רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ט׳

ספר קניין · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ט׳

הלכה א׳

הַמּוֹכֵר לַהֶקְדֵּשׁ וְאָמַר לוֹ הַגִּזְבָּר בְּכַמָּה אַתָּה מוֹכֵר חֵפֶץ זֶה וְאָמַר בַּעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ הָיָה שָׁוֶה מֵאָה כֵּיוָן שֶׁאָמַר בַּעֲשָׂרָה אֵינוֹ [יָכוֹל] לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁאֲמִירָה לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָה לְהֶדְיוֹט:

הלכה ב׳

הַגִּזְבָּר שֶׁקָּנָה לַהֶקְדֵּשׁ אוֹ שֶׁמָּכַר יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד. נָתַן דָּמִים שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַפֵּרוֹת אִם הוּקְרוּ קָנָה כְּדִין תּוֹרָה. וְאִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת חוֹזֵר שֶׁהֲרֵי לֹא מָשַׁךְ. וְלֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הַהֶקְדֵּשׁ. וְכֵן אִם מָכַר חֵפֶץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ וְלֹא נָתַן דָּמִים וְהוּזַל הַחֵפֶץ קָנָה. שֶׁלֹּא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וְאִם הוּקַר הַחֵפֶץ חוֹזֵר בּוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא לָקַח הַגִּזְבָּר דָּמִים. וְהַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. וְאֵין הַגִּזְבָּר חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

הלכה ג׳

נִכְסֵי יְתוֹמִים הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת וְנִמְשְׁכוּ מֵהֶן הַפֵּרוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָקְחוּ הַדָּמִים וְהוּקְרוּ הַפֵּרוֹת חוֹזְרִין בָּהֶן. שֶׁאֵין נִכְסֵי יְתוֹמִים נִקְנִין אֶלָּא בְּכֶסֶף כְּהֶקְדֵּשׁ. הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט יוֹתֵר חָמוּר מִכֹּחָן:

הלכה ד׳

וְכֵן אִם לָקְחוּ הַדָּמִים וַעֲדַיִן לֹא נִמְשְׁכוּ פֵּרוֹתֵיהֶן וְהוּקְרוּ. חוֹזְרִין כִּשְׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת. אֲבָל אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת וְרָצוּ הַלָּקוֹחוֹת לַחְזֹר בָּהֶן. חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין מִי שֶׁפָּרַע כְּדִינָם עִם שְׁאָר הָעָם. שֶׁאִם נְחַיֵּב אוֹתָם לִקַּח הַפֵּרוֹת כְּדִין תּוֹרָה הֲרֵי זוֹ רָעָה לַיְתוֹמִים. שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם כָּךְ כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִמְכֹּר לֹא יִמְצְאוּ מִי יִתֵּן לָהֶם דָּמִים:

הלכה ה׳

וְכֵן יְתוֹמִים שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת וּמָשְׁכוּ הַפֵּרוֹת וְלֹא נָתְנוּ הַדָּמִים וְהוּקְרוּ לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִכֹּחָן. וְאִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת אֵינָן חוֹזְרִין. שֶׁזּוֹ רָעָה לָהֶם כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִקְנוֹת פֵּרוֹת לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּמְכֹּר לָהֶם:

הלכה ו׳

נָתְנוּ הַדָּמִים וְלֹא מָשְׁכוּ הַפֵּרוֹת וְהֻזְּלוּ הַפֵּרוֹת חוֹזְרִין. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִכֹּחָן. הוּקְרוּ אִם רָצוּ הַמּוֹכְרִים לַחְזֹר בָּהֶן חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין מִי שֶׁפָּרַע. שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם שֶׁיִּקְנוּ בִּנְתִינַת הַמָּעוֹת יֹאמַר לָהֶם הַמּוֹכֵר נִשְׂרְפוּ הַפֵּרוֹת שֶׁלְּקַחְתֶּם אוֹ אָבְדוּ בְּאֹנֶס וּכְבָר נַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתְכֶם מִשְּׁעַת נְתִינַת הַמָּעוֹת:

הלכה ז׳

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה בְּבָשָׂר מִפְּנֵי שֶׁהָעָם כֻּלָּן צְרִיכִין לְבָשָׂר. וְאֵלּוּ הֵן. עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וְעֶרֶב הָעֲצֶרֶת. וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כֵּיצַד. הָיָה לַטַּבָּח שׁוֹר אֲפִלּוּ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָרִין וְלָקַח דִּינָר אֶחָד מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לִתֵּן לוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֶלָּא מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בַּעַל כָּרְחוֹ. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט וְלִתֵּן הַבָּשָׂר לַלּוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ אִם מֵת הַשּׁוֹר מֵת לַלּוֹקֵחַ:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ט׳

א׳

המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בי' אפילו היה שוה ק' כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע. השגת הראב"ד, הגזבר שקנה וכו' א"א א"כ אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול זהו הוא ששנינו מי שקבל לספק סלתות מג' ועמדו מד' שיד הקדש על העליונה עכ"ל. המ"מ הביא השגת הראב"ד ולא כתב כלום ע"ז ומשמע דסובר דאין כאן השגה רק הוספה על ד' הרמב"ם וכן המ"ע כתב ג"כ שביאור הראב"ד ג"כ נכון, אבל לדעתי נראה דהרמב"ם איננו סובר כהראב"ד והם שני ענינים וכמו שנבאר. והנה המ"מ והכ"מ הביאו קושיית התוס' דלמה לי מעות דהא באמירה לבד אינו יכול לחזור וכתב המ"מ דאמירה לבד הוא מדבריהם, והכ"מ כ' דיותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משויו נתכיון לוותר להקדש, והנה מה שרצה הכ"מ לכוין זה בדעת הרמב"ם לא נראה כן מדבריו דהא כתב אפי' היה שוה מאה אינו יכול לחזור בו, ומוכח דזהו לרבותא אבל אם היה שוה עשרה ג"כ אינו יכול לחזור בו, ותי' המ"מ דהנ"מ בין דאורייתא לדרבנן ג"כ אינו מיושב דמדברי הרמב"ם מוכח דיש נ"מ להלכה, אבל באמת לא קשה כלל דהא יש נ"מ לענין מעילה דדין אינו יכול לחזור הא אינו עושה קנין כיון שהגזבר לא קנה ואינו אלא התחייבות למכור בסך זה, ואין אנו צריכין להך חדושא דאינו אלא מדרבנן ואינו כנדר גמור דלא משמע כן אלא דעכ"פ אף דאמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אינו אלא דנעשה עלי' חיוב גמור למכרו ולא מיבעי במה שאמר הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה דודאי הכונה בכמה אתה מסכים למכור דהא המקור הוא מגמ' דקדושין והתם אמרינן ולא תשיימיה את והשומא היא קודם המכירה, אלא דאפי' באמר בהחלט שהוא מוכר לגזבר בסך זה מ"מ כיון שהגזבר לא קנה ולא נתן מעות לא נעשה הקדש מעכשיו על תנאי שהגזבר יתן מעות אלא שנעשה עליו חיוב למכרו, וכבר כתבתי מזה בהשמטות להל' נז"מ, ואף דגם גבי נתן כסף ג"כ יכול לחזור מ"מ כיון דהקנין נגמר מדאורייתא בזה ודאי כ"ז שלא חזר הגזבר נגמר הקנין דלא דמי לכסף בהדיוט דהפקיעו חכמים הקנין ושניהם יכולין לחזור בהם דבזה סובר הרמב"ם דהפקיעו חכמים הקנין לגמרי: איברא דמש"כ הרמב"ם גבי מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה, בזה א"א לומר דקנה לגמרי אפי' אם הגזבר לא יחזור דהא בודאי כ"ז שלא נגמר המכירה מועלין בו כמש"כ הרמב"ם שההקדש אינו נקנה אלא בכסף. (ומש"כ כזה בהשמטות הוא לפום שיטפא) אלא דבזה מיושב כמו שבארתי שם דבלוקח לא נתחייב מטעם אמל"ג אלא מטעם נדר ונ"מ דיורשים פטורים ע"ש, ולכן הוצרך לומר קנה דגם היורשים חייבים, ובאמת בגמ' לא הוזכר כאן דקנה אלא נותן מאתים ובזה מיושב ביותר מה שהקשו בתוס' מהא דמשכו במאתים דהוא סיפא דברייתא ולא מרישא דגיזבר שנתן מעות בבהמה, וזהו משום דברישא קתני להדיא קנה, אבל הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב גם כאן קנה וזהו דמדרבנן קנה ונ"מ לחייב גם היורשין וכנ"ל. ועתה נשוב לדברי הראב"ד בהשגתו שבאמת יש כאן השגה במה שכתב הרמב"ם דאם הוזלו הפירות חוזר דהול"ל דהגזבר יכול למשכנו שיתן כשער הזול, והנה בהך דינא דקבל עליו לספק סלתות לא הוזכר שנתן כסף והיה לו להקשות על הברייתא דלמה הצריכה שיתן הגזבר כסף כיון דגם אם קבל לספק סלתות יד הקדש על העליונה, איברא דהתוס' בב"מ דף נ"ז פירשו הך ברייתא בשנתן כסף והקשו דאם יצא השער גם בהדיוט נמי מהני ותירצו דמיירי שיצא שער לקוטות, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ז מה' כלי המקדש הל' ט' מוכח דאין צריך בזה שיתן הגזבר כסף והראב"ד לא השיגו שם, וצ"ל דאה"נ דגם הראב"ד סובר דהלכה שבכאן הוא בעיקר הקנין בכסף מדאורייתא ובמשיכה מדרבנן, אלא דרבנן אלמוה לכח הקדש דגם אם קבל עליו לספק נותן כשער הזול וזה בודאי מדרבנן דהא אמל"ג נמי לא שייך כיון שלא הבטיח כלל ליתן כשער הזול, ונמצא שהראב"ד בא כאן להוסיף דעכ"פ להלכה לא רק שהגזבר חוזר אלא אם רצה נוטל כשער הזול ובזה בודאי נ"מ דיורשין פטורין דלא עדיף מנודר דלא שייך כאן כמסירה להדיוט דלא אמר ליתן כשער הזול אלא שחכמים חייבוהו. אולם באמת דברי הרמב"ם פשוטים דהרמב"ם והראב"ד חולקים שם בה' כלי המקדש, דהרמב"ם סובר דהמקבל לספק סלתות זהו הממונה על הנסכים והמקבל לספק קנים זהו הממונה על הקנים, והראב"ד השיגו שם וכתב שהממונה על הקנים והנסכים אינו אלא גזברות בעלמא, והממונה לוקח מבעלי בתים ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו אם קבל לספק מארבע ועמדו משלש או משלש ועמדו מארבע מספק מארבע, ונמצא דלדברי הרמב"ם אין לדין זה שום שייכות לגזבר שקנה מבעה"ב דזהו דוקא דין בממונה שקבל עליו לספק צרכי הקנים והנסכים כל שלשים יום דמחוייב לספק כשער הזול, אבל אין שייך זה לאיש פרטי שמכר חפץ פרטי, והראב"ד לשיטתו דמפרש זה על הבע"ב שהממונה קונה ממנו, איברא דגם לדעת הראב"ד יש לחלק ממי שקבל עליו לספק כל שלשים יום דע"כ נתחייב שיהיה להקדש מוכן כל ל' יום צרכי הקנים והנסכים, וכיון שההקדש אינו צריך לשלם תמיד אלא כשער הזול לכן אפי' קבל לספק משלש ועמדו מארבע מספק מארבע אבל בעה"ב שמכר פירות להקדש שאינו בדרך ספוק ואפשר ליקח אותו בכל יום בזמנו דהא חזינן דרק קנים וסלתות היו מקבלים לספק כל שלשים יום, ולכן אין בזה חיוב על המוכר למכור כשער הזול אבל עכ"פ אפי' אם לא נחלק לדעת הראב"ד והראב"ד לשיטתו יכול לסבור כן אבל להרמב"ם לשיטתו פשוט דאין להלכה שלפנינו שייכות לדין מספק סלתות דהתם בממונה אמרו וכנ"ל. והנה בעיקר ההלכה בשיטת הרמב"ם והראב"ד שההקדש יכול לחזור הביא המ"מ שהקשו הראשונים דהא אמרינן בקדושין דף כ"ט דפדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה ולא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש משום דהדיוט ג"כ במי שפרע קאי, וא"כ אמאי אמרינן כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכתב המ"מ שלא מצא בזה טעם מספיק, והכ"מ כתב לתרץ וכבר תמה המל"מ על דבריו ע"ש והמל"מ כתב ליישב ע"פ ד' התוס' שחילקו בין יתומים להקדש במה דאמרינן דיתומים שנתנו להם דמים יכולים לחזור משום דיתומים מדינא אינם כהקדש ואינם קונים ומקנים אלא במשיכה ורק לתקנתם עשאו אותם כהקדש, ולא ידעתי שום שייכות מד' התוס' להלכה זו, וכנראה סובר המל"מ דמקרא דונתן הכסף וקם לו, לא ידעינן אלא בפודה מן ההקדש, ולא בהקדש שנתן מעות על המקח, אבל באמת דבריו תמוהים דודאי הקדש מתחלל על כל דבר חוץ מן הקרקע, ובכמה דוכתי מצינו שמתחללין על כל דבר מדאורייתא, וא"כ אין שום חילוק מהקדש שמכר להקדש שקנה. והנראה בזה דיש כאן שני ענינים מלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, מדין עצם תקנת נשרפו חיטך בעליה, ומדין זכות חזרת המוכר, דעיקר תקנת חכמים דכסף אינו קונה הא הוי לתקנת הלוקח שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה, אלא דממילא תקנו חכמים ששניהם יכולים לחזור, ולכן כשנבוא לדון גבי הדיוט שקנה מהקדש אין כאן גדר תקנה להקדש אלא להדיוט הלוקח, ובודאי לגבי הקדש לא עשו תקנה ללוקח שיוכל לחזור כיון דמדאורייתא נתפס הקנין ולא עשו חכמים תקנה להוציא הקדש לחולין, ורק שנבוא לדין אם נתייקר כיון דעכ"פ הדיוט המוכר היה יכול לחזור לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וההקדש ג"כ יוכל לחזור, וע"כ אמרינן דכיון דהדיוט נמי במי שפרע קאי, אין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, אבל בהקדש שקנה דלפי דין דאורייתא דמעות קונות יש כאן עיקר התקנה דשמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה, בזה הוי הא דשלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לא בדמיון של דין החזרה אלא בטעם התקנה והיינו דכמו דלהדיוט חששו משום שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כן צריך לחשוש גם להקדש שלא יהיה הפסד להקדש, וממילא כיון שיהיה להקדש זכות חזרה בודאי לא שייך שההקדש יקבל מי שפרע.

ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק ט׳

ב׳

ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך כו'. כתב ה"ה ובתוס' והרשב"א תמהו מזה שכבר נזכר בגמרא וכו'. ול"נ ליישב תמיהא זו עם מ"ש התוס' גבי פדאו במנה ולא הספיק למשוך ואייקר דאמרינן שקנה הדיוט והקשו מההיא דיתומים שנתנו להם דמים על פירות שיכולים לחזור ותירצו דהתם מדינא אינן קונין אלא במשיכה ומשום תקנת היתומים היכא דזיל אמרינן שהרי הם כהקדש דקיימי ברשות לוקח דמעות קונות אע"ג שבעלמא איכא מי שפרע לא גרע כחם דדבר שנעשה לתקנתם אינו בדין: ומ"ש מרן בכ"מ ול"נ דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף כו' דבריו קשים להולמם דודאי הקדש שקנה בדמים מהדיוט לא פקע ממנו חיוב מי שפרע דמעות קונות דבר תורה בין בהדיוט בין בהקדש וזה ברור בסוגיא דקדושין דקתני רשות הגבוה בכסף ומפרש תלמודא כיצד הקדש שנתן דמים על המקח כו'. וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל שכתב נתן דמים של הקדש אם הוקרו קנה כדין תורה ולפי דברי הרב זו אינה דין תורה אבל היא תקנת חכמים. וע"ק שלדברי הרב צריך לעשות תקנתא לתקנתא גבי נתן דמים של הקדש והוקר, חדא לעשותו כדבר תורה שמעות קונות וג"כ שלא יוכל המוכר לחזור ולקבל מי שפרע וזו לא שמענו. ומה שהכריח הרב דמאחר דבעלמא מעות קונות למה הוצרך לכתוב גבי הקדש ונתן הכסף אגב שיטפיה לא דק דטובא אשמעינן דלא קני בחליפין ובקרקעות בשטר ובחזקה שקנייתן בעלמא הוי דבר תורה ודברי הרב צ"ע:

ג׳

נכסי יתומים הרי הם כהקדש כו'. הא דלא חיישינן במכרו יתמי פירי ונמשכו מהם פירות לחשש דלמא לא ירצו הלוקחים ליקח מהם היינו טעמא דלוקח לא יחוש לזה כיון דלא קא יהיב דמי לאלתר לא ממנעי מליקח. ויש מי שאומר דטעמא דאמרינן ה"ז רעה ליתמי בבבא הסמוך לה משום שהעירוב הוא מצד עצמן אבל הכא שהעירוב הוא מצד הלוקחים לא חיישינן לה וזה נראה שהבין הר"ב לח"מ אלא שלא ביאר כל הצורך ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק ט׳

ב׳

כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות כו' ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח [ה]הקדש: תמהו בזה כולהו רבנן, דהא בפודה מן ההקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שהוקר אין הגזבר יכול לחזור, דבהדיוט איכא ג"כ מי שפרע ואין בזה עדיפות כח להדיוט מלהקדש, וא"כ גם הכא שבהדיוט איכא מי שפרע אמאי חוזר בהקדש אם הוזלו הפירות ועיין הרב המגיד, ומכבר אמרתי בזה, דהא קיי"ל כשמואל דאמר שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אולם זהו דוקא במתכוין להוציא שוה מנה על פרוטה, אבל כי מתכוין ליתן כפי שויו והאי גברא טעי וסבור ששוה כך אז אינו מחולל וצריך להשלים עיין ב"מ נ"ז בתוספות ד"ה ומר סבר ואיכא דסבר גם בהא אין צריך להשלים יעו"ש. וניחזי אם היה מעיקרא שוה מאתים ופדאו במנה מן התורה פדוי [ואין צריך להשלים רק מדרבנן] א"כ אם היה ההקדש מעיקרא שוה מנה ולא משכו עד שעמד במאתים אמרינן דבהא גם אם היה של הדיוט אי חזר הלא במי שפרע קאי, רק דאי מקבל מי שפרע מצי לחזור אבל דינא דצריך ליתנו ללוקח במנה א"כ גזבר בהקדש נמי אין לו לחזור וכי קנה קודם אז נתכוין לקנות אף לכשיתיקר ג"כ יהא נפדה בסך מנה שנתן לגזבר, כיון דאם הוזלו אינו יכול לחזור, וכמו דלענין זולא הוי ברשותיה כן בעי דאם אייקר ג"כ יהא פדוי, ולא עדיף מאילו היה קודם שוה מאתים ג"כ היה נפדה, אבל בגזבר שנתן דמים להדיוט וההדיוט אינו מתכוין לפדיה כלל [ועוד דשוה מנה שחללו קאמר לא דמים קצובים מטבעות] רק למכור חפציו או פירותיו להקדש, א"כ לא שייך כאן גדר פדיה כלל, וא"כ אלו היה מעיקרא לא שוה רק מנה והגזבר נתן מאתים ודאי דלא נתחללו וצריך להחזיר מנה מן התורה, א"כ השתא נמי מאי תאמר הלוקח נתכוין על אופן שיוזלו הפירות ג"כ יהיו מתחללים מעות אלו, זה אינו, דאנו לא משתעינן כלל בהדיה רק במקח ואילו נתן לו הגזבר מעות של הדיוט ג"כ לא היה חושש ואף אם נתן אחר בשביל הקדש קנוי להקדש [מדין עבד כנעני תוס' ב"מ נ"ז] ועוד ששמאן בדמים ולא שייך בזה אונאה כלל שהטעות אינו בהדמים רק שהפירות הוזלו ואינם שוים מאתים בשעה שנתן א"כ טעות מיקרי לא אונאה, ומצד הגזבר דהוא הקונה מן הדיוט ודאי דלא שייך לומר דנתכוין לחללם ולהיות קנוי להקדש אף אם יוזלו, על כן כי הוזלו אח"כ אמרינן כמו דבהדיוט חוזר דלא נגמר הקנין עדיין עד שהוזלו כן חוזר בהקדש דלא נגמר הקנין עדיין עד שהוזלו, והקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוי והמעות הוי של הקדש, אבל בפודה מן ההקדש שעיקרו לפדיה קא מכוון להוציא זה מקדש לחולין שפיר אמרינן כיון דמצי לחלל שוה מנה בפרוטה, רק היכי שטעה בשווי לא אמרינן כן דאילו ידע דהוא שוה מנה לא היה פודהו בפרוטה, א"כ כיון דעוסק בפדיה ורוצה בהחפץ מתכוין שאם יוקרו הפירות של הקדש ג"כ יהא פדוי על מנה שנתן ולא עדיף מאילו היו שוים יותר ונתכוין לחללם בפחות, דג"כ מחוללין, בינה זה: ובזה מסולק קושית רבנן בתוס' ד"ה מה שהקשו מיתמי דאמרו בהו שאם יהבי מעות ליתמי והוקרו הפירות של יתומים דמצי לחזור דלא גרעי מהדיוט אע"ג דצריך לקבל מי שפרע, ולפ"ז א"ש, דשם אמרינן דלא נגמר המקח עד דמשיך הפירות מיתמי וא"כ הוי כנתייקרו קודם שנתן המעות והיו שוים מאתים ולא נתן רק מנה ובטל מקח, משא"כ בשל הקדש דאם היה ביוקר קודם ופדאן בפחות אם נתכוין לזה מחולל ויצא החפץ מרשות הקדש, וכאן דנתייקרו אחרי מתן המעות הלא נתכוין לזה שלא יוכל ההקדש לחזור