רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ב׳

ספר טהרה · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ב׳
הלכה א׳
דַם נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ אֲבָל זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא לַח אֲבָל יָבֵשׁ יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ מְטַמֵּא. וְעַד כַּמָּה. אִם שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְחוֹזֵר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּלַח אִם הָיוּ הַמַּיִם פּוֹשְׁרִין בִּתְחִלָּתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן פּוֹשְׁרִין בְּסוֹפָן. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:
הלכה ב׳
פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָאַתּוּ נִדָּה הַמְּסִיטוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה לַח מְטַמֵּא מִפְּנֵי רֹק פִּיהָ:
הלכה ג׳
זָב שֶׁהִנִּיחַ פִּיו עַל פִּי הַכּוֹס וְנִמְלַךְ שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ הַמֵּסִיט אֶת הַכּוֹס טָהוֹר. שָׁתָה מִמֶּנּוּ הַזָּב כָּל שֶׁהוּא הַמְּסִיטוֹ טָמֵא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּי הַזָּב:
הלכה ד׳
זָב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הַפַּת וְאֶת הַבָּצָל הַמְּסִיטָן טָהוֹר. נָשַׁךְ אֶת הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן הַמְּסִיטָן טָמֵא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּי הַזָּב הַמִּתְעָרֵב בָּהֶן:
הלכה ה׳
קְלִפֵּי פּוֹלִין וּקְלִפֵּי תּוֹרְמוֹסִין שֶׁקְּצָצָן הָעַכּוּ"ם הַמְּסִיטָן טָמֵא שֶׁכָּל עַכּוּ"ם כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַקְּלִפִּין שֶׁבַּשְּׁוָקִין הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב:
הלכה ו׳
דָּם טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו הַכּל טָהוֹר. נִתְעָרֵב בְּדָם טָהוֹר וּבְיַיִן רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. וְכֵן רֹק טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם אִם הָיָה קָרוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם נִמְחָה בְּמַיִם אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו הַכּל טָהוֹר. נִתְעָרֵב בְּרֹק אַחֵר רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. וְכֵן מֵי רַגְלָיו שֶׁל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם אִם בָּטְלוּ מַרְאֵיהֶן הַכּל טָהוֹר וְאִם לָאו טָמֵא. נִתְעָרֵב בְּיַיִן אוֹ בְּמֵי רַגְלַיִם טְהוֹרִין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרְבוּ בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁל עַכּוּ"ם הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. כֵּיצַד. כְּלִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם מְטִילִין שָׁם מֵי רַגְלֵיהֶן אִם רֹב עַכּוּ"ם הַכּל טָמֵא וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל הַכּל טָהוֹר מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַכּל טָמֵא. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב מֵי רַגְלֵי עַכּוּ"ם זֶה בְּמֵי רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל זֶה הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב:
הלכה ז׳
שׁוֹאֲלִין [כְּלֵי] מֵי רַגְלַיִם מִכָּל מָקוֹם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שֶׁל נִדּוֹת הֵן שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְכַנֵּס אֶת מֵי רַגְלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת:
הלכה ח׳
חֶרֶס שֶׁהָיָה הַזָּב אוֹ הַזָּבָה מְטִילִין בּוֹ מֵי רַגְלֵיהֶן וְכִבְּסוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה הֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁכִּבְּסוּ בָּהֶן טְמֵאִין וּפַעַם שְׁלִישִׁית טְהוֹרִין בֵּין שֶׁכִּבְּסוּ בְּמַיִם בֵּין שֶׁכִּבְּסוּ בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בָּהּ לַחְלוּחִית מֵימֵי רַגְלַיִם:
הלכה ט׳
זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ בְּסוֹף שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה וְיָרְדָה וְטָבְלָה וְהֵטִילָה מַיִם אַחַר הַטְּבִילָה הֲרֵי הֵן סָפֵק אִם אַחַר עֲקִירָה הוֹלְכִין וְזָבָה הָיְתָה אוֹ אַחַר הַיְצִיאָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ וְנִתְגַיְּרָה וְטָבְלָה וְהֵטִילָה מַיִם אַחַר שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם אַחַר עֲקִירָה הוֹלְכִין וַהֲרֵי הֵן כְּמֵי רַגְלֵי הָעַכּוּ"ם הַטְּמֵאִים אוֹ אַחַר יְצִיאָה וַהֲרֵי הֵם כְּמֵימֵי רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל הַטְּהוֹרִים:
הלכה י׳
הָעֲבָדִים מְטַמְּאִין בְּזִיבָה וּבְנִדָּה וּבְלֵדָה כְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל הָעַכּוּ"ם אֵין מְטַמְּאִין לֹא בְּזִיבָה וְלֹא בְּנִדּוּת וְלֹא בְּלֵדוֹת דִּין תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו ב) "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב" בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּזִיבָה וְלֹא הָעַכּוּ"ם. וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל כָּל הָעַכּוּ"ם שֶׁיְּטַמְּאוּ כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּלְמַעְלָה וְהַנְּקֵבָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה. אֲבָל הַקְּטַנִּים לְמַטָּה מִזְּמַן זֶה לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל רָגִיל אֵצֶל הָעַכּוּ"ם בְּמִשְׁכַּב זָכוּר וּפָחוֹת מִזְּמַן זֶה אֵין בִּיאָתָן בִּיאָה. בְּעֵת שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶן לֹא גָּזְרוּ עַל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלָּהֶן אֶלָּא שִׁכְבַת זַרְעוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם טְהוֹרָה כְּדִין תּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עָלֶיהָ טֻמְאָה כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֲרֵי הַכּל יוֹדְעִין שֶׁאִלּוּ הָיוּ זָבִין דִּין תּוֹרָה הָיְתָה שִׁכְבַת זַרְעָם אַב הַטֻּמְאָה כְּשִׁכְבַת זֶרַע הַזָּב וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדְעִין בְּטֻמְאָתָן שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא יָבוֹאוּ לִשְׂרֹף עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁזּוֹבוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם. וְדַם נִדָּה אוֹ דַּם זִיבָה וְלֵדָהּ שֶׁל בַּת עַכּוּ"ם. וּבַת עַכּוּ"ם וְעַכּוּ"ם עַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נְקִיִּים מִן הַתּוֹרָה מִדַּם הַזָּב. וְרֹק הָעַכּוּ"ם וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן. וּבוֹעֵל עַכּוּ"ם. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַב טֻמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה. וְכֻלָּן מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּמְטַמְּאִין אָדָם בְּמַשָּׂא כְּזָב לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְדַם הַנָּכְרִית כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ מְטַמֵּא לַח וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ:

קרית ספר · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב׳

א׳
דם נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש כדתנן פרק דם הנדה ובשר המת וכו' מטמאין לחין ויבשין ובגמרא דכתיב והדוה בנדתה מדוה כמותה כדאמר' לעיל אשכחן לח דדוה לח משמע כמו שהו זב יבש מנלן דכתיב יהיה דם יהיה זובה וכו' יהיה בהוייתו יהא ואפילו יבש מעיקרו כדאמרינן התם דיהיה ריבויא הוא אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרע אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדתניא נמי במתני' ובגמרא מנלן זוב דכתיב רר בשרו דמשמע כעין ריר שהוא לחה כמו ויורד רירו ופי' ניחו וניעו ורוקו דכתיב וכי ירוק הזב כעין רוק שכבת זרע הראויה להזריע ויבשה אינה ראויה להזריע ואם חוזר ללחותו כמו שהיה שלא נתיבש כל כך מטמא לח ויבש כדתנן נמי התם וכמה שרייתן בפושרין מעת לעת ותחלתן בפושרין אע"פ שאין סופן כדאמר' התם בגמרא כר' יהודה בן נקוסה דפליג ארשב"ג בברייתא ותמיהא לי היכי פסיק כרבי יהודה בן נקוסה לגבי רשב"ג כ"ש דהוי קולא דאי לא הדר בהכי שאין סופן פושרין טהור ואי הוו פושרין כל מעת לעת הוה הדר וצ"ע.
ב׳
פשתן שטוותהו נדה המסיטו טהור ואם היה לח מחמת הרוק מסיטו טמא כדתניא פ' התערובות לתנא קמא ורבי יהודה אף הרוטבו במים שמלחלחו טמא וכתבו בתוספות דאלח קאי לאשמועינן דאינו יוצא מטומאה על ידי שריה אפילו במים טובא אבל רבנן סברי דמשנתנו לתוך מים ורבו עליו טהור כדתניא בתוספת' וכו'.
ג׳
זב שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיט הכוס טהור ואם שתה טמא מפני משקה הזוב כדתניא בתוספת' פרק ה' דטהרות. וכן נשך הקשות ומלפפונות המסיטן טמא מפני משקה פי הזב כדתניא נמי התם אבל נשך בבצל ובפת המסיטו טהור משום דאינו מתערב בפת ובבצל כדתנן נמי התם בתוספת'. קליפי פולין ותרמוסין שקצצן הגוי המסיטן טמא מדרבנן ושבשווקים הלך אחר הרוב מתנינן נמי התם וכו'.
ו׳
דם טמא שנתערב במים אם בטלו מראיו טהור נתערב בדם טהור או ביין רואין אותן כאלו הוא מים נתערבו בשל גוים דהם כזבין מדרבנן הולכין אחר הרוב כדתניא נמי התם ריש פרק ד' דתוספתא דטהרות.
ז׳
שואלין כלי [של] מי רגלים ואין חוששין שמא של נדות הן כדתניא נמי התם והויא כחזקה דמהניא מדאורייתא כדילפינן בדוכתא וכו'. חרש של זב או זבה מכניסין לו (מימו בכיסו) [מ"ר וכבסו] פ"א וב' המשקין טמאין ומשקה פעם שלישית טהור כדתניא נמי התם בפלוגתא דת"ק ור' אליעזר בן יעקב ומייתי לה פרק התערובות ונקטינן כר' אליעזר בן יעקב דהויא משנתו קב ונקי ורש"י ז"ל פי' דלענין טהרת הכלי מתנינן דבפעם ראשונה ושניה שהדיחו אכתי הוי טמא ובפעם שלישית הוי טהור ונראה דהא בהא תליא דכשהכלי טמא מים שהדיחו אותו בהן טמאים וכו'. זבה שנעקרו מימי רגליה וטבלה ואחר כך הטילה מים הוי ספק פרק יוצא דופן בעיא דרבא מי אזלינן בתר עקירה כשכבת זרע ומטמאו או דילמא כיון דמצי' נקיט להו מלצאת לא חשיב עקירה צורך יציאה ולא אזלי' אלא בתר יציאה וכן גויה שנתגיירה וטבלה והטילה אחר כך מי רגלים שנעקרו קודם שנתגיירה הוי ספקה מדרבנן וכו'.
י׳
העבדים מטמאים בזיבה ובנדה ובלידה כישראל כדילפינן בת"כ מדכתיב ואמרת אליהם כדא' לעיל פרק קמא אבל גוים לא מיטמאי מדאורית' דכתיב בני ישראל אלא מדרבנן קטן מבן תשעה ויום אחד וקטנה מבת שלשה ויום אחד וכדאמרינן פרק יוצא דופן ופרק בנות כותים ועדיות פרק ה' וכו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב׳

א׳
דם נדה כו' מטמא לח ויבש. הנה בריש פרק דם הנדה שקיל וטרי מנא לן א"ק והדוה כו'. ויפלא מדוע גבי זוב פריך לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש ושקיל וטרי יעו"ש וגבי דם הנדה לא שקיל וטרי יעוין תוס'. אמנם רואים אנו דזב אינו מטמא מה שהוא בועל וברור דדוקא בזבה ונדה דהשוכב עמה בכרת לכן גזרה תורה על טומאת בועלה משא"כ בזב שאינו אסור בתשמיש. ולפ"ז יתכן דהא דלא אמר לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ משום דטומאת אשה יתכן דגזר רחמנא הרחקה לביאתה ולכן הוי באפשרי לדון דדם הנדה גופא אינו מטמא אבל בזובו של זב פריך שפיר אם לאחרים גורם דטומאת הזב אינו משום איסור דלית ביה איסור כלל ופשוט: בהשגות. [א"א] נ"ל דלא בעינן מע"ל אלא לשרץ ונבילה. נ"ב, כוונתו לדברי הגמרא נדה (דף כ"ב) הנ"מ בשרץ ונבילה דקשין כו'. ובמשל"מ ולא ידעתי למה. נ"ב ובפרק המפלת פסק הרא"ש בשם ר"ח כרשב"ג:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב׳

א׳
ואם היו המים פושרין בתחילתן וכו'. דין זה הוא מחלוקת ר"י בן נקוסא ורשב"ג בברייתא ר"פ דם הנדה ופסק רבי כר"י ולא ידעתי למה דאף שכתב הנמק"י בפרק יש נוחלין דכללא דכ"מ ששנה רשב"ג אינו אלא במשנה וכ"כ מרן לעיל שפ"ז מהלכות פרה אדומה מ"מ לגבי ר"י בן נקוסא הו"ל למפסק כרשב"ג דהוא מארי דתלמודא טפי ועוד דמרן ז"ל כתב בפ"ט מהלכות טומאת מת דין ה' דרבינו ס"ל דכלל זה הוא אף בברייתא. ומ"ש מרן כאן דרבי פסק לחומרא בדאורייתא הם דברים תמוהים בעיני דאדרבה לקולא פסק דלר"י אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה ה"ז יבש יותר מדאי וטהור ולרשב"ג עדיין חשיב לח עד שיהיו המים פושרין מתחלתם ועד סופן וכ"כ רש"י בפירוש דר"י מיקל וצ"ע:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ב׳, מתוך הלכות מטמאי משכב ומושב שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל