רמב״ם - הלכות מעילה · פרק א׳

מצות קנ לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל וגו' ואת חמישתו יוסיף עליו וגו' ואסור להדיוט ליהנות מקדשי השם בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית והנהנה מהם בשוה פרוטה מעל מעילה פ' קדשי מזבח אמר רבי ינאי מחוורתא כלומר דבר ברור הוא דאין חייבין מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד דכתיב מקדשי ה' קדשים המיוחדים לה' יש בהם מעילה אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים תנן קדשי מזבח וכו' אלא לעולם קדשי מזבח נמי אית בהו מעילה מדאוריתא והכי קאמר דבי ר' ינאי מהאי קרא קדשי בדק הבית שמעינן קדשי מזבח לא שמעינן ומקרא אחרינא הוא דנפקא לן דקדשי מזבח אית בהו מעילה לפני זריקה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דבכל קדש מיירי ותניא אין לי אלא שהקדיש דברים הראויין למזבח למזבח לבדק הבית לבדק הבית הקדיש דברים הראויים למזבח לבדק הבית לבדק הבית למזבח או הקדיש דברים שאינו ראויים לא לזה ולא לזה מנין כגון ציר דגים וחגבים תלמוד לומר מקדשי ה' ריבה ואימורי קדשים קלים לאחר זריקה מרבינן להו למעילה מדכתיב כל חלב לה' ואמרי' דהוי אסמכתא ושוה פרוטה ילפינן מדאיצטריך ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון דאתין וגמין ריבויין הם משמע דבשוה פרוט' מועל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות כבשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן ושתי הלחם אחר זריקת דם הכבשים אין בהם מעילה סוף פרק קמא דמעילה יש מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר וכו' כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין באימוריהן ובבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דכבר יש בו שעת היתר לכהנים והיינו להקל דשוב אין בו מעילה ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת היתר אין חייבין עליהם מעילה שם משנה כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכו' אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצאת דלא קרינא ביה מקדשי ה' הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים. כל המועל בזדון לוקה [בפ'] דם שחיטה תניא הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואזהרה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר עול' הואיל וכלו לשם והוא הדין לכל קדש שהוא לה' לבדו ואם נהנה בשוה פרוטה כדילפינן לעיל לוקה ככל שאר לאוין דאי' בהו מעשה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו דלא כתיב חומש ואשם אלא אשוגג כדכת' כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות דכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל תמים בערכך כסף שקלים שיהיה שוה שתי סלעים ושילום הקרן עם החומש והבאת הקרבן הוי מצות עשה כדאמרן דכתיב והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסיף עליו וגו'.

תשלום הקרן והבאת האשם מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב הכפרה סוף פרק הגוזל עצים תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו קרן דהקדש שמעל בו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם איל כמשמעו אשם קרן דילפינן מהדיוט מה אשם דכתיב גבי גזל הגר הוי קרן דכתיב האשם המושב לה' האשם זה קרן או אינו אלא אשם זה איל כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים הוי אומר אשם דרישא קרן הוי הכא נמי אשם קרן הוי משמע דאיל וקרן לחוד הוא דמעכבי ולא חומש.

הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא שם במשנה הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ובגמרא מנא הני מילי וכו' אמר ליה אנא מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדיין לא כפר דכתיב בלשון עתיד ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כפר ובהדיוט כתיב ובהקדש תניא התם מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שהוא קרן דהקדש שמעל בו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם האשם כבר דהיינו קרן כדילפינן לעיל וכיון דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט והקדש בהך מילתא דהביא אשמו עד שלא הביא מעילתו כדילפינן מקרא בתרוייהו ילפי' הך מהך לענין שאר דברים כדא' לעיל נסתפק לו אם מעל אם לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן פרק דם שחיטה מחלוקת רבי עקיבא וחכמים דחכמים פוטרים מאשם תלוי על ספק מעילות ובגמרא ילפי לה דגמרי מצות מצות דבחטאת כתיב מצות ובאשם תלוי כתיב מצות מה חטאת אינו חייב אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל ספיקו אשם תלוי אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייב על ספקו אשם תלוי לאפוקי אשם מעילות דהוי באזהרה לחכמים ואע"ג דכתיב ואם נפש [אחת] (אדם) באשם תלוי ולעיל מיניה באשם מעילות ומיירי בויקרא וילמוד זה מזה כיון דגמרינן מצות מצות כדאמרן אתיא גזרה שוה ואפקה מהקישא לרבנן כדאיתא התם וכיון דפטור מן הקרבן פטור מן התשלומין דהא מודה רבי עקיבא דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות דאינו מביא את מעילתו דהיינו הממון עד שיודע ויביא אשם ודאי כדתנן התם דממון אינו מביאו אלא על אשם ודאי כדילפינן לעיל דתרוייהו מעכבי החומש הרי הוא כתחלת הקדש פרק הזהב אמר רבא חומש כתחלת הקדש דמי שהרי מאיליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון דליהוי הקדש שני ולא יוסיפו עליו חומש אלא אם נהנה בו מוסיף חומש על חומש דגבי הקדשות איבעיא לן מאי מוסיף חומש על חומש או לא גבי תרומה כתיב ויסף דמשמע שני תוספות אי טעמא משום משמעותא הוא והכא נמי כתיב ויסף וחייב להוסיף או דילמא טעמא דתרומה לאו משום משמעותא אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין וא"ו דויסף אחמישותו אתקרי חמישיותיו בשני ווין אבל גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית לא ואסיקנא מאי הוה עלה אמר רב טביומי משמיה דאביי אמר קרא ויסף חמישית כסף ערכך עליו מקיש חומשו לכסף ערכו מה כסף ערכו מוסיף חומש אף כסף חומשו נמי מוסיף חומש. והחומש אחד מארבע מן הקרן עד שיהא הוא וחומשו חמשה שם איבעיא להו חומשא מלגיו על שוה עשרים מוסיף ארבע' שהן חומשו של קרן או חומשא מלבר על ארבעת רבעים מוסיף החמשו מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשה זוזי אמר רבינא תא שמע הבעלים אומרים וכו' שמע מינה חומשא מלבר מדקתני חומש דעשרים סלעים חמשה הרי חומש מן החוץ שמע מיניה כתנאי ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דעליו הכי משמע דברי רבי יאשיה ורבי יונתן אמר חמישיתו חומשו של קרן ומסקנא כרבי יאשיה ונראה דמהכא ילפינן לכולהו חומשין.

יש דברים שאין חייבין עליהם מעילה מן התורה אלא אסור ליהנות בהם מדרבנן ומשלם קרן ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם פרק קמא דמעילה על בעיין דאם עלו למזבח הני ששנה בהם ששחטן בדרום מהו שירדו רבא אמר ירדו תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם מאי מועלין בהם מדרבנן מאי איכא בין אוריתא לדרבנן דאוריתא משלמין חומש דרבנן אינו משלם חומש דחומש מפני איל אשם מייתי ליה ובדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך לא מייתי נמי חומש:

אזהרת רנב שלא לעבוד בבכור שור דכתיב לא תעבוד בבכור שורך: אזהרת רנג שלא לגוז דכתיב ולא תגוז בכור צאנך וכל קדשי מזבח בין קלים בין קדשי קדשים אסורין בגיזה ועבודה דתניא בספרי אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ת"ל בקרך וצאנך תקדיש אם כן למה נאמר בכור לומר לך מה בכור מיוחד שהוא קדשים של מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו בהמות קדשי בדק הבית שאין מועלין בהם מן התורה. והגוזז בשור או עובד בצאן לוקה מן התורה פר' ראשית הגז אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז הוקשו זה לזה ודינם שוה ורש"י פי' ולא תגוז הוי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמדו שניהם זה מזה תולש אינו כגוזז כר' יוסי בן המשולם פ"ג דבכורות דסבר תולש לאו היינו גוזז וכתיב לא תגוז ויראה לרב ז"ל דאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול שלא יהא זה חמור משבת ואינו חייב הגוזז בשבת אלא כשיעור זה. ספק קדשים כספק בכור וכיוצא בה אסורין בגיזה ועבודה דהוי ספיקא דאוריתא ואינו לוקה דהוי התראת ספק פרק קמא דמציעא מתניתין מייתי' שם דספק בכורה המוציא מחברו עליו הראיה ותני עלה אסורין בגיזה ועבודה.

בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי הוא באיסורה עד שתשחט מתניתין פרק הזרוע והלחיים ואינם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד דאין בהם אלא התר זביחה ואכילה בלבד אבל גיזה ועבודה לא כדאמ' ס"פ כל האסורין על מתניתין דכל הקדשים שנעשו טרפה וכו' מנה"מ דת"ר תזבח ולא גיזה אין לך בו התר אכילה אלא משעת זביחה לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה כדכתיב תזבח ואכלת כדאמ' בד"א בשקדם הקדשן את מומן שהקדישם תמימים ונסתאבו או קדם מום עובר להקדשן דמום עובר כמאן דליתיה דמי אבל מקדיש בעל מום למזבח אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם דתנן פרק ראשית הגז אבל לא במוקדשין ובגמרא מ"ט אמר קרא צאנך ולא של הקדש הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז אי בקדשי מזבח ה"נ הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית והאמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ומשני מדרבנן דמדאוריתא בני גיזה נינהו דבכור צאנך כתיב דהוי קדשי מזבח נפדת הרי זה כחולין לכל דבר כדתנן פרק הזרוע והלחיים. כל שקדם מום קבוע להקדש ונפדו חייבים בבכור' ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד דכל שקדם מום קבוע להקדשן הוי כמקדי' עצים ואבנים לדמיהן ולהכי אם נפדו הרי הם כחולין גמורים חוץ מן הבכור והמעשר דאף על גב שקדם מומן חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאינן כשרים ליקרב דבכור ברחם תלה רחמנא ל"ש תם ול"ש בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים כדאמ' בבכורות ובשרם תרי משמע לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ומעשר בהמה כתיב ביה העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום ולהכי אינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד לעול'. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.

מותר לתלוש השער לכתחלה מן המוקדשין כדי להראות המום למומחין ואותו השער שתלש מן הבהמה או מן הבכור ומעשר אסור בהנאה דתנן פ"ג דבכורות תולש את השער לראות מקום המום דתולש לאו היינו גוזז כר' יוסי בן המשולם דמתניתין ובכור גיזה הוא דאסור ביה דכתיב לא תגוז ובגמרא איבעיא להו לכתחלה או דיעבד ת"ש תולשו וכו' ש"מ לכתחלה ש"מ ותנן נמי התם שער בכור בעל מום שנשר עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים דאי שרית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור כיון דלא אתי לכפרה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן דהואיל ולכפרה הם באים לא משהה להו. ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק שם בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו תולש מי איכא מאן דשרי אלא נתלש מעולה תמימה מהו דחטאת ואשם לא תיבעי לך דכיון דלכפרה אתו לא משהי להו כי תיבעי לך דעולה מאי כיון דעיקר לאו לכפרה אתי דאינה מביאה על חטא משהי לה או דילמא כיון דעולה נמי מכפרא על עשה כדילפינן ביומא לא משהי לה וכל שיתלש מן הקדשים אחר שנפל בהם מום מותר בהנאה חוץ מן הבכור דלית בהו טעמא דשמא ישהה כיון שהיה כבר בעל מום אבל בכור אף מה שנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה כדתנן שער בכור בעל מום וכו' וחכמים אוסרים וטעמא דילמא משהי ליה כדאמ' והוא חייב לאוכלו אף בעל מום שנה בשנה. השוחט בכור או שאר מוקדשין תולש את השער ומניחה במקומו שם משנה ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ וכו' ובלבד שלא יזיזנו ממקומו שלא יאמרו עבד בקדשים.

קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה שם מימרא דרבי אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה ומוקים לה תלמודא מדרבנן כדאמרינן לעיל.

