הנהנה בשוה פרוטה בדבר תלוש שאינו נפגם ככלי זהב של הקדש מעל נהנה בדבר הנפגם לא מעל עד שיפגום ויהנה בשוה פרוטה כאחת מעילה פרק הנהנה וחכ"א כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום דרבי עקיבא קאמר כיון שנהנה מעל והם אמרו כיון דהוי דבר שדרכו ליפגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נהנה בקטלא של הקדש שהוא ענק שבצוארה ובגמרא תנא מודה ר' עקיבא לחכמים בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ובמאי פליגי בלבושא מציעאה שאינו נפגם עד זמן מרובה דמלבוש החיצון פוגם לאלתר והסמוך לבשרו נמי מתחכך לבשר ובמלמלא שכיון שמשמרו הרבה אין בו פגם עד זמן מרובה וסברי חכמים הואיל ויש בו פגם מכל מקום לא מעל עד שיפגום ובגמרא תניא נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה דהוא עצמו שפגם התרומה הוא עצמו נהנה ממנה אף חטא האמור בתרומה כן ולא תיליף מעילה דהכא מוימעלו דע"ז דאיכא שינוי וליכא ע"ז או הנאה בלא פגם כמעילה דסוטה דנהנה בלא פגימה היא דבעולה איתא והרי היא פגומה ועומדת אלא מתרומה כדאמר' ובדבר שפוגם בו נהנה ולא בדבר אחר ופגימתו והנאתו כאחת בשעה אחת כתרומה דהנאתו וביעורו שוה. נהנה כבחצי פרוטה ופגם כבחצי פרוטה או שנהנה בשוה פרוטה ופגם שוה פרוטה בדבר אחר לא מעל עד שיפגום במה שנהנה או יהנה במה שפגם באותה הנייה שם במשנה נהנה כבחצי פרוטה וכו' לא מעל עד שיהנה ויפגם בשוה פרוטה בדבר אחד דכתרומה בעי' דפגימתו והנאתו כאחת והנהנה ומהנה חברו מצטרף אפילו לזמן מרובה כדילפינן מתמעול מעל מכל מקום.
ב׳
קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם שם במשנה אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע"ג בהמה תלש מן החטאת וכו' ופרש"י ז"ל דהני לאו לדמי קיימי ולא בני איפגומי נינהו שאפילו רכב ע"ג בהמה והכחישה או תלש מצמרה עדין ראויה היא לקרבן ולא פסלה בכך למזבח דבין שמנה ובין כחושה ראויה היא למזבח ואין בה תורת פגימה הילכך אכתי בקדושתה קיימא ויש בו מועל אחר מועל ובגמרא מני מתניתין רבי נחמיא הוא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה ר' נחמיא אומר בהמה וכלי שרת מ"ט דת"ק סבר בענינא דבהמה כתיב מעילה דכתיב וכפר עליו הכהן באיל האשם והאי באיל האשם יתירא הוא שכבר נאמר תחלה איל אשם ונימא וכפר עליו הכהן ותו לא באיל האשם למה לי לומר שכפר עליו במה שמעל באיל האשם שנהנה ממנו ולא פגם דמשמע אפילו מעל בו כמה פעמים קרוי אשם שיש בו מעילה כל שעה ומדכתיב בהמה גבי מעילה ולא שאר מילי מכלל דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה ורבי נחמיא דמוסיף כלי שרת למעילה מייתי להו מק"ו אם אחרים מביאים כלים לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש כלומר כיון דכלי שרת חמירי כל כך שמביאים אחרים לקדושה ויש בהם מעילה דקי"ל דכלי שרת מקדשין כל דבר הוא עצמו כלי שרת כגון כוס של זהב לא כ"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל ואם נפל בקדשים מום הואיל ולמכירה עומדין והגיזה פוגמת דמיהן לא מעל עד שיהנה ויפגם בפרוטה דומיא דתרומה דילפינן מינה תלש אחר שמתו כיון שנהנה מעל מדרבנן כדאמרינן ספ"ב שם תלש ובא חברו ותלש כולן מעלו רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון דהיינו בהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ובגמרא היינו ת"ק אמר רב פפא קדשי מזבח תמימים ונעשין בעלי מומין איכא בינייהו.
