ט״ו
ויראה לי ששערו עד שיש בראשן שיער. א"א כדברי הגאונים הוא העיקר:
רמב״ם - הלכות מקואות · פרק ב׳
ספר טהרה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מקואות · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵלוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם. לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן. וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה. וְהַדָּם יָבֵשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ. וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. וּבָצֵק אוֹ טִיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן. וְהַמִּלְמוּלִין שֶׁעַל הַגּוּף. וְטִיט הַיָּוֵן וְטִיט הַיּוֹצְרִים וְטִיט שֶׁל דְּרָכִים הַנִּמְצָא שָׁם תָּמִיד אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט כְּשֶׁהוּא לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי נִמְחָה בְּמַיִם וּכְשֶׁהוּא יָבֵשׁ חוֹצֵץ:
הלכה ב׳
הַדְּבַשׁ. וְהַדְּיוֹ. וְהֶחָלָב. וְהַדָּם. וּשְׂרַף הַתּוּת. וְהַתְּאֵנָה. וְהַשִּׁקְמָה. וְהֶחָרוּב. יְבֵשִׁין חוֹצְצִין לַחִין אֵינָן חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִין בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין חוֹצְצִין. וְדָם שֶׁנִּסְרַךְ בַּבָּשָׂר אֲפִלּוּ לַח חוֹצֵץ. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים חוֹצְצִין:
הלכה ג׳
בֵּית הַסְּתָרִים בְּאִשָּׁה חוֹצֵץ עַד שֶׁתָּדִיחַ תְּחִלָּה. שֶׁהַזֵּעָה שָׁם תָּמִיד וְהֶאָבָק מִתְקַבֵּץ וְחוֹצֵץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְשׂוּאָה. אֲבָל בִּפְנוּיָה הוֹאִיל וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת אֵינוֹ חוֹצֵץ:
הלכה ד׳
הָאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְהַקַּשְׂקַשִּׂין שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר. וְהַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַקַּטְלָיוֹת וְהַטַּבָּעוֹת. בִּזְמַן שֶׁהֵן חֲזָקִים וּדְבוּקִים בַּבָּשָׂר חוֹצְצִים. רָפִים אֵינָם חוֹצְצִין:
הלכה ה׳
חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרוֹת הַנָּשִׁים בְּרָאשֵׁיהֶן לְנוֹי חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁמַּבְדִּילִין בֵּין הַגּוּף וּבֵין הַמַּיִם. אֲבָל חוּטֵי שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רָפִין:
הלכה ו׳
חוּטִין שֶׁבַּצַּוָּאר אֵינָן חוֹצְצִין אֲפִלּוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן. אֲבָל חֲבָקִים שֶׁבַּצַּוָּאר כְּגוֹן קַטְלָיוֹת וַעֲנָקִים חוֹצְצִין לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר:
הלכה ז׳
שֵׂעָר שֶׁעַל הַלֵּב שֶׁנִּתְקַשֵּׁר וְנַעֲשָׂה קִלְקִין. וְכֵן קִלְקֵי הַזָּקָן חוֹצְצִין:
הלכה ח׳
חֵץ הַתָּחוּב בְּאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה חוֹצֵץ. וּבַזְּמַן שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֵץ טָמֵא. וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע טַבַּעַת טָמֵא וְטָבַל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הֱקִיאָהּ אַחַר שֶׁטָּבַל נִטְמָא בְּמַגָּעָהּ שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַבְּלוּעִים בְּגוּף הַחַי לֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִתְטַמְּאִין. נִכְנְסוּ צְרוֹרוֹת וְקֵיסָמִין בְּסִדְקֵי רַגְלָיו מִלְּמַטָּה חוֹצְצִין:
הלכה ט׳
אִסְפְּלָנִית מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל בֵּית הַסְּתָרִים חוֹצְצִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן הַמַּיִם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין וְלֹא יְהֵא בָּהֶן דָּבָר חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה בּוֹ שְׂעָרָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם חוּץ לַמַּכָּה וְרֹאשָׁהּ מֻדְבָּק לַמַּכָּה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת רֹאשָׁם מֻדְבָּק בְּטִיט אוֹ בְּצוֹאָה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַטָּה וּנְקָבָן וְהוֹצִיאָן בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַעְלָה הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין:
הלכה י׳
לֹא יִטְבּל אָדָם בֶּעָפָר שֶׁעַל רַגְלָיו וְאִם טָבַל אֵינוֹ חוֹצֵץ:
הלכה י״א
הָאוֹחֵז בְּאָדָם וּבְכֵלִים וְהִטְבִּילָן הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁרִפָּה יָדָיו עַד שֶׁבָּאוּ בָּהֶן הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יַרְפֶּה. וְאִם הֵדִיחַ יָדָיו בַּמַּיִם עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה:
הלכה י״ב
הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרָהּ וְטָבְלָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שֶׁמָּא הָיָה טִיט בְּרַגְלֵי הַתִּינוֹק אוֹ בְּיָדָיו וְנִדְבַּק בְּאִמּוֹ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְחָצַץ וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל:
הלכה י״ג
נִדָּה שֶׁנָּתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ אוֹ שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ אוֹ שֶׁקָּרְצָה בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ אוֹ שֶׁנִּמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִים. נָתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה טָהֲרָה מִטֻּמְאַת הַנִּדָּה וַהֲרֵי הִיא טְמֵאָה עַל גַּב רֻקָּה וְנִמְצֵאת רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּרֹק הַנִּדָּה. וְכֵן הַדִּין בְּזָב:
הלכה י״ד
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין בְּאָדָם. קִלְקֵי הָרֹאשׁ וּבֵית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְּתָרִים שֶׁבָּאִישׁ. וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן. וְגֶלֶד שֶׁהֶעֶלְתָה הַמַּכָּה. וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן. וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת. וּכְשׁוּת הַקָּטָן וְהוּא הַשֵּׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חוֹצְצִין:
הלכה ט״ו
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִין כְּאַחַת קֶשֶׁר אֶחָד אֵינָן חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. וּשְׂעָרָה אַחַת שֶׁנִּקְשְׁרָה חוֹצֶצֶת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מַקְפִּיד עָלֶיהָ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ עָלְתָה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁתִּהְיֶה רֹב שְׂעָרוֹ קָשׁוּר נִימָא נִימָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ הוּא חָשׁוּב לְעִנְיַן טְבִילָה וְאֵינוֹ כְּגוּף בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר רֹב הַשֵּׂעָר אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁכָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ קָשׁוּר נִימָא נִימָא אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אֶלָּא אִם כֵּן נִצְטָרֵף לְחוֹצֵץ אַחֵר עַל גּוּפוֹ וְנִמְצָא הַכּל רֹב גּוּפוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד הַנִּדָּה וְאֶחָד שְׁאָר הַטְּמֵאִין שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשָׁן שֵׂעָר:
הלכה ט״ז
תַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹפֶפֶת אֶת שְׂעָרָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל. וְאִם אֶפְשָׁר לָהּ לָחֹף בַּלַּיְלָה וְלִטְבּל מִיָּד תֵּכֶף לַחֲפִיפָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ מִפְּנֵי הַחלִי חוֹפֶפֶת אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְטוֹבֶלֶת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
הלכה י״ז
טָבְלָה וְעָלְתָה וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ אִם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה אֵינָהּ צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה אֶלָּא חוֹזֶרֶת וְטוֹבֶלֶת מִיָּד בִּלְבַד. וְאִם לָאו צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה וְלִטְבֹּל:
הלכה י״ח
לֹא תָּחֹף אִשָּׁה בְּנֶתֶר מִפְּנֵי שֶׁמְּקַטֵּף אֶת הַשֵּׂעָר. וְלֹא בְּאֹהֶל מִפְּנֵי שֶׁמַּסְרִיךְ אֶת הַשֵּׂעָר. אֶלָּא בְּחַמִּין וַאֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַחַמִּין מְיַשְּׁרִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְסַלְסְלִין אוֹתוֹ. אֲבָל הַצּוֹנְנִין מְקַלְקְלִין וּמְקַבְּצִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמִתְקַשֵּׁר:
הלכה י״ט
נִדָּה שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ וְטָבְלָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה מִפְּנֵי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל יָדֶיהָ:
הלכה כ׳
שָׂרְטָה בִּבְשָׂרָהּ וְהוֹצִיא דָּם וְטָבְלָה. בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵין מְקוֹם הַשְּׂרִיטוֹת חוֹצֵץ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם נִקְפֶּה שָׁם כְּגֶלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְכֵן לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן אִם הָיָה יָבֵשׁ וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק חוֹצֵץ בְּנִדָּה:
הלכה כ״א
כֹּחַל שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ. שֶׁעַל גַּב הָעַיִן חוֹצֵץ. וְאִם הָיוּ עֵינֶיהָ פּוֹרְחוֹת אַף עַל גַּבֵּי הָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ:
הלכה כ״ב
פָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר אוֹ עִצַּמְתָּן בְּיוֹתֵר לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן טָהֳרוֹת. אֲבָל לְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ שֶׂרֶט יָשָׁן אוֹ שֶׁהָיָה עַל גַּב עֵינָהּ כֹּחַל. וּבֵין פָּתְחָה עֵינֶיהָ אוֹ עִצַּמְתָּן הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן חוֹצְצִין אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן וּלְעִנְיַן טָהֳרוֹת גָּזְרוּ לְעִנְיַן בִּיאָה לֹא גָּזְרוּ. וְכָל הַחוֹצֵץ בְּנִדָּה לְטָהֳרוֹת חוֹצֵץ בִּשְׁאָר הַטְּמֵאִין לְעִנְיַן טָהֳרוֹת. וְחוֹצֵץ בְּגֵר בִּשְׁעַת טְבִילָה:
הלכה כ״ג
מִי שֶׁטָּבַל וְעָלָה וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר יוֹדֵעַ אֲנִי בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה זֶה עָלַי קֹדֶם הַטְּבִילָה הוֹאִיל וְהֻחְזַק טָמֵא הַעֲמֵד טָמֵא עַל טֻמְאָתוֹ עַד שֶׁתֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁטָּהַר:
השגות הראב"ד · הלכות מקואות פרק ב׳
י״ז
אם באותו היום שחפפה. א"א הא קי"ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ"ש הוא אינו כלום דאפילו לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן אלא אם כן סמוך לחפיפה טבלה:
כ׳
מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה. א"א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ ועוד ג' ימים למה הלא דבר הנראה לעינים הוא אם הגליד אם לא הגליד שלא אמרו במחט ג' ימים אלא לפי שאינו נראה לעינים ואין הדבר ברור אלא עד ג' ימים אבל כאן שנראה הולכין אחר הראייה ואולי למד שריטות מריבדא דכוסילתא דאמרי עד תלתא יומי לא חייצי וכו' ומאן לימא לן שהשריטות דומה לריבדא שמושך הדם וכל ג' ימים שופע דם אבל שריטה אחרת בתוך ג' ימים מגליד וחוצץ ודוקא חוץ למכה אבל ע"ג מכה אינו מקפיד:
כ״ב
וחוצץ בגר בשעת טבילה. א"א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות:
נחלת הכלל · ToratEmet
קרית ספר · הלכות מקואות פרק ב׳
א׳
דברים החוצצין באדם ובכלים אינם אלא ברוב הגוף מדאוריתא ובמקפיד כדאמרינן דכיון דכתיב כל בשרו רובו ככולו וכשאינו מקפיד שיהיה בו דבר החוצץ או לא הוי נמי כבשרו ולא הויא חציצה מדאוריתא כדאמרינן רובו המקפיד ואף על גב דבעינן ראוי לביאת מים מדאוריתא בבית הסתרים כדילפינן לעיל אף על גב דהוי מיעוטו המקפיד איפשר דבית הסתרים כקרצה שפתותיה דאינו ראוי ליכנס מים בפיה הויא חציצה טפי שמכוונת לקרוץ ושלא יכנסו המים וכדתנן פרק ח' כאלו לא טבלה ממעוטו המקפיד שלא היה רוצה בקיומו אי נמי שרוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון אי נמי איפשר דהא דבעינן בית הסתרים ראוי לביאת מים מדאוריתא היינו כשיש דבר חוצץ בגופו ובהאי חציצה דבית הסתרים מצטרף לרוב ואין חציצה בשיער אא"כ היה רוב שערו כל (טמא) [נימא] קשורה בפני עצמה לדעת הגאונים ז"ל ולדעת הרב ז"ל אפילו כל שערותיו קשורות אחד אחד לא הויא חציצה אלא א"כ מצטרף לדבר אחר החוצץ בגופו והוי רוב ואם הוא מקפיד הוי דאוריתא וכדאמרינן ושער דאית ביה חציצה ילפינן לה פרקא קמא דעירובין דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שיער וכי אתאי הלכתא דאמרינן חציצין הלכה למשה מסיני היינו לרובו ולמיעוטו למקפיד ושאינו מקפיד דגלי אקרא דחציצת בשר ושיער לא הויא אלא ברובו המקפיד וכדאמרינן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מקואות פרק ב׳
ח׳
חץ התחוב באדם כו'. תוספתא מקואות פ"ח אבל בשל עץ אינו חוצץ, לפי גירסת הגר"א. ונראה פירושו דאם החץ של מתכיות נטמא מהאדם במגעו או כשהחץ טמא ואם יגע בו בידיו יפסול את ידיו ויהיו מסואבות ויפסולו תרומה לכן בנראה חוצץ, אבל בשל עץ כיון דהוי פשוטי כלי עץ ואינו נטמא לכן אינו חוצץ דאינו חושש להסירו, וכן משמע דכאן בחץ הנטמא מיירי דמסיק דאם אינו נראה טובל ואוכל בתרומה היינו אע"ג דהחץ הטמא בלוע בו אוכל בתרומה. אמנם הר"ש גורס דבעץ חוצץ יעו"ש וטעמו דבמתכת ההסרה סכנה יעו"ש ואכמ"ל: וכן מי שבלע טבעת כו' במגעה. נ"ב שכלי טמא מת אינו מטמא במשא לשיטת רבינו. ומש"כ רבינו שכבר ביארנו הוא בהלכות טומאת מת פ"כ יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מקואות ב׳, מתוך הלכות מקואות שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל