הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ז׳

ספר קניין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ז׳
הלכה א׳
מִי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים וְלֹא מָשַׁךְ הַפֵּרוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר לֹא עָשָׂה מַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל וְחַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. וַאֲפִלּוּ נָתַן הָעֵרָבוֹן כָּל הַחוֹזֵר מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:
הלכה ב׳
וְכֵיצַד מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. אוֹרְרִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין וְאוֹמְרִין מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם הוּא יִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ הַדָּמִים:
הלכה ג׳
הַנּוֹתֵן דְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ מִקְצָת הַדָּמִים וְחָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר בֹּא וְטֹל מְעוֹתֶיךָ. הֲרֵי הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ כְּמוֹ פִּקָּדוֹן. וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר הֲרֵי הַמָּעוֹת בִּרְשׁוּתוֹ וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ וְאָמַר לַלּוֹקֵחַ בּוֹא וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ. עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו מִי שֶׁפָּרַע וְיֹאמַר לוֹ אַחַר כָּךְ בּוֹא וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ:
הלכה ד׳
מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי חָבִית שֶׁל יַיִן בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ וְרָצָה הַמּוֹכֵר. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים עַתָּה. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. לְפִיכָךְ אִם מָכַר לוֹ קַרְקַע בְּחוֹבוֹ אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְעוֹת הַמַּלְוֶה מְצוּיוֹת בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר:
הלכה ה׳
הַלּוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ עֲבָדִים אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִין וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן עַל הַדָּמִים לֹא קָנָה. וְכָל הָרוֹצֶה לַחְזֹר מִשְּׁנֵיהֶם חוֹזֵר וְאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:
הלכה ו׳
מָכַר לוֹ בִּדְבָרִים בִּלְבַד וּפָסְקוּ הַדָּמִים. וְרָשַׁם הַלּוֹקֵחַ רשֶׁם עַל הַמִּקָּח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סִימָן יָדוּעַ שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מֵהַדָּמִים כְּלוּם כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ אַחַר שֶׁרָשַׁם מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. וְאִם מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא שֶׁיִּקְנֶה הָרשֶׁם קִנְיָן גָּמוּר נִקְנָה הַמִּקָּח. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְיִהְיֶה זֶה חַיָּב לִתֵּן דָּמִים:
הלכה ז׳
דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּשֶׁרָשַׁם בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר רְשֹׁם מִקָּחֲךָ. שֶׁהֲרֵי גָּמַר לְהַקְנוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּחֲזָקָה וּבִמְשִׁיכָה:
הלכה ח׳
הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּדְבָרִים בִּלְבַד הֲרֵי זֶה רָאוּי לַעֲמֹד לוֹ בְּדִבּוּרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח מִן הַדָּמִים כְּלוּם וְלֹא רָשַׁם וְלֹא הִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה וְאֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:
הלכה ט׳