ג׳
המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש והנהנה אחריו פטור מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה חייב קרבן מעילה דכתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו חייב קרבן אלא כשמעל בשגגה אבל אם נתחלל הקדש או לא פליגי במתניתין בקדושין פ' האיש מקדש ר"מ ורבי יהודה ואמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי יהודה בהקדש דבשוגג מתחלל ולא במזיד הואיל וסתם לן תנא כותיה במתני' דשילח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע ליד חנוני חנוני מעל לכשיוציא ואוקמי' בגמרא בשנזכרו שניהם בעל הבית והשליח ואיפטרו ממעילה דאינה נוהגת אלא בשגגה כדכתיב וחטאה בשגגה אבל חנוני מעל לכשיוציא דהואיל ואינו יודע דשל הקדש היא הויא שגגה גביה ונתחלל קדש גביה דאי לא נתחלל קרבן במאי מחייב והיינו כשהקנהו לאחר כדתנן גבי חנוני דמעל לכשיוציא ונתחלל הקדש אבל אם נהנה ופגם ולא הקנה לאחר לא נתחלל מה שנשאר מן הקדש אלא יש בו מועל אחר מועל בבהמה וכלי תשמיש בלבד וחייב קרבן מעילה דמה שנהנה ממנו ונפגם נתחלל כבר אבל הנשאר מן הכלי בקדושתו עומד הואיל ולא הוציאו מרשותו ולכן יש בו מועל אחר מועל כבקע בקרדום ושתה בכוס של זהב ורכב על החמור דכולן מעלו אלא א"כ נתנו לחברו דהוא מעל וחברו לא מעל והא דילפינן לעיל דבהמה שהיא קדשי קדשים למזבח וכלי שרת הוא דאית בהו מועל אחר מועל מידי אחרינא לא היינו בנהנה ולא פגם אבל נהנה ופגם כי הכא בקדשי בדק הבית נמי אית בהו מועל אחר מועל כי האי גונא דמה שפגם כל אחד הוציא לחולין והנשאר עומד בקדושתו ויש בו מועל אחר מועל אלא אם כן נתנו לאחר כדאמ' שהרי חללו כולו והוציאו לחולין ובהמת קדשי קדשים אפילו נתנה לחברו וחברו לחברו כולם מעלו כיון שנהנו ממנה דאינה יוצאה לחולין דקדשה קדושת הגוף וכן כל הקדוש קדושת הגוף דכיון דרבי קרא מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה לרבות קדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף משמע דבהני אע"פ שלא נתחלל חייב קרבן מעילה וכדילפינן מאיל האשם דאע"ג דנהנה ממנו ומעל קרי ליה אשם כדאמר' לעיל.
ו׳
בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון הויא כקדשי בדק הבית שם תלש ובא חברו ותלש כולן מעלו ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מועל אחר מועל ובגמרא היינו ת"ק אמר רב פפא קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן איכא בינייהו דחכמים סברי יפדו דלא בעינן העמדה והערכה וכיון דאית בהו פדיה אין בהם מועל אחר מועל.
ז׳
הנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו שניהם מעלו פ' הנהנה משנה נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחברו הוא מעל שהוציאה לחולין וחברו לא מעל ובגמרא מ"ש הוא דכי נטלה לא מעל ומ"ש חברו דכי נתנה לו מעל ואמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן דברשותו הן אע"ג דנטלה ברשות הקדש היא אבל כי נתנה לחברו הרי שינהו מרשות הקדש לחול ומעל כיון דשנה אותה וחתכה או בנאה בבנין ודר תחתיה והרב ז"ל מפ' בגזבר המסורות עסקינן שזה שנטלה נתנה לגזבר שהיו בידו והוא מעל שפגם בהקדש שחסר האבן ההיא מן ההקדש ונהנה בנתינתה בטובת הנאה והגזבר לא מעל שברשותו היתה קודם והיינו דתנן וחברו לא מעל אבל נתנה לחברו שאינו גזבר שניהם מעלו ומשום דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כדאמר' לעיל הוצרך הרב ז"ל לומר שאין דברים אלו אמורים שימעלו שניהם אלא במועל בזדון שלא נתחלל הקדש. הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהוא שלו לא מעל עד שיוציאנה בחפציו או שיתן אותה במתנה שם נטל פרוטה של הקדש לא מעל נתנה לחברו הוא מעל שנהנה בנתינה וחברו לא מעל דאין מועל אחר מועל במוקדשין כדא'. נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל עד שיבנה אותה בתוך ביתו דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש או עד שידור תחתיה שוה פרוטה אם נתנה על פי ארובה ולא. חברה בבנין נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן מעל שנהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה שם במשנה נתנה לבלן וכו' וכן לשאר בעלי אומניות בריתא בהזהב קנה בה חפץ ולא משך מן הגוי מעל מישראל לא מעל בהזהב מייתי מתני' דנתנה לבלן ואמר רב דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה שאין כאן מה למשוך דשכירות גמורה הוא אבל מידי אחריתי דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל והא בעי לממשך תספורת הב"ע בספר גוי דלאו בר משיכה הוא דגוי לא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב תניא נמי הכי נתנה לספר או לכל בעל אומניות לא מעל עד דמשך קשיין אהדדי אלא לאו כאן בגוי כאן בישראל.
