הלכות מגילה וחנוכה · פרק ב׳
הלכה א׳
הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. קָרָא וְשָׁכַח פָּסוּק אֶחָד וְקָרָא פָּסוּק שֵׁנִי לוֹ וְחָזַר וְקָרָא פָּסוּק שֶׁשָּׁכַח וְחָזַר וְקָרָא פָּסוּק שְׁלִישִׁי לֹא יָצָא מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא פָּסוּק אֶחָד לְמַפְרֵעַ. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מַתְחִיל מִפָּסוּק שֵׁנִי שֶׁשָּׁכַח וְקוֹרֵא עַל הַסֵּדֶר:
הלכה ב׳
מָצָא צִבּוּר שֶׁקָּרְאוּ חֶצְיָהּ לֹא יֹאמַר אֶקְרָא חֶצְיָהּ הָאַחֲרוֹן עִם הַצִּבּוּר וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא חֶצְיָהּ רִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה קוֹרֵא לְמַפְרֵעַ. אֶלָּא קוֹרֵא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף עַל הַסֵּדֶר. קָרָא וְשָׁהָה מְעַט וְחָזַר וְקָרָא אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ הוֹאִיל וְקָרָא עַל הַסֵּדֶר יָצָא:
הלכה ג׳
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עַל פֶּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבִכְתַב הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן אוֹמְרִין יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם הָיְתָה כְּתוּבָה יְוָנִית וּשְׁמָעָהּ יָצָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשּׁוֹמֵעַ עִבְרִי:
הלכה ד׳
הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּתוּבָה בִּכְתַב אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי וּקְרָאָהּ אֲרָמִית לַאֲרָמִי לֹא יָצָא שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הַקּוֹרֵא לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ:
הלכה ה׳
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה לֹא יָצָא. כֵּיצַד. הָיָה כּוֹתְבָהּ אוֹ דּוֹרְשָׁהּ אוֹ מַגִּיהָהּ אִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ לָצֵאת בִּקְרִיאָה זוֹ יָצָא וְאִם לֹא כִּוִּן לִבּוֹ לֹא יָצָא. קָרָא וְהוּא מִתְנַמְנֵם הוֹאִיל וְלֹא נִרְדַּם בַּשֵּׁנָה יָצָא:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ בַּכְּתִיבָה יָצָא. בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לָצֵאת בַּקְּרִיאָה שֶׁקּוֹרֵא בְּסֵפֶר שֶׁמַּעְתִּיק מִמֶּנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא כּוֹתֵב. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת בִּקְרִיאָה זוֹ שֶׁכָּתַב לֹא יָצָא. שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִּקְרִיאָתָהּ מִסֵּפֶר שֶׁכֻּלָּהּ כְּתוּבָה בּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה:
הלכה ז׳
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה וְטָעָה בִּקְרִיאָתָהּ וְקָרָא קְרִיאָה מְשֻׁבֶּשֶׁת יָצָא. לְפִי שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בִּקְרִיאָתָהּ. קְרָאָהּ עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵׁב יָצָא וַאֲפִלּוּ בְּצִבּוּר. אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּצִבּוּר יוֹשֵׁב לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. קְרָאוּהָ שְׁנַיִם אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה כְּאֶחָד יָצְאוּ הַקּוֹרְאִין וְהַשּׁוֹמְעִים מִן הַקּוֹרְאִין. וְקוֹרֵא אוֹתָהּ גָּדוֹל עִם הַקָּטָן וַאֲפִלּוּ בְּצִבּוּר:
הלכה ח׳
אֵין קוֹרְאִין בְּצִבּוּר בִּמְגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים. וְאִם קָרָא לֹא יָצָא. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה יְתֵרָה עַל שְׁאָר הַיְרִיעוֹת אוֹ חֲסֵרָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהּ הֶכֵּר. אֲבָל הַיָּחִיד קוֹרֵא בָּהּ וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ חֲסֵרָה וְלֹא יְתֵרָה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ:
הלכה ט׳
אֵין כּוֹתְבִין הַמְּגִלָּה אֶלָּא בִּדְיוֹ עַל הַגְּוִיל אוֹ עַל הַקְּלָף כְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם כְּתָבָהּ בְּמֵי עַפְּצָא וְקַנְקַנְתּוֹם כְּשֵׁרָה. כְּתָבָהּ בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין פְּסוּלָה. וּצְרִיכָה שִׂרְטוּט כַּתּוֹרָה עַצְמָהּ. וְאֵין הָעוֹר שֶׁלָּהּ צָרִיךְ לְעַבֵּד לִשְׁמָהּ. הָיְתָה כְּתוּבָה עַל הַנְּיָר אוֹ עַל עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ עַכּוּ"ם אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס פְּסוּלָה:
הלכה י׳
הָיוּ בָּהּ אוֹתִיּוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת אוֹ מְקֹרָעוֹת. אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר אֲפִלּוּ הָיוּ רֻבָּהּ כְּשֵׁרָה. וְאִם אֵין רִשּׁוּמָן נִכָּר אִם הָיָה רֻבָּהּ שָׁלֵם כְּשֵׁרָה. וְאִם לָאו פְּסוּלָה וְהַקּוֹרֵא בָּהּ לֹא יָצָא. הִשְׁמִיט בָּהּ הַסּוֹפֵר אוֹתִיּוֹת אוֹ פְּסוּקִים וּקְרָאָן הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עַל פֶּה יָצָא:
הלכה י״א
הַמְּגִלָּה צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא תְּפוּרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל עוֹרוֹתֶיהָ מְגִלָּה אַחַת. וְאֵינָהּ נִתְפֶּרֶת אֶלָּא בְּגִידִין כְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם תְּפָרָהּ שֶׁלֹּא בְּגִידִין פְּסוּלָה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְפֹּר אֶת כָּל הַיְרִיעָה בְּגִידִין כְּסֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא אֲפִלּוּ תָּפַר בְּגִידִין שָׁלֹשׁ תְּפִירוֹת בִּקְצֵה הַיְרִיעָה וְשָׁלֹשׁ בְּאֶמְצָעָהּ וְשָׁלֹשׁ בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי כְּשֵׁרָה מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרֵאת אִגֶּרֶת:
הלכה י״ב
וְצָרִיךְ הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וַעֲשֶׂרֶת בִּנְשִׁימָה אַחַת כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לְכָל הָעָם שֶׁכֻּלָּם נִתְלוּ וְנֶהֶרְגוּ כְּאֶחָד. וּמִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקּוֹרֵא הַמְּגִלָּה קוֹרֵא וּפוֹשֵׁט כְּאִגֶּרֶת לְהַרְאוֹת הַנֵּס וּכְשֶׁיִּגְמֹר חוֹזֵר וְכוֹרְכָהּ כֻּלָּהּ וּמְבָרֵךְ:
הלכה י״ג
שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵן י"ד וְט"ו אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית לְכָל אָדָם בְּכָל מָקוֹם. בֵּין לִבְנֵי כְּרַכִּין שֶׁהֵן עוֹשִׂין ט"ו בִּלְבַד. בֵּין לִבְנֵי עֲיָרוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין י"ד בִּלְבַד. וּשְׁנֵי הַיָּמִים אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וּבָאֲדָר הַשֵּׁנִי. אַנְשֵׁי כְּפָרִים שֶׁהִקְדִּימוּ וְקָרְאוּ בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי הַסָּמוּךְ לְפוּרִים מֻתָּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית בְּיוֹם קְרִיאָתָהּ וַאֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹרְאִין בָּהֶן:
הלכה י״ד
מִצְוַת יוֹם י"ד לִבְנֵי כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת וְיוֹם ט"ו לִבְנֵי כְּרַכִּים לִהְיוֹת יוֹם שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת לְרֵעִים וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וּמֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם פּוּרִים אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. בְּנֵי כְּפָרִים שֶׁקָּדְמוּ וְקָרְאוּ בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי אִם חִלְּקוּ מָעוֹת לָאֶבְיוֹנִים בְּיוֹם קְרִיאָתָן יָצְאוּ. אֲבָל הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם אֶלָּא בְּיוֹם י"ד. וְאִם הִקְדִּימוּ לֹא יָצְאוּ. וּסְעֻדַּת פּוּרִים שֶׁעֲשָׂאָהּ בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד חוֹבַת סְעֻדָּה זוֹ. שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקֵּן סְעֻדָּה נָאָה כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ. וְשׁוֹתֶה יַיִן עַד שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן חַיָּב אָדָם לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מְנוֹת בָּשָׂר אוֹ שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין לַחֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט יט) "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לְרֵעִים מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
הלכה ט״ז
וְחַיָּב לְחַלֵּק לָעֲנִיִּים בְּיוֹם הַפּוּרִים. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי עֲנִיִּים נוֹתֵן לְכָל אֶחָד מַתָּנָה אַחַת אוֹ מָעוֹת אוֹ מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ מִינֵי אֳכָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כב) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי עֲנִיִּים. וְאֵין מְדַקְדְּקִין בִּמְעוֹת פּוּרִים אֶלָּא כָּל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטּל נוֹתְנִין לוֹ. וְאֵין מְשַׁנִּין מָעוֹת פּוּרִים לִצְדָקָה אַחֶרֶת:
הלכה י״ז
מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים":
הלכה י״ח
כָּל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים וְכָל הַכְּתוּבִים עֲתִידִין לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת כַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכַהֲלָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁאֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל זִכְרוֹן הַצָּרוֹת יְבֻטַּל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה טז) "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינִי". יְמֵי הַפּוּרִים לֹא יִבָּטְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כח) "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם":
לחם משנה · הלכות מגילה וחנוכה פרק ב׳
ג׳
וכן אם היתה כתובה יונית. בגמרא (דף י"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בלעז וכו' וכבר כתב רבינו ז"ל בהלכות תפילין פרק חמישי דכבר נשתקע יונית מן העולם ומפני זה לא הביאו בהלכות הך דרב ושמואל. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דטעם ההלכות הוא דס"ל דרב ושמואל לאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרשב"ג ולית הלכתא כרשב"ג ע"כ. ולא הבינותיו דהא מוכח בגמרא דרב ושמואל ס"ל כרשב"ג דהקשו שם ולימא הלכתא כרשב"ג ותירצו אי אמר הלכה כרשב"ג ה"א ה"מ שאר ספרים וכו' משמע דאית להו דהלכה כרשב"ג וכן בפ"ק (דף ט':) אמרו אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג וליכא מאן דפליג עליה וצ"ע:
ה׳
הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואולי שהכל מודים במגילה, וקשה דהא בר"ה פרק ראוהו בית דין הקשו לרבא דאמר מצות אינן צריכות כוונה מההיא דהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואמרו מאי לאו כיון לבו לצאת לא לקרות וא"כ משמע דבמגילה נמי למ"ד אין מצות צריכות כוונה לא בעי כוונה לצאת דהא תרוייהו תני בברייתא וא"כ איך כתב דהכל מודים במגילה הא מאי דפסק כרבא דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכמ"ש הוא ז"ל בפרק חמישי ודאי דלא מודה במגילה, וכ"ת דמאי דאמרו בגמרא כיון לצאת לא קאי אלא אשופר וברייתא לצדדין קתני דבכולהו בעינן כוונה אבל לא דמי האי כוונה להאי כוונה דבמגילה בעינן לצאת ובשופר לשמוע מ"מ קשה לו מנין לחלק בין מגילה לשופר ולמשכוני נפשין לאוקמי ברייתא בהאי דוחקא. ואפשר היה לחלק דבשופר עביד קצת מעשה שהיא התקיעה ולהכי לא בעי כוונה אבל במגילה דלא עביד מעשה כלל בעי כוונה וכעין זה חילק רבינו יונה ז"ל סוף פ"ק דברכות דהקשה על רבינו האיי ז"ל ושאר הפוסקים שפסקו דמצות אינן צריכות כוונה מההיא דפתח בחמרא וסיים בשיכרא ותירץ שאפילו מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה קצת שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב וכו'. אבל קשה לי על זה דבגמ' מוכח בהדיא דלמ"ד מצות אינן צריכות כוונה הוי אפילו בקריאת שמע דלא שייך שם מעשה כלל וכן בתקיעה לא שייך מעשה כדכתב ה"ה ז"ל בפרק חמישי מהלכות שופר וצ"ע:
ו׳
שקורא בספר וכו'. נראה ודאי שצריך שאותו ספר יהיה מגילה עשויה כתקנה:
ז׳
אבל לא יקרא בצבור וכו'. מדברי הטור ז"ל משמע דרבינו ז"ל פליג על הירושלמי דאמר אפילו לכתחלה שהרי כתב הקורא את המגילה וכו' אבל בירושלמי משמע דאפילו לכתחלה וכו' והרמב"ם ז"ל כתב וכו'. דמשמע מדקאמר והרמב"ם ז"ל כתב דפליג על הירושלמי. אבל אפשר דרבינו ז"ל לא פליג עליה אלא דהוקשה לו על הירושלמי דמתני' בדיעבד קאמר ואיך קאמר דאפילו לכתחלה ותירץ דמתני' מיירי אפילו בצבור ובצבור לכתחלה לא מטעמא דקאמר אבל הירושלמי דקאמר אפילו לכתחלה לא קאמר אלא ביחיד ואולי שזה דעת ה"ה ז"ל שהביא הירושלמי על דברי רבינו ז"ל משמע דלא פליג: וקורא אותה גדול עם הקטן וכו'. נראה דהשמיענו דאע"ג דאחד מן הקוראים דהיינו הקטן אינו מוציא האחרים ידי חובתם ודילמא יהיב דעתיה אקטן מ"מ כיון שגדול קורא עמו לית לן בה:
י״ד
אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה. לא ידעתי למה לא חילק רבינו ז"ל בין אתרא דנהוג לאתרא דלא נהוג וכמו שחילקו בגמ' וכן נטיעה של שמחה שאמרו שם שמותר. והטור ז"ל ביאר כל זה: בני כפרים שקדמו וכו'. נראה דס"ל דמ"ש במשנה (דף ה') אע"פ שאמרו מקדימין וכו' מותרים וכו' ר"ל דרשאין לתת מתנות לאביונים באותו היום. וא"ת והיכי קאמר אע"פ שאמרו וכו' אדרבה הואיל ואמרו הול"ל וכדהקשו לעיל בגמ' דברייתא דאמרה אע"פ שאמרו והקשו אדרבה משום שאמרו הוא הכא נמי משום דאמרי מקדימין משום הכי רשאין דאל"כ לא הוי רשאין. וכ"ת ה"ק אע"פ שאמרו מקדימין מ"מ רשאין ולא חייבין דס"ד דחייבין לתת מתנות לאביונים א"כ מה הקשו בגמ' בברייתא נימא דמ"ש הברייתא נמי ה"ק דאע"פ שאמרו כפרים מקדימין וכו' דהוה ס"ד דחייבים קמ"ל דגובין כלומר אם ירצו גובין דכן הוא פירוש הברייתא לדעת רבינו ז"ל. וי"ל דשפיר פריך בברייתא דאע"פ שפירושה הוא רשות מ"מ לא הוזכר בברייתא לשון רשות כדי שיפול עליו לשון אע"פ כמו שהוזכר במשנה לשון מותרין שהוא רשות, א"נ י"ל דמתני' מאי דקאמר קאי אמותרין בהספד. וא"ת לדעת רבינו ז"ל דחלוקת המעות ביום הקדימה רשות א"כ היכי קאמר ר"י בגמ' מפני שעיניהן של עניים נשואות וצריך לחלק ביום הקריאה לכך אין קוראין אותה בשבת הא לדעתו ז"ל דחילוק יום הקדימה רשות ולמה דחו המגילה משום קריאתו בשביל זה. הא לאו מילתא היא כלל דבשלמא כשאנו יכולים לחלק ביום י"ד ויום ט"ו עצמו ודאי דהחלוקה ביום הקדימה רשות אבל כשאין אנו יכולים לחלק ביום פורים עצמו כמו היכא דאיתרמי בשבת אז ודאי דהחלוקה ביום הקדימה חשוב מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה:
ט״ו
ואם אין לו מחליף וכו'. שם (דף ז':) אביי בר אבין ור"ח מחלפי סעודתייהו להדדי ע"כ. ופירוש רבינו ז"ל בה מבואר. ורש"י ז"ל פירש זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו. וקשה על דבריו דא"כ לא היה מקיים מצות משלוח מנות אלא אחד מהם שהיה נותן סעודתו לחבירו אבל חבירו לא היה מקיים וכן הקשה מהרי"ק ז"ל. ול"נ לתרץ דהיו עושין כך זה היה נותן סעודתו לחבירו במתנה בשנה זו ואחר שהיה שלו אז חבירו כשהיה נותן לו מאותה סעודה והיה סועד עמו נמצא שגם הוא נותן לו כיון שכבר היתה קנויה לו במתנה והרי נתן מהנתון לו:
ט״ז
ואין משנין מעות פורים וכו'. בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף ע"ח) אמרו על מתני' דהשוכר את החמור להוליכה בהר וכו' אתיא כר״מ דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית גזלן הוי. והקשו הי ר״מ וכו' אלא הא ר״מ דמגבת פורים דתניא מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר כו' ר' אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אא״כ התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמר משום ר״מ ורשב״ג מיקל ודחו דדילמא התם לאו טעמא משום דמעביר על דעת בעל הבית גזלן הוי אלא דאדעתא דפורים הוא דיהיב ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה וחזרו לומר אלא הא ר״מ דתניא ר״ש ב״א אומר ואסיקו מההיא דסבר ר״מ ברייתא דהמעביר על דעת בעה״ב גזלן הוי ומשמע להו להלכות ולהרא״ש ז״ל דכיון דמסקנא סבר ר״מ הכי א״כ איגלאי מילתא דמאי דקאמר מעיקרא ואין העני רשאי וכו' מהך טעמא ודחיה דאדחו בגמרא דילמא התם דאדעתא דפורים וכו' לא קמה וא״כ כיון דטעמא משום דמעביר על דעת בעה״ב גזלן הוי כיון דלית הלכתא כוותיה בהא ה״ה דההיא דמגבת דכולא חד טעמא הוי ולהכי לא כתבו בהלכות בפ' השוכר את האומנין ההיא דאין העני רשאי. אבל רבינו ירוחם ז״ל כתב דיש גורסים בההיא דאין העני רשאי וכו' דברי ר״מ שאמר משום ר״ע וכיון דכן ודאי דהלכתא כההיא ברייתא דהא קי״ל כר״ע מחבירו ולפי זה ההיא דחיה דדילמא התם משום דאדעתא וכו' קמה לה וטעמא דההיא ברייתא לא הוי משום מעביר על דעת בעל הבית גזלן הוי וכן הוא דעת הטור ז״ל שהביא ההיא דאין העני רשאין ליקח מהם רצועה וכו'. ודעת רבינו ז״ל שלא הזכיר זה הוא כדעת ה״ה:
י״ח
כל ספרי הנביאים וכו'. השיג ע"ז הראב"ד ז"ל [לא יבטל] דבר מכל הספרים שאין ספר שאין בו למוד וכו', נראה כונתו שהוא הבין בדברי רבינו ז"ל שר"ל שספרי הנביאים יתבטלו לגמרי ואין לומדים מהם לדבר מן הדברים וכמאן דליתיה ואמר שאין הדבר כן שהרי כל ספר וספר מהם אנו לומדים ממנו דברים הרבה וא"כ יתבטלו אותם הדינים, וזה אמרו שאין ספר שאין בו למודין, לכך אמר דאין הכוונה כמ"ש רבינו ז"ל שיגנזו אלא קיימים יהיו אלא אע"פ שאין קוראים בהם בכל שעה אלא לשום עת רחוק מ"מ במגילת אסתר קורין:
נחלת הכלל · ToratEmet
דברי ירמיהו · הלכות מגילה וחנוכה פרק ב׳
ג׳
הקורא את וכו' הלועז ששמע את המגילה וכו'. עי' בפ"א הכ"ט מהל' תפילין ומ"ש שם עיי"ש. ובשו"ת הריב"ש בסי' ש"צ ושצ"א עיי"ש:
ה׳
הקורא את המגילה בלא כונה לא יצא וכו'. עי' בלח"מ ומ"ש לעיל בהל' שופר בפ"ה ה"ד עיי"ש:
ז׳
הקורא את המגילה וכו' אפי' עשרה כאחד יצאו הקוראין והשומעין מן הקוראין וקורא אותה גדול עם הקטן ואפי' בציבור. ובלח"מ דלא נאמר דלמא יהיב דעתו על הקטן ובמעשה רוקח עמ"ש בר"ן כיון דחביבי דעתיה משתמע. כלומר משתמעי תרוייהו דאי תרוייהו לא משתמעי חד מנייהו לא משתמעי משום דמערבב קלא דאידך אלא ודאי תרוייהו משתמע עיי"ש משו"ה גדול עם קטן יוצא דשומע קול הגדול על כרחך ג"כ עיי"ש ומ"ש ואפי' בציבור דלא שייך מפני כבוד הציבור כיון שגם הגדולים קוראים:
ח׳
אין קוראין בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים ואם קרא לא יצא אא"כ היתה יתירה על שאר היריעות או חסירה כדי שיהיה לה הכר. אבל היחיד קורא בה ואפי' אין חסירה ולא יתירה ויצא יד"ח. בריטב"א מגילה י"ט ע"ב בד"ה ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור דאיכא פרסומי ובעי פרסומי מלתא אבל ביחיד יצא מפני דכתיבא כדחזי עיי"ש. נראה מדבריו בהנעשה ביחיד לא שייך פרסומי ניסא וצ"ע בכמה מקומות בזה. ועי' בר"ן לענין דיעבד בציבור ובשו"ע בסי' תרצ"ח סעיף ח':
י״ב
וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לכל העם שכולם נתלו ונהרגו כאחד ומנהג כל ישראל שהקורא המגילה קורא ופושט כאגרת להראות את הנס וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך. בגמ' איתא במגילה דף ט"ז ע"ב כולהו בהדדי נפקו נשמתיהו ורבינו כתב שכולם ניתלו וכו' פי' בזה למה נעשה לזכרון ע"ז כי מהישועה הגדולה שהיתה בימים ההם לנו לעמוד על נפשינו ולהרג את המן הרשע ועשרה בניו אויבים גדולים נשואים בעם להנצל מהם בפעם אחת ועל שהשמיט ו' דויזתא צריך לממתחא וכו' עי' בהמ"מ. ובשיורי כנה"ג מובא בס' מעשה רוקח כתב ישוב ע"ז עיי"ש. ואולי י"ל דמאן דאמר צריך לממתח פליג על האומר צריך בנשימה אחת. ודעתו להיפוך שגדול לנצח עשרה פעמים בעשרה מלחמות נגד אויב גדול בעם מבפעם אחת וע"ז מורה דזקיפא וכו' שנתלה זה אח"ז. ועי' בחי' מהרש"א ממאי נלמד ככה עיי"ש. וא"כ י"ל דרבינו בחר הראשונה: ופושט כאגרת להראות את הנס וכו'. במס' מגילה י"ט ע"א ואמר ר' חלבו אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת וכו' וכ"כ רבינו בה"א י"א מפני שנקראת אגרת ומצינו לענין דינא חומר כס"ת מפני שנקרא ספר וכדאי' מגילה ט"ז עיי"ש צריכה שירטוט כאמיתה של תורה וכיו"ב. והנה ראו הרבה ע"ז שלא יפקד ממנה שם אגרת בהגהות מיימוני בה"א שנהגו שלא להפסיק בין פסוק לפסוק אלא תיכף לסיום פסוק זה מתחיל באותה נשימה פסוק של אחריו שהרי קרי אגרת וכתב שנמצא כן בשם ר"י ב"י ובשם ר' צמח גאון שלא מצינו כן אלא בעשרת בני המן ועי' בטור בסי' תר"ץ ובמג"א ס"ק י"ד. ובהגהות מיימוני אות כ' שפרשיותיה סתומות ובשו"ע בסי' תרצ"א סעיף ב' ובשו"ת מהרמ"מ סי' י"ב שמצוין במג"א ס"ק ז' שהוא מטעם שנקרא אגרת ולדעתו בדיעבד כשירה שלא כמוזכר בשו"ע ובטעמו כי באגרת ג"כ פתוחות עיי"ש. ונראה כמה הקפידו ע"ז שיהיה כאגרת. ובמג"א בסי' תר"צ ס"ק י"ז בשם מט"מ כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. ובשו"ת מגאוני קדמאי שערי תשובה סי' ר"א למה לא נכתב שמו של הקב"ה במגלת אסתר פי' מפני שפרסיים העתיקו המגילה ולא רצה הקב"ה שיהיה שמו מונח בין הפרסים ד"א כתיב במס' ר"ה היו רגילים לכתוב את השם באגרת חובה וכך כותבין בשנת כך וכך ליוחנן כהן אל עליון ואמרו חכמים למחר זה פורע את חובו ונמצא השטר מוטל באשפה עמדו ובטלום ואותו יום עשאוהו יו"ט ה"נ כיון דמגילת אסתר נקראת אגרת כדי שלא יהיה חלוק בינה לשאר אגרות לא רצו לכתוב בה שם הקב"ה עכ"ל: והנה מ"ש משום העתקה מפרסיים עי' בעקידת יצחק מ"ש הוא שם. ומ"ש כדי שלא יהיה חלוק כו' לפרש משום לא פליג יקשה לומר. ונראה ביותר לפרש שבזה גילו שיהיה בערך אגרת במאי שקפדו מלכתוב ה' בו כמו שאר אגרת ומכ"ז נראה אף דמצד אחד הוקירו כספר ומצד אחר כאגרת אף דברוה"ק נאמרה. וזה שהיה קשה להם להוסיף על ספרי נביאים וכתובים כמ"ש לעיל כששלחה קבעוני לדורות וכו' שאין נביא רשאי לחדש וכו' ובמדרש קהלת ויותר מהמה כל המכניס יותר מכ"ד ספרים מהומה מכניס לביתו כגון ס' בן סירה וכו' להגות ניתנו ולא ליגיעה עיי"ש. לכן אף שקראו ספר ונמנה בכ"ד ספרי קודש ותיקנו קריאה בציבור כמו בהתורה ונגד זה קראו ג"כ אגרת למען נדע מעלות קדושת התורה ואין דומה קריאה זאת לקריאה זאת ולידע מעלות ספרי קודש מכל שאר ספרי חכמה עד כי מגילת אסתר דברוח הקודש נאמרה נקראת ספר ואגרת ולהחזיק דבר זה אשר הוא יסוד גדול בתורה להגדיל מעלת כל כתבי קודש מכל דברי חכמה הכפילו להראות שמגלת אסתר נקראת גם אגרת לידע כמה נבדיל בין שאר ספרים של חכמה לכתבי הקודש. ומ"ש ואח"ז חוזר וכורכה ומברך וכו' שהברכה יהיה על קריאת הספר. ואולי מה"ט לא נכתב השם בה למען יגדל מעלת נביאים וכתובים אשר מלאים משמו יתעלה והכל מטעם הנ"ל. וע"ע בר"ן מגילה י"ח ע"ב בהשמיט הסופר תיבות שכתב משום דנקראת אגרת אין מדקדקין בה לפסלה בכך עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מגילה וחנוכה פרק ב׳
ג׳
והוא שתהיה כתובה בכתב כו'. עיין בכ"מ. ועיין במה שכתב רבינו ז"ל בהל' גירושין פ"א הל' כ"ג והוא שיכירו לשון הגט וכן ר"ל נמי כאן ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ד' ח' ע"ב בשם הירושלמי ומש"כ רבינו ז"ל בהל' סנהדרין פ' כ"א ה"ח ומש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ו ועיין בירושלמי סוטה פ"ז ה"א שלא יאמר לה ע"י מתורגמן:
ט׳
אין כותבין המגילה כו'. ולענין מטפחת עיין בהך דסנהדרין ד' ק' ע"א ועיין ב"ב ד' קנ"ה ע"ב ע"ש ולענין עור בהמה טמאה עיין מ"ש התוס' סוטה ד' י"ז ע"ב דמשמע רק משום שם אך שם העיקר הוא המחיקה ובאמת כך דהנה צריך לברר מה דפליגי שם ד' ז' דאם נתנה לכתוב ברוה"ק אך זה כבר כתבתי דפליגי אם יש בזה גם מצות כתיבה אבל גבי ס"ת יש בה שני דברים ועיין תוס' שבת ד' קט"ו ע"א ועיין תוס' סוטה ד' ל"ג ע"א אם כל התורה כולה בכל לשון נאמרה ע"ש בתוס' אך זה רק לדיני הקריאה אבל למצות הכתיבה ודאי לא יצא לכו"ע עד שתהא כתובה בכתב אשורית ובלה"ק ובזה א"ש מה דמצריך שני פסוקים בדף י"ח ע"א וד' י"ט שצריך להיות בספר ואמאי לא יליף ג"ש דשם ד' י"ט אך בדף י"ט ר"ל בגדר הכתיבה והקריאה כמו בלה"ק ובכתב אשורית דאז הלועז ששמע כך יצא ובזה ילפינן הך ג"ש דשם ד' י"ט ע"א משא"כ אם כתובה לועזית בלעז אז אין שייך בה גדר ג"ש רק הדין דע"פ אסור וזה מה דר"ל בגמ' שם ד' י"ח ע"ב השמיט בה כו' וקראן הקורא כמתורגמן כו' ר"ל כך דהיתה כתובה בלה"ק כדינה רק כיון דהשמיט בה הסופר שוב נפסלה רק מ"מ לא גרע מאם היתה כתובה לועזית בלעז דאז לא היה פסול במה שחסר בה אך אז ע"כ צריך להבין בלה"ק כמו בשאר לשונות וקמ"ל דלא נימא כהך דגיטין ד' ס' דכיון דכעת יש בה שם פסול גרע כמו גבי ס"ת שחסרה ע"ש ועיין בסוכה ד' ג' ע"ב גבי בית שאין בה ד"א ועיין בכורות ד' ג' ע"א וכבר כתבתי בזה קמ"ל וא"ש: [השמטה מש"כ שם בענין תרגום וזה באמת תליא במחלוקת רבינו והראב"ד ז"ל לע' בהל' ק"ש פ"ב ה"י אם תרגום הוי ביאור או עצם וזהו באמת כונת הירושלמי במגילה פ"א הי"א בד"א שם ריב"ש מכאן לתרגם ר"ל כך דנ"מ אם התרגום הוא לשון או רק פירוש ונ"מ אם זה הוי שינוי או לא דאם הוא לשון לא הוי שינוי ואם הוא פירוש הוי שינוי דהא באמת אינו נקרא כך וזה ר"ל דאיך חשיב שם בקרא הני שמות אף דבאמת אינם נקראים כך רק משום דהכונה של הלשון בלה"ק הוא כך והתורה אמרה דנקרא כך הרי חזינן דזהו עצם לא פירוש זהו כונת הירוש' וזהו בעצם ג"כ הך דתוספתא דתרומות פ"ג וט"ס שם וצ"ל כך היה עומד בשנת מעשר עני ואמר מעשר שני כו' ר' יוסי אומר אם נתכוין למעש"ש כו' ר"ל דבאמת מעשר עני הוא ג"כ מעשר שני רק דנשתנה בדין ובזמן דבשאר השנים צריך להוליכו לירושלים ובשנה ג' וו' צריך לחלקו לעניים אך עכשיו נעשה שם זה מעשר עני וזה מעשר שני ואמר דאם סתם נתכוין לא אמר כלום דהוי שינוי ואם נתכוין לשם שני לראשון דבריו קיימין וזהו ג"כ מה דמבואר בכ"מ גבי שם לויה ע' חולין דף ס"ב וסוכה דף י"ג אם ר"ל דהשם הוא כך או רק לצורך סימן וע' נדרים דף נ"ג וכ"מ וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"ב דף ל' גבי דבי בר סיסון אם משום שהיא של בר סיסון או דכך הוא שמה ור"ל דהראיה הוא איך היתה כונתו יעוין שם וה"נ כן. וע' סנהדרין דף כ"א ע"ב: ע"כ השמטה]
י״ב
וכורכה כולה ומברך כו'. והטעם שכורכה עי' סוף מגילה אך באמת י"ל כמש"כ התוס' מגילה ד' כ"ג ע"א גבי קדוש להראות שאינו חיוב רק רשות ועיין ברכות ד' מ"ה ע"ב גבי אמן שבבונה ירושלים ועיין ב"ק ד' ס"ה ע"ב ע"ש וה"נ כיון דמבואר במגילה ד' כ"א דלאחריו רק רשות לברך לכך צריך להפסיק:
י״ג
שני הימים האלו כו'. עיין בה"ה, אך באמת זה רק קודם שבטלה מגילת תענית דאז גם באדר הראשון כן אבל עכשיו שבטלה מגילת תענית אז רק באדר השני לדידן וכעין שכ' הבעה"מ ז"ל סוף פ"א דכאן ועיין מש"כ הרא"ש ז"ל כאן ד' ז' ע"ב ועיין בתוספתא כאן דאיתא שם להיפך הגירסא מגמ' דילן ועיין בר"ה ד' י"ט ע"ב ובתוס' שם אך לפי הירושלמי דאמר דתליא בזה אם אדר הראשון תוספת או אדר השני תוספת א"ש לשון התוספתא:
י״ד