המקדיש עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מדרבנן שמכחשת את הולד ומותרת בגיזה פרק קמא דתמורה. האומר מה שבמעיה של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה משום כיחוש עובר שבה ומסקינן כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן משום דמכחשא אבל גיזה דלא מכחשא לא גזרו בה רבנן. הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח שם בעי רבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה ועבודה ולא איפשיטא ורש"י גריס מהו בגיזה ופי' בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה והדר בעי הקדיש עורה מהו בעבודה דבגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור:

כל המועל בזדון לוקה כו' ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל כו' וה"ה לשאר כל קודש וכו'. כתב מרן ומ"ש רבינו וה"ה לשאר כל קודש כו' אין לתמוה עליו ולומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ע"כ. ואני תמיה על מרן דהא פשיטא דכל הני דהיינו תודה ושלמים וחטאת ואשם לא נפקי מקרא דנדריך דמיירי בעולה אלא מקרא אחרינא דנדבותיך וכמ"ש רבינו בפי"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' וא"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דהיכי כתב וה"ה לשאר כל קודש. ועוד אני תמיה לפי פשוטן של דברים במ"ש אם נהנה בהם בשוה פרוטה לוקה דכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה מנא לן להלקותו בהנאה. ומ"ש הרב לח"מ בפי"א מהל' מעשה הקרבנות דטעמא דמלתא הוא משום דקי"ל כר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה, אחרי בקשת המחילה אין דבריו נכונים דאף דקי"ל דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה היינו לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנאה והרי דין ההנאה כדין חצי שיעור דאסור מן התורה וליכא מלקות וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו וה"ה בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ט"ו וט"ז (א"ה עיין מ"ש בפ"ה מהל' יסודי התורה). ועוד יש לתמוה דשיעור זה דשוה פרוטה למלקות מנא לן דהא סתם אכילה היא בכזית וכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה שיעור זה דשוה פרוטה היכא רמיזא: והנראה אצלי בבירורן של דברים הוא דס"ל לרבינו דמקרא דכליל תהיה לא תאכל למדנו איסור לאוכל מבשר עולה או מכל האימורין בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה דפסוק זה הוא כולל לומר דכל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית ויש עוד כליל אחר אבל אינו למזבח והוא חטאות הנשרפות ואיסור אכילתן לא נפיק מקרא דכליל דהתם לא מיירי אלא במה שהוא כליל למזבח ומפסוק אחר נפיק איסור אכילתן דכתיב וכל חטאת וגו' וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו פי"א מהל' מעשה הקרבנות ויש עוד לאו אחר והוא האוכל מבשר הקדשים קודם זריקה אחד קדשים קלים ואחד קדשים חמורים ואיסור זה לא נפיק מהני קראי דלעיל דהני אינם כליל וגם אינם נשרפין שהרי נאכלים הם או לבעלים או לכהנים ובאה האזהרה לזה ממה שנאמר ונדבותיך וא"כ אייתר לן קרא דנדריך אשר תדור דהא ליכא שום דבר לרבוי ובאה הקבלה לזה שהפסוק הזה בא לאזהרה של מעילה כלומר דקרא כתיב נפש כי תמעול מעל וכו' וחייב לנהנה מן ההקדש קרבן עם תשלום הקרן והחומש ולא מצינו אזהרה לזה ובא הכתוב ואמר ונדריך אשר תדור לומר שכל דבר שחייבין עליו מעילה אם היה מזיד לוקה מזה הלאו של ונדריך וכמ"ש רבינו בספר המצות מצוה קמ"ו ואף שפסוק זה של ונדריך לא מוקי ליה בגמרא אלא בעולה אין זה מן הקושיא משום דאעיקרא דדינא אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד וכדאיתא בפ"ב דתמורה (דף ל"ב) וכל שאר הדברים שיש בהם מעילה נפקא לן מרבוי הכתוב וכדאיתא התם ובת"כ וא"כ כי אשמעינן רחמנא דבדבר שיש בו מעילה יש במזיד אזהרה נקטיה בדבר המפורש במעילה דהיינו עולה וה"ה לשאר הדברים דנפקי מרבוי הכתוב שיש בהם מעילה דבכולה יש בהם אזהרה וכיון שפסוק זה של נדריך הוא אזהרה על המעילה וכבר קדם לנו שהמעילה אינו תלוי בכזית אלא בשוה פרוטה כי אזהר רחמנא ואמר שיש במעילה לאו הוא ג"כ בנהנה בשוה פרוטה דבההיא גוונא דאיכא מעילה איכא אזהרה וכי היכי דמעילה אינה תלויה בכזית דהא לא כתיב ביה אכילה כי אם בשוה פרוטה וכמו שבאה הקבלה לזה הכי נמי דאזהרה שבאה על המעילה אינה תלויה בכזית כי אם בשוה פרוטה. והנך רואה שרבינו בהל' סנהדרין פי"ט כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה האוכל מן בשר העולה או מן האימורין אלא מנה האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים ואח"כ כתב הנהנה מן הקדש ואזהרה זו לא נפקא אלא מפסוק זה של ונדריך דקאי על פסוק דנפש כי תמעול מעל לומר שכל דבר שיש בו מעילה יש בו אזהרה ובפירוש כתב בפ"ז מהלכות אלו דבבשר עולה יש איסור נוסף יתר על המעילה יע"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דהאוכל מבשר העולה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן מחטאות הנשרפות וכן מאימורי קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים לאחר זריקה או מבשר קדשי קדשים קודם זריקה ויש באכילתן כזית ושוה אותו כזית פרוטה לוקה שתים אחת משום הלאו המיוחד בכל אחד מהם ששיעורו בכזית ואחת משום הלאו של מעילה שהוא כולל לכל דבר שהוא חייב במעילה לוקה על המזיד ושיעורו בשוה פרוטה אבל אם אכל אחד מכל אלו והיה בו כזית ולא היה בו שוה פרוטה אינו לוקה כי אם על הלאו המיוחד בכל אחד מהם אבל אינו לוקה על הלאו של מעילה הכולל כיון שאין בו שוה פרוטה וכן אם היה בו שוה פרוטה ולא היה בו כזית אינו לוקה על הלאו הכולל של מעילה כי אם על הלאו הפרטי שמחייב אותו בכזית ובהבצר השנים דהיינו שאין בו כזית וגם אין בהנאתו שוה פרוטה אינו לוקה מכל וכל וכן אם נהנה ולא אכל אף שיש בהנאתו בכזית אינו לוקה על לאו הפרטי כי אם על הלאו הכולל אם היה בהנאתו שוה פרוטה ושאר הדברים שאין בהם מעילה וכגון אימורי קדשים קלים קודם זריקה שנתמעטו מן הכתוב שאמר מקדשי ה' וכמו שהובא בת"כ אין בהם מלקות כי אם באוכל מהם כזית אבל בנהנה מהם או באוכל אך לא היה כזית אף שההנאה היתה שוה פרוטה ליכא מלקות כלל. ומ"מ יש לתמוה על רבינו שזה הלאו של ונדריך לא היה לו להביאו בהלכות מעשה הקרבנות כי אם בהלכות מעילה כי שם ביתו וכבר הביא מרן קושיא זו פי"א מהלכות מעה"ק וצ"ע:

הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו כו'. עיין בספר בית יעקב סי' קפ"ד ודוק:

והגוזז את השור וכו'. עגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו זה. תוספתא פ"ק דפרה הביאה הר"ש שם ועיין בפ"ג דבכורות (דף נ"ו): ודע דהקשו התוס' פ"ג דמעילה (דף י"ג) אההיא דאמרינן אתיא העברה העברה דאמאי איצטריך קרא לכתוב ולא תגוז בכור שורך לאסור גיזה בקדשים תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה. ותירצו דלא הוה ידעינן למאי קא אתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסר גיזה בקדשים א"כ אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא ע"כ. ולא הבינותי קושיתם דהא איצטריך קרא דולא תגוז למלקות דאי מקרא דתזבח ולא גיזה נהי דאיסורא ילפינן מיניה אבל מלקות לא ילפינן דהא לאו הבא מכלל עשה הוא ואין לוקין עליו. ומה שלוקה הגוזז בפסולי המוקדשין אע"ג דאיסורו בא מלאו הבא מכלל עשה הוא משום דאהדריה קרא לאיסוריה וכמ"ש התוס' בפ' גיד הנשה (דף צ"ט) ד"ה רבא. אבל אי לא הוה כתיב ולא תגוז פשיטא שלא היה לוקה שום גוזז וצ"ע. ועיין בחדושי הרשב"א והר"ן שם שנראה מדעתם דס"ל שיש לדמות גיעולי נכרים לפסולי המוקדשין. ועיין במ"ש התוספות פ"ב דבכורות (דף ט"ו) אההיא דאמרינן ואהני קרא למיקם עליה בלאו. אך ק"ל כפי כלל זה הא דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר כו' ומינה ילפינן שהחללה אינה אוכלת בתרומה וכמ"ש רבינו בהלכות תרומות ורבינו מנה בהל' סנהדרין פי"ט חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין ואמאי לא אמרי' שהיא במיתה משום דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש וצ"ע. ועיין במ"ש התוס' פ"ה דע"ז (דף ס"ז) סוף ד"ה אר"י ובמ"ש בפ"ק דיו"ט (דף י"ב) ד"ה השוחט ודוק:

ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. מרן הביא על זה הסוגיא דפ"ב דמכות (דף כ"ג) דאמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ותמה ואמר ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה עכ"ד. ואני תמיה על מרן דאיך יתכן לומר שדברי רבינו הללו חוצבו מאותה סוגיא דמכות דהתם מדין איסור כלאים נגעו בה ומה שייך דין זה בהל' מעילה ואי משום דקא עסיק בדין פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה ועבודה נקט נמי האי דינא דאיסור הרבעה אין זה דרכו של רבינו אלא לכתוב כל דין ודין במקומו הראוי לו ועוד דאמאי לא הביא ג"כ מימרא דרב יצחק דאמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהוא דומה לאיסור הרבעה שהכל הוא מטעם דחשיב כשני מינים ומלבד זה כמה הלכתא איכא בפסולי המוקדשין וכלם כתבם רבינו במקומם הראוי להם. ע"ק דבכור זה דנקט רבינו שלא הוזכר שם בגמרא לא ידעתי במאי קא מיירי אי בבכור תם פשיטא דליכא איסור כלאים שהרי אין חולין וקדשים מעורבים וכן לפי פירוש ר"ת דקאמר דטעמא דלקי משום כלאים הוא משום דרחמנא קרייה כצבי וכאיל שהם שני מינים פשיטא דזה לא שייך בבכור תם ואי בהומם היינו פסולי המוקדשין ואם רצה לומר דבכור אף שקדם מום קבוע ללידתו אפ"ה אסור להרביעו משום דאכתי תורת חולין וקדשים יש עליו משא"כ במקדיש בעל מום קבוע דאין בה שום קדושה ואפילו קודם שנפדית אלא מדבריהם וכל שכן אחר שנפדית שהיא חולין גמורים כבר למדנו רבינו דין זה דבבכור אין חילוק בין נולד במומו לנפל בו מום אח"כ ותו אי מהאי טעמא נקט בכור אמאי שבקיה לבר זוגיה דבכור דהיינו מעשר שכולם שוין בדין זה ותו שאין דרכו של רבינו להביא דינים מסברתו כי אם מה שהוזכר בגמ'. אשר על כן נ"ל אחרי בקשת המחילה הראויה ממרן המלמדנו להועיל שדין זה שכתב כאן רבינו לא שייך לאותה סוגיא דמכות כלל ואותה סוגיא כבר הביאה רבינו במקומו הראוי לו כמנהגו הטוב בסוף פ"ט מהל' כלאים וכתב שהחורש או המרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים ודברי רבינו הללו הם ברייתא מפורשת בפ"ב דמ"ק (דף י"ב) ת"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע"כ. והדבר מבואר דמטעם איסור מלאכה נגעו בה דומיא דאיסורא דחול המועד וכן פירש רש"י בהדיא וכתב בבכור דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד וכן פסולי המוקדשין טעם איסור ההרבעה הוא מטעם זה שהרי אסור הוא בעבודה וכמ"ש רבינו בדין ט' ותנן כיוצא בזה בפ"ב ממס' פרה מ"ד עלה עליה זכר פסולה והטעם משום עבודה ודין זה לא שייך כאן דקא עסיק באיסור עבודה בקדשים וס"ל דאינו לוקה ומש"ה כתב ואסור ולא משום דס"ל דעבודה בפסולי המוקדשין אינו לוקה משום דלא כתיב בה לאו בהדיא אלא נפיק איסורא מכלל עשה דכתיב תזבח ולא גיזה דהא אמרינן בפ"ב דבכורות (דף ט"ז) דהגוזז או העובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים והטעם הוא משום דאהדריה קרא לאיסורא וכמ"ש הרשב"א והר"ן בפרק גיד הנשה יע"ש. וכבר הארכנו בכלל זה לעיל בפרקין דין ז' אלא טעמא דרבינו הוא משום דקרא לא הקפיד אלא שלא יהא הוא עובד בקדשים כדכתיב לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהא הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים. וכן נראה מלישנא דברייתא שאין כאן אלא איסורא בעלמא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור כו' משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מיתנייא והתם פשיטא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכמבואר ושאני פרה דמיפסלא בעלה עליה זכר דשאני פרה דמעגלה ערופה גמר דכתיב בה אשר לא עובד בה הרי שהכתוב הקפיד דבעי שלא נעשית בה שום עבודה ומש"ה עלה עליה זכר פסולה שהרי נעשית בה עבודה אבל בקדשים לא הקפיד בה הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנחנו מוזהרין שלא לעבוד בה והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע היא העובדה וזה פשוט. ולפי מ"ש האיסור הוא דוקא בשבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה: [ביאור דברים אלו עיין בס' תשובת חת"ס חלק י"ד סי' ש"ה]:

מותר לתלוש את השיער וכו'. ומיהו צריך שלא יזיזנו ממקומו דומיא דמ"ש רבינו לקמן בדין י"א ומכ"ש נפקא כדאיתא בגמ' (דף נ"ה) ולפי זה נראה דצריך שיהיה ביד ולא בכלי. ומ"ש אסור בהנאה. אפי' בתמימה ואפי' בתלש בידו לא אסור מן התורה כי אם מדרבנן כ"כ התוס' פ"ב דחולין (דף ל"ו) ובפ"ג דבכורות (דף כ"ה):

תולש את השיער מכאן ומכאן כו'. בגמ' (דף כ"ה) אמרי' אר"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואולי סמך על מ"ש בפרק ג' מהלכות יו"ט הלכה ג' שכתב להא דר"ל ויו"ט ובכור שוין הם לענין זה והטוי"ד סי' ש"ח הביא להא דר"ל ואילו בא"ח סי' תצ"ח השמיטו:

וכל הנהנה בשוה פרוטה כו'. נ"ב לשון המשנה פרק הזהב (דף נ"ה):

כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש כו'. התמיה מפורסמת הא קיי"ל בכל התורה אין אדם לוקה ומשלם וכן פסק רבינו גבי תרומה פ"ו דתרומות ואינו משלם מה שאכל שאינו לוקה ומשלם, וכן שקלו וטרו טובא בפסחים (דף כ"ח) באוכל חמץ של הקדש אם מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה בכרת לר' נחוניא בן הקנה ומלקות לדידן כמו כרת לר"נ. ודחוק לומר דלצדדין קתני כגון בשלא התרו בו, ואו לוקה או משלם, דאף כי מוקמינן למתניתא כן, דחוק כי רבינו יסתום כזה בדברי קדשו המזוקקים שדרכו לפרש ולא לסתום. לכן נראה לי דרך חדש בזה, דבכתובות ריש אלו נערות שקיל וטרי בקנסא דאונס ופתוי דאינו לוקה ומשלם יעו"ש, ולכאורה צריך ביאור, דבמכות אמר טעמא דר' מאיר דלוקה ומשלם דיליף ממוציא שם רע מה למוציא ש"ר שכן קנס ס"ל כרע"ק דאמר עדים זוממין קנסא, וא"כ רבנן דסברי ע"ז ממונא וממוציא ש"ר לא ילפינן שכן קנסא, א"כ בקנס ודאי דצ"ל לוקה ומשלם כמו במוציא ש"ר ומאי קאמר תמן דאין אדם לוקה ומשלם גבי קנסות, וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוס' שם יעו"ש והנראה לנו, דהא דגלי קרא כדי רשעתו דאדם לוקה ואינו משלם דוקא היכי שהממון עם המלקות אין באין על דבר אחד, כמו בא על הממזרת ואחותו שכן בא על אחותו בוגרת, ומפותה ויתומה אין לה קנס וממון ובכ"ז לוקה, שהמלקות הוא על הביאה האסורה והתשלומין הוא על מוהר בתוליה ובושת ופגם וצער, וכן בחוסם פי פרה שהתשלומין הוא על מה שהפסידו מה שזכתה לו תורה והמלקות הוא אף בחוסם פרתו של עצמו או של הפקר, וכן בחובל הלא כי חבל פחות מש"פ לוקה ג"כ אבל תשלומין אינו רק בפרוטה, א"כ המלקות אינו על שהפסידו ממון וכיו"ב, וכן באינו עושה מעשה עמך לאו ליכא וממון משלם, וכן בעדים זוממין אין המלקות על מה שבא התשלומין דכי מעידין שפלוני בן גרושה ג"כ לוקין, נמצא דהמלקות רק על עדותן שקר בפני ב"ד והתשלומין הוא על הממון שרצו להפסידו, וכן תרומה אם אכל תרומת עצמו ג"כ לוקה, אבל היכי שהתשלומין עם המלקות שניהן באין על דבר אחד בכה"ג חד רשעה הוי ולוקה ומשלם כיון דליכא מלקיות בלא תשלומין ושניהם משם אחד ודבר אחד לוקה ומשלם: ובזה נתיישב לנו מה שהקשו מחברים בסוף חולין פ' שילוח הקן דבעי איך סבר ר' יהודה בלאו הניתק לעשה אם לוקין עליו אמר ת"ש גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי ר"י כו' ש"מ טעמא דר"י משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו, וקשה דבמכות (דף ט"ז) אמר והרי גזל כו' משכון כו' ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם ועיי"ש בריטב"א שגירסא זו עיקר, א"כ קשה הכא גבי גנב וגזלן אע"ג דר' יהודה סבר לאו הניתק לעשה לוקין עליו בכ"ז בהא מודה דאין אדם לוקה ומשלם ואיך גנב וגזלן לוקין וצ"ע והנה כאשר שאלוני השבתי, דכוונתו עפ"י מה דאמרו בחולין פרק או"ב דאם שחט אותו וא"ב לע"ז ולא התרו בו משום ע"ז רק משום או"ב דסבר ר' יוחנן דחיוב מיתה שוגג אינו פוטר ממלקות אע"ג דפוטר מממון, א"כ שפיר משכחת לה כגון שגנב והוציא לרה"ר בשבת ולא התרו בו רק משום גניבה ולא משום שבת א"כ מחיוב ממון מיפטר ומחיוב מלקות לא מיפטר ואינו משלם ושפיר לוקה, אבל משום לאו הניתק לעשה לא שייך לומר כיון דמיפטר מהשבה מחמת חומר אחר דפטור ביה אטו משום זה לא יהיה לאו הניתק לעשה דהלאו יש בו השבה רק בדמים קנינהו ומיפטר מהשבה, וזה היה נכון, אך צ"ע א"כ מאי משני שם במכות, הא ר' יוחנן אמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, וא"כ משכחת במשכון ששרפו בשבת ולא התרו בו רק במלקות ולא במיתה דשבת וא"כ אינו משלם משום ח"מ שוגגין ושפיר לוקה, אך שם יש כמה גוונא וע"כ דלא חש הגמרא להא או מטעמי אחריני ואכ"מ. אולם לפי מה שהעלינו לעיל א"ש בפשיטות, דשאני גנב וגזלן דעל פחות מש"פ ליכא מלקות כמו דליכא חיוב תשלומין דהא דאמרה רחמנא לאו הוא על העול שהפסידו ממון בתורת גניבה או גזילה, א"כ המלקות והממון רשעה חדא, דשניהן באין על דבר אחד ובכה"ג לוקה ומשלם, וא"כ בסוגיא דמכות גבי גזל משני כיון דאם נאבד או נשרף חייב בתשלומין א"כ לא פקע עדיין חיוב תשלומין ואיכא משום והשיב את הגזילה ולא נבטל העשה עדיין וכן כתב רבינו בכ"מ דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו [ודעת כמה חכמים דטעמו משום דניתק לעשה והעשה לא נתבטל עדיין, עיין שעה"מ הלכות חמץ ומצה וכן מסתבר] ולאו דמשכון אע"ג דלא ניתן לתשלומין [כמוש"כ ההמ"ג ז"ל] בכ"ז הא אין אדם לוקה ומשלם דהתשלומין אינו מענין המלקות דהתשלומין אינו על העבירה ולא מסיבת העבירה דאף כי חבל ברשות ב"ד ג"כ משלם אם אבד או נשרף, והלאו הוא על החבלה שלא ברשות והתשלומין אינו מתחייב רק בשעה שנאבד מן העולם כמוש"כ התומים סימן צ"ז א"כ בכה"ג אין אדם לוקה ומשלם, ובמשכון פחות מש"פ צ"ע אם עבר על לאו ולוקה [וצ"ב למה לא נזכר בשום דוכתא] וא"כ במוציא ש"ר דהמלקות והתשלומין הוא על דבר אחד שפיר לוקה ומשלם, ומעתה א"ש מה דמקשה הגמרא בכתובות על כל חיובי קנסות אין אדם לוקה ומשלם דלא מצינן למילף ממוציא ש"ר דהוי דבר אחד [אם לא לחד שנויא דמשני ר"פ בכתובות (דף מ"ה) אליבא דר' יהודה לשיטת רש"י דאף אם לא בעל לוקה משום לאו דלא תלך רכיל ומאה סלע משלם דוקא כי בעל והפסיד בתוליה דמשלם כפל המוהר כמוש"כ הקדמונים ודו"ק] וא"כ שפיר אמר גם רבינו דבמעילה לוקה ומשלם דחזינא דהתשלומין בהקדש הוא מסיבת שהוא הקדש שכן מצאנו שמשלם אף פחות משו"פ מה שאינו משלם זה לשום אדם אם לא שרק שכיון שהוא של הקדש חייבתו תורה בתשלומין כזה, ועיין דברי רבינו לקמן פ"ז ה"ח המועל פחות מש"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן כו' דרק על הקדש חייבתו תורה ומלקות בלא תשלומין לא מצאנו בהקדש א"כ המלקיות הוא מצד שהוא הקדש והתשלומין ג"כ מצד שהוא הקדש א"כ חדא רשעה הוי ולא דמי לעדים זוממין שהלאו על עדות שקר בפני ב"ד והתשלומין מצד שרצו להפסידו, ואעפ"י שבירושלמי ריש אלו נערות משמע איפכא דהיכי שאינו דבר אחד לוקה ומשלם ורק גבי עדים זוממין דלא נמצא חיוב תשלומין בלעדי שיעידו שקר פליגי חכמים עיי"ש דמסיק דהדר ביה תמן ולמסקנא לא קאי בה, ושיטת הבבלי כמו שפרשנו בס"ד [ובאמת כפי הנראה מלישנא קמא דמפרש פלוגתא דרי"ש ורע"ק בהתרו בו למיתה וסבר רע"ק דאינו לוקה ומת מכדי רשעתו הרי דעל דבר אחד קאי הך כדי רשעתו והוא כפי שיטת הירושלמי ודוק]: ולפ"ז יתישב מה דאמר ר"פ (בכתובות דף ל"ה) לאביי, לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם מתניתין כמאן מוקים לה אי ר"מ קשיא בתו אי כרנבה"ק קשיא אחותו כו' הניחא אי סבר לה כר"י כו' אלא אי סבר לה כר"ל היכי מתרץ לה, והוא לפלא דר"פ גופיה סובר כרבה בהא מלתא דבקנס אע"ג דמיקטל משלם גבי פרה גנובה לו, וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוספות. ובזה יתבאר היטב דרב פפא לטעמיה דאמר לקמן דלר"י אף כי לא בעל לוקה משום לאו דלא תלך רכיל דעל לאו שאין בו מעשה לוקין ומאה סלע אם לא בעל אינו משלם דזה משלם כופל מוהר בתוליה שמסרה אליו והוא שלם לה שהוציא עליה ש"ר א"כ המלקות והתשלומין באין על שני דברים ואיהו סבר ע"כ עדים זוממין ממונא כדמוקי ליה במכות (דף ד') יעו"ש וא"כ יש ללמוד ממוציא ש"ר דעדים זוממין ממונא אבל בקנסא כמו במוציא ש"ר אף במקום דבאו על שני דברים המלקות והתשלומין ג"כ לוקה ומשלם, וא"כ א"ש מה דבא על אחותו וממזרת לוקה ומשלם ואיהו לא סבר בקנס דמת ומשלם דרק לר"מ שמענו גבי גנב וטבח בשבת כו' וא"כ אוקימתא מרווחת דאתיא כר' יהודה, וזה יתכן לרב פפא אבל לאביי דמפרש טעמא דריש לקיש דחייבי מלקיות שוגגין פטורים הוא משום דילפינן מחייבי מיתות מגז"ש דרשע רשע, א"כ לר"י צריך למילף אפכא חייבי מיתות מחייבי מלקיות מה בחייבי מלקות משלם ולוקה היכי דהתשלומין קנסא כן בחייבי מיתות מת ומשלם היכי דהתשלומין קנס, ובפרט לר"י דלדידיה שמעינן הך גז"ש בב"ק (דף פ"ו) גבי סומא דפוטרו מחייבי מלקיות יעו"ש וא"כ קשה בתו, אבל רב פפא סובר כרבא דילפינן מכה מכה וגז"ש דרשע רשע לא גמירי לדבר אחר דבהדיה כמוש"פ בתוס' ודוק:

והחומש [הרי הוא] כתחלת ההקדש ואם נהנה בו מוסיף חומש כו'. זה הלשון סתום דאטו בסוף הקדש מי ליכא מעילה כדפריך גמ' תמן רק לענין אם פודה את החומש אם צריך להוסיף חומש אמר דכתחלת הקדש דמי, ובהלכות ערכין היה לו להביאו ומאי אסמכיה כאן ואם נהנה בו וצ"ע:

כל קדשי מזבח אסורים בגיזה ועבודה וכו', והגוזז וכו' לוקה מן התורה, ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט לא יהא זה חמור משבת. קשה לי דבבכורות כ"ה א', פריך וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין מותר והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר גוזז במספרים ואינו חושש, והרי כתב החכם צבי בתשובה דאין חצי שיעור אסור אלא במאכלות אסורות אבל בשאר איסורים משום חזי לאיצטרופי לחוד לא נאסר ח"ש, וא"כ לא פריך מידי לדעת רבינו דהלאו רק כשיגזוז מלא הסיט, דא"כ בשתי שערות ליכא רק חצי שיעור ומותר לגמרי מן התורה. ובאמת בזה גופא מספקא לי אם אסור בכה"ג שאינו גוזזו לגמרי רק חצי השערות ולא מעיקרן, אלא די"ל דכיון דגזיזה הוא עיקרו בצמר א"כ ודאי שאינו עוקרו מעיקרן. ובמקום אחר חקרתי בזה בס"ד לענין לא יקרחו קרחה דבתולש שתי שערות עובר בלאו ובאחת משום חצי שיעור, ועי' יו"ד סי' ק"פ, אם תולש חצי שערה בארכה אם שייך לאסור משום חצי שיעור ומוכח מזה דלא כהחכם צבי שהביא המל"מ פי"ח משבת. ועי' בתוס' ר"ע איגר יו"ד ס"ס ק"פ שכתב בשם לקוטי חכם צבי דבשערה אחת כשתולשה אסור משום חצי שיעור ולפי הנראה תבריה לגזיזיה, וצ"ע בגוף דברי החכם צבי שם ושם. ונ"ל דאם נאסור משום חצי שיעור יהא מקור למש"כ הפוסקים בכמה מקומות דגם באיסור דרבנן אסור חצי שיעור ומעודי תמוה לי דמנ"ל הא ואנה נמצא זה בדברי חז"ל דגם דבדרבנן אסור חצי שיעור, דלמא לא אמרינן כן רק בדאורייתא אבל בדרבנן הו"ל כמו גזירה לגזירה, ולהאמור אתי שפיר דשם מסיק דר' יוסי בן המשולם מקיל בפרה משום דקדשי בדק הבית ואינה אסורה בגזירה ועבודה רק מדרבנן, והדר פריך והאיכא איסורא דרבנן א"כ משמע דגם דבדרבנן אסור חצי שיעור כמו בדאורייתא מדפריך הכי, והיינו כשיטת הר"מ ז"ל דהלאו על כדי רוחב הסיט, כל שבפחות מזה הו"ל רק חצי שיעור. ועכ"פ קשה טובא מזה על דברי החכם צבי עיי"ש היטב. ונ"ל לחדש בזה עפ"ד רש"י פסחים מ"ו א', וביצה כ"ז ב', דאסור ליתן לבהמה תרומה טמאה לאוכלה ביו"ט משום דכיון דרחמנא אחשבה לביעור באכילתה הו"ל מלאכה עיי"ש א"כ י"ל נמי דנהי דאין לאו בגזיזה רק עד שיגזוז כמלא רוחב הסיט, מ"מ זהו בכל הקדשים אבל בפרה אדומה דכשנמצא בה שתי שערות שחורות פוסלות אותה, א"כ הגיזה הזאת מכשרת אותה ועושה אותה כשרה להקרבה ואם לא פסולה, וא"כ י"ל דגיזת שתי השערות חשובות כגיזת רוחב הסיט, ולכן בכה"ג היה לוקה שפיר אם לא שפרה אדומה קדשי בדק הבית, א"כ להס"ד דפרה אדומה קדשי מזבח פריך שפיר בלאו גמור משום גוזז ולא משום חצי שיעור ולפ"ז אין ראיה לאיסור דרבנן דחצי שיעור אסור, די"ל מהאי טעמא משום דרחמנא אחשביה. ובאמת הוא תלמוד ערוך בשבת צ"ד ב', דהמלקט לבנות מתוך שחורות בשבת חייב גם באחת ומשום שבת אף דבשבת צריך דוקא שתי שערות, מ"מ הואיל וחייב משום לא ילבש גבר גם באחת, גם לענין שבת חייב משום גוזז באחת והרי היא ממש כהך דהכא, אלא שיש לחלק דשם לענין לאוין והכא לענין הכשר הפרה, הא לא דמי רק לדברי רש"י דמשום אחשבה הוא דחייב. ולכאורה קשה לי דלא פריך בבכורות שם מידי, דיש לפרש כונת ר' יוסי בן המשולם, לענין זה, דהא קיי"ל דשתי שערות שחורות פוסלות בפרה, וא"כ זה שאמר דאם עיקרן מאדים אף שראשן משחיר מ"מ אין חשש בכך ואינה נפסלת אם גוזז ראשן השחורות דבכה"ג מיקרא שפיר אדומה וכשרה, אך לגירסת התוס' להיפך דאם ראשן מאדים ועיקרן משחיר הוא שגוזז ולרבותא נקט דאע"פ שכולה אדומה מבחוץ מ"מ צריך לגזוז אותם עפ"ז פריך שפיר, וצ"ל לרש"י ז"ל דא"כ היה לו לומר "וכשרה" ולא אינו חושש, ולכאורה לגירסא זו י"ל דאינה פסולה מצד הדין, וא"כ לא שייך סברתנו דאחשבה להך גיזה כיון דכשרה היא. ובאמת איני מבין בעיקר הא שצריך גזיזה כלל היכא שאין כל השערות שחורות, דהא קיי"ל שתי שערות שחורות פוסלות בפרה הלכה למשה מסיני, א"כ י"ל דדוקא כשכל השערות כולן הן שחורות אבל אם מקצתן אדומות לא חיישינן להו וא"כ מ"ט צריכין גזיזה, ואולי י"ל להיפוך דההלכה למשה מסיני דאפי' מקצת ב' שערות שחורות פוסלות, אלא דזה אינו דהא תנן בפרה פ"ב דהכל הולך אחר העיקר וכה"ג בסוף פ"ק דמכות, ועי' נזיר ל"א ב', ובכמה מקומות דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ י"ל דגם השחורות הם מתחילה אדומות. ועי' תוס' על התורה ריש פרשת חוקת שהקשו על מה שאמרו בספרי, אדומה תמימה שתהא תמימה באדמימות שאם היו בה ב' שערות שחורות פסולה, קרא ל"ל הא הלכה למשה מסיני דב' שחורות פוסלות בה עיי"ש היטב, ולהאמור יתכן שתמימה באדמימות דקאמר היינו שתהא כולה אדומה ולא גם מקצת השערות שחורות ומהלכה למשה מסיני לא היינו יודעים רק שכל השערות יהיו שחורות. ואיך שהוא נמצא פלוגתא בין רש"י ותוס' לרש"י בראשן מאדים פסולה ולתוס' מהני גזיזה, ולתוס' בעיקרן מאדים א"צ גזיזה, והר"מ כתב בשניהם שגוזז וצ"ע קצת. ומצאתי בס' מנחת חינוך שהקשה להחכם צבי דמאי פריך בחולין קל"ה א', טעמא דכתב צאנך ולא צאן הקדש והא תיפו"ל דלאו בני גיזה נינהו, ודלמא מיירי שגזזו כמה אנשים ולא הגיע השיעור לכל אחד כדי רוחב הסיט וא"כ מותר לגמרי מן התורה, ועוד הקשה על רבינו ז"ל מאי ענין שבת לגיזה זו, בשבת מלאכת מחשבת אסר תורה על כן בפחות מכשיעור פטור משא"כ בגיזת קדשים י"ל דכל שהוא אסור, ותו דה"נ נימא בעבודה דקדשים כן ועיי"ש, ושם הקשה עוד דהו"ל למימר בחולין שם כשגזז עכו"ם דמשום גיזה ליכא מה"ת דהו"ל שבות. ונ"ל פשוט לישב הכל שי"ל קצת כעין טעמא דקרא דהתורה חששה שלא יגזוז ואז יהנה מן הקדשים וימעול בקדשי מזבח, וא"כ י"ל דאינו אסור רק בגיזה הראויה ליהנות ממנה כמו בשבת, וכיון שבשבת אינו חייב משום דהוא שיעור קטן גם בכאן פטור, ואם נפשך לומר לסתור בזה, מהא דקדשי בדק הבית יש בהם ג"כ דין מעילה, עכ"פ לענין קושית הגמ' פריך שפיר דכיון דהגזיזה אסור בהנאה דקדשים המה, א"כ איך משכחת לה גיזה שיתחייב ליתן מהנגזז להכהן כיון שאסר בה הנאה לגמרי ומועיל הוא בהקדש, ועל כרחך הא דנקט קרא דלא תגוז הוא דמילתא דפשיטא נקט דגם לגזוז עצמו אסור, וכ"ש שאסור להנות מהנגזז ותדע דהא משני שם שצריך פדיה, וא"כ ל"ק כלל דנימא שהוא ע"י אנשים הרבה או ע"י עכו"ם דמ"מ הגיזה נאסר וזה פשוט וברור. וראיתי לבעל ס' שי למורא שהקשה בהא דשקלי וטרי וליחלה לפרה ולגזזה, ומ"ט לא נאמר דיגזוז רק שער אחד דהא רק שתי שערות פוסלות וכי נאמר דאסור משום חצי שיעור עיי"ש, ולא זכר דברי רבינו ז"ל דגם בשתי שערות אין לאו ורק משום חצי שיעור אסור וא"כ י"ל דה"נ בשערה אחת דמאי נפק"מ.

כל המועל בזדון לוקה ומשלם. ונדפס על הגליון קו' בשם שו"ת דבר שמואל דהא אין אדם לוקה ומשלם ורבינו עצמו פסק בהל' תרומות פ"ו הל"ו שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם ע"כ. והנה לפ"מ שחידש הצל"ח בפסחים דף כ"ט דהא דילפינן מכדי רשעתו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' הוא רק בממון המסור לב"ד שהב"ד אין יכולת בידיהם לחייבו משום שתי רשעיות וכיון שמחייבין אותו מיתה אין יכולים לחייבו גם ממון אבל היכא שהתשלומין הם לשמים לא פטור משום קלב"מ דהב"ד לא מחייבין אותו רק שהוא חייב לגבוה ע"ש, בפשיטות נכונים דברי רבינו וכ"כ בס' טעה"מ בפ"ה מהל' גניבה דבל"ס זה הוא סברת רבינו. אבל עדיין יש לעורר דאם רבינו היה רוצה לחדש כן מדעת עצמו הי"ל לכתוב יראה לי כדרכו ברוב המקומות היכא שכותב דבר חידוש שהמציא מסברתו. אבל באמת הדברים מבוארים בירושלמי פ"ז דתרומות ה"א ולא כן אר"א בשם רשב"ל במזיד בחלב בשוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן והכא ילקה וישלם רבב"ח בשם רשב"י שני דברים מסורים לב"ד את תופס אחד מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים ע"כ וע"ש במרה"פ שביאר כן להדיא דהא דאיתא בכ"מ דילפי' מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייב כו' הוא רק בהמסור לב"ד אבל לא בהמסור לשמים ע"ש וכ"ה בירושלמי דב"ק פ"ז ה"ב, ולפ"ז דברי רבינו יש להם יסוד בירושלמי: