רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ג׳

ספר טהרה · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק ג׳

הלכה א׳

בּוֹעֵל נִדָּה כְּנִדָּה שֶׁהוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁל תּוֹרָה מְטַמֵּא כֵּלִים בְּמַגָּע וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּמְטַמֵּא בְּהֶסֵּט וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב כְּנִדָּה:

הלכה ב׳

אֵין מִשְׁכַּב בּוֹעֵל נִדָּה וּמֶרְכָּבוֹ כְּמִשְׁכַּב נִדָּה וּמֶרְכָּבָהּ שֶׁהַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב שֶׁדָּרְסָה עָלָיו נִדָּה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה וּמִשְׁכַּב בּוֹעֵל נִדָּה וּמֶרְכָּבוֹ וְלַד טֻמְאָה כְּכֵלִים שֶׁנּוֹגֵעַ בָּהֶן שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין אָדָם וְלֹא כֵּלִים אֶלָּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין בִּלְבַד. וְלָמָּה נִגְרְעָה טֻמְאַת מִשְׁכָּבוֹ מִטֻּמְאַת מִשְׁכָּבָהּ מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר בְּבוֹעֵל נִדָּה (ויקרא טו כד) "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים" וְנֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא טו כד) "כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא" מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וְלָמָּה נֶאֱמַר. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב נִתְּקוֹ מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה מִלְּטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים וּתְלָאוֹ בְּטֻמְאָה קַלָּה שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁכָּבוֹ וָלָד וְלֹא יְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים אֶלָּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין בִּלְבַד כִּשְׁאָר וַלְדוֹת הַטֻּמְאוֹת:

הלכה ג׳

אֶחָד הַבָּא עַל הַנִּדָּה אוֹ עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם אוֹ עַל הַיּוֹלֶדֶת [בֵּין כְּדַרְכָּן בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן] אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר בֵּין גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה בֵּין קָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְהַנִּבְעֶלֶת הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה אֶלָּא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בְּנִדָּה בִּלְבַד שֶׁהוּא וָלָד וְאֵינוֹ אָב. וְכֵן בּוֹעֵל הַזָּב הֲרֵי הוּא כְּנוֹגֵעַ בּוֹ וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּזָב אוֹ הַנִּבְעֶלֶת מִן הַזָּב:

הלכה ד׳

הַנִּדָּה וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם וְהַיּוֹלֶדֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם כֻּלָּם מְטַמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ מֵעֵת לְעֵת אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה. כֵּיצַד. אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה טְהוֹרָה וְאֵין לָהּ וֶסֶת וּבָדְקָה עַצְמָהּ בְּשַׁחֲרִית וּמָצְאָה טְהוֹרָה וּבַחֲצִי הַיּוֹם בָּדְקָה עָצְמָה וּמָצְאָה דָּם הֲרֵי כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה מִשְּׁעַת פְּקִידָה רִאשׁוֹנָה עַד שְׁעַת פְּקִידָה שְׁנִיָּה טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְכֵן אִם בָּדְקָה הַיּוֹם וּמָצְאָה טְהוֹרָה וּלְאַחַר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה דָּם כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה מֵעֵת שֶׁבָּדְקָה וּמָצְאָה דָּם עַד כ"ד שָׁעוֹת טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְעֵד שֶׁלְּאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי הוּא כִּפְקִידָה וְשֶׁלִּפְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ אֵינוֹ כִּפְקִידָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹדֶקֶת בּוֹ יָפֶה:

הלכה ה׳

אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ וְאֵינָהּ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ. הִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת נִדָּה מִשְּׁעַת וֶסְתָּהּ. וְזוֹ הִיא טֻמְאַת וֶסְתּוֹת הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם. וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה כְּשֶׁבָּדְקָה אַחַר הַוֶּסֶת הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

הלכה ו׳

כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ. מְפַהֶקֶת. אוֹ מִתְעַטֶּשֶׁת. אוֹ חוֹשֶׁשֶׁת פִּי כְּרֵסָהּ וְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ. אוֹ אֲחָזָהּ צַמְרוּרִית. אוֹ רֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ אוֹ אֵיבָרֶיהָ כְּבֵדִין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּעֵת שֶׁיַּתְחִיל בָּהּ מִקְרֶה אֶחָד מֵאֵלּוּ מִיָּד בִּתְחִלָּתוֹ וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁתַּמְתִּין בְּמִקְרֶה זֶה שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם וְאַחַר כָּךְ תִּרְאֶה הַדָּם בְּסוֹף הַוֶּסֶת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוֶּסֶת כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת טְמֵאוֹת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בְּסוֹף הַוֶּסֶת כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת טְהוֹרוֹת. וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁדַּרְכָּהּ לִרְאוֹת עַד עֵת שֶׁמָּצְאָה דָּם:

הלכה ז׳

הָרוֹאָה כֶּתֶם טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד עֵת הַפְּקִידָה. וְכֵן הַבֶּגֶד שֶׁנִּמְצָא עָלָיו הַכֶּתֶם טָמֵא לְמַפְרֵעַ. וְעַד כַּמָּה. עַד שֶׁתֹּאמַר בָּדַקְתִּי הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה עָלָיו כֶּתֶם. אֲפִלּוּ כִּבְּסַתּוּ וְלֹא בְּדָקַתּוּ טָמֵא מִקֹּדֶם הַכִּבּוּס לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת בְּדִיקָה. וַאֲפִלּוּ נִמְצָא הַכֶּתֶם לַח הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת הַבְּדִיקָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִיָּמִים הָיָה שָׁם וְעַתָּה נָפְלוּ עָלָיו מַיִם וְנַעֲשָׂה לַח:

הלכה ח׳

וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁדַּיָּן שְׁעָתָן כִּתְמָן כִּרְאִיָּתָן וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אוֹתָן לְמַפְרֵעַ. כָּל אֵלּוּ הַנָּשִׁים הַטְּמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ בֵּין רָאֲתָה דָּם בֵּין מָצָאתָה כֶּתֶם מְטַמְּאוֹת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב לְמַפְרֵעַ לְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים. וְכֵן רֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן טְמֵאִין לְמַפְרֵעַ. וַאֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל מְטַמְּאוֹת אוֹתָן לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַבּוֹעֵל לְמַפְרֵעַ מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה אֶלָּא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בִּלְבַד. אֲבָל הָרוֹאָה כֶּתֶם הַבּוֹעֵל אוֹתָהּ מֵאַחַר שֶׁנִּמְצֵאת הַכֶּתֶם טָמֵא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה:

הלכה ט׳

מְעֻבֶּרֶת שֶׁהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָהּ. וְטֻמְאַת יוֹלֶדֶת (י"ד) וְטֻמְאַת מֵעֵת לְעֵת אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה לְמַפְרֵעַ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְטֻמְאַת וְסָתוֹת וְטֻמְאַת כְּתָמִים הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְטֻמְאָתָן מִסָּפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים אֶלָּא תּוֹלִין. וְכֵן חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאֵלּוּ תּוֹלִין. אֲבָל הַנַּעֲשִׂים עַל טָהֳרַת הַתְּרוּמָה וְחֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה אֵין מִתְטַמְּאִין בְּכָל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל אַחַת מֵאֵלּוּ הַנָּשִׁים וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן וְרֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וּבוֹעֵל רוֹאָה כֶּתֶם מֵאַחַר שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם וּבוֹעֵל יוֹלֶדֶת מֵאַחַר שֶׁיָּצָא הָאֵיבָר וְחָזַר כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

קרית ספר · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג׳

א׳

בועל נדה כנדה שהוא אב הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומשכב ומרכב כדתנן פרק קמא דכלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון וקאי אמתניתין דלעיל דקתני נבלה ומי חטאת שמטמאין במשא לטמא בגדים במגע וכו' ודרשינן בת"כ ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף בועלה דנדתה עליו משמע כל מידי דמטמאה בנדתה תהא עליו שיהא מטמא בועל נדה כנדה ואף על גב דלא כתיב בהדיא בנדה דמטמאה כלי חרס יליף לה במה מצינו מזב דמזב דמטמא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים ומטמא כלי חרס אף משכב ומושב לטמא אדם ובגדים מטמא כלי חרס כזב דכתיב ביה וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וגו' ואין משכב ומרכב של בועל נדה כנדה שהוא אב הטומאה כדילפינן לעיל אלא הוא וולד הטומאה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדאמרן בת"כ ומייתי לה ריש פרק בנות כותים אימא היא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים אף הוא כן תלמוד לומר וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין תלמוד לומר הרי כבר נאמר ברישיה דהאי קרא ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל אשר יגע במשכבה וגו' אם כן למה נאמר וכל המשכב אשר ישכב עליו וגו' לנתקו מטומאה חמורה שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו אלא אוכלין ומשקין דיטמא טומא' קלה משמע וכדאיתא התם וכו'.

ג׳

אחד [הבא על] נדה או זבה ויולדת בין כדרכן או שלא כדרכן ואפילו הערה וכדתניא סוף נדה כימי נדתה תהיה טמאה היא מלמד שזבה מטמא את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש אותה היא מטמא בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל ומנין שהוא עושה משכב ומושב כבועל נדה ת"ל כמשכב נדתה ואתקשה נמי התם רואה ב' ימים או יום אחד לרואה ג' שהיא זבה גדולה וכדאיתא התם ויולדת נמי כתיב בה כימי נדת דותה וגו' דמשמע דהויא כדין נדה וקטן בן תשעה ויום אחד וקטנה בת שלשה ויום א' כיון שביאתן ביאה ה"נ לענין טומאה בועל נדה וכו'.

ד׳

נדה וזבה ויולדת מיטמאי למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה מדרבנן כדאמ' בפרק קמא דנדה דמדאורייתא אין אשה טמאה עד שתרגיש דם שיצא למטה מבין השינים כדילפינן פרק חמישי דהלכות איסורי ביאה. וכן טומאות ווסתות שאם הגיע וסתה ולא בדקה ואחר ימים בדקה ומצאה דם אינה טמאה למפרע אלא מדרבנן דהכי אסיקנא פרק כל היד דאפילו לרשב"ג ווסתות דרבנן ואפי' תרגיש פיהוק ועטוש אינה טמאה מדאוריתא עד שתרגיש בבשרה וכדאמר' פרק האשה בנדה וכן טומאת כתמים מדרבנן וכל דינים אלו סוף פרק קמא דנדה ופרק כל היד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג׳

א׳

בועל נדה כנדה כו'. בגמרא (דף ל"ג) אמרו יכול יעלה לרגלה ת"ל וטמא שבעת ימים, וזה אם בעל אותה בששי או בשביעי אבל בועל שומרת יום מבעי' לי' אם אמרינן דטמא שבעה או לא יהא גרוע ממה שהוא בועל שהיא אינה סופרת רק יום אחד כן הוא אינו טמא רק יום אחד. ואשכחן גבי פולטת ש"ז (בדף מ"א) לענין לטמא בפנים אמר ר"ש דיה כבועלה יעו"ש, ולכאורה נראה למיפשט מהא דאמר בפ"ק דיומא מביתו למה פירש שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כו' יעו"ש וא"כ עדיין קשה למה פירש מביתו יבוא על אשתו תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שאפילו תמצא נדה לא יהא טמא רק יום אחד ויהא ראוי ליוהכ"פ ועל כרחין דתמיד טמא ז' ימים, ואי דאכתי קשה באשתו יולדת תוך ימי טוהר אמאי לא ישמש עם אשתו שאף אם תמצא דם אותיום ג"כ אינו טמא משום בועל נדה, הא לא קשיא דאימור סברא משנתינו כר' אליעזר דהמקשה תוך שמונים טמאה וחיישינן שמא יש בה עובר ואישתהי והיא תתקשה וטמאה נדה ויטמא בועלה ז' ימים, ולרבינו דפוסק דלא כר"א צ"ל כיון דפרישה צריך מהלכה תו לא חלקו רבנן ומשום לא פלוג גזרו רבנן גם מביתו באופן זה דלא שכיח, אבל תוך אחד עשר יום לא מסתברא שגזרו משום ימי נדות אם לא דלא שנא בין בועל נדה וזבה לבועל שומרת יום: אמנם מצאתי להראב"ד בתו"כ סוף מצורע ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום, כתב נ"ל שאם בא עליה בראשון שלה שיהא שומר כו' שאם תראה שלשה ימים רצופים יהא הוא סופר ז' ימים כמותה ואם לא יטבול ויטהר לערב. ולפ"ז א"ש הך דיומא דחיישינן שמא תמצא דם אותו יום ותראה אחרי זה שלשה ימים והויא זבה ותו טמא שבעה גם הבועל. אך עדיין יקשה א"כ ביום אחד עשר דקיי"ל דלא בעי שימור א"כ יבעול אותה ביום אחד עשר וכיו"ב אם תראה אח"ז הויא נדה לא זבה ומשום דם של אותו יום אינה מטמאה הבועל רק יום אחד אפשר בכה"ג לא פלוג ויעוין סוף נדה ודוק: ובמשל"מ. שוב ראיתי לתוספות נדה כו' דפשיטא להו שא"מ בהיסט. נ"ב, עיין תוספות יומא (דף ו'):

ד׳

הנדה והזבה כו' והיולדת אע"פ שלא ראתה דם כולן מטמאות למפרע מעל"ע כו' מתניתא היא הובאה בפרק בנות כותים (דף ל"ט) ופרש"י שם היולדת שיצא הדם בפתיחת הקבר מטמאה מעל"ע בראיה ראשונה, ורבינו לא פירש כן דאין לך ראיית אונס גדול מזו, ובהדיא תני בתוספתא פ"ק דאשה שראתה באונס אף אונס דקפיצה דיה שעתה, ובפרט לשיטת רבינו דדם קשוי הוי כמו שביאר הרב המגיד פ"ז מהלכות איסורי ביאה לכן פירש כפשטא דיולדת מטמאה מע"ל משום שמא הוציא הולד ראשו או אבר אחד חוץ לפרוזדור וכמו דאמר הגמ' על יולדת מטמאה בפנים כבחוץ (בדף מ"ב) וז"ב. ודברי הכסף משנה תמוהין, ועיין בהקדמת רבינו לטהרות שהביא הברייתא באורך יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג׳

א׳

בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה וכו'. מתוך דברי רבינו נראה שהנוגע בבועל נדה מטמא בגדים כל זמן שלא פירש דומיא דנדה שהרי כתב בסוף דבריו כנדה ולא חילק ביניהם אלא לענין משכב וכן נראה ממה שהשרישנו בפ"ו מהלכות אבות הטומאה דין י"ב שכל אב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים ולא הוציא מן הכלל אלא נבילה ומרבב לענין מגע דוקא משמע ששאר האבות שוים הם וכ"כ רש"י בפרק בנות כותים עלה ל"ג וכן נראה מהתוספתא שהביא הר"ש בפ"ה דזבים מי"א דקתני פירש מטמא א' ופוסל א' משמע דאם לא פירש מטמא ב' ופוסל אחד ולפי זה הא דתני ברישא מטמא אחד הוא טעות וצריך לגרוס ב' וע"ז דתני הוא אליבא דר"ע דאקשיה לנדה וכולם דקתני הוא מדרבנן וכמ"ש הר"ש ברפ"ה דזבים ובקשתי ברייתא זו בתוספתא ונראה שגירסא אחרת היה לו להר"ש ולפי גירסתו נראה דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אך רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הביאם הרא"ם בפרשת מצורע כתבו שאינו מטמא אדם לטמא בגדים וא"כ הנוגע בבועל נדה אף שלא פירש אינו אלא ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ושוה משכבו למגעו וכ"כ הר"ש בפ"ק דכלים מ"ג והנראה מדבריו שם דבמגע פשיטא ליה דאינו מטמא בגדים אך במשא ספוקי מספקא ליה אי מטמא דומיא דנבילה או דלמא דגרע מנבילה ולדבריהם אתי שפיר מתניתין דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב כו' וכמ"ש שם בעל תוי"ט. ומיהו נראה דלדברי הכל מטמא במשא וכמ"ש הר"ש ובהיסט נמי נראה שמטמא וכי תימא מאחר שלדבריהם היקשא דותהי נדתה עליו אינו כולל שהרי אינו מטמא אדם לטמא בגדים א"כ מנא לן שיטמא במשא וכ"ש בהיסט שהיא טומאה מחודשת בזב שלא מצינו כמותה י"ל שההיקש שכל מה שיטמא הנדה ובאיזה צד שיטמא יטמא בועל נדה אבל אינו עושה הפעולה עצמה שתעשה הנדה שהנדה תעשה את האדם כל זמן שלא פירש הימנה אב ומטמא בגדים אבל בועל נדה אינו עושה כי אם ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ואף שאין היקש למחצה דבר זה למדנו אותו ממשכבו דלמדנו קרא דאף שעושה משכב כנדה אינו עושה המשכב אב כנדה אלא ולד וא"כ למדנו מהמשכב שאין ההיקש אלא שיטמא בועל נדה כל מה שתטמא הנדה ובאיזה אופן שתטמא הנדה יטמא בועל נדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב וכן המשכב אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו. ולפי זה בועל נדה מטמא במגע ובמשא ובהיסט וכן נמי עושה מרכב ומושב ואע"פ שמרכב לא נזכר בתורה מ"מ למדנו אותו מן ההיקש ותהי נדתה עליו שכל מה שהנדה תטמא יטמא בועל נדה וכן אין חילוק בין מגע למשא בגדים שלעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים שהרי אינו עושה כי אם ולד ואף שכתבנו לעיל דלהר"ש מספקא ליה במשא אם מטמא אדם לטמא בגדים המעיין בדבריו יראה דלפי המסקנא לא שנא ליה בין מגע למשא ולעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים וכן כתב הרב בעל תיו"ט בפ"ק דכלים מ"ג ובמה שכתבנו שהמשכב מלמד על ההיקש שאינו לגמרי יתורץ מה שהקשו הרב בעל קרבן אהרן והרא"ם בפרשת מצורע לרבינו אברהם ורבינו ישעיה אך הא קשיא לי עלייהו דמאי מייתו ראיה לסברתם ממאי דתנן בזבים בועל נדה כטמא מת ותניא בתוספתא דכלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון הא לענין לטמא זה וזה שוין ע"כ הא לכ"ע אינו דומה לטמא מת שהרי מטמא במשא ובהיסט מה שאין טמא מת מטמא שהרי אינו מטמא במשא וכמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות טומאת מת דין ט' וכ"ש בהיסט וכמ"ש ברפ"ח ואולי דס"ל שאין בועל נדה מטמא במשא אלא בהיסט והרי טומאתו כשרץ וזה נלמד ממשכבו שאין ההיקש אלא לדבר אחד דהיינו לטמא אדם וכלי חרס אבל לשאר הדברים לא. ולפ"ז יפה הוכיחו ממתני' דזבים ומברייתא דכלים וצ"ע. שוב ראיתי לתוספות בפ"ט דנדה עלה ע"א ד"ה מערה דפשיטא להו שאינו מטמא בהיסט אבל במשא ספוקי מספקא להו אי מטמא והתוספתא שהביאו שם התוספות דקתני הכל כשרים ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה מוכחת בהדיא שבועל נדה אינו מטמא בהיסט ולא ידעתי איך יתיישב תוספתא זו לדעת רבינו דאית ליה דבועל נדה מטמא בהיסט וצ"ע. ולענין מעיינות בועל נדה נסתפק הר"ש אם יש לו כנדה. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן היקשא כשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דלמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהם וכשאר הטמאים וכמ"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ"י דין ו' ולדעת רבינו ז"ל דס"ל שההיקש הוא כולל לכל הדינים ולא נשתנה דינו כי אם לגבי משכב דוקא דפרטו הכתוב נראה דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה מכח ההיקש ועיין במ"ש רבינו גבי מעיינות הזב וצ"ע. ודע דלפי מ"ש לסברת ר"ש שההיקש הוא לחצאים ידוקדק היטב לישנא דת"כ דבתר דדרש קרא דבועל נדה ומשכבו קתני נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו ולשיטת רבינו קשה שהרי אינם דומים המשכב למגע וכבר הוקשה זה להרב ק"א יע"ש:

ב׳

ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ג מהלכות ביאת מקדש דין י"ז):

ג׳

אחד המערה ואחד הגומר כו'. כתב מרן משנה פרק הבא על יבמתו. ולפי הנראה היינו מאי דתנן גבי יבמה אחד המערה ואחד הגומר ואמרינן התם וכן הבא על אחת מכל העריות וכו' ואם מרן כיון לזה הם דברים תמוהים דמה ענין טומאה אצל איסורי ביאה ואף דהעראה בכל העריות מנדה גמרי' ליה כדאיתא ביבמות (דף נ"ד) מ"מ הדבר פשוט דלא גמרינן לטומאה מהתם אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת"כ אם שכב ישכב לרבות המערה. וראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דנפקא להו מדלא כתיב כאן ש"ז כמ"ש למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז וכמו שהתם דכתיב ש"ז מיעטנו פרט למערה כן הכא מדלא כתיב ש"ז ריבה אף המערה וכן בשפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה ש"ז ובאשת איש כתיב לא תתן שכבתך לזרע ובסוטה כתיב ושכב איש אותה ש"ז נמצא דבכ"מ שהוא מתנה בגמר ביאה כתב ש"ז וא"כ הכא דאמר סתם שכיבה ריבה המערה ע"כ. והנה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמעולם לא שמענו שיאמר גבי אשת איש דבעינן שיגמור ביאתו וכן גבי סוטה נמי הכי הוי דינא למר בנשיקה ולמר בהכנסת עטרה אבל דליבעי גמר ביאה לא אמרה אדם מעולם ומאי דכתיב ש"ז גבי א"א הוא למעט משמש מתה וגבי סוטה נמי איצטריך למעוטי מי שקינא דרך איברים כדאיתא ביבמות (דף נ"ה) והם דברים פשוטים ועוד אני תמיה לפי שראיתי שהרב ז"ל נדחק בכל זה לפי שראה שהברייתא דרש ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם שכב ישכב לרבות למערה והוקשה לו דמאחר שדרש מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה איך חזר וריבה למערה ולזה תירץ בתחילה דממלת ישכב ילפי דהול"ל אם שכב שכב כו'. ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה ובתחילה דרשו מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה וחזרו לרבות מוי"ו הנוספת במלת ואם לרבות המערה וכדאמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר"מ דריש לרבות אשה ויורש ואמרינן התם דדריש כפל ההמרות ווי"ו הנוספת במלת ואם ובת"כ פרשת בחקותי איכא טובא כה"ג דאמרינן ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש וכתב שם הרב המחבר דחדא דרשי מכפל הגאולות וחדא מוי"ו הנוספת ואלו הם דברים פשוטים ולפי הנראה שהרב לא נחה דעתו בזה משום דסיימו בברייתא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואם שכב ישכב הרי שכבר דרשו וי"ו הנוספת לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ומיהו מצינו כיוצא בזה בת"כ פרשת בחקותי גבי פודה מעשר שני ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל ע"כ. והנה מה שדרשו תחילה לרבות את האשה והיורש הוא מכפל הגאולות ווי"ו הנוספת וכמ"ש שם הרב המחבר גבי מקדיש שדה אחוזה. והנראה אצלי דטעמא דמילתא הוא דכל היכא דהכתוב ראינו שבתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות. ויש בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומו. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דין ג'):

ד׳

כולם מטמאות למפרע מעת לעת כו'. דע שזהו דוקא בודאי אבל בספק אינה מטמאה למפרע וכן טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן לפי שטומאתם היא מספק וכמ"ש רבינו פ"א מהלכות אלו דן ז' וכיון שטומאת מעת לעת היא מן הספק לא גזרו אלא על הודאי ולא על הספק הכי איתא בירושלמי ריש נדה ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: וזהוהנקרא מעת לעת שבנדה. דקדק הרב המנהיר בריש נדה מדברי רש"י דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מעת לעת אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח"כ בדקה בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת: ומ"ש רבינו כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה כו'. דע שנחלקו הראשונים ז"ל אם גזרו בטומאה זו דמעת לעת אף בר"ה או דוקא ברה"י ככל שאר הטומאות דגמרינן מסוטה והתוס' בריש נדה ס"ל דאין חילוק ברשויות לטומאה זו וכ"כ הרשב"א שם. אך כתב בשם י"א דוקא ברה"י אבל בר"ה טהור. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן ממ"ש הרשב"א בפ"ק דנדה עלה דההיא דזעירי דמוקי למתני' שחברותיה נושאות אותה במטה יע"ש. ועיין במ"ש התוס' פ' כשם (דף כ"ח) ד"ה בר"ה ודוק. ודע דאליבא דכ"ע בעינן שיהיה בן דעת לישאל עליו וכדאיתא בריש נדה (דף ה') ואף דקי"ל כר"י בספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אף בכלי מונח על גבי קרקע מ"מ נפקא מינה לשוטה ועיין במ"ש התוספות ריש נדה (דף ג') ד"ה מודה שמאי בשוטה יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ג׳, מתוך הלכות מטמאי משכב ומושב שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מטמאי משכב ומושב כל הרמב״ם