בני כפרים שקדמו כו'. עיין ברי"ף ובפיה"מ לרבינו אך באמת אין הפירוש כן דמה דאמר בגמ' דילן גובין ומחלקין ר"ל הגבאי צדקה מה ששייך לסעודת פורים ומחלקין ר"ל אמתנות לאביונים אבל החלוקה שמחלק הגבאי צדקה לסעודת פורים זה בפורים עצמו וזה ר"ל הירושלמי ועיין ב"מ ד' ע"ח ע"ב ותוס' ע"ז ד' י"ז ע"ב ד"ה מעות ע"ש: אמרו חכמים כל כו'. הנה רבינו ז"ל כתב רק ביום משמע בלילה מותר כאן דלא הוה זמן שמחה עיין רש"י תענית ד' י"ג גבי ת"צ ועיין כתובות ד' ה' ע"א ועיין בירושלמי ספ"ב דתענית ימים של מג"ת בהון למעט הלילה אך מה ראיה מייתי בירושלמי כאן מן היה כותבה למה לא מוקי לה בלילה ועיין פסחים דף נ"ה ע"ב:
ט״ו
כיצד וכו' שיאכל בשר וכו'. עיין ב"מ דף ע"ח ע"ב ע"ש: וכן חייב אדם לשלוח כו'. עיין סוכה ד' ל"ט ע"ב בכדי מן שנו ע"ש ולמה נקט לשון זה דהנה מבואר בתוספתא בפ"ג דבכורות ובירושלמי פ"א דמעשר שני דמן מקרי דבר הניתן חנם ושם גבי שביעית דאסור לעשות סחורה וכאן ג"כ דאין לו בהם טובת הנאה משום דאסור כמו כהן המסייע בבית הגרנות כמו בהך דבכורות ד' כ"ו ואף דשם מבואר דמתנות חו"ל אין בו משום כהן המסייע גבי פורים שאני, וגם י"ל דנ"מ דאין יוצא בזה גם ידי מתנות עיין רש"י ד' ז' ע"ב ד"ה ה"ג ובשאלתות דר"א ועיין ב"ק ד' ס"ה ע"ב תוס' ד"ה כפילא ע"ש ועיין בהך דמנחות דף ק"ז בהך פלוגתא דר' ורבנן גבי קטן והביא גדול ע"ש וביומא דף מ"א גבי עני שהביא קרבן עשיר ע"ש ועיין במנחות ד' פ"ח ע"א גבי מלואים ע"ש דאם יתר שפיר קרינן מלאים ע"ש ועיין שם דף י"א גבי ב' קמצים וגם דצריך שיהיו המנות שלו ולא משל מעשר עני ולא משל שביעית עיין בתוספתא פאה פ"ד דאין משלמין ממנו את הגמולין ותוספתא שביעית פ"ז וכן פסק רבינו בהל' מתנות עניים פ"ו הי"ז ע"ש ובאמת זהו מה דאמר בגמ' ב"ק ד' ט' ע"ב עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ר"ל ג"כ כן דעד שליש אסור ליקח ממעות צדקה ומכאן ואילך מותר אף משל צדקה כיון דאינו מחויב וכעין הך דקדושין ד' ל"ב ע"א גבי אביו דלהעדפה אף למ"ד משל בן נותן לו מעשר עני ועיין בהך דמעילה ד' ט' ע"ב דלהביא קרבן שמן יכול להוסיף אף מן דבר שאינו חולין ע"ש בתוס' ועיין חגיגה ד' ח' ע"א אכילה ראשונה כו' ע"ש וזהו ג"כ ר"ל בהך דחולין ד' קל"א ע"א גבי הני דחשיב נכסי כהן וס"ת ע"ש ברש"י ובאמת ר"ל כך דאם כתב ס"ת מהנך מעות יצא המצוה ולא אמרינן כיון דכתיב לכם בעינן דחסריה ממונו עיין תוספתא סוף חולין גבי המוצא קן וסוף פ"ק דשבועות ע"ש וכבר כתבתי בזה. וגם נ"מ דהנה סתם מתנה הוה פרוטה עיין ב"ק ד' ק"י ע"ב ותוס' פסחים ד' ל"ב וכ"מ ועיין רשב"ם ב"ב ד' ס"ג ע"א דגבי יין הוה רביעית הלוג וזה הוה פלוגתא דתנאי בעירובין ד' כ"ט ע"א ע"ש וע' חולין דקל"ב ע"ב גבי מתנות כהונה ע"ש. אך מנה צריך להיות דבר חשוב מזה וע' חולין ד' ח' וע' כאן ד"ז ע"ב ובירו' פ"א סה"ז באטמא דקיימא כו' וע' פסחים דל"ו ע"ב גבי אשישי ע"ש. ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מתנות עניים פ"ו הי"ב ובמה שכתב הר"ש ז"ל חלה פ"ב משנה ו' דמתנה צריך להיות כביצה ועיין בירושלמי פ"א דדמאי משנה ב' מה דמחלק בין שלם לפרוס ובפ' י"א דתרומות ה"ה ע"ש:
ט״ז
ואין מדקדקין כו'. וזה רק בגבאי ועיין בירושלמי כאן ועיין ב"מ ד' ע"ח ע"ב וזה רק לעניים, ולכן אסור לשנותם ועיין בירושלמי פ"ג דמגילה ה"א גבי הך דר' חייא בר בא דנתנו לו מעות לחלק ליתומים וחלקן לרבנן ומבעי ליה שם אם צריך להפריש אחרים ולא ר"ל הגבאי רק דר"ל אם הנותן יצא אם הוה כמו קיים נדרו כיון דאתי ליד גבאי וידו יד עניים הוה וזכו בו העניים ועיין מעילה ד' י"ט ע"א ובספרי פ' נשא פסקא כ"ט ופ' ראה פסקא ע"ז ועיין פ"א דבכורים דחייב באחריות עד שיביאם להר הבית ובתוספתא פ"ד דפאה קדשי מקדש עד שיביאם לבית הבחירה ע"ש אבל גבי פורים לא יצא עד שיאכל העני סעודת פורים ולכך אסור לשנות ועיין תוס' ע"ז ד' י"ז ע"ב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה ב׳, מתוך הלכות מגילה וחנוכה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
