רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק א׳

ספר טהרה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק א׳

הלכה א׳

הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. מְטַמְּאִין כֵּלִים בְּמַגָּע. וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב מִתַּחְתָּיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַב טֻמְאָה. וּמְטַמֵּא מַדָּף עַל גַּבּוֹ:

הלכה ב׳

אֶחָד זָבָה קְטַנָּה וְאֶחָד זָבָה גְּדוֹלָה. וְאֶחָד זָבָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס. וְאֶחָד זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיוֹת אוֹ בַּעַל שָׁלֹשׁ. טֻמְאַת כֻּלָּן שָׁוָה לְטַמֵּא אֲחֵרִים:

הלכה ג׳

קְטַנָּה בַּת יוֹם אֶחָד מִטַּמְּאָה בְּנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים בְּזִיבָה. בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

הלכה ד׳

קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מִטַּמֵּא בְּזִיבָה. וְאֶחָד גֵּרִים וַעֲבָדִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִין בְּנִדָּה וּבְזִיבָה:

הלכה ה׳

סְרִיס אָדָם סְרִיס חַמָּה מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִין:

הלכה ו׳

אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה בְּלֹבֶן וְלֹא הָאִישׁ בְּאֹדֶם אֶלָּא הָאִשָּׁה בְּאֹדֶם וְהָאִישׁ בְּלֹבֶן:

הלכה ז׳

טֻמְטוּם וְאַנְדְרוֹגִינוּס נוֹתְנִין עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה. מִטַּמְּאִין בְּלֹבֶן כְּאִישׁ וּבְאֹדֶם כְּאִשָּׁה. וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. רָאָה לֹבֶן וְאֹדֶם כְּאַחַד שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַקָּדָשִׁים אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ג) "מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ" עַד שֶׁיִּהְיֶה הַטֻּמְאָה טֻמְאַת זָכָר וַדַּאי אוֹ טֻמְאַת נְקֵבָה וַדָּאִית. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בַּלֹּבֶן וְאֹדֶם שֶׁלּוֹ כְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. נָגַע הוּא בְּעַצְמוֹ בְּלֹבֶן וְאֹדֶם שֶׁרָאָה הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

הלכה ח׳

דַּם הַנִּדָּה אוֹ דַּם הַזָּבָה אוֹ דַּם הַיּוֹלֶדֶת מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו לג) "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁמַּדְוֶה כָּמוֹהָ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה שֶׁחֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם יָרֹק הֲרֵי הוּא טָהוֹר וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֻקָּהּ וּשְׁאָר מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה שֶׁהָרֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְזֶה שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד:

הלכה ט׳

אִשָּׁה שֶׁיָּצָא הַוָּלָד מִדָּפְנָהּ וְיוֹצֵא עִמּוֹ דָּם מִן הַדֹּפֶן הֲרֵי אוֹתוֹ דָּם אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּדַם הַנִּדָּה וְהַלֵּדָה וְהַזִּיבָה שֶׁהַמָּקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא. וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם:

הלכה י׳

מְקוֹר הָאִשָּׁה שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְכֵן מָקוֹר שֶׁהִזִּיעַ כִּשְׁנֵי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. אֲבָל אֵינָהּ נִדָּה עַד שֶׁתִּרְאֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דָּמִים הַמְטַמְּאִין אוֹתָהּ:

הלכה י״א

הֵזִיעָה טִפָּה אַחַת הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִחוּץ לַמָּקוֹר:

הלכה י״ב

זוֹבוֹ שֶׁל זָב אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּזָב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו ב) "זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא בְּכָל שֶׁהוּא. רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וַהֲרֵי הִיא כְּשִׁכְבַת זֶרַע בֵּין מֵאִישׁ גָּדוֹל בֵּין מֵאִישׁ קָטָן וְכֵן הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת שֶׁיָּשַׁב עֲלֵיהֶם מִשֶּׁרָאָה רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁרָאָה הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִים שֶׁאֵינוֹ קָרוּי זָב אֶלָּא אַחַר רְאִיָּה שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם אֵין טָמֵא אֶלָּא הַמֵּסִיט טִפָּה אַחֲרוֹנָה:

הלכה י״ג

רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ב) "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכל טָמֵא לָנָפֶשׁ" הֲרֵי הַצָּרוּעַ כְּזָב גָּמוּר מַה זָּב גָּמוּר זוֹבוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אַף מְצֹרָע רְאִיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא:

הלכה י״ד

רֹק הַזָּב וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן אַב טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וּמְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּרֹק (ויקרא טו ח) "וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר". וּמֵימֵי רַגְלָיו וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם צִחְצוּחֵי זִיבָה כָּל שֶׁהוּא:

הלכה ט״ו

אֶחָד זָב וְאֶחָד נִדָּה וְיוֹלֶדֶת וְזָבָה כָּל אֶחָד מֵהֶן רֻקּוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו אַב טֻמְאָה כְּזָב. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ הַזָּב אֶחָד הַזָּב וְאֶחָד שְׁאָר הָאַרְבָּעָה:

הלכה ט״ז

תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בְּזָב שְׁלֹשָׁה מֵהֶן אָב טֻמְאָה וְהֵן רֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכָל שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שְׁלֹשָׁה מֵהֶן כִּוְלַד הַטֻּמְאָה וְאֵלּוּ הֵן דִּמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ וַחֲלֵב הָאִשָּׁה. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁאֵין מְטַמְּאִין אָדָם אֲבָל מְטַמְּאִין כֵּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּשְׁלֹשָׁה מֵהֶן טְהוֹרִין וְאֵלּוּ הֵן זֵעָתוֹ וְלֵחָה סְרוּחָה הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ וְהָרֵעִי. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִן הַזָּב וַחֲבֵרָיו כְּמוֹתָן מִשְּׁאָר הָאָדָם. כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְרִירוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ הֲרֵי הֵן כְּרֻקּוֹ לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל הָרֹק הֵן חֲשׁוּבִין. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי אַמָּה וְדָם הַשּׁוֹתֵת מִפִּיו הֲרֵי הֵן בִּכְלַל דָּם מַגַּפְתּוֹ. הָיָה מוֹצֵץ וְרוֹקֵק דָּם הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּרֹק. שֶׁהַדָּם שֶׁמּוֹצֵץ אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק:

קרית ספר · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א׳

א׳

מצות קפ להיות הנדה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי תהי' זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וגו': מצות קפא להיות היולדת טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' כימי נדת דותה וגו': מצות קפב להיות הזבה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא וכל המשכב אשר תשכב עליו וגו': מצות קפג להיות הזב טמא ומטמא כדין הכתוב בו איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו וגו' וכל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות מטמאין כולן במגע ואדם במגע ומשא ומשכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב הטומאה ומטמא מדף על גבו בזב כתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו וגו' וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכלי עץ ישטף במים וכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וגו' והנושא אותם יכבס וגו' קאי אמשכב ומושב וק"ו זב עצמו דמטמא במשא וכתי' וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא ומשכב ומושב ומרכב הן אב טומאה לטמא כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וגו' והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא וגו' מטמא מדף על גבו כדדרשינן בת"כ וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהיה עושה מדף על גבו דהיינו כלים שינשאו למעלה מן הזב שהם ראשון לטומאה והיא טומאה קלה ולהכי קרי לה מדף לשון קול עלה נדף דלית ביה מששא הכי נמי הך טומאה דלא מטמא אדם לטמא בגדים ובזבה כתיב וכל הנוגע בם יטמא וכבס בגדיו וגו' וקאי אמשכב ומושב דכתיב ביה כל המשכב אשר תשכב עליו וגו' וכל הכלי אשר תשב עליו וגו' וק"ו זבה עצמה ומשא דכתיב בזב והנושא אותה יכבס וגו' דקאי אמשכב ומושב דכתיבי נמי הכא גבי זבה ומרכב נמי מטמא בזבה דכתיב גבי נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושב' עליו בנגעו בו יטמא ותניא בת"כ משכב זה המשכב אשר היא יושבת עליו זה המושב כלי זה המרכב שנאמ' בנגעו בו אי זהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב שאין טעון כבוס בגדים הנוגע במרכב בנושאו ומשום הכי לא כתיב הכא יכבס בגדיו אלא יטמא עד הערב וזבה מטמאה מדף ג"כ. ונדה מטמאה במגע דכתיב בה וכל הנוגע בה יטמא וגו' וכתיב בה ג"כ משכב ומושב בהדיא ומרכב מרבינן מכלי כדאמרינן לעיל ותניא בת"כ כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהיה הנוגע בה מטמא בגדים דלא כתיב יכבס בגדיו הא אם מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים ומהאי ק"ו נמי יש ללמוד הנושאה ויולדת הויא כנדה כדכתיב בה כימי נדת דותה תטמא וגו'.

ב׳

אחת זבה קטנה ואחת זבה גדולה שוין לטומאה כדתניא בת"כ אין לי אלא רואה ג' שהיא מטמאה משכב ומושב מנין לרואה שנים שתטמאה משכב ומושב ת"ל כל ימי זובה כמשכב נדתה ובין בזבה מחמת עצמה או מחמת אונס כדתניא נמי התם או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת האונס כשהוא אומר זוב לרבות את האונסין ובפ' בנות כותים נמי תניא כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור דמשמע זוב מכל מקום ואפילו באונס מטמאה ואחד זב בעל שתי ראיות או שלש טומאתן שוה כדתנן פ"ק דמגלה אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ובגמרא הא לענין משכב ומושב וספירת ז' שניהם שוים מנא הני מילי דתנו רבנן רב סימאי אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא דכתיב ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הרי שתי זובות מנויות כאן וקראו טמא ומנה שלש וקרא טמא כדכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא הרי לך שלש זיבות וכתיב טומאתו היא אם משתים טמא למה מנה שלש הא כיצד ב' לטומאה כדכתיב טמאה בתר ב' וג' לקרבן ולא מציא למימר ב' לקרבן ולא לטומאה חמירה אלא כבעל קרי בעלמא ושלש אף לטומאה חמירה דכתיב וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה ג' מביא ב' אינו מביא כדמסיק התם.

ג׳

קטנה בת יום א' מטמאה בנדה בת עשרה ימים בזיבה בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה כדתניא ריש פרק בנות כותים אשה אין לי אלא אשה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה כי תהיה זבה ובנדה קמשתעי קרא כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ותניא נמי אשה אין לי אלא אשה בת עשרה ימים לזיבה מנין דבציר מהכי ליכא זיבה שבעת ימים נדה ושלש ימי זיבה שאין זיבה אלא לאחר נידות כדדרשינן סוף מסכת נדה מקרא דבלא עת נדתה תלמוד לומר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' ותניא אשה אין לי שמטמאה אדם בביאתה אלא אשה כדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע תנוקת בת ג' שנים ויום אחד מנין תלמוד לומר ואשה ואמרינן התם דבת יום אחד ילפינן מקרא כדאמר' מריבויי דוי"ו דכתיב ואשה כל שהיא אשה משמע אפילו בת יום א' לנדה משתמעא מקרא אבל בת ג' שנים ויום אחד לא משמע מקרא טפי מבת שנים או בת ארבע אלא הויא הלכה למשה מסיני ואסמכוה אקרא דוי"ו דהאי קרא איצטריך לאיש שאינו מטמא באודם כדאיתא התם ובת עשרה ימים לזיבה נמי מקרא דמשמע כל שהיא אשה ובבציר מעשרה ימים אינן ימי זיבה כדאמ' וכיון דאין זבה בלא נדה לא הוה צריך יתירא דוי"ו דנדה אלא למעוטי איש מאודם חד מיעוט למעוטי ש"ז אדום וחד למעוטי דם כדאיתא התם. קטן בן יום אחד מטמא בזיבה כדילפינן נמי התם לרבי יהודה דכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה וכו'. אחד גרים ועבדים וישראל מטמאין בנידה וזיבה כדתניא בת"כ דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב וגו' בני ישראל מטמאים בזיבה ולא גוים אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים מנין תלמוד לומר ואמרתם אליהם דכיון דכתיב דברו אל בני ישראל מאי ואמרת אליהם הוסיף אמירה אחרת לגרים ועבדים דמטמאים בזיבה וכו'. סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה כבריאין כדתנן פ"ק דזבין.

ו׳

אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם כדילפינן לעיל מוי"ו דכתיב גבי ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע למעוטי איש מאודם דאף על גב דקרא לאו באודם מיירי ע"כ כיון דקרא יתירא הוא לדרשא אתי ומה שיש לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואין איש טמא בדבר האמור באשה ואין אשה מטמאה בלובן ילפינן נמי התם פ' בנות כותים מדכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע וי"ו יתירא למעוטי אשה שאינה מטמאה בלובן כאיש וכו'. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בלובן ובאודם וטומאתן בספק כדתנן פ"ב דזבין ובפרק המפלת אמר רב דאין שורפין עליהם את התרומה ואם ראה לובן ואודם כאחד דממה נפשך טמא אי הוי איש או אשה ואפ"ה אין חייבין על ביאת מקדש קרבן משום דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו דהיינו שלוח טמאים ממקדש ודרשינן זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ואפילו הכי שורפין עליו תרומה דממה נפשך טמא באודם או בלובן ואף על גב דבזב נמי כתיב זכר ונקבה כדכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה האי זכר ונקבה צריכי לדרשיה אחריתי כדאיתא התם פרק המפלת וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו כדתניא בתוספתא דזבין ריש פרק ב' דכיון דאינהו אינן חייבין נוגע בזוב היוצא מהם גם כן לא חמיר מאינהו גופייהו וכו' נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה הרי זה חייב על ביאת המקדש בתוספתא תניא הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וכן הביא התוספתא רבינו שמשון ז"ל פרק ב' דזבין ולא מצאתי גם כן לשון התוספתא שכתב הראב"ד ז"ל שטומטום חייב על נגיעת אודם או לובן של אשה או איש ודאין אבל הדין אמת הוא שהרי טמא הוא בטומאת זוב זכר או נקבה ודאין כדאמרינן ומה שכתב הראב"ד ז"ל דנגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה שיהיה חייב הוא דבר תימה.

ח׳

דם הנדה או דם הזבה או היולדת מטמאין בכל שהוא במגע ובמשא בריש פרק דם הנדה תנן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין ובגמרא אמר חזקיה דאמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמא במגע ובמשא אף מדוה מטמאה יבש מנלן דכתיב דם יהיה זובה וגו' יהיה בהויתו יהא ואפילו יבש מעיקרו דיהיה ריבויא הוא וכיון דדם נדה מטמא כדאמר' זיבת זבה נמי דהא מטמא באונס הנדה וכדאמרינן לעיל ואיכא נמי ק"ו בגמרא לאחרים גורם טומאה דהיינו לזב' שתטמא לעצמו הנוגע בו לא כ"ש ולא אמרינן שעיר המשתלח יוכיח לרבא פרק בנות כותים וכו' דמים טמאים כדילפינן פ' כל היד מדכתיב דמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה והוי בכלל ד' וירוק טהור כחכמים דמטהרין דלא הוי נמי כמשקה הזב והזב' דמטמאי כדאמר רבי מאיר משום דרבנן סברי דומיא דרוק דזב שמתעגל ויוצא שמתאסף תחלה ואחר כך יוצא לאפוקי דם כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון וכו'.

ט׳

אשה שיצא הוולד מדפנה דם היוצא עמו הוי אב הטומאה כדם הנידה והזיבה והלידה כדא' פרק יוצא דופן לרבנן דרבי שמעון בבריתא דאמר רב יוסף כגון שיצא ולד ודם דרך דופן ובמקור מקומו טמא קמיפלגי דרבנן סברי מקור מקומו טמא הילכך טפת דם מטמאה ואף על גב דדרך דופן לאו ראיה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא כדילפינן התם למקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה כדכתיב יען השפך נחושתיך ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאלו הוא מקומו הילכך טמא והיינו לטומאת ערב לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכת בשר וכיון דאיהו טמא דם שנגע בו אף על גב דיצא דרך דופן הנוגע בה טמא. מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה כדאמר רבי יוחנן התם וטיפי מרגליות הוא דם לבן וצלול והיינו לטומאת ערב משום דנגע במקור ונוגעים בה ביציאתן אבל טומאת שבעה לא דחמשה דמים טמאים ותו לא ודוקא תרתי טיפין כדאמרינן דודאי מן המקור באו ונגעו בו אבל אחת אימא מעלמא אתיא מן הצדדין ולא מטמא.

י״ב

זובו של זב הוא מאבות הטומאה בזב כדתנן ריש פרק דם הנדה ובגמרא זוב מנ"ל דטמא דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא שהטפה עצמה טמאה וכתיב הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן ואיצטריכו תרי קראי כדאיתא התם וכו'. ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא אלא הויא כשכבת זרע כדילפינן בת"כ מדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע דזב שראה ראיה אחד הרי הוא כבעל קרי טובל ואוכל פסחו לערב כיון דהקיש זב לבעל קרי היינו כשראה ראיה א' דומיא דבעל קרי ואינו קרוי זב לטמא אלא אחר ראיה שניה כדילפינן לעיל וכדאמ' פרק ב' דהלכות מחוסרי כפרה וכו' ראה ראיה אחת כשתים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה כדתנן פרק קמא דזבין ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דכיון דזב מטמא בכל שהו כדילפינן מדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו טמא אם כן ראה מרובה בשתים כמגדיון לשילוח הויא כשתי ראיות כיון שיש שהות לטבול ועדיין הוא רואה ובת"כ אמרינן אין לי אלא ג' ראיות דכתיב ג' זמני זוב אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה כל שהוא החתים אפילו כל שהו בשרו אפילו כל שהו ואם נאמרו בגדולות למה נאמרו בקטנות אלא ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם אחת מרובה כשתים או בשלש הוי זב וכתב הרב דאין טמא אלא מסיט טפה אחרונה דהויא כראיה שניה דראשונה לא הויא אלא כבעל קרי כדילפינן לעיל וכו'.

י״ג

ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא פרק בנות כותים בעיא דרב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא משום דאיתרבי מצורע למעינותיו מדכתיב לזכר יתירא והזב את זובו לזכר וכו' או דילמא לאו מעין הוא והוי כשאר ראיה ראשונה של זב דלא מטמאה אלא בקרי ואמר אביי מאי תיבעי ליה לרב יוסף והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו ואקשיה רחמנא הכא לזב גמור בעל שתי ראיות דכתיב והזב את זובו הרי ב' ראיות וכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו כדאמר' מה זב בעל שתי ראיות זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא אפילו ראיה ראשונה וכו'.

י״ד

רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחת משלשתן אב טומאה דין תורה דתנן ריש דם הנדה דזוב והשכב' זרע והניע והרוק מטמאין לחין וכו' ובגמרא רוק מנלן דתניא וכי ירוק הזב בטהור וכו' כיחו וניעו שהן מין רוק ומי האף שלו מנין תלמוד לומר וכי ירוק וי"ו דוכי ירוק דריש ובברייתא תניא מימי רגליו ובגמרא מנלן דתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה דכתיב וזאת תהיה טומאתו ודרשינן האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב ולא תימא דאתי מדינא רוק הבא ממקום טהרה טמא מי רגלים הבאים ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאין דדם היוצא מפי האמה יוכיח דטהור דכתיב זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפי האמה טמא אלא טהור ולא תימא איפוך דדם היוצא מפי האמה להוי טמא מריבויא דוזאת ומי רגלים יהיו טהורים ממיעוטה דזובו טמא וכו' דדומיא דרוק מרבינן מה רוק מתעגל ומתאסף הרבה כאחד ואחר כך יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק ופרכינן והרי חלב אשה שמתעגל ויוצא ואמר מר דחלב אינו מטמא אלא טומאת משקין אלא אמר רבי יוחנן וכו' מה ברוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו יצא דם וחלב דאינן חוזרים ונבלעים דמיד יוצאים ושכבת זרע הוי כמי רגליו דאי איפשר שלא יהיה בה צחצוחי זיבה דזיבה מטמא בכל שהוא כדאמרינן לעיל וכו' ובפ"ה דזבין תנן נמי שכבת זרע בהדי זובו של זוב ורוקו ומימי רגליו ומרוק איתרבו כולהו ובסוף פרק כיצד הרגל מייתי ליה בק"ו מרוקו הכי ומה רוק שהוא טהור בטהור הוא טמא בטמא דכתי' וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו וגו' הרי שהוא טמא באדם טהור דמטמאה במגע כדכתיב וכל אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ואדם נמי מטמא במגע כדכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע ודרשינן פרק יוצא דופן או איש לרבות את הנוגע אינו דין שיהא טמא שכבת זרע כזב כרוק. ואחד זב נדה וזבה ויולדת כל אחת מהן רוקו ושכבת זרע וכו' ומימי רגליו הוי כרוק הזב כדאמרינן והזוב דומה לביצה המוזרת ושכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.

ט״ז

תשעה משקין בזב ג' מהן אב הטומאה רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו דכיון דמרבינן להו מרוק הוא דומיא דידיה ושלשה הן ולד הטומאה דמטמאין טומאת משקין לבד כדתניא התם פרק בנות כותים בבריתא דתשעה משקין בזב זיעה וליחה סרוחה ורעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית אבל זובו רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאת חמורה ובת"כ יליף להני טהורים הכי יכול הזיעה והלחה והרעי יהו טמאים ת"ל טמא הוא הוא טמא ולא אלו אוציא את אלו ולא אוציא דמעות עינו ודם מגפתו וחלב האשה שהן מטמאין טומאת משקין תלמוד לומר זאת מיעט ונראה דמדאוריתא לא מיטמו כלל דהא מיעט להו דומיא דזיעה ולחה ורעי ומשום דאיקרי משקה כדילפינן פרק דם הנדה תניא דמטמאי טומאת משקין וכן מצאתי בתוספות פרק אמרו לו דאינן אלא מדרבנן כיון דבעי רביעית לטומאה ולא מטמא בכל שהוא כשאר משקין דזב וכו'. היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק דאי איפשר בלא צחצוחי רוק כדמוקי פרק מצות חליצה הא מתניתין דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא תלמוד לומר הוא וכו' דמיירי בשותת אבל מוצץ אי איפשר בלא צחצוחי רוק ולהכי יבמה שמצצה ורקקה דם אמרינן דלא תתיבם שאי איפשר לדם היוצא במציצה בלא צחצוחי רוק וכתי' בה וירקה וכו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א׳

ז׳

ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה כו'. אם הוא זכר הרי טמא בפעם אחד טומאת ערב וטובל ואוכל תרומה לערב ואם הוא נקיבה ומטמא באודם הרי הוא טמא נדה וטמא שבעה וא"כ אם יטבול ביום ראשון הלא לא ישרפו עליו התרומה דהוי רק ספק שמא נקיבה הוא. וצריך לומר דכיון דנטמא בודאי תו איכא חזקת טומאה עליה ולאפוקי מטומאה מספיקא נאמר דנקיבה הוא וטמא באודם שלו שבעה מספק דמוקמי ליה אחזקת טומאה ושורפין התרומה כמו על כל החזקות, וזה חדש דהספק עליו אם זכר או נקיבה ובכ"ז מוקים ליה בחזקת טומאה ויעוין מש"כ בהלכות שחיטה: ומש"כ רבינו אין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו דאיתקוש להדדי בכל מילי וכן אמרו בסוף פ"ז דנזיר כל טומאה שאין הנזיר מגלח כו' על ביאת מקדש ובתוספתא פירשו דהוה"ד לענין קדשים. מסברתינו היה נראה דאם ראו לובן ואודם כאחד כיון דלענין מקדש וקדשיו המה מותרין דמותרין כשהן מחוסרי כפורים לאכול בקדשים כמו דאינן משתלחין בטומאתן ממחנה לויה, וא"כ אין דין טמא להם בקדשים ומקדש, וכמו דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו פרט לטומטום ואנדרוגינוס ולא קרינא בכפרתן וכפר מטומאת זובה לכן אינן צריכין להביא קרבנות זב וזבה דאינן מחוסרי כפרה ולאו בני כפרה, וכן כי ראו לובן לבד או אודם לבד ג' פעמים לא מביאים קרבן על הספק כנ"ל, ואולי זה טעם דפטרתן התורה דאל"כ יהיו מביאין תמיד קרבן דאינו נאכל מספק, אמנם באמת כתב רבינו להיפך בהלכות מחו"כ פ"ג ה"ז לפיכך אם היה אחד מהם בעל ג' ראיות כו' מביאין קרבן ואינו נאכל, ומאן ספין ומאן רקיע לבוא אחריו, ודוק:

ט״ז

כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם אבל מטמאין כלים. פירוש שאין מטמאין אדם במגע רק על ידי שתיה ברביעית וזה פסול הגויה ומשקין טמאים מטמאין כלים במשהו ולקמן פרק ז' מאבות הטומאה לא זכר רבינו שיעורא דרביעית כלל דאפילו במשהו מטמא וכן בפרק י' מטומאת אוכלין הלכה ח' עיי"ש. אלא בפרק ח' מאה"ט זכר שיעור שתיה לפסול הגויה ברביעית וכן מוכח מדברי רבינו בהקדמה לפירוש המשנה והיא שיטת ריב"א בתוספות פסחים י"ד ד"ה דאיכא משקין בהדי בשר והא דאמרו גבי יין נסך דמטמא ברביעית דעשאום כמשקין טמאים אינו לטמא במגע אלא בפסול גויה אם שתה ברביעית ולכן בפרק ששי מאה"ט הלכה ח' כתב רבינו סתם יינן של עו"ג כו' כשאר כל משקין טמאין הוא לטמא במגע כלים ואוכלין אף בכל שהוא ולפסול הגויה הוא ברביעית וכן מפורש בתוספתא הנדפס מכת"י צוקקער מאנדל זבים פרק ה' יין שראה את הגוי שהוא מנסכו אם יש בו כזית מטמאין טומאה חמורה ואם לאו אין מטמאין אלא טומאת משקין פירוש אם אין בו כזית אינו מטמא רק טומאת משקין טמאים לטמא כלים ואוכלין בכל שהוא ואינו מטמא במשא ואינו מטמא אדם וכ"ח ושאר יינו של גוי אעפ"י שאסר משום נסך אין טמא אלא טומאת משקה בלבד פירוש כדין משקין טמאים וזה מפורש כשיטת רבינו דבמגע משקין טמאים אין שיעור דרביעית וכן שיטת הריב"א. כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו הרי הן כרוקו לכל דבר. פסק רבינו כר' יוחנן דאף בנגררין דרך החוטם ורב פליג ואמר בנגררין דרך הפה שא"א למי האף בלא צחצוחי רוק, וצ"ע דבשכבת זרעו שא"א בלא צחצוחי רוק פירש המרדכי דמשו"ה לא בטל משום שמתחלת ברייתו הוא מעורב, משא"כ כאן שמן האף הן יוצאין בלא רוק רק הואיל ונגררין דרך הפה מתערבין עם צחצוחי רוק א"כ ליבטל בהן הרוק. ואולי משום דרב אזיל לטעמו דסבר מין במינו לא בטל כר"י דלא שאני ליה בין איסור לטומאה כדאמר פרק תינוקת (דף ע"א) גבי דם תבוסה לכן נטמאין ביוצאין דרך הפה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א׳

א׳

הזב והזבה וכו'. כתב רבינו בריש מסכת כלים דדוקא ש"ז דגדול וכו' ומדכתיב איש נפקא ע"כ. ואע"ג דבפ' בנות כותים עלה מ"ג אמרינן דהלכתא גמירי לה ואדרבא ממשמעות קרא דכתיב ואיש הוה משמע אפילו קטן בן יומו דומיא דואשה דכתיב גבי נדה דמרבינן מינה אפילו תינוקת בת יום אחד י"ל דלעולם מאיש ממעטינן קטן אלא דאתא הלכתא לומר דהאי איש לאו שיהיה בן י"ג שנה אלא אפילו בן תשע כיון שביאתו ביאה נקרא איש במקום הזה וקרא דואשה אשר ישכב איש אותה מאשה ממעטינן קטנה ואתא הלכתא ללמדנו דלא נימא דבעינן שתהיה בת י"ב שנה אלא בת שלש שנים נקראת אשה במקום הזה כיון שביאתן ביאה והווי"ן של ואיש ואשה איצטריכו לדרשא אחריתי וכדאיתא התם. וראיתי לרבינו בפ"ה מהלכות אבות הטומאה דין ט' שכתב והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה ע"כ. וכתב מרן דלא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי"ו דואשה וזה תימה דהא כולה סוגיא מוכח דוי"ו זו אתא לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת שלש שנים אלא משום דהלכתא גמירי לה ואתו רבנן ואסמכוה אקרא וא"כ היה לו לרבינו לבאר דהלכה היא ולא נפיק ממשמעותיה דקרא דהא קרא אפילו בת יום אחד משמע עוד י"ל דבדין ב' כתב סתם אין ש"ז של קטן כו' ולא הביא סמך לדבריו מן הפסוק וגבי אשה הביא סמך ולא ידעתי למה:

י״ג

ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא כו' ע"כ. בגמרא פרק בנות כותים עלה ל"ה משמע דלאו מהאי קרא קא מפיק ליה אלא משום דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אלמא האי זכר מצורע הוא ואיתקש לזב מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראיה ראשונה:

י״ד

רוק הזב וש"ז כו'. עמדתי על מ"ש המרדכי בסוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה דההיא דאמרי' דש"ז של זב דמטמא במשא לפי שא"א בלא ציחצוחי זיבה וכה"ג אמרינן דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא"א בלא ציחצוחי רוק דהא קי"ל דדם מבטל רוק וא"כ הכא נמי נימא הכי ע"כ. והנה יש לדקדק בעיקר קושייתו שהקשה מהא דש"ז דזב דהתם בטומאת משא עסקינן דאילו למגע תיפוק ליה משום ש"ז ובטומאת משא לא שייך ביטול וכדאמרינן בפ"ג דבכורות [דף כג] דנבלה בטלה בשחוטה ואמר רבי חייא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא היא וכן ההיא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי דהא סוף סוף רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית וכן טומאת מגע משום דהדבר שנוגע בזה אינו נוגע בזה וכמ"ש התוספות שם אבל כל שהוא בבת אחת כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול ברוב. ונראה דס"ל לרבינו משולם דהא דאמרינן דאין ביטול לטומאת משא הוא מדרבנן וכמ"ש התוספות ועל זה הוקשה לו מזב דהוי מן התורה דהא מעיינות הזב הם מן התורה וכן ההיא דיבמה דהוי מן התורה ובזה הוה ניחא לי מה שהקשו התוספות בפ"ט דנדה [דף ס"א:] דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא ולכאורה קשה דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא ובמ"ש ניחא דס"ל לתוספות דההיא דבגד שאבד בו כלאים הוי איסורו מן התורה ומש"ה הקשו דמן התורה מיהא ליבטל ברובא אך אכתי קשה ההיא דסוף תמורה [דף ל"ד.] דפריך וליבטל שק ברובא ולמאי דמוקי לה רב פפא בציפורתא אין איסורו כי אם מדרבנן דמן התורה כל הדברים בטלים ברוב ואולי דשאני דבר חשוב דאין לו ביטול מן התורה דומה למ"ש לעיל (א"ה נתבאר בהלכות מעילה יע"ש) בשם התוספות דמטבע חשיב ולא בטל מן התורה. וראיתי לרבינו בסוף הלכות פסה"מ שכתב האורג מלא היסט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ע"כ ולא חילק בין עבד מיניה ציפורתא ללא עבד וכבר תמה מרן על זה בספ"ג מבכורות ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכתב דס"ל שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה עכ"ד ולא ביאר לנו מרן מה טעם לא שייך ביטול באיסורים אלו ולפי מ"ש ניחא דטעמא דרבינו הוא דס"ל דבהני לא שייך ביטול משום דדמי לטומאת משא כיון דבבת אחת נהנה מן הבגד ודחה ההיא דסוף תמורה משום ההיא דרבי חייא דקאמר דלטומאת משא לא שייך ביטול ותבלין מצא לדמיון זה דהא קי"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל וכמ"ש מרן: עוד נראה לומר דס"ל לרבינו משולם דע"כ לא אמרינן דמטמא במשא אלא ביבש דכל אחד ואחד עומד בפני עצמו אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא וכבר בא חילוק זה בדברי מרן סוף פ"א מהלכות אבות הטומאה בשם הר"י קורקוס כדי ליישב דברי רבינו שכתב דבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. הן אמת שדברי רבינו הם תמוהים כפי הסוגיא הנזכרת בפרק ג' דבכורות דהתם מדמו ההיא דחררת דם לההיא דנבילה שנתערבה בשחוטה ומלבד זה עוד זאת אדרש דבסוף הלכות פרה אדומה פסק דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שהרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא. ולפי מ"ש הראשונים ז"ל דקמח בקמח הוי לח בלח קשיא אפר פרה לחררת דם. שוב ראיתי שדין זה שכתבנו בשם הראשונים אינו מוסכם ובמחלוקת הוא שנוי ואיכא מ"ד דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ומדברי רבינו בפי"ג מהלכות תרומות נראה דבשיטה זו קאי ולפי זה אתי שפיר ההיא דאפר מקלה דמטמא במשא אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וכעת צל"ע: עוד ראיתי שהוקשה לרבינו משולם מההיא דפרק המפלת ותירץ דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחילת דברי המרדכי שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא"כ קשיא ליה שליא שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ואפ"ה בטל ברוב. ונראה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שתחילת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בו ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא היה מעורב: ובעיקר החילוק שחילק שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב דלא שייך ביה ביטול נראה דיש סעד לחילוק זה מההיא דאיבעיא לן בפרק בהמה המקשה עלה ס"ט מהו לגמוע את חלבו כו' ולכאורה קשה דאף דנימא דיש לחלק בין חלב זה לחלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם ביטול דאף דאבר זה מסייע בהויית החלב מ"מ פשיטא שהחלב מתהוה מרמ"ח איברים והוה ליה כחלב טריפה שנתערבה בכשירה דבטל ורבינו בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות כשהביא דין זה כתב דאסור לשתותו מספק הואיל והוא בא מכלל האיברים ויש בה אבר אחד אסור וה"ז כחלב טריפה שנתערבה בחלב טהורה ע"כ. ואתמהא דממקום שבאת מה התם מהני ליה ביטול הכא נמי ליהני ליה ביטול אלא ודאי דשאני התם שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ומש"ה לא מהני ליה ביטול. שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ששים בבהמה ובשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובת שנתבטל בששים עכ"ד. ואני תמיה על דבריהם דאי שייך בזה ביטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתרא וא"כ אין כאן כי אם איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא הוה לן למיזל לקולא כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכמ"ש הראשונים ז"ל דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר אלא ודאי דהכא לא שייך ביטול וכסברת רבינו משולם, וראיתי למעכ"ת (א"ה הוא הרב מהור"ר יעקב אלפאנדרי זלה"ה) שרצה להליץ בעד חכמי אשכנז דכתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היתה מעורבת עם שאר כל החלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד משא"כ בההיא דרוק יבמה וזב דמעולם לא היה להם מקום מיוחד בלתי תערובות ונסתייע לחילוק זה ממ"ש התוספות בפ"ב דזבחים עלה דשחט ואח"כ חתך וכמו שיע"ש. והנה כפי חילוק זה הליץ מעכ"ת בעד חכמי אשכנז והגדיל התימה על כל הפוסקים ז"ל שפסקו בעיא זו לחומרא והיה להם לפסוק לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב וכמ"ש למעלה, ויותר נראה לי שהראשונים ז"ל לא שמיע להו חילוק זה וס"ל דלא שייך ביטול בחלב זה כיון שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב והתוספות בפ"ב דזבחים קושטא דמלתא קא אמרי דאפילו נתערב דם כשר עם דם פסול אינו בטל ברוב משום דגזרינן גזירה במקדש: עוד עמדתי על מ"ש המרדכי [יעוין במ"ש לעיל בהלכות מתנות עניים פ"ד דין ט'] דטעמא דלא אזלינן בתר רובא בחורי נמלים הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דבר שאין ב"ח כ"מ שמונח שם הוא קביעותו וכו' ע"כ. ואני תמיה על זה דהא קי"ל ובנמצא הלך אחר הרוב וא"כ אף דנימא דהיה כאן מקום מיוחד שהיו בו חטים של עניים כל שלא ראינו בשעה שפירש פשיטא דאזלינן בתר רובא וכדכתיבנא והא דאמרינן בפ"ק דפסחים [דף ט'] ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל היינו תשע חנויות כבר כתבו התוספות שם דמיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו ה"ל כפירש ואזלינן בתר רובא וכ"כ ר"ש רפ"ה דטהרות יע"ש:

ט״ז

תשעה משקין בזב כו'.הראב"ד השיג על רבינו ב' השגות ומרן ז"ל לא נרגש אלא מהשניה ולא ידעתי למה ועיין ברכת הזבח (דף קע"ב ע"א) ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב א׳, מתוך הלכות מטמאי משכב ומושב שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מטמאי משכב ומושב כל הרמב״ם