רמב״ם - הלכות מקואות · פרק א׳

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מקואות · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל הַטְּמֵאִין בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ טֻמְאָה חֲמוּרָה שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן אֵין לָהֶן טָהֳרָה אֶלָּא בִּטְבִילָה בְּמַיִם הַנִּקְוִין בְּקַרְקַע:
הלכה ב׳
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה רְחִיצַת בָּשָׂר וְכִבּוּס בְּגָדִים מִן הַטֻּמְאָה אֵינוֹ אֶלָּא טְבִילַת כָּל הַגּוּף בְּמִקְוֶה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָב (ויקרא טו יא) "וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם" כְּלוֹמַר שֶׁיִּטְבֹּל כָּל גּוּפוֹ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַטְּמֵאִין שֶׁאִם טָבַל כֻּלּוֹ חוּץ מֵרֹאשׁ אֶצְבַּע הַקְּטַנָּה עֲדַיִן הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יא לב) "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" בִּנְיַן אָב לְכָל הַטְּמֵאִים שֶׁיָּבוֹאוּ בַּמַּיִם:
הלכה ג׳
כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ יֵשׁ לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי זְכוּכִית וְכֵן הַמַּפָּץ. כְּלִי חֶרֶס נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא יא לג) "וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ "וְאֵין לוֹ טָהֳרָה אֶלָּא שְׁבִירָה. אֲפִלּוּ חִבְּרוֹ בְּקַרְקַע וַאֲפִלּוּ קְבָעוֹ בְּמַסְמֵר וַאֲפִלּוּ מִלְּאָהוּ סִיד אוֹ גְּפָסִים הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה עַד שֶׁיִּשָּׁבֵר. וּכְלֵי זְכוּכִית כִּכְלֵי חֶרֶס עֲשָׂאוּם בְּדָבָר זֶה:
הלכה ד׳
הַמַּפָּץ אֵינוֹ בִּכְלַל הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים שְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל אֵינוֹ מִכְּלַל כְּלֵי עֵץ הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְהוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לְמִשְׁכָּב נִתְרַבָּה לְטֻמְאַת מִדְרָס בִּלְבַד דִּין תּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁאֵין לוֹ טֻמְאָה וְטָהֲרָה בְּפֵרוּשׁ וְנִתְרַבָּה לַטֻּמְאָה לֹא יִתְרַבֶּה לְטַהֵר בְּמִקְוֶה שֶׁאֵין מִתְטַהֵר בְּמִקְוֶה אֶלָּא הַכֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאֵין לַמַּפָּץ טָהֳרָה אֶלָּא קְרִיעָתוֹ עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּחוֹת מִשִּׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים:
הלכה ה׳
הַזָּב אֵין לוֹ טָהֳרָה אֶלָּא בְּמַעְיָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא טו יג) "בְּמַיִם חַיִּים" אֲבָל הַזָּבָה וּשְׁאָר הַטְּמֵאִין בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טוֹבְלִין אַף בְּמִקְוֶה:
הלכה ו׳
כָּל חַיָּבֵי טְבִילוֹת טְבִילָתָן בַּיּוֹם חוּץ מִנִּדָּה וְיוֹלֶדֶת שֶׁטְּבִילָתָן בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה. וּבַעַל קֶרִי טוֹבֵל וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג יב) "וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם" מְלַמֵּד שֶׁטּוֹבֵל וְהוֹלֵךְ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה עַד הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ:
הלכה ז׳
כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ שֶׁיִּטְבֹּל כָּל גּוּפוֹ כְּשֶׁהוּא עָרוּם בְּבַת אַחַת. וְאִם הָיָה בַּעַל שֵׂעָר יַטְבִּיל כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּגוּפוֹ דִּין תּוֹרָה. וְכָל הַטְּמֵאִין שֶׁטָּבְלוּ בְּבִגְדֵיהֶן עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְכֵן הַנִּדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ:
הלכה ח׳
כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִטְבִילָה וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן עָלְתָה לוֹ טְבִילָה לְחֻלִּין. אֲפִלּוּ נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ יָרְדָה לְהָקֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. אֲבָל לִתְרוּמָה וּלְקָדָשִׁים אֵינָהּ טְהוֹרָה עַד שֶׁתִּטְבֹּל בְּכַוָּנָה:
הלכה ט׳
הַכּוֹפֵת יָדָיו וְרַגְלָיו וְיָשַׁב לוֹ בְּאַמַּת הַמַּיִם אִם נִכְנְסוּ מַיִם דֶּרֶךְ כֻּלּוֹ טָהוֹר. הַקּוֹפֵץ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהַטּוֹבֵל פַּעֲמַיִם בַּמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כְּבשׁ יָדְךָ עָלַי בַּמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה:
הלכה י׳
בֵּית הַסְּתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִים אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו יא) "וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם" אֵיבָרִים הַנִּרְאִים בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִהְיוֹת רְאוּיִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מְדִיחָה בֵּין קְמָטֶיהָ בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל. וְהָאִשָּׁה טוֹבֶלֶת כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָהּ כְּאוֹרֶגֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ:
הלכה י״א
אִשָּׁה אֵינָהּ טוֹבֶלֶת בַּנָּמֵל מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֶּשֶׁת מִבְּנֵי הָעִיר וְאֵינָהּ טוֹבֶלֶת כַּהֹגֶן. וְאִם הִקִּיף לָהּ מַפָּץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַצְנִיעָהּ טוֹבֶלֶת בַּנָּמֵל. וְלֹא תִּטְבֹּל עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס אוֹ סַל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּפַחֶדֶת וְלֹא תַּעֲלֶה לָהּ טְבִילָה:
הלכה י״ב
אֶחָד הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים לֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַמַּיִם. וְאִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַמַּיִם כְּגוֹן שֶׁהָיָה בָּצֵק אוֹ טִיט מֻדְבָּק עַל בְּשַׂר הָאָדָם אוֹ עַל גּוּף הַכְּלִי הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה וְלֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה. דְּבַר תּוֹרָה אִם הָיָה דָּבָר הַחוֹצֵץ חוֹפֶה אֶת רֹב הָאָדָם אוֹ רֹב הַכְּלִי לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עָלָיו וְרוֹצֶה לְהַעֲבִירוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו וְלֹא שָׂם אוֹתוֹ עַל לֵב בֵּין עָבַר בֵּין לֹא עָבַר אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה חוֹפֶה מִעוּטוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עָלָיו. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל דָּבָר הַחוֹצֵץ אִם הָיָה מַקְפִּיד עָלָיו לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל מִעוּטוֹ גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֻבּוֹ. וְכָל דָּבָר הַחוֹצֵץ אִם הָיָה חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֻבּוֹ הַמַּקְפִּיד עָלָיו. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה עַל בְּשַׂר הָאָדָם אוֹ עַל גּוּף הַכְּלִי דָּבָר מִדְּבָרִים הַחוֹצְצִין כְּגוֹן בָּצֵק וְזֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ טִפָּה כְּחַרְדָּל וְהוּא מַקְפִּיד עָלָיו לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹפֶה רֹב הַכְּלִי אוֹ רֹב הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

השגות הראב"ד · הלכות מקואות פרק א׳

ד׳
אלא הכלים האמורים בתורה. א"א הרבה דברים ועדיין לא השלים שהכלים האמורים בתורה לא נתפרשו לענין משכב ומושב אלא כל הראוי למשכב מטמא במדרס ואם מטמא לא יטהר בטבילה כשאר טמאים והלא לא נאמרה שבירה אלא בכלי חרס אבל היה לו לומר שלא נתנה תורה טבילה בין למדרס בין לשאר טומאות אלא לכלים או לאריג שהרי בטומאת הזב כתיב וכל כלי עץ ישטף במים וכן במת בפרשת מדין וכן בשרצים ובכולן כלים כתיב הילכך פשוטי כלי העץ הראויים למדרסות ונתרבו לשאר טומאות מקל וחומר מפכים קטנים כיון שנתרבו לטומאה נתרבו לטהרה דון מינה ומינה אי נמי פשוטי כלי עץ הראויים למדרסות אין צריך להביאם מקל וחומר אלא מגופא דקרא דכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים אלמא מקבל טומאה כל שהוא כלי בטומאת הזב ואפילו במגעו מיהו מדכתיב בהדי משכב ומושב בעינן שיהא ראוי למדרס אבל מפץ שאינו כלי אתי מקל וחומר לטומאה אבל לטהרת מים לית ליה שאינו כלי שהרי למדרסות טהרתן במים שהרי הן בכלל וכל כלי עץ ישטף במים אבל מפץ שאינו כלי ולא בגד ולא מעשה עזים לא בא לכלל זה זה טעם העיקר:
ו׳
ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה. א"א וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים שאין טעונין ספירת שבעה נקיים שהרי אף בטומאת מת שנינו טבל את האזוב ביום והזה בלילה או שטבל בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום:
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות מקואות פרק א׳

א׳
מצות קפח לטבול כל טמא במי מקוה וכל הטמאים טומאה של תורה אין להם טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע וכל רחיצת בשר וכיבוס בגדים שבתורה אינו אלא טבילה במקוה דאיתקש כיבוס בגדים לרחיצה זימני טובא מה רחיצה טבילה אף כיבוס טבילה ודרשינן בתורת כהנים וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וכו' גבי זב מקיש כיבוס לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדים בנקיות הא למדנו שיש חציצה בכלי' ומדלא כתי' ורחץ בשרו ובגדיו במים חיים דרשינן בשרו במים חיים פרט לבגדיו שהם ככל הטמאים במי מקוה ובכלי מדין נמי כתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם וגו' ודרשינן מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה וזה שכתוב וידיו לא שטף במים היינו כל גופו כדתניא בת"כ מה תלמוד לומר ידיו יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מה ידיו בנראה אף כל בשרו דכתיב ורחץ בשרו במים בנראה פרט לבית הסתרים וה"ה לכל הטמאים כדכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים וכדאמרינן.
