רמב״ם - הלכות מכירה · פרק י׳

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו'. אפשר לפרש דמאי דנקט רבינו ולקח דמי המקח שבא למעוטי סברת האומרים דלא בעינן שיתן האנס כל דמי שוויו. ועיין במ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן סי' י"ב ובמ"ש הרמב"ן פרק הנזקין עלה דעכו"ם הבא מחמת חוב. והנכון שבא למעט סברת האומר דלא בעינן שיתן הדמים בשעת המכירה וזו היא סברת הרי"ף בפירוש ארצי ליה זוזי כמ"ש הראב"ד בסמוך, ורבינו ז"ל כיון דפירש ארצי ולא ארצי האמור בגמרא בגוונא אחריתי כמ"ש ה"ה הצריך שיתן הדמים בשעת התליה והמכירה ולכך כתב ולקח דמי המקח ודוק: כתב הטור ס"ס ע' וז"ל מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות יש להם דין מלוה על פה כו' וגם נאמן לומר פרעתי ע"כ. ובעה"ח ריש שער מ"ז כתב בפירוש דאינו נאמן לומר פרעתי וכן הוא דעת הריב"ש ר"ס שפ"ב ועיין בתשובת הר"ן סימן ע"ז. (א"ה עיין לקמן בפי"א מהלכות אלו הלכה ב' והלכה י"א): כתב הטור סי' ר"ה ס"י וז"ל וכתב ה"ר יונה אפילו יאמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע ע"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו ע"כ. ועיין במ"ש מרן בטאה"ע סי' קנ"ה גבי קטנה שבאה למאן ועדים שהיא קטנה אינם מצויין כאן, ועיין בתשובת מהרש"ך ח"א סימן נ"ג שדבריו שם הם מגומגמים במה שהבין בכוונת הרשב"א וה"ה יע"ש מדברי המרדכי פרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו כו' נראה דס"ל למהר"מ דבאונס דמיתה אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני אע"ג דלא יהיב דמי וכ"כ בפסקים וכתבים סי' ע"ג. אך קשה מהא דאמרינן בפ' ר"ע (פ"ח) ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית א"ר אחא ב"י מכאן מודעא רבה לאורייתא וצ"ע. (א"ה עיין במ"ש ה"ה פ"ב מהל' גירושין הלכה כ'): יש להסתפק האידנא דנהגו לכתוב בכל השטרות פיסול עדיהן אם יכולין העדים לכתוב בלא צווי המתחייב דומיא דההיא דהרא"ש שהביא הטור סי' ס"א ועיין מבי"ט ח"א סי' א' ודוק: כתב מהריק"ו שרש קפ"ו ואע"פ שכתב ר"ח שמכיון שהפחידו בדברים שבידו לעשות כו'. ועיין בהריב"ש סי' רכ"ז שכתב כסברת ר"ח ומייתי ההיא דפ' חזקת דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור משמע דמשום הפחדה אודי וחשבינן ליה אונס וזה לא מכרעא דגבי גזלן שאני דאמרינן הכי דאנן סהדי דהוא ממטי ליה כיון שהוחזק הורג על עסקי ממון או הוחזק גזלן על שדה זו משא"כ בשאר אונסים ודוק: ומ"ש מ"מ כתב רבינו יודא בר ברזילי כו'. הדבר תמוה היאך תפס דברי רבינו יודא דבמתנה אפילו באונס כל שלא מסר מודעא מתנתו מתנה בדבר שכל חכמי ישראל חלוקין על זה אלא דבראית העדים האונס סגי וכ"כ מהרי"ק עצמו בשרש קי"ח ובטוח"מ הביא מוהריק"א בסי' ר"ה סברת כל הפוסקים בזה שדי בראית האונס במתנה ודוק: ומ"ש ועוד שאין האונס ידוע בלא מסירת מודעא מעיקרא כו'. אין מדברי הרא"ש הכרע מזה דה"ק אפילו שיהיה זה אונס כיון שלא