה יהיה אפר, מכל חלק שיכלה ההבערה יתהווה מאתו אפר, אם כן מלאכת קלקול הוא ופטור לר' יהודה דלא מקריא מלאכת מחשבת שהתיקון לא בא רק בכלות המלאכה [ועיין פרק כל שעה מקלה קלי כו' כגון בספסירא] ולפ"ז מסולק קצת מה שהערנו לעיל משחיטת טריפה יעו"ש ועדיין צריך הדבר שיקול במאזני צדק ודו"ק. ומה שפסק רבינו בהלכה יו"ד דיליד ביתו בילדה ואח"כ טבלה אין דוחה מילתו את השבת אפשר או משום דמספקא ליה או כמו דאמר בגמרא ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו השבת אבל כו' נימול לשמנה, משום דלא סברי הך דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומוקמינן הך דרשא אשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים וביום השמיני כל שאמו טמאה לידה כו' דוחה השבת, וכל שאין אמו טמאה כו' אינו דוחה השבת, ומלבד הנך טעמי נראה דאיך אפשר לאמר שמילת עבדים תהא דוחה שבת, כיון שבידו להפקירו וכמו דאמר במכשירי מילה לר"א, דמשו"ה לא ילפינן למכשירי ציצית ותפילין כו' אך אם יפקירנו הלא יהא המצוה מוטלת על הב"ד למולו כמו כל תינוק ישראל, דעבד בר מצוות הוא, אבל יליד בית או מקנת כסף שילדתו אמו ואח"כ טבלה שאינו נכנס כלל להיות נחשב עבד בר מצוות עד שימולו אותו ויטבלוהו אם כן כי יפקירנו הלא הוא עכו"ם גמור ואינו בכלל ישראל שיחול על שום אדם למול אותו, לכן אין מילתו דוחה שבת, וכן מוכח מסוף יומא דיליף דפקוח נפש דוחה שבת ממה שמילה דוחה שאינו רק באחד מאיבריו של אדם, ואטו בלא טבל שגוי הוא איכא דין דפקוח נפש בשבת, וכן אמרינן פ"ק דיבמות, דאיכא ביה כרת כשיגדיל לכן דחי שבת, וכאן דהוי גוי אם כן כשיגדל אינו בר עונשין לענין כרת לכן שפיר פסק רבינו דמילתו אינה דוחה שבת ודו"ק.
י״ח
אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. ולפי זה הא דאמרו דמתו אחיו מחמת מילה כשר לשחוט וכן גבי עבודה בקדשים אע"ג דהוא גדול ובר שחיטה הוי יעוי' ריש חולין דף ד' ע"ב הוא כשמתו אחיו כשנמולו כשהן גדולים וכן פירשו בתוספות שם וטפי נראה לי דאם מלו זה השלישי כשנתגדל ונתחזק כחו ומת תו מוקמינן דבני אשה זו עלולין למות מחמת מילה ולא בעי שיהא נימולין שנים כשהן גדולים ולא ימול הרביעי כלל אפילו כשניתגדל, ומדברי רבותינו שם נראה בתירוץ שני שאם ראו שנבלע בהן דמו בשמיני ונימולו ומתו תו אין מלין אותן לגמרי אף אם יגדלו וראוים למילה ודלא כרבינו וכהנוב"י מה"ת יעוי"ש שלא זכר דבריהם אמנם סעד חזק לדברי רבינו לפי גירסתו בסוף נושאין על האנוסה בעשרה שאין חולקין להן תרומה בבה"ג וכולן משגרין להן לבתיהן חוץ מערל וטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו כמבואר בדבריו בהלכות תרומות פרק י"ב והוי דומיא דנושא אשה שאינה הוגנת לו שזה כדי שיגרשנה כן טמא כדי שלא ישהה בטומאתו וימהר ליטהר כן ערל שיזדהר לימול דאם מפני שאינו אוכל אם כן גם טומטום אינו אוכל בתרומה ומשגר לביתו, הרי דגם היכי דמתו אחיו מחמת מילה בר תקנתא הוא לימול כשיגדיל דאם לא כן אמאי קנסוהו כיון דאינו רשאי לימול בשרו מפני ספק סכנה וע"כ דחייב לימול כשיגדיל וגירסה שלנו היא נוסחה אחריתא כבגמ' שלפנינו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות מילה פרק א׳

א׳
מצוה על האב למול את בנו. מדסתם רבינו משמע דאף אם עבר ולא מלו האב בזמנו ביום ח' מצוה עליו למולו אח"כ. וכ"כ רבינו בהדיא בפירוש המשנה סוף פ' ר' אליעזר דמילה. וכן פרש"י בשבת (דף קל"א ע"ב) וכן משמע מדברי התוס' שם (ע"א) שכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטלה שאותה מצוה עצמה שהוא מחוייב בשמיני הוא עושה בתשיעי. וכ"כ הראנ"ח בתשובה סי' ל"ט. ובס' המקנה בפ"ק דקדושין ועיי"ש ודלא כמ"ש בס' יד המלך דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום ח' דוקא והוא נגד כל הנך פוסקים הנזכרים ומ"ש בס' הנזכר הוכחה לזה דאי איתא דהמצוה הוי נמי אח"כ אמאי קיי"ל דמילה דיום ח' דוחה שבת נמהליה אח"כ וכה"ג אמר במנחות (דף ע"ב) גבי קצירת העומר דאי נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת ע"כ. ובאמת אין ראיה זו נכונה מכמה טעמים חדא דהרי מבואר מדברי השאגת אריה סי' נ"ב דהוכיח מתוס' דשם דדוקא גבי קדשים אמרינן הכי דבעינן בהו דומיא דתמיד שאי אפשר מערב שבת וגם לאחר שבת שזמנו קבוע ביום השבת אבל במילה לא בעינן שתהא דומיא דתמיד ומשו"ה דחיא שבת בזמנה דהיינו ביום ח' שהוא כמצותו אף אי נימא דכשר בדיעבד אם מל קודם לכן. וא"כ מהאי טעמא נמי אע"פ שאפשר למול אחר שבת דחי שבת כדי למול בזמנו כמצותו. וכ"כ בס' מנחת כהן. ועוד כתב שם דאף גבי עומר לא בעינן דומיא דתמיד רק למאן דיליף ליה מבמועדו אבל למ"ד דיליף לעומר דדחי שבת מקרא דתקריב לא בעיא ביה דומיא דתמיד. וכן רבינו בהלכות תמידין פסק נמי גבי עומר דדחי שבת ואם נקצר ביום כשר ודלא כסוגיא דמנחות והוא מטעמא דאמרן. ועוד יתבאר שם כמה טעמים לדעת רבינו. ולפ"ז בלא"ה אין להביא ראיה מסוגיא הנזכרת דלא קיי"ל כוותה. ועוד דמשום דאפשר למול למחר אין לנו לומר שימתין וישהה המצוה דאפילו במצוה שאין זמנה קבוע כלל כתב בחידושי הרשב"א בשם הרמב"ן בפ"ב דשבת דדחיא ללא תעשה עכשיו אע"פ שאם ימתין למחר יכול לקיים המצוה בלא שום דחיית ל"ת אפ"ה מוטב לקיימה עכשיו ע"י דחיית ל"ת. וא"כ כ"ש דמצוה שזמנה קבוע שדוחה לל"ת כדי לקיימה בזמנה ולא מגרע כחה במה שיכול לקיימה לאחר זמנה. ומשו"ה גבי מילה נמי אתי שפיר דדחיא שבת בזמנה אע"פ שאפשר לאחר השבת. [ומ"ש התוספות בפסחים (דף ס"ט) גבי הזאה דתרומה דלא דחיא שבת לר' אליעזר ולא ילפא מהזאה דפסח דדחיא משום דאפשר לקיים מצות אכילת תרומה לאחר שבת היינו משום דילפא מפסח בעינן דומיא דפסח ועוד דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאיתא סוף פ"ו דפסחים. אבל בעלמא אף עשה שאין זמנה קבוע דוחה ל"ת אף דאפשר לקיים אח"כ בלא דחייה וכ"ש מילה שדוחה שבת בזמנה אף דאפשר אח"כ. ושוב מצאתי בס' המקנה שהוכיח כן דהחיוב על האב הוא אף לאחר ח' מהא דכתיב גבי פסח המול לכם כל זכר ואיירי גם לאח"ז. וכן הוכיח ממ"ש תוס' בקידושין (דף כ"ט) דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כיון דלאחר ח' אין לה הפסק [אמר נפתלי לא זכינו גם כאן לאורו ונמחק איזה שורות מכתבי הקדש] ועיי' בתשובות ר' אליהו בן חיים סי' ל"ט דכתב נמי הכי]. ומ"ש רבינו מצוה על האב למול את בנו. סתמא כפירושו משמע דדוקא האב הוא דחייב למול את בנו אבל האם אינה חייבת למול את בנה והכי איתא בהדיא פ"ק דקידושין ומפיק לה התם מקרא דכתוב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה. ומ"מ צריך טעם דלמה לא כתבו רבינו בפירוש כמו שהזכירו בגמרא וגם יליף מקרא. ולכאורה י"ל על פי מ"ש התוס' שם דלמה לי קרא דתיפו"ל דמילה מצות עשה שהזמן גרמא היא שאין מלין אלא ביום ונשים פטורות. ותירצו דאתיא כמ"ד בפ' הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע"כ. ולפ"ז רבינו לשיטתו דפסק דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהגת אלא ביום פשיטא דנשים פטורות משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא ולכך לא הוצרך לפרשו. אמנם אין דברי התוס' הנזכר מוכרחין די"ל דלכו"ע לא הוי מילה זמן גרמא משום דהלילה אינו מבטל המצוה אלא מפסיק ולמחר חוזר וניעור אותה המצוה בעצמה. וכמ"ש הטורי אבן בחגיגה ובחידושי שם הבאתי ראיה לזה מהרוקח וגם ממ"ש רבינו ריש הל' ב"ה עיי"ש. אלא י"ל דעת רבינו דסמך עצמו אכללא דכייל בפסקיו לעיל בהלכות ע"ז פי"ב דכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן נשים פטורות חוץ מקידוש היום וכו'. ומשמע דמלבד מה שפרט בחוץ הוי בכלל. והא דאמרינן דאין למידין מן הכללות היינו דוקא במשנה או בברייתא אבל בדברי הגמ' למידין. והוא הדין בדברי הפוסקים למידין. [ועיין בכ"מ שכתב דצריך טעם על שלא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה עיי"ש. ונ"ל דיש להוכיח מהא דיבמות (דף מ"ח ע"ב) מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא התם. דש"מ דאף לר"ע דאוסר התם אין נחשב למצוה בפני עצמה דא"כ תקשי דלר"י חסר מתרי"ג מצות. וכה"ג הקשו התוס' בסוטה (דף ג') וגדולה מזו כתבו תוס' בשם ריב"ן דגם לר"ע אינה מצוה מן התורה רק מדרבנן].
ב׳
ובכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. והראב"ד כתב דבכל יום עומד באיסור כרת ונראה דגם הראב"ד מודה דכי מל עצמו מפטר מכרת של כל יום שהיה עליו מכבר וכדמשמע נמי מדברי הכ"מ. ויש לי להביא ראיה מסוגיא דזבחים (דף ק"ו ע"ב) דמקשה אהא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי בק"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר ומסיק דאיכא למפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש"י בתשלומי פסח שני. משמע דמילה נמי יש לה תקנה כשמל לבסוף למפטר מכרת שכבר עבר דומיא דפסח שיש לו תשלומין על שעבר בראשון. ועוד דאי על להבא משמל ואילך בכה"ג גם למותיר יש תקנה ללאו כשיקיים עשה דבאש תשרופו דהא לאו דלא תותירו הוא ניתק לעשה כדאיתא בכמה דוכתי. וא"כ הא דקאמר דמותיר אין תקנה ללאו שלו היינו למה שעבר קודם שקיים העשה דלא מתקן רק מזמן שמקיים העשה ואילך וכדמוכח ממ"ש רבינו בפי"ד מהלכות גזילה ועיי"ש בלח"מ ובשאגת אריה סי' פ'. וא"כ על כרחך דפסח ומילה שיש להן תקנה טפי היינו שמתקן גם למפרע. ולדעת רבינו אתי שפיר טפי דגבי מילה א"צ תקנה למפרע ומשו"ה קאמר תאמר בפסח שיש לו תקנה ושביק למילה משום דקילא טפי מפסח דעובר מיד. [וממ"ש התוס' בשבת (דף קל"א סוף ע"א) משמע נמי כרבינו מדכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטילה שאותה מצוה עצמה שהוא מחויב בח' הוא עושה בט' משמע דליכא חיוב מה שעבר ולא מל]. והנה מדברי התוס' במכות (דף י"ד) משמע כדברי הראב"ד דמסקי דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. אך קשה לי דתקשי לדעת רבינו קושיית התוספות שם במכות דלמה לי היקשא דקאמר התם דאיתקש כל התורה לעבודת אלילים לענין קרבן דמה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו ומשו"ה לא מייתי קרבן על ביטול עשייתם. דתיפוק ליה גבי מילה מדאיתא בתורת כהנים דבעינן דומיא דע"א שיש בה כרת ומילה הא לא הויא בכרת דלעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות. והם תירצו דלעולם וכו'. וכמ"ש והיינו כהראב"ד. אבל לדעת רבינו דס"ל כסברתם בקושייתם א"כ הקושיא במקומה עומדת. וצ"ל דהיינו טעמא דנקט גבי מילה טעמא דקום עשה משום דבלא"ה אצטריך ליה מחמת פסח ונקט חד טעמא לתרווייהו. דאילו טעמא דכרת לא שייך גבי פסח דכרת דידיה הוי דומיא דע"א דיש עליו עונש כרת מיד כל זמן שלא השלים בשני וכה"ג שתירצו גבי מילה. ואע"ג דהתם אין תקנה וגבי מילה ופסח יש תקנה מ"מ כיון שחל עליו מיד העונש כרת לא ממעטינן אי לאו משום טעמא דלא דמי להתם כלל דשב ואל תעשה היא לאפוקי פסח ומילה וכו'. ועל דרך זה י"ל ג"כ מה שהקשו תוס' עוד במכות דאמאי לא ממעט פסח ומילה מקרבן מדתניא בתו"כ ועשה אחת וגו' יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהם מעשה ואין בהן קרבן והוא הדין לפסח ומילה דאי ממנע ולא עביד ליכא מעשה וכן הקשו בזבחים (דף ק"ו ע"א) וכה"ג הקשה הלח"מ ריש פ"ו מהלכות ע"ז על מ"ש רבינו בריש הלכות שגגות דפסח ומילה אין בהן קרבן מפני שהן מצות עשה ותיפוק ליה דלית בהו מעשה וכמ"ש שם גבי מגדף דפטור משום שאין בו מעשה. ונאמר לעושה בשגגה וכו'. ולא זכר שהיא קושיית התוס' בזבחים. אמנם יש לי ליישב על דרך הנזכר דנקט טעמא דמצות עשה שהוא שוה בשניהם בפסח ובמילה אבל טעם דמעשה אינו רק גבי פסח ולא במילה דהא משכחת בה דעביד מעשה וכגון שמשך ערלתו ובגוונא דאיכא איסור כרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל בהלכות תשובה פ"ג אהא שכתב רבינו שישראל המושך ערלתו נכרת דהיינו כגון שנולד מהול ולא נימול כלל ואח"כ משך ערלתו דהוי כאינו מהול מן התורה ועיי"ש שהבאתי ראיות הרבה לזה. ועוד יתבאר בזה בסוף הלכות אלו ובחידושי ליבמות (דף ע"ב) הארכתי בזה והוכחתי כן גם מדברי התוס' שם עיי"ש באורך בסוף דבריהם וא"כ היינו דלא נקט הגמ' בשום דוכתא ורבינו בריש הלכות שגגות למפטר פסח ומילה מקרבן מטעם שאין בביטולם מעשה. דזה לא שייך גבי משוך דעביד מעשה ומהאי טעמא נמי לא נקט טעמא דמילה משום דאינו בכרת עד שימות ולא דמי לע"א דזה לא שייך בפסח אבל טעם דהן מצות עשה שייך בפסח ובמילה וגם במשוך ואע"ג דשב ואל תעשה הוא שלא ימשוך ערלתו. מיהו התוס' במכות ובזבחים (דף ק"ו) פירשו דפסח ומילה מצות עשה היינו שאין בהן אזהרה ולאו מפורש. וזה שייך גם במשוך דנהי דהוי מן התורה מ"מ אין בו אזהרה ולאו מפורש רק מהלכה למשה מסיני או מאיזה ריבויא. ומ"ש רבינו דבכל יום וכו' משיגדיל מבטל מצות עשה. ואינו חייב כרת עד שימות. ומשמע דכי מת מיהא חייב כרת כל שהגדיל דהיינו מי"ג שנה ואילך דנקרא גדול. ולכאורה קשה דהא קיי"ל דבי"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן כ' שנה וכה"ג דקדק הרא"מ בפרשת חיי שרה על מ"ש רבינו בריש הלכות איסורי ביאה דגדול הבא על הערוה חייב כרת ופירש דקודם כ' אין הבי"ד של מעלה מחייבין אותו כרת וכו'. ודבריו לא שייך כאן גבי מילה לפי דברי רבינו שאין עליו חיוב כרת מחיים רק כשמת וא"כ הקושיא במקומה עומדת דמה שייך חיוב כרת כשמת קודם כ'. ונראה דמכאן ראיה למ"ש בשו"ת חכם צבי סי' מ"ט דדוקא בעולם הזה אין עונשין בי"ד של מעלה קודם כ' אבל בעוה"ב עונשין ועוד יתבאר בעניין זה שם בהלכות א"ב בס"ד.
י׳
כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים הכנענים דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת. ועיי' בכ"מ מהיכן למד רבינו כן. ולי קשה על זה מסוגיא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"א) ושוין פי' ר' אליעזר וחכמים דפליגי במכשירי מילה ומצה ולולב ושופר אם דוחין את השבת מודו שאם צייץ לטליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב ומסיק טעמא הואיל ובידו להפקירן ופירש"י ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה ע"כ. וא"כ לא היה בדין דמילת עבדו תדחה שבת מהאי טעמא הואיל ובידו להפקירו ונפיק מרשותיה ותו לא רמיא חובתא דמילתו עליה. [ואפשר דרבינו לטעמיה אזיל דבפרק י"ט דהלכות שבת מוכח מדבריו דגבי ציצית איכא טעם אחר שהיא מצות עשה שאין בה כרת ומשו"ה אינה דוחה שבת וש"מ דלא ס"ל טעם זה דבידו להפקיר לעניין מצות] וי"ל דלא מהני טעם זה רק לגבי מכשירי מצוה וכההיא דצייץ טליתו ועשה מזוזה דאינן אלא מכשירין דאפשר מערב שבת הוא דאמר דמטעם הואיל ובידו להפקירן ולפטר מחיובן מודה ר"א דלא דחו שבת אבל במצוה גופה שאי אפשר מער"ש וזמנה קבוע בשבת וכההיא דמילת עבדיו הנימולים לשמונה שפיר דוחין שבת ולא מיגרע כחה דמצוה מטעם זה דבידו להפקיר ולהפטר ממנה דגבי מצוה גופה שא"א לקיימה בלא דחיית שבת לא דחינן להמצוה לגמרי מלקיימה מטעם הואיל דבידו למפטר ממנה ע"י הפקר דמ"מ אינו מקיים המצוה כלל ויש להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל בפ"ק דיבמות דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. ואי איתא דטעמא דהואיל וכו' מגרע נמי כח דמצוה גופה. א"כ תקשי דאמאי דוחה עשה דמצות ציצית ללאו דכלאים הא בידו להפקיר טליתו ולפטר מציצית וכדאמר בפרק ר"א דמילה דלא דחי שבת ה"נ לא הו"ל לדחות לאו דכלאים דמה לי איסור שבת ומה לי איסור כלאים כיון דגרע כח המצוה מחמת הואיל גם איסור לאו דכלאים לא הו"ל לדחות. אלא ש"מ דההוא טעמא דהואיל אינו אלא לגבי מכשירין שאפשר מער"ש בלא דחייה וכחה הוא דמגרע מטעם הואיל. אבל מצוה גופה שא"א לקיימה בלא דחיית איסור דחיא שפיר בין איסור לאו ובין איסור שבת כשזמנה קבועה בו ואע"פ שיכול לפטור מחיובה ע"י תחבולה דהפקר מ"מ דוחה לכל איסור כדי לקיימה בזמנה כאילו לא היה בידו תחבולה להפטר מחיובה. עוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפ"ק דקדושין (דף כ"ט) גבי הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו ומפרש טעמא שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת וטעמא דרבנן מפרש התם דילפי מקרא דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ומשמע דלרבנן נמי אי לאו דגלי קרא הוו מודו לר"י דמצות עליית רגל קודם ודוחה למצות פדיון הבן מיהא בשעתו שהוא יום שלשים. ואי איתא דמצוה שיכול למיעבד טצדקי להפטר ממנה אין בכחה לדחות מצוה אחרת א"כ אמאי מצי דחי מצות עליית רגל למצות פדיון בשעתה דהא מצות עליית רגל בידו לפטור דהא אמר רבי אמי בפ"ק דפסחים (דף ח' ע"ב) דכל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וא"כ הרי בידו להפקיר לקרקע שלו ויפטר מעלייה לרגל ולפ"ז אין טעם שתדחה עליית רגל לפדיון הבן מפני שעליית רגל היא מצוה עוברת דמיהו בידו להפקיע חובתה לגמרי. אלא ש"מ דמ"מ כיון שלא יקיים בזה המצוה ותעבור זמנה הקבוע בכח מצוה כזו לדחות לעשה גרוע ממנה או ללא תעשה כדין עשה אלימא בעלמא שדוחה לעשה קלה וללא תעשה. והוא הדין כשהיא ממין עשה הדוחה לשבת כגון מילת עבדים כנענים שהיו הנימולים לשמונה מצו דחיא אע"ג דבידו לעשות טצדקי להפקירו להפטר ממנה כנ"ל.
ט״ו
מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ראש השנה. משמע דיו"ט שני של גליות מילה שלא בזמנה דוחה אותו. וכ"כ בהדיא בהגה"ת מרדכי דפ' ר' אליעזר דמילה וכן דעת שארי פוסקים שהביא הש"ך ביו"ד סי' רס"ו ופסק כן. ודע דמשמע מדברי הרא"ש בתשובה שהוקשה לו מהא דגבי מת הקילו גם ביו"ט שני של ר"ה וא"כ גם לעניין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר"ה והחזיק אחריו גם בתשובת נודע ביהודה חלק או"ח סי' ל'. והוסיף להקשות על דברי רבינו דמה סברא יש להקל בשאר יו"ט יותר מר"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא ור"ה דחמיר משאר יו"ט הוא רק לעניין יומא אריכתא. אבל עכ"פ יו"ט שני ספק הוא ע"כ. ולק"מ דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בסוף פ' י' מהל' אבל שאין יו"ט שני דרבנן דוחה עשה דאורייתא אבל יו"ט שני של ר"ה דוחה עשה דאורייתא מפני שהוא כיום ארוך. וכתב הכ"מ דרבינו סובר דכיון דשני ימים של ר"ה כיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשוב דאורייתא ע"כ. ומשו"ה ה"נ גבי עשה דמילה שלא בזמנה יו"ט שני של ר"ה דוחה אותה. משא"כ יו"ט שני של גליות אין דוחה עשה דמילה. ואע"פ שאפשר למול למחר מקרי שפיר דחייה כמ"ש הפר"ח בהל' יו"ט ולא העמידו דבריהם של יו"ט שני במקום עשה דמילה שלא בזמנה כמו שלא העמידו במקום עשה דאבילות. ואע"ג דמילה הוא שב ואל תעשה וכה"ג יש כח ביד חכמים וכו' הכא שאני כמו שיתבאר בהל' חמץ. והא דגבי מת הקילו גם ביו"ט שני של ר"ה. דכבוד הבריות שאני דגדול כבוד הבריות.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מילה פרק א׳

ט׳
שורש מצות מילה שדוחה את השבת מילה בזמנה דוחה את השבת כו'. והנה התוס' במגילה ד"ד ע"ב כתבו דמאי דלא גזרו ביה רבנן משום גזי' דרבא משום דמילה חמירה דנכרתו עליה י"ג בריתות. ודבריהם הללו אשתמיט מיניה דהרב ברכ"י נר"ו בסי' תקפ"ח דמהדר ליישב דברי התוס' דכתובות דף נ"א דלא לסתרו דברי הט"ז בי"ד סימן קי"ז שכתב דדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לגזור עליו יע"ש. והנה עינינו הרואות דהתוס' לא ס"ל הך כללא ועיין בס' לשון למודים חא"ח סי' קס"ב שסייע סברת הט"ז ממ"ש התוס' בפרק אז"ן דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור וז"ל ולפי' ר"ת צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדייא לא העמידו חכמים דבריהם שם עכ"ל. מבוארים דבריהם בהדייא כסברת הט"ז והביא עוד מ"ש התוס' בפרק הנז' ד"ע ד"ה תשיך וז"ל וי"ל דהכי פריך כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור עכ"ל משמ' דדוקא היכ' דאיכא מצוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לאסור אבל היכא דליכא אלא התירא יש כח ביד חכמים לאסור וכתב עוד דלדעת רבינו דאיכ' מ"ע להלוות לגוי ברבית ואפי"ה מדרבנן אסור נראה דס"ל דאפילו בדאיכא מצוה דאורייתא יש כח ביד חכמים לאסור וכ"ש היכא דאיכא התירא לבד ועיין בספר חוות יאיר סימן קמ"ב ובספר שם אהרן בקו' שבולי לקט בחי' קדושי' דל"ט שהביא סיוע לסברת הט"ז. והר"ב שער המלך כתב שמצא כתוב בשיטה כת"י למסכת סנהדרין פ"ב די"ט עלה דאמרינן התם בגמ' מלך לא דן לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותם דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט כו' והק' בשיטה הנז' דמאי ראיה מייתי מהאי קרא והא טעמא דמלכי ישראל לא דן ולא דני' מפרש התם משום מעש' שהיה בימי רבי שמעון בן שטח וינאי המלך וכיון שכן לאחר אותו מעשה אפשר דאף מלכי בית דוד לא דן ולא דני' ותירץ דכיון דגבי מלכי בית דוד איכא מצוה לדון מקרא דדינו לבוקר משפט ודאי דעליהם אין כח ביד חכמים לאסור עכ"ל. וכן מצאתי למרן כ"מ בפ"ג מהלכות מלכים ה"ז שהק' כקושיית השיטה של כת"י שכתבנו וכת' שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל כו' כך פירושו כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר משפט אע"פ שהיה אירע תקלה על ידם לא היו גוזרי' דמלך לא דן ולא דני' אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידם יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דני' אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם עכ"ל. והדבר קשה שזה היפך מ"ש רבינו פ"ה מה' מלוה ה"א וה"ב גבי רבית דגוי דאפי' דלדידיה איכא מ"ע להלוות לגוי ברבית אפי"ה כתב שחכמים אסרו להלוות לגוי ברבית שמא ילמוד ממעשיו כו' והוא תימא איך כתב מרן תירוץ לדברי רבינו ולא זכר ש"ר שדברי רבינו גבי רבית היא היפך תירוצו וצ"ע. ועיין להתוס' בפ' נערה דנ"א ע"ב ד"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה שכתבו וז"ל אע"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה על כך עכ"ל ואם איתא לסברת הט"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו"ל להתוס' ז"ל לומר דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שרייה לא היה להם לח' לחוש דתחילתה באונס וסופה ברצון. ועיין בשיטה מקובצת שם שתירצו תירוץ אחר לקושיית התוספות ודע שהט"ז שם בי"ד סימן קי"ז ישב ע"פ דרכו דברי התוספות דפרק לולב הגזול דל"ט ע"א ד"ה וליתיב והרב שער המלך הכריע היפך דבריו מדברי התוס' שם ד"מ ע"ב ד"ה על חיין אינן מתחללין שכתבו דבירושלים מותר לקנות בהמה לזבחים מדמי מעשר שני כדמוכח במשנה פ"ק דמעשר שני. ומדלא הביאו ראיה מקרא שכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן שמעינן דס"ל דמקרא ליכא ראיה דאפשר דמדרבנן אסור לכך הביאו ראיה מהמשנה. ולדידי יש קצת ראיה לדברי הט"ז ממ"ש התוס' בחגיגה דח"י ע"א ד"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה"מ לא אסור אלא מדרבנן ואפי"ה פריך בגמרא ומלאכה בחה"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקמי קרא דחג האסיף בחה"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחה"מ בהדייא היפך האסמכתא יעו"ש. משמע דס"ל כסברת הט"ז דכל שמפו' התירו בהדייא אין כח ביד ח' לאסור ולהסמיך אקראי וע' בס' ראשון לציון דע"ב ובתשו' דברי יוסף סי' ע"ח מ"ש ע"ד הט"ז וע' להר' יד מלאכי כלל רצ"ה יע"ש ועיין בתוס' דכתובות דכ"ד ובקדושי' דע"ו שכתבו דשפיכה והפשט וניתוח הכשרים בזרים לא היו מניחי' לעשותן אלא הכהנים המיוחסים המשיאין לכהונה ובברכות דל"א גבי קרא דאל הנער הזה התפללתי ודו"ק. עוד כתב רבי' ושלא בזמנה אינו דוחה את השבת ולא את היו"ט כו'. הנה התוס' בפ"ק דשבת דכ"ד ע"א ד"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' כת' וז"ל וה"ר יוסף פורת לא גריס דאתייא בק"ו דהא בלאו ק"ו נמי אתי דאתי עשה ודחי ל"ת ורב אשי הוא דמשני דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וק' לר"י דבפ"ק דביצה משמ' דאית ליה לרבה כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת הוא כו'. ולכן פי' דאתייא בק"ו דנדרים ונדבות דדחי יו"ט אע"ג שלא נכרתו עליה י"ג בריתות מילה לא כ"ש יע"ש. ושמעתי מפי מרן מלכא מוהרח"א נר"ו ששמע להרב המובהק מוהר"י וילנא ז"ל דק"ל לגי' הר"י פורת ז"ל דלא גריס דאתייא בק"ו דבלאו ק"ו נמי אתי עשה דמילה ודחי ל"ת דיו"ט מה יענה למה שהק' התוס' בריש יבמות ד"ה ע"ב ד"ה כולה דלמה לן למילף דאתי עשה ודחי ל"ת מכלאים בציצית דנילף משריפת קדשים מדאצטרי' קרא למעט דלא דחי משום דיכול להמתין למחר מכלל דבעלמא דחי. והם ז"ל תירצו דלא ילפינן משריפת קדשים מדאצטריך קרא דאיכא למימר דאצטריך התם דוקא למעט שריפת קדשי' ביו"ט משום דאשכחן דאפי' אוכל נפש שרי וכ"ש שריפת קדשים שהוא דבר מצוה וכמ"ד נדרים ונדבות קרבים ביו"ט דאי לא לאו כ"ש הוא אבל בעלמא לא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית יע"ש. והשתא לדברי הר"י פורת ז"ל אכתי תקשי למה לא יליף דאתי עשה ודחי ל"ת מדאצטריך קרא גבי מילה שלא בזמנה לומר דלא דחי יו"ט משום דאפשר למחר מכלל דבעלמא דחי דלדברי ר"י דגריס משום דאתייא בק"ו מנדרים ונדבות ל"ק דאצטריך קרא גבי מילה דוקא למעט משום דאתי בק"ו דנדרים ונדבות דדחי יו"ט אבל בעלמא הוה אמינא דלא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית אבל להר"י פורת דלא גריס האי ק"ו דס"ל דליכא ק"ו מאי יענה לקושי' התוס' ז"ל דאמאי לא יליף לה מדאצטריך קרא במילה שלא בזמנה למעט יו"ט. ואיהו נר"ו תריץ יתיב דאף דלהר"י פורת ליכא ק"ו מנדרים ונדבות ומש"ה לא גריס דאתייא בק"ו מיהו ס"ל דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות. דהשתא משו"ה אצטריך ליה למילף מכלאים בציצית משום דממילה שלא בזמנה לא אתי מדאצטריך קרא למעט יו"ט דאיכא למימר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו"ט משום דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות אבל בעלמא לא דחי אלו דבריו נר"ו. ולדידי לא שמיע לי דאם איתא דאזיל ומודה הר"י פורת דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות ומק"ו דוקא הוא דס"ל דלא אתי ולהכי לא גריס בגמ' דאתי בק"ו למה זה נדחק לומר דרבה לית ליה דרב אשי דיו"ט עשה ול"ת הוא דאפילו אי' ס"ל כר"א שפיר קאמר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה משום דהוה אמינא דדחי יו"ט דאתי במה מצינו דנדרים ונדבות. אלא ודאי דס"ל דלרבה לא אתי לא במה מצינו ולא בק"ו. ולעיקר קושיית הרב מהר"י וילנא נ"ל דאפילו להר"י פורת ז"ל איכא למימר דלרבה אה"נ דאיצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו"ט ולא אצטריך ילפותא דכלאים בציצית דממילה שלא בזמנה יליף ומאן דיליף התם מכלאים בציצית ס"ל כמ"ד דנדרים ונדבות קרבי' ביו"ט וכמ"ש התוס' שם לעיקר קושייתם והילכך לא מצי למילף מדאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה דמצי למימר לך דאצטריך קרא דוקא למילה שלא בזמנה משום דהוה אתי מק"ו דנדרים ונדבות אבל בעלמא להכי אצטריך ליה היקשא מכלאים בציצית מיהו רבה אית ליה כמ"ד נדרים ונדבות קרבים ביו"ט וקאמ' דמילה שלא בזמנה הוה דחי יו"ט משום דאתי עשה ודחי ל"ת ומינה יליף בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת ודו"ק. שורש אתי עשה ודחי ל"ת עוד כתב רבינו ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כו' ואע"פ שקציצת נגע צרעת בל"ת יבא עשה וידחה ל"ת כו'. דע דהא דעשה דוחה ל"ת היינו דוקא היכא דבעידנא דקעקר לאו קמקיים עשה הכי אמרינן בכל דוכתא. וכתב הרב מ"א בא"ח סימן תמ"ו סק"ב משם רש"ל דהיכא דהעשה הוא עשה דרבים דוחה ל"ת אפי' שלא בעידנ' ודע עוד שכתב הרב מש"ל רפ"י מהלכות ק"פ משם התוס' דלא בעינן בעידנא אלא היכא דאפשר וכתב שהוא חידוש יע"ש. ושמעתי מקשים ומטו בה משם מורינו הרב כמוהר"א ן' עזרא זלה"ה דמה חידוש הוא זה והלא מחלוקת קדום הוא כתבו הרב נ"י בפ' אלו מציאות עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל"ת דטומאת כהן כשהיתה האבידה בבית הקברות. וכתב הנ"י וז"ל ואיכא למקשה ל"ל טעמ' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ותיפוק ליה דאפי' דליכא אלא לאו גרידא לא דחי ליה כיון דבעידנא דקעקר ליה ללאו דטומאה לא קמקיים עשה ותירץ בשם הר"ן ז"ל דה"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה ואע"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז"ל סבו' דגוף עיקר העש' מתחיל משעת ראיית האבידה וכתב שהר"ב ר' יוסף חולק עליו בזה דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב האבידה לבעליו והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצוות שאעפ"י שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעוקרו מן הדקל העיקר הוא נטילת הלולב ואע"פ שמתחילה מתעסק הוא בקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ"ל. וא"כ בשובר עצם כדי לאכול המוח שבתוכו דדמי להאבידה בבה"ק אין ספק דלדעת הר"ן חשיב כעוסק במצוה גופה של אכילת הפסח דאע"פ דבעת שבירה ליכא אכילה מ"מ כיון דלא אפשר בלא שבירה חשיב כמתעסק במצוה גופה דומיא דאבידה בבה"ק דבעת הטומאה אע"פ שאינה משיבה באותה שעה מ"מ כיון דמתעסק בה להשיבה חשיב כעוסק במצוה גופה. ולדעת ה"ר יוסף ז"ל חשיב כמתעסק במכשירי מצוה ולא כמצוה גופה וא"כ אין כל חדש בדברי התוספות הללו שהביא הר"ב מש"ל ז"ל שדבריהם ז"ל הם דברי הר"ן שכתב הנ"י אבל ה"ר יוסף חולק עליו את"ד הרב מוהר"א ן' עזרא ששמעתי. ולדידי אין שייכות לדברי התוס' שהבי' הרב מש"ל למ"ש הנ"י בשם הר"ן דמ"ש הר"ן לגבי השבת אבידה דגוף עיקר המצוה מתחי' משעת ראיית האבידה לא מפני שאי אפשר לבא לידי ההשבת אלא ע"י ההתעסקות בה מתחילת ראייתה הוא דס"ל הכי דא"כ בכל מ"ע נמי א"א להתקיים גוף המצוה אלא ע"י ההתעסקות בתחי' בהכשר המצוה כגון לעקור הלולב מן הקרקע כדי ליטלו. וכיוצא בשאר המצוות כמ"ש הנ"י ז"ל שם ובהנהו ודאי אזיל ומודה הר"ן ז"ל דאין הכשר המצוה חשיב גוף המצוה וכמבואר בפסחים דס"ה דאמרינן הרכבתו חוץ לתחום אינו דוחה שבת וכיוצא לזה שם. ובשבת פרק ר"א דמילה דקל"ג גבי הכשר מצות מילה ובבכורות דף כ"ט גבי הנוטל שכר להזות כו' אמרינן כאן בשכר הזאה כאן בשכר הבאת ומילוי. דמכל אלין דוכתי מבוא' דהכשר מצוה אע"פ שאי אפשר לגוף המצוה לקיים בלעדה לא חשיב כגוף המצוה ואי אפשר להר"ן ז"ל שיחלוק על זה אלא הוא ז"ל סבור דמצות השבת אבידה דוקא דחזינן בלאו דלא תוכל להתעלם דגזר ביה רחמ' דמעת ראיית האבידה מתחיל איסור הלאו דלא תוכל להתעלם מינה דן הר"ן ז"ל דעשה נמי דהשבת מתחיל מעת ראייתה דומייא דלאו וכמ"ש הנ"י ז"ל לעיל מלשון זה שכתבנו בשם הר"ן והרמב"ם ז"ל יע"ש משא"כ בשאר מצוות עשה אזיל ומודה דהכשר המצוה לא חשי' כגוף המצוה. ולדידיה ודאי עיקר גוף מ"ע דאכילת הפסח אינו אלא אכילתו ממש וכל דמקמי אכילתו אינו אלא הכשר מצוה ולא חשיב הכשר מצוה כגוף המצוה לענין דמקרי בעידנא וזה ברור. ובכן זה שכתבו התו' בענין שבירת העצם בפסח אע"ג דבעת שבירתו לא חשיב בעידנא אפי"ה אתי עשה דאכילת פסח הבא אחרי כן ודחי לאו דשבירה משום דאי אפשר בלא"ה לקיים העשה אחרי כן אין לו שייכות עם מ"ש הר"ן גבי השבת אבידה כמבואר. וכיון דלכ"ע שבי' העצם כדי לאכול המוח שבתוכו אינו אלא הכש' מצו' האכילה ואז לא חשי' בעידנא מי גילה לנו דמשום דאי אפשר לקיימה אחרי כן נדחה הלאו עכשיו שלא בעידן קיום העשה ולזה כת' הרב מש"ל שהוא חידוש גדול בעיניו וברור. ואי קשייא לך בעיקר דברי התוס' הללו שכתבו שכל שאי אפשר לקיים העשה בעידנ' דדחי הלאו דחינן הלאו תחילה כדי לקיים העש' הבא אחריו דזה נראה היפך הש"ס דהא עלה דאמר ר"ל בכל דוכתא ביבמות ד"ך ע"ב ובנזיר דנ"ח ודע"א ובשבת דקל"ג ובסנהדרין די"ט ומנחות ד"מ כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת. אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת אלא היכא דבעידנא דקעקר לאו מקיים עשה דמבואר מזה דכל דליכא בעידנא דחינן העשה מקמי הלאו ולא מקיים העשה כלל וזה היפך דברי התוס' דמשום קיום העשה הבא אחרי כן דחי' הלאו אפילו שלא בעידנא. הא ודאי ל"ק כלל דע"כ לא אמרינן בגמרא דדחינן העשה אלא דוקא היכ' שאינו מתעקר העשה לגמרי כגון מילה בצרעת בשבת וכיוצא שאם אינו בעידנא דחינן העשה דמילה בשבת ואינה נדחית לגמרי אלא מזה האיש ומזה היום אבל מ"ש התוס' הוא במצוה שאם נדחית העשה יתעקר המצוה לעולם כההיא דאכילת פסח שאם לא נשבור העצם לאכול המוח הנה לעולם לא יוכל לקיים עשה דאכילתו של מוח דלעולם יבא הלאו קודם העשה דאכילה זה נראה כוונתם בלי ספק. ויש להביא ראיה מדברי התוס' ז"ל הללו למה שחילק הרפ"ח בהלכות ר"ה סימן תקפ"ח סק"ה על מה שהק' הרא"ם ז"ל איך תוקעין שופר ביו"ט ולא גזרו שמא יתקן כלי שיר כמו שגזרו בשבת שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ותירץ וז"ל ועיקר קושיא אינה שלא מצינו שחכמים יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התור' שלא יתקעו בשופר לעולם ומה שיש לישא וליתן בדברי הרא"ם ז"ל הללו אכתוב בס"ד בפ"ב מהלכו' שופר ה"ו. ודע שהתוס' בפרק השולח דמ"א ע"א ד"ה לישא שפחה כתבו דכל היכא דהעשה מקיים האיש והאשה עוקר את ל"ת ואינה מקיימת עשה לא אמרי' כיון דלגבי דידיה אתי עשה ודחי ל"ת אף לגבי דידה כן יע"ש וכעין זה כתבו מוהר"י אבועאלפייא הזקן והר"ש אלגאזי בס' אהבת עולם הביא דבריהם הרב בני חיי שם בחי' לגיטין. והוא ז"ל תמה על דבריהם מההיא דאמרינן בפ' אלו נערות גבי אונס שותה בעציצו אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולמה לי האי טעמא ת"ל מטעם דנהי דלגבי דידיה ניתן לידחות הלאו מפני העשה אבל לגבי דידה ליכא עשה ולא ניתן לידחות הלאו ועיין בספר אור יקרות מה שתירץ לזה. וכדבריו כתב ג"כ מוהר"א יצחקי ז"ל בס' ז"א ח"א דק"ח ע"ג ועיין בספר שמע יעקב די"א ע"א שתמה כן על דברי התוס' הנז' ותירץ דאפשר דהיינו נמי מאי דמשני הש"ס אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. כלומר דאיהי לא מפקדא בעשה זה יע"ש וכדבריו כתוב בתוס' ישנים לכתובות וז"ל אי אמרה לא בעינא כו' הק' הר"א עזרא אמאי אצטריך קרא בפ"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמרה לא בעינא לכבוד מי איתיה לעשה. וי"ל דהתם מ"ע מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצותו ולי נראה דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי' אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן בפ' יש מותרות עכ"ל. ועיין בספר אסיפת זקנים מ"ש בשם הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והרא"ה. ועיין עוד בספר שמע יעקב די"א ע"א מה שהק' בתשו' הרשב"א סימן י"א ותמיהתו היא תמיהת מוהרימ"ט בחי"ד סימן מ"ז בתשו' הנז' יע"ש ואשתמיט מיניה ועיין עוד בס' קול יעקב בדרושיו שעמד על קו' מוהרי"א והתוס' דפרק השולח וההיא דפרק אלו נערות ואין כל חדש בדבריו ז"ל. ועיין בדרשותי בדרוש לשבת תשוב' שנת התקנ"ט יע"ש. ודע שהר"ב הכריתות כתב דאע"ג דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת במקדש לא דחי והכי איתא בפרק דם חטאת דצ"ז. ויש לחקור אם הלא תעשה ליתיה במקדש דוקא אלא איתיה נמי חוץ למקדש אי בכה"ג אמרינן נמי דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ועיין בפסחים פרק כיצד צולין דפ"ג עלה דמתניתין דהעצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ט"ז להיות בשבת ישרפו בי"ז דפריך עלה בגמרא ואמאי ליתיה עשה וידחה ל"ת ומשני שנויי טובא ולא משני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ש"מ דכיון דהלא תעשה כל מלאכה ביו"ט ליתיה במקדש לחודיה אלא אף חוץ למקדש להכי לא מצי לשנויי הכי. ועיין עוד בפ"ק דיבמות דף ה' ע"א עלה דאמרי' את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו יכול יהא בנין בה"מ דוחה ת"ל את שבתותי תשמורו ופרכינן ונגמר מינה דאין עשה דוחה ל"ת כו' ומאי קושייא שאני בית המקדש דאין עשה דוחה ל"ת וגם ממאי דס"ד התם למילף מהתם דטעמ' דכתב רחמנא הא לא"ה אתי עשה ודחי ל"ת כו' יע"ש. ודע שכלל זה נראה דאשתמיט מיניה דהר"ב מגילת אסתר בחי' לספר המצוות במצוות ל"ת סימן ס"ט שכתב דלדעת הרמב"ם בעל מום הוזהר על כניסת העזרה בין האולם ולמזבח אפי' שלא לצורך עבודה ומה שהתירו ליכנס שם בעל מום משום מצו' ערב' הוא לפי שמצות ערבה במקדש הלמ"מ היא כדאיתא בגמ' וא"כ אתי עשה דערבה ודחי ל"ת שאין בו כרת עכ"ל. ולפי כלל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אין מקום לתירוצו ואולי משמ' ליה להרב ז"ל שלא נאמר כלל זה אלא במידי דאכילה דמקד' אבל לא בשאר מילי שבמקד' והוא דוחק. ועוד י"ל דכלל זה אין הכל מודים בו שהרי באותה סוגייא דפרק דם חטאת עלה דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל"ת רבא הוא דמשני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל רב אשי תריץ יתיב שינוייא אחרינא יע"ש. ולרב אשי אפשר דאף במקדש אתי עשה ודוחה ל"ת ואף דרבא מייתי סיעתא לדבריו מההיא דועצם לא תשברו בו כבר כתבו התו' שם דרבא לטעמיה יעו"ש וא"כ אפשר דר"ל דס"ל דכהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח בערבה ס"ל דאף במקד' אתי עשה ודחי ל"ת. ואולם זו היא שק' אצלי לדברי הר"ב מגילת אסתר שכתב דכיון דאיכא הלמ"מ לנטילת ערבה במקד' א"כ אתי עשה ודחי ל"ת דא"כ מאי האי דקאמר ליה רבי יוחנן לר"ל התם מי אמרה כו' ומפרשינן מי אמרה בבעלי מומין דילמא (בטמאין) [בתמימים] כו'. והשתא כיון דאיהו מודה דערבה במקד' הלמ"מ בנטילה אף בעלי מומין נמי במשמע דהא אתי עשה ודחי ל"ת. ועוד לפי דבריו למה נקט ר"ל בעלי מומין דוקא ולא זרים דהא זרים נמי איתנהו בהכי דאתי עשה ודחי ל"ת ומתוך דברי הרב ז"ל נראה דזרים לא אסירי מעיקרא בלאו זה כמ"ש בתחילת דבריו. ועיין להר"ב מ"ל בספ"ט מהלכות ביאת מקדש. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שזה שכתבנו שרב אשי פליג עליה דרבא וס"ל דאף במקדש אתי עשה ודחי ל"ת אי אפשר לאומרו דא"כ תקשי ליה לרב אשי אותה שהק' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ"ד למה אין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דומייא דנזיר ורב אשי גופיה משני התם משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומפרשינן התם חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ואם איתא דלרב אשי אף במקדש אתי עשה ודחי ל"ת היכי קאמר דהוו ב' כתובי' חטאת ונזיר הא קרא דחטאת אצטריך לגופיה דלא הוה ילפינן מנזיר משום דגבי חטאת הוה אמינ' אתי עשה ודחי ל"ת להכי איצטריך קרא דיקדש לומר דהוי עשה ול"ת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדקאמר הכא בזבחים אלא ודאי דאף רב אשי אזיל ומודה לתירוצא דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. אלא דעדיפא מינה משני דבלא"ה נמי ניחא ולהכי משני שפיר התם דהוו ב' כתובים הבאים כאחד דחטאת ודאי יליף מנזיר וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת דהא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולהכי איצטריך קרא גבי חטאת כי היכי דנהוי ב' כתובים הבאים כאחד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הר"ב מגילת אסתר. ובכן אין צורך למ"ש הר"ב דברי אמת בקונט' דנ"ו ע"ד שהקשה קושיא זו מדברי רב אשי לרב אשי גופיה. וכתב שהסוגייאות חלוקות יעו"ש. ואולם לא הרב הנז' תלונותינו כי זו היא שקשה גם על רבותינו בעלי התוספות בעירובין ס"פ המוצא תפלין ד"ק ע"א ד"ה מתן ד' דכשנתערבו מתן ד' במתנה אחת למה לא ינתנו במתן ד' וליכא משום בל תוסיף דאתי עשה דמתנות ודחי לאו דבל תוסיף דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא ואינו יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל. ומלבד מה שקשה בעיקר קושייתם דאשתמיט מינייהו האי כללא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש גם עיקר תירוצם שכתבו דכל דע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת הוא היפך הך סוגייא דזבחים דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל"ת אע"ג דנגיעת בשר קדש בבשר פסולה ע"י פשיעה הוא בא ולא משני תלמודא כדמשנו התוס' ז"ל. ועיין בחי' הריטב"א שם בעירובין שהביא דברי התוס' ותירוצם. והוא ז"ל תירץ עפ"י כלל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ודוק. ותו ק"ל בתירוץ התוס' מסוגייא דפ' במה מדליקין דכ"ד דפרכינן עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שרפה דניתי עשה דשריפת קדשים ונדחי ל"ת דיו"ט ולא דחי שאני הכא דבא ע"י פשיעה. וההיא יש ליישב דפריך על העצמות והגידין שאין שורפין אותן ביו"ט כדאיתא בפסחים דפ"ג א"נ בשנטמא כו' אמנם קושיא קמייתא ק' ועיין בספר שער המלך. ועיין עוד במה שכתבתי בשורש נשבע לבטל את המצוה יעש"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות מילה פרק א׳

י״ח
אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה וכו'. עיין בכ"מ שהראה מקום לזה ביבמות דף ס"ד מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול. אבל למש"כ רבינו דאם הגדיל ונתחזק כחו דמחוייב למול, לזה לא הראה הכ"מ שום מקור, ומלשון הגמרא שם שלישי לא תמול משמע דשוב אינו מחוייב למול לעולם, ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קס"ה שהקשה כן על רבינו והטוש"ע ביו"ד סי' רס"ג שכתב כלשון רבינו דמאין להם זה וע"ש. אבל נראה דרבינו הוכיח שפיר דינו מהמשנה דר"פ הערל והוא עפ"י פירש"י שם, ע"מ דאיתא במתני' הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה דהוא ערל שמתו אחיו מחמת מילה, וכתב ע"ז בחי' הרשב"א שם ואי קשיא לך מדאמרי בריש פ' אלמנה לכ"ג כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאין שאין אוכלין ומאכילין ופרקינן התם פומייהו הוא דכאיב להו, כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מילה הוא איכא למימר. דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול, כמעשה דר"נ דאמר לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו עכ"ל, ולפ"ז דינו של רבינו מוכרח שפיר בגמ' עפ"י פירושו של רש"י ז"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מילה פרק א׳

א׳
מצוה על האב למול את בנו כו'. זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ"ח ד"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז"ל תימא הא ילפינן כו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח"ב ד"ל ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את"ד יע"ש ועיין בזבחים דק"ן ע"א בתוספת ד"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע"ש ודבריהם נוטין למ"ש הרב ז"ל האמנם הא ק"ל ממ"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל אשר מבואר מדבריהם דס"ל להי"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב"ם והטור ז"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס"ל לי"מ דג"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס"ל לי"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא"כ בעבד דשייך במילה ותו דא"כ מאי ק"ל ז"ל לתי' הי"מ וכתבו וליתא דא"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא: ואולם אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש"ל בה' מלכים דפ"ח ע"ג שהק' למש"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ"ו דהא קי"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל"ו ד"ה הקבלות שהק' דל"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ"ע שהז"ג הוא ותירצו דסד"א נילף מסמיכה כו' יע"ש וא"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את"ד יע"ש באורך וא"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ"ט ד"ה אותו ולא אותה וז"ל ואם תאמר ל"ל קרא ת"ל דמ"ע שהז"ג היא וי"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהז"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי"ל דאתיי' כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א"ד וא"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ"ו ועיין בגופי הלכות דף כ"ב ע"ב שכתב משם תוספי הרא"ש ז"ל וז"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר"מ ז"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש"ל דאע"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא"ש הם למאי דקי"ל דהלכתא כמ"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ"ע שהז"ג קמ"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ"ע שהז"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז"ל ועיין בפ"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק: מעשה חושב (לט) ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי"כ בהגהותיו למל"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר"ב פנים מאירות בחידושיו לב"ק. אמנם הגאון בעל נו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות מילה פרק א׳

א׳
בכ"מ: צריך טעם על שלא מנה רבינו למילת עבדים למצות עשה בפ"ע. ונ"ל דיש להוכיח מהא דיבמות (מ"ו ב') מפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע התם דר' ישמעאל ס"ל דמותר לקיים עבדים שאינן נימולין ור"ע אוסר דש"מ דאף לר"ע דאוסר התם אין נחשב למצוה בפ"ע דא"כ תקשי דלר"י חסר מתרי"ג מצות, וכה"ג הקשו התוס' בסוטה (ג') וגדולה מזו כתבו תוס' בשם ריב"ן דגם לר"ע א"מ מה"ת רק מדרבנן: ואם עבד חייב למול את בנו כתב בס' שעה"מ דילפינן ליה למפטר בגז"ש מנשים משום דגמרינן עבד לה לה מאשה כדאיתא בפ"ק דחגיגה, ואפילו נימא דנשים פטירי מגזה"כ ולא משום דהוי מ"ע שהז"ג אפ"ה עבדים פטורים והביא ראיה לזה ממתניתין דפ"א דשקלים ודלא כמ"ש המ"ל פ"י דה' מלכים ע"ש, וגם דלא כמ"ש תוס' בב"ק (פ"ח) ע"ש. ולדידי א"צ לכל זה דכאן לכ"ע אין לחייב עבד במצות הבן שעל האב לעשות לו שהרי קיי"ל דאין יחוס לעבד, ומה"ט אין העבד חייב במצות האב שעל הבן כגון בכבוד אביו אע"פ שהאשה חייבת מפני שהעבד אין בנו מתייחס אחריו, וכ"כ בס' החינוך, וא"כ ה"נ אין לחייבו במצות של האב לבן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מילה א׳, מתוך הלכות מילה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מילהכל הרמב״ם