וְכֵן מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה וְלֹא נָתַן הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מְקַבֵּל כְּשֶׁהִבְטִיחוֹ. אֲבָל בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן אֲמָנָה. שֶׁהֲרֵי לֹא הֶאֱמִין זֶה שֶׁיִּתֵּן לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקְנֶה אוֹתָן בִּדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן:
הלכה י׳
הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין וְהִנִּיחַ מְעוֹת חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ וְהָלַךְ וְקָנָה לְעַצְמוֹ בִּמְעוֹתָיו מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וַהֲרֵי הוּא מִכְּלַל הָרַמָּאִין:
הלכה י״א
הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַמּוֹכֵר אוֹהֵב אוֹתוֹ וּמְכַבְּדוֹ וּמוֹכֵר לוֹ וְאֵינוֹ מוֹכֵר לִמְשַׁלְּחוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹדִיעוֹ. וְאִם מְפַחֵד שֶׁמָּא יָבוֹא אַחֵר וִיקַדְּמֶנּוּ לִקְנוֹת הֲרֵי זֶה קוֹנֶה לְעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹדִיעוֹ:
הלכה י״ב
הוֹרוּ מִקְצָת הַמּוֹרִים שֶׁאִם קָנָה לְעַצְמוֹ בִּמְעוֹת חֲבֵרוֹ אַחַר שֶׁזְּקָפָן עָלָיו מִלְוֶה הֲרֵי קָנָה לְעַצְמוֹ. וּמְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁאָמַר זָקַפְתִּי אוֹתָם הַמָּעוֹת עַל עַצְמִי בְּמִלְוֶה. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין דִּין זֶה דִּין אֱמֶת. אֶלָּא הַמִּקָּח שֶׁל מְשַׁלֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּדִין הָעֵסֶק:
הלכה י״ג
שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּתְנוּ מָעוֹת לְאֶחָד לִקְנוֹת לָהֶם הַמִּקָּח. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת מְעֹרָבוֹת וְקָנָה בְּמִקְצָת הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה כַּוָּנַת הַשָּׁלִיחַ שֶׁזֶּה שֶׁקָּנָה לְאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַמִּקָּח שֶׁל כֻּלָּן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ לְפִי מְעוֹתֵיהֶן:
הלכה י״ד
הָיוּ מָעוֹת שֶׁל אֶחָד מֵהֶן צְרוּרִין וַחֲתוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלֵב הַשָּׁלִיחַ הַזֶּה שֶׁיַּקְנֶה הַמִּקָּח לְכֻלָּן לֹא קָנָה אֶלָּא זֶה שֶׁנִּקְנָה הַמִּקָּח בִּמְעוֹתָיו בִּלְבַד:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק ז׳

א׳
כל החוזר בו כו'. כתב הטור סי' ר"ד בשם הרא"ש ז"ל דהיינו דוקא כשחוזר משום יוקרא וזולא אבל אם חוזר משום שהוא ירא שמא יפסיד הכל א"צ לקבל מי שפרע. וכתב מרן הב"י וז"ל והרמב"ם בפ"ז מהל' מכירה לא הזכיר דינים אלו כלל משמע דס"ל דכיון דד"ת מעות קונות אע"ג דרבנן תקנו שלא יקנו לגמרי מ"מ למה שאמרו דקונות דהיינו למי שפרע קונות לגמרי ואפילו נאנסו אם בא לתבוע מעותיו צריך לקבל מי שפרע, ועיין בתשובת מהר"ם אלשיך סימן י' דס"ל דלדעת הרי"ף ורבינו כל שנאנסו אינו במי שפרע. שוב ראיתי למרן בב"ה שחזר בו וכתב דיותר נראה שדעת הרי"ף ורבינו הוא כדעת הגאונים ז"ל דכל שחוזר מחמת שנאנס אינו מקבל מי שפרע כיון דלא יהיב מידי ודוק:
ד׳
מי שהיה לו חוב אצל חבירו כו'. דין זה יסודתו בפ' הזהב כמ"ש מרן הב"י סימן קצ"ט וכתב בעה"ת שער ס"ד ח"ג והיכא דלוה ראובן משמעון מנה ולאחר זמן כתב לו בשטר וקנין כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דע"כ לא אמרינן דבשטר לא קנה עד שיתן הדמים אלא היכא דלא נתן דמים כלל משום דלא סמכא דעתיה דמוכר עד שיקח הדמים אבל היכא דמכר הקרקע בחוב שהיה חייב נהי דלא מהני הנך דמי משום קנין דמלוה להוצאה ניתנה אבל היכא דכתב לו את השטר פשיטא דקנה דהכא ליכא למימר דלא סמכה דעתיה דמוכר וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה מרן ס"ס קצ"א וכן מתבאר מדברי ה"ה הכא בפרקין בדין שלפנינו וכמ"ש הר"ב פ"מ ח"א סימן ס"ו. וא"כ מחלוקת זה שהביא הרב אי חזקה וקנין הוו בשטר או אלימא מיניה ולא בעו דמים לא שייך כלל בנדון זה והדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מרן הב"י סי' קצ"ט ודעת הרא"ש כדברי הרמב"ן והרשב"א וכ"כ רבינו בסי' ר"ד דמלוה לא קנה כלל אפילו למי שפרע אא"כ א"ל בהנאת מחילת מלוה וכו'. וכן הוא דעת בעה"ת שער ס"ד ח"ג ועיין במ"ש התוספות פ"ק דמציעא (דף ט"ז) ד"ה האי ודוק. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ב בנוספות סימן כ"ד שכתב בזה דברים מתמיהים ועיין במהרש"ל ח"מ סימן נ"א:
ה׳
הלוקח מחבירו קרקע או עבדים וכו' ופסקו הדמים והניח משכון וכו'. בפ"ק דקדושין בני רב הונא בר אבין זבון אמתא בפריטי ולא הוה בהדייהו זוזי אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דר' אמי א"ל פריטי אין כאן נסכא אין כאן ועיין במ"ש המרדכי הביאו מרן סי' ר"ד. ובספר ב"ה כתב ומדברי הפוסקים אין נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא אע"ג דבעי הכא דזבינו אותיבו משכון יכול כל אחד לחזור וליכא מי שפרע ועיין בסי' ק"ץ ס"ט ודוק:
י״ב
הורו מקצת המורים כו'. עיין בספר פ"מ ח"א סימן ע"ט שנראה מדבריו דאם ידע המוכר שהוא שליח דקנה המשלח לכ"ע ואף שאמר השליח בפני עדים שרוצה לקנות לעצמו יע"ש. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ד'). כתב הטור סימן קפ"ג ס"ד וז"ל כתב הרמ"ה ראובן שאומר לשמעון זבין לי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה כו', כוונת דבריו דהאומר לחבירו זבין לי האי מידי הוי כאומר לו זכי לי וכשם שהאומר לחבירו זכה לי במציאה אינו נאמן לומר לעצמי כוונתי לקנות וכמ"ש הטור סימן רס"ט ה"נ באומר זבין (לו) [לי] אינו נאמן לומר לעצמי קניתי ואפילו דיהב זוזי מדיליה. אבל אם יש לו עדים שקודם משיכה חזר בו ואמר שרוצה לקנות לעצמו קנה אפילו שנתן המעות אדעתא דראובן מאחר שמעות אינן קונות ודוקא שהמעות היו של שמעון אבל אם המעות היו של ראובן ונתנם שמעון אדעתא דראובן אע"פ שחזר קודם משיכה בפני עדים ואומר שרוצה לקנות לעצמו לא קנה לפי שהמוכר אינו מקנה אלא לבעל המעות. ומיהו אם טען שמעון שכשנתן המעות זקפם עליו במלוה ונתנם אדעתא שיקנה הוא נאמר מאחר שיש לו עדים שקודם משיכה אמר שרוצה לקנות לעצמו מהימנינן ליה:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק ז׳

ד׳
מי שהיה לו חוב אצל חבירו כו' לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו כו': הנה משטחיות דברי רבינו נראה דבמלוה עדיפא טפי בקרקע מאילו יהיב דמי. דבמקום שכותבין השטר לא קנה עד דכתב שטרא דלא סמכא דעתיה דלוקח לקנות אותה כל כמה דליכא שטרא בידיה אם לא היכי דפירש, אבל בקנה אותה בדמי חוב שהיה לו ביד המוכר קנה אף אם לא כתב השטר, וסברתו דכמו דבשטר לחודא דלא סמכא דעתיה דמוכר עד דיהיב דמי, חזינא במוכר שדהו מפני רעתה גמיר ומקני בלא קבלת המעות שרוצה להיות שדהו מכור וקנויה ללוקח, כן כי יש לו חוב אצל המוכר וכל אשראי ספק אתי כו' רוצה שתהא הקרקע קנויה לו אף אם עדיין לא בא שטרא לידיה וקנה בכספא לחוד. ומפני זה רהיט לישנא דרבינו לעיל פרק ה' הלכה ד' בחוב הבא מחמת מכר שגם במטלטלין קונה לגמרי משום דהוי דבר שאינו מצוי ואוקמוה רבנן על דין תורה למיכלל שם בהדי פרה ויין גם עבד אע"ג דבעבד כסף קונה תמיד, משום חידושו דאינו צריך שטר או משיכה דקונה בעבד קטן יעו"ש ובכסף לחוד קני בעבד והוה"ד בחוב שלא מחמת מכר קונה בעבד לגמרי אף בלא שטר וכמו שבארנו וזה נכון: ובגוף דינא דרבינו דמלוה קונה נראה כן מהך דאמרו גבי פועל בסוף הבית והעליה שאם אמר לו טול מה שעשית בשכרך כו' משקבל עליו אין שומעין לו, ופשטו מורה אף באינם ברשותו של פועל ולא עשה אח"ז מעשה קנין בהם ובמאי נקנו לו, ועל כרחין דקנה אותם בכסף שמגיע לו בעד שכירותו והוי מלוה גמור דלא מטא זוזי לידו מעולם וקונה וכיון דמחמת שכירות אתו הוי כמלתא דלא שכיחא וקונה קנין גמור, או משום דלא יעבור על לא תלין וחזקה דאין שכיר כו' הניחו חכמים על דין תורה משום תקנתא דשכיר וכמו שהקילו כמה ענינים בשכיר, ושיטת רבינו דלא כמש"כ הטור בשם הרמ"ה סימן של"ז ודוק:
י״ב
בדין (העשק) [העסק]: נ"ב לקמן הלכות שלוחין ושותפין פרק ז' הלכה ו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ז׳

א׳
מי שנתן מעות קנה מן התורה ואפילו יחזור בו מוכר או לוקח המעות באחריות המוכר כל שהם בידו מן התורה.
ד׳
מי שהיה חייב מעות לחברו ומכר לו חפץ בחוב נראה דקנה מן התורה בדמי החוב כיון שהוא מקבל מי שפרע לדברי הרב ז"ל וכיון שקונה ג"כ קרקע בדמי החוב מה שקנה במעות חברו בשליחות חברו הוי לחברו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק ז׳

ט׳
וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'. הרי"ף ז"ל הביא מ"ש בירושלמי וז"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב"י בסי' ר"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו"ש וכתב מרן החבי"ב בהגהות ב"י אות י' וז"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו"ש. והנה מ"ש שנראה מדברי מרן ב"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ"ג ס"ב וז"ל בד"א וכו' אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ"ש הרב ז"ל איברא דמור"ם ז"ל שם הגיה בדברי מרן וז"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ"ע וז"ל וכונתו ללמדנו שט"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ"כ בב"י ס"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד יעו"ש ובש"ך והרב גופיה בהגהות ב"י אות ה' כתב וז"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ"ע עכ"ל ובסי' קכ"ה ס"ו כתב הטור וז"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב"י ז"ל ירושלמי כתבו הרי"ף בפ' הזהב עד כאן. הרי להדיא שהטור ומרן ז"ל תרוייהו ס"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"א א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ"ל ופי' רש"י ז"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ"ש הרב גופיה בסי' רמ"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב"י ז"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז"ל וזה לשונו וצ"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ"ש הסמ"ע ז"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ"ק דבתרא סי' תצ"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך.
י״ב
הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח. וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס"ל היפך דעת הרשב"א ז"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב"א. ומ"ש וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי"ף ז"ל בפ' המקבל וז"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ"ל וכנראה להדיא דס"ל להרי"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב"א דלהרשב"א ס"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי"ף דא"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו"ש ומשו"ה כתב הרה"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ"ג הגהות ב"י אות י"ג) אלא דא"כ קשה על הרב מהר"י בן עזרא הביא דבריו מהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שכתב וז"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו"ש ולפי מ"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא. עוד כתב הרב שם בתשובה וז"ל ויש להסתפק לדעת הרשב"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן ב"י בסי' קמ"ו מחודש ל"ו וז"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו"ש ש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג"כ הרב [בצלאל] בשטמ"ק משמו וז"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב"א מבואר ספיקו וכמ"ש. עוד כתב הרב שם וז"ל ומה שהכריח מהריב"ל ז"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב"ם אין זה הכרח שהרי הרשב"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר"ן ז"ל כמ"ש הרב המגיד בפ"ז דמכירה ואפ"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ"ד נ"ל דהא ודאי לק"מ לפי מ"ש הרשב"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ"ע איכא למימר דמשו"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס"ל הכי הו"ל לחלק כן אלא דלפי"ז קשה לי מ"ש הרב פני משה בח"א סי' ע"ח שכתב וז"ל ואף הרמב"ם ז"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא. עוד כתב הרב וז"ל ולכאורה כן נראה ג"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז"ל הביאו הטור ז"ל סי' קע"ו ס' ל"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב"ם להא דרב ישעיה וכמ"ש הרב ז"ל. עוד כתב הרב שם וז"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ"ש שם מרן ב"י סי' קפ"ג ס"ז והרא"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס"ל כסברת הרא"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס"ל כהרא"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו"ל להרב לפרש דברי המורים דס"ל כסברת הרא"ש ועוד מדכתב הרב ז"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא"ש ז"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא"ש וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב בני אברהם בחו"מ סי' ד' יעו"ש).
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ז׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מכירהכל הרמב״ם