ג׳
כל הכלים יש להן טהרה במקוה כדילפינן וכלי חרס אין לו תקנה אלא שבירה כדכתיב גבי זב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים וגבי טומאת שרץ נמי כתיב וכל כלי חרש וגו' ואותו תשבורו לימד שאין לו טהרה במקוה וכלי זכוכית טומאתן מדרבנן שמונים שנה קודם שחרב הבית כדאיתא פרקא קמא דשבת ומדרבנן נמי אין להם טהרה אלא שבירה ככלי חרש דתחלת ברייתן מן החול.
ד׳
מפץ אין לו טהרה במקוה כדאיתא פרק ר' עקיבא אי משום דאינו בכלל כלים הכתובים בתורה בטהרת מקוה דכתיב וכל כלי עץ ישטף במים ומפץ אינו בכלל אלו כפי' הראב"ד ז"ל אי משום דאין לו טומאה וטהרה בפירוש בתורה ולכך לא נתרבה לטהרת טבילה.
ה׳
הזב אין לו טהרה אלא במעיין כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וכדאיתא בתורת כהנים הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים אף על פי שטעון הזייה מים חיים קל וחומ' לשאר טמאים שאינם טעונים הזייה וזבה נמי לא כתיב בה מים חיים אלא וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר דהיינו מקוה בטהרת טומאת נדתה דאיתקש זיבה לטומא' כדכתיב כימי נדת דותה תטמא.
ו׳
כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדות כדילפינן מדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים וגו' וה"ה לזב וזבה אבל בנדה כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן תהיה בנדתה וטובלת בלילה וגבי יולדת זכר כתיב נמי שבעת ימים ויולדת נקבה שבועיים ואיתקש נמי לנדה וכדאמרינן פרק האשה בפסחים וכדכתיב פרק ד' מהלכות איסורי ביאה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו כדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש ישוב אל המחנה וכתיב ברישא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה וגו' והיה לפנות ערב וגו' והא דכתיב מקרה לילה דבר הכתוב בהווה דיום נמי ילפינן מדכתיב אשר לא יהיה טהור.
ז׳
כל הטובל צריך שיטבול כל גופו בבת אחת כדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מדלא כתיב וטמא עד הערב אלא ובא השמש דרשינן בת"כ מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת בשרו במים כולו כאחת ומשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחת ושערו היינו כגופו דכתיב בזב והנוגע בבשר הזב ודרשי' נגיעת שער שהוא כבשר וגבי מת נמי מרבינן טומאה בשיער כדכתב פרק קמא דהלכות טומאת מת ואין חציצה בטבילה לבוש בגדים.
ח׳
לא בעינן כוונה לטבילה לחולין אלא לתרומה וקדשים וכדתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים קתני אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מכוונה אף אדם דלא מיכוון וממאי דילמא וכו' ותניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות וכדאמרינן נמי פ"ב דחולין גבי זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רב נתן מכשיר וחכמים פוסלין דנהי דלא בעינן כוונה לשחיטה לחתיכה בעינן ולרבי נתן דלא בעינן כוונה אפי' לחתיכ' דכותא הכא אם נפלה מן הגשר שלא נתכוונה כלל לרחוץ הויא טבילה ולרבנן אם ירדה להקר ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים הוי כנתכוון לחתוך ושחט דכשרה ובשחיטה ילפינן דחולין לא בעו כוונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול כדכתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו מכלל דחולין לא בעו כוונה ולתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתכוין דומיא דשחיטת קדשים דבעו כוונה כדאמרינן.
י׳
בית הסתרים ובית הקמטין אינם צריכין שיבואו בהם המים דכתיב וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד ובפרק קמא דקידושין אמרינן לשון לענין טבילה כטמון דמי ואין צריך ביאת מים בתוך הפה כדכתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן ואף על פי כן צריכין להיות ראוין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ וכתבו שם בתוספתא דילפינן בטבילה דבעינן ראוי מדכתיב ורחץ את כל בשרו במים דמשמע אפילו בית הסתרים וכתיב וידיו לא שטף במים וגו' מה ידיו מאבראי וכו' למעוטי בית הסתרים וכיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות דלהכי מרבינן דבעינן ראוי לביאת מים כדרבי זירא כל הראוי לבילה וכו' וכדאמרי' נמי פרק תינוקת אשה טובלת דרך גדילתה כאורגת וכמניקת את בנה וכדתניא בתורת כהנים לענין נגעים לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כמוסק וכו' והאשה כאורגת וכו'.
י״ב
דבר תורה דבר חוצץ על רובו ומקפיד עליו חוצץ כדא' פרק קמא דעירובין ופרקא קמא דסוכה ורחץ את כל בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים והיינו ברובו כדאמרינן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מקואות פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מקואות א׳, מתוך הלכות מקואות שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל