רמב״ם - הלכות מעילה · פרק ז׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעילה · פרק ז׳

הלכה א׳

מִי שֶׁשָּׁגַג וְלָקַח הֶקְדֵּשׁ אוֹ מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ וּנְתָנוֹ לְשָׁלִיחַ לְהוֹצִיאוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין. אִם עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּתוֹ הַמְשַׁלֵּחַ הוּא שֶׁמָּעַל. וְאִם לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ אֶלָּא עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ מִדַּעַת עַצְמוֹ הַשָּׁלִיחַ הוּא שֶׁמָּעַל. כֵּיצַד. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ תֵּן (לִי) מֵאוֹתוֹ בָּשָׂר לָאוֹרְחִין הָלַךְ וְנָתַן לָהֶן כִּכָּר. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לָהֶן כִּכָּר וְנָתַן לָהֶן בָּשָׂר. אָמַר לִשְׁלוּחוֹ הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן וְהֵבִיא לוֹ מִן הַמִּגְדָּל. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא מִן הַמִּגְדָּל וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן. הַשָּׁלִיחַ מָעַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְהֵבִיא מִן הַחַלּוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַשּׁוֹלֵחַ לֹא הָיָה בְּלִבִּי שֶׁיָּבִיא אֶלָּא מִן הַמִּגְדָּל בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. שֶׁהֲרֵי עָשָׂה שְׁלִיחוּת מַאֲמָרוֹ וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשָּׁלִיחַ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן שֶׁאֵין לָהֶן שְׁלִיחוּת אִם עָשָׂה כְּמַאֲמָרוֹ בַּעַל הַבַּיִת מָעַל וְאִם לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. אָמַר לִשְׁלוּחוֹ תֵּן לָאוֹרְחִין חֲתִיכָה חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר הָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶן טלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. בַּעַל הַבַּיִת מָעַל שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה דְּבָרוֹ וְהַשָּׁלִיחַ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל שְׁלִיחוּת בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא עָקַר הַשְּׁלִיחוּת. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ טלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִדַּעְתִּי שְׁנֵיהֶן מָעֲלוּ. נָטְלוּ הָאוֹרְחִים שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַף הָאוֹרְחִין מָעֲלוּ מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה שְׁלִיחוּת חֲבֵרוֹ וְהוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ. נִמְצָא חֲבֵרוֹ חַיָּב לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ דְּבָרָיו וְלֹא נֶעֶקְרָה הַשְּׁלִיחוּת וְהוּא חַיָּב עַל זֶה שֶׁהוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ:

הלכה ב׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַחֲתִיכוֹת מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אִם הָיוּ בְּשַׂר עוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לֹא מָעַל אֶלָּא הָאוֹכֵל בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב בְּאִסּוּר אַחֵר יֶתֶר עַל הַמְּעִילָה. וּבְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה אֶלָּא בִּמְעִילָה לְבַדָּהּ שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב עִמָּהּ אִסּוּר אַחֵר:

הלכה ג׳

הַנּוֹתֵן פְּרוּטַת הֶקְדֵּשׁ לִשְׁלוּחוֹ וְאָמַר לוֹ הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא לִי בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת הָלַךְ וְהֵבִיא בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בִּפְרוּטָה. וְהַשָּׁלִיחַ לֹא מָעַל שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר שְׁלִיחוּתוֹ בִּפְרוּטָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְהֵבִיא נֵרוֹת מִמְּקוֹם פְּתִילוֹת וּפְתִילוֹת מִמְּקוֹם נֵרוֹת הַשָּׁלִיחַ מָעַל:

הלכה ד׳

נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת וְאָמַר לוֹ הָבֵא לִי אֶתְרוֹג וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן. הַשָּׁלִיחַ מָעַל וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר שֶׁהֲרֵי שְׁלָחוֹ לִקְנוֹת לוֹ אֶתְרוֹג שֶׁשָּׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָאֶתְרוֹג שֶׁהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אַחַת שָׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ:

הלכה ה׳

הַשּׁוֹלֵחַ פְּרוּטָה בְּיַד שְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ בָּהּ חֵפֶץ וְנִזְכַּר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִיא הֶקְדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ לְיַד הַחֶנְוָנִי הַשָּׁלִיחַ מָעַל שֶׁהוּא שׁוֹגֵג וּבַעַל הַבַּיִת כְּבָר נִזְכַּר וְאֵין הַמֵּזִיד חַיָּב בְּקָרְבַּן מְעִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִזְכַּר אַף הַשָּׁלִיחַ וְיָדַע שֶׁהִיא הֶקְדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ לַחֶנְוָנִי שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים מִקָּרְבַּן מְעִילָה וְהַחֶנְוָנִי חַיָּב כְּשֶׁיּוֹצִיא אוֹתָהּ פְּרוּטָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּמְעוֹתָיו שֶׁהֲרֵי הוּא שׁוֹגֵג. הוֹדִיעוּ לְחֶנְוָנִי שֶׁפְּרוּטָה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶקְדֵּשׁ שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִין וְנִתְפַּס הַמִּקָּח לַהֶקְדֵּשׁ:

הלכה ו׳

וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַצִּיל הַחֶנְוָנִי מִן הַחֵטְא עַד שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּעוֹת. נוֹטֵל פְּרוּטָה שֶׁל חֻלִּין אוֹ כְּלִי כָּל שֶׁהוּא וְאוֹמֵר פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה. וְתֵעָשֶׂה אוֹתָהּ פְּרוּטָה אוֹ הַכְּלִי הֶקְדֵּשׁ וְיֻתַּר הַחֶנְוָנִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּעוֹת. וְכֵן פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכָל הַכִּיס אוֹ שֶׁאָמַר פְּרוּטָה בְּכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ. מְחַלֵּל אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכִּיס. וְאִם הוֹצִיא וְלֹא חִלֵּל לֹא מָעַל עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס:

הלכה ז׳

אָמַר כִּיס מִכִּיסַי הֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ. מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מֵבִיא אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם וְאוֹמֵר אִם הֶקְדֵּשׁ הוּא הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְאִם לָאו הַהֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא מְחֻלָּל עַל זֶה. וִיהַנֶּה בַּקָּטָן:

הלכה ח׳

הַמּוֹעֵל בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ חַיָּב חֹמֶשׁ וְלֹא קָרְבָּן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אִם הָיָה מֵזִיד:

הלכה ט׳

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְהוֹצִיא. בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וּבַעַל הַפִּקָּדוֹן לֹא הִרְשָׁהוּ:

הלכה י׳

הִפְקִידָן אֵצֶל שֻׁלְחָנִי אוֹ חֶנְוָנִי וְלֹא הָיוּ חֲתוּמִין וְלֹא קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת מִן הַדִּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אִם הוֹצִיאוּ שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. בַּעַל הַפִּקָּדוֹן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לוֹ הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וְהַחֶנְוָנִי פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה וְלֹא חֲתוּמִין וּכְאִלּוּ הִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְשׁוּת:

הלכה י״א

הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה מָעוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לְבַעְלָהּ. אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ מוֹרִישָׁהּ וּמֵת וְנָפְלוּ לָהּ הֶקְדֵּשׁוֹת בִּירֻשָּׁה. לִכְשֶׁיּוֹצִיא הַבַּעַל הַמָּעוֹת בַּחֲפָצָיו יִמְעל:

קרית ספר · הלכות מעילה פרק ז׳

א׳

מי ששגג בהקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין אם עשה שליחותו מעל המשלח ואם עשה מדעת עצמו מעל השליח משנה ריש פרק בתרא דמעילה דילפינן חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה כי תרם מדעתו של בעל הבית הוא דהויא תרומה ואי לא לא אף שליח שעשה שליחותו של בעל הבית מעל ואי לא שליח מעל כיצד אמר תן בשר לאורחים ונתן להם כבד או איפכא ובגמרא אפילו תימא רבי עקיבא דכל מילי דמימלך שליח עילויה חדא מילתא הוא מי לא בעי לאימלוכיה וכיון דנתן להם מדעתו ולא נמלך מעל. הבא לי מן החלון והביא מן המגדל שם במשנה הביא מן החלון כמו שאמר לו אף על פי שאמר לא היה בלבי שיביא אלא מן הדלוסקמא בעל הבית מעל שהרי עשה שליחותו. ודברים שבלב אינם דברים שם במשנה. היה השליח חרש שוטה וקטן אם עשה שליחותו מעל שם במשנה ובגמרא פרכינן והא לאו בני שליחותא נינהו ואמר רבי אלעזר כמעטן של זתים ורבי יוחנן [אמר] כקוף שהוליך את העירוב וה"נ אף על גב דלאו בני שליחותא נינהו הואיל ואתעבידא שליחותיה וניחא ליה בגויה מעל ואף על גב דגבי תרומ' דילפינן מינה מעילה בעינן בן דעת כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות מיחייב והכא איכא שינוי רשות בהני ליכא קפידא בבר דעת ומ"מ איצטריך למילף שליחות מתרומה דלא תימא אין שליח לדבר עבירה. אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכת בשר והוא אמר להם טלו שתים בעל הבית מעל דמוסיף הוי ולא עקר שליחותיה והשליח לא מעל בהאי תוספות אלא אם כן פירש טלו מדעתי לקחו הם שלשה כולן מעלו שם במשנה אמר לו תן להם חתיכה והוא אמר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו ובגמרא שמע מינה מוסיף על שליחותו הוי שליח דמדקתני כולם מעלו דמשמע בעל הבית נמי משמע דלא עקר שליחותיה ואנן איבעיא לן ותיפשוט מהכא בעלמא מאן דאמר לשלוחיה זבין לי ליתכא דארעא ואזל הוא וזבין כורא מי אמרינן וכו' אמר רב ששת דאמר שליח טול אחד מדעתי ואחד מדעת בעל הבית והם לקחו השלשה מדעתם מהו דתימא עקר שליחותיה דבעל הבית קא משמע לן דכיון דאמר אחד מדעתו היינו שליחותיה. והיינו בקדשי ב"ה דבעולה וכיוצא בה לא מעל אלא האוכל כדתניא בתוספתא פ"ב וטעמא פירוש הרב ז"ל דכיון שהוא חייב באיסור אחר שאוכל בשר עולה אין חייב הנותן לו החתיכה דאין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה אלא במעילה בלבד כדילפינן חטא חטא מתרומה ובשליחות יד נמי מדתניא על כל דבר פשע וגו' והוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והכא שנתערב במעילה איסור אחד כדאמר' אינו חייב אלא האוכל.

ג׳

נתן פרוטה הקדש לשלוחו ואמר ליה הבא לי בחציה נרות ובחציה פתילות או בכולה נרות או בכולה פתילות ושינה מדעתו כחצי פרוטה שניהם פטורים שם במשנה שניהם לא מעלו שאין מעילה בחצי פרוטה אבל אמר לו הבא נרות או פתילות ממקום פלוני השליח מעל שהרי שינה שליחותו בפרוטה שלימה. נתן לו שני פרוטות ואמר הבא לי אתרוג והביא לו אתרוג בפרוטה ורמון בפרוטה השליח מעל ובעל הבית פטור שהרי לא עשאו שליח אלא לקנות לו אתרוג ששוה שני פרוטות שם במשנה פלוגתא דרבי יהודה ותנא קמא דתנא קמא סבר שניהם מעלו הכא ובדינר שנתן לו בעל הבית שיביא לו חלוק והביא לו בחצי דינר חלוק ובחצי טלית ומתניתין איירי בשהביא אתרוג בפרוטה ושוה שני פרוטות וחלוק בחצי דינר דהואיל ושוה נעשה שליחותו נמי של בעל הבית ולהכי שניהם מעלו אבל אם לא היה שוה אלא במה שלקחו לא נעשה שליחות בעל הבית שהוא אומר גדול הייתי רוצה.

ה׳

השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ ונזכר בעל הבית שהיא הקדש קודם שתגיע ליד החנוני השליח מעל שהוא שגג ובעל הבית כבר נזכר ואין המזיד חייב בקרבן דחטאה בשגגה כתיב שם נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל נזכרו שניהם שניהם פטורים דהוו להו מזידין וחנוני שהוא שוגג מעל כשיוצא הודיעו לחנוני שפרוטה שנתנו לו הקדש שלשתן פטורין ולהציל החנוני מן החטא יחלל בפרוטה של חולין כדתנן התם וכן פרוטת של הקדש שנתערבה בכיס של חולין מחללה ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס כחכמים דרבי עקיבא דאמרי עד שיוציא את כל הכיס דמעילה בפרוטה אחרונה היא ממה נפשך או היא מן הראשונות או האחרונה.

ז׳

אמר כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכולם ובמקצתם ומחלל ההקדש בכל מקום שהוא על הגדול שבהם ויהנה בקטן תוספתא דמעילה פרק קמא.

ח׳

המועל בפחות משוה פרוטה אינו חייב חומש ולא קרבן דלהשבון הוא דמרבי' פחות משוה פרוט' ולא לחומש וקרבן ואינו לוקה במזיד דליכא אזהרה אלא בפרוטה.

י׳

המפקיד מעות אצל בעל הבית סוף מעילה משנה אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציאן בעל הבית מעל דשלא מדעת המפקיד נשתמש בהם אפילו היו מותרים אצל שולחני אם היו מותרים שניהם פטורים שם במשנה אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל דלהכי הפקידן צרורים שלא ישתמש בהם ואם מותרים ישתמש בהם שלדעת כן הפקידן אצלו מותרים שיתעסק בהם ויחליפם לפיכך אם הוציא לא מעל השולחני אלא המפקיד כך כתב רש"י ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא ומייתי לה פרק המפקיד אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר שהרי לא ברשות הוציאן ואינו שלוחו ואם מותרים ישתמש בהם דהוה ליה כנותן רשות והוי שלוחו לפיכך אם הוציא שולחני מעל גזבר שהוא המפקיד ואיידי דתנא רישא הוציא תנא נמי סיפא הוציא אבל הוא הדין דאפי' לא הוציא דהוה ליה כנותן רשות משעה שנתנם לו מותרים והרב ז"ל כתב שניהם פטורים איפשר דנ"ל דפליגא אמתניתין דמעילה דלא איירי מתניתין במעילה דמפקיד דהיינו גזבר אלא במעילת שולחני דמשמע דגזבר כיון שלא אמר בפירוש השתמש בהן פטור והחנוני כשולחני כרבי יהודה דפליג במתניתין אר' מאיר דאמר כבעל הבית.

י״א

האשה שהכניסה מעות של הקדש בכלל מעותיה או שנפלו לה נכסים מאביה משנשאת ועמהם מעות של הקדש ואינם ידועים לכשיוציא הבעל המעות בחפציו ימעול פרק השואל בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל וכו' אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציא דבעודם צרורים ומונחים לא קנאם בעל אלא לכשיצאו לחולין מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעילה פרק ז׳

אבן האזל על הלכות מעילה פרק ז׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 26,282 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מעילה פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעילה פרק ז׳

א׳

המשלח הוא שמעל. נסתפקו התוס' באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. יע"ש בפ' האיש מקדש (דף מ"ג) ד"ה שלא ועיין בפ"ג דמעילה (דף י"ט) ד"ה אכילתו:

ב׳

לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. ראיתי להתוס' בפרק האיש מקדש (דף מ"ג) ד"ה שלא שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זו של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דחייב המשלח ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קנייה וההיא שעתא חייב המשלח משמע דקודם אכילת השליח חייב המשלח. ולפי זה נ"ל דגם היכא דשליח מתחייב כגון שהיה המשלח מזיד חייב השליח מכי אגבהה אף שלא נהנה. ומדברי רבינו שכתב לא מעל אלא האוכל משמע דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה וכי תימא דדוקא גבי חיובא דמשלח הוא דאמרינן דאינו מתחייב ע"י הנאת השליח אלא מכי אגבהה מתחייב משלח אבל גבי חיובא דשליח לעולם אינו מתחייב אלא מכי נהנה. הא ליתא דהא קי"ל נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח חייב. הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין. ואי אמרינן דהאומר לחבירו אכול ככר זה דמתחייב המשלח משעת הגבהה ה"ה היכא דהמשלח פטור דמתחייב השליח משעת הגבהה. שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם היה שוגג המשלח המשלח חייב אך אם היה מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא אותה פרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שהוא לא עשה שום מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכ"כ רבינו בפרקין הל' ה'. ולפי זה מ"ש רבינו האוכל הוא דוקא האוכל והוא מוסכם אליבא דכ"ע. ודוקא לענין חיובא דאורחי אבל לענין חיובא דמשלח מכי אגבהה אורח נתחייב המשלח וכמ"ש התוס' (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ג מהלכות גניבה הלכה ו'):

ה׳

נזכר אף השליח וידע שהיא הקדש וכו'. ואם נזכר השליח לבד בעה"ב חייב תוס' פרק האיש מקדש (דף מ"ב) ד"ה אמאי. ומ"ש רבינו ונתפס המקח להקדש. כן הוא בתוספתא דמעילה והדין מצד עצמו הוא פלא בעיני וצ"ע:

ו׳

לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ"ש התוס' פ"ב דסוטה (דף י"ח) ד"ה חזר וחלקן ודוק. ומ"ש עוד מרן א"נ מטבע חשיב ולא בטיל כו'. (א"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר"ר יעקב אלפאנדארי ז"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ"ת במ"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ"ע. ובעיקר דברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל לכאורה היה נראה לדקדק מההיא דאמרינן בע"ז (דף נ"ב.) שבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספא ודהבא של ירושלים ופריך וירושלים הוי רובא דעלמא. והא ודאי לא קשיא כלל משום דמעיקרא הוה ס"ל לתלמודא דבקשו לגנוז כספא ומש"ה פריך וירושלים הוי רובא אבל לפי המסקנא דלא בקשו לגנוז כי אם מטבעות ליכא קושיא ואדרבא היה נראה להכריח מסוגיא זו כדברי התוס' משום דדוחק הוא לומר דלפי המסקנא דמוקי לה בדינרא הדריאנא שיהיו רוב מטבעות אלו של הקדש. ולפי דברי התוס' ניחא דכיון דמוקי לה במטבע חשיב ולא בטיל ולא בעינן שיהיה הרוב משל הקדש. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטיל היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא במעות אלו כגון ההיא דמעילה דאיכא ודאי בתערובת זה פרוטה של הקדש אבל היכא דלא איתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו של הקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא"ש ז"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ"ה אמרי' כל דפריש וכ"כ הרא"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי דבר שיש לו מתירין. ובר"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר"ן ס"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו"ם ביו"ט שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע"כ צריכים אנו לומר דס"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב. (א"ה וכ"כ מרן בכ"מ פ"ז מהל' ע"ז לדעת הרמב"ם דהא דהחמירו ברמוני בדן להצריכן שלש תערובות היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין מה שהקשה עליו הר"ב פר"ח בחדושיו. והמעיין בפירש"י בסוגיא שכתב ופרכינן שמואל דאמר הנח לע"ז דמשמע דבשאר איסורין לית ליה ס"ס יראה בעיניו דהרגיש קושיא זו דנימא דלא אסר ר"י אלא בדבר שיש לו מתירין ובהא מודה ליה שמואל לז"א דליתא דכיון דנקט לישנא דהנח לע"ז משמע דבשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין לית ליה ס"ס וא"כ לא אתי כר"י. אך קשיא לדעת מרן מדאמרי' התם בגמרא (דף ע"ד:) ואיצטריך דר"ל כו' אבל תרומה דיש לו מתירין וכו' יע"ש) ולפ"ז אפשר דמטבע נמי כיון דחשיב דאין לו ביטול אפי' מן התורה לא מהני ליה רוב ולפ"ז סוגיא דע"ז אתיא כפשטה. אך דברי הר"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ"ג מצרפין פירות חו"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר עני אוסר במשהו כמ"ש הראב"ד פ"א מהל' מע"ש הל' י"א יע"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל"מ ואוסרין בכל שהו כמ"ש רבינו ספ"ז מהל' שמיטה וא"כ ה"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' נ"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע"כ. עוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפ"ב דמציעא (דף נ"ו) מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמלתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפירש"י ומעשר שני בירושלים הוי דשיל"מ וכמ"ש רבינו ספ"ו מהל' מע"ש ובפ"ק דפסחים (דף י') אמרי' ר"י בר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין. הרי דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא וא"כ ע"כ לומר דלפי המסקנא דמוקי לההיא דבקשו לגנוז בדינרא שרוב מטבעות אלו היו של הקדש. באופן דמסוגיא זו ליכא לא סיעתא ולא תיובתא לדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. עוד עלה בדעתי להביא ראיה לסברת התוס' הלזו מדאמרינן בפ' הוציאו לו (דף נ"ה) דטעמא דר"י. דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופירש"י דהולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם והיינו מפני התערובת. ואם איתא דמטבע יש לו ביטול אמאי פוסלת אותם ליבטל ברובא. דדוחק הוא לומר דהחששא היא שמא לא ימצא כי אם קן אחד דלא הוי רוב דהיתרא. אך עדיין אין להכריח מסוגיא זו דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה דלעולם יש לו ביטול מן התורה כשאר האיסורין אך מדרבנן אין לו ביטול משום דהוי דבר שבמנין ומש"ה ס"ל לר"י דלא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות: וראיתי למעכ"ת שרצה להכריח סברת התוס' הלזו משלשה מקומות והשנים נאמרו על פה והאחד בכתב והנני מפרטם. הראיה האחת היא מההיא דאמרינן בפ"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים ואם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים וא"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה מ"מ בטלים הם ברוב אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דאין ממשנה זו ראיה אלא שאין למטבע ביטול אבל שיהיה דין זה דבר תורה אין מכאן ראיה. זאת ועוד אפשר לומר דאף דמדרבנן יש למטבע ביטול אלא דשאני הכא דמעיקרא לא רצו לבטל ולערב מעותיהם עם מעות ישראל כדי שיהיו בטלות ברוב ודמי למבטל איסור בידים. וראיה לזה מדאמרינן בפ' שלוח הקן (דף ק"מ) למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור. שוב ראיתי לרש"י בפ"ק דערכין (דף ד') שכתב דלדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ואבוא היום אל הראיה השנית והיא ממ"ש רש"י בסוף מציעא דכיון דתקנו רבנן ד' זוזים מן התרומה וזה מוחל עליהם ונמצאו לו ארבעה זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באים משל ציבור. ומדלא אמרינן דבטלינן הנך ארבעה זוזי ברוב ש"מ דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דבמ"ש לעיל יש לדחות ג"כ ראיה זו עוד נ"ל דהכא לא שייך ביטול משום דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכמ"ש הרא"ה בב"ה עלה דכלי שטף שבלע מן האיסור ונתערב באחרים דכיון דאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאלו ניכר ואין לו היתר הכי נמי כיון דאפשר ליקח ארבעה זוזים וליתנם לשומר הו"ל כאלו ניכר האיסור ואין לו ביטול. והבאתי את השלישית מההיא דפ' ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים כו' ועל זה הוקשה לאדון דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוו מיעוטא ליבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל עכ"ד. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחלה באכילה אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו, ואף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובת לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובת שיתחייב שום עונש אף שאסור מן התורה וא"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. וראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ה' שכתב בשם הרשב"ץ דמעות היתר שנתערבו במעות איסור שבטלים כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל (א"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י"ט). ואני תמיה על שני המאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. ומלבד דברי התוס' הללו נראה דמטבע לא בטיל מדרבנן דלא גרע מדבר שדרכו לימנות דלא בטיל וכעת צל"ע:

ח׳

המועל בפחות משוה פרוטה. עיין בחדושי הרשב"א לגיטין (דף י"ב). ומ"ש רבינו ויראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ"ש מרן לעיל סוף פ"ב בשם הר"י קורקוס ובמה שרמזתי שם ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מעילה פרק ז׳

ג׳

והלך והביא נרות ממקום פתילות ופתילות כו'. נ"ב מוכח מזה קצת דנתחלל חצי פרוטה ג"כ של הקדש במוציא אותה בשוגג בצרכיו וצ"ב:

ה׳

הודיעו לחנוני כו'. נ"ב תוספתא פרק ב':

ח׳

ויראה לי שאינו לוקה על פחות משוה פרוטה אם היה מזיד. כן הוא באמת נראה למעיין אחרי העיון בסוגיית הש"ס פסחים (דף מ"ח) ובמכות (דף כ"ב) דאמר אלא הכא במאי עסקינן כגון שבשלו בעצי הקדש ואזהרתיה מהכא ואשיריהם כו' לא תעשון כן לד' כו' ולא קאמר משום הזיד במעילה דבאזהרה, הוא משום דבמעילה בעי שוה פרוטה והתנא משמיענו הבערה דלא צריך שיעורא ובכ"ש, דמשום נהנה מע"ז לא צריך שיעורא כמוש"כ רבינו פי"א מהלכות מאכלות אסורות, וכיון שאיסור זה משום עו"ג הוא אין לו שיעור שנאמר בעו"ג ולא ידבק בידך מאומה כו'. ומצאתי כן בריטב"א בשם ר"י הזקן וכן כתבו התוס' שם. ומסתברא דמפני זה אמרו שכל האיסורים משום עו"ג כמו יי"נ וכי"ב אוסר תערובתו בכ"ש מפני שהוא חמור שהוא לוקה בכ"ש לכן החמירו חכמים על תערובותו ובפרק הנודר מן הירק חשבו הקדש בהנך מילי דהוי דבר שיש לו מתירין דאי לא הוי דשיל"מ הוי בטל שאין איסורו ללקות בכ"ש רק בפרוטה: ולפי מה שנתבאר בהך סוגיא דקאמר כגון שבשלו בעצי אשירה דלוקה על לאו דלא ידבק בכ"ש וכמו שפסק רבינו, א"ש מה דלא פירש רש"י בפסחים סוף פרק אלו דברים בהך דשוחט בשבת חטאת בחוץ לע"ז דמאי תיקן תיקן להוציאו מידי אבר מן החי כמו דפירש שם רבינו חננאל דבאבר מן החי מצטרף לכשיעור בשר גידין ועצמות, דהא כיון דשחט לעו"ז הוי תקרובות עו"ג דלוקה בכ"ש וא"כ אין צריך שיעורא, ומש"ה פירש"י דהוציאו מאיסור לבני נח דאמה"ח ב"נ מוזהר עליו. אולם קשה לשיטת רבינו דעל עוף אין ב"נ נהרג על אבר מן החי שלו כמו"ש בהלכות מלכים פ"ט, ובחולין סוף פ"ב מוקי להך ברייתא בעוף וא"כ מאי תיקן, אך אם נימא דאיסורא איכא עליו רק דאינו נהרג וכמוש"כ הכס"מ א"ש [וראיתי שהעירו כן במקצת], וזה נראה גם ממשנה דסוף פרק אמר רע"ק ר"י אומר אף המוציא משמשי עו"ג כל שהוא שנאמר ולא ידבק בידך מאומה דלוקה בע"ז על כל שהוא ולזה כוון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ודו"ק: עוד ראי' לדעת רבינו דהנהנה במזיד מן ההקדש דאינו לוקה פחות משוה פרוטה מהא דאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא על משנתינו דא"ל לרע"ק היכן מצינו באוכל כל שהוא שזה חייב ולא והרי נמלה בריה שאני והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה, וחזינן דמקשה מנמלה דאין בה חיוב קרבן רק חיוב מלקיות לחודא אע"ג דאין בה חיוב קרבן, כן כי מקשה מהקדש ומשני דשיעורו שוה פרוטה הוא בין בשוגג בין במזיד למלקות ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קונטרס תשובה מיראה · הלכות מעילה פרק ז׳

ח׳

ויראה לי שאינו לוקה [המועל בהקדש] בפחות משוה פרוטה. והוא תלמוד ערוך בשבועות כ"א ב', דפריך אהא דתנן היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, והרי הקדש, ומשני הא בעינן שוה פרוטה ואי ס"ד דלוקה על פחות משוה פרוטה לא תירץ מידי, ועי' ג"כ תוס' מכות כ"ב א', ד"ה אלא. ולכאורה יש לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דקדשי מזבח הוא לאכילה, וקדשי בדק הבית הוא להנאה, וי"ל דלאכילה נלמד מתרומה בעינן כזית דוקא, וא"כ י"ל דכיון דהוי כזית אע"ג דהוי פחות משוה פרוטה לוקה וא"כ הו"א שפיר דאף בפחות משוה פרוטה לוקה, קמ"ל רבינו ז"ל דבכל מעילה אינו לוקה בפחות משוה פרוטה. ואולם זה לא מצאתי בשום מקום ולכן נ"ל דאפשר לומר דבלא זה קשה מ"ש מהקדש דחייב משום הנאה דהא חייב אף במידי דלאו בר אכילה משום הנאה, וא"כ י"ל דאף בפחות נמי חייב, אלא די"ל דמאכילת קדשי מזבח פריך דהוא נלמד מלאו דלשון אכילה כתיב ביה לכל מר כדאית ליה עיי"ש בדברי הרמב"ם והראב"ד פ"א ממעילה וא"כ שפיר פריך בשבועות שם מאכילה לאכילה אבל בהנאה י"ל דאף בפחות משוה פרוטה לוקה דרביה קרא קמ"ל רבינו ז"ל דאינו כן, וצ"ע. ויש להקשות עוד דבעינן דומיא דתרומה ולקולא הוקש לתרומה אבל בקדשי בדק הבית לא הוקש לתרומה עי' זבחים מ"ה א', ובתוס' שם, ואפשר עוד לפי מה דקיי"ל צירף אכל היום ומחר לזמן מרובה, מדכתיב תמעול מעל ריבה, א"כ י"ל דבכה"ג אם נהנה חצי פרוטה השניה בהתראה אחת אחר שנהנה מהראשונה בלא התראה שפיר הו"א דמתחייב דמ"מ נהנה בשוה פרוטה שלימה ע"ז קמ"ל רבינו ז"ל דמ"מ פטור וא"כ ל"ק דהיכן מצינו אוכל כל שהוא שחייב דהכא הוי ליה שיעור שלם. ויש להקשות עוד דבלא זה קשה דל"פ מידי מהקדש דודאי י"ל חומרא דקדשים שאני וכריש פ"ב דקדושין וכן בפסחים מ"ד א', ועי' ברא"ש שם פ"ב, ושבועות כ"ו ב', דחולין מקדשים לא ילפינן, אך נראה דזהו לענין מזיד אבל בשוגג מה נפק"מ בין חולין לקדשים ולמה נחמיר בקדשים יותר וא"כ אתי שפיר די"ל למלקות ודאי שאני חולין מקדשים וי"ל דאף דבקדשים לוקה מ"מ בחולין שאני, אבל קושית הגמ' משוגג ולקרבן א"כ פריך שפיר ומכ"ש דרבנן ור' עקיבא דקיימינן אליבייהו ס"ל שם בפסחים ובנזיר ל"ז א', סברא זו דחולין מקדשים לא ילפינן. ובחיבורי גפן אדר"ת על הש"ס בחי' לשבועות שם הארכתי בפלפולים נכונים ואופנים שונים ליישב זה. [ואדאתאן עלה סוגיא זו אמרתי להעיר במה שהקשתי בחבורי סוד יראים בס"ד על ס' יראים להר"א ממיץ בסי' מ"ד, שכתב ציוה הקב"ה והזהיר שלא להנות מכל דבר הנקרא חרם שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו', והמקדיש בלשון חרם שאומר הרי חרם, הרי הוא בכלל לא ידבק בידך מאומה וכו' יעו"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ש הרי מצינו שאוכל כל שהוא והוא לוקה, והרי מצינו מקדיש בלשון חרם, ומהא דלא פריך מאיסור ע"ז עצמה דלוקה בכל שהוא, שי"ל בודאי שאני איסור ע"ז דחמירא טובא, ואין להביא ראיה מזה לכל התורה כולה, אבל לפי מה דפריך מהקדש ולא ס"ל לחלק בין קדשים לחולין קשה טובא מהמקדיש בלשון חרם שלוקה בכל שהוא וצע"ג].

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעילה ז׳, מתוך הלכות מעילה שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מעילה כל הרמב״ם