י״א
המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל כחטאת ואשם ופסח שקנאה מן ההקדש פ"ק דתוספתא דמעילה פלוגתא דר"ש ורבנן המביא חטאת ואשם מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר"ש וחכ"א לא מעל עד שיזרק הדם מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים ולחם תודה וכו' ואם הביא לא מעל דכיון דאין כאן זריקת דם לא נהנה עדין אבל בחטאת ואשם דאיכא זריקת דם נהנה שנתכפר ובפ' הנהנה תניא אימא מה חטא האמור בתרומה שיצא מן הקדש לחול מן הקדש לקדש כגון הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש מנין ת"ל תמעול מעל מכל מקום ריבה אבל קודם שנתכפר אינו מועל דאכתי דבר קדש הוא מה שלקח במעות הקדש. נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרום התרומה ויקנו בהמה אחד ויזרק דמה מועל שהרי יש לו חלק בה שם בתוספתא ופ' מצרפין השוקל שקלו מן ההקדש וכו'. המפריש שקלו שם בתוספתא המפריש שקלו והוציאו מעל וכיון דהוא קדש בין הוא בין חברו מעל נתנו לחברו לשוקלו על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה תרומה מעל משנה בשקלים פ' מצרפין שכיון שתורמין על העתיד לגבות הוי כאלו הגיע השקל ללשכה ולכך אם לא נתרמה לא מעל ואין מועלין בשיירי הלשכה בירושלמי דפ' מצרפין וכי יש מעילה בשירים:
ואין מועל אחר מועל בקדשים וכו'. ראיתי לבאר בדיני מעילה מה הם הדברים שיש בהם מועל אחר מועל לפי שראיתי שיש בדין זה מחלוקות רבות בין גדולי הראשונים ז"ל. תנן בפרק חמישי דמעילה (דף י"ט ע"ב) אין מועל אחר מועל למוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו ע"כ. והנה התוס' בפרק ב' דקדושין (דף נ"ה) הקשו דבתוספתא דמעילה תניא קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרי' שיש מועל אחר ועל מועל בכ"ש ואם אינם כלי שרת אמאי אמרינן כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ותירצו וי"ל דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה כדין שליחות יד בפקדון כו' אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהיא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות דנהי נמי דסובר שהיא שלו מ"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו אע"פ שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאל"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו קדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היינו דאינו מתכווין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו להניח כדפרישית אלא לעולם איירי שמתכוין לגוזלה ואפ"ה אמרינן דכולן מעלו ע"כ. והנה כוונת התוס' היא מבוארת דכל היכא שהוא סבור שהכלי הוא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות כשנהנה בו לא מעל אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ולא יצא כל הכלי לחולין ומש"ה יש בו מועל אחר מועל אבל כשנתנו לחבירו אף שהוא סבור שהוא שלו מ"מ מתכוין הוא להוציאו מרשות לרשות ויצא כל הכלי לחולין ומש"ה לא מעל כי אם הראשון אך אם היה סובר שהכלי של חבירו אז הוא מכוין לגזלה ואע"פ שלא כיון לגזול כי אם הנאת המלאכה מ"מ חשיב כאילו גזלה כולה כדין שליחות יד שנקרא גזלן על כל הפקדון אע"פ שלא שלח יד כי אם במקצתן וכיון שכן אין בו מועל אחר מועל שהרי מעל בכולה ויצא כל הכלי לחולין אך בבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף אף שהוא סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו יש בו משום מועל אחר מועל. ונראה כי היכי דנשתנה דין בהמה וכלי שרת היכא שהיה סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו דבשאר קדשי בדה"ב אין בו מועל אחר מועל ובבהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ה"נ היכא דנתנו לחבירו וחבירו לחבירו אף דבקדשי בדה"ב אין בהם מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל. וראיתי בתוספתא הלזו שהביאו התוס' שסיימו בה ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והן הדברים שכתבתי וכבר הביאו התוס' סיום זה שכתבנו בפ' השואל (דף צ"ט) ד"ה וחבירו ונראה דעולה לאו דוקא וה"ה כלי שרת, ואפשר דהתוספתא ס"ל כרבנן דאית להו דאין מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכדאיתא בפ"ה דמעילה אבל לדידן דקי"ל כר' נחמיה וכסתם מתני' ה"ה דבכלי שרת נמי נתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולן מעלו ועולה דנקט לאו דוקא דה"ה לשאר קדשים כגון חטאת ואשם וכמ"ש מרן בפרקין הל' ה' בשם הר"י קורקוס. ועיין ברש"ל ובעצמות יוסף דגריס או היכא שנתנו לחבירו ואני סבור דט"ס הוא בדברי התוספתא ועיקר הגירסא היא כמ"ש לעיל: ודע שמדברי הריטב"א בחידושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן (בדף נ"ד) משמיה דבר פדא אומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל נראה דס"ל דהחילוק הוא בין מתכוון לגזול לאינו מתכוין לגזול ומאי דתני בתוספתא בקורדום של הקדש דכולן מעלו מיירי שלא נתכוונו ראשונים לגזול אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש וכולן מעלו בקדושה ששייר כל אחד לחבירו ומאי דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין מיירי בשנתכוין הראשון לגזול ובבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפי' שנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ע"כ. והנראה מדבריו הוא שאינו מחלק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' והתוספתא מיירי בסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' איירי במתכוין לגזול ומש"ה אין בו מועל אחר מועל אבל התוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול אלא שנתכון ליהנות בהם לשעתו בלבד ומש"ה יש בהם מועל אחר מועל וכבר דחו התוס' בפ' השואל (דף צ"ט) חלוק זה דהריטב"א וכתבו ואין נראה לר"י דהתם איירי בשלא נתכוין לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוין לגזול דהא קי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה עליה ברשותיה ע"כ. והנה התוס' ס"ל כסברת ר"י הלזו ומש"ה בפ"ב דקדושין לא רצו לחלק בין נתכוין לגזול ללא נתכוין משום דס"ל דאף אם לא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה נעשה גזלן על כולה וחלקו בין סבור שהיא שלו לסבור שהיא של אחרים וכמ"ש לעיל אך הריטב"א לא שת לבו לקושיית ר"י וס"ל דכל שלא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה לא נעשה גזלן על כולה ולא יצא לחולין כי אם כנגד טובת הנאה שבו ומש"ה יש בו מועל אחר מועל. וראיתי להריטב"א שם שסיים בתוס' נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל ע"כ ואם איתא לגירסא זו נראה שדברי הריטב"א הם מוכרחים אך עדיין אפשר ליישב דברי התוס'. אף כפי גירסא זו דמאי דתני ואם נתכוין לגזול היינו שהיה סבור שהיא של אחרים ומשום דברישא איירי בסבור שהיא שלו שאז לא נתכוין לגזול קתני סיפא ואם נתכוין לגזול דהיינו שהיה סבור שהיא של אחרים דכל שסבור שהיא של אחרים ע"כ נתכוין לגזול מיהא הנאת המלאכה ונעשה גזלן על כולה. הן אמת שגירסא זו דהריטב"א לא מצאתיה בתוספתא והגירסא שהיא בתוספתא דידן היא כמו שסיימו התוס' נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל. ונראה שאף כפי גירסא זו אפשר ליישב דברי הריטב"א דאף אם לא נתכוין לגזול אלא שנתנו לחבירו ליהנות בו לשעתו ואח"כ יחזירנה למקומה אפ"ה הראשון מעל כיון שהוציאה מרשות לרשות ואין זה מן התימה שהרי אליבא דתוס' נמי דמוקמי לה לתוספתא בסבור שהיא שלו ולא נתכוין לגוזלה אפ"ה אם נתנה לחבירו הראשון מעל דכיון שהוציאה מרשותו הרי מעל בכולה וא"כ להריטב"א נמי הכי מיתפרשא דאף שלא נתכוין לגזול את כולה אלא שנתנה לחבירו להנאת המלאכה כיון שהוציאה מרשותו מעל בכולה: הן אמת שמדברי הרב בעל חידושי הלכות בפרק השואל עלה דדברי ר"י שכתבנו נראה דס"ל דהמשאיל קורדום