ויהיה פדוי החפץ בכל אופן, וזה סברא ישרה. אמנם זה תלוי באשלי רברבי, דבתוספות מנחות (ע"א) ותמורה (דף כז) כתבו דאחר אין יכול לפדות של הקדש בפחות משויא רק המקדיש עצמו, ובזה אכמ"ל: אולם כעת ראיתי, דלדעתי אין לנטות מדרך רבינו ודברי רבינו מוכרחים בסברא. דנחזי, דאם נאמר דהיכי דקא מפסדי לגמרי ליתא למי שפרע ורק בתרי תרעי אמרינן דקאי במי שפרע, וכמו שייחס סברא זו לרבינו ההגהות מיימוני פרק ג' אות ח', משום דשם בהלכה ו' לא הזכיר רבינו דין דמי שפרע אם נאבד באונס, א"כ אם יאבדו הפירות של הדיוט ודאי דמצי הגזבר לחזור בו, משום דלא יהא כח הקדש גרע מכח הדיוט, דבהדיוט כה"ג לא בעי לקבל מי שפרע א"כ לא נגמר הקנין, ותו לא פלוג רבנן ואף בזולא ג"כ דינו כהדיוט ומצי לחזור בו, אבל אף אם נאמר דתמיד בעי לקבל מי שפרע בהדיוט אף אם נאבדו לגמרי כמו שהביא המשל"מ בשם מי שרצה ליחס סברא זו לרבינו, א"ש טובא. דנחזי דהא דביטלו חכמים קנין הכסף המועיל מן התורה, לטובת מי תקנו זה הלא לא חששו רק לטובת הלוקח שלא יאמר לו המוכר נשרפו חיטיך בעליה שלא יטרח ויציל כיון שכבר קיבל המעות כמו שביאר זה רבינו בפ"ג, וא"כ בגזבר שנתן דמים להקדש והוזלו הפירות במאי תאמר לגרע כח ההקדש שלא יהא יכול הגזבר לחזור אם משום שכסף מועיל בהקדש דבר תורה הלא מדברי תורה מועיל גם בהדיוט, ואפילו כן חששו רבנן לטובת הלוקח שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, כאן בהקדש אם תאמר דקנוי אפשר שלא יטרח ויציל אע"פ שהוא של הקדש לא יחוש לטובת ההקדש כמו שיחוש לטובת עצמו שיחשוב שההקדש יחזור בו, מאי תאמר דשאני הקדש שאם הוקרו לא יכול המוכר לחזור בו, אטו מפני זה תחלוק בין הדיוט להקדש, וכי בשביל שיפה כחו יפסיד ויחושו חכמים לטובת לוקח הדיוט ולא ללוקח הקדש זה בדותא, משא"כ בקנה מן ההקדש אמרינן דכמו דאם הוזלו אין הלוקח חוזר בו משום דחז"ל לא חששו לטובת הלוקח להפסיד הקדש ולהפקיע קנין של הקדש דבר תורה לרעת ההקדש, כן אם הוקרו אין הקדש חוזר בו, דאיהו המוכר, ולטובת המוכר לא חששו בשום מקום אף בהדיוט רק משום דחששו לטובת הלוקח ואוקמי ברשותו לענין שאם יחזור בו הלוקח תו לא מצי לפלוגי הקנין לחצאין לומר דהמוכר לא יוכל לחזור בו, וכאן שהלוקח לא מצי לחזור בו ותו בטל הטעם שפקעו החכמים קנין הכסף בשל הדיוט, לכן בשל הקדש ג"כ הגזבר אינו חוזר בו ולא שייך דיפה כח ההדיוט משום דבעי לקבל מי שפרע ובלא קבלת מי שפרע אינו חוזר גם בהדיוט, אבל בהלוקח הקדש זה פליאה למימר שחז"ל חששו לטובת הלוקח בהדיוט ולא בהקדש, ובהדיוט עקרו קנין המועיל מן התורה ובהקדש לא, וזה פשוט בעיני עד כי נעלמה ממני דעת קדושים שחלקו בזה על רבינו. ולענ"ד ברור הדין כרבינו בלא פקפוק, ודוק היטב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ט׳

א׳

אמירה לגבוה בכך אני נותן חפץ שמכוין לוותר והקדיש זה כמסירתו להדיוט כדכתיב ואיש כי יקדיש וגו' מוצא שפתיך תשמור וגו' כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קנ"ג ויד גזבר של הקדש על העליונה בקנין או במכר שתקנו משיכה להרויח שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהקדש מדאוריתא הוא דמקני בכספא כדכתיב ונתן הכסף וקם לו כדאמ' פרק קמא דקדושין דף כ"ט.

ג׳

נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכדאמ' פרק הניזקין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ט׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם