הלכות מעילה · פרק ב׳
הלכה א׳
קָדָשִׁים קַלִּים אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן שֶׁהֲרֵי הֵן לָאִשִּׁים וְאֵין מוֹעֲלִין בְּדָבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲפִלּוּ הֶעֱלָה הָאֵימוּרִין שֶׁלָּהֶן לַמִּזְבֵּחַ קֹדֶם זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. הוֹצִיא אֵימוּרֵיהֶן לַחוּץ קֹדֶם זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן בַּחוּץ וְלֹא הֶחְזִירָן מוֹעֲלִין בָּהֶן. שֶׁהַזְּרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר:
הלכה ב׳
כָּל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם מוֹעֲלִין בָּהֶן בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ לָאִשִּׁים עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף וְיֵצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן וְאֵין מוֹעֲלִין בְּדָבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ג׳
כֵּיצַד הָעוֹלָה. אֶחָד עוֹלַת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת בְּהֵמָה וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וְהַחֲבִיתִין וּמִנְחַת נְסָכִים מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשְּׁעַת הֶקְדֵּשָׁן עַד שֶׁיֵּצְאוּ אַחַר שְׂרֵפָתָן עַל הַמִּזְבֵּחַ לְבֵית הַדֶּשֶׁן:
הלכה ד׳
וְכֵן פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשְּׁעַת הֶקְדֵּשָׁן עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ וְתִגָּמֵר שְׂרֵפָתָן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וְיִתֹךְ הַבָּשָׂר. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתֹךְ מוֹעֲלִין בּוֹ וְהוּא בְּבֵית הַדֶּשֶׁן:
הלכה ה׳
וְכֵן פָּרָה אֲדֻמָּה מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (במדבר יט ט) "חַטָּאת הִיא". וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁלֹּא יִמְעל אָדָם בְּאֵפֶר הַפָּרָה:
הלכה ו׳
חַטַּאת בְּהֵמָה וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר מוֹעֲלִים בְּכֻלָּן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן. וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר. וְכֵן חַטַּאת הָעוֹף מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיַּזֶּה דָּמָהּ. הֻזָּה דָּמָהּ אֵין בָּהּ מְעִילָה. אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בְּמֻרְאָתָהּ וְנוֹצָתָהּ. וְהַנֶּהֱנֶה בָּהֶן אַחַר הַזָּיָה לֹא מָעַל:
הלכה ז׳
הַמְּנָחוֹת מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת עַד שֶׁיַּקְטִיר הַקֹּמֶץ. קָרַב הַקֹּמֶץ הֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה. וְאִם נִפְסְלוּ הַשְּׁיָרִים אוֹ חָסְרוּ וְאַחַר כָּךְ הִקְטִיר הַקֹּמֶץ הוֹאִיל וְהַקְטָרָה זוֹ אֵינָהּ מַתֶּרֶת הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם יָצְאוּ יְדֵי מְעִילָה אוֹ לֹא יָצְאוּ:
הלכה ח׳
לֶחֶם הַפָּנִים מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֱפָה עַד שֶׁיַּקְטִיר הַבְּזִיכִין. הִקְטִיר הַבְּזִיכִין הֻתַּר בַּאֲכִילָה. וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ קֹדֶם שֶׁיֵּאָפוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַכְּבָשִׂים. נִזְרַק דַּם הַכְּבָשִׂים הֻתַּר בַּאֲכִילָה:
הלכה ט׳
הַנְּסָכִים מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. יָרְדוּ לַשִּׁיתִין אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. מַיִם שֶׁמְּנַסְּכִים בְּחַג הַסֻּכּוֹת כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּכַד שֶׁל זָהָב אֵין נֶהֱנִין בָּהֶן וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. נָתְנוּ אוֹתָן בִּצְלוֹחִית מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן. שֶׁהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַנְּסָכִים:
הלכה י׳
לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ בִּכְלִי עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הָאָשָׁם. נִזְרַק דַּם הָאָשָׁם לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין עַד שֶׁיִּתְּנוּ מִמֶּנּוּ מַתְּנוֹתָיו. נָתְנוּ מִמֶּנּוּ הַמַּתָּנוֹת הֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה כִּבְשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם:
הלכה י״א
כָּל דָּמֵי שְׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ בֵּין לִפְנֵי כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה עַד שֶׁיֵּצֵא לְנַחַל קִדְרוֹן. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן מוֹעֲלִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִמְכַּר לְגַנּוֹת וְדָמָיו הֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמַּקִּיז דָּם לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה וּמוֹעֲלִין בּוֹ. הוֹאִיל וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת בְּלֹא דָּם הֲרֵי הוּא כְּגוּפָהּ:
הלכה י״ב
הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם שֶׁפֵּרְשׁוּ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים מוֹעֲלִין בָּהֶן. פֵּרְשׁוּ לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. עַצְמוֹת הָעוֹלָה שֶׁפֵּרְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן לְאַחַר זְרִיקָה שֶׁהַזְּרִיקָה מַתֶּרֶת אוֹתָם. וְאִם פֵּרְשׁוּ אַחַר זְרִיקָה מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. עַצְמוֹת הָעוֹלָה שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶם חֲצוֹת הַלַּיְלָה מוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁפָּקְעוּ קֹדֶם חֲצוֹת כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה נַעֲשׂוּ כָּל הָאֵיבָרִים כְּמִי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ וְנַעֲשׂוּ אֵפֶר:
הלכה י״ג
גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ בֵּין לִפְנֵי חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. אֲבָל גַּחֶלֶת שֶׁל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהּ. וְהַשַּׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:
הלכה י״ד
דֶּשֶׁן הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן בֵּין קֹדֶם הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן בֵּין אַחַר הֲרָמָה מוֹעֲלִין בּוֹ:
הלכה ט״ו
דִּשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְדִשׁוּן הַמְּנוֹרָה לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:
הלכה ט״ז
כָּל בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם בֵּין שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁהּ בֵּין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁהּ לְמוּם קָבוּעַ וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְחֻסַּר זְמַן מוֹעֲלִין בָּהֶם מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ. אֲבָל תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן וְהֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן הַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. הוֹאִיל וְאֵינָן רְאוּיִין לְפִדְיוֹן הֲרֵי הֵם כַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת לְפִיכָךְ אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:
קרית ספר · הלכות מעילה פרק ב׳
א׳
קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם. מועלין באימורין פרק קמא דמעילה משנה יש מעשה דמים דהיינו זריקה בקדשי קדשים להקל ולהחמיר ובקדשים קלים כולם להחמיר כיצד וכו' קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין באימורין ולא בבשר לאחר זריקה מועלין באימורין והיינו להחמיר דקודם זריקה לא הוה בהו מעילה כלל ואין מועלין בבשר ואפילו העלה האימורין למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרק הדם דבזריקה תליא מילתא דאף על גב דאם עלו אימורין קודם זריקה אמר עולא התם דלא ירדו דנעשו לחמו של מזבח דקלטן מזבח אפילו הכי אין מועלין בהם עד זריקה דבפרק המזבח מקדש בעי רבי יוחנן אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקה יש בהם מעילה או לא אמר ליה ר' אמי ותיבעי לך ירידה א"ל ירידה לא קא מיבעיא לי דנעשו לחמו של מזבח ופשיט הכי לא ירדו דנעשו לחמו של מזבח ומי' מעילה לית בהן דלא הובררו לחלק גבוה וללישנא קמא בעי אם ירדו או לא ואמר ליה רבי אמי ותיבעי לך לענין מעילה אמר ליה לענין מעילה לא קא מיבעיא לי דזריקה הוא דקבעה לה במעילה כי קא מיבעיא לי ירידה ופשיט לא ירדו ואין בהם מעילה. הוציא אימורין בחוץ קודם זריקה ואח"כ זרק מועלין בהם דזריקה מועלת ליוצא שם ואין מועלין בבשר מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ואמאי הא ממונא דבעלים נינהו אמר רבי חנינא ליוצא שיצא הבשר לחוץ ושוב נזרק הדם ורבי עקיבא היא דאמר זריקה מועלת ליוצא וכי אמר זריקה מועלת ליוצא היינו דמהניא ליה שאינו נשרף לאלתר עד שתעובר צורתו אבל לא מהניא זריקה להתירו באכילה והיינו דקתני אין מועלין בבשר מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא משמע דזריקה מועלת ליוצא בין להקל להוציא בשר מידי מעילה כדאמרינן בין להחמיר לחייב משום מעילה לאימורין שיצאו ושוב נזרק דמן כדאמרינן.
ב׳
כל קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם שם במשנה כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין באימוריהם ובבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דכבר יש בו שעת התר לכהנים והיינו מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר להקל דשוב אין בו מעילה ולהחמיר על זה ועל זה חייב משום פגול וכו' כדתנן התם. כיצד העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה והקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין ומנחת נסכים מועלין בהם משהוקדשו עד שיצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן פ"ב דמעילה תנן עולת העוף מועלין בה משהוקדשה וכו' העולה מועלין בה משהוקדשה נשחטה וכו' אבל מועלין בבשר עד שיצא לבית הדשן דכיון דכולה כליל ואין בה התר לכהנים לעולם מועלים בה עד שתשרף כולה ותיטל מאפרה תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן ושוב כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מועלין בהם משהוקדשו דכל הני דמתני' כליל נינהו קומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים כתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' ומנחת כהן משיח היינו חביתי כ"ג ומועלין בכולן משהוקדשו קדושת פה בעלמא והרב ז"ל השמיט מהני דתנן במתניתין קטרת דהוי כקומץ ולבונה ומנחת כהן משיח קרי לה חביתין. וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שם במשנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהם משהוקדשו וכו' ומועלין בהם בבית הדשן עד שיותך הבשר דהיינו עד שיתעכל הבשר שנעשה אפר דהיינו מצותן. וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה פ"ד דפרה תנן ולעולם מועלין בה בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה עד שתעשה אפר דאמר קרא חטאת היא מלמד שמועלין בה כשאר חטאות ומשתעשה אפר לא ישאר בה מעילה דדרשינן בשלהי התכלת חטאת מלמד שמועלין בה כשאר חטאות היא בה מועלין באפרה אין מועלין והא דבעינן קרא למעילת פרה ולא נפקא לן מדהוי קדשי בדק הבית דמועלין בהם לכ"ע היינו משום מועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד.
ו׳
חטאת בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בכולן משהוקדשו שם פ"ב דמעילה משנה כלשון רבינו ואין מועלין בבשר דכיון דנזרק הדם הותר הבשר לכהנים דקדשי קדשים נינהו אבל מועלין באימוריהן עד שיתעכלו במזבח ויצא האפר לבית הדשן דנעשה מצותו וכן חטאת העוף שם פרקא חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין הוזה דמה אין מועלין בה דכבר יש בה התר לכהנים ואסור ליהנות במוראה ונוצה שלהי תמורה עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצתה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין כיון דנתמצה דמה לא יצאו מידי מעילה ואסורין ונראה דה"ה לחטאת העוף.
ז׳
המנחות מועלין בהם משהוקדשו שם במשנה המנחות וכו' קרב הקומץ חייבין עליו וכו' ואין מועלין בשיריים אבל מועלין בקומץ עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אימורי קדשים לפי שהקומץ כליל הוא ואם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים הוי ספק אם יצאו מידי מעילה או לא.
ח׳
לחם הפנים מועלין בו משהוקדש שם במשנה לחם הפנים מועלין בו משהוקדש קרבו הבזיכין אין בו מעילה שהרי יש בו שעת התר לכהנים וכן ב' הלחם שם ב' הלחם מועלין בהם משהוקדשו בפה דהא הוו קדש נזרק דמן של כבשים אין בהם מעילה דיש בהם שעת התר לכהנים וכבר נעשה מצותן.
ט׳
הנסכים מועלין בהם משהוקדשו פ"ג דמעילה הנסכים מועלין בהם בתחלתן ירדו לשיתין אין מועלים בהם דנעשית מצותן כבר מים שמנסכין בחג הסוכות שם במשנה מים שבכד הזהב אין נהנין ואין מועלין דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך נתנן בצלוחית מועלין בה דהוי מכלל הנסכים דהוו קדש וכתיב כי יאכל קדש ושתיה בכלל אכילה כדילפינן בדוכתיה.
י׳
לוג שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי עד שיזרק דם האשם נזרק אין מועלין עד שיתנו מתנותיו נתנו מתנותיו הותרו השירים כבשר חטאת ואשם אחר זריקת הדם דהותר לכהנים.
י״א
כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בה שם פ"ג רש"א דם קלי כתחלתו ואין מועלין בו וחמור בסופו יצא לנחל קדרון מועלין בו שהיה נמכר לגננים ודמיו הקדש והיינו מדרבנן דמדאוריתא כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו ומה לאחר כפרה אין בה מעילה כדאמר' אף לפני כפרה אין בו מעילה וכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר הוא בהוייתו יהא דבי ר' ישמעאל תנא ואני נתתיו לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה עולא אמר ואני נתתיו לכם שלכם יהא. המקיז דם לבהמה קדשים אסור בהנאה ומועלין בו שם אמר רב הונא אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו דלא מתקיימא הבהמה בלא דם דדם הוא הנפש וגופה של בהמה הוא שהרי נברא עמה והא דדרשינן לכפר נתתיו ולא למעילה היינו בדם שחיטה אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא הילכך מועלין בה.
י״ב
העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהם פרק המזבח מקדש עצמות קדשים הנאכלין כגון חטאת ואשם לפני זריקת דמים מועלין בהם דכיון שפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסוריהו קיימי לאחר זריקה אין מועלין בהם דאהני להו זריקה כיון דאם עלו בזמן שהם מחוברים לא ירדו דכתיב והקטיר הכהן את הכל כדתנן התם עצמות העולה שפירשו לפני זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שם כבריתא ושל עולה מועלים בהם לעולם ומשני אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה מועלין בהם עד זריקה והזריקה מתרת אותם פירשו לאחר זריקה מועלין בהם לעולם כיון דחמירה דכולה כליל. עצמות העולה שפקעו מעל המזבח קודם חצות שם במשנה איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהם דאכתי בני מזבח נינהו לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם דהוו לה כמעוכלים דכתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים הא כיצד חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה והתם אותיבו ואסיקו בגוונא אחריתי הילכך מעילה נמי תליא בחצות.
י״ג
גחלת שפקעה מעל גבי מזבח שם במשנה וכן גחלת שפקעה לא יחזיר ובפ"ב דמעילה מייתי לה לענין מעילה דכיון דלא יחזיר הא נעשה מצותו ואין מועלין בו ומן הארץ הוא דלא יחזיר דאין צריך להחזיר אבל פקעה מן המזבח מצד זה לצד זה יחזיר ולכך אין נהנין מדרבנן. גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין פ' משילין גחלת של הקדש מועלין בה הנהנה ממנה מביא אשם והשלהבת לא נהנין לכתחלה מדרבנן משום דהקדש לא בדילי מיניה כע"ז גזרו בה רבנן אבל אין מועלין מדאוריתא דלית בה ממשא.
י״ד
דשן מזבח החיצון בין קודם הרמה בין אחר הרמה מועלין בה פ"ג דמעילה בשלמא דישון מזבח החיצון מועלין בו דכתיב ושמו אצל המזבח לפי' טעון גניזה כדי שלא ימעלו בו. דשן מזבח הפנימי והמנורה אין נהנין ואין מועלין שם משנה כלשונו וטעמא דהכא לא כתיב ושמו כדישון מזבח החיצון.
ט״ז
כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום ואפי' קדם להקדשה ואפילו מחוסרת זמן מועלין בה משהוקדשה פ"ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה וכו' בגמרא טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורים קסבר קדושת דמים מדחה ובבריתא תני נמי ומועלין בהם לפני פדיונן דכיון דהקדישן לימכר ולהביא בדמיהן קרבן למזבח מועלין בה דלא גרע מאם הקדישו לבדה הביא ואפילו מחוסר זמן דמה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם אף מחוסר זמן נמי שאינו בן שמנה קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו כדאמר' פ"ג דמעילה הילכך מועלין בו אבל תורין ובני יונה שלא הגיע זמנן או שעבר זמנן והן קדשי מזבח הנהנה מהם לא מעל שם פ"ג דמעילה במשנה ובגמרא מ"ש ממחוסר זמן דבהמה דאמרינן דמועלין אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוא דמגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהוא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו הואיל ואין המום פוסל בעופות דאין תמות וזכרות בעופות ואין לעופות פדיון הכי נמי לית בהו קדושה במחוסר זמן דעוף והרי הם כקדשים שמתו דאמר עולא אמר ר' יוחנן שיצאו מידי מעילה דבר תורה דלאו קדשי השם נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין נהנין בכולם מדרבנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות מעילה פרק ב׳
ה׳
וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר, אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא ותנאי ב"ד שלא ימעול אדם באפר הפרה. אע"פ שהיא כקדשי בדה"ב, כתב הכ"מ ע"ז קשה דמאי אע"פ אטו קדשי בדה"ב מי לא מועלין בהו, ואפשר דה"ק אע"פ שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדה"ב אלא דומה לקדשי בדה"ב, וכיון שאינה קדשים ממש לא הי' מן הדין שימעלו בה אלא דקרייה רחמנא חטאת, עכ"ל ותירוצו של הכ"מ אינו מבואר דבכל דוכתי איתא בגמ' דפרה קדשי בדה"ב הוא, וצריך לומר דכונתו דפרה הוי דין קדשי בדה"ב דהצבור מקדישין הפרה לצרכי הזאת מי חטאת אבל הדמים של הפרה כשימעלו בהם אין בהם דין שיהיו לבדה"ב כי אין לבדה"ב חסרון בזה שמעלו בהפרה, אך לשונו אינו מדוייק במה שכתב כיון שאינה קדשים ממש דבודאי שהקדישוה ודין הוא שיקדישו אותה ודאי הוי קדשים, אלא דהוי קדשים לצורך שחיטתה ושרפתה ולעשות ממנה אפר חטאת, ולכן גם זה שכתבתי בבאורו אינו ברור כי אם לקחו וחסרו מהפרה לאחר שחיטתה הרי החסירו שיהי' פחות אפר וזהו תכלית שרפתה, ומנלן דבזה לא שייך מעילה, כיון דודאי היא קדושה כדין שאר קדשים שאינם קדשי מזבח. והנה עיקר קושיית הכ"מ הקשו התוס' במנחות דף נ"א ע"ב בהא דתניא חטאת מלמד שמועלין בה שכתבו וז"ל תימה תיפוק ליה דקדשי בדה"ב היא וי"ל דאיצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד עכ"ל, והבה"ז שם כתב ליישב בזה מה שכתב הרמב"ם דהוא נ"מ למועל אחר מועל כשנתן הפרה לאחר דבזה אין מועל בקדשי בדה"ב, ודברי הרמב"ם לא משמע דכונתו לזה אלא לעיקר דין מעילה. והנראה בזה דהנה במה דאמר הגמ' במעילה דף י"ב ומייתי לה בדף ב' דקדשים שמתו יצאו ידי מעילה פירש"י דלאו קדשי ד' נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, וזהו בקדושת דמים למזבח, ובקדשי בדה"ב ג"כ איתא בפסחים דף כ"ט גבי חמץ של הקדש דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים אין בו מעילה, ובדין פרה שמתה תניא בשבועות דף י"א ע"ב דמתה תפדה, ופריך וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ומשני מפני עורה, וכן מבואר ברמב"ם פ"א מהל' פרה הל' ח' דדוקא מפני עורה תפדה, אבל לא להאכיל בשרה לכלבים, והנה במי חטאת ובאפר חטאת אסור ליקח שכר, כדתנן בבכורות דף כ"ט הנוטל שכר להזות ולקדש מי חטאת מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, וא"כ אם נבוא לדין אם יש להקדש הפסד במה שנהנה אחד מהפרה אחר שחיטתה יש נ"מ דאם נהנה מעורה יש הפסד דהא אפשר לפדותה, אבל אם נהנה מבשרה אין שום הפסד, ובמה דא"א לפדות וליכא הפסד ליכא מעילה, רק אם הי' מותר ליקח שכר בהזאה א"כ זה גופא היזק להקדש שאם נהנה מבשרה הרי יש הפסד בזה שיופחת אפרה, אבל כיון שזה אסור א"כ אין דין מעילה משום דין קדשי בדה"ב כיון דאין להקדש הפסד ממון בזה, ואף דאם לא יהיו מי חטאת ויצטרכו לקנות פרה הרי לוקחין אותה מתרומת הלשכה כדתנן פ"ד דשקלים וברמב"ם פ"א מהל' פרה, אבל תרומת הלשכה הרי אינה על קדשי בדה"ב אלא על קדשי מזבח כדתנן שם, וא"כ משום זה דפרה היא קדשי בדה"ב אין בה גדר מעילה בבשרה, ובפרט כשהיא מונחת כבר על המערכה והותחל שרפתה קודם שתעשה אפר כבר אין העור ראוי לשום דבר ואינה ראויה לפדיון, ובשביל בשרה הא אינה נפדית וא"כ אין בה גדר מעילה, אבל בקדשי מזבח אין אנו צריכין לדין מעילה שיהי' הפסד ממון למזבח אלא אם הוא ראוי לעבודה שעומד לזה אם נהנה מעל, ולכן שפיר דוקא בשביל דקרייה רחמנא חטאת מועלין בפרה ולא משום שהיא קדשי בדה"ב. ומה דנתמעט מחטאת היא דאין מועלין באפרה הוא דלא נימא דאפרה יש לה ג"כ דין חטאת ואף דאינה עומדת לשום עבודה אלא להזאה לטהרת הטמא ואין לזה שייכות לעבודת הקרבנות מ"מ אי לאו דמיעט קרא בחטאת היא היינו אומרים דהוא גזה"כ דגם באפרה יש דין חטאת אף דהוא רק לטהרה, דהא עיקר הפרה אי לאו קרא דקרייה חטאת הא אין לה שייכות לעבודת הקרבנות ונעשית חוץ לעזרה, רק דגלי קרא דהיא חטאת והו"א דגם אפרה שהוא עיקר תכלית הפרה נמי יש לה דין חטאת וימעלו בה, וזהו מה שכתבו התוס' שם במנחות דף נ"ב ע"א ד"ה ואין מועלין באפרה דמשו"ה צריך קרא דאין מועלין באפרה משום דאכתי לא אתעביד מצותה והיינו שהיינו אומרים דגלי קרא דחטאת דאפי' אפר נקרא חטאת, אבל מדכתיב היא ונתמעט אפרה אף דאמר הגמ' ואין מועלין באפרה, אבל מד' הרמב"ם מוכח דהמיעוט הוא דאפר כבר אינו חטאת, ולכן לא הוצרך להזכיר המיעוט דהיא, כיון שכתב דטעמא דמועלין עד שתעשה אפר משום דנאמר בה חטאת היא וכבר מוכח דאחר שנעשה אפר לא הוי חטאת. והנה אחר שכתבתי כל זה ראיתי שכבר ביאר אדמו"ר גאון ישראל בספרו דברי הרמב"ם ויראה המעיין בדבריו העמוקים, ומבאר דמש"כ הרמב"ם טעמא דחטאת היא זהו על מה שאחר שנעשית אפר אין מועלין, ומ"מ מצאתי לנכון לכתוב מה שהעליתי דאפשר לפרש כפשוטו דהוא טעם על מה שמועלין בה.
ו׳
חטאת בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בכולן משהוקדשו עד שיזרק הדם, נזרק הדם מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן, ואין מועלין בבשר, וכן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה עד שיזה דמה, הוזה דמה אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה והנהנה בה אחר הזייה לא מעל. אבל אסור ליהנות במוראתה, כתב הכ"מ וז"ל בסוף תמורה דנ"ד עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה, ואסיקנא דמ"מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ"ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברין אפרן אסור, והקשה בהר המוריה דעל קרא דכתיב גבי עולת העוף והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח, דריש בתו"כ אותה ולא חטאת העוף, ופי' הראב"ד דאם רצה הכהן אוכלה. ונראה דהרמב"ם חולק על הראב"ד וסובר דמהך ברייתא דתו"כ מוכח דאסור לאכול ולא ממעט חטאת העוף אלא מדין השלכה דאם לגמרי ממעט דמותר לאכול, קשה למה צריך למעט ומהיכי תיתי נלמוד חטאת העוף מעולת העוף, דעולת העוף הא יש בגוף העולה מעילה והולכת להקטרה למזבח, ולכן מוראתו שאינה ראויה להקטרה עכ"פ לא הותרה באכילה דהא מיצוי דמה לא התירה לאכילה, אבל חטאת העוף דגוף החטאת הותרה והולכת לכהן לאכילה למה נאמר דמוראתה תהי' אסורה, ומזה מוכח דדין איסור מוראתה אין אנו צריכין ללמוד מעולת העוף, אלא דכיון דאינה ראויה לאכילה לא הותרה מתחלה לאכילה ע"י מיצוי דמה, דאף דודאי יצאה מדין מעילה, וכמו בחטאת בהמה דאחר זריקה לא הוי קדשי קדשים אלא האימורין, מ"מ לא הותרה דין הקדש שבה אלא הראוי לאכילה, וכן הוא בלשון הרמב"ם פ"ז מהל' מעה"ק הל' א' וכיצד מעשה חטאת הנאכלת וכו' ומפריש האימורים וכו' ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה. דמה שהותרה חטאת באכילה הוא בשרה, וממילא מוראתה בחטאת העוף לא הותרה באכילה. איברא דשם בהל' ז' כתב ומיצוי דם חטאת העוף מעכב ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה הרי שכתב והשאר, וא"כ גם מוראתה בכלל ההיתר, אבל הא א"א לומר כן דהא להדיא כתב כאן דאסור ליהנות במוראתה, ולהדיא תנן בזבחים דס"ג חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים, וע"כ תיבת והשאר לאו דוקא, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהוא ט"ס ובמקום "והשאר" צ"ל "והבשר" אבל מוראתה ודאי אסור כמו שכתב כאן. ולכן שפיר דאיצטריך התו"כ לדרוש מקרא דוהשליך אותה ולא חטאת העוף דכיון דגם חטאת העוף אסורה מוראתה באכילה הו"א דה"נ איתא בדין השלכה, ומבואר דאין מקור דברי הרמב"ם דאסור ליהנות במוראתה מדין עולת העוף כמש"כ הכ"מ, דודאי לא שייך למילף חטאת העוף מעולת העוף, דחטאת העוף אין בה דין השלכה, והטעם דאסור ליהנות במוראתה הוא משום דאינה ראויה לאכילה ולא הותרה במיצוי ויש להוסיף דמהך דרשא דתו"כ מוכח דאסורה בהנאה דאי מותרת לא צריך למעט דאינה בהשלכה וכמש"כ. והנה יש לעיין מה דגבי עולה לא הזכיר הרמב"ם דאסור ליהנות במוראתה, אך יש לומר דזה הא כתב בפ"ו מהל' מעה"ק הל' כ"א דמשליכן לבית הדשן, ולפימש"כ רש"י בסוף תמורה בד"ה מוראה ונוצה דנקברין נינהו דאמרינן ביומא דכ"א דנבלעים במקומן, וזה הא כתב בפי"ט מהל' פסוה"מ הל' י"ג דנקברין אפרן אסור, ואף דשם בהל' י"א כתב ואלו הן הנקברין ולא חשיב להו, יש לומר דכיון דאין בהן דין קבורה דנבלעין במקומן לא חשיב להו, אבל כיון דעכ"פ אינם מן הנשרפין וזה הא כתב שם דרק הנשרפין אפרן מותר, וכמש"כ שם בהל' י"ד כל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן שאפר הנקברים אסור, וממילא אלו שנבלעין במקומן אסורין, והרמב"ם לא כתב זה שנבלעין במקומן כיון דאינה הלכה אלא דבמציאות הי' כן.
י״א
כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון, יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהיה נמכר לגנות ודמיו הקדש, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנייה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה להיות בלא דם הרי הוא כגופה. השגת הראב"ד יצא לנחל קדרון, א"א אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא. כתב הכ"מ על מש"כ הראב"ד והכי איתא ביומא דהוא בפ' הוציאו לו דף נ"ט, משמע מדבריו דהרמב"ם אינו חולק בזה וזה תימה, דהא במעילה דף ב' ע"ב על הא דאמר מאי מועלין בהן מדרבנן אמר הגמ' מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן, דאורייתא משלמין חומש דרבנן לא, וא"כ איך כתב הרמב"ם בסתם דמועלין בהן, דבסתמא משמע דמדאורייתא מועלין ומשלמין חומש, והנה מה שכתבו הראב"ד והכ"מ דהכי איתא שם דאינה אלא מדרבנן, זהו מה דאמר שם הגמ' בהא דתניא מועלין בדמים, דברי ר"מ ור"ש וחכ"א אין מועלין בהן, עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהן, ופירש"י מ"ד מועלין מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא, וכ' התוס' דאי מדאורייתא לא יצאו מידי מעילה היאך נמכרין לגננין לזבל, ואח"כ הביאו שרבינו חיים פירש דיצא לנחל קדרון מועלין מדאורייתא לפי שבית דין מקדישין אותו, ולפי פירושו הא דב"ד מקדישין אותו נקרא מדרבנן, אבל המעילה הוא מדאורייתא דעי"ז שב"ד מקדישין נעשה קדשי בדה"ב, ומה שיש כח לב"ד לעשות הדם לקדשי בדה"ב כתב בשיח יצחק שם דהוא משום דלב ב"ד מתנה להקדישו קדושת דמים, וכן כתב בס' חזון נחום פ"ג דמעילה בשם הר"י קורקוס בכת"י ומשמע דהיינו שהמקדיש את הקרבן הקדיש על דעת ב"ד והתנו ב"ד שיהי' כלול בהקדשו גם דין זה שכשיצא הדם לנחל קדרון יהי' קדוש קדושת בדה"ב. ולכאורה קשה היכן מצינו שאפשר שתי קדושות בבהמה אחת אך יש לומר דהא מצינו שבקרבן גמור יכול להקדישו לבדה"ב הקדש עילוי שיהי' צריך המקריב לפדותו מבדה"ב קודם שיקריבנו כדתנן בתמורה דף ל"ב, לכן אפשר גם הקדש זה שאף שלא הקדישו להקדש עילוי שלא יוכל להקריבו קודם שיפדנו, מ"מ יכול להקדישו שאחר שיושחט ויצא הדם לנחל קדרון יהי' הדם קדוש לבדה"ב, וכשנמכר הדם לגננין זהו פדייתו שפודין אותו ויצא לחולין והדמים לבדה"ב, ומבואר דזהו שיטת הרמב"ם שכתב בסתם שמועלין בו. הואיל ואינה יכולה להיות בלא דם הרי הוא כגופה. התוס' במעילה דף י"ב בד"ה המקיז הקשו דהא כתיב לכפר ודרשינן לכפרה נתתיו ולא למעילה ותירצו דה"מ בדם שחיטה דחזיא לכפרה, וכן כתב שם רש"י דכיון דלא חזי לזריקה חשיב כגופה דבהמה, ומה שכתב הרמב"ם כאן הואיל ואינה יכולה לחיות אינו מבורר אם זהו טעם מספיק לחלק מדם שחיטה דהא במקיז דם אינו דוקא אם נהנה בשעת הקזה דהא אם הקיז אפי' לרפואת הבהמה ואח"כ נהנה מועלין בהדם, וא"כ במה חלוק מדם שחיטה, אכן זה הטעם מבואר שם בגמ' על מה דמותיב רב המנונא מחלב המוקדשין דאין מועלין בו, ומשני כי קאמרינן לגבי דם דלא מתקיימא בלא דם, אבל חלב דקא מקיימא בלא חלב לא, ולפי"ז צריך לבאר דזהו כונת הרמב"ם כאן, אבל לשון הרמב"ם לא משמע שבא לחלק מדם לחלב שלא הוזכר בכאן, אלא בפ"ג הל' י"ב וכאן כתב דבדם שחיטה אין מועלין. והנה שמעתי להקשות על הך דינא דהמקיז דם דמ"ש מקדשים שמתו דיצא מידי מעילה ד"ת רק מדרבנן מועלין בהם וכאן משמע דמועלין מעילה גמורה לחייב חומש ואשם, ודם זה שהוקז במה הוא חשוב יותר מקדשים שמתו דהוא ג"כ אינו ראוי להקרבה, ואמרתי בזה דכמו דאפשר להוציא דם ע"י הקזה כן יש מציאות להכניסו חזרה להבהמה ע"י כלי המוכשר לכך וכמו שעושין היום, לכן כל זמן שהבהמה חיה אין להדם דין מת, אלא דזה ודאי דזה הדם לא נתמעט מקרא דלכפר ולא למעילה, דכל זמן שלא היה עליו דין הכשר שחיטה אינו ראוי לכפרה, אבל אינו כמו מת דהוי כגוף הבהמה, ולפי"ז העירני א' מגדולי הישיבה דשייך סברה זו דהדם חשוב כגוף הבהמה גם לחלק מדם שחיטה לדם הקזה דאף דודאי צריך לדרשא דלכפר דלא נימא דכיון דעומד לזריקה מועלין בו אבל בזה שפיר חלוק מדם הקזה דבדם הקזה אנו אומרים דגם עכשיו לאחר ההקזה הוא חשוב כגופה, אבל דם שחיטה אחר שחיטה ודאי לא שייך זה, וא"כ מיושב דברי הרמב"ם שקבע זה כאן, אף דעיקר סברא זו נאמר בגמ' לחלק בין דם לחלב, אבל ממילא שייך זה גם לכאן לחלק בין דם הקזה לדם שחיטה.
י״ב
העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהן, פירשו לאחר זריקת דמים אין מועלין בהן, עצמות העולה שפירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותן, ואם פירשו לאחר זריקה מועלין בהן לעולם, עצמות העולה שפקעו מעל המזבח קודם חצות הלילה מועלין בהן, לאחר חצות אין מועלין בהן אע"פ שפקעו קודם חצות, כיון שהגיע חצות הלילה נעשו כל האברים כמו שנתאכל ונעשו אפר. העצמות והגידים וכו' מועלין בהן, הכ"מ נסתפק בכונת הרמב"ם בזה אם כונתו דמועלין בהן לעולם או עד שעת זריקה כמו בעולה, והעלה דכונתו עד זריקה, ומה שכתב כאן בסתם מועלין בהן, ובעולה כתב אין מועלין אחר זריקה זהו לומר שאע"פ שהם מקדשים הנאכלין מועלין בהם עד שעת זריקה, ולא ידעתי הרבותא בזה, דהא כבר כתב בהל' ב' כל קדשי קדשים מועלין בהן עד שיזרק הדם, והזכיר שם גם הנאכלין שאין מועלין בהן אחר זריקה, וכתב כמו שבארנו והיינו בפ' א' הל' ב' דאפי' זר אינו מועל אחר זריקה, וכיון שכן אינו מיושב פירושו של הכ"מ דכונתו מועלין בהן עד שעת זריקה, וכמו בעולה דא"כ אינו מיושב שינוי הלשון דכאן כתב בסתם מועלין בהן, וגבי עולה כתב אין מועלין בהן אחר זריקה, לכן בפשוטו כונתו דכאן מועלין בהן אפי' אחר זריקה שהזריקה לא התירה אותם כיון שפירשו, אכן צריך ביאור מה שעמד הכ"מ וכתב דא"א לפרש כן דמ"ש מעולה שהזריקה מתרת אותם לאחר שפירשו לפני זריקה, ועוד יותר קשה דהא עיקר הך דינא דבעולה אם פירשו לפני זריקה מתרת אותם הזריקה ילפינן עולה מאשם, דנאמר לו יהי' בעולה ונאמר לו יהי' באשם מה אשם עצמותיו מותרין, אף עולה עצמותיה מותרין, וא"כ איך אנו יכולין לחלק עולה מאשם. ונראה דיש לומר דאף דאנו למדין בגז"ש עולה מאשם אינו אלא לזה דכמו דבאשם יש זמן דעצמותיו מותרין וזהו לאחר זריקה בין שנפרש כפירש"י שהרי אף בשרו מותר, בין שנפרש כמו שהביאו התוס' מה שפירש"י בדף צ"ח דמבשרו לא הוי ילפינן דאיכא למימר דלא הותר אלא בשר הראוי לאכילה, אלא מלו יהי' יתירה ידעינן, מ"מ פשוט יש לומר דלו יהי' מגלה דעצמות ג"כ מותרין כמו בשר, אבל כל זה בפירשו לאחר זריקה, אבל בפירשו לפני זריקה גם באשם לא ידעינן דהזריקה מתרת העצמות, אלא דמ"מ כיון דאיכא גז"ש דכמו דבאשם עצמותיו מותרין, כן בעולה עצמותיה מותרין על כרחך בא הגז"ש לומר דגם בעולה יש זמן שעצמותיה מותרין ואין אנו יכולין לומר בפירשו אחר זריקה דכיון דבשעת זריקה הוקבעו להקטרה להיות נקטרין ביחד עם הבשר, כבר נעשה עליהן דין איברי המזבח, וכשפירשו אחר זריקה ולבדם א"א להקריבן נעשה עליהם דין קדשים פסולין כדפירש"י בד"ה לא שנו, וא"כ א"א לומר שיהי' מותר להשתמש בהם וע"כ דילפינן עולה מאשם דכמו דבאשם יש זמן שהזריקה מתרת עצמות ה"נ בעולה יש זמן להיתר עצמות והוא ע"כ בפירשו לפני זריקה דהזריקה אינה מתירתם למזבח גלי קרא דהזריקה מתירתם להדיוט, ונמצא דבאשם דיש זמן להיתר העצמות, והיינו כשבשעת זריקה היו מחוברים אין אנו מחדשים מקרא דלו יהי', שגם על עצמות שפירשו לפני זריקה הזריקה מתרת אותם להדיוט, אבל בעולה דאין להעמיד הקרא בפירשו לאחר זריקה, ע"כ דגלי קרא דבפירשו לפני זריקה הזריקה מתירתם להדיוט, ומבואר מה דאמר הגמ' וכן כתב הרמב"ם באברי עולה שפירשו אחר זריקה שמועלין בהם לעולם, היינו דכיון דהוקבעו בשעת זריקה להיות נקטרין על המזבח כבר אין זמן שיצאו מדין מעילה כיון שנעשו כקדשים פסולים. ובזה מבואר דלא תיקשי למה לא נאמר דכשפירשו אחר זריקה דכבר א"א להקטירם יהיו דינם כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ד"ת, אך לפי דברי רש"י מיושב דקדשים שמתו הא עוד לא הוקבעו להיות כאברי המזבח, כיון שעוד לא נשחטו ולא נעשה עליהם דין קרבן אף שנתקדשו קדוה"ג משעת ההקדש, אבל האברים כבר נעשה עליהם דין קרבן וכמו דאמר הגמ' בריש מעילה בטעמא דקדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם דאמר טעמא דלא הוי כמו קדשים שמתו דשחיטת דרום כיון דראוי לקדשים קלים לא הוי כמאן דחנקינון, והוי שחיטה שיחול עליהם קדושת קרבן אלא דפסול והוי קדשים פסולין ולכן מועלין בהן, ומה דהוצרך רש"י לומר גבי עצמות כיון דבשעת זריקה מחוברין הוו קובעתן זריקה למזבח, ולא סגי במה שנשחטו בהכשר וכמו קדשי קדשים ששחטן בדרום, זהו משום הך דפירשו לפני זריקה, דכיון שפירשו לפני זריקה הזריקה מתירתם להדיוט, לכן כתב דפרשו לאחר זריקה הזריקה קובעתן למזבח וכי פרשו אח"כ הוו קדשים פסולין. ועוד יש לומר דמה דאמרו כאן לעולם זהו משום דאם לא פירשו והקטירם על המזבח הרי יש זמן לדין מעילה שלהם דאין מועלין בהם אלא עד שיצאו לבית הדשן, וזהו דאמרו כאן לעולם דהא לא מהניא להו הקטרה ואם עלו ירדו, ולכן לא נעשה מצותן ומועלין בהם לעולם, ובזה נוכל לומר דזהו דוקא בעצמות העולה שפירשו לאחר זריקה שכבר נעשה בהם היתר הקטרה למזבח אלא שאינם ראוים לבדם להיות נקטרים בלא הבשר, אבל עצמות שאר קדשי קדשים שפירשו לפני זריקה כיון דלא חל עליהם היתר זריקה, א"כ לגבי העצמות הוי כמו שנשפך הדם, ונשפך הדם ונשאר הקרבן בלא זריקה הלא דינו בשריפה אלא שתעובר צורתן וכדתניא בדם ובבעלים תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, א"כ גם אלו העצמות דינם בשריפה והנשרפין הרי אפרן מותר, וא"כ אין מועלין בהם לעולם. אלא שעלינו להוסיף דלכאורה הרי גם בעצמות העולה שפירשו לאחר זריקה כתב רש"י ג"כ דכיון דבשעת זריקה מחוברין הוו קובעתן זריקה למזבח, וכי פרשו הוו קדשים פסולין וכמו שהבאתי למעלה ד' רש"י אלו א"כ צריך שיהי' דינם בשריפה כיון שהם קדשים פסולים, מ"מ נראה דרש"י לא כתב דהוו קדשים פסולים אלא לענין זה דא"א שיהי' להם היתר להדיוט כמו פירשו לפני זריקה, אבל מ"מ לענין זה אין דינם כמו פסולי קדשים שיהי' דינם בשריפה, כיון דאין פסול לעצמם אלא שלבדם בלא בשר אין ראויין להקטרה, וכן מבואר בד' רש"י בפסחים דכ"ד ע"א ד"ה פסולי שכתב כל שאר קדשי קדשים כגון מנחה ועולה ואשם שנטמאו או שנשפך דמן וכו', ונטמאו שכתב זהו שישרפו בקדש לאפוקי יוצא, וכמו שכתב אח"כ גבי פסולי קק"ל, אבל עכ"פ דין שריפה אינו אלא כשאירע בהן פסול או שנשפך דמן שלא הותרו בזריקה, אבל עצמות שהותרו בזריקה אין בהן דין שריפה, ואף דלא הוזכרו במשנה סוף תמורה וברמב"ם סוף הל' פסוה"מ בין הנקברין, ה"נ לא נזכרו בין הנשרפין, ואפשר אין בהן חיוב קבורה כיון שאינם ראויין לאכילה, עכ"פ אין עליהן חיוב שריפה כיון שאין בהם פסול אלא שאינם ראויין להקטרה, לכן שפיר קתני בהן מועלין לעולם, אבל בעצמות חטאת ואשם שפירשו לפני זריקה דינם כמו נשפך הדם, וטעונים שריפה, ולכן לא אמר דמועלין בהן לעולם.
י״ד
עמש"כ בפ"א הל' ו'. ובפ"ב מהל' תמידין ומוספין הל' ט"ו.
ט״ו
עמש"כ בפ"א הל' ו'. ובפ"ב מהל' תמידין ומוספין הל' ט"ו.
ט״ז
כל בהמת קדשים שהיא בעלת מום בין שקדם מום קבוע להקדשה בין שקדם הקדשה למום קבוע, ואפי' היתה מחוסר זמן מועלין בהם משהוקדשו עד שיפדו, אבל תורין שלא הגיע זמן ובני יונה שעבר זמנן והן קדשי מזבח. אע"פ שאסור ליהנות בהן הנהנה לא מעל, הואיל ואינם ראויין לפדיון הרי הם כחטאות המתות. בין שקדם מום קבוע להקדשו, כתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס וז"ל איכא למידק שכתב רבינו בפ"א שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו, וי"ל דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ומאותה עבודה א"נ שאין בה שוה פרוטה עכ"ל, וכתב בזה המל"מ על תי' ב' ואפשר דאפ"ה אסור מה"ת כדין חצי שיעור, דאסור מה"ת, ויש סמך לזה ממש"כ המ"מ פ"א מהל' גנבה והוא על מש"כ שם הרמב"ם בהל' ב' אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, וכן מוכח ממש"כ רבינו לקמן ספ"ז ויראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ ומ"מ התי' הא' הוא אמיתי, עכ"ל ולא ידעתי למה כתב וכן מוכח, דהא לדין תשלומין דרשינן זה מקרא דואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ, ואין צריך לטעם דחצי שיעור אסור מה"ת דכאן יש קרא מפורש ואפי' לר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת הכא מודה דאסור. אכן בתי' הא' יש לדון לפימש"כ למעלה בפ"א הל' ז' במש"כ הרמב"ם דאינו חייב על גיזה עד שיגוז כדי רוחב הסיט כפול, שהקשו בזה המנ"ח ובהר המורי' וכתבתי דאיסור גיזה הוא דוקא כשהוא לצורכו וא"כ לכאורה הוא דלא כמש"כ הר"י קורקוס, אך יש לומר דאינו סתירה דאף דמוכח מד' הרמב"ם שם דאינו חייב בגיזה אלא כשיגוז לצורך, מ"מ ודאי אינו דוקא כשיגוז לצורך עצמו דודאי אפי' אם יגוז לצורך אחר, ולכן אפי' אם יגוז לצורך הקדש שהגיזה יהי' שייך להקדש עובר על לא תגוז, ושפיר לא שייך איסור מעילה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