לחבירו לבקוע בו דינו כמי שלוקח קורדום לבקוע בו ואינו מתכוון לגוזלו ומשאיל קורדום לבקוע בו ג"כ יש בו מועל אחר מועל לפי שלא יצא לחולין כי אם הנאת בקוע ולפי זה ס"ל שדברי ר"י כפי הס"ד לא היו כי אם ליישב התוספתא מרישא לסיפא וכן נמי דלא תיקשי אמתני' דאין מועל אחר מועל אבל לרב הונא דקאמר המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקוע בו לכתחילה עדיין לא מיתרצא לפי חילוקו של ר"י אך להריטב"א ז"ל שתפס לעיקר חילוקו של ר"י צריכין אנו ליישב דברי ר' אמי. ואפשר דהך דר' אמי מיירי בשנתכוין המשאיל לגוזלה ומש"ה חבירו מותר לבקע בה לפי שיצאת לחולין ואפ"ה לא מעל כי אם טובת הנאה שבה שזה הוא מה שנהנה. ואין זה מן התימה דנאמר שיצא כל הקורדום לחולין והוא לא ימעול כי אם לפי טובת הנאה שבה שהרי התוס' בפ' השואל אמרו שסברא זו הוה ס"ל לר"י אלא ששוב חזר בו. אך נראה דאי אפשר לומר זה להריטב"א דהא מתוך דבריו נראה דס"ל דכל שנתכוין לגזול אף שלא נהנה כי אם בבקוע מעל לפי כולה וא"כ הכא נמי אי מיירי שנתכוין לגוזלה אף שלא נהנה כי אם לפי טובת הנאה שבה היה מן הדין שימעול לפי כולה: אשר ע"כ נראה דהכא מיירי בשלא נתכוין לגזול אלא שנתכוון ליהנות בה בטובת הנאה ומה שחבירו מותר לבקע היינו דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה של בקוע יצאתה לחולין אבל לעולם שלא יצא כל הקורדום לחולין וכמ"ש ר"י לפי המסקנא. א"נ דס"ל דכל הקורדום יצא לחולין ואפ"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמ"ש ר"י בתחלה ואף דלהריטב"א כל שלא נתכוין לגזול לא יצא לחולין כי אם כנגד מה שנהנה י"ל דהיינו דוקא בשלא הוציאו מרשותו אבל כל שהוציאו מרשותו אף שלא נתכוין לגזול אלא ליהנות בה בטובת הנאה ואח"כ יחזירנה למקומה יצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכבר כתבנו לעיל סמוכות לזה שיש חילוק באינו מתכוין לגזול בין מוציא הדבר מרשותו לאינו מוציא. ואני מתקשה בדברי הרב בעל חידושי הלכות שבדברי התוס' שכתבו ואין נראה לר"י כו' לא באו לתרץ כי אם התוספתא מרישא לסיפא ומתניתין דאין מועל אחר מועל דרישא דתוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול ומש"ה יש בו מועל אחר מועל וסיפא דתוספתא ומתני' מיירי במתכוין לגזול וכמו שהאריך בזה הרב יע"ש דאיך יתכן לומר דסיפא דתוספתא מיירי במתכוין לגזול דאי מתכוין לגזול מאי איריא שנתנו לחבירו שהוציאו מרשותו אף אם לא הוציאו מרשותו כל שנתכוין לגזול ע"י בקוע יצא כל הקורדום לחולין ואין בו מועל אחר מועל ועוד הן לו יהי כדברי הרב דסיפא איירי בנתכוין לגזול אכתי יש ליישב דברי ר' אמי דמיירי נמי בנתכוון לגזול ויצא כל הקורדום לחולין ואפ"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמו שהיה נראה לר"י לכאורה. אשר ע"כ נ"ל דבדברי ר"י הללו מתרצא נמי מימרא דר' אמי ע"פ הדרכים שכתבנו לעיל שאם נאמר דסיפא דתוס' מיירי באינו מתכוין לגזול ואפ"ה יצא כל הקורדום לחולין משום דהוציאו מרשות לרשות אתיא מימרא דר' אמי כפשטה דאף שלא נתכוין לגזול יצא כל הקורדום לחולין ומש"ה מותר לבקוע בו ואפ"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ואי אמרת דסיפא דתוספתא איירי במתכוין לגזול ונקט נתנה לחבירו לומר שאף בלא בקוע יצא לחולין לפי שמעל הך דר' אמי נמי הכי מתפרשא דמיירי בנתכוין לגזול ויצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה: ודע שלפי מ"ש התוס' בפ' האיש מקדש דהחילוק הוא בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים הך דר' אמי אפשר דמיירי אף בסבור שהוא שלו ויצא כל הקורדום לחולין ומש"ה מותר לבקע בו משום דהוציאו מרשות לרשות דומיא דנתנו לחבירו אלא דהכא במשאיל לא מעל כי אם לפי טובת הנאה אף שיצא כל הקורדום לחולין ואם נפשך לומר דשאני ההיא דנתנו לחבירו שהוציאו מרשות לרשות לעולם אבל הכא דלא הוציאו אלא בתורת שאלה כל שהיה סבור שהוא שלו לא יצא לחולין כי אם מה שנהנה צ"ל דס"ל דמה שמותר לבקוע הוא דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה כבר יצאתה לחולין אבל לאחר השאלה מעל ואתי שפיר דלא מעל כי אם לפי טובת הנאה א"נ דמיירי בסבור שהיא של אחרים ויצא כל הקורדום לחולין ומותר לבקע בו לעולם אלא שאעפ"כ לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבו וכמו שהיה נראה לכאורה לר"י. ודע שהתוס' בפ' השואל חלקו באופן אחר וכתבו דתוספתא איירי בגזברים המסורות להם קורדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפי' בלא בקוע מעל שנתכוין להוציאו מרשותו והא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אף קדושת דמים נמי כולם מעלו ע"כ: והנה דברי התוס' הללו באו יותר בארוכה בפ' המנחות והנסכים (דף ק"א) והמתבאר מדבריהם שהגזבר שבקע בקורדום כיון שהקורדום הוא תחת ידו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אלא הנאת בקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל ע"י הבקוע אבל איניש דעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזלה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת קדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר בקוע הא קי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כולה ברשותיה ואפי' נתכוין להיות שואל כאילו נתכוין לגזול ע"כ. ומתוך דברי התוס' הללו נראה שהחילוק שיש בין גזברים לשאר האנשים הוא שהגזבר הוא סבור שהוא שלו וכיון שהוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אבל איניש דעלמא אינו סבור שהוא שלו ומש"ה כי מבקע ביה מיגזל גזליה. וכך נראה מדברי התוס' בפ"ב דקדושין דהחילוק שיש בין גזבר לאיניש אחרינא הוא שהגזבר סבור שהוא שלו ומי שאינו גזבר אינו סבור שהוא שלו ממה שכתבו בסוף דבריהם וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לנהנה מדבר שהוא סבור שהוא של אחרים והביאו ההוא דנטל אבן או קורה של הקדש כו' ולפי זה אין חילוק בין מה שחלקו התוס' בפ"ב דקידושין למה שחלקו בפ' המנחות שהכל הולך אל כוונה אחת ואין ביניהם כי אם שינוי לשון. אך התוס' בפ' השואל לא הזכירו כלל חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים והנראה אצלי מדבריהם הוא דגזבר אף שהוא סבור שהוא של אחרים אינו מכוין להוציאו מרשות שהוא שם שהרי עד האידנא היה ברשותו ועכשיו נמי ברשותו הוא ומש"ה אינו יוצא לחולין ולא מעל כי אם לפי מה שנהנה ויש בו משום מועל אחר מועל אבל אם נתנו לחבירו שאינו גזבר מעל לפי כולה שהרי נתכוין להוציא מרשות שהיה שם ומש"ה אין בו משום מועל אחר מועל אבל באיניש דעלמא שאינו גזבר אף שסבור שהוא שלו הרי מכוין להוציאו מרשות ההקדש ומש"ה אין בו משום מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכלי שרת. ואף שמדברי התוס' בפ' כיצד הרגל (דף כ') ד"ה נתנה נראה דס"ל דהא דקי"ל דיש חילוק בין גזבר לשאינו גזבר הוא דוקא בסבור הגזבר שהוא שלו אבל בסבור שהוא של אחרים אף שלא נתנה לחבירו מעל אף בלא שום הנאה נראה דלא דמי דודאי לענין חיוב מעילה הוא דאמרינן דהא דקי"ל דגזבר שנטל אבן או קורה דלא מעל אלא בסבור שהיא שלו שלא נתכוון לגזול וגם לא יצאת מרשות שהיה שם אבל לענין אם יש בו מועל אחר מועל שתלוי הטעם באם יצא כל החפץ לחולין בהא אפשר לומר דכל שהוא גזבר ואף שסבור שהוא של אחרים כיון שלא יצא מרשות הקדש לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ומש"ה אית ביה משום מועל אחר מועל. ועיין במה שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (דף י') ד"ה משקל שדבריהם צריכים תלמוד ובמקום אחר נבארם. והתוס' בפ' הנהנה (דף י"ח) ד"ה אין הקשו מהתוס' למתני' ותירצו ויש מפרשים דהתם במאי עסקינן כגון שלאחר בקוע החזירו דמה שהחזיר הוי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו. והנה התירוץ הראשון היא סברת הריטב"א שכתבנו לעיל והוא מ"ש התוס' בפ' השואל שלא נראה לר"י והתירוץ השני הוא מ"ש התוס' בפ' השואל בשם ר"י. ודע דההיא שכתבו התוס' בההיא דמשאיל קורדום אם יצא כל הקורדום לחולין או דוקא הנאת בקוע דבריהם צריכים ישוב ומה גם מ"ש בהאי מלתא בפ' המנחות ועוד אנופף ידי בזה בעז"ה: ודע שהראב"ד בפרקין דחה התוספתא הלזו שהביאו התוס' מהלכה וכתב ואין סומכין על התוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא ע"כ. ורבינו רוח אחרת עמו בדינים אלו שכתב המועל בקדשי בדה"ב כיון שמעל בשגגה התחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור כו' בד"א כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנאו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד כו' בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע"כ. והנה כוונתו מבוארת דקדשי בדה"ב כגון בהמה טמאה או קורדום או כוס של זהב כל שהוציאו מרשותו לרשות אחר אין בו משום מועל אחר מועל אלא הראשון מעל וחבירו לא מעל אך אם לא הוציאו מרשותו אלא שנהנה בו ואח"כ בא חבירו ונהנה בו כולם מעלו וכמו שחלקו בתוס' אבל קדשי מזבח יש בהם מועל אחר מועל אף שהוציאם מרשותו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו וכל הדברים שיש בהם קדושת הגוף דינם כקדשי מזבח וכמ"ש רבינו. ובאמת שדברי רבינו הללו הם תמוהים כפי סוגית הגמ' וכמו שתמה הראב"ד והנה בפ' הנהנה תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב בא חבירו ושתה כולן מעלו ובגמ' אמרו מני מתני' רבי נחמיה היא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמיה אומר בהמה וכלי שרת וכו' ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש. והנה מרן ז"ל ליישב סוגיא זו לדעת רבינו כתב דמפרש דכלי שרת דמתניתין כלי שרת ממש הם וכבר הזכירם רבינו בסמוך ואע"פ שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנו לחבירו כו' אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדוש קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קורדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני ע"ג בהמה ומיירי בבהמה טמאה כו' ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים כי אם קדושת דמים ע"כ. והנה לפי יישוב זה צ"ל דמה שנחלקו ת"ק ור' נחמיה בכלי שרת הוא אפילו שלא נתנם לחבירו אלא שנהנה בהם ובא חבירו ונהנה ס"ל לת"ק דאין בו משום מועל אחר מועל ומש"ה אמרו בגמרא מתניתין רבי נחמיה היא דלת"ק אין בו משום מועל אחר מועל בשום ענין דאם נאמר שמחלוקת זה אינו אלא בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו מלבד מה שיקשה לרבינו שכתב יראה לי שה"ה כלי שרת ע"ק דמנא ליה לתלמודא דמתני' ר' נחמיה היא הא במתני' לא הוזכר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו:
ו׳
בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'. עיין בפ"ה מהל' ערכין הל' י"ב ובמה שרמזתי שם ועיין בתוי"ט ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אור שמח · הלכות מעילה פרק ו׳
א׳
כלליות הפרק מבואר בתוספתא דבנהנה ופגם לא יצא מידי מעילה אף בקדושת דמים ובדה"ב ויש מועל אחר מועל אבל ביאר רבינו רק בבהמה וכלי תשמיש כמו חמור וקורדום, אבל דבר דלאו לאשתמושי ביה קאי רק לעשות ממנו איזה דבר להתיכו או ש"ד בזה בנהנה ופגם אין מועל אחר מועל דבראשון נתחלל ותו השני לא מעיל ואמר ברה"ש דקרן של עולה מתחלל ע"י מעילה יעו"ש, אבל בנתנה לחבירו יצא בקדשי בדה"ב לחולין והשני מותר להשתמש בה. וביאר רבינו בפירוש המשנה דזה ג"כ מדין פגם ונהנה דבנטלתו מרשות הקדש פוגם זה ובנתינתו לחבירו נהנה שמתכבד בה ונעשה רצונו שיגיע הדבר לזולתו, וכל זה בנתינה אבל במכירה שלוקח דבר מחבירו וא"כ נותנו בשביל תועלת עצמו ובשביל מטרתו אם הגיע אל המטרה שהיה רוצה היינו שהיה קנוי לו אותו חפץ הוא מקרי נהנה ומעל, אבל אם לא הגיע אל המטרה לא נהנה והוי פגם לבד ולא מעל וזה ביאור כל דבריו, ואין בכל דברי רבינו מעילה דהוצאה מרשות לרשות שחדשו רבותינו בתוספות רק נהנה ופגם דכן משמע כולא ברייתא דתו"כ דמביא בתלמודין: ולפ"ז יש לפרש מה דמשמע סוף המפקיד שאם הנפקד בהיתר תשמיש חייב באונסין תו חייב המפקיד בקרבן מעילה אף כי לא אישתמש, וטעמו לרבינו דכבר נהנה שהגיע המפקידם בתור מעות חולין דאף שאם יאנסו וישרפו וכיו"ב הלא אית ליה גברא דמהימן ליה למיתבע מיניה וכבר נהנה במה שהגיע אל המטרה שרצה, ולא דמי למשאיל קרדום דאמרו דאם לא קנה השואל במשיכת הקורדם כי לא בקע בו לא מעל המשאיל, דטעמו דשם הוא משאיל היא מטרתו לההנות להשואל וכי לא נהנה השואל שאין בידו לבקע בה דמצי המשאיל למיהדר ביה תו לאו הנאה לשואל ולא שייך לומר דמעל המשאיל במה דיתחייב השואל באונסין כיון שאין זה המטרה של המשאיל רק לההנות את השואל, אבל כאן מטרתו להפקיד את המעות ולשומרם וכי אשכח גברא דמהימן דמתחייב באונסין ומותר להשתמש א"כ במה דיהא מותר להשתמש הוא פוגמן מרשות הקדש ותו נהנה מה שהגיע למטרתו שאף אם יאנסו אית ליה גבר למיפרע מיניה ודוק: ולפ"ז אזדא התמיה שנפלאתי בחידושי לב"מ על דברי רבינו שכתב שאם קנה חפץ במעות מישראל לא מעל כיון שחכמים הפקיעו קנין מעות יעו"ש, והלא הרי"ף והרא"ש בשם רב האי גאון כתבו דלמסקנא המוכר חייב באונסין על המעות ואמאי אינו מועל הלוקח חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך כמבואר כאן ה"י והארכתי שם, ולפ"ז א"ש טובא כיון דעיקר מטרתו לקנות החפץ והמוכר יכול לחזור בו תו לא הגיע אל מטרתו ולא נהנה עדיין במה שהמוכר יכול להשתמש בו ולהתחייב באונסין ושאני בהך דהמפקיד כמו שבארנו. ורבותינו בתוס' אזלו לטעמייהו דמשום מעילה דהוצאה מרשות הקדש הוי לכן נדחקו טובא בב"מ (דף כ"ט) ד"ה והוי שואל כו' יעו"ש ודו"ק בכ"ז: ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה כו'. דברי רבינו צ"ב לשיטת תוספות דכי נטלה הוא מעל מפני הוצאת רשות וזה מורה קצת לשון הגמרא חגיגה מכדי משקל שקלה מ"ל הוא מ"ל חבירו ואף אם הוא גזבר וכסבור שהן שלו ג"כ מעל כיון דשניא ותפרו בבגדו, ואף לשיטת רבינו דליכא מעילה דהוצאת רשות כלל רק מעילה דהנאה ופגמא, אבל כתב לקמן ה"ח בבנאה תוך ביתו מעל מפני שנהנה שבנינו נתייקר בפרוטה כן הכא בגדו הלא נתייקר בפרוטה ומעל תיכף מכי תפרה, ולמה בעי ולבשה הלא כיון שתפרה הוא נהנה ופגם בהמטלית מה שנחסר המטלית מהקדש, אם לא שהמטלית בעצמו אינו שוה כלום ולא פגמו כלל רק עיקר השווי הוא מלאכת התפירה וכי נתפר בו השבח הקדש ששוה כעת הבגד על ידו שייך להקדש ונהנה בהקדש ודחוק, וצ"ב לחלק בין אבן להך יעוין בפירוש המשנה שם, או משום שיקרע אותו מבגדו והוי כשינוי דהדר ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קונטרס תשובה מיראה · הלכות מעילה פרק ו׳
ה׳
ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולם קדושת הגוף הן. ולהדיא מוכח כן במעילה י"ט ב', דתנן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד וכו' רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ואמר בגמ' דאיכא בינייהו עצים עיי"ש, ומבואר להדיא דכל דבר שיש עליו קדושת הגוף יש בו מועל אחר מועל וא"כ מה הוסיף רבינו ז"ל, ומכ"ש דהקשה על מ"ש כלי שרת מה שמבואר במשנתנו כן. ואולי י"ל ע"פ סוגיא דמנחות ק"א א', דלמ"ד שם דטמאין נפדין א"כ י"ל דלא הוי קדושת הגוף כמו בהמה, וגם משמע דעצים וכ"ש משום דלא שכיחא הוא דאינו נפדה ומשמע רק מדרבנן וא"כ ס"ד דאין בו מועל אחר מועל קמ"ל דאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, וסוגיא דמעילה דאמר איכא בינייהו עצים י"ל דאתיא כמ"ד הכא דאף טמא אינו נפדה, וצ"ע, וגם לא נועיל במש"כ הרמב"ם דעופות דינם כבהמה דהא ודאי לכו"ע הו"ל קדושת הגוף ממש, ושוב מצאתי במל"מ בסוף ה"ד שהעיר בזה.
ז׳
נתנו לגזבר וכו' ויראה לי שאין אלו וכו'. עיי"ש בכ"מ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מעילה ו׳, מתוך הלכות מעילה שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
