רמב״ם - הלכות מגילה וחנוכה · פרק א׳

ספר זמנים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מגילה וחנוכה · פרק א׳

הלכה א׳

קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בִּזְמַנָּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁהִיא תַּקָּנַת הַנְּבִיאִים. וְהַכּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. וּמְחַנְּכִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. וְכֵן מְבַטְּלִים תַּלְמוּד תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלָּן נִדְחִין מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנִּדְחֶה מִקְרָא מְגִלָּה מִפָּנָיו חוּץ מִמֵּת מִצְוָה שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין שֶׁהַפּוֹגֵעַ בּוֹ קוֹבְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא:

הלכה ב׳

אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לֹא יָצָא:

הלכה ג׳

מִצְוָה לִקְרוֹת אֶת כֻּלָּהּ. וּמִצְוָה לִקְרוֹתָהּ בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם. וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַלַּיְלָה. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַיּוֹם. וּמְבָרֵךְ קֹדֶם קְרִיאָתָהּ בַּלַּיְלָה שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. וּבַיּוֹם אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל הָרָב אֶת רִיבֵנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַנִּפְרָע לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ:

הלכה ד׳

אֵיזֶהוּ זְמַן קְרִיאָתָהּ. זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט לא) "בִּזְמַנֵּיהֶם". וְאֵלּוּ הֵן זְמַנֵּי קְרִיאָתָהּ. כָּל מְדִינָה שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו חוֹמָה קוֹרִין בְּט"ו בַּאֲדָר. וּמְדִינָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת כְּרַךְ. וְכָל מְדִינָה שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימוֹת יְהוֹשֻׁעַ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עַתָּה קוֹרְאִין בְּי"ד. וּמְדִינָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת עִיר:

הלכה ה׳

שׁוּשַׁן הַבִּירָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן קוֹרְאִין בְּט"ו שֶׁבָּהּ הָיָה הַנֵּס שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט יח) "וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ". וְלָמָּה תָּלוּ הַדָּבָר בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ כְּדֵי לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה חֲרֵבָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִין כִּבְנֵי שׁוּשָׁן וְיֵחָשְׁבוּ כְּאִלּוּ הֵן כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַתָּה חֲרֵבִין הוֹאִיל וְהָיוּ מֻקָּפִין בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ קוֹרִין בְּט"ו וְיִהְיֶה זִכָּרוֹן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּנֵס זֶה:

הלכה ו׳

בְּנֵי הַכְּפָרִים שֶׁאֵינָם מִתְקַבְּצִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי תִּקְּנוּ לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִים בְּיוֹם הַכְּנִיסָה. כֵּיצַד. אִם חָל יוֹם י"ד לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי קוֹרְאִין בּוֹ בַּיּוֹם. וְאִם חָל בְּיוֹם אַחֵר חוּץ מִשֵּׁנִי וַחֲמִישִׁי מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי הַסָּמוּךְ לְי"ד:

הלכה ז׳

כֵּיצַד. חָל י"ד לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא יוֹם י"א. חָל לִהְיוֹת בִּשְׁלִישִׁי קוֹרְאִין בְּשֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם י"ג. חָל לִהְיוֹת בִּרְבִיעִי קוֹרְאִין בְּשֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם י"ב. וְכָל אֵלּוּ שֶׁמַּקְדִּימִין וְקוֹרְאִין קֹדֶם י"ד אֵין קוֹרְאִין אוֹתָהּ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה:

הלכה ח׳

כְּפָר שֶׁמַּקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּיוֹם הַכְּנִיסָה בִּזְמַן שֶׁאֵין נִכְנָסִין בּוֹ בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי אֵין קוֹרְאִין אוֹתָהּ אֶלָּא בְּי"ד. וְכָל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין קְבוּעִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לְצָרְכֵי הַצִּבּוּר הֲרֵי הִיא כִּכְפָר וּמַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּיוֹם הַכְּנִיסָה. וְאִם אֵין שָׁם עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם תַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ וַהֲרֵי הֵם כְּאַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה וְאֵין קוֹרְאִין אֶלָּא בְּי"ד:

הלכה ט׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּיוֹם הַכְּנִיסָה בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַלְכוּת. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין קוֹרְאִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא יוֹם י"ד וְיוֹם ט"ו. בְּנֵי הַכְּפָרִים וּבְנֵי עֲיָרוֹת קוֹרְאִין בְּי"ד. וּבְנֵי כְּרַכִּין קוֹרְאִין בְּט"ו:

הלכה י׳

בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לַכְּרַךְ אוֹ בֶּן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לָעִיר אִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ בִּזְמַן קְרִיאָה וְנִתְעַכֵּב וְלֹא חָזַר קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר אֶלָּא לְאַחַר זְמַן הַקְּרִיאָה קוֹרֵא עִם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם. וּכְרַךְ וְכָל הַסָּמוּךְ לוֹ וְכָל הַנִּרְאֶה עִמּוֹ אִם אֵין בֵּינֵיהֶם יֶתֶר עַל אַלְפַּיִם אַמָּה הֲרֵי זֶה כִּכְרַךְ וְקוֹרְאִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר:

הלכה י״א

עִיר שֶׁהִיא סָפֵק וְאֵין יָדוּעַ אִם הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אוֹ אַחַר כֵּן הֻקְּפָה קוֹרְאִין בִּשְׁנֵי הַיָּמִים שֶׁהֵן י"ד וְט"ו וּבְלֵילֵיהֶם. וּמְבָרְכִין עַל קְרִיאָתָהּ בְּי"ד בִּלְבַד הוֹאִיל וְהוּא זְמַן קְרִיאָתָהּ לְרֹב הָעוֹלָם:

הלכה י״ב

קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ עִבְּרוּ בֵּית דִּין אֶת הַשָּׁנָה חוֹזְרִים וְקוֹרְאִים אוֹתָהּ בָּאֲדָר הַשֵּׁנִי בִּזְמַנָּהּ:

הלכה י״ג

אֵין קוֹרְאִין אֶת הַמְּגִלָּה בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטּל אוֹתָהּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁהוּא בָּקִי לִקְרוֹתָהּ וְיַעֲבִירֶנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁהַכּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ וְאֵין הַכּל בְּקִיאִין בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָל זְמַן קְרִיאָתָהּ בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פּוּרִים בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת כְּדֵי לְהַזְכִּיר שֶׁהוּא פּוּרִים:

הלכה י״ד

כֵּיצַד. יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בְּנֵי עֲיָרוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְנֵי כְּרַכִּים קוֹרְאִים בִּזְמַנָּם בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. חָל יוֹם ט"ו לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בְּנֵי כְּרַכִּים מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְנֵי עֲיָרוֹת קוֹרְאִין בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁהוּא זְמַנָּם וְנִמְצְאוּ הַכּל קוֹרְאִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר:

לחם משנה · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

הכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים וכו'. אפשר דרבינו ז"ל סבור כדכתב הרב"י בסי' תרפ"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים ולהכי מפרש הוא ז"ל דדוקא עבדים משוחררים ואין לדמותם לנשים דשאני נשים שע"י אשה נעשה הנס וכמ"ש שם הרב"י ז"ל אבל אין לומר דרבינו ז"ל מפרש דעבדים דברייתא הם משוחררים משום דאם הם עבדים ממש נלמד מדין נשים דא"כ איך פירש דהם עבדים משוחררים דהשתא נמי קשה דבכלל גרים הם א"ו דהעיקר כמו שפירשתי: וכן מבטלין תלמוד תורה. בפ"ק (דף ג') אמרו שמבטלין ת"ת ק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת"ת לא כ"ש ובגמ' הקשו דאדרבא ת"ת חמירא ואמר שם דת"ת דרבים חמירא מעבודה וא"כ נראה לכאורה דת"ת דרבים לא מבטלינן מקמי מגילה כיון דלא ילפינן לה מעבודה וא"כ קשה על רבינו ז"ל למה אמר סתם מבטלין ת"ת ולא חילק בין יחיד לרבים. ונראה ודאי דאפילו ת"ת דרבים מבטלינן והראיה דבגמרא שאלו שם מקרא מגילה ומת מצוה הי מנייהו עדיף ואנן קיי"ל דמת מצוה דוחה אפילו תלמוד תורה דרבים וא"כ אי תלמוד תורה דרבים דוחה מקרא מגילה מאי קמבעיא ליה השתא תלמוד תורה דרבים דדוחה מקרא מגילה מת מצוה דוחה אותה כל שכן מקרא מגילה שנדחית מפני מת מצוה אלא ודאי דאפילו תלמוד תורה דרבים נדחה מפני מקרא מגילה ולהכי קמבעיא ליה:

ב׳

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו. פרק הקורא למפרע (מגילה דף י"ט:) משנה הכל כשרים וכו' חוץ מחש״ו ר' יהודה מכשיר בקטן ובגמ' אמרו מאן תנא חרש דיעבד נמי לא א״ר מתנה ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא וממאי דר' יוסי וכו' עוד אמרו במאי אוקימתה כר' יהודה וכו' אלא הא דתני יהודה בריה דר״ש בן פזי וכו' ואלא מאי ר' יהודה ואפי' לכתחלה וכו' אלא הא דתניא וכו' לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחלה ולא קשיא הא דידיה והא דרביה וכו' השתא דאתית להכי אפילו תימא ר' יהודה וכו' והא דתני ר״י בריה דר״ש בן פזי ר״מ היא וכי הך סוגיא איתא בברכות פ' היה קורא (ברכות דף ט"ו). והרב״י נר״ו תמה על רבינו ז״ל תימה גדולה בסי' תרפ״ט דהוא ז״ל פסק דשומע מן החרש לא יצא ובגמ' אמרו דהך אתיא כר' יוסי ובגמרא פ' היה קורא איפסיקא הלכתא דלא כר' יוסי וכן רבינו ז״ל עצמו בפ״ב מהל' ק״ש כתב ואם לא השמיע לאזנו יצא (וכן בהלכות קריאת התורה גבי חרש שאינו שומע הברכה פסק דיצא דהיינו כר' יהודה). ועוד נ״ל לדקדק דכיון דבגמרא אמרו במסקנא השתא דאתית להכי אפילו תימא וכו' משמע דבמסקנא עדיפא ליה לגמ' לאוקמי מתני' כר' יהודה משום דהוי הלכתא כוותיה וכדכתבו התוס' ז״ל א״כ נראה דבמסקנא מתני' ר' יהודה היא וליכא בה פלוגתא כלל ובקטן שהגיע לחינוך מכשיר אבל בקטן שלא הגיע לחינוך לא וא״כ קשה דהיה לו לרבינו ז״ל לפסוק כמסקנא והיה לומר דבקטן שהגיע לחינוך כשר אבל בקטן שלא הגיע לא. וי״ל ולתרץ הכל דרבינו ז״ל הוקשה לו בהלכה קושיא והוא דכשאמר בגמרא לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחלה דהיכי אפשר לומר דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ואפילו לכתחלה היל״ל במתניתין ר' יהודה מכשיר בקטן ובחרש ומדקאמר בקטן מכלל דבשאר מודה דבשלמא למאי דס״ד מעיקרא דר״י מכשיר בחרש בדיעבד אבל לכתחלה לא אתי שפיר דלא אמר ר״י מכשיר בקטן ובחרש משום דבקטן מכשיר לכתחלה ובחרש אינו כן דלכתחלה אינו כשר אלא דוקא בדיעבד אבל השתא דאמרינן דאפילו לכתחלה מכשיר בחרש קשה, לכך מפרש הוא ז״ל הסוגיא דכשאמרו בגמרא לעולם ר״י ואפילו לכתחילה ר״ל דר' יהודה לכתחלה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין אהדדי דבמגילה דהוי פרסומי בעינן טפי שמיעת אזן ור' יהודה דאמר התם יצא הכא מודה דלא יצא וא״כ מתני' דחרש נמי אתיא כר״י ומש״ה אמר מכשיר בקטן דבהחרש מודה דלא יצא וטעמא דפרסומי ניסא כדכתב הרב ב״י. והשתא אתי שפיר נמי דסתמיות דרבי לא קשו אהדדי דבמגילה סתם לן לא יצא משום פרסומי ניסא אבל בשמע דליכא פרסומי סתם לן דיצא ועל זה אמרו בגמרא השתא דאתית להכי כלומר השתא דאשמעת לן פלוגתא דר״מ לא צריך לן לדחוקי ולומר דלית ליה דרביה אלא דרביה אית ליה וברייתא דבן פזי הוא ר״מ וברייתא דברכת המזון הוא ר' יהודה אבל מתני' דחרש אתי ככ״ע מטעמא דפרישית משום פרסומי ניסא ודלא כרש״י ז״ל דקאמר ולפי המסקנא אתי מתני' כר' יהודה וחסורי מחסרא וכו' וכן מה שאמרו בגמ' בפ' היה קורא השתא דאתית להכי וכו' הא ר״מ הא ר״י פירוש בכה״ג הברייתא דתורם ר״מ ודברכת המזון ר' יהודה אבל מתני' אתי ככ״ע ולהכי פסק רבינו ז״ל בחרש דלא יצא דכ״ע מודו אבל בשמע ותורם פסק דיצא משום דליכא טעמא דפרסומי ניסא כדפרישית. וא״ת כשהקשו בגמרא ואמרו ואלא מאי ר' יהודה ואפילו לכתחלה אלא הא דתניא וכו' אמאי לא הקשו ממתני' דא״כ דר' יהודה הוא לכתחלה לא משיירא מתניתין כלל דהל״ל ר״י מכשיר בקטן ובחרש כדאקשינן. וי״ל דהוא הדין דהמקשה הוה מצי לאקשויי אלא רוצה להקשות לו מהברייתא דקאמרה בפירוש דלכתחלה לא וע״כ אתי כר' יהודה דאל״כ אתיא דלא כמאן:

ג׳

וכל הלילה כשר לקריאת הלילה וכו'. כתב ה"ה ז"ל דנלמד זה מדאמר במשנה (כ':) כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. וקשה דשם ס"פ הקורא את המגילה למפרע (כ"א) אמרו זה הכלל לאתויי מאי ואמר דדבר שמצותו ביום אתי לאתויי סידור בזיכים ודבר שמצותו בלילה אתי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אליעזר וא"כ זה הכלל הוא אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו ז"ל בהלכות קרבן פסח פסק כר"א וכן בסידור בזיכין פסק בהל' תמידין דלא כר' יוסי וא"כ איך נלמוד מכלל זה. ועוד קשה דאמאי אמר בגמ' דדבר שמצותו בלילה וכו' אתי לאתויי דלא כר"א דזה הכלל אינו משום דהלכתא כר"א דסתם מתני' אתי כוותיה והוי דוחק דקשיא סתמא אסתמא נימא דאתי לאתויי מקרא מגילה בלילה דכשר כל הלילה כדכתב רבינו ז"ל. וי"ל לקושיא האחת ואע"ג דכלל זה אינו מ"מ מתני' כללא כייל בכל הדברים ואע"ג דבההיא דאכילת פסחים פליג ר"א מ"מ היכא דלא אשכחינן פלוגתא ודאי דאמרינן דהדרינן לכללין דמתני' והיכא דאתכחיש כללין אתכחיש והיכא דלא אתכחיש לא אתכחיש. ולשניה יש לומר דגמרא לא שני הכי משום דלא אשכחן במשנה דקאמרה דחייב אדם לשנות את המגילה בלילה אלא ריב"ל אמרה ואם כן טפי מסתבר לאוקמי כללא לאתויי דבר המפורש במשנה יותר מדבר שאינו מפורש במשנה:

ו׳

בני הכפרים וכו'. נראה שרבינו מפרש ביום הכניסה שקורין הכפרים הוא בכפר שלהם דשם מתכנסים בבתי כנסיות ואינן מתקבצים אלא בשני ובחמישי בבתי כנסיות שלהם וכן כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דיבמות (דף י"ד) בשם הרב רבי חיים ותירץ קושיא חזקה שיש שם בגמרא וכן מורה לשון רבינו ז"ל שכתב שאינן מתקבצים בבתי כנסיות וכו' משמע דהוא בבתי כנסיות שלהם וכן מורה הלשון שכתב לקמן כפר שמקדימין וקורין וכן בזמן שאין נכנסין בו ואם הוא מפרש שבאים לעיר לקרות לא היל"ל אלא בזמן שאין נכנסין לעיר מאי בו אלא הכונה היא שבו בכפר עצמו היו מתכנסין בבית הכנסת ולהכי אמר דאם אין נכנסים בכפר בשני ובחמישי להתאסף שם אין קורין אותה אלא בי"ד:

ז׳

כיצד חל י"ד להיות באחד בשבת וכו' וכל אלו שמקדימין וכו'. כתב ה"ה שלא בזמנה קודם לכן מחמת איזו סיבה שיהיה וכו' כלומר לא תימא יום הכניסה דכפרים כדפרישית דא"כ קשה דבזמן רב אסי ורב כבר נתבטל יום הכניסה וכדהקשו עליו אלא אימא מחמת איזו סיבה אחרת כמו מפרש בים ויוצא בשיירא וכדכתב הר"ן ז"ל. ובהשגות א"א וכו'. כוונת ההשגה במ"ש ומאי דכתב הרב ז"ל ודחה להא דרב אסי (דף ה') לאו מילתא היא לפי הנראה דהכונה להקשות עליו מה שהקשה על הרי"ף ז"ל הר"ז הלוי ז"ל דהוא דחה להא דרב אסי משום דאמר ר' יוחנן לקמן דבין הכתובים לא יצא ה"מ בציבור (אבל ביחיד) דמשמע דביחיד יצא ועל זה הקשה דמ"מ נימא דהלכתא כרב אסי דעד כאן לא קאמר רב אסי אלא דמצוה לאהדורי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יצא וא"כ ר"י דאמר לקמן יצא הוא היכא דלא אפשר זו נראה כוונתו ז"ל. ואם כן הבין ה"ה ז"ל בדבריו אלו לכאורה קשה מאי דקאמר וזה דעת רב אסי ממש דאדרבא נראה זה כסיוע לדברי הראב"ד ז"ל אא"כ נאמר דמתחלה רצה להודות לו ואמר כלומר ודאי דהדין עמו דדעת רב אסי כך הוא אבל מ"מ הרשב"א ז"ל הכריח כדברי ההלכות ז"ל מכח ההיא דירושלמי. ואפשר לומר דהוא הבין בדברי הראב"ד ז"ל שהקשה להרי"ף ז"ל דאמאי דחה לדרב אסי לגמרי נהי דלית הלכתא כוותיה מכח ההיא דר' יוחנן ועוד דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכדכתבו התוספות מ"מ מיחש מיהו חיישינן כי היכי דחייש רב גופיה והיכא דאפשר למיהדר בתר עשרה מצוה למיהדר ולכך השיג עליו ה"ה ז"ל דהיכי קאמר הכי דאם כן פירש היינו דעת רב אסי ממש וכיון דהוא מודה דלית הלכתא כרב אסי משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב א"כ ודאי דלא חיישינן לדרב אסי כלל. וכתב עוד ומ"מ וכו', הרגיש לפי פירושו שפירשו דפלוגתא דרב ורב אסי הוא אי מצוה למיהדר או לא א"כ רב דס"ל דאינו אפילו מצוה אם כן תקשי ליה מההיא דסמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת שלהם לקרותה וכדהקשה הר"ן ז"ל ותירצו הוא בעצמו דמ"מ אע"פ שאין צריך לחזר אחריהם ברוב עם הדרת מלך. ומ"ש דודאי אפילו רב אסי וכו' משמע דדקדק מלשון רב אסי מדלא קאמר אין קורין אלא בעשרה דהוה משמע עיכובא ומדקאמר קורין אותה בי' משמע דלכתחלה קאמר. ויש לדקדק דהרי אמר קורין שלא בזמנה בעשרה והאי קורין משמע עיכובא וכדמשמע מדברי רבינו ז"ל שכתב וכל אלו שמקדימין וכו' אין קורין אותה בפחות מעשרה דמשמע דהוא עיכובא. ויש לומר דמאי דקאמר קורין הוא משום בזמנה ביחיד והתם לא שייך לומר אין קורין אלא ביחיד אבל רב אסי היל"ל בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה:

ח׳

וכל עיר שאין בה עשרה בטלנין וכו' תקנתו קלקלתו וכו' ואין קורין אלא בי"ד. ר"ל הקלקול שלו הוא מתקן דהקלקול שלו הוא דאין בו עשרה בני אדם דרים שם ומפני כך הוא מתוקן דהוא כעיר גדולה ובגמרא (דף ג':) איכא מימרא דריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף וכו' ולא הזכירה כאן רבינו ז"ל ונראה שהוא סבור כפירוש רש"י ז"ל דלא נאמרה לענין מקרא מגילה אלא לענין בתי ערי חומה. עוד שם כרך שחרב ולבסוף ישב ואוקמוה בגמרא כרך שחרב מעשרה בטלנין והיינו ודאי שלא הוקף מימות יהושע שאם הוקף מימות יהושע אפילו אין בו י' בטלנים נדון ככרך, ולא הזכיר רבינו ז"ל מכל דבר זה כלל:

ט׳

בד"א שמקדימין וכו'. שם (דף ב':) אמר ר' יהודה וכו' והוא כדברי חכמים. ובגמרא הקשו מינה לההיא דאימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי וכו' ואוקימו חד כר' יהודה וחד כר' יוסי ב"ר יהודה ורבינו ז"ל פסקה לתרתי משום דבגמ' לא הקשו אלא דמשמע להו כר"י שאמר אימתי וכו' בזמן שאין מלכות קאמרה דהוא בזמנו אבל רבינו ז"ל ביאר הדבר כבר שלא דבר אלא בזמן שנוהג הכניסה:

י׳

בן עיר שהלך לכרך וכו'. עיין בהרב"י ז"ל כי הוא האריך לבאר זה יפה. ומה שאמר רבינו ז"ל ונתעכב וכו' הוא משום דסובר דהכל תלוי במחשבה ואין תלוי הדבר במעשה אבל מלשון ה"ה ז"ל נראה שהדבר תלוי במעשה שכתב אלא כשעתיד לחזור וכו' ואין מתעכב שם ביום י"ד וכו' משמע דהדבר תלוי במעשה, ואע"פ שנראה שבא לפרש דברי רבינו ז"ל לא בא לפרש אלא ענין זמן הקריאה דקאמר רבינו ז"ל דאיירי בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל בהא לא קא מיירי דודאי פליג רבינו ז"ל עליה. ומ"ש אלא כשעתיד לחזור ואינו מתעכב דמשמע דתרתי בעינן מחשבה ומעשה אבל בחד מנייהו קורא כאנשי המקום ולבסוף נראה דכתב איפכא דקאמר אין דעתו לחזור אלא שנתעכב וכו' דמשמע דתרתי בעינן לקרות כאנשי המקום אשר שם מחשבה ומעשה וא"כ נראה דקשיא דיוקא אדיוקא. הא לאו מילתא היא דודאי הכל תלוי במעשה ופי' דעתו ואין דעתו ר"ל המעשה אבל אינה תלויה במחשבה כלל. עוד איכא (בגמרא דף י"ט) אמר רבא בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן ולא הביאה רבינו ז"ל משום דלדידן הכפרים והעיירות שוים דליכא יום הכניסה וכמ"ש ה"ה ז"ל לקמן גבי חל יום חמשה עשר וכו' שאמר ודברי רבינו ז"ל הם בזמן הזה שאין לנו יום הכניסה אע"ג דזה ודאי דוחק דכיון דהזכיר הדינים שהוא בזמן הכניסה היה לו להזכיר הכל ולא להזכיר מקצת ולהניח מקצת:

י״ב

קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין וכו'. הוא הדין למתנות לאביונים שאם נתנו בראשון צריך לתת בשני דכן אמרו שם במשנה (דף ו':) אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ורבינו ז"ל כיון דכתב דלא יצא מידי מקרא מגילה הוא הדין ממתנות דכולה חדא מילתא היא:

י״ג

ושואלין ודורשין בהלכות פורים וכו'. מלשון רבינו ז"ל משמע דמשום דהוא נדחה וקראו המגילה אתמול וישכחו שהיום הוא פורים לכך הצריכו לדרוש בעניינו של יום אבל אם לא היה נדחה שקראו המגילה היום לא היה צריך ובגמרא לא מוכח הכי דאמרו שם בפירקא קמא (דף ד') על מימרא דרבי יהושע בן לוי פורים שחל וכו' והקשו שם מאי איריא פורים אפילו יום טוב נמי דתניא משה תקן להם לישראל וכו' מהו דתימא נגזור משום דרבה קמ"ל משמע דרבותא הוא לאשמועינן דמזכירין כאן וכל שכן כשלא היה נדחה וא"כ למה כתב רבינו ז"ל טעם זה שיוכל האדם לטעות. ונראה לומר דרבינו ז"ל רצה לומר דאף על גב דאיכא למגזר משום דרבה וא"כ לא היה ראוי לקרות בשבת זו כדאמרו בגמ' אע"ג דבשאר פורים קורין מ"מ קורין בשבת זו כדי להזכיר שהוא פורים והשתא ודאי פשיטא דקורין בשאר פורים מכ"ש ולא צריכנא להאי טעמא הכא אלא משום דאיכא למגזר משום הכי:

נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

קריאת המגילה בזמנה מ"ע מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים. כתב רבינו שהיא תקנת הנביאים ולא תקנת אנשי כנה"ג כמ"ש בברכות והבדלות וטבילת עזרא וכיו"ב אע"פ שהיו מכללם נביאים חגי זכריה ומלאכי כנודע ולמה במגילה כתב כן. וראיתי בס' ידי אליהו שכתב ע"ז שלא היו אותם התקנות כמו תקנה זאת להוסיף יו"ט על מועדי ה' ואלמלא היו בכללם נביאים לא היו אנשי כנה"ג יכולין לתקן תקנה זאת וכמו דאיתא בברייתא במס' מגילה דף י"ד ע"א מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה וכו' הרי יחסו התקנה לנביאים וגילו לנו דהוי כמו הוספה נפלאה על דברי תורה וזה דמפשט המקרא נראה שמרדכי ואסתר תיקנו תקנה זאת ככתוב ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וכו' וכן ותכתוב אסתר וכו' העיקר התקנה היה מהנביאים וכנה"ג ומרדכי עמהן שאין כח ביד יחיד לתקן תקנה זאת וזה שאמרו רז"ל במס' מגילה דף ז' ע"א שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות וברש"י ליו"ט ולקריאה ונסתפקו בדבר משום קרא דהלא כתבתי לך שלישים עד שמצאו מקרא מן התורה כתוב זאת זכרון וכו' הרי שתקנה היה מאנשי כנה"ג ואחרי שהסכימו כתבו אסתר ומרדכי עיי"ש. הנה מ"ש דהוי תקנה נפלאה משום הוספה על מועדי ה' שביד הנביאים בלבד לתקן כן הן רבינו מדבר כאן מקריאת המגילה. גם מ"ש דיפה כח הנביאים מה שאין ביד כנה"ג. והרי לדין והלכה חכם עדיף מנביא ובמס' מגילה ב' ע"ב מנצפ"ך צופים אמרום והכתיב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר וכמ"ש בזה רבינו בהל' יסודי התורה בפ"ט והנה בסמ"ג עשה דרבנן ל' כתב שהדלקת נר בשבת חובה ועיקר ציוויה מפי הנביאים שצוו לכבד את השבת והדלקת נר נאה הוא עיקר הכבוד ומברכין עליו אשר קדשנו וציונו וכו' דגבי נביא כתיב אליו תשמעון וגם בכלל דלא תסור הוא עיי"ש. דבריו מובנים ונתפרשים במ"ש בהל' עירובין א' דירמיה הזהיר על עירובי חצירות דרבנן מפי ה' עיי"ש. וא"כ כונתו דכבוד שבת מפי ה' אשר הזהיר ע"י הנביא לשמוע דברי החכמים ולא כי הם חידשו מפי ה'. וזה לא שייך בחנוכה שלא היו נביאים ושם הברכה וציונו משום לא תסור כדאיתא במס' שבת בפ"ב ובמגילה לא מצינו מוזהר בפי נביא מפי ה'. ונהפך מצינו (אף אמרה) [אי אמר] לי יהושע בן נון וכו' ועי' במס' תמורה ט"ז ע"א שלש אלפים הלכות נשתכחו וכו' לא בשמים היא וכו' אלה המצות וכו' והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וכו' עיי"ש וגם כדאיתא שם שדרשו וכו' כששלחו לחכמים וא"כ מה"ט היה ביד החכמים כמו בכל דברי תורה וא"צ חיזוק מנביאים ממה שנדרש ממדות שהתורה נדרשת בהם ועי' בטורי אבן מגילה י"ט ע"ב בד"ה ר"י שכתב דמגילה דנאמרה לקרות ברוה"ק הוי כמו של תורה וצ"ע ועי' מ"ש בשם הסמ"ג דלא שייך בזה ואם כונתו דחמיר צ"ע דלא מצינו בספיקו להחמיר. והנראה לומר דהנה מ"ש בידי אליהו דבמגילה נראה דמרדכי ואסתר כתבו ועי' מ"ש לקמן בהל' י"א במס' ב"ב דף ה' דאנשי כנה"ג כתבו מגלת אסתר ומלשון ויכתוב מרדכי ותכתב אסתר בלתי מכריע ע"ז ולשון המגילה מורה שנכתבה לא ממרדכי ואסתר בעצמם וכמ"ש רז"ל לא פחתו וכו' שהנביאים כתבו ומה שפרטו הנביאים מתוך הכנה"ג ולא עשו כן בעלמא בשאר תקנות נראה ונסמך ממה שאמרו רז"ל במס' מגילה דף ז' ע"א אסתר ברוה"ק נאמרה עיי"ש וזה מפי הנביאים שהיה שם בתוך אנשי כנה"ג. ורבינו כלשון הגמ' יחס ג"כ תקנה זאת להנביאים ונוכל לפרש מ"ש והדברים ידועים שהיא מתקנת הנביאים על המגילה שנכתבה מהם אחרי שקדם דמצות עשה מדברי סופרים או כמו דאיתא שם נאמרה לקרות ולא נאמר לכתוב ועי' בתוס' שם בד"ה נאמרה אם מכתב מדרבנן עיי"ש. ולרבינו מרוה"ק הקריאה עכ"פ כדמוכח בגמ' ומפי הנביאים ורבינו יסד דברים על הגמ' הנ"ל: והכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים ומחנכין את הקטנים לקרותה. והנה אם נשים מוציאין אנשים ברש"י במס' ערכין דף ג' ע"א בד"ה לאתוי נשים שחייבות במקרא מגילה וכשירות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם עכ"ל ועי' בתוס' שם בד"ה לאתוי דדעת הבה"ג אינו כן והביא תוספתא דפטורין ומחלק בין לשמיעה דלשמוע מחויבים משום שגם הם היו באותו הנס וכיו"ב בתוס' במס' מגילה דף ע"א בד"ה נשים. ובהגהות מיימוני כאן וכתב דמה"ט לא שייך אתי דרבנן ומפיק דרבנן הואיל ואין חייבין בקריאה אלא בשמיעה וסיים דמס' ערכין משמע דחייבין בקריאה וכתב דדעת רבינו כרש"י שלא הוציא אלא חש"ו עיי"ש וכיו"ב במ"מ בה"ב: ועיי' בטורי אבן במס' מגילה דף ד' ע"א שכתב דלא נתברר החילוק בין חיוב שמיעה לחיוב קריאה עיי"ש ועי' בשו"ע בסי' תרפ"ט סעיף ב' בהג"ה די"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה שאינה חייבת בקריאה בשם המרדכי שם: והנה בחיוב השמיעה וחיוב קריאה מצינו כעין זה בתקיעות שופר עי' מ"ש לעיל בפ"א ה"א מהל' שופר ומה שמצינו בר"ה לשמוע קול שופר וביובל לתקוע וכתבתי שם דיש לחלק בין ר"ה דעיקר מצות שופר בר"ה לזכרון לנו בפ"ע וזה בשמיעה בלבד והשומע יוצא בזכרון בזה משא"כ ביובל התקיעה החירות ולפרסמו ע"י התקיעה והמצוה לא לשמוע אלא להשמיע וא"כ המצוה לתקוע. וכיו"ב נאמר במגילה דמצוה לפרסם הנס ומצותו ברבים וא"כ הפרסום ע"י הקריאה והברכה על מקרא המגילה שממצותה לקראותה. וכמ"ש בתוס' שם דמשום שהם היו באותו הנס אף במצוה דאורייתא אין מחויבים אלא מדרבנן. וכיון דבמצות מגילה השמיעה והקריאה. והקריאה משום מצוה לפרסומא ניסא דעת בה"ג לפרש התוספתא לחלק דבשמיעה מחויבים הנשים שאף הן היו באותו הנס משא"כ הקריאה פרסומא ניסא דהוי מצוה בעלמא ג"כ בהלל כמו במגילה כדאי' בפ"ב דמס' ברכות דהוי מצוה בפ"ע דאין נוגע במגילה דוקא בזה נשארו כמו בשאר מצות שהז"ג דפטורות. והנה לפ"ז י"ל כמ"ש לעיל בפ"א מהל' שופר למ"ש ברא"ש דמוציאין משום ערבות בשם הפרי מגדים דלאו משום שליחות וכמ"ש שם ובמ"א בזה. וי"ל באנשים חיוב הקריאה וא"כ בשמיעה צריך להוציאו ידי קריאה אם משליחות או מערבות ובלתי די לומר שומע כעונה משא"כ אשה כמ"ש ברא"ש דלא שייך ערבות ודי לה בשמיעה ואינה מוציאה אנשים כיון דלאנשים קריאה ולהוציאה בזה שאין האשה בכלל ערבות ודוקא היכא דשייך שומע כעונה י"ל דמוציאה ומובן מ"ש בהגהות מיימוני ג"כ עמ"ש וצ"ע ועי' מ"ש לעיל בהל' שופר ועי' בטורי אבן שם מ"ש בדברי התוס' שכתבו משום באותו הנס מדרבנן ונפק"מ בזה עיי"ש. ועי' בפר"ח בלקוטים בסי' תרפ"ח עיי"ש ובשו"ת תרומת הדשן בסי' רס"ו ובפר"ח בסי' תרפ"ז עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בהל' ב' עיי"ש: ואפי'כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. וכן מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה ק"ו לשאר מצות של תורה שכולן נדחין מפני מקרא מגילה ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין שהפוגע בו קוברו תחילה ואח"כ קורא. והנה בר"ן שם ישראל במעמדן וכו' מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה אע"פ שיש שהות ביום לעבוד עבודה ואח"כ לקרות אפ"ה מבטלין מעבודתן כדי לשמוע מגילה בציבור ומיהו דוקא בשיכולים אח"כ להשלים העבודה הא לאו הכי ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן וכו' עכ"ל. ובב"י בסי' תרפ"ז בשם הרא"ם שכתב על דברי הר"ן וכן נראה גם מדברי הרמב"ם שכתב חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין שהפוגע בו קוברו בתחילה ואח"כ קורא דמשמע אי איכא שהות אין ואי לא לא דאל"כ ואח"כ קורא למה לי עכ"ל ובב"י ע"ז וכך פי' דבריו כיון שהרמב"ם כתב שמה שאמרו דמת מצוה ומקרא מגילה מת מצוה עדיף הוא לענין קדימה אבל לא שתתבטל מקרא מגילה מפני מת מצוה א"כ ה"ה דכשאמרו מבטלין מעבודתן בשביל מקרא מגילה לא ביטול ממש קאמר אלא קדימה וכו' עכ"ל. ועי' בטו"ז ובמג"א שם שהשיבו ע"ז דמצינו דכבוד הבריות דוחה לגמרי עיי"ש: ונראה לענ"ד לדעת הר"ן ורא"ש דהבעיא בגמ' מת מצוה ומקרא מגילה הי מנייהו עדיף לאו במוטל בבזיון דהוי איסורא דאורייתא ודוחה פסח וכיו"ב פשיטא דאין מקרא מגילה דוחה למת מצוה אלא במונח בעיר וכיו"ב והבעיא לענין קדימה וכן בעבודה ושאר מצות דאורייתא רק לענין קדימה. והאי דלענין לדחות לגמרי ע"י הקדימה דמת מצוה למקרא מגילה מסתבר לומר כמ"ש בהאי דמשום כבודו מותר להלינו דלא שייך דמשום כבודו יהיה מותר לבזותו דאיסור הלנה משום בזיון המת. אלא כיון שהלינה לכבודו לא הוי השיהה בזיון דאין השיהה עבור עצלות ונהפוך לכבודו. כמו כן אם השיהה משום הדין המעכב הקבורה מיד לא מקרי השהיה בזיון דוקא שיהוי בעצלות מקרי בזיון וקלות ראש נגד המת ולא אם העיכוב עבור איסור ומצוה שלא יתבטלו וכל זה שלא יתבטלו המצוה או יהיה איסורא ע"י שיהיה מיד. אמנם היכא שלא יתבטל המצוה לא שייך לומר שיקדימו המצוה ולא הוי בזיון להמת כיון דהשיהוי בשביל להקדים המצוה זה לא ניתן לומר משום דע"ז לנו למודא מהתורה להחשיב כבוד המת שלא להקדים מצוה אחרת והקדימה מכבוד המת עצמו וא"כ בהקדים מצוה אחרת פוגע בכבוד המת לפי דעת התורה ובזה יש להבין דברי הרא"ש ורמ"א ומ"ש שדעת רבינו כן: ועוד בר"ן שם שכתב דלאו דוקא מת מצוה דמסתמא קתני בברייתא דמבטלין ת"ת להוצאת המת וסתמא משמע אכולה מתים אלא משום דאיירי בעבודה במת מצוה נקיט בהא ג"כ מת מצוה ואח"ז כתב אי נמי י"ל דברייתא רשות קתני דאי בעי מבטל וכיון דלשאר מתים רשות לגבי מצוה חובה עכ"ל. הנה הרשות וחובה בלתי מובן דמלאחותו נפקא לן דמת מצוה חובה ומזה לשאר מצות וכיו"ב ורשות מנ"ל. וי"ל דלמ"ש במת מצוה אם במונח בבזיון דוחה לגמרי המצוה ואם לאו הקדימה במת מצוה. והנה שאינו מת מצוה היכא דיש קוברין אחרים שאין מבטלין מצוה מ"מ זה העוסק במצוה שאפשר לקיים אח"ז עכ"פ אינו מקיים המצוה דכבוד המת והברירה בידו לקיים ב' מצות זה אח"ז וצ"ע בעוסק במצוה בעלמא. ובת"ת דהוי בכל פעם ביטול מצוה לגמרי לפי שעה וצ"ע:

ב׳

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע מפי שהוא חייב בקריאתה לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא. בטורי אבן במס' מגילה י"ט ע"ב בד"ה חוץ מחש"ו הקשה למאן דס"ל במס' ברכות דף כ' דהרהור כדיבור דמי אמאי חש"ו אין מוציאין את אחרים משום שאין מחויבין בדבר הרי אפי' בשומע ממי שמחויב אינו יוצא אלא בשומע מה שמוציא מפיו דאל"כ לאו כלום הוא וכששומע ממי שאינו מחויב דל קריאה אפ"ה יהיה יוצא ע"י הרהור דנפשיה ותירץ משום דבעינן שיקרא מתוך המגילה וגם מדילפינן במגילה י"ח אתיא זכירה זכירה. וזכירה בפה עיי"ש ולמ"ש לעיל בהל' קודמת דבאנשים צריך קריאה וא"כ בשומע אינו יוצא משום ששומע בלבד אלא דהוי שלוחו או מטעם ערבות להוציאו מקריאה דלא שייך במי שאינו מחויב דלא שייך ערבות וכיו"ב. אלא למ"ש בטורי אבן שם בד"ה ר"י וכו' דחוץ מחש"ו קאי ג"כ על נשים עיי"ש ולמ"ש לעיל לדעת הבה"ג בנשים די בשמיעה וא"צ בקריאה וא"כ בנשים יהיה שייך קושית הטורי אבן וי"ל כמ"ש שם וביותר מ"ש בחש"ו שאינו בכונה ולא בערבות עיי"ש:

ג׳

מצוה לקרות את כולה ומצוה לקרות בלילה וביום וכל הלילה כשר לקריאת הלילה וכל היום כשר לקריאת היום וכו'. במס' מגילה י"ט ע"א במשנה ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא יד"ח ר"מ אומר כולה. ר' יהודה אומר מאיש יהודי ור' יוסי אומר מאחר הדברים האלה. ובגמ' תניא רשב"י אומר מבלילה ההוא אמר ר' יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ותכתוב אסתר וכו' את כל תוקף מ"ד כולה תוקפו של אחשורש מ"ד מאיש יהודי תוקפו של מרדכי ומ"ד מאחר הדברים האלה תוקפו של המן. ומ"ד מבלילה ההוא תוקפו של נס: הנה במגילה נאמר "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת שנית" נאמר את כל תוקף ובלתי מפורש מאיזה תוקף ומצאו רז"ל לאמר מ"ד כולה תוקפו של אחשורש וכמ"ש ברש"י ומתחילתה היא מדברת עד סופה והן בסיום המגילה "וכל מעשה תוקפו וגבורתו וכו'" נאמר למען נדע מזה גדולות מרדכי כנאמר אח"ז "ופרשת גדולת מרדכי אשר גידלו המלך וכו'" גם מגודל הנעשה בזמן ההוא לידע גודל ותוקף המלך אשר שפך חמתו עלינו ושב מחרון אפו והשיבו אל אויבינו. ומעשה אבות סימן לבנים שאמרו רז"ל נתקיים בהנעשה אז לאבותינו גם לבניהם אחריהם עד כהיום הזה: הן להיות עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב עם בתוך עם זה הדבר הקשה אשר הכביד את עול גלותינו ואויבינו ימצאו להלשין עלינו בכל עת כהמן אשר אמר ודתיהם שונות מכל עם וכמ"ש בס' יוסף אומץ כי מדתינו להיות משונה מהעמים ולא להדמות להם. וביותר כן במלכי קדם שהיו מושלים בממשלה בלתי מוגבלת כרצונם ואות נפש כאשר אמר מלך עריץ אחד "העם אני" וברוחם החיים והמות ומי יאמר להם מה תעשה ומה גם אשר הוסיף אהוב המלך ויעצו החביב לאמר "ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם" בתוך עם אשר מצאו עון עלינו על פירוד דרכינו מדרכיהם ובמלך קשה ועז שומע ומאמין לכל דבר ודברים כאלה היוצאים מאיש היושב בראשונה במלכות וכבר חרה אף המלך ונגזר עלינו כלה ונחרצה אשר זה כי חיינו ופרינו בארץ תחת מושל כזה בשלום ובהשקט עד כי בא המן עלינו. ועד אז ומרדכי יושב בשער המלך כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל במלך נבוכדנצר הן זה מהשגחת ה' עלינו וביתר שאת ויתר עז להפוך לב המלך עלינו לטובה ולשפוך חמתו על אויבי נפשינו. לכן לידע גודל הנעשה אז לידע תוקפו של המלך הגוזר עלינו ככה מלך אשר אין דבר יוכל לעשות נגד רצונו אין חק אשר יגבול אות נפשו הוא ישמע כי יש עם גרים ותושבים עושים נגד חוקים ורואים בכל אשר יעשו להיות משונה מדרכיו ודרכי עמו זה אשר יגדיל ויפליא הנעשה אז לאבותינו זה דעת האומר כולה תוקפו של אחשורוש: ומ"ד תוקפו של מרדכי: גם מרחמי ה' עלינו תמיד כי בכל עת ועת עמד לנו גואלים אנשי השם אשר מצאו חן בעיני מלכים עריצים והמה עמדו לנו בעת צרותינו הליצו טוב בעדינו. ואין דור מעת כי גלינו מארצינו כי לא היו איזה יחידי סגולה קרובים וגדולים ומהם באו לתוקף ועוז כמרדכי היהודי וכנאמר ופרשת גדולת מרדכי וכו': תוקפו של המן: כמ"ש למעלה זה אשר עמד נגדינו היה הראש ומשנה להמלך העז הזה לכן סיפור תוקפו של אויב הרשע מגדיל ומפליא טובת ה' עלינו אז: תוקפו של נס: כמ"ש בס' יוסף אומץ בטעם מצות הקריאה בפורים ולא כן בחנוכה כי בחנוכה הנס גילה לכל כי הנעשה היה נס נגלה. אבל בפורים מבלי כי נקרא כל הסיבות ומסובבים הנאמרים מבלילה ההוא וכו' לא יפליא בעינינו כ"כ כי מלך כזה ישנה דעתו עבור אהבת אשה טובת שכל. רק אחרי כי נראה בהקריאה במגלת ספר מעשה ושתי ובגתן ותרש ומרדכי השומע ומציל המלך ממות. ובלילה נדדה שנת המלך וכו' מזה נדע תוקף הנס לכן מבלילה ההוא חובת הקריאה למ"ד הנ"ל להראות גודל הנס ולהלכה לקרות כולה להיות גלוי לכל כל התוקף הנאמרים: ומצוה לקרות בלילה וביום וכל הלילה כשר לקריאת הלילה וכל היום וכו'. עיי' במג"א בסי' תרפ"ז ס"ק א' שכתב אע"ג דק"ש עד חצות במגילה דעיקר מצותו ביום לא גזרו עיי"ש. וזה אינו עולה לדעת רבינו שכתב להלן שאינו מברך שהחיינו ביום נגד דעת התוס' שכתב דמברך שהחיינו גם ביום משום דעיקר המצוה ביום. והנה י"ל דגם לרבינו עיקר מצותו ביום ואפ"ה ס"ל דברכה בלילה מתחילת החיוב פוטר של יום. גם י"ל לדעתו כמ"ש במג"א שם בשם הרא"ם בפי' לסמ"ג דאיידי דחביבא ליה לא אתי למפשע ולא גזרו. והנה יש לעיין בה"ט דבלא קרא עד לאחר חצות הרי נראה שאין חביב עליו כ"כ שעבר על זריזין מקדימין. וצ"ל כשעבר באונס ובאונס גם בק"ש קורא ויותר נראה דגם במגילה כן כמו בק"ש אלא שא"צ לפרשו מאחר שכתב כבר שכהנים מעבודתם וכו' וכמ"ש לעיל דקודמין לכל המצות מזה להקדימו לכתחילה. אלא בעבר ולא קרא במזיד עד חצות תליא בדעת הסוברים שאין קורא כלל בק"ש עי' ברבינו יונה ריש מס' ברכות ובשאגת אריה סי' ב': ומברך קודם וכו' וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו וכו'. ועי' בהמ"מ ובהגהות מיימוני מהסוברים דעיקר חיוב הקריאה ביום ומשו"ה מברכין שהחיינו גם ביום וכ"כ בתוס' דף ד' ע"א בד"ה חייב דעיקר פרסומי ניסא ביום עיי"ש: והנה כנראה מסוגיא דמס' מגילה י"ט ע"א נראה דעיקר המצוה ביום שם בבן כרך שהלך לעיר דאמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אבל אין עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהן וכו' דפרוז בן יומא נקרא פרוז וכו' וברש"י בליל י"ד קודם עמוד השחר עיי"ש הרי בהולך בתחילת היום מקרי כבר פרוז בן יומא דמקצת היום ככולו וכיון שכבר בא לחיוב דיומא ולמה לא בלילה דהוי ממקצת היום דהרי לא כתיב יום בזה ונאמר ג"כ מקצת היום ככולו כשהיה בלילה שם דמיתור דקרא ילפינן דפרוז בן יומא הוי פרוז ומ"ש תחילת היום מתחילת הלילה ועל כרחך דביום הוי עיקר החיוב ומצוה בפ"ע כמ"ש בתוס' ולדעת רבינו צ"ל לפ"ז אף דביום מעיקר המצוה אפ"ה יוצא בברכת שהחיינו בלילה משום דעם כל זה הוי מצוה אחת אף שאין דומה ממש למצות סוכה שכתב בהמ"מ. ועי' בטו"ז בסי' תרפ"ח ס"ק ו' עיי"ש. ומובן מגילה ז' ע"ב ר"א תנא ארבעים זמנין דסעודת פורים בלילה לא יצא משום דנפק"מ ג"כ לענין שהחיינו ביום דעיקר פורים ביומא הוי:

ח׳

בשני ובחמישי וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו וכו'. ועי' בראב"ד ועי' במרכבת המשנה דבירושלמי פ"א ה"ד מפורש כלשון רבינו עיי"ש שהתפלא ע"ז. והנה בהמ"מ ציין הירושלמי וכתב בירושלמי הוא זה לפי' גירסת רבינו עיי"ש נראה דתליא בגירסא:

י׳

בן עיר שהלך לכרך או בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן הקריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם וכו'. בטורי אבן במס' מגילה דף ב' באבני שוהם שם הקשה לפי מה שהקשו בתוס' במס' יבמות י"ד ע"א בד"ה כי דבמגילה דבעיר אחת היה לבני [העיר] בי"ד ולבני הכפרים היו מקדימים לימי הכניסה דשייך לא תתגודדו בעיר אחת ותירצו ע"ז דבני הכפרים היה קורין בעירם והביאו ראיה מירושלמי וא"כ הוי כשתי עיירות דלא שייך לא תתגודדו. ועי' ברא"ש שם והקשה מסוגיא דמגילה י"ט דבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור למקומו קורא כבמקומו ואם לאו וכו' והרי שייך לא תתגודדו: ונראה לענ"ד דהנה נראה דלא שייך לא תתגודדו ברובא דאמרינן אחר הרבים להטות אלא כה"ג דב"ש וב"ה דב"ש מחדדי טפי רוב חכמה וב"ה רוב מנין וכמחצה על מחצה דמי ועל כרחך לא דמשום לא תתגודדו אלא שהמקילין יחמירו ולא שהמחמירין יקילו ויעשו לפי דעתם איסור חמור מהלאו דלא תתגודדו כמו שם בצרת ערוה וכ"ז היכא דשייך להחמיר אבל בכה"ג דבן כרך בעיר דאיזה שיעשה כאחרים עשה שלא כשורה ויבטל המצוה כשלא עשהו בזמן הנקבע. אלא דיקשה היכא תיקנו מתחילה בכה"ג דשייך לא תתגדדו וע"ז תירצו בתוס' דתחילת התקנה היה זה במקומו וזה במקומו וא"כ כיון שמתחילה תיקנו כהלכה עכשיו שבן כרך בא לעיר לא שייך לומר שיבטל המצוה כתיקונה משום לא תתגודדו דלא נאמר רק להחמיר ולא לבטל המצוה ונראה דהאי דמחלקינן בין עיר אחת לב' עיירות דדווקא בעיר אחת שייך להחמיר ולא בב' עיירות דכי מסוף עולם עד סופו ידע כל עיר שלא יעשו בעיר בעולם בדרך אחר ועל כרחך לא נאמר לא תתגודדו על דרך זה וממילא תיקנו שפיר במגילה בשתי מקומות שונות אמנם י"ל דוקא כה"ג דערוה דחמיר מלא תתגודדו שייך לומר כמ"ש דלא שייך לא תתגודדו אלא להחמיר והיכא דלא שייך כן לא שייך לא תתגודדו. אבל מגילה דרבנן וביותר קביעת הזמן מוטב לעבור ע"ז מלעבור על לא תתגודדו דמדאורייתא. אלא דיש לעיין בזה אם במצוה מדרבנן דמדאורייתא הוי רשות שייך לא תתגודדו מדאורייתא וי"ל רק מדרבנן וא"כ שייך במגילה ג"כ לומר כמ"ש גם אם נאמר דהוי מדאורייתא בדרבנן ג"כ מכל מקום י"ל כה"ג דאי אפשר לעשות כאחרים אם לא שיבטל המצוה כתיקונה לא שייך לא תתגודדו כלל שאין מתכוין לעשות אגודות רק כשאפשר שיעשה כאחרים שייך כן וצ"ע ועי' במג"א בסי' תצ"ג ס"ק ו':

י״א

עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה וכו' קוראין בשני הימים וכו' ומברכין על קריאתה בי"ד בלבד הואיל והיא זמן קריאתה לרוב העולם. ועי' במל"מ מ"ש בשם הר"ן בזה עיי"ש. ובס' טורי אבן במס' מגילה דף ה' ע"ב בד"ה חזקיה האריך לומר דמגלת אסתר דברוה"ק נאמרה כדברי קבלה דספיקו לחומרא עיי"ש וצ"ע וגם במ"ש ז"ל לחלק בין דברי קבלה גלוי מלתא על הדאורייתא או כמו דאי' בכמה דוכתי גמירי וכו' ואסמכוהו וכו' לדברי ותקנת הנביאים בלבד. ועי' מ"ש לעיל בהל' א': ועי' עוד במ"ש בהג"ה מל"מ בענין שלא להחמיץ המצוה עי' עוד בזה במג"א בסי' כ"ה ס"ק ב' ובמג"א בסי' תכ"ו ס"ק י"ג ובשו"ת ב"ח סי' פ' בזה עי' שם וע"ע בשו"ת שבות יעקב בח"א סי' ל"ז ובח"ב בסי' ל' ועי' בענין שנוי הזמנים שעמד עליהם הר"ן ורמב"ן בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רצ"ז מה שכתב בזה עיי"ש ליישב קושית הר"ן על הרמב"ן וכתב כי להרוג וכו' הי' ג"כ על אשר שבו לא"י מבבל והיו יושבים במוקפי חומה ומשום כבודה דארץ ישראל תלוהו במוקף מיהושע בן נון אף דמוקפין בא"י היו מעטים הרבה נגד המוקפים מימי אחשורוש בחו"ל בזה חשו לכבוד הארץ עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים כו'. והנה נ"מ לענין ספק דלחומרא ואף דהא טומאת משקין חגי הנביא גזר עליה כמבואר בפסחים ד' ט"ז ומ"מ ספק להקל זה רק גדר גזירה ולא גדר תקנה ועיין במכות ד' כ"ג ע"ב והסכימו ב"ד של מעלה עמהם ולזה מהני דהוה דברי קבלה ועיין תענית ד' ט"ז ע"א ברש"י ועיין ברכות ד' נ"ז ע"ב גבי כתובים ובירושלמי שם פ"ט ה"ח דהנה עיין במגילה ד' ז' ע"א בהך מחלוקת דמטמא את הידים ושם ד' י"ד ע"א דיליף שם מק"ו ושם ד' ט"ז ע"ב דאמר שם יאמר בפה מה שכתוב בספר וע"ש ד' ל' ע"א גבי זכירה ושם ד' ב' ע"ב אך באמת כך הנה ג' דברים עשו אז אחד כתיבת המגילה והב' קריאת המגילה והג' עשיית הסעודה והנה הך דדף ז' ע"א שם קאי אכתיבת המגילה שתהא נכתבת בספר כדין כל הכתובים ועיין בירושלמי כאן פ"א דאמר דניתנה להדרש ר"ל מלבד מצות קריאתה שצריך כדין ספר דאל"כ הוה ע"פ כמבואר שם ד' י"ח וד' י"ט ג"כ יש בה מצות כתיבה ולכך ס"ל דמטמא את הידים ומאן דפליג על זה ס"ל דכתיבה צריך רק לצורך קריאה וא"כ ס"ל נמי דלא כהירושלמי דניתנה להדרש, ועיין גיטין ד' נ"ב דגם אפוטרופוס לקטנים צריך לקנות להם מגילה וזה רק לדידן דס"ל דצריך לכותבה ג"כ וזהו הך דדף י"ד ר"ל רק לקריאה ועיין בתוספתא סוף ב"מ ובדברי רבינו בהל' שכנים פ"ו ה"א דכתב שם דגם כתובים צריך לקנות לציבור ובתוספתא ליתא ור"ל דנ"מ לענין מגילה וזה תליא בהך מחלוקת ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"ז דהמגילה נאמרה מסיני ור"ל הכתיבה ולכך מבואר שם דאין עתידה להבטל ועיין שם בפ"ב סה"ג דקבעו לה מסכתא ר"ל שלא יתבטל וכמבואר בירושלמי דסנהדרין פ"ב ה"ה קבעו מסכתא לדורות ר"ל דאז אין ב"ד אחר יכול לבטלה אף גדול מהם וזה דאמר בב"ק דף ס"א דאמרינן משמיה דגמרא ר"ל דשוב אין יכול להתבטל כיון שמסר עצמו על דברי תורה וכמבואר בע"ז ד' ל"ו ע"א גבי י"ח גזירות ע"ש בתוס' ועיין שבועות ד' ל"ט ע"א ומגילה ד' י"ט ע"ב אך עוד נ"מ שנתנה לכתוב בפני עצמה אף שלא לצורך קריאה וא"כ גם בכתיבתה יש שני דברים אחד מה שנכתבת בכלל כל הכתובים וגם בפני עצמה ולכך נקראת מגילה עיין גיטין ד' ס' ועיין חגיגה דף ה' ע"ב גבי מגילת קינות ובירושלמי שבת פ' ט"ז ועיין כאן ד' י"ט גבי הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים. והנה באמת הא מבואר בב"ב ד' ט"ו ע"א דנבואה לא נתנה לכתוב בחו"ל ועיין רש"י חולין ד' קל"ז ע"א גבי דברי קבלה וצ"ל דכתובים שאני ועיין במסכת סופרים מה דמחלק בין נביאים לכתובים דזה קרא ליה דברי קדושה וזה דברי קבלה ע"ש בפ' י"ח ה"ג ועיין בירושלמי כאן פ"ג דלכך אין קורין במגילה בשבת משום דאין קורין בכתובים בשבת מן המנחה ולמעלה ועיין בברכות ד' נ"ז ע"ב דלמשלי קרא ליה כתובים גדולים ולקהלת קרו ליה כתובים קטנים וי"ל דנ"מ להך דכאן לטמא את הידים ועיין בחולין ד' נ"ז ע"ב גבי הך דר"ש בן חלפתא ע"ש בתוס' ועיין ב"ב ד' ט"ו דאנשי חזקיה כתבו וכאן אמר דשלמה כתבו ועיין בגיטין ד' ל"ה דקרא ליה ממשלות וי"ל משום שיש ב' חלקים, אך באמת נ"ל דהא דאמרינן כאן ד' ט"ז ע"ב יאמר בפה לא ר"ל אקריאת המגילה חדא דאז עדיין לא נכתב וגם דלמה לן הך קרא דשם ד' י"ח ע"א גבי קרא ע"פ לא יצא רק דר"ל אקריאת פ' זכור שקורין וכן ר"ל הך דשם ד' ב' ע"ב גבי זכירה מנ"ל וע"ש ד' ל' ע"א. ועיין בהך דברכות ד' י"ד ע"א ע"ש: ועבדים משוחררים כו'. כן מבואר בירושלמי ובתוספתא. משמע אבל אינם משוחררים לא ואף דנשים חייבות, ועיין בחולין ד' קל"א ע"ב דצריך קרא לרבות עבדים לכפרה ועיין סוטה ד' ל"ח ע"א דגבי ברכת כהנים רק עבדים משוחררים ועי' בשבועות ד' ל"ט גבי גרים והיינו משום דכתיב במגילה כל הנלוים עליהם ואף דבהם לא שייך הטעם שהיו באותו הנס וצריכין להודות עיין בשאלתות דרב אחאי. ובזה א"ש מה שהקשה התוס' במגילה דף ד' ובפסחים ד' ק"ח למה לא אמרינן הך טעם גבי מצה ע"ש וי"ל דנ"מ לענין עבדים וכמ"ש רבינו לעיל בהל' חמץ ומצה בפ"ח ועיין ברש"י גיטין ד' כ"ג ע"ב ד"ה בני ברית ועיין בבכורות ד' ל' ע"ב בהך מחלוקת דת"ק ור"י בר"י אם חוץ מדברי סופרים דבר אחד אם מקבלין אותו אם לא ונ"מ לגיורת לגבי מגילה אם נימא דנשים החיוב שבהם לא מן הדין רק משום שהם היו באותו הנס כמ"ש התוס' מגילה ד' ד' וערכין ד' ג' ע"ש ועיין בירושלמי ע"ז פ"א גבי נשי דפלחין אם הם ג"כ בכלל גזירה ועיין מש"כ בכורות דף ל"ה ע"ב גבי אשת כהן:

ג׳

מצוה לקרות את כו'. הנה דין של מגילה נ"ל דיש בה ב' מצות א' הקריאה גופא שזה תיקון והב' משום פרסום הנס וזה מבואר במגילה ד' י"ח ע"א וברכות ד' י"ד ע"א והנה הך מצוה של פרסום הוא ברבים ואם קרא ביחיד אף דיצא ידי מצוה לדידן מ"מ י"ל דלמצות פרסומי ניסא צריך עוד הפעם לקרותה ברבים ודי בזה אף בקטן וזהו מה דאמרינן בירושלמי פ"ב ובתוספתא דמכאן ואילך נהגו לקרותה ברבים אף קטנים ר"ל לפרסום. והנה גבי יום הכניסה הקריאה לא הוה רק משום פרסום ולא משום מצות קריאה כי אז אין שייך מצוה והנה בלילה ליכא פרסום עיין ברכות ד' נ"ד ע"ש ברא"ש והנה לפי"ז בלילה לא הוה מצוה ביום הכניסה רק ביום וגם צריך רק עשרה וכן מבואר להדיא בגמ', וא"כ לפי"ז ביום יש מצוה חדשה והיינו פרסום ולכך ס"ל דצריך לברך שהחיינו דלא כשיטת רבינו אך כל זה קודם שבטלה מג"ת אבל לאחר שבטלה מג"ת עיין ר"ה ד' י"ט רק גבי חנוכה ופורים לא בטלה דהיינו המצוה אבל הפרסום י"ל דבטלה וא"כ שוב א"צ לברך שהחיינו ביום וגם עכשיו לכו"ע ליכא יום הכניסה עיין ד' ב' ע"ב דהוה מחלוקת בזה וכאן בהל' ט', וגם גבי חנוכה ג"כ יש בנרות ב' מצות אחד המצוה והב' משום פרסומי ניסא כמבואר בכמה מקומות ועיין מו"ק ד' י"ב ע"ב גבי מדוכרא דנורא ועכשיו ליכא רק המצוה בלבד, וכן נ"מ גבי מגילה גבי הך דקיי"ל דכותבין אותה בכל לשון וכן בהך דשם ד' י"ח ע"ב גבי השמיט בה הסופר זהו ג"כ רק משום טעם דפרסומי ניסא וכבר הארכתי בזה לעיל ועיין בפסקי תוס' ערכין פ"ב דס"ל כשיטת רבינו דאין מברכין שהחיינו ביום ע"ש: [השמטה במש"כ שם דשלא בזמנו הוא רק בגדר פרסום לכ"ע. ונ"מ ג"כ דנשים אז אינן יכולות לקרוא מגילה דכל היכא דבעי י' לא שייך שם נשים וכמבואר ברכות דף מ"ה ע"ב מאה נשי כו' ובזה א"ש מה שהקשו בתוס' מגילה דף ד' וערכין דף ג' וסוכה דף ל"ח די"ל דשם קאי אשלא בזמנו ואז נשים רק בשמיעה ובזה א"ש שיטת רבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"ד דמותר לעשות חבורה שכולה נשים אפילו בפסח שני אף דפוסק כמ"ד דהוי רשות בפ"ה ה"ח שם ומבואר בפסחים דף צ"א דתליא זב"ז אך באמת זה רק לר' יהודה דס"ל דמן הדין אין שוחטין את הפסח על היחיד רק על חבורה אבל לדידן דרק משום דבעי לאהדורי כו' כמבואר שם דף צ"ה ולא צריך שתהיה חבורה ממש רק שיהיו נמנים עם היחיד וכמש"כ לק' בה' ק"פ שוב די גם בחבורה של נשים ונ"מ ג"כ לענין תמורה דע' ביומא דף נ"א מבואר דלמ"ד אין שוחטין הפסח על היחיד לא עבדי תמורה אך זה רק אם הוי בגדר שותפין אבל אם הם רק נטפלין לו אז הוי כמו הא דשם דף נ' ע"ב דרק מקופיא ובטלין לגביה ושפיר עביד תמורה וכן מבואר בירוש' פסחים פ"ח ה"ד במחלוקת דר"ה ור"ז ולכך רבינו ז"ל בהל' תמורה פ"ג ה"א הביא הך דין דתמורת הפסח והוא מהא דזבחים דף ל"ז ע"ב והמשנה דפסחים דף צ"ו ע"ב דמוקי רק גבי פסח שאבד שם אתיא כמ"ד דאין שוחטין הפסח על היחיד וע' בתוס' פסחים דף צ"ו ע"ב וזבחים דף ל"ז ותו"י יומא דף נ' ע"ב אם יכול להקריב התמורה לשם פסח והתו"י ס"ל דנהי דקריב כפסח ומצות פסח עליה מ"מ אינו יוצא בה ושניהם קרבים לשם פסח ואינו דוחה את השבת ומשום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין והתמורה קדושה מחמת הדין לא מחמת הקדישו דקי"ל דאף תמורת טעות קדושה וע' תוס' חולין דף פ' ע"א וזהו כונת הגמ' תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' וכן ס"ל להירוש' חגיגה פ"א ה"ג לב"ש דס"ל דרק מן החולין ג"כ מודי דבחוה"מ יכול להביא מן המעשר לשם שלמי חגיגה רק דנ"מ דאינו דוחה יו"ט ובזה א"ש ג"כ לשון הגמ' דחגיגה דף ח' מכאן ואילך מן המעשר ודלא כפירש"י וכן ר"ל הא דשם ושאר כל ימות הפסח וקאי ג"כ אשלמי חגיגה וכשיטת רבינו פ"ב מהל' חגיגה ה"ט ובזה א"ש קושית התוס' שם דף י"ז ע"א ד"ה יום טבוח מה דמבואר ברש"י ובירוש' דגם חגיגה לב"ש אינה דוחה יו"ט וע' במגילה דף ה' דמבואר להדיא להיפך. אך ר"ל אמן המעשר דאז ביו"ט לא לב"ש וא"ש. וה"נ גבי מגילה היכא דבעי י' אז לא שייך בו נשים וא"ש: ע"כ השמטה]

ד׳

כל מדינה שהיתה כו'. הנה נ"ל דהא דמבואר בגמ' דלמ"ד לא קדשה לעתיד לבא אין קורין זה רק אם חרב קודם אחשורוש שאז נקרא פרזון אבל אם אח"כ חרב לא וצריך לקרות בט"ו לכו"ע, ועוד דנ"ל דעיר שנבנה אח"כ אחר אחשורוש והקיפוה ג"כ צריך בט"ו דהיא לא היתה פרזון כיון דלא היתה אז כלל כנ"ל, וזה תליא בהך דירושלמי כאן בפלוגתא דריב"ק ור"י בר"י אם משום שצריך שיהיה מוקף בימי אחשורוש או שצריך שלא תהיה פרזי בימי אחשורוש ועיין במש"כ בזה בדברי רבינו סוף הל' שמיטה ויובל ע"ש:

ח׳

ואם אין שם עשרה ב"א כו'. עיין בהשגות ור"ל הטעם משום דשלא בזמנו לכו"ע צריך עשרה וכן מבואר בירושלמי:

י׳

בזמן קריאה כו'. עיין בגמ'. ועיין לעיל בגמ' דף ד' אהך דריב"ל דאמר חייב אדם ע"ש ושם ד' כ' ע"א מבואר במשנה דחייב לקרותה ביום רק דר"ל אם זה הוי שני חיובים ולא תליא זה בזה כלל או חיוב אחד וכמבואר בירושלמי כאן פ"ב גבי גר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח ועיין בפסחים ד' צ"ג גבי פסח שני וסוכה ד' כ"ז ובחגיגה ד' ט' ובירושלמי שם ומש"כ הרא"ש ז"ל פ"ג דמו"ק גבי אבילות ועיין ב"מ ד' קי"א במחלוקת דרב ושמואל ובתוס' שם ד' קי"ב ע"א ועיין בהך דנדה ד' ל"ו ע"א כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא וע"ש ד' ע"ב ע"ב גבי הך מחלוקת דר"י ור"ל גבי עשירי אם כתשיעי או כי"א ע"ש: וכרך וכל הסמוך כו'. ובאמת הנה אם הוא רואה את החומה בלא העיר ואז תליא אם החומה עצמה הוה כמו העיר או לא וזה הוה פלוגתא בערכין דף ל"ב ועיין בהך דזבחים ד' קי"ט ע"ב גבי שילה ע"ש ובירושלמי פ"א דמגילה וגם אם מנין הוא מודד כמבואר בעירובין ד' כ"ו ע"ש ובתי ערי חומה ע"כ הוקפה ולבסוף ישבה וא"כ מודדין מן ישיבתה ובזה א"ש ולכך אם ישב ואח"כ הוקף לא הוה עיר חומה דהחומה גופא שייך להעיר ומה הוקף והוה כמו שור איגר ועיין במכות ד' י"ב גבי תחומה ובתוס"י יומא ד' י"א ע"ש בזה ואכמ"ל: [השמטה במש"כ אם החיוב דלילה ויום הוי ב' חיובים או רק חיוב אחד: ועיין יומא דף פ"א דמצריך קראי לעינוי דלילה ולעינוי דיום ובתו"י שם הקשו משבת אך באמת במכילתא פ' תשא מרבי מתרי קראי גם בשבת הלילה והיום וזהו גם הך מחלוקת דב"מ דף קי"א גבי שכיר שעות דלילה דגובה כל הלילה וכל היום אך מ"מ נ"מ דאף דאינו עובר רק עד שיעבור כל היום ג"כ אך אם עבר אז עובר למפרע גם על הלילה ונ"מ דעובר גם על לאוין של לילה וזהו כונת הירוש' ב"מ פ"ט דשמואל אמר דאף בשכיר דיום דזמנו הוא לילה ואינו עובר אלא בלאוים של לילה מ"מ אח"כ כשעבר היום עובר גם על לאוין של היום ור"ד פליג יום אחד ר"ל דהא אינו עובר רק על יום ראשון בלבד כמבואר בגמ' שם. והי דתאמר עבר כל השמות ר"ל היכי משכחת לה שיעבור על כל השמות הללו רק בשכיר שעות דלילה דאז עבר למפרע וכמש"כ ובזה מדויק לשון הברייתא מכאן אמרו וי"ל דזהו ג"כ כונת הגמ' דמתרץ שם שם שכירות בעלמא ר"ל דהיום והלילה כאן הוי שכירות אחת ומקצת השעות דלילה פועלת גם ביום וכע' דמבואר בירוש' ספ"א דר"ה גבי מכשירין אם דוחין את השבת בלילה ומביא ראיה מקידוש החודש דדוחה שבת ע"י העדים גם בלילה אף דאין מקדשין אז את החודש ותירץ מכיון שהיום צריך ללילה כו' ר"ל דצריך שיהיה לילה ויום מן החודש כמבואר בר"ה דף כ' ע"ב ובירוש' שם ספ"ב והיו כו' עי"ז ועי"ז ור"י יליף מויהי ערב כו' הוי כמו שכולם זמן אחד וה"נ כן גבי שכיר שעות דלילה וכה"ג מבואר בירוש' דע"ז פ"ד דאם חצב צלם לע"ז אף דכ"ז שלא תלשו אין עליו שם ע"ז דהא מחובר הוא ע' ע"ז דף מ"ה וכ"מ ואין חייב על לאו דלא תעשה מ"מ אם גמרו חייב על כל סיתות וסיתות וה"נ כן וכ"כ בזה: ע"כ השמטה]

י״ד

וקוראין בע"ש כו'. עיין בה"ה אך בירושלמי אמר דיותר טוב שלא יקרא בי"ג מפני שלא היה בזמן ניחא ע"ש והא דאמרינן בגמ' דילן ד' ד' ע"ב כמאן אזלא הא דאמר כו' ולא קאמר כמתניתין משום דס"ל דמתניתין מיירי רק בזמן שהיו בני הכפרים מקדימין ליום הכניסה ולא עכשיו ור' ס"ל דאף עכשיו כן וכן רב הונא:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

יצחק ירנן · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

יצחק ירנן על הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳ ארוך במיוחד (9 קטעים, 22,295 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת יצחק ירנן על הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים כו'. הנה בה"ג פסק דנשים מוציאות מינן, אבל לא שאינן מינן וכן הביאו התו' מתוספתא דטומטום מוציא מינו אבל לא שאינו מינו, כו' ונדחקו רבים להבין טעמא. ונראה פשוט דלזכר הנס מחויבים לקרות המגילה אבל מצי לקרותה בעל פה לא מן הכתב וכן איתא בגמרא שמואל דסבר נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב וכבר פירשו בתו' דלא פליג על הן דתנן קראה בע"פ לא יצא רק סבר דאין זה ברוח הקודש לכתוב אלא מדרבנן, ומפרש הגמרא דמאן דסבר נאמרה לכתוב הוא מקרא דכתוב זאת זכרון בספר דדריש בספר על מקרא מגילה כר' אלעזר המודעי, וקרא זה נאמר גבי מחיית עמלק, והחינוך כתב דנשים אינן במצות זכירת ומחיית עמלק דלאו בני כיבוש נינהו א"כ בנשים דליכא אסמכתא מקרא זה בהם נאמרה לקרות ברוה"ק היינו מדברי קבלה אבל לקרות מתוך הכתב אין זה אלא מדרבנן וא"כ בנשים כשהאשה קוראה והאיש מחויב לשמוע מתוך הכתב מדברי קבלה והאשה אינה חייבת הוי כקורא האיש בעל פה, דעל הכתב אינו שומע ממי שמצווה לכתוב ברוה"ק אלא מדבריהם ודו"ק. ורבינו סבר כפשטא דשמועה דערכין דהכל כשירים לקרות המגילה אפילו נשים ומשמע להוציא אנשים והבן.

ב׳

לפיכך אם היה הקורא קטן וכו'. בתוספתא אר"י מעשה היה וקראתי' כו' א"ר מעשה היה וכו' אין מביאין ראיה מהמתיר. מכאן ואילך נהגו לקרותה קטן לרבים, הנה התוספתא הועתקה אות באות בירושלמי אלא בשיבוש קצת. וזה הגירסא בירושלמי מכאן והילך נהגו הרבים לקרותה בבה"כ וברור שט"ס קצת נפל בשני המקומות וכן צ"ל בתוספתא מכאן ואילך נהגו לקרותה קטן [ברבים] וכצ"ל בירושלמי מכאן והילך נהגו [ברבים] לקרותה בבהכ"נ, ואל הברייתא זו כוון רבינו בפ"ב הלכה ז' וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בצבור ולא אמרינן שהשומעים שומעים קול הקטן הפטור דאיידי דחביבה יהבי דעתייהו. וזה שאמרו בתוספתא נהגו לקרותה קטן ברבים היינו עם רבים בביהכ"נ והוי כמו בדוכן שצעירי הלוים היו לבסם קולם עיין ערכין סוף פרק ב'. והאור זרוע הביא התוספתא ופירשה בהגיע לחינוך וזה לא משמע והביא הירושלמי ולא ראה כי אחדים המה ודו"ק.

ז׳

וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם י"ד כו' בפחות מעשרה. בירושלמי הלכה ג' ר"ב בשם רב יודא כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה פירוש דהוה"ד בחל להיות בע"ש דמוקפין קורין בע"ש אז צריכין המוקפין לקרות בעשרה. ופריך ואנן חמיין רבנן אפילו ביחיד פירוש דרואין אנו לרבנן דקוראין אפילו ביחיד וזה הראיה ע"כ בבני מוקפין הקורין בע"ש דאלו פורים בשבת אמר שם דלית אפשר עכשיו עפ"י החשבון ולעיל ה"ב לית כאן חל בשבת ואיך אמר ואנן חמיין ומסיק ר' אבינא בשם ר' אמי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בעשרה אבל מוקפין שקוראין בי"ד היינו בחל בע"ש קוראין אפילו ביחיד וזה שדייק רבינו בלשון וכל שמקדימין וקורין קודם י"ד אבל בני מוקפין בי"ד קוראין ביחיד ואפילו בחל בשבת דפסק רבינו דלא כמשנתינו אלא כרב דקורין בי"ג מ"מ לא דמי למוקפין דקורין בי"ד דהא אמר שם בירושלמי שהכל יוצאין בי"ד שזמן קריאה לכל הוא לכן הוי אפילו ביחיד ורבינו הביא זה להלן בהלכה י"א לגבי ספק. ולכן פסק רבינו דלכתחילה ביחיד דכן משמע לשון ירושלמי ואנן חמיין רבנן אפילו ביחיד אבל בחל בשבת בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה אז בני י"ד קורין בי"ג בערב שבת הוי שלא בזמנה וקוראין בעשרה הא ביחיד לא ודו"ק. ופשט השמועה דלרב אסי גם בזמנה אין קורין אותה בפחות מעשרה דהוי כמו שלא בזמנה. ומה דהקשה הרז"ה אמאי לא תני להא בהדי הנך דאין עושין פחות מעשרה. נראה משום דעיקר כהך שנויא דקריאתה זו הלילא כמו שכתב רבינו לקמן פ"ג הלכה ו' וא"כ ביום י"ד חייב יחיד לקרותה מפני חיוב ההלל שאפילו יחיד גומר אותה רק בלילה סבר רב אסי דאין קורין אפילו בזמנה ביחיד משום דחובת הלל ליכא בלילה וברור. ובירושלמי פרק ב' על הך דהי' כותבה כו' אם כוון לבו יצא פריך הדא אמרה שמותר במלאכה ומשני במוקפין שקוראין בי"ד והיינו בחל להיות בע"ש ולא משני דמיירי כגון בכפרים משום דשלא בזמנו בעי עשרה לכן משני בחל להיות בערב שבת דאז גם במוקפין שקוראין בי"ד דין זמנו יש לו וקוראין אפילו ביחיד לכתחלה ודו"ק כן הוא ברור בדעת רבינו אם כי הוא שלא כהר"ן.

ט׳

בני הכפרים כו' בירושלמי פריך ומרדכי ואסתר מתקנין על מה שעזרא עתיד לתקן ומשני מי שסדר המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה אבל עיקר התקנה היתה כללית שעוד זמנים איכא לקריאת מגילה ולכן א"ש מה דמשני בבלי ועשירי לא תקינו רבנן מאי תירוץ לתקני גם עשירי אלא כיון דמרדכי ואסתר לא כוונו לזה אלא נתנו זמנים עוד כשיצטרך לא תקנו רק שני ימים קודם ויתכן לומר כן משום דאמרו פ"ק דעבו"י דאדיהן של בבלאי הוי וי' באדר לכן לא רצו לתקן לקרוא את המגלה בי' באדר דהוי מימי אידיהן דבבלאי.

י׳

וכרך וכל הסמוך כו'. נ"ב ממדינה ומדינה נפ"ל ועיר ועיר שהסמוך לשושן והנראה לשושן קוראים בט"ו כשושן ועיין חי' רשב"א.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

וכן מבטלין ת"ת. יש מפרשים שאין ת"ת נדחה אלא של יחיד פי' כל ישיבה שהיא מתייחדת לרב אחד הא של רבים ר"ל כנופיא גדולה של ישראל אין נדחית מפני מקרא מגילה וי"א שאף ת"ת דרבים נדחית מפני מגילה והן קורין ישיבתו של רבי ת"ת דרבים מצד שהיה נשיא. וכ' הרב המאירי דאין שיטת הסוגיא מוכחת כן אלא א"כ היא ישיבה כללית לכל העם כענין האמור ביהושע ביריחו ע"ש. ומעתה יפה סתם רבינו פה דס"ל ג"כ דגם ת"ת של רבים נדחית והיינו דגם ישיבתו של רבי מקרי ת"ת דיחיד ות"ת של כל ישראל כענין שהיה ביהושע לא שכיח ולא הוצרך לרבינו להביאו עי' בלח"מ:

ג׳

ומצוה לקרותה בלילה וביום. ומי שלא קרא המגילה בלילה אם יש לו תשלומין ביום לקרותה ב' פעמים בברכה האריך בזה בספר ברכי יוסף א"ח סי' תרפ"ז דדמי לדין ק"ש דאין לה תשלומין ומוכח כן ממה שכתב הר"ן ריש מגילה דבני הכפרים לא קרו בלילה ולימא דהיו משלימין אלא דאין לה השלמה ועוד דהא עיקר קריאת המגילה ביום הוא ומה"ט יש חלקו על רבינו לברך זמן גם ביום:

י׳

בן עיר שהלך לכרך. עי' בלח"מ מה שהקשה על רבינו שהשמיט לדינא דרבא ועי' בשלום ירושלים מגילה דף י"א:

י״ג

אין קוראין וכו' ויעבירנו ד"א בר"ה. הכי אמרינן בגמ' אמר רבה הכל חייבים בקריאת המגילה ואין הכל בקיאין בקריאת המגילה. ומ"ש התיו"ט במס' סוכה פ"ד משנה ב' סד"ה בשאר כל ימים בזה"ל ומ"ש וה"ט דמגילה אגזירה שמא יטלנו קאי וכו' אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם אפילו היינו בקיאין לא היה דוחה שבת ע"כ. ודברים אלו מחוסרים הבנה אף שיש לפרש דבריו עפמ"ש בש"י הא דנאיד ר"י מטעמא דרבה כמו שהקשה התוס' שם ד"ה ר"י די"ל דגם ר"י ס"ל גזירה שמא יעבירנה דהא גבי שופר ולולב צריכין לטעם זה אלא דס"ל דגבי מצות של תורה כגון שופר ולולב אז מתוך בהילותו לקיים מצוה דאורייתא יעבירנו ד"א ברה"ר אבל במצוה דרבנן לא בהיל כ"כ ולא שייך שמא יעבירנו ומש"ה נתן טעם אחר. א"כ י"ל דט"ס הוא בתיו"ט וצ"ל אפילו לא היינו בקיאין לא היה שייך שמא ילך אצל בקי ומלבד שהוא דוחק הוא נגד הגמ' וצ"ע. ומה שמקשה באמת על רבינו למה לא הביא טעם דר"י דשייך גם במקדש כמ"ש התוס' שם. י"ל דרבינו לא היה ניחא ליה בתירוץ התוס' אלא היה ס"ל ליישב קושית התוס' על דרך זה דהנה בהא דאמרינן גזירה שמא יעבירנו כתבו התוס' בכמה דוכתין ובריש פ' לולב וערבה ברש"י שם דה"ה דהוה מ"ל שמא יוציאנו ובתוס' שם כתב דדבר השכיח ביותר נקט וגם יש היכר בין רה"י לרה"ר. ורבינו נראה דס"ל דודאי יש לחוש שמא יוציאו מרה"י לרה"ר אלא דמשום זה לחודא לא הוה גזרו חכמים כיון דע"פ הרוב יש היכרא אלא משום דיש לחוש שמא יעבירנו דהוא שכיח ביותר מש"ה גזרו חכמים, וכ"מ מדברי רבינו פ"ב מהל' שופר הל' י' כתב שאין תקיעת שופר דוחה שבת משום שמא יעבירנו ד"א או יוציאנו וגבי לולב ומגילה לא נקיט אלא שמא יעבירנו משום דהוא עיקר הטעם ומשום שמא יוציאנו לחודא לא הוה גזרינן. והנה התוס' במס' שבת דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא וכו' הביאו בשם הירושלמי דלבן עזאי דסבירא ליה מהלך כעומד דמי לא משכחת העברת ד' אמות כ"א בקופץ והתוס' שם כתב דבגמרא דידן פליג בזה דכל ד' אמות הלכתא גמירי. והנה לפי שיטת הירושלמי אליבא דב"ע לא שייך גזירה שמא יעבירנו דמהיכא תיתי לנו לחוש שיקפוץ ד' אמות בב"א ואפשר דסבירא ליה לב"ע באמת דתוקעין בשופר בשבת ואף אי ס"ל אין תוקעין יש לומר דס"ל כר"ל בר לחמא ריש פ"ד דר"ה וכ"ה שם מסקנת הירושלמי ובלולב אפשר דבאמת נוטלין בשבת ולא גזרינן שמא יעבירנו ומשום שמא יוציאו לחוד כבר כתבתי דלא גזרינן משום זה, ובזה יש לפרש לשון הגמ' במגילה וה"ג שם דכ"ע מגילה בשבת לא קרינן משמע דגבי מגילה אין כאן מחלוקת דאין קורין בשבת וגם ב"ע ס"ל כן ומ"ט ומשני רבה משום גזירה שמא יעבירנו והיינו דרבה סבר דד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה דגם לב"ע שייך שמא יעבירנו ור"י היה ס"ל כמ"ד בירושלמי דלא משכחת לב"ע העברת ד"א כ"א בקופץ והכי מוכח דכ"ע ס"ל דאין קורין את המגילה בשבת והיה קשה ליה לב"ע אכתי לא ידענא טעמא מש"ה קאמר מפני שעיניהם של עניים וכו' ולפ"ז לדידן דלא קיי"ל כב"ע וגם לפי סוגיא דתלמודא דידן דד"א הלכתא גמירא לה א"כ לא קיי"ל הא דר"י. כנ"ל בדרך חידוד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

ב׳

אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש"ו השומע ממנו לא יצא. בפ"ב דמגילה (דף י"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע"ג דגמרא מוקי מתניתין כר"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי"ף והרא"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק"ש פסקו דיצא:

ח׳

וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי"ד. פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ"ב דסנהדרין (דף כ"ב:) ורפ"ב דתעניות (דף י"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון:

י׳

בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י"ד לב"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב"ע שקריאת מקומו בי"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י"ד חוזר לשתי החלוקות ואח"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב"ע וכו' כמ"ש למעלה. א"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב"כ שהלך לעיר שקריאתם בי"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב"ע שהלך לכרך שקריאתן בט"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט"ו אין צריך לקרותה בי"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא"כ ע"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש"י וכ"כ ה"ה שזה דעת רבינו גם הר"ן פירש על הרי"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי"ף ז"ל: וכרך וכל הסמוך לו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל שבנוסחת הספרים כ"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר"ן שכתב על מימרת ריב"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב"ל וכו' תנא סמוך אע"פ שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר"ן:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

שורשי הים · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

והכל חייבין בקריאתה וכו' ומחנכין את הקטנים כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא משה ן' אדרת שכתב וז"ל אין לדקדק דכפי מאי דאמרינן בפ"ק דערכין דטעמ' שאף הן היו באותו הנס א"כ גבי קטנים נמי אמאי לא חייבו להם חכמים לאביהם שמוטל עליהם די"ל דלא דמי הא להא דבשלמא גבי אשה איכא נמי פרסומי ניסא ועיקר טעמא דמ"מ היינו משום פרסומי ניסא וכדאמרינן התם בפ"ק דמגילה אבל גבי קטנים דלאו בני דיעה נינהו ליכ' פרסומי ניסא אלא חניכה בעלמ' דהתם במחוייב אביו להעלותו בראיה לא"י סבר פרשינן טעמא בפ"ק דחגיגה כדי ליתן שכר למביאים וכן נמי אין לדקדק גבי גרים דאמאי חייבים דהא טעמא הוי שהיו באותו הנס וגרים לא היו באותו הנס ולפי מ"ש א"ש דלא הוי האי טעמא לחוד אלא מהאי טעמא י"ל שחייבים הגרים משום שע"י זה שהוא קוראה איכא פרסומי ניסא לגבי ישראלים והגרים דהא אצטריך טעמא שאף הן היו באותו הנס גבי נשים היינו משום שכיון שאינן עוסקות בתורה ומסתמא אינם יודעים לקרות ולפרסומי ניסא לאחרי' אע"פ שמתכנסות יחד לשמוע מ"מ הוי מיהא גילוי הנס מ"מ לא דמי לאיש שיודע לקרות שכתו' בה הנס ולפרסם הנס לאשה מאחר דסתמא אינה יודעת א"כ משו"ה צריך הצטרפות יחד משום טעמא שאף הן היו באותו הנס ובזה הוי מיהא גילוי הנס משא"כ גבי קטנים דבזה שמתכנסים לשמוע מאחר דלאו בני דיעה נינהו לא שייך בהם כלל טעמ' דפרסומי ניסא דהאי דנקט האי טעמא גבי נשים היינו משום שעול אחרים עליה ואפילו אם היו יודעות לקרות ולפרש מ"מ לא הוינן מחייבינן לה שהרי כיבוד אב ואם דאורייתא היא ואינה מחוייבת משום שיש עליה עול אחרים אבל עכשיו שנקטינן טעמא שאף הן היו באותו הנס א"כ חייבת משום פרסומי ניסא במה שיכולה אבל גבי גרים מ"מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקב"ה צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקב"ה בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א"כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע"כ מ"כ.

ד׳

שורש זמן קריאת המגילה איזהו זמן קריאתה זמנים הרבה תקינו לה חכמים כו' וכל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יאושע ן' נון כו'. וכת' מרן בש"ע סימן תרפ"ח והוא שהוקף ואחר כך ישב ע"כ והכי איתא בפרק קמא דמגילה דף ג' ע"ב אריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר מאי טעמא דכתי' ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף כו'. הנה דעת רש"י ז"ל הוא דדוקא לענין בית בבתי ערי חומה הוא דבעינן הוקף ולבסוף ישב אבל לענין מגילה לא וזה נר' דעת רבינו שהשמיט מימרא זו דריב"ל מה' מגילה ולא הביאה אלא בה' שמיטה ויובל וכמ"ש הלח"מ בפ"א מה' מגילה ה"ח. אמנם הרי"ף והרא"ש והתוס' והר"ן והטור ומרן ז"ל ס"ל דילפינן מגילה מבתי ערי חומה ודייקו כן מלישנא דריב"ל דאמר נדון ככפר ולא אמר נדון כבתי החצרים וכן מדהביאה להאי מימרא דריב"ל הש"ס במגילה ולא בערכין יע"ש. אלא דק"ל לפי שיטה זו מההיא דאמרינן לקמן דף ה' ע"ב חזקיה קרי בטבריה בי"ד וט"ו מספקא ליה משום דחד גיסא שודא דימא ואע"ג דלענין בתי ערי חומה ממעטינן טבריא מדכתיב אשר לו חומה סביב פרט לטבריא שימה חומתה לענין מגיל' מאי פרזים ומוקפין דכתיב הוא משום דהני מגלו והני לא מגלו והאי נמי מגלייא א"ד משום דהני מגנו והני לא מגנו והא נמי מגנייא יע"ש הרי דמספקא ליה אי ילפי' מגילה מבתי ערי חומה או לא והתוס' תירצו דחזקיה לא מספקא ליה אלא דוקא בחומה של טבריה דמלבד דמגנייא אית בה נמי טיבותא דהוקפה ולבסוף ישבה דחשיב שפיר לענין בתי ערי חומה אבל בישב ולבסוף הוקף דלא חשיב חומה לעני' בתי ערי חומה ודאי דה"ה לעני' מגילה יע"ש. אמנם הר"ן ז"ל כתב דריב"ל וחזקיה פליגי בהכי ולריב"ל דיליף מבתי ערי חומה דס"ל שישב ולבסוף הוקף לא חשיב חומה לענין מגילה אע"ג דמגנייא ומכסייא ודאי דטבריא נמי לא חשיב מוקפת חומה לענין מגילה דומיא דבתי ערי חומה אמנם חזקיה דמספק' לי' לענין טבריא הכי נמי מספק' ליה לענין ישב ולבסוף הוקף אי חשיב חומה לענין מגילה יע"ש ובהכי ניחא מה שהשמיט הרי"ף ההיא דחזקיה ודוק ועיין במ"ש הר"ן ז"ל שם בד"ה ולענין עיירות המוקפות יע"ש. ושמעתי מפי קדוש הרב המופלא כמוהר"ח מודעי נר"ו דק"ל דאם כדברי הר"ן ז"ל כי פריך הש"ס התם בדף ה' ע"ב עליה דר' דנטע נטיעה בפורים דהיכי עביד הכי והתניא ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה ומשני רבי בר י"ד הוה וכי נטע בט"ו נטע והדר פריך איני והא ר' בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימות יאושע ן' נון ומשני ר' בר ט"ו הוה וכי נטע בארביסר נטע והדר פריך ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא והא חזקיה מספקא ליה ומשני לר' פשיטא ליה לחזקי' מס"ל ע"כ והשתא לדברי הר"ן ז"ל דריב"ל פליג עם חזקיה וס"ל דטבריא לאו מוקפת חומה היא דומיא דבתי ערי חומה ולחזקיה מספקא ליה אי ילפינן מגילה מבתי ערי חומה למה ליה להש"ס למימר דרבי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא וכי נטע בארביסר נטע דהשתא הוה ליה ר' סברא שלישית דלא כריב"ל ודלא כחזקי' ואמאי לא משני דר' בר ארביסר הוה וסבירא ליה דטבריא לאו מוקפת חומה היא דומיא דבתי ערי חומה וכריב"ל וכי נטע בט"ו נטע וחזקיה מספקא ליה לענין מגילה אי ילפינן מערי חומה דהשתא לא מפשינן בפלוגתא ולשיטת התוס' ניחא כמובן את"ד. ולע"ד לא קשייא ולא מידי לפי מ"ש הרשב"א בחי' למגילה שם עלה דפריך והא בטבריה הוה כו' וז"ל וק"ל והיכי מקשינן הכין בהדייא דטבריא מוקפת חומה היא דאדרבא אמרי' לקמן בסמוך סביב פרט לטבריה שימה חומתה ולענין בית בבתי ערי חומה פשיטא דלאו מוקפת חומה היא ועוד דבתר דפריך ר' בי"ד נטע אקשי ליה ומי פשיט' ליה כו' ועוד ק"ל היכי מתרץ לר' פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה ומסתברא דהכי קאמר והא ר' בטבריא הוה וטבריא מן המוקפות מימות יהושע היא כדכתי' ערי מבצר כו' וקי"ל רקת זו טבריא ומי נימא דס"ל לרבי דלית ליה דין מוקפות הואיל וצידה אחת ים ודרך קושייא ותירוץ בעי לברורי מאי דס"ל בהא וא"ל לא אדרבא ס"ל דמוקפת חשבינן לה וכי נטע בי"ד נטע והדר אקשי ליה והא חזקיה מספקא ליה וקס"ד השתא דחזקיה משום ספיקא דצידה אחת ים ולענין בית בתי ערי חומה נמי מספקא ליה וליכא לפרש הכא דלענין קריאת המגילה בלבד קאמר דפשי' ליה לר' ומשום דמגנו דאם כן מילתא דפשיטא ליה לרבי היכי מספקא ליה לחזקיה אבל השתא ניחא דחזקיה ס"ל דמספ"ל משום דרשב"י עכ"ל וכנראה שיש חיסור לשון בדברי הרשב"א הללו ומ"מ כונתו מבוארת דכי הדר קאמר הש"ס לרבי פשיטא ליה לחזקיה מספק' ליה הכי קאמר לרבי פשיטא ליה דטבריא אע"פ שציד' אחת ים חשיב מוקפת חומה בין לענין בית בבתי ערי חומה ובין לענין מגילה ולית ליה לר' הא דתני בברייתא סביב פרט לטבריה שימה חומתה וכיון דר' פליג עלה מש"ה לחזקיה מספקא ליה לענין הלכה אי הלכ' כר' או כברייתא דדרי' סבי' פרט לטברי' שימה חומתה וכנר' דהרשב"א הוה גריס באות' בריית' דתני רשב"י סביב פרט לטבריא וזהו שכת' דחזקי' מספק' ליה משום דרשב"י וכ"כ בירושלמי שאין לו פי' באותה ברייתא וכן הוא בירושלמי שבספר קרבן העדה יע"ש. ונמצא לפי דברי הרשב"א דהשתא בעי הש"ס למימר דחזקיה מספ"ל בין לענין בתי ערי חומה ובין לענין מגילה אי טבריא שצידה אחת ים חשיב מוקפת חומה או לא משום דפליגי בה ר' ותנא דברייתא דדריש סביב פרט לטבריא שימה חומתה. ובכן תו לא קשיא לדעת הר"ן ז"ל מידי דהשתא ודאי ר' לאו סברא שלישית הוא דלא כחזקיה ודלא כריב"ל דלפום האי אוקמתא ר' אתי נמי כריב"ל שפיר דלענין ישב ולבסוף הוקף ילפינן שפיר מגילה מבתי ערי חומה. מיהו בענין זה דצידה אחת ים דוקא הוא דהוה בעי הש"ס למימר דר' ס"ל דחשיב שפיר מוקפת חומה בין לענין מגי' בין לענין דין בתי ערי חומה ופליג אתנא דברייתא דדריש סביב פרט לטבריא. מיהו חזקיה מספ"ל בשתיהן משום דאשכח תנא דברייתא דפליג אר' בהא. ולפום האי אוקמתא אף חזקיה נמי מצי סבר כריב"ל בדין ישב ולבסוף הוקף דלא חשיב מוקפת חומה לענין מגילה כי היכי דלא חשיב לענין דין בתי ערי חומה מיהו בתר דמסיק תלמודא דר' נטע נטיעה בפורים לאו היינו משום דהוה בר ארביסר או בר חמיסר אלא משום דמלאכה לא קבילו עלייהו או משום דהוה נטיעה של שמחה דהשתא אין הכרח לומר דרבי פליג אההיא ברייתא דדריש סביב פרט לטבריא ומסקינן נמי דחזקיה כי מספקא ליה בטבריא היינו דוקא לענין מגילה אי דמי לבתי ערי חומה או דילמא לענין מגי' במגנייא תלייא מילתא מעתה עכ"ל דפליג חזקיה אריב"ל דיליף מגילה מבתי ערי חומה לענין ישב ולבסוף הוקף אע"ג דמגנייא ומכסייא ולא חשבינן לה מוקפת חומה דומיא דבתי ערי חומה וברור. ודע שהר"ן ז"ל לפי שיטת הסוברים דהא דריב"ל דאמר דישב ולבסוף הוקף אתמר אף לענין מגילה הוקשה לו דא"כ כרך מוקף חומה מימות יאושע היאך קורין בט"ו ואמאי לא חיישי שמא ישבה ולבסוף הוקפה ותירץ הוא ז"ל דכיון דדרך רוב המדינות להקיף תחילה ואח"כ לישב אזלינן בתר רובא יע"ש ואיכא למידק דבפ"ק דקידושין גבי ההיא דרוב' מסבלי והדר מקדשי כת' הר"ן ז"ל דהגי' בגמ' היא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל דחיישי' למיעוטא וכת' הר"ן דהיינו טעמא דחיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא משום דדבר התלוי במנהג לא אזלינן בתר רובא דהמנהג עשוי להשתנות זולת בדבר התלוי בטבע העולם כההיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטא מפילות דהתם אזלינן בתר רובא שאין הדבר תלוי במעשה יע"ש ואם כן ה"נ כיון דהך מילתא דהוקף ולבסוף ישב תלוי במנהג ומעשה בני אדם אע"ג דרובא דעלמא נוהגים להקיף את החומה תחילה הוה ליה למיחש למיעוטא כיון דהמנהג עשוי להשתנות ותו קשה למ"ש הר"ן בקידושי' דבדבר התלוי במנהג לא אזלינן בתר רובא מהא דגרסינן בריש פרק כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דר"מ וחכ"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור כו' ואמרינן בגמ' מאי טעמא דרבנן דשרו והלא נעבדין ואי ס"ל דאינן נעבדין מ"ט דר"מ דאסר ומשני' לעולם דאינן נעבדין ובאתרא דר"מ היו נוהגי' לעובדן פעם אחת בשנה ר"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות כו' וע"ש בפירוש הר"ן ז"ל והשתא קשה דכיון דהוי דבר התלוי במנהג אפילו לרבנן דר"מ הוה ליה למיחש למיעוטא שמא נהגו לעובדה דהמנהג עשוי להשתנות. ואפשר לחלק בין מנהג התלוי בפרטות אקרקפתא דגברי כההיא דרובא מסבלי כו' דבהא הוא דס"ל להר"ן דבדבר התלוי במנהג לא אזלי' בתר רובא דהמנהג עשוי להשתנות ואפשר דהאיש הלזה יצא מן הכלל ושינה המנהג לקדש תחילה דלא כל הדעות שוות משא"כ בההיא דספק הוקף תחילה וההיא דכל הצלמים כיון דהוי דבר הנעשה בחבר עיר ובקהל עם אי' סבר' לומר דכולם עלתה הסכמתם הפך המנהג ודוק ועיין עוד במ"ש הנ"י פרק המקבל עלה דאמרי' ר"מ היה דורש לשון הדיוט וז"ל הילכך שמעינן משמעתין שכל שההדיוטות רגילין לכתו' אע"פ שלא נכת' כמי שנכתב דמי ואם הוא מנהג שהוא נוהג ברוב המקומות דנין בכל מקום בסתם ואם אינו נוהג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותם מקומות בלבד והיינו דר"מ הרנב"ר ז"ל עכ"ל וצ"ע כעת.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

ב׳

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא וכו'. מהרי"ט צהלון סי' ע"ז הקשה על הכ"מ ומצאתי כתוב כ"י להר"ב כרם שלמה ז"ל וז"ל כן העלה אח"כ הר"ב כ"מ ז"ל. ומ"ש הרב כאן לא הוי דחוק כמ"ש הכ"מ אלא שהוא מרווח. וכי האי גוונא מצינו גבי מוקצה דסתם רבי בשבת כר' שמעון וביו"ט כרבי יהודה והלכתא כר"ש בשבת וכר"י ביו"ט כמ"ש בריש מס' ביצה יעו"ש.

ג׳

וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. וכן כתב המרדכי בשם הרשב"א ומהר"א ממיץ בס' יראים דסברי דאין לומר זמן ביום אלא בלילה לחוד. אמנם התוספות בשם ר"י ורבינו תם והרא"ש פסקו דיש לומר זמן גם ביום. עיין מה שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל והמרדכי על הא דאמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרא המגילה בלילה ולשנותה ביום ומייתו כמה ראיות דעיקר הקריאה היא ביום יעו"ש. ולכאורה נראה דפליגי בהא דהרמב"ם ז"ל וסיעתיה סברי דעיקר הקריאה ביום ובלילה ושתי הקריאות שוות לטובה ורבינו תם וסיעתיה סברי דעיקרא ביום. אמנם לדידי חזי ליה דאינו כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותו דמה יענה הרמב"ם ודעמיה להנהו ראיות דמייתו הני רבוותא דמשמע מינייהו דעיקר קריאה ביום היא. ואף כי שערי דחיות לא ננעלו מכל מקום אנן אשינויי דחיקי לא סמכינן. לכן אני אומר דגם הרמב"ם וסיעתיה אזלי ומודו דקריאת היום עיקר כדמוכח מכל הנך דוכתי אלא דס"ל דכיון דגם בלילה חייב לקרותה וחייב לברך עליה זמן אליבא דכו"ע אם כן בהא נפיק ידי חובת זמן דיום ותו לא צריך לברך ביום. ותוקף ראייתם מהא דאמרינן בפ"ב דשבת דף כ"ג לענין נר חנוכה אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים והמדליק מברך ג' מכאן ואילך המדליק ב' והרואה אחת. מאי ממעט ממעט זמן. ונמעוט נס נס כל יומא איתא ע"כ. ופירש"י נס כל יומא איתא שהרי כל יומא הדליקו מן הפך אבל זמן לתחלת הזמן הגיענו עכ"ל. הא קמן להדיא דהיכא דבירך בתחילת הזמן תו לא צריך לברוכי. ומאי דמייתי הרא"ש ראיה דמדאמרינן בגמרא מאי מברך מנ"ח ולא קאמר בלילה מברך מנ"ח וביום מ"ן כדאמרינן בנר חנוכה שמע מינה דבמקרא מגילה מברך בלילה וביום מנ"ח לאו ראיה היא להרמב"ם וסיעתיה משום דבחנוכה צריך הדבר לאומרו דהתם כל יומא ויומא הוה נס באנפי נפשיה והוה קס"ד לומר זמן בכל פעם שמדליק אבל במקרא מגילה דאינו אלא נס שבכללות מהיכא תיתי לברך ביום מאחר שבירך בלילה על אותו נס בעצמו דליצטריך לאשמועינן ליה. ותו דאתיא בק"ו מנר חנוכה דהשתא ומה התם דהויא נס כל לילה ולילה אמרינן דסגי במה שאמרו בהתחלת זמן לחוד כ"ש מגילה דאינו אלא נס אחד. וראיתי להרב המגיד ולמר"ן ז"ל דאייתי ראיה להרמב"ם מסוכה דיומא קמא מברך ותו לא דהכי אמרינן בעירובין דף מ' ובסוכה דף מ"ו סלקא דעתך זמן כל ז' מי איכא וזו ג"כ ראיה נכונה היא דמה התם זמן על הרגל סגי ליה בהתחלת זמן אוף הכא זמן דמגילה סגי בקריאה ראשונה. ודע דבהך סברת דר"י ורבינו תם והרא"ש דמברכינן זמן בלילה וביום אני תמיה הרבה ממאי דאמרינן בסוכה דף מ"ו ת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה וכתבו התוספות בד"ה נכנס לישב בה וכו' וז"ל נכנס לישב בסוכה מברך וכו' מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת וכו' משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו. ותימה דתיפוק ליה דמברך משום יו"ט כמו שמברכין ביו"ט דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים. ושמא דכיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אף על פי שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קא אתי אפילו בלא יו"ט כדאמרינן לקמן דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אחרת עכ"ל. וכלשון הזה כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא שהרא"ש הוסיף לומר וז"ל לפי זה כ"ש כשבירך זמן על הלולב ביום טוב ראשון שאין צריך לברך זמן ביו"ט ב' עכ"ל. והשתא הדברים קל וחומר אם כשעשה סוכה ימים הרבה קודם החג ובירך זמן סברי אינהו דתו לא צריך לומר זמן ברגל דכיון דסוכה מחמת רגל קא אתי אף בחול פטר זמן דרגל הבא כל שכן וק"ו הכא דזמן המגילה קא אתי ובירך עליה סמוך ונראה באותה הלילה עצמה דמחייב בקריאתה דודאי אית לן למימר דמיפטר בהכי מזמן דיום אף דנימא דקריאה דיום היא העיקר דהא לדידהו נמי גם בלילה חיובא איכא. ואין לומר דלדידהו עיקר הקריאה היא ביום דוקא ולכך צריך לברוכי על העיקר ולכך מה שבירך על הטפל בלילה אינו פוטר את העיקר ואין ראיה מסוכה דהתם עיקר המצוה שהיא עשיית סוכה בחול קעביד דהא ליתא דאם כן לימרו דבלילה לא יברך אלא ביום דוקא. ותו דהא גם בלילה חייב לקרותה אמרינן בש"ס וכן משמע ממה שכתב הרא"ש ז"ל לפי זה כ"ש אם בירך זמן בלולב ביום טוב א' וכו' דקאי אמה שכתב לעיל דאיכא דסברי שיש לברך זמן הלולב גם ביום הב' מספק דאם יום א' היה חול לא יצא וכו' יעו"ש ומייתי הרא"ש ראיה מהכא דאין צריך ונמצא דאף שנטל בחול וברך זמן אף שלא בזמנו פוטר לזמן דלמחר דבזמנו כל שכן במקרא מגילה דיום ולילה שוים לטובה וקרי לה בזמנה דוקא דזמן דלילה פטר לדיום אף דיהיה עיקר קריאה ביום. באופן דהדבר צריך אצלי תלמוד מה שכתבו הכא דצריך לברך זמן תרי זמני לילה ויום דלפי מה שכתבו הם עצמם גבי סוכה אתיא בקל וחומר דסגי במה שאמר זמן בלילה. ואפשר דשנא ושנא דדוקא התם כיון דבעידנא דקא עביד סוכה ולולב מיחייב לברוכי זמן שפיר איכא למימר דנפיק נמי ידי חובתו אזמן דידיה דרגל ברם הכא דהכותב מגילה לעצמו אינו מברך זמן נמצא דמברך על הנס לא על המגילה וכיון שעיקר הנס הוא ביום זמן דלילה שהיא טפילה אינו פוטרתו ולכך צריך לחזור ולברך. ושינוייא דא יש לו כסא וסמוכות מדברי הרא"ש במסכת סוכה בענין לולב אי מברכינן זמן גם ביום ב' יעו"ש. ותו חזות קשה הוגד לי תו בדברי התוספות במה שכתבו דאף שבירך בלילה צריך לברך ביום משום דהלילה טפל והיום עיקר שמע מינה דכל כי האי גונא בברכת המצות אם בירך על הטפל חוזר ומברך על העיקר. ותו איכא למידק שהרי הם כתבו בפסחים דף קט"ו בד"ה מתקיף לה רב ספרא וכו' וז"ל ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אף על גב דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר אכילת מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטבול ראשון. מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת הברכות לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשות על סדר הברכות וכו'. כתבו עוד שם בדף ק"כ בד"ה באחרונה אין בראשונה לא וכו' וז"ל ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף מעט מצה בפיו באותו כזית אחרון. ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו [הוא] אבל יכול הוא לברך על הראשונה ונפטר מהאחרונה שהיא עיקר המצוה כדפרישנא לעיל לרב חסדא גבי תרי טבולי דמרור. וכן צריך לומר להלל שהיה כורך המצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי (אכילת) [אכיל] מצה דאורייתא אם כן בתחילת סעודה היה מברך על המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף וכו' עכ"ל הא קמן דמברך על הטפל ופוטר את העיקר. וכי תימא שאני הכא דשתיהן נעשות בזה אחר זה ואינו מפסיק לילה אחת אבל התם הלילה הוי הפסק עיין בפרק קמא דנזיר דף ז' ע"א דאמרינן וז"ל יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. התם לאו דמפסקי אהדדי הוא מאי קאמר יומא ולילה חד יומא ולא מפסקי אהדדי ע"כ וצ"ע ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

הלכות מגלה וחנוכה הם שתי מצות מדברי סופרים ואנו חייבים לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואית דאמר שאל אביך ויגדך ודרשו ז"ל מן התורה מקרא מגלה מפסוק כתוב זאת זכרון ואמרו בספר מה שכתוב במגלה ובירושלמי דרבנן הוו יתבין ואמרין המגלה נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ונרות חנוכה גם כן יש להן רמז בתורה בפרשת בהעלותך כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועה וחנוכה שהיא קרויה על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו' ועבדים משוחררים. כתב הלח"מ דרבינו סובר כמ"ש הבית יוסף בסי' תרפ"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינן חייבים רק המשוחררים. ואע"ג דכל שהאשה חייבת גם עבדים אפילו שאינם משוחררים חייבים שאני הכא דלא דמו לנשים שעל ידם נעשה הנס. וראיתי שהקשה על זה בס' נחלת עזריאל בחידושיו ריש חולין מהא דאיתא בר"ה (דף כ"ו) דסבר ר' לוי דשופר של ראש השנה מצותו בכפופים משום דלתפלה כל כמה דכייף אינש נפשיה עדיף ויליף התם גזירה שוה ליום הכיפורים של יובל דמצותו ג"כ בכפופין ואע"ג דטעם זה דכייף לא שייך ביו"כ כמו בר"ה ושמע מינה דסבר אין גז"ש למחצה וכיון דילפינן מראש השנה לשארי דברים יליף נמי מאי דלא מסתבר בטעמא להשוותם ופליג אדר' יהודה דלא יליף התם יו"כ מר"ה בכהאי גוונא. וקיי"ל התם כר' לוי וכ"כ רבינו בריש הלכות שופר דשופר שתוקעין בר"ה וביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וא"כ הכא נמי היה לו לרבינו להשוות עבדים לנשים גבי מגילה מכח גז"ש דיליף בה אף מילתא דלא שוו בטעמא. ועוד הקשה על דברי הב"י והלח"מ מסוגיא דב"ק (דף מ"ה) דמשמע התם דרבנן סברי דילפינן שור מאדם בהיקשא דכתיב וגם בעליו יומת דאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור ואע"ג דלא שייך גביה טעם דגבי אדם דהוא בר טענתא והניח בצ"ע. ויש לי ליישב דההיא דר"ה שאני מדהכא דהתם איכא ג"כ היקשא דאקיש רחמנא להדדי דכתיב בחודש השביעי ודרשינן שיהא כל תרועות של חודש השביעי שוות זו כזו וכדאיתא בר"ה (דף ל"ד) לעניין תרועה שיהא בשופר ופשוטה לפניה ולאחריה והכי נמי מצינן למילף מיניה ששוות זו כזו לעניין כפוף: ועפ"ז מיושב קושיית הטורי אבן שם שהקשה לפירוש רש"י דכל מילי דיליף התם תנא דברייתא לבסוף בגזירה שוה איכא למילפינהו בהיקשא דא"כ למה לי כלל הגז"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטריך הגז"ש כדי למילף גם מילתא דלא שוו בטעמא כגון לעניין כפופים אליבא דר' לוי או פשוטים אליבא דת"ק (בדף כ"ו) דסבר דלתפלה כמה דפשיט נפשיה עדיף וזה לא שייך גבי יו"כ שאינו לתפלה ולא ילפינן לה בהיקשא ולהכי אתא ג"כ הגז"ש להשווינהו לכל דבר. וכהאי גוונא כתבו ג"כ התוס' בריש פ"ו דיומא (דף ס"ב ע"א): ומה שהקשה בס' הנזכר מסוגיא דב"ק י"ל על פי מה שיש לחלק בעניין זה דדוקא מילתא דליתא במפורש גם במלמד ורק מסברא ידעינן ביה הוא דאמרינן דלא משוינן הלמד למלמד אם לא שייך ביה הסברא אבל מילתא דמפורש במלמד שפיר משוינן הלמד למלמד אף בדבר שאין שייך הטעם והסברא בלמד כמו במלמד. [ומצאתי שירד לחילוק זה בס' גינת ורדים ועיין בתוס' קדושין (דף ס"ו ריש ע"ב) ומשמע שם דהיינו דוקא פירכא מסברא שאינה כתובה אבל מכתובה פרכינן. (ויש לי להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"א ע"א) גבי היקישא דעבדים לקרקעות דלא ילפינן ליה לענין שאין נגזלות דהא דקרקע אין נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר להזיזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקע עובר בלא תגזול ע"כ. ומשמע דדוקא משום שאינו מפורש במקרא הא אי הוה מפורש כן במקרא הוי ילפינן שפיר בהיקשא אע"ג דלא שייך הטעם בעבדים כמו בקרקע). וכן משמע ממ"ש תוס' בקידושין (דף ד' ע"ב) בשם הרב ר' נתנאל וכ"כ המל"מ פ"ד דעבדים לדעת רבינו שם] : ולפ"ז אתי שפיר ולק"מ מב"ק למגילה דהתם הדבר מפורש גבי אדם דבעינן בפניו דוקא וכמ"ש רש"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולכך ילפי ליה רבנן נמי לשור בהיקשא אע"ג דלא שייך בו הטעם. ולא קשה אמ"ש הב"י דלא ילפינן לחייב עבדים במגילה מנשים דבהן אין מפורש שחייבים רק מסברא שאף הן היו באותו הנס וכיון דגבי עבדים לא שייך זה לא משוינן להו. [וכהאי גוונא כתב החינוך בסוף פרשת קדושים גבי מצות כיבוד אב ואם דנשים היו חייבים אבל עבדים פטורין משום שאין להם יחוס. ואע"ג דכיבוד מפורש פרכינן מסברא הכתובה וייחס כתיב בקרא (ובעל פמ"ג בפתיחתו לאו"ח כתב כן מדנפשיה) אלמא דלא ילפינן עבדים מנשים לחייבן במאי דלא שייך בהו. וגדולה מזו כתב רבינו בהל' ע"ז דלא ילפינן לפטור עבדים מנשים במידי דיש סברא לחלק כגון לעניין השחתת זקן וא"כ כל שכן דלא ילפינן לחיוב וממילא פטורים דהילפותא דגז"ש הוא דבאה לחייב עבדים במצוה שהאשה חייבת ואי לאו הגז"ש היו פטורים כמו בן נח כמ"ש הטורי אבן שלהי חגיגה: ומ"ש בריש ס' כרתי ופלתי והובא בס' נר תמיד בכריתות (דף ז') דתוס' במגילה (דף ד') לא סברי כרבינו מדהקשו למה לי היקישא במצה דנשים חייבות דתיפוק שהיו באותו הנס. ולדידי י"ל כוונת תוס' דלאו דוקא הקרא אלא דלמה ליה להגמ' לאפוקי נשים מהיקשא אלא הוה להו למימר קרא לעבדים. ועיין במל"מ פ"י דהלכות מלכים]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

א׳

קריאת המגילה בזמנה כו'. כתב הטור סי' תרפ"ו וז"ל גרסינן במגילת תענית את יום י"ד כו' ואע"ג דקי"ל בטלה מג"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי"ה נוהגין להתענות ביום י"ג דלא עדיף כו' והקשה הב"ח ז"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ"ש הרא"ש ז"ל פ"ב דתענית משם הראב"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג"ת ה"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב"ד ז"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי"ג דלא עדיף כו' ת"ל דיום י"ג אסור להתענות משום דהו"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ"ב דתענית דאע"ג דבטלה מג"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ"ש הראב"ד בשם הר"ן שם שלדעת הראב"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא"ש שאחר שהביא דברי הראב"ד ז"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י"ל כדקאמר בפ"ק דר"ה דדברי קבלה כד"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע"ג בפי' משם הראב"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ"ג יע"ש אלא שכתב שמדברי רי"ו משמע שדעת הראב"ד כמו שפי' הב"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע"ד הא ליתא שמדברי הראב"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ"ד דע"א ע"ב מבואר בהדיא דס"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת"צ כעין כל המשנה כולה בת"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא"ש ז"ל דעד כאן לא כתב הראב"ד ז"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש"ה לא ק"ל משום דיום י"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר"ן ומה שהוצרך הראב"ד לומר די"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ"ש הר"ן ז"ל לאו משום דק"ל די"ג הוי יום ניקנור דהא ל"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג"ת כדק"ל למפ' כנ"ל ליישב דעת הטור והרא"ש ובדברי הר"ן ק"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב"ד וז"ל וכ"ת א"כ שי"ג תענית קבוע הוא כמ"ש הראב"ד היאך מנו ניקנור בכלל י"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י"ל דלענין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ"ל וקשה דא"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות"ל דהו"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש"י ז"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י"ט עשאוהו כי"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י"ט ת"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ"כ התוס' במנחות דס"ה ד"ה אילין יע"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי"ט עצמו וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי"ט עצמו כנ"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע"כ צריך לומר דס"ל להראב"ד דהא דפריך בגמרא ות"ל דהו"ל יום שלפני נקנור דלאו לר"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ"ש ומדברי הראב"ד שכתבנו לעיל מבואר דס"ל דהא דפריך ות"ל משום דהוי יום נקנור לר"ן הוא דקא פריך עכ"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ"ש התוס' ז"ל במנחות דף נ"ו ד"ה מריש ירחא וז"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע"ש וק"ל טובא לפי גירסא זו דא"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו': והשתא קשה דמאי קו' הא מש"ה הוצרכו לומר במג"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' רצוף אהבה ד"ן ע"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א"ה בכ"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת"ל דה"ל יומא דבתר כ"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע"ש ולדעתי ל"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג"ת דלא למספד כו' ר"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה"ט כדי שלא יזלזלו בי"ט עצמו אם כן בכ"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ"ח ויהא אסור ג"כ בהספד כמו שאר י"ט דמ"ש הכתובים במג"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר"י כמ"ש וזה פשוט גם מ"ש עוד הרב שם וז"ל וכ"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח הא ביומין הכתובין במג"ת דלא להתענה לכ"ע לאחריו מותר ואפי' לר"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק: ותו קשה דא"כ ע"כ צ"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי"ט עצמו דה"ט דאע"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי"ה כיון דיום כ"ט הו"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י"ט דאי משום דהו"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה"נ ביום שלפניו אסורים ג"כ בהספד וליכא למימר דאע"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ"מ כ"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה"ל יום שלפני ר"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע"ג דר"ח דאורייתא להכי כתב במג"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג"ת: אכן לגירסת התוס' ז"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג"ת גופייהו מותרים בהספד דר"ח אינו אסור בהספד מכח מג"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ"ש בד"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז"ל אין ראיה כנ"ל ועיין בתו' פ"ק דר"ה די"ט ד"ה אסורים ודו"ק:

י״א

עיר שהיא ס' כו'. כתב הר"ן בפ"ק דמגילה וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר"ן הב"י סימן תרפ"ח מ"ש משם מוהר"י אביהוב בתוך דבריו וז"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ"ק תמה עליו דהא קי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש ומו"ה ז"ל בספר לשון למודים חא"ח ס"ס רמ"ג תי' לזה וז"ל ול"נ דלק"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א"ד יע"ש וק"ל עליו ממ"ש הר"ש ז"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר"ח חי"ד סי' ק"י ס"ק י"ד וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע"ש הרי דאע"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ"ה ס"ל להר"ש דמקרי קבוע: האמנם מההיא דגרסינן בר"פ כל הצלמים אהא דתנן ב"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ"ט דרבנן ור"י במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר"ן שם וז"ל ופירש הרמב"ן ז"ל דלר"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה"ט כו' יע"ש והר"ן ז"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר"ן ז"ל אמאי לא דחי לה מה"ט משמע דס"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו"ל כנמצא ולדעת הר"ש צ"ע וליכא למימר דהר"ש מפרש הסוגיא כפי' הר"ן שכתב ולפיכך נ"ל דה"פ דודאי דר"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע"ש שהרי לדעת הר"ש ז"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר"ן הללו עיין להרב מש"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע"ש ודו"ק: הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי"ף והובא בא"ר ס' תרפ"ח מ"ש לחלק בזה ודוק: מעשה חושב (ריב) ומורינו הרב בס' מ"ק תמה עליו דהא קיי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו"ל קבוע הא הו"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי"ד: ובאמת הי"ל להר"ן ז"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א"כ ממילא עליו לקרוא בי"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע"ג דהוא דרבנן מ"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי"ף במ"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע"ג דעכ"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ"ש בפ' ע"פ הנ"ל. וחתני הר"ש ראפופורט העירני דלדעת המל"מ כיוונתי בקושייתי הנ"ל שהקשיתי ממ"ש הר"ן בפ' ע"פ הנ"ל גם ראיתי אח"כ באחד המקומות מחידושי מו"ח רבינו ז"ל שהעיר בזה מהרי"ף מ"ק הנ"ל ודוק. גם צ"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ"ע ברמב"ן ז"ל במ"ש במשפטי החרם הביאו הנב"י מה"ת חיו"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע"ש: [אמר נ"ה עיין סי' תרפ"ו בב"י שהביא בשם הרז"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר"ה י"ט דדברי קבלה כד"ת דמי משמע דה"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ"ע בש"ס פסחים ט"ז דאמרינן שם ספק משקין למ"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר"ן יפה כתב מו"ז זצ"ל דהוה סד"ר ולקולא דהר"ן בפ"ב דתענית בד"ה גמרינן חלק על הרז"ה דס"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ"מ ע"כ הגה"ה]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מגילה וחנוכה פרק א׳

י״א

עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אח"כ הוקפה קוראין בשני הימים וכו'. בפ"ק דמגילה, וכתב הר"ן וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ"פ צריך לקרות יום אחד או בי"ד או בט"ו צריך לקרות בי"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה: ויש לדקדק מההיא דאיבעיא לן בפרק התכלת (דף מ"ט.) תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהו"ל מקודש ולא איפשיטא. וכתב רבינו בספ"ח מהלכות תמידין וז"ל לא מצאו אלא שני כבשים וכו' הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו ע"כ. ואם כפי מה שכתבנו כיון דמספקא לן איזה מהם קודם הול"ל דיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחלה. ונראה דלא דמי דשאני מצות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר. (א"ה ובזה נתיישבו דברי הרדב"ז בתשובה סי' י"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר יום אחד לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה, והקשה עליו מהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' ק"ו מהאי בעיא דפרק התכלת דלא איפשיטא יע"ש, וע"פ דברי הרב המחבר לק"מ, ועיין בלקט הקמח א"ח (דף י"א.) ובספר דרך הקדש (דף ע"א.) שתירצו באופן אחר יע"ש): אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א"כ נחייב אותו שיקרא בי"ד ובט"ו דמאי חזית דנקיל בט"ו טפי מי"ד. והר"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. ולפי מ"ש הר"ן במגילה ה"נ גבי היסבה הול"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות שמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ"מ היכא דקרא בי"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט"ו. ועיין בתשובת המבי"ט חלק א' סי' כ"א שכתבו ז"ל ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן והוי ספיקא דרבנן איזו שנה היא ולקולא ע"כ:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה א׳, מתוך הלכות מגילה וחנוכה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מגילה וחנוכה כל הרמב״ם