רמב״ם - הלכות מילה · פרק ג׳

ספר אהבה · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מילה · פרק ג׳

הלכה א׳

הַמָּל מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיָּמוּל אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה, אִם מָל בֶּן חֲבֵרוֹ. וְאִם מָל אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַבֵּן. וַאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֶרֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. מִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ יָתֵר עַל מִצְוָה שֶׁמְּצֻוִּין יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּמוּלוּ כָּל עָרֵל שֶׁבֵּינֵיהֶן. לְפִיכָךְ אִם אֵין שָׁם אָבִיו אֵין מְבָרְכִין אַחֲרֶיהָ בְּרָכָה זוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין אוֹ אֶחָד מִן הָעָם. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

הלכה ב׳

וְאִם הָיוּ שָׁם עוֹמְדִין אוֹמְרִים כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כֵּן תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים:

הלכה ג׳

וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ אֲבִי הַבֵּן אוֹ הַמָּל אוֹ אֶחָד מִן הָעוֹמְדִין שָׁם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ כּוֹרֵת הַבְּרִית. וַאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:

הלכה ד׳

הַמָּל אֶת הַגֵּרִים מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית שֶׁאִלְמָלֵא דַּם הַבְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג כה) ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״:

הלכה ה׳

הַמָּל אֶת עַבְדּוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶן דַּם בְּרִית שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְאִם מָל עֶבֶד שֶׁל אֲחֵרִים מְבָרֵךְ עַל מִילַת הָעֲבָדִים. וְהַמָּל אָדָם גָּדוֹל צָרִיךְ לְכַסּוֹת עֶרְוָתוֹ עַד שֶׁיְּבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּהוּ וּמָל אוֹתוֹ:

הלכה ו׳

גֵּר שֶׁמָּל קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל כְּשֶׁמַּטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית אֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה. וְכֵן אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין מְבָרְכִין עַל מִלָּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֵינוֹ זָכָר וַדַּאי:

הלכה ז׳

עַכּוּ״ם שֶׁצָּרִיךְ לַחְתֹּךְ עָרְלָתוֹ מִפְּנֵי מַכָּה אוֹ מִפְּנֵי שְׁחִין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הָיָה אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַחְתֹּךְ לוֹ אוֹתָהּ, שֶׁהָעַכּוּ״ם אֵין מַעֲלִים אוֹתָם מִידֵי מִיתָה וְלֹא מוֹרִידִין אוֹתָן אֵלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָה בִּרְפוּאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוֵּן לְמִצְוָה. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן הָעַכּוּ״ם לְמִילָה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לָמוּל אוֹתוֹ:

הלכה ח׳

מְאוּסָה הִיא הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ הַגּוֹיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט כה) ״כִּי כָּל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים״. וּגְדוֹלָה הִיא הַמִּילָה שֶׁלֹּא נִקְרָא אַבְרָהָם אָבִינוּ שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז א) ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״ (בראשית יז ב) ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״ וְגוֹ׳‎. וְכָל הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְהִנִּיחַ עָרְלָתוֹ אוֹ מְשָׁכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

הלכה ט׳

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲמוּרָה מִילָה שֶׁלֹּא נִתְלָה לְמשֶׁה רַבֵּנוּ עָלֶיהָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ. וְכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה נִכְרְתוּ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח סט) ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ׳‎״, (דברים כח סט) ״מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב״. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (דברים כט ט) ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם״ (דברים כט יא) ״לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְיָ׳‎ אֱלֹהֶיךָ״, הֲרֵי שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת. וְעַל הַמִּילָה נִכְרְתוּ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ. (בראשית יז ב) ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״. (בראשית יז ד) ״אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ״. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. לִבְרִית עוֹלָם. (בראשית יז ט) ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״. (בראשית יז י) ״זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ״. (בראשית יז יא) ״וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית״. (בראשית יז יג) ״וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם״. לִבְרִית עוֹלָם. (בראשית יז יד) ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״. (בראשית יז יט) ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ. לִבְרִית עוֹלָם״. (בראשית יז כא) ״וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק״: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

כסף משנה · הלכות מילה פרק ג׳

ג׳

(א-ג) המל מברך קודם שימול וכו'. ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר"ר אבודרה"ם: ואבי הבן מברך שהחיינו:

ד׳

המל את הגרים מברך וכו'. סוף פרק ר"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי"ף ז"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן:

ה׳

המל את עבדו וכו'. גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: ומ"ש והמל אדם גדול וכו'. לשון הרי"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ"כ הר"ן והרי"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת:

ו׳

גר שמל וכו'. טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ"ש בפ"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ"ש רבינו כאן שאין מברכין על הספק: כתב הראב"ד א"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ"ל. וחכמי לוני"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז"ל והשיב להם וז"ל וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג): תשובה הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה"ה לכל ספק מצוה עכ"ל. והרמ"ה השיג על תשובה זו על מ"ש שיו"ט אע"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רוב ע"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו"ט ואפ"ה טעמא דרוב ע"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו:

ז׳

עכו"ם שצריך לחתוך וכו'. פרק שני דע"ז (דף כ"ו:) ת"ר ישראל מל את העכו"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו"ם לשום גר אע"פ שיש לו מורנא. וז"ש ולפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר וכו', כלומר אע"ג דאית ליה מורנא:

ח׳

מאוסה היא הערלה וכו'. משנה ספ"ג דנדרים (ל"א:): וכל המפר בריתו וכו'. אבות פ"ג:

ט׳

בא וראה וכו' עד סוף הפרק. ספ"ג דנדרים שם:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות מילה פרק ג׳

א׳

המל מברך וכו' ואבי הבן מברך וכו' להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ומצוה על האב למול בנו יתר על שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן לפיכך אם אין אביו אין מברכין אחרים ברכה זו ויש מי שהורה שיברכו אותה בי"ד או אחר ואין ראוי לעשות כן. עי' בראב"ד ובהגהות מיימוני אות ג' כדעת רבינו וכתב דמשום תוספת מצוה לאביו ברכה זאת ולא לשלוחו כשאין אביו שם דאז הוי המל כשליח לשאר מצות דלא מצינו ברכה כזאת עיי"ש: ונראה דברכת להכניסו וכו' משום דמצות מילה בלעדי זאת שהיא כשאר מצות מצוה בפ"ע גם מענינה על האב אשר כנאמר באברהם אבינו ע"ה למען יצוה את בניו אחריו וכריתות ברית זה לשמור דבר ה' ותורתו אשר על האב להכניס בנו בברית הזה ובזה לא הוי המל שלוחו רק על מעשה המצוה ולכן לדעת רבינו כשאין האב כאן לא שייך ברכה להכניסו והסוברים הבי"ד משום דעל הבי"ד כמו"כ האבות להורות לישראל ועליהם ג"כ מוטל ועל כל ישראל העריבים זה לזה. ובראב"ד בי"ד או מיוחד שבעם. ומ"ש ונהגו שהסנדק מברך י"ל כמ"ש מטעם עריבים וכו' שייך ברכה זו גם על אחרים וכמ"ש לעיל לכן אמרינן כן תכניסהו וכו' כמ"ש ז"ל דעל האב ללמדו וכו':

ג׳

ואח"כ מברך וכו' צוה להציל וכו'. עיין בש"ך יו"ד סי' רס"ה ס"ק ד' שי"ל צוה בחיריק ובמעשה רוקח כתב דמנהג במקומו לומר בפתח עיי"ש:

ד׳

המל את הגרים מברך וכו' למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שאלמלא דם הברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. עיי' בפ"א ה"ז ונוסח הברכה וכמ"ש דתיקנו להטיף משום דבגרים מצוי הנימולים תיקנו בכולם כן עי' בר"ן וכיו"ב ומורה דקיי"ל כדעת הסוברים בגר המהול צריך להטיף דם ברית ועי' בתוס' שבת קל"ה ע"א בד"ה לא וברא"ש שם והנה האי הטפת דם ברית דנאמר שאלמלא דם ברית עיין ברש"י שבת דף קל"ד ע"א בד"ה ה"ג ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית תרתי לגריעותא חדא דאי מהול ליה לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב גם את בריתך (זכריה ט׳:י״א) ועוד דמסוכן הוא משום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם עכ"ל וכנראה בדם ברית מעיקרי המילה ולכן בגר מהול דאי אפשר במילה הטפת דם ברית צריך ולפ"ז יש להבין מ"ש נולד מהול לדעת בה"ג מגר מהול וצ"ע ובנולד מהול כדאיתא רק משום ערלה כבושה צריך הטפה ולשון הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית ולא אמר סתם ולא ראיתי בו דם זה הכריח רש"י לומר כן דדם ברית מצוה ג"כ והנה י"ל דוקא בעת מילה הוי הטפת דם למצוה אבל א"כ מ"ט בגר דלכו"ע צריך הטפה ובנולד מהול רק משום ערלה כבושה ומנ"ל בגר בהטפה בלא מילה דהוי מצוה לפי זה אמנם בזכרי' ט' שם כתב ברש"י בדם בריתך בזכות דם הברית שנזרק עליכם בסיני הנה דם הברית אשר כרת עכ"ל וברד"ק כתב ברית מילה ובתרגום שם אף אתון די על דמא אתגזור לכון קים פרקית יתכון משעבוד מצראי וכו' עיי"ש. ונראה דעל שניהם נאמר בדם ברית דם מילה ודם שנזרק עליהם בסיני וכמ"ש רז"ל בילקוט (יחזקאל ט״ז:ו׳) מתבוססת בדמיך בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים וכו' עיי"ש. ודם האות כי אנחנו נותנין דמים עבור ה' ותורתו וגם דם בינינו יוכיח על זה וי"ל בדמיך חיי וכו' ואשר אומרים בשעת מילה כי חיותנו וקיומינו בגלות החל הוא כי בכל נפשינו דבקנו בה' ובתורתו ושפכנו דמים עבורם וכן נאמר להילד הרך הנימול כי בדמיך חיי ויהיה לאיש נאמן לה' ולתורתו. והנה כנאמר בסיני בקבלת התורה היה בדם וכדאי' במס' יבמות מ"ה מאן דס"ל בגר מילה וטבילה דומיא דאבותינו וא"כ במהול מקודם עכ"פ בהטפת דם אפשר לו כדאי' שם דאין למדין מאמהות אפשר משאי אפשר במהול כבר א"א ג"כ אבל בהטפת דם ברית אפשר ונדע כן מבדם בריתך וכו'. ולמ"ש מצות מילה בפ"ע דהוי בנו שכבר נכנסנו ע"י אבותנו להיות עם ה' אבל בהגר היא כמו הטבילה להכניס תחת כנפי השכינה ולא מטעם מצוה ולפ"ז אף הטפת דם ברית מטעם זה וי"ל למצוה בשעת מילה לא נדע כן רק בקבלת עול המצות מצינו כן ולכן רק שמא ערלה כבושה צריך הטפה ובגר אף דלא שייך ספק זה צריך הטפה אבל מדברי רש"י דגם בכל מילה הטפת דם מצוה וא"כ צריכין לחלק דבכל מילה לא הוי מצוה רק בשעת מילה ולא בנולד מהול ורק משום שמא ערלה כבושה רק בגר הוי מצוה בפ"ע ג"כ להכניס תחת כנפי השכינה וצ"ע ועיין בר"ן שכתב ג"כ בשם הרמב"ן וז"ל דבכה"ג כולהו מודו שמברך וכו' להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים שאין הטפה זו מספק אלא ודאי שאנו חייבין להטיף מהם דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ובה נכנסין תחת כנפי השכינה וכו' עכ"ל ועי' מ"ש בדעת רבינו בברכה בהטפת דם בגרים עיי"ש: ואם יברך להכניסו וכו' בגרי' עי' בהראשונים ז"ל ובכ"מ ה"ה ובמ"ש לעיל בברכה להכניסו וכו' ובעבד שייך יותר בזה מבגר ואולי כשבא לגייר שייך ג"כ להכניסו וכמ"ש לעיל:

ו׳

גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אי' צריכין ברכה וכן אנדרוגנוס וכו' מפני שהוא אינו זכר ודאי. ועי' בכ"מ והנה בנולד מהול משום ערלה כבושה נראה דהוי על המיעוט כן ומש"ה פליגי י"ל שדומה לדמאי דרוב וכו' כדאמרינן בפ' במה מדליקין עיי"ש אמנם בגר שמטיפין משום ודאי ובאין נולד מהול מברכין וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית כמ"ש רבינו בהל' ד' וא"כ למה לא יברך בנמול כבר ותירץ הכ"מ צ"ע ובר"ן כתב דרבינו מסופק לדינא אם צריך להטיף עיי"ש ויקשה עוד הרי בלא נימול אומר וצונו וצ"ל דעכ"פ לא שייך לא תשא דהברכה על המילה ג"כ וי"ל כיון דבנולד מהול לא תיקנו החכמים ברכה וגם מהול לא שכיח ובלא שכיחא לא תיקנו ברכה ויש לפרש בזה הכ"מ שכתב דגר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול עיי"ש ובלתי מובן בקטן הוי ספק ובגר ודאי וכמ"ש י"ל דכיון דלא תיקנו בקטן מהול בגר ג"כ לא תיקנו משום דלא שכיח ונראה דמה"ט שתיקנו לומר ולהטיף בשאינו מהול נראה שלא תיקנו במהול דאל"כ כמ"ש ז"ל דיש שנימולים הו"ל לתקן בנימולים ולא בשאינן נימולים ומזה בנימולים לא תיקנו ברכה כזאת וצ"ב ונראה די"ל שברכה שלא מצינו שתיקנו רז"ל אין מברכין וה"ט גם על נולד מהול ורק באנדרוגינוס כתב שאינו ודאי ועי' בראב"ד ובכ"מ ובתשובות רבינו שהביא ובמ"ש לעיל בפי"א מהל' ברכות עיי"ש ובמ"ש רבינו בתשובה זאת דכל ברכות דרבנן ומ"ש לעיל בפ"א מהל' ברכות דיש מהסוברים ברכת המצות מדאורייתא עיי"ש ועי' בפ"ג מהל' מגילה הל' ה' ובהמ"מ ובלח"מ שם מ"ש בזה:

ח׳

מאוסה היא הערלה וכו' וגדולה המילה וכו'. בא וראה כמה חמורה וכו'. שינה לומר גדולה וחמורה כי דבר הנמאס וחמור לא יחשב למעלה המקיימה אבל במילה אף כי לעובר עונש גדול על כל זה למקיימה מעלה גדולה וזכות גדול עבור זה כמרז"ל הנ"ל בזכות מילה וכו' וי"ב בכמה דוכתי: מצות התורה וכו' ועל מילה נכרתו י"ג בריתות וכו'. בפי' משניות במס' נדרים ל"א כתב רבינו י"ג בריתות בדיבור אחד כנאמר בסוף פרשת לך ואח"ז ויעל מעליו ה' עיי"ש. הנה אם לא במקום אחד נאמר כי יסופר מברית הנאמר אז אבל בדיבור אחד מורה על הכפל בי"ג פעמים על גודל מעלתו וחומר שבה ואשר עליה נאמר בדמיך חיי וכמ"ש לעיל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מילה פרק ג׳

א׳

ואבי הבן מברך וכו'. עיין מ"ש מרן, ועיין למהר"ם אלשקאר סי' י"ח.

ד׳

המל את הגרים וכו' ולהטיף דם ברית וכו'. וכתב מרן ומה שתקנו בה להטיף דם ברית וכו' עד תקנו לכולם כן. והקשה בס' מעשה רוקח שמדבריו נראה לדעת רבינו דמברכין על הטפת דם של גר שנתגייר כשהוא מהול ואילו רבינו כתב בהל' ו' גר שמל קודם שנתגייר א"צ ברכה וכו'. ולענ"ד נראה דכוונת מרן הוא דמה שתיקנו וכו' לפי שיש כמה גרים שמתגיירין וכו' שבא לתת טעם למה מברכין בנוסח זה להטיף ונתן טעם לפי שאיך יאמר וציונו למול את הגרים דהא איכא גר דאין מלין אותו והוי סותר ומשו"ה אומר להטיף וזהו שכתב לפי שיש וכו' ועיקר מילה הטפת דם, ומה שסיים לפיכך תקנו לכולם כן ר"ל תקנו לשון זה ששייך לכולם ושפיר אומר וצונו דהיינו או להטיף או למול ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מילה פרק ג׳

א׳

המל כו' לפיכך אם כו'. עי' בהשגות ורבינו והר"א ז"ל פליגי אם החיוב על ב"ד רק שלא יהיה ערל או שיהיה מהול דרבינו ס"ל דהחיוב רק שלא יהיה ערל וע"ז לא שייך הברכה דלהכניסו והר"א ס"ל דהחיוב מוטל על כל ישראל שיהיה מהול ועי' ביבמות ד' מ"ח ע"א גבי בן איש אין אתה מל בע"כ ובירושלמי פ"ח דשם דר"ל דשוב אין מוטל על אחרים למולו רק דב"ד צריך לכוף אותו שימול עצמו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשניות סוף פ' י"ט דשבת והנה בשבת ד' קל"ב ע"ב אמר שם דריבוי דבשר מרבה לגדול אם יש בו צרעת אך באמת מנ"ל דגבי גדול אם יש בו נגע דאחר שרי למולו דלמא רק הוא דמקיים המצוה ועל הנגע אחר ג"כ מוזהר ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ז דנגעים מ"ד אך י"ל דכיון דהוא עצמו מותר גם אחרים שרי כמו הך דנזיר ד' נ"ז ע"ב ועי' כריתות ד' ז' ע"א גבי סך ועי' פסחים ד' נ"ט ע"א גבי עשה דהשלמה ע"ש ותוס' בכ"מ וגם י"ל דהא דקי"ל דהקוצץ בהרת אף של חבירו חייב זה רק כשחבירו שוגג באיסור אבל אם חבירו מזיד פטור הקוצץ כמו שפסק רבינו ז"ל בסוף הל' כלאים גבי מלביש את חבירו ובהל' אבילות פ"ג ה"ה ע"ש:

ה׳

המל את עבדו כו'. הנה עי' בתוספתא דברכות פ"ו דגבי עבדים צריך לברך ברכה בפ"ע על המילה ולא כמו גבי גרים ועי' בס' בעל המאור וצ"ל דס"ל דכיון דקיי"ל דאין מקיימין עבדים שאין נימולים אז הוה מצוה בפ"ע וגם י"ל דנ"מ בין יליד בית שנולד משפחתו שטבלה אז הוי מצות מילה דבר בפ"ע ובין עבד עצמו שלקח מן העכו"ם ועי' שבת ד' קל"ה ע"ב מש"כ שם:

ו׳

וכן אנדרוגנוס כו'. עי' בהשגות ועי' מה שכתבתי לעיל בה' ק"ש פ"ב ה' י"ג אך רבינו השמיט זה שם ואכמ"ל. ועי' ברכות דנ"ג ע"א גבי מחצה ע"מ יברך ושם גבי ריח דר"י ס"ל דקר משום דתרי מיעוטי מצטרפים לרוב אבל מחצה ע"מ צריך לברך ועי' תוס' מנחות ד' ס"ו ע"א ע"ש אך באמת גבי אנדרוגינוס שאני וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג ובהל' עדות פ"ט ה"ג דהוה כמו גדר מין אחר ור"ל דיש בו שני הפעולות ועי"ז נעשה ספק בדין ועי' מש"כ התוס' נדה ד' כ"ח ע"א וביבמות ד' פ"ג ע"א ובמה שכ' רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז הל' ט"ז ובהל' מטמא מו"מ פ"א הל' ז' ובהל' נזירות פ"ב ה"י שהספק רק במצות לא בעצם ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשנה פ"א ממס' ביכורים מ"ה ונזיר דף י"ג:

ז׳

לפיכך אם נתכוון העכו"ם כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאף לא לשם גירות רק לשם מצוה ואף דעכו"ם לא נצטוה על זה ועי' בהך דמנחות ד' מ"ג ע"א דאין מוכרין טלית מצוייצת לעכו"ם משום גזירה ע"ש וגם י"ל דאם מל לשם מצוה אף לא לשם גירות מ"מ אם נתגייר אחר כך אין צריך להטיף דם ברית ועי' בהך דיבמות ד' מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקדושין ולא דמי להך דערבי מהול דשם המנהג אצלם כן ולא משום מצוה וגם יש לומר דעכו"ם מלו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נדרים פ"ט הכ"ב ע"ש ואף דר"י לא ס"ל זה כמבואר בע"ז ד' כ"ו י"ל דחשש שמא נימול לשם מורנא אבל אם נימול לשם מצוה אף דפטור א"צ לכשיתגייר להטיף ממנו דם ברית וגם נ"מ לשיטת רבינו דבני קטורה מצווה על מילה אם נתגיירו אם צריכין מילה או לא ועי' בהך דיבמות ד' ע"א ע"ב ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ה ה"ז דקטן אם שחטו עליו בראשון יצא וא"צ לעשות פסח שני אף אם הגדיל בינתים ע"ש וכן מוכח מן הירוש' דפסחים פ"ח ה"א ע"ש ועי' בס' ה"ג משמע דס"ל דלמ"ד קטן מוליד אם ילד בנים בקטנותו יצא ידי פו"ר וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דיבמות ד' ס"ב גבי עכו"ם שנתגייר והיו לו בנים בהיותו עכו"ם ע"ש וה"נ כן:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מילה פרק ג׳

א׳

ברכות מדרבנן. וגדולה המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ולמשה רבינו לא נתלה עליה אפילו שעה אחת אף על פי שהיו בדרך וכל מצות התורה נכרתו עליהן ג' בריתות ועל המילה נכרתו י"ג בריתות דוק ותשכח. ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות מילה פרק ג׳

א׳

מצוה על האב כו' לפיכך כו'. יראה מדברי רבינו פה מדקתני ברכה לאב מהטעם מפני שיש לו מצוה יתירא יתר על מצות שמצוין כל ישראל ולא מחלקין בין אם מל ביום שמיני או אח"כ מוכח כמ"ש בפ"א הלכה א':

ב׳

ואם היו שם עומדין. משמע דא"צ עשרה מ"מ היכא דאפשר בעשרה עבדינן לה בעשרה כמבואר בש"ע סי' רס"ה. כתב בשה"ג נוהגין לעמוד מפני הנושא התינוק לברית מילה מטעם שעוסק במצוה וכמו שאמרו בפ"ג דבכורים כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים לפניהם, עיין כנה"ג:

ה׳

והמל אדם גדול. אבל קטן א"צ לכסות ערותו כיון דלתקוני המילה קאתי לא קרי' ביה לא יראה בך ערות דבר שאין קדושה כקדושת המילה. ויש עוד טעם דערות קטן אינה נקרא ערוה ועיין מ"ש רבינו בפ"ג מה' ק"ש ודו"ק ועיין בכנה"ג יו"ד סימן רס"ה אות כ"א:

ו׳

וכן אנדרוגינוס א"מ. עי' ב"ח סימן רס"ה שהאריך הרבה ועיין מה שאכתוב בס"ד בפ"ב מהלכות שופר הלכה ב':

ט׳

בא וראה כמה חמורה מילה כו'. ואמרינן בגמרא שבת דף ק"ל תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כו' עדיין עושין אותה בשמחה. והטעם לזה נראה עפ"י מה שיש לדקדק במה שאמר לו השי"ת לאברהם אבינו ע"ה ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם ומלת אתה דכתיב שנית הוא שפת יתר ונראה ליישב. ומקודם נבאר מקראי קודש ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות וגו'. ויש להרגיש מה פחד עלה על לבם הלא ראו מעשה ה' וגבורתו והלא כבר שמעו שני דברות ויצאה נשמתן והחזירן הקב"ה ע"י טל כמבואר במס' שבת פרק ר"ע ומה תשובה השיב להם משה (על) [אל] תיראו אם באמת יראו לנפשם. אבל הכונה נראה עפ"י מ"ש בעל עקרים על קרא ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דשורת הדין נותן שאם ח"ו אדם עובר עבירה שיהיה ענוש עונש נצחיי לעזוב המצוה שעבר על צווי של הקב"ה שהוא חי וקיים לנצח אבל השי"ת מתנהג עמנו במדת החסד ליתן השכר לפי ערך המצוה באין תכלית שכר הנצחיי והעונש לפי ערך המצווה שהוא בן אדם ובעל תכלית. והנה יש מקום לחלק בסברא עפ"י מ"ש הרי"ט גבי מורד במלכות העונש חמור אם שמע דבריו מפיו ולא אבה לשמוע כמו שאם שמע ע"י שליח ועבר עליהם. וא"כ העולה על הדעת שלכך אין העונש עונש נצחיי מפני שאנחנו לא שמענו התורה מפי הקב"ה בעצמו כ"א ע"י שליחו הנאמן משה רבינו ע"ה. וזה שעלה על דעתם מה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה כי אם גם ח"ו יקרה לפעמים שעוברים על התורה יהיה עכ"פ העונש בתכלית ולא יהי' נצחיי ואל ידבר עמנו ה' פן ח"ו אם אנחנו עוברים על דבריו אשר יצא מפיו יהיה עונש נצחי. וז"ש פן נמות פירוש עונש הנצחיי ויפה עלה מורך בלבבם והטיבו אשר דברו אלא דראה משה ע"ה דעתם וירד לעומק כונתם ושני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך אשר כבר שמעו מפיו לפי דעתם יהיה בזה עונש הנצחיי אם ח"ו יעברו עליהם. ומשה איש האלהים הוא ידע בנפשו חסד השי"ת דגם מה שישמעו מפיו אם ח"ו יעברו ג"כ לא יענישם עונש הנצחיי ואין לך דבר שהוא עומד בפני התשובה וזה שהשיב להם משה אל תיראו כי אלו הדברות אשר כבר שמעתם מפי השי"ת גם ע"ז לא יענוש אתכם עונש הנצחיי כי לא בעבור זה בא רק לתקוע בלבבכם אהבתו ויראתו כל הימים ולהראות אתכם כי לו הכח והגבורה בכל האותות אשר הראנו. ועפ"י דברינו יש מקום לפרש מה שאמרו במדרש רבה פרשה ויחל משה שמשה רבינו ע"ה התנצל בעד ישראל על עשיית העגל ואמר לי צוית שאמר לשון יחיד אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך. ובאמת הדבר תמוה מאוד הא גם בני נח נצטוו על שני דברות אלה והוא אחד משבע מצות כמבואר במס' סנהדרין והרב הגאון מ"ו הביא ממדרש זה ראיה לשיטת הסוברים דב"נ אינם מצוים על השיתוף וגבי העגל עבדו בשיתוף כמ"ש בגמ' סנהדרין אלמלא וי"ו שבהעלוך לא נשתייר שריד ופליט. ולי נראה דאין כונת משה בזה שהשי"ת לו לבד צוה את הדברות האלה א"כ מה זה שהשי"ת צוה להם לפרוש שלשה ימים להיות נכונים ונראה אליהם בקולות וברקים ובערפלי טוהר. אלא דמשה היה ירא שהשי"ת יענשם על עבדם את העגל עונש הנצחיי מפני שישמעו אותן הדברות מפיו מכבודו ובעצמו וע"ז אמר להם משה רבש"ע הלא דברת אלי בלשון יחיד אף כי גם המה שמעו אבל מפני שדברת בלשון יחיד הראית להם שלא יענשו עונש הנצחיי רק עונש הראוי למי שיעבור על צווי הנאמר להם ע"י שליח. וז"ש דוד המלך ע"ה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפני. פי' ראוים היה להם לעונשם עונש הנצחיי לולא משה בחירי עמד לפניו ואמרתי לו אנכי ה' אלהיך שיהיה נחשב לישראל כאילו שמעו מפי משה וזה גרם שלא לענוש עונש הנצחיי ובזה פירוש המדרש עולה כהוגן. ובזה כעס משה רבינו ע"ה על מחלוקת קרח שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו ויפול משה על פניו ופירש"י תש כחו שהיה סרחון רביעי והיינו כי כל העדה כולם קדושים ופירש"י כולם שמעו בהר סיני וא"כ ראוי להם עונש הנצחיי: ועתה בענין מצות מילה שאמר השי"ת בעצמו ובכבודו לאברהם אבינו ע"ה פא"פ לקיים מצוה זו בלתי ספק שהיה זריז מאוד לשמור מצות ה' ולעשות אותו בשמחה ובטוב לבב משא"כ אנחנו אנו לא שמענו כ"א ע"י שליח פן ח"ו נתרשל בדבר המצוה זו שלא לעשותה בשמחה ובחשקת לבב ובנפש חפיצה. וז"ש השי"ת לאברהם אבינו ע"ה והבטיחו ואמר ואתה את בריתי תשמור אתה ששמעת מפי בלתי ספק שתהי' זריז מאוד לעשות בשמחה אבל אני מבטיחך אתה וזרעך גם זרעך יהיה עושין הדבר בשמחה לדורות עולם ולהיות זהירים במצוה כמוך. וה' הטוב יחזק את לבבינו לשמור את כל מצותיו ואת כל חקותיו כל הימים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מילה פרק ג׳

ו׳

וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי. הגיע לידי ספר אגרות הרמ"ה. ושם מביא מה ששאלו חכמי לוניל על רבינו, הלא ספק תורה הוא וספק תורה מברכין עליו, דרק על ספק דרבנן אין מברכין, חוץ מן הדמאי אע"פ שספק תורה הוא מפני שרוב ע"ה מעשרין, והרמ"ה כתב דהך דבמה מדליקין היא ראיה ברורה ואין למעלה הימנה - אם עלה בדעתו שרבינו נעלם מעין קדשו הסוגיא הזאת בעת כתבו חבורו, חלילה, פוק חזי שכל הדברים שכתב בתשובתו לחכמי לוניל אתו היו גם בעת כתבו חיבורו, דמה שכתב בתשובה דראיה מהך דאמרינן בשמיני של חג בסוכה יתבינן ולא מברכינן והיינו דעל ספק דאורייתא אין אנו מברכין כתב כן בפרק ו' מהלכות סוכה, בזמן הזה שאנו עושין שני יו"ט כו' וביום כו' הראשון ואין מברכין לישב בסוכה, וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין אנו מברכין על הספק, ובפרק ג' מהלכות חנוכה כתב שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו, אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו, ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו, הרי הביא סוגיא דבמה מדליקין. ומה שהתמרמר על עיקר תשובתו, שם בדף כ"א, למה קרי סוכה ספק דאורייתא, מפני שעיקר המצוה מן התורה, והלא קדושת יו"ט גם היא ודאית מן התורה, אלא שנסתפק לנו אם הוי יו"ט או לא, וכן דמאי, המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות האלו חייב במעשר כו' ולטעמיה דהאי צ"מ מאי חזי דיליף מסוכה לילוף מיו"ט, דהא תרווייהו חד טעמא נינהו ואורייתא דקא מרתחא ביה ברבינו רמ"ה, גרמא לקולמסו לטעות דביו"ט הא קאמר טעמא כי היכי דלא לזלזולי ביה, ודאי כונתו על דמאי, ולרבא דאי לאו דרובה מעשרין, הוה מברכין עליו ונילוף מדמאי, ואם כן על כל ספק דאורייתא לבעי ברוכי, כן כוונתו. ומה שצוח מדמאי אמאי קרי ליה ספיקא, הנה לא קשה למי שמעיין בספרי רבינו, כי דעתו בהלכות מעשר כי הלוקח פירות שנמרחו אצל המוכר, פטור ממעשר דבר תורה ואם כן אין זה רק ספק דרבנן שמא לא נתעשרו וחייבין דרבנן כדין כל לקוח. והר"ש משאנץ בדף קי"ד ביאר דיו"ט שני הוי ספק דרבנן משום דאינו אלא מנהג ואנן הא בקיאין בקביעא דירחא, נראה דהבין דקושית הגמרא והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה, הוא לדידן דבקיאין בקביעא דירחא ורק משום מנהג, ואחרי הסליחה מגדולת חכמתו אם הוי רק לדידן לק"מ. דגם בזה אנן בתר אבהתון גרירא וכמו דבזמן שהיו מעברין עפ"י הראיה, היו מברכין בני גולה מספיקא, כן גם אנן בעינן ברוכי ונוהגין בברכה כוותיהו וז"פ, רק דכוונת הגמרא בעת שהיו מעברין ע"פ הראיה [דבימי אביי ורבא היו עוד מעברין] היו מקומות שמגיעות להם שלוחי ניסן ולא תשרי, והיו עושין גם בתשרי ב' ימים, וכן שבועות היה ידוע לכל בני גולה דפעמים בה' כו' ורק משום גזירה עשאוהו ב' ימים, [כמו"ש רבינו בקה"ח פרק ד' הלכה י"ב] א"כ אין זה ספק תורה, רק חכמים תקנו מתורת שאל זקניך ויגידו לך, אך שתקנתם אינו רק משום ספק, ואם כן שפיר קאמר רבינו בתשובתו, שכל ספק תורה אין מברכין עליו, רק מה שאנו מצווין לעשותו מתקנת חכמים, ע"ז שקיל וטרי בפרק במה מדליקין שכל ספק תורה לא תקנוהו חכמים מאומה דהתורה הוא דחייבה רק אנן בעינן לאפוקי מספיקא כדין כל ספק תורה להחמיר, ולכן לא בעי כלל ברוכי, כיון דאינו רק ספק וחכמים לא דברו ע"ז מאומה, דלא שייך וצונו, שמא לא צונו, ולא שייך ע"ז לאמור כפירוש רבינו בפרק י"א מהלכות ברכות [נמצא ענין הדברים והצען כך הוא ובמצותיו שצוה בהן לשמוע אלו שצוונו להדליק נר של חנוכה] דהחכמים לא ציוו אותנו כלל ע"ז רק על יו"ט שני שתקנו חכמים לא מצד הספק רק להנך היודעים ודאי שהוא אינו יו"ט בכ"ז צוותה התורה לשמוע לחכמים המתקנים לעשות יו"ט שני דבעי ברוכי, בזה שקיל וטרי, וכן דמאי דמן הדין אין אנו צריכין לעשרו בלבד, או משום דרוב ע"ה מעשרין או משום דהוי ספק לקוח וספיקא דרבנן לקולא דמאן שוינהו במעשר לעמי הארץ לחשודין, רבנן, שיוחנן כהן גדול ראה בזמנו שחשודים הן, ומן אז והלאה מי חיפש בכל גבולות ישראל והוא דבר הנעשה רק מתקנת חכמים שאמרו להפריש דמאי, ועשו עמי הארץ לחשודים שאם היה ספק כדין כל ספק דאורייתא, הלא לא היו מזמנין עליו ולא מערבין בו כמו ספק ערלה ונבילה, ותו הוי בכלל שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך, ושקיל וטרי עליו בגמרא אמאי אין מברכין עליו כמו על מקרא מגילה שאנחנו מצווים לשמוע לקול ב"ד הגדול ולזקני האומה ופריך הגמרא ספק דדבריהם היינו מה שתקנו חכמים משום להנצל מן הספק והיינו שעיקר ושורש תקנתם סיבתו הספק, משא"כ במקרא מגילה, ובא רבא וחידש לנו דאפילו מה שתקנו מפני הספק בכ"ז היו מברכין ע"ז, רק דמעשר גריע מינה טובא שאף בימי המתקן הראשון היו רוב ע"ה מעשרים, וכן איתא בירושלמי פרק שלשה שאכלו בשעה שגזרו על הדמאי היו רוב ע"ה מעשרים, ומעיקרא לא היה התקנה, רק שבכלל המון תבואות הנלקחים מע"ה לא יאכל טבל, אבל על כל אחד בפרט אנו דנין שאינו טבל והוא היתר ודו"ק. ולכן ספק שמיני דהוא ספק דבר תורה וחכמים לא תקנו זה מאומה רק בני גולה מספיקא היו יושבין בסוכה בשמיני ולא היו מברכין כמו שביארנו. ואם תאמר דא"כ יום תשיעי דסוכות לא נברך משום דרבנן לא דברו ולא תקנו עליו מאומה, זה הבל, דיו"ט שני של פסח ושבועות לבעי ברוכי, ודסוכות לא! אבל ישיבת סוכה לא הי' רק במקום שלא היו שלוחין מגיעין ומצד הספק. ולפי שלתשובת רבינו אין נפ"מ לדינא בין אביי ורבא דהיכן מצאנו תק"ח ע"צ ספק, לכן בהלכות חנוכה פסק כאביי דמסתברא טעמיה - ומה שהביא הר"ש ראיה מהך דכוי אין זה כלום, דאמר מדמכסין ביו"ט מסתמא מתורת ודאי היא ובעי ברוכי וחלבו מותר, ובעיטור בהלכות כסוי ראיתי דמחמת זה לא מברכין בכוי דלא ניתן להתיר את חלבו מדמברכין ונכון. והך דספק קרא ק"ש תירץ הפר"ח בטוב דהחיוב ודאי, יעו"ש ודו"ק והארכתי בכ"ז מפני חיבת הקודש, קדוש ד', רבינו ז"ל וביתר השגות הרמ"ה הארכתי במ"א. הריב"ש בתשובה סימן שפ"ד כתב וז"ל, אלא ודאי כל שלפניו שתי מצוות שהן ממין אחד כו' אף אם יהיו גופין מוחלקין כו' ומכל זה אין ראיה דתפילין של יד ושל ראש וכיו"ב עוד מצוות הלא כולהו על קרקפתא דגברא מונח, שהאדם מצווה ללבוש התפילין של יד ושל ראש, אבל לא המצוה על עצם התפילין שיהיו מלובשין על האדם, רק האדם צריך ללבוש התפילין, ומה יועיל שהן גופין מוחלקין, וכן בשחיטה אטו המצוה שיהיו נשחטין רק האדם שוחט הרבה כאחד ועסוק בשחיטה, אבל במילה שמוטל למול כל תינוק בפני עצמו וכל תינוק צריך להיות נימול בפני עצמו אימור דמברך לכל אחד בפני עצמו וז"פ. אמנם מקדשים איכא למילף. עוד כתב שם, אעפ"י שאי אפשר להפרישם יחד שהרי אסור להקדים, כו' וע"כ יש לו להקדים התרומה לפי שאי אפשר לצמצם, עכ"ל. אי מהא לא אריא, דיכול להפריש תרומה ומעשר כאחד בקריאת שם ולאמר תרומת ומעשר כלכלה זו בחברתה ועל קריאת שם מברך ואפילו על מחשבה לחודיה, כמוש"כ הרא"ש במסכת עו"ג פרק רבי ישמעאל סימן ט' על הא דפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה כו' ולא משני בדלא בירך על ההפרשה כו' הרי דעל ההפרשה בקריאת שם צריך לברך [ומהמשיב בשו"ת רע"ק סימן כ"ט נעלם זה יעו"ש]. אולם באמת אם מפריש תרומה ומעשר כאחד עובר בעשה דצריך להיות ראשית וכמו דמפורש בירושלמי בדמאי שם אם מפריש מעשר ראשון ושני כאחד, עיין פרק בתרא דדמאי בירושלמי ופירשו הר"ש ותוספות בתמורה דף ד', ולאו משום דא"א לצמצם. עוד שם. בענין ביעור חמץ כו' שהיא דומה לזו שכמו שיש לו לבדוק כל רשותו כן יש לו להמול כל זכר באנשי ביתו כו' עיי"ש, ואינו דומה, דתמן הבדיקה משום לא יראה ואם יהיה לו כזית חמץ בבית אחד הרי עדיין לא גמר מצותו וכאילו לא בדק כלל דמיא והוי מצוה אחת, אבל כאן בתינוק אחד הנימול יצא ידי חובתו ובו נעשה המצוה אף אם לא מל את השני, אבל בבדיקה צריך לבדוק רשותו מחמץ וכל רשותו אף אם יש לו אלף בתים הוי מצוה אחת. עוד שם. ועוד יש להביא ראיה מברכת התורה כו'. ונפלא מדוע לא הביא הך דיומא פרק בא לו, וניתו אחרינא ונקרי כו' משום ברכה שאינה צריכה, ובמרדכי הביא מזה הגמרא לענין מל שני תינוקות שצריך לברך על כל אחד, יעוין פרק כסוי הדם ובאור זרוע הלכות כסוי יעו"ש, ובעיטור כתב דשני פרשיות הן ואינן דומות זל"ז, כשחיטת בהמות יעו"ש, סוף דבר אין ראיותיו מכריחות במילת שתי תינוקות שכל אחד מצוה להיות נימול והן גופין מוחלקין, וכי מל חד תינוק בזה התינוק נגמר המצוה, ואין מכוון התורה שכל זכריו יהיו נימולים וכמו באופן שצריך לעשות פסח אז כל זמן שלא מל כל זכריו אינו עושה פסח וזה דומה לבדיקת חמץ בכל הבתים שיש לו שכתב לעיל. אבל כשהמכוון הוא שכל תינוק יהא נימול בזה אינם מכריעים דברי רבינו, אמנם מי יבוא אחרי המלך וכן פסק בשו"ע, ועיין תשב"ץ ח"ב סימן מ"ב שפסק כן ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות מילה פרק ג׳

ח׳

וכל ישראל המיפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אע"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב. הכ"מ הראה מקורו למתניתין דאבות. אך אין זה מספיק לכל דברי רבינו. דשם לא נזכר דמשך ערלתו אין לו חלק לעוה"ב וגדולה מזו הקשה בס' מעשה רוקח דרבינו סותר דברי עצמו שכתב בהל' תרומות דמשוך מותר לאכול תרומה מן התורה ואין אסור אלא מדברי סופרים מפני שנראה כאינו מהול ואיך כתב כאן שאין לו חלק לעוה"ב דמשמע דמה"ת הוא כאינו מהול. וכבר כתבתי בזה לעיל ובפ"ג דתשובה דמשכחת לה משוך מה"ת כגון שנולד מהול ולא נמהל מעולם ואח"כ משך ערלתו. ובהכי איירי רבינו כאן. ומקור לזה מבואר בירושלמי פ"א דפאה ופרק חלק דמושך לו ערלה אין לו חלק לעוה"ב. ועפ"ז יש ליישב ג"כ מ"ש הראנ"ח דמילה הוה נמי שב ואל תעשה דמי שהוא מצווה על המילה מצווה ג"כ שלא ימשוך ערלתו והקשה עליו המל"מ בהל' מלכים פ"י דזה שמשוך צריך לחזור ולמול אינו אלא מדרבנן. ולפי מ"ש אתי שפיר ולק"מ דדוקא בשכבר מל ואח"כ משך ערלתו א"צ לחזור ולמול פעם ב' מה"ת אבל אם לא נימול ולא קיים מצות מילה מעולם מה"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מילה ג׳, מתוך הלכות מילה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מילה כל הרמב״ם