מסרה מודעא תחלה מאחר שאין עדים מעידים על האונס אינה נאמנת דאילו מסרה מודעא תחלה גלוי מלתא בעלמא הוא והיא היתה נאמנת בלא עדים וכן פירשה מהרימ"ט בסי' נ"ה מח"ב ודוק: ומ"ש וכן יש להוכיח מתוך מ"ש התוס' בפ' חזקת וז"ל קדיש בביאה מאי איכא כו' אין הכרח מזה דכתבו התוס' דשאני אשה דכל קניינה הוי בפרוטה ומדינא בכך מתקדשת הו"ל כאילו קנאה בשוויה והוי דומיא דשדה שתלאוהו למכור בשוויו דאגב אונסיה גמר ומקני אבל בשדה פחות משוויו לא הוי זביניה זביני דלא גמר ומקני אלא בכדי דמיו והטור בר"ס ר"ה הביא דברי רבינו יונה ז"ל והצריך בתלאוהו וזבין שיתן כל דמיו ומוהריק"א ז"ל בר"ס ר"ה הביא סברות לכאן ולכאן ע"ש גם מה שנסתייע מתשובת הרשב"א לא מכרעא ודוק. ולע"ד הדברים תמוהים דאדרבא מדברי התוס' משמע בהפך דהא לפי מאי דס"ד דמשום הנאת ביאה הוי כתליוה וזבין ונדחקו ואמרו ודוחק לפרש דמשום הנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין ואפילו כפי דוחק זה לא הונח להם דקדיש בשטר מאי איכא למימר כיון דליכא הנאה כלל וחשיב כתליוה ויהיב ולתרץ זה כתבו דמאי דחשיב כזביני הוא מה שמתחייב לה בשאר כסות ועונה א"כ אזדא ליה לההוא לישנא דקא אמרי תינח דקדיש בכספא כו' דלמסקנא בין בקדיש בכספא או בביאה משום שאר כסות ועונה חשיב זביני משום דחיוב זה הוא בכל זמן דצריך ושפיר חשיב תמורת מה שקונה הוא נותן שויונו וזהו כוונת התוס' דוק. ואין לומר דע"כ גבי קדושי כסף לא צ"ל דמה שקונה אותה היינו במה שמתחייב בשאר כסות ועונה אלא בכסף קדושיה לחוד ושאר כסות ועונה הוי למתקדשת בשטר דליכא הנאה והיה עולה על הדעת להכריע כן דחזינן דהתוס' לא הקשו האי קושיא בדברי אמימר דאמר תלאה וקדיש קדושיו קדושין ושייך התם הקושיא טפי דאמאי דהא תליוה ויהיב הוא דכנגד גופה שמקנה לו אינו נותן לה דבר והוה להו למימר כמ"ש אח"כ דאי משום הנאת קדושיה דוחק הוא ועוד דקדיש בשטר מאי הנאה איכא והוה להו לומר משום שמתחייב בשאר כסות ועונה ומדלא קבעו קושיא זו לעיל גבי קדושי כסף משמע דבקדושי כסף אפילו פרוטה חשיב זביני דאין אנו צריכים שיהיה תמורת דבר הניתן הנאה דאתי מחמתיה אלא כל דהו חשיב כזביני. איברא דאין זה הכרח מכמה טעמי חדא דאי לאו מאי דקאמר תלמודא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר הוה לן לדחויי קושית התוס' דמקשו קדש בשטר מאי הנאה הוי דמנא ליה דמיירי אמימר ומר בר רב אשי בשטר דדוקא בקדושי כסף קיימי תרוייהו אלא מדחזינן דפריך תינח כסף כו' משמע דבכל קדושי כסף קיימי והשתא אי אפשר לומר דמיירי בכסף וביאה אבל לא בשטר כיון דמוקי לה בביאה נמי וכיון דהאי פרכא עיקר קושיית התוס' נסבא לה לקשיא בביאה דעלה קאי תלמודא ועוד דטפי עדיף להקשות מביאה דגבי כסף הא קבל הנאה וזוזי הוא דיהיב אע"פ שאינו תמורת הדבר היה אפשר לומר דחשיב כזביני אע"פ שאין זה האמת אבל גבי קדיש בביאה הוי יותר הפרכא דאמאי חשיב כזביני כיון דלאו מידי שקיל ואי משום הנאת ביאה ודאי כיון דלאו מדעתה הוא אדרבא צער חשיבי מינה ובה קשיא בלאו קושית קדש בשטר מאי הנאה איכא. ועוד דאי התוס' ז"ל הוו מקשין גבי אמימר מקדושי כסף הוה אמינא דכיון שנקנית האשה בפרוטה הו"ל כל דמי שויונה ושפיר חשיב כתליוה וזבין דהא דמי שויונה יהיב וזה כתבו נמי קצת מן המפרשים דסוברים דבעינן גבי תליוה וזבין שיתן כל שויון השדה או אותו דבר שאונס עליו דאי לאו חשיב תליוה ויהיב ואעפ"כ באשה חשבי לה כתליוה בכסף קדושיה וחשבי לה שויונה כיון דקנייתה בכך ולפיכך לא פרכי מכסף קדושיה אבל כד פרכי משטר דליכא הנאה והיאך חשיב כזביני וצריכים לומר דהיינו שאר כסות ועונה תו ליכא לדחוקי מטעמא דהואיל וקנייתה פרוטה להתקדשה חשיב גבי אונס שויונה אלא דטעמא דכולהו דחשיב כתליוה וזבין שמתחייב לה בשאר כסות ועונה כל זמן שצריך לה וחשיב זה שויונה ממש וזה טעם קדושי כסף ושטר וביאה א"כ אין הכרח מדברי התוס' כדברי מהריק"ו דלא בעו שיהיה תמורת אותו הדבר התועלת אלא אדרבא דברי התוס' הם בהפך כמ"ש וצ"ע. (א"ה עיין במ"ש ה"ה פ"ד מהל' זכייה הלכה כ"ד):

אבל במתנה או במחילה כו'. ז"ל הטור ס"ס ר"ה ובמתנה היכא דידעינן באונסיה אפילו אם ביטל לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה כו'. ועיין במ"ש הנ"י פרק חזקת בשם רבינו יונה ורבותיו ובמ"ש מרן הב"י א"ה סימן קל"ד. ועיין ל"ר סי' קע"ז וקע"ט שנראה מדבריו דסברת הרא"ש ז"ל דמתנה כל דידעינן באונסיה אף שביטל המודעא לא מהני שדין זה הוא מוסכם מהכל. ודבריו תמוהים בעיני דהא איכא רבים דחולקים על הרא"ש הלא המה ה"ר יונה ורבותיו ותו דמהריק"ו שרש קפ"ו כתב בשם ר"י ברזילי ז"ל דאף בתליוה ויהיב בעי מסירת מודעא וא"כ הרי דינה כמכר ופשיטא דמצי המוחזק לומר קים לי כוותייהו וצ"ע:

אחד האונס את חבירו כו'. מ"ש ה"ה שזה נלמד מאותו מעשה שהביא כו'. האי מלתא יש לדון בה דלא דמי לההיא דפרדסא דהתם לא היה צריך לעשות שום מעשה אלא דאם לא היה מוציא השטר היה גוזל קרקעו וכיון שהפחידו בדבר זה חשבינן ליה כאילו עשה האונס כבר דכל זמן שאינו מוציא שטר המשכונא הרי גזלו וחשיב אונס גמור אבל בעלמא אפילו במלתא דבידו לעשות איכא למימר גזים ולא עביד ולא חשיב אונס וכן מבואר הדבר בקצת הראשונים ומהריק"ו בשרש פ"ו הרחיב הדבור בזה ודוק. ועוד אני תמיה בדברי ה"ה שדבריו סתרי אהדדי שמתחלה פירש דמ"ש רבינו או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשותו נלמד מהמעשה שהביא מההוא דשכר פרדס כו' ושוב כתב דמעשה הנזכר מפרש ליה לרבינו שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה ומסר מודעא ומכר וזהו בירור אונסו וכיון שכן אין כאן הפחדה אלא אונס גמור מאחר שכבר כפר הרי אנסו ועשה מעשה ואיך למד מזה להפחדה לבד. והרשב"א שלמד משם להפחדה הוא משום דמוקי לה שהכמין עדים אחורי הגדר כמ"ש בשמו מרן הב"י סימן ר"ה וצ"ע. ומ"ש רבינו והם העדים שכפר בפניהם בב"ד והם עדי המודעא דבריו מגומגמים שהרי תחלה כתב שמסר מודעא בפני אחרים וצ"ע:

ואפילו אמר להם בפני האנס וכו'. עיין מ"ש מרן סימן ר"ז בשם הרשב"א וז"ל ומ"מ מסתברא לי דתקנת הביטול דפוסל עדי המודעא ויאמר הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם עדים לגבי נפשיה כעדים פסולים יע"ש. ותיקון זה מהני אף במתנה אם מסר מודעא כתוב בה שהכירו באונסו וכיון דהעדים פסולים אין כאן עדי אונס ל"ר סי' קע"ז. ועיין במ"ש סי' קע"ט ודוק:

שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים: הנה מפורש מדברי רבינו שזה הפירוש לא ארצי ליה זוזי, היינו שאינו נותן לו המעות בפני עדים, אולם מוכח מדברי רבינו דסובר דבעי שיתן לו מעות אבל אם לא נתן לו מעות השדה, רק שהיה חייב לו מעות ופטר אותו מהחוב עבור השדה שמוכר לו, אע"פ דסובר רבינו דבמלוה קונה קנין גמור, כאילו יהיב ליה כספא בפרק ז' הלכה ד', בכ"ז כאן לא גמיר ומקנה באונס כיון דליכא הנאה מחודשת וכמו בקדושין דמקדש במלוה אינה מקודשת, וזהו שדייק רבינו בריש דבריו מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, דוקא שלקח דמים בעין לא שמחל לו החוב, ובא רבינו להוציא שלא נפרש לא ארצי ליה זוזי דאמר בגמרא היינו שלא נתן לו המעות בעין ורק דמחל ליה עבור זה חוב, וז"ב:

ומעשה באחד ששכר פרדס כו' לפיכך אם תבעו המשכיר וכו' ואחר כך מסר המשכיר מודעה כו': מה שכתב ההמ"ג בשם השמועה הביא הרשב"ם בשם ר"ח, רק שפירש שתבע אותו בפני העדים ושמעו דטעין זבינתא נהליה כו', ונראה דדחקו לרבינו לפרש כן שתבעו בב"ד וכפר בפני ב"ד, דאילו טענו חוץ לב"ד ושמעו שטעין זבינתא ממך, הלא מצי טעין לעולם לקוחה היא בידי ואכלתיה שני חזקה ומה דזבינת מינך אחרי זה הוא משום דעביד אינש לזבוני דיניה ולא בעי לבזות עצמו בב"ד, וא"כ איך מצי לכתוב מודעה על זבינא דא, אבל כיון דכפר אחרי שהטריחו בב"ד תו אילו קושטא קאמר למה היה צריך לשטר מכירה זו ולמיהב ליה זוזי, הגם דלא מצאנו עביד אינש דזבין דיניה רק באופן שהמחזיק זבנה מגברא אחרינא ואינו יודע אם פלוני גזל אותה מהתובע, והתובע טוען שפלוני גזלה ממנו וכמש"כ רבינו בסוף הלכות טוען, משא"כ כאן שהוא בעצמו יודע שלקחה ממנו לא שייך כ"כ סברא דזבין דיניה, [עיין בפרק המפקיד התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לב"ד ומצאנו דאם לא אטרחיה לב"ד ניחא ליה להקנות עבור זה השבח] ורשב"ם פירש שם, אמרתי בלבי טוב לקנות בדמים מועטים קרקע הראוי לי ולא לטרוח ולבא לב"ד, וכאן מיירי דנתן לו כל הדמים מהשדה ולא שייך כ"כ עביד אינש דזבין דיניה, בכ"ז סברת רבינו כך, ואף בטוען אחרי זה שהיא מכורה אצלו מהשטר ג"כ יש לעיין אם שייך מיגו בזה, מיגו דאי הוה טעין דהיא מכורה אצלו מהחזקה הראשונה, או דילמא הוי כמיגו במקום עדים, דעכשיו יודעין אנחנו דאיהו הוי טעין להפחידו והוא אנוס במכירתו והאונס לפנינו ומסירת מודעתו הויא לפנינו וכן מסתברא: אמנם מש"כ רבינו שאם הפחידו בדבר שאפשר לו לעשות הוי אונס, למד זה מעובדא דא כנודע דרך רבינו שמקדים הקדמה לההלכות הבאים אחרי זה ולא שייך כאן דהא כבר כפר בב"ד ואמר לקוחה היא בידי וכבר עביד מאי דהוי מצי למעבד, אבל להפחיד גזים אינש ולא עביד, זה אינו דהא הטוען לקוח על קרקע שאכל שני חזקה חייב לשבע היסת ואכתי לא נשבע וא"כ אכתי לא מסתפי דדילמא לא ישתבע לשקר דהחשוד לממון אינו חשוד לשבועה, וע"כ דאף אם מפחידו הוי אונס דאיהו מסתפי מיניה ודוק. שוב ראיתי מש"כ הרז"ה במאור בזה יעו"ש:

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח ממכרו ממכר דסברא היא דאגב אונסיה גמר ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי וכדאמרינן פרק חזקת דף מ"ח ואי מסר מודעא אאנסא לא הוו זביני ובמתנה מודעא בלא אנסא נמי סגיא כיון דליכא דמי וכל שכן אונסא אפילו בלא מודעא:

מי שאנסוהו למכור עד שמכר לפיכך אם מסר מודעה כו'. בפרק חזקת הבתים דמ"ח אר"ה הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני מ"ט אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה וה"מ היכא דלא מסר מודעה אבל מסר מודעה לאו זביניה זבינא וכתב הטור ז"ל סי' ר"ה וז"ל ודוקא באונסא דאתי ליה מאחרינא אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות אפי' מסר מודעה זביניה זבינא ומרן הבית יוסף כתב עליו וז"ל כ"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע"פי שכ"כ לפי פי' בכגון מעשה דפרדסא וי"מ בענין אחר לא בשביל זה נאמר שחלוקים עליו בזה והא מילתא דסברא היא דאל"כ כל אדם ימכור כו' אלא דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' אינה כתובה מרוב פשיטותא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דאמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה ממ"ש ב"הע מההיא דפרדסא עד שמכח זה הוצרך לומר דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' גינה כתובה והלא לכל הפי' הנאמרים בההיא דפרדסא דין זה מפורש יוצא מההוא דפ' חזקת הבתים דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידענא באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופי' רשב"ם ידענא באונסא דפ' שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתיב הכי אלא סתמא כתבו פ' אמר לנו שנאנס לאו מודעה ופרכינן מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב"ם ז"ל דכיון דמודיע לסהדי דהאי גט שאני נותן לאשתי אונס אני בו וכן המתנה כו' אע"ג דלא ידעי אונסא דיליה הרי הגט והמתנה בטלים דכיון דאינו מקבל ממון אם איתא דניחא ליה ליתן מדעתו ל"ל למסור מודעה ואי לא ניחא לי' ל"ל ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס במתנ' זו ולא דמי לזביניה דהתם צריך לפרש דאיכא למימר דסתם מוכר לא ברצונו הוא מוכר אלא משום חסרון מעות ואיכא למימר דמסר מודעה דקסבר כשיהיו לי מעות מפיקנא מודעה ויחזור שדה שלי והדר פרכינן ואי דזביניה והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביניה ופי' רשב"ם ולפיכך לא הויא מודעה עד שיכירו העדים באונסו ואיכא למימר דלא אניס אלא השתא למעות הוא צריך ולמחר לכשיזדמנו לו מעות יחזור בו ולפיכך מסר מודעה כדי לבטל המקח הרי מבואר בהדיא דבמודעה דזביניה טעמא דבעינן שיאמרו העדים אנן ידעינן ביה באונסא דפלני' היא משום דתלינן דמחמת חסרון כיס הוא מוכר ולפיכך מסר מודעה דלכשיהיו לו מעות יבטל המקח ואם איתא דאפי' באונסא דאתי לי' מנפשיה כל שמסר מודעא המודעא מבטל המקח א"כ אפי' לא כתיב ביה הכרנו באונסו אמאי קאמרי נהרדעי דלאו מודעא היא הא אפי' נימא דמחמת חסרון כיס מכר כל שמסר מודעא המקח בטל וכן כי קאמר בגמ' אי לזביניה והאמר רבא כו' אדפריך מההיא דרבא ליפרוך בפשיטות דאמאי צריך שידעו באונסו וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ"י שכתב משם מוהר"י ן' מיגאש ז"ל דין זה שכתב הטור דבאונס דמנפשיה אפי' מסר מודעא המקח קיים והביא ראייה מההיא דנהרדעי שכתבנו ומבואר שם שהר"י ן' מיגאש ז"ל מפרש ההיא דפרדסא שלא כפי' העיטור ז"ל ואפי"ה כתב שדין זה מפורש מההיא דנהרדעי ודברי מרן ז"ל צ"ע: ודע דכל זה אינו אלא במכר ומטעמא דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אמנם במתנה נרא' דמודעתו מודעא ואפי' באונס דאתי מנפשי' דלא חשיבא אונס אפ"ה כל שמסר מודעא חשיב אונס ול"מ לדעת רבינו והרשב"א והר"ן ז"ל שכתב מרן הב"י דס"ל דהא דאמרי' בגמ' אי בגיט' ומתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא שלא כפי' רשב"ם ז"ל אלא כל שמסר מודעא וגלה דעתו שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה אפי' אם יתברר הדבר שאותה מודעה שמסר בפני עדים דברי שקר הן ולא הי' אניס כלל אפי"ה מודעתו מודעא אלא אפי' לדעת רשב"ם ז"ל דס"ל דבעינן מסירת מודעא מחמת אונס אלא דלא בעינן שידעו העדים באונסו ואם נתברר הדבר שלא הי' בו אונס כלל אין מודעתו מודעא מ"מ נרא' ודאי דס"ל דלא בעינן אונס גמור דהיינו תלויה ויהיב אלא אפי' תלה מודעתו באונס דאתי לי' מנפשי' וכיוצא דלא חשיבא אונס מצד עצמו אפ"ה המודעא מבטל המתנ' כל דאיכא אונס קצת וזה מבואר ממ"ש רשב"ם דה"ט דלא בעינן בגיט' ומתנתא שידעו העדים באונסו דכיון שאינו מקבל ממון במתנה זו אם איתא דניחא לי' ליתן מדעתו למה מסר מודעא ואי לא ניחא לי' נ"ל ליתן אלא ודאי נאנס והלכך א"צ לפרש אונסו ואם איתא דס"ל לרשב"ם ז"ל דגבי מתנה נמי בעינן אונס גמור אבל אונס דאתי לי' מנפשי' לא חשיבא אונס לבטל המתנ' ואפי' במסר מודעא אם כן אמאי אין צריך לפרש אכתי ניחוש שמא מחמת אונס דמנפשי' וכיוצא הוא נותן מתנה זו דלא חשיבא אונס כלל אלא ודאי משמע דאפי' אונס דאתי לי' מנפשיה חשיבא אונס כל דאיכא מסירת מודעא וכן ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רל"ב שכתב כן בהדיא והביא ראי' לזה מהא דאמרי' פרק ח"ה האי מתנה טמירת' לא קנה אמר רבא והויא מודעא לחבירתה כו' דההוא גברא דאזל לקדושי ההיא אתתא א"ל אי יהבת לי לכלהו נכסי הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל למיכתב לכולהו נכסי אתא בריה קשישא אמר לי' וההוא גברא מה תהא עליה א"ל לסהדי זולו איטמרו אתו לקמיה דרבא אמר להם לא מר קנה ולא מר קנה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לי' כו' והדבר מבואר דאונס זה אונסא דאתי לי' מנפשיה הוא שאם ירצה יכוף את יצרו ולא ישאנה ואעפ"כ מבטל אותה מתנת הבן הקדומה והויא לי' מודעא מחמת אונס גרוע כזה א"ד ע"ש אלא שאני תמיה עליו אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה מההיא דמתנה טמירתא דאין ראי' משם אלא לפירוש הר"י ן' מיגאש ז"ל אבל לפי פירוש ר"ח ז"ל שפי' שם אין ראיה כמ"ש מוהרח"ש ז"ל בקונטריס המודעא והלא ממקומו הוא מוכרח דאם איתא א"כ אמאי לא בעינן בגיטא ומתנתא שידעו באונסו הא אע"ג דעכ"ל דמחמת אונס נתן מתנה זו דאי לא ניחא לי' ליתן לא יתן כמ"ש רשב"ם אכתי נחוש שמא מחמת אונס דמנפשיה וכיוצא הוא נותן מתנה זו ומהיותר תימא על מוהרח"ש ז"ל שכתב דלפי פי' ר"ח ז"ל אע"ג דאין ראיה משם מ"מ הסברא נכונה היא ולא נמצא חולק עליו והלא הדבר מוכרח לכל הפי' כמ"ש וכמו כן אני תמיה על הר"ב פמ"א ז"ל ח"ב סימן ב' שכתב על מעשה שהי' בראובן שמסר מודעא לומר שהי' אנוס בפשר דבר אשר עשה מסיבה שהיה מתירא אם יחבוש אותו בבית האסורים שיראו הגוים וירצו לגבות חובם תחילה או לעשות קוראמ"ה והשיב הרב ז"ל דמודעא זו מגן שויה משום דאונס זה לא בא למלוה מצד הלוה אלא שהמלוה מתפחד מעצמו שמא ישמעו הגוים ויעשו קוראמ"ה וכיון שכן הו"ל אונס מנפשיה דלא הוי אונס ואין לומר דבמתנה באונס כל דהו מהני דהא גט הוי כמתנה וכתב הרשב"ץ הביאו מרן הב"י א"ה סי' קל"ד דאונסים שהם מחמתיה אינם פוסלים בגט וראי' מדאמרינן בגמרא שאני אונסא דנפשיה מאונס' דאחרינא את"ד יע"ש ואתמהא שהרי כל שמסר מודעא אע"ג דאונס דמנפשיה הוא מודעתו מודעא לכ"ע וכמ"ש הריב"ש והכריח כן מההיא דמתנה טמירתא דאע"ג דאונס דמנפשיה הוא אפ"ה חשיבא מתנה טמירתא מודעא לחבירתה וא"כ בנדון שלו שמסר שמעון מודעא על הפשרה מה יושיענו טעם זה דהוי אונס דמנפשיה ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"ץ ז"ל אינו ענין לזה כלל שאף הרשב"ץ לא כ"כ אלא בדלא מוסר מודעא ומשום גט מעושה ועיין בתשו' מוה' ברוך אנגי"ל ז"ל ס"ב וכנראה דאשתמיט מיניה תשובת הריב"ש הלזו גם מ"ש עוד הרב הנזכר סמוך ונראה וז"ל איברא דבר מן דין מידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב הרשב"א ז"ל פרק השולח דאפי' תלה מודעתו באונס ידוע ונמצא שאותו אונס לא הי' מעולם אפי"ה הגט בטל שהרי יש כאן גלוי דעת שאם אינו אונס בכך למה הוא מגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו ותולה אותו בדבר אחר הרי דאפי' ידעינן דהאונס הוא שקר תלינן באיש אחר ובטלה המתנ' ה"נ איכא למימר אף שתלה באונס דמנפשי' דאינו אונס כיון שגלה דעתו שאינו מרצונו תלינן באונס אחר ואינו רוצה לגלותו דלב יודע מרת נפשו א"ד יע"ש ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מיניה מ"ש מוהר"ש חיון ז"ל סימן ו' והרב ז"ל עצמו הביא תשו' הלזו שם באותו סי' דדוקא כשתלה מודעתו בדבר א' ונמצא שקר אמרינן ודאי שזה אנוס הי' אלא שרצה לכסות האונס ותלה בדבר אחר ומטעמ' דאם איתא שאינו אנוס בכך למה מגרש אבל כשתלה מודע' בדבר א' ונמצא שאותו הדבר לא הי' אונס אמרינן ודאי שזה האיש חשב בדעתו שאותו הדבר הי' נקרא אונס ועכשיו שאנו רואים שאינו אונס הגט כשר דהשתא ליכא טעמא דאם לא הי' אנוס לא היה מגרש שהרי גלה דעתו שמחמת אותו האונס הוא מגרש והוא חילוק נאה וראוים הדברים למי שאמרן וא"כ מעתה נדון הרב פמ"א ז"ל (דוכתא) בורכא ואיך כתב שלדעת הרשב"א אע"ג דתלה מודעתו באונס דמנפשי' תלינן באונס אחר כי על כל אלה דבריו צל"ע: הכלל העולה ממ"ש דגבי מתנה כל שמסר מודע' אפילו באונס דמנפשיה מודעתו מודעא לכ"ע ואפי' לדעת רשב"ם ז"ל וגדול' מזאת מצאתי למוהראנ"ח ח"א סי' ס"ב שכתב שם היות שסברא זו דאונס דמנפשיה לא חשי' אונס מוחזקת למוסכמת ושגורה בפי כל החכמים והחילוק עצמו נמצא בגמ' גבי ההיא דתלוה וזבין מ"מ המדקדק בדבר ימצא שבמחלוקת היא שנויה דלפי פי' ר"ח שכתב הטור בסי' רמ"ב דהא דלא קנתה אשה לאו משום מתנה קמייתא דחשיב מודעא לחבירת' דההיא לא חשיבא מודעא כלל אלא משום דמוכח מילתא דאנוס היה ואפי' בלא מודעא לא קנה הרי דאע"ג דההוא אונס דמנפשיה הוא אפי"ה ס"ל לר"ח ז"ל דלא קנה והא דקאמר ודילמא אונסא דמנפשיה שאני אינו הכרח דלא אמרה אלא בלשון דילמא ולפי המסקנ' אינו מוכרח א"ד ז"ל אלא שאני תמיה עליה במ"ש שלדעת ר"ח הא דאמרינן ודילמא אונס' דמנפשיה שאני דחויא בעלמ' היא ולא קאי לפי המסקנא דמי הכריחו לזה שהרי איכא למימר דע"כ ל"ק תלמודא דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס אלא דוקא גבי זביני משום דאיכא טעמא דאגב אונסא דזוזי והילכך אפי' מסר מודעא לא מהני אבל גבי מתנה ה"נ דאפי' אונס דמנפשיה חשיב אונס וזה מוכרח שהרי הטור בסי' ר"ה כתב דין זה דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס בפשיטות בלי חולק ואלו בסימן רמ"ב הביא סברת ר"ח דס"ל דאונס דמנפשי' חשיב אונס לבטל המתנה וכן מבואר ג"כ בשי' מקובצת כ"י דגבי ההיא דמתנה טמירתא הביא שם משם ר"י ן' מיגאש ז"ל שפי' בפי' ב' כפי' ר"ח וכתב וז"ל ולהאי פירושא נקטינן מינה דמאן דכתב לחבריה מתנה ומוכח' מילתא דמחמת אונס הוא דכתב' דאע"ג דאונס דמנפשי' הוא ההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך למיסר מודעא והדבר צ"ע ע"כ ואלו גבי ההיא דתלויה וזבין כתבם בשם הר"י ן' מיגאש וז"ל אבל אונסא דמנפשי' אע"ג דמסר מודעא זביני' זביני והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואמרינן ודילמא אונסא דנפשיה שאני אלמא כל אונסא דמנפשי' קנה והילכך לאו מודעא היא עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דגבי מתנה מספ"ל מילתא אי אונסא דמנפשיה חשיב אונס אפ"ה בזבינ' פשיט' ליה מילתא טובא דלא שמה אונס מכח ההיא דאמרינן ודילמא אונסא דמנפשיה שאני דס"ל דקושטא דמילתא היא ולא בדרך דחיה כמ"ש הרב ז"ל: