רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ח׳

ספר קניין · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ח׳

הלכה א׳

הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים וְהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זוּז אֶחָד לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב הַשְּׁטָר אוֹ הֶחֱזִיק:

הלכה ב׳

חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. יַד הַמּוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה. רָצָה אוֹמֵר לוֹ הֵילָךְ מְעוֹתֶיךָ אוֹ קְנֵה מִן הַקַּרְקַע כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתָּ לִי וְנוֹתֵן לוֹ מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁבָּהּ. וְאִם חָזַר הַמּוֹכֵר יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה רָצָה אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי אוֹ תֵּן לִי קַרְקַע כְּנֶגֶד מְעוֹתַי וְנוֹטֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבָּהּ. וְאִם לֹא הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּשְׁאָר הַדָּמִים עָלָיו כִּשְׁאָר הַחוֹבוֹת:

הלכה ג׳

מָכַר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים קָנָה הַכּל. וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁזֶּה שֶׁתּוֹבֵעַ וְרוֹדֵף לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר וְהִקְנָה. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְזֹר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ:

הלכה ד׳

וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר נִכְנָס וְיוֹצֵא עַל שְׁאָר הַדָּמִים לֹא קָנָה. וְיַד הַחוֹזֵר בּוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר מִפְּנֵי רָעַת מִמְכָּרוֹ וַהֲרֵי זֶה קָנָה הַכּל:

הלכה ה׳

לָקַח שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם וְהַמּוֹכֵר יוֹצֵא וְנִכְנָס לִתְבֹּעַ שְׁאָר הַדָּמִים. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ וְאֵינוֹ תּוֹבֵעַ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר בְּיוֹתֵר. אוֹ אֵינוֹ כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ וְזֶה שֶׁתּוֹבֵעַ מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקַּח כָּל הַדָּמִים. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לַחְזֹר מִשְּׁנֵיהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר. וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

הלכה ו׳

הַקּוֹנֶה דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים וְטָעָה בְּמִנְיַן הַמָּעוֹת. וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לוֹ מֵאָה שֶׁנָּתַתָּ לִי אֵינָם אֶלָּא תִּשְׁעִים. נִקְנָה הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר לוֹ הָעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים. בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין:

הלכה ז׳

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁאֶמְכֹּר שָׂדֶה זוֹ הֲרֵי הִיא מְכוּרָה לְךָ מֵעַכְשָׁו בְּמֵאָה זוּז וְקָנָה מִיָּדוֹ עַל כָּךְ וּלְאַחַר זְמַן מְכָרָהּ לְאַחֵר בְּמֵאָה. קָנָה הָרִאשׁוֹן. מְכָרָהּ בְּיוֹתֵר עַל מָנֶה קָנָה אַחֲרוֹן. שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאֶמְכֹּר שֶׁיִּהְיֶה מוֹכֵר מִדַּעְתּוֹ תְּחִלָּה וְזֶה לֹא הָיָה רוֹצֶה לִמְכֹּר וְלֹא מָכַר אֶלָּא מִפְּנֵי הַתּוֹסֶפֶת שֶׁהוֹסִיף זֶה עַל שָׁוְיוֹ. וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁנֶּאֱנַס וּמָכַר:

הלכה ח׳

אָמַר לוֹ כְּשֶׁאֶמְכְּרֶנָּה הֲרֵי הִיא קְנוּיָה לְךָ מֵעַכְשָׁו כְּמָה שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה. אֲפִלּוּ עַל פִּי שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלֹשָׁה. אָמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁלֹשָׁה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הַשְּׁלֹשָׁה. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין שֶׁל אַרְבָּעָה עַד שֶׁיָּשׁוּמוּ הָאַרְבָּעָה כֻּלָּן וְיַסְכִּימוּ וְיִמְכֹּר לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיַּסְכִּימוּ. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה הָרִאשׁוֹן. שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה וְאָמַר הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים אוֹ אַרְבָּעָה וְיָשׁוּמוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי קָנוּ מִיָּדוֹ תְּחִלָּה שֶׁמָּכַר מֵעַכְשָׁו:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ח׳

א׳

המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח את כולה אע"פ שכתב השטר או החזיק. חזר בו הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת לי ונותן לו מן הזבורית שבה, ואם חזר המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה, ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע קנה הלוקח את כולה ואין אחד מהן יכול לחזור בו ושאר הדמים עליו כשאר החובות. המ"מ הביא דברי הברייתא דקתני רצה אומר הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגביהו מן הזבורית וכתב ע"ז מדברי הרמב"ן שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזבורית שבה ושמין לו כשער של עכשיו ולא לפי הפסק והכ"מ כתב דעל מה דאמר בגמ' מהיכן מגביהו כתב הנמוק"י דזהו אתן לי מעותי דאלו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העדית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כ' הר"ן בפ"ק דקדושין אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי, וכן כתב בפי' המשנה פ' האומנין עכ"ד הכ"מ ולא הזכיר הכ"מ שהוא בהיפוך מדברי המ"מ שהמ"מ הביא ד' הרמב"ן על ד' הרמב"ם ומשמע דמפרש כן ד' הרמב"ם, ובאמת הם שני שיטות דהרמב"ן מפרש מה דאמר בגמ' מהיכן מגביהו, אבל הא דאמר תן לי קרקע מפרש הרמב"ן להדיא דהוא כשער שפסקו כיון דהוא לקיים המקח כנגד המעות, אבל הרמב"ם כתב זה להדיא על תן לי קרקע וכתב או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת, ומה דנוטל מן העדית צריך לומר דהוא משום קנס וכמש"כ בתוס' שם ד"ה מעידית. איברא דיש לעיין דזה ניחא לדברי רנב"י וכמו דפסק הרמב"ם דמה דאמר מעידית ומזבורית זהו מעידית שבה ומזבורית שבה אבל לדברי רב אחא בדר"א דאמר מעידית דנכסיו משום דהו"ל כמזיק א"כ ע"כ הוא בתורת גביה וצ"ל דאה"נ דהרמב"ם סובר דבפלוגתא דאמוראי אם מעידית שבה או מעידית דנכסיו תליא פירושא דברייתא, דאם מעידית שבה ע"כ דקאי הא דאמר מהיכן מגביהו אתן לי קרקע והוא בדרך קיום המקח ואם הוא מעידית דנכסיו קאי מהיכן מגביהו אתן לי מעותי והוא בתורת גוביינא, אבל בתן לי קרקע בין שחזר המוכר בין שחזר הלוקח נוטל מן הזבורית כדין לוקח חצי שדה. והנה מה מאוד מיושבים עכשיו שיטות הרמב"ם והרמב"ן דהרמב"ם שפסק מעידית שבה שפיר סובר דקאי אתן לי קרקע והרמב"ן והר"ן דסוברים מעידית שבנכסיו שפיר סוברים דקאי אתן לי מעותי ומבואר דמחלוקתם מוכרחת לפי פסק ההלכה. והנה הרמ"א בחו"מ סי' ק"צ הגיה על דברי המחבר שהעתיק דברי הרמב"ם וברישא בחזר בו הלוקח במה שכתב ונותן לו מן הזבורית שבה כתב ע"ז הרמ"א ונותן לו כפי השער של עכשיו ובסיפא גבי חזר בו המוכר במה שכתב ונוטל מהיפה שבה כתב הרמ"א כשער שפסקו, וכתב ע"ז דהוא מד' הר"ן והמ"מ וכבר תמה הסמ"ע במה דחילק בין רישא לסיפא ודברי הגר"א ז"ל כאן בס"ק ט"ו תמוהים שכתב בדעת הרמב"ם דסובר דנתבטל המקח לגמרי ונוטל כשער של עכשיו ובאמת לשון הרמב"ם שכתב או קנה מן הקרקע כננגד המעות שנתת מוכח דאינו מתורת גביה אלא מתורת קנין, וכן מבואר להדיא בדבריו בפי' המשנה שהביא הכ"מ דהקנין כנגד מעותיו קיים. וראיתי להנתיבות שכתב על דברי הרמ"א שיש בדבריו ט"ס וברישא צ"ל כשער שפסקו ובסיפא צ"ל כשער של עכשיו, ומפרש דבסיפא מיירי שהלוקח מסכים לחזרת המכר והחלוק בין מעות לקרקע הוא רק בגביית המעות וזה ודאי דאם אינו רוצה לחזור מחלק המקח כנגד המעות שנתן דנוטל כשער שפסקו ומן הזבורית, ודבריו מכוונים מאוד שכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן בקדושין. אבל מה שרצה הנתיבות לפרש כן דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם, לדעתי אין לפרש כן בדברי הרמב"ם דכיון שפסק מעידית שבה אינו בתורת גביה, ועוד דבאמת שיטת הרמב"ן קשה דלמה יש לו ברירה לבקש או מעות או קרקע דהיכן מצינו דאפשר לתבוע מעות ובשלמא לשיטת הראשונים והוא שיטת הרא"ש דבע"ח יכול לתבוע מעות דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיושב דגם הכא כיון שנתן מעות, לכן אם יש לו מעות מחוייב ליתן לו ואפשר דגם הרמב"ן סובר כן, אבל הרמב"ם הא אינו סובר דבע"ח יכול לתבוע מעות, איברא דגם לשיטת הרמב"ן קשה דעכ"פ למה לא יוכל ליתן לו מעות ולמה יוכל לתבוע אלא דבאמת ברמב"ן לא הוזכר כלל דבזה ידו על העליונה וכתב וז"ל, ואם המוכר הוא שחוזר בו והלה שותק ורוצה נותן לו מעותיו. ואם אין לו מעותיו נותן לו מן העידית ושמין לו כשער של עכשיו, ומבואר דאינו מפרש בזה הא דידו על העליונה דזה קאי אהא דיכול ליטול קרקע כחלק המעות שנתן לקיום המקח ומה שכתב הוא פי' רק על הא דמהיכן מגביהו, דזהו על פרעון מעותיו, וא"כ הרמב"ם והמחבר שכתבו זה בפי' על יד הלוקח על העליונה א"א לפרש כדברי הנתיבות. ונתבאר דאף דבדברי הרמ"א כיון הנתיבות להלכה בשביל שפסק הרמ"א כדברי הרמב"ן והרא"ש, אבל בדברי הרמב"ם א"א לפרש כדבריו אלא דבין ברישא בין בסיפא נותן לו כשער שפסקו והדברים בעזה"י ברורים.

ב׳

ה׳

לקח שדה שוה מנה במאתים והמוכר יוצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביותר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה, וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו. המל"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם דהרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור דכיון שפסק דאם תפס המוכר כנגד המעות שנשאר אין מוציאין מידו, א"כ אמאי לא יוכל הלוקח לחזור כנגד מה שלא נתן כיון שהוא תפוס וסיים בוצ"ע, וגם בעיקר הדבר מה שכתב הרמב"ם דאין שניהם יכולים לחזור צריך ביאור וכתב בזה הנתיבות בסי' ק"צ דהחילוק הוא בין המוכר להלוקח, דהמוכר טוען ברי שבודאי במה דעייל ונפיק אזוזי הוא בשביל שלא גמר להקנותו, אבל הלוקח הא טוען שמא לכן לא מהני תפיסתו, וחיזק דבריו במה שמבואר בכללי תפיסה דבעשו תקנת נגזל במסור לא מהני תפיסה משום שטוען שמא, ודבריו תמוהים מאוד דהא בא לבאר דברי הרמב"ם והרמב"ם סובר להדיא דבעשו תקנת נגזל במסור מהני תפיסה, וזהו עיקר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש דהרא"ש סובר דתפיסה לא מהני אלא בטוען ברי, והרמב"ם סובר דאפי' בטוען שמא מהני תפיסה. ובעיקר דברי הרמב"ם במה שכתב דכל א' משניהם אינו יכול לחזור בו כתב הט"ז בזה בטעמא דלא אזלינן בתר חזקת מ"ק משום דכיון דקנין המקח ברור ובטולו ספק לכן אינו יכול לקלקל המקח הברור משום חזקת מ"ק, וחיזק הנתיבות דברי הט"ז במש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקע"ב דאם הקנין הוא ברור אין מבטלין אותו מפני הספק תנאי, וכשעיינתי בדברי הרשב"א בתשובה ראיתי שדברי הנתיבות הם תימה גדולה, דהרשב"א בעובדא דידיה שהיה תרי ותרי אם היה תנאי או לא כתב שם וז"ל, שאין בזה דמיון להא דאמרינן בכתובות אין נאמנים ולא מגבינן ביה דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד והמוכר החזיקו בכסף ושטר וחזקה, אלא שזה מביא עדים שיש לו להסתלק מחמת תנאי, וזה מביא עדים שהמכירה לחלוטין הרי קרקע בחזקת לוקח זה שהוא עכשיו בידו וכו' עכ"ל, ע"ש שהאריך עוד ומבואר דכל דבריו אינו אלא להחזיק את הלוקח שירד ברשות המוכר ונעשה מוחזק בקרקע, וא"כ איך מביא הנתיבות ראיה מזה לחזק דברי הט"ז בבאור דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו שאין כל אחד מהם יכול לחזור, והיינו דאם אין המוכר מוחזק אין אומרים בזה העמידנה בחמ"ק, וכמש"כ הט"ז דאף אם לא תפס הלוקח את הקרקע תח"י אלא יד שניהם אין שולטת בה ג"כ הוי של לוקח, ורק אם המוכר תפס אין מוציאין מידו וזהו להדיא דלא כדברי הרשב"א דלדברי הרשב"א אפי' תפיסת הלוקח בקרקע לא מהני רק היכי שהחזיקו המוכר מקודם. והנה לכאורה היה אפשר לדמות זה לדין ספק בבעלים שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' שאלה ופקדון הל' ח' דאם פשע בה ה"ז משלם, וכ' המ"מ דכיון שהפושע הוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטור לכן חייב לשלם, אבל באמת אין זה דומה. דשם כיון שמעיקר הדין היה חייב לשלם ורק שדין בבעלים הוא חדוש לפטור וכיון שספק אצלנו אם יש כאן הפטור, נשאר בחיובו, אבל הכא הא מעיקרא מספקא לן אם גמר להקנות או לא רק דהספק נמשך מדין עייל ונפיק אזוזי אבל עכ"פ מספקא לן בעיקר הקנין. המבואר מדברינו דהלכה זו אין לה ביאור משני הצדדים בין מעיקר הדין במה דפסק הרמב"ם דמספק אין יכולים לחזור, בין במה דפסק דרק להמוכר מהני תפיסה ולא להלוקח אף שהוא תפוס ועומד בהמעות שנשארו, לכן לולי דמסתפינא הייתי אומר שאף שכבר הוכפלו דברי הרמב"ם בטור והושלשו בהמחבר, מ"מ יש כאן ט"ס בתיבת אינו וצ"ל יכול לחזור. ומש"כ הרמב"ם ממקח שמכר וכו' כונתו דכבר נתבאר דהחזרה הוא לחלק המקח שלא נתן מעות, והלוקח אינו מחויב ליתן מותר המעות להמוכר ונוטל חלק המקח שכנגד המעות, ולכן כתב דאם תפס המוכר ממקח שמכר ואינו נותן לו כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו, והיינו דחצי הקרקע שנשאר הא אינו שוה חצי המעות דהא מכר ק' בר' לכן תופס כל הקרקע: ומה דאינו מועיל תפיסה ללוקח אם חזר המוכר שיתפוס כל המקח ויתן כל המעות זהו משום דבקרקע לא מהני תפיסה ובשדה מיירי, והחדוש הוא דלמוכר מהני תפיסה אפי' בקרקע כיון שהקרקע לא יצאה מרשותו ויש לו רשות לומר ללוקח הילך מעותיך כשהלוקח חוזר לכן לא מיקרי תפיסה בקרקע אלא במעות, איברא דאכתי קשה דלמה כתב הרמב"ם ממקח שמכר דהא יתכן שצריך לתפוס יותר ממקח שמכר כגון שלא נתן בתחלת הקנין אלא דינר ולא סגי תפיסתו במקח שמכר כיון שהוא תובע מהלוקח מאתים, והשדה הא אינו שוה אלא מאה ולמה לא יוכל לתפוס משל הלוקח מביתו ואולי דהרמב"ם נחת להשמיענו דכאן גם בקרקע מהני תפיסה וזהו ממקח שמכר, אבל ממעות או ממטלטלין אחרים לא הוצרך להשמיענו דכבר השמיענו כמה פעמים דבכל ספיקא דדינא מהני תפיסה, וכיון שכתב כאן דין תפיסה ודאי אם יתפוס המוכר מעות או מטלטלין מהני, והרמב"ם חידש רק דבכה"ג מהני תפיסה גם בקרקע. -השמטות ומלואים- במה שכתבתי דכיון דיש להמוכר רשות לומר ללוקח הילך מעותיך כשהלוקח חוזר לכן לא מיקרי תפיסה בקרקע אלא תפיסה במעות, צריך בזה להוסיף דאף דלכאורה הוא תרתי דסתרי דאם המוכר יאמר ללוקח הילך מעותיך כשהלוקח חוזר, א"כ ע"כ מחוייב להחזיר לו המעות שנתן, וא"כ איך יתפוס ממנו מעותיו ולא יתן לו לא קרקע ולא מעות, אכן באמת הדברים נכונים דלפי טענתו של הלוקח שיש בזה דין עייל ונפיק אזוזי, א"כ המוכר יוכל לומר לו דבאופן זה אינו רוצה למכור לו חצי הקרקע ואינו מגיע לו אלא מעות, אלא דמ"מ המוכר תופס וטוען שאין לזה דין עייל ונפיק אזוזי, והלוקח כבר זכה בהקרקע וחייב לו כל המעות, ולכן הלוקח אינו יכול להחזיק בהקרקע לפי טענתו, והמוכר אינו מחוייב להחזיר לו המעות כיון שהוא תפוס, ועיין במה שבארתי שם בהל' א' דדעת הרמב"ם דהמקח כנגד המעות שנתן לא נתבטל, רק שמי שאינו חוזר הברירה בידו לבטל המקח שאינו רוצה בחצי המקח בין המוכר בין הלוקח.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק ח׳

א׳

המוכר שדה לחבירו באלף זוז כו'. מ"ש מרן הכ"מ ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כו', גם אני תמיה מה הוקשה לו בדברי רבינו ומה שייר לפרש שלא פירש דהכל מבואר בדברי רבינו דבלא עייל ונפיק אזוזי קונה כנגד הכל דומיא דערבון למי שפרע כמ"ש בהדיא דאם לא היה נכנס ויוצא קנה הכל והדמים חוב עליו והיינו ערבון דכתב בפ"ז ואולי נוסחא אחרת נזדמנה לו וצ"ע:

ה׳

לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור. דברי רבינו תמוהים הם בעיני מאחר שפסק דאם תפס המוכר כנגד המעות שנשאר אין מוציאין מידו א"כ כי לא תפס נמי אמאי לא יוכל הלוקח לחזור כנגד מה שלא נתן ויחזור המקח למוכר מאחר שהוא תפוס בכל ויאמר שלא קנה אלא כנגד מעותיו ואמאי מיחייב ליתן לו כל דמי המקח וצ"ע:

ז׳

האומר לחבירו כשאמכור שדה זו כו' מכרה ביותר על מנה קנה אחרון. מפורש בפרק השוכר את הפועל. וכתב הריב"ש בתשובה סי' קע"ה וז"ל אלא שאם כתב לראשון שימכרו לו בסך כך וכך שלא ימכרנו לאחר אף אם יתן לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ע"כ. ויש לתמוה בלשון זה דלא מהני כלל אלא בעינן שיאמר שתהא מכורה לו מעכשיו וכמ"ש רבינו בפרקין וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה מרן ס"ס ר"י. ואולי נאמר דמיירי בלשון חיוב דקאמר שהוא מתחייב למוכרה לו וכבר כתב מהרא"ש סימן קל"ג דבלשון חיוב מהני לישנא דאמכרנו לך יע"ש. וראיתי למהריט"ץ סימן קס"ג שהבין דברי הריב"ש הללו כפשטן ותמהני איך עלה בדעת הרב ז"ל שיחלוק הריב"ש עם רבינו והגאון והרשב"א אלא ודאי כמו שכתבתי נראה עיקר. ואף אם נחלוק על מה שחילק מהרא"ש בין אומר בלשון חיוב ובין כשאינו אומר בלשון חיוב נראה דודאי הריב"ש ז"ל מיירי בשאומר לשון המועיל ולא בא אלא ללמדנו דיש חילוק היכא דמכר לשני ביותר בין אם מפרש אף אם יתנו לו יותר לאינו מפרש ולעולם דמיירי באומר לשון המועיל וקיצר במובן. וכ"ת בנדון הריב"ש אמאי לא ביטל אותו השטר מצד הלשון שלא אמר תהא מכורה מעכשיו. י"ל דהתם היה בלשון חייב ומש"ה לא ביטלו כי אם מצד שהיה אנוס שהוא טענה פשוטה אבל בסוף דמיירי בשכ"מ שצוה אפשר דבשכ"מ מתקנינן לישניה ואף אם אמר שימכרנו לו אמרינן דכוונתו היא שתהא מכורה. ואע"ג דגבי ידור פלוני בבית זה לא מהני ולא מתקנינן לישניה אפשר דיש לחלק ולומר דנדון הריב"ש ז"ל דומה לשכ"מ שנתן שט"ח דקנה אף אם לא נתן לו איהו וכל שעבודיה וכמו שכתב רבינו בפ"י מהלכות זכייה ומתנה ועיין במה שכתב שם ה"ה ז"ל ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בזה בעז"ה. (א"ה ומאי דשקיל וטרי עוד הרב בתשובת הריב"ש הנזכר יתבאר בפרק ח' מהל' זכייה ומתנה הלכה ב' יע"ש. ודע דבגליון הטור סימן ר"ו מצאתי כתוב מכ"י של הרב המחבר שהביא דברי מהר"א ששון ז"ל הנזכר וז"ל וראיתי למהרא"ש סימן קל"ג שכתב דאם חייב עצמו אפילו אם מכרה ביותר צריך להעמידה ביד האחר משום דחיוב עצמו אלים טפי. ואין דבריו נראים אצלי ואדרבה נ"ל דבלשון חיוב אפילו אם מכרה לשני בסך שקצב לאחד זכה השני משום דמחייב עצמו אינה מכורה אלא מחוייב למכרה וכל שמכרה לאחר זכה השני ועיין מהריט"ץ סי' קפ"ז ודוק ע"כ):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק ח׳

ה׳

לקח שוה מאה במאתים כו' ה"ז ספק כו' לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות כו' אין מוציאין מידו: דברי רבינו תמוהים מאוד, דכיון דספק הוי והלוקח מוחזק אמאי אינו חוזר נגד המעות שלא נתן דהא הוי מוחזק וכן תמה המשל"מ. ונראה לדעתי, דנתבונן דמצאנו במוכר יפות ונמצא רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר, וברעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור ולא לוקח דהמתאנה איהו לא גמר ואקני, אבל אידך חבריה ניחא ליה בהא ודאי בקיום המקח, וניחזי כאן דנפיק ועייל אזוזי והוא דחוק למעות ומפני זה מכר, וכיון דהוא צריך לרדוף אחרי קבלת המעות תו לא גמר והקנה, וא"כ למי הוא החסרון הלא רק למוכר אבל הלוקח ודאי גמר וקנה במעט הכסף או בהחזקה או בכתיבת השטר, והראיה דבמוכר שדהו מפני רעתה אין יכול לחזור בו דאנן סהדי דהמוכר גמר והקנה, וא"כ אמאי לוקח יכול לחזור בו, וצ"ל דהלוקח אינו רוצה שיהיה אגוד בהמקח והמוכר יהא חפשי לחזור או לקיים המקח כפי רצון לבבו, ואם יראה שהמקח טוב אז יחזור בו ואם יוזל יקיים, אנן סהדי דאיהו אינו רוצה לגמור ולקנות כיון שעדיין ברשות המוכר לחזור בו וגרע זה ממקום דאיכא אונאה שעדיף כח המתאנה שאינו יכול לחזור בו וזה פשוט, ומעתה נתבונן כאן, דהדבר ספק בש"ס אם הוי כמוכר שדהו מפני רעתה או לא, א"כ אינו ידוע לן אמיתת דעתו של מוכר אם גמר והקנה או לא, ונמצא בתחלת המקח ידע הלוקח דחזרת המוכר הוא בספק ויהיה הדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה, והמוכר לא יהיה ביכלתו להוציא מיד הלוקח, וכיון שידע דאינו שוה אלא מנה ובכ"ז יהיב מאתים דלא נחית כאן לדיני אונאה ובטול מקח כלל, וא"כ רק שקלא וטריא הוא מפני דעייל ונפיק אזוזי, א"כ ודאי ניחא ללוקח דלא איכפת ליה בהא דהמוכר עייל ונפיק אזוזי, ואי משום דלא רצה להיות אגוד והמוכר יהיה חפשי ברצונו לבטל או לקיים המקח, זה אינו, דכאן גם המוכר לא יהיה ביכלתו לבטל המקח כיון דהדבר ספק והלוקח מוחזק, ואי משום דילמא יתפוס המוכר, בשביל זה לא איכפת ליה וגמר וקנה והוא לא יניח לתפוס להמוכר ולכך שניהן אינן יכולין לחזור ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ח׳

א׳

נתן מקצת דמי הקרקע והשאר זקפו במלוה ולא היה יוצא ונכנס קנה את כולה דהוי כמו המחזיק בקצת שדה שקנה כל השדה. טעות מעות משלם והמקח קיים. המוכר מעכשיו ולאחר זמן בכך וכך או כמו שיאמר פלוני ונטל קנין קנה הלוקח:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ח׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם