הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ד׳

ספר קניין · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ד׳
הלכה א׳
כֶּלִיוֹ שֶׁל אָדָם כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ קָנָה לוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ הַמִּטַּלְטְלִין בְּתוֹךְ הַכְּלִי אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהִגְבִּיהָן אוֹ כְּמוֹ שֶׁהֻנְּחוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. לְפִיכָךְ אֵין כֶּלְיוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנֶה לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר. אֶלָּא אִם אָמַר לוֹ הַמַּקְנֶה לֵךְ וּקְנֵה בִּכְלִי זֶה. וְכֵן אִם קָנָה הַכְּלִי תְּחִלָּה וְהִגְבִּיהוֹ וְאַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ שָׁם בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וְחָזַר וְקָנָה מִמֶּנּוּ הַפֵּרוֹת. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ כְּלִי זֶה קָנָה אוֹתָם. מִפְּנֵי שֶׁהֲנָאַת הַמּוֹכֵר בִּמְכִירַת הַכְּלִי אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ:
הלכה ב׳
כְּשֵׁם שֶׁאֵין כֶּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ קוֹנֶה לוֹ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר כָּךְ אֵין כֶּלְיוֹ שֶׁל מוֹכֵר קוֹנֶה לַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ:
הלכה ג׳
מְסִירָה אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְהַמְּשִׁיכָה אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ד׳
דָּבָר הַנִּקְנֶה בִּמְשִׁיכָה אִם הָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ לִרְשׁוּתוֹ אוֹ לְסִמְטָא. כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא מִקְצָת הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים קָנָה:
הלכה ה׳
טָעוּן שֶׁל פֵּרוֹת שֶׁהָיָה מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְשָׁכוֹ לוֹקֵחַ לִרְשׁוּתוֹ אוֹ לְסִמְטָא אַחַר שֶׁפָּסַק הַדָּמִים קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָדַד. וְכֵן אִם מְדָדָן הַלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים קָנָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בְּהַגְבָּהָה:
הלכה ו׳
הָיָה מוֹכֵר מוֹדֵד לְתוֹךְ כֶּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ לֹא קָנָה שֶׁאֵין כֶּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ קוֹנֶה לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הָיוּ הַפֵּרוֹת בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַמּוֹכֵר לִמְכֹּר קָנָה לוֹקֵחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָדַד. הָיוּ בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר אוֹ בִּרְשׁוּת הַמֻּפְקָדִין אֶצְלוֹ לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַפֵּרוֹת אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם מֵרְשׁוּתוֹ בִּשְׂכִירוּת מְקוֹמָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ז׳
הָיוּ הַפֵּרוֹת בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ וְהָיוּ בְּתוֹךְ כֶּלְיוֹ שֶׁל מוֹכֵר וְקִבֵּל עָלָיו הַמּוֹכֵר לִמְכֹּר וְהִתְחִיל הַמּוֹכֵר לִמְדֹּד בְּתוֹךְ כֶּלְיוֹ שֶׁל מוֹכֵר. אִם אָמַר לוֹ כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים סֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לְךָ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֲפִלּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה הוֹאִיל וַעֲדַיִן הַפֵּרוֹת בְּכֵלָיו וְלֹא גָּמַר כָּל הַמִּדָּה וְכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר אֵינוֹ קוֹנֶה לַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ. וְאִם אָמַר לוֹ כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים סְאָה בְּסֶלַע רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה שֶׁכֵּיוָן שֶׁפָּסְקוּ הַדָּמִים עַל כָּל סְאָה וּסְאָה כָּל סְאָה שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַמּוֹכֵר וִיעָרֶה אוֹתָהּ נִגְמְרָה מְכִירָתָהּ. הוֹאִיל וְאֵין הַפֵּרוֹת בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וְלֹא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ. וְאִלּוּ לֹא הָיָה הַפֵּרוֹת בְּכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר כֵּיוָן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ קָנָה מִשֶּׁפָּסַק אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָדַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
וְכֵן הַמּוֹכֵר יַיִן אוֹ שֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם אוֹ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. וְהָיְתָה הַמִּדָּה שֶׁל סַרְסוּר. עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלֵּאת הַמִּדָּה הֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
הלכה ט׳
וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהָיוּ צְבוּרִין בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְהַמִּדָּה אֵינָהּ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְהָיָה הַמּוֹכֵר מוֹדֵד. עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר. וּמִשֶּׁנִּתְמַלֵּאת הַמִּדָּה הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ:
הלכה י׳
הָיְתָה הַמִּדָּה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן. וְהָיוּ בָּהּ רְשָׁמִין לֵידַע חֶצְיָהּ. שְׁלִישָׁהּ. וּרְבִיעָהּ. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְרשֶׁם מִן הָרְשָׁמִים קָנָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה. שֶׁכָּל רשֶׁם מֵהֶם כְּמִדָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁהֲרֵי שֶׁל אֶחָד מֵהֶן הִיא הַמִּדָּה וְהוּא סוֹמֵךְ עַל הָרְשָׁמִים שֶׁבָּהּ:
הלכה י״א
זֶה כְּלָל גָּדוֹל יִהְיֶה בְּיָדְךָ. הַקּוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין אִם פָּסַק הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ הִגְבִּיהַּ קָנָה. וְאִם הִגְבִּיהַּ תְּחִלָּה וְהִנִּיחַ וְאַחַר כָּךְ פָּסַק הַדָּמִים לֹא קָנָה בְּאוֹתָהּ הַגְבָּהָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אַחַר שֶׁפָּסַק. אוֹ יִמְשֹׁךְ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַ:
הלכה י״ב
הָיָה דָּבָר הַנִּמְכָּר דָּמָיו קְצוּבִין וִידוּעִין וְהִגְבִּיהוֹ קָנָהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק אַחַר שֶׁהִגְבִּיהַּ. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶם אֶת הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹת בָּהֶם אַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּמִים. אֶלָּא אִם כֵּן דָּמָיו קְצוּבִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ג
לְפִיכָךְ הַמּוֹשֵׁךְ חַמָּרִים וּפוֹעֲלִים וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הַדָּמִים אֲפִלּוּ הָיָה הַלּוֹקֵחַ הוּא הַמּוֹדֵד. אוֹ שֶׁפָּסַק הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ מָדַד הַמּוֹכֵר. שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחְזֹר בָּהֶן. פֵּרְקָן הַלּוֹקֵחַ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם פָּסַק הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ מָדַד הַמּוֹכֵר אֵין שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחְזֹר בָּהֶן שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ לִמְכֹּר. וְאִם מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחְזֹר בָּהֶם שֶׁהֲרֵי לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ עֲדַיִן לִמְכֹּר. וַאֲפִלּוּ מָדַד הַלּוֹקֵחַ:
הלכה י״ד
הַנּוֹטֵל כֵּלִים מִן הָאֻמָּן עַל מְנָת לְבַקְּרָן. אִם הָיוּ דָּמָיו קְצוּבִין וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ חַיָּב בְּדָמָיו. הוֹאִיל וְדָמָיו קְצוּבִין מֵעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ נַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת כֻּלּוֹ וְיִהְיֶה אוֹתוֹ חֵפֶץ הַנִּמְכָּר חָבִיב עַל הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל חֵפֶץ שֶׁהַמּוֹכֵר קָץ בּוֹ וְהוּא מְבַקֵּשׁ וְרוֹדֵף לְמָכְרוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיִּפְסֹק הַדָּמִים וְיַגְבִּיהֶנּוּ הַלּוֹקֵחַ אַחַר שֶׁפָּסַק:
הלכה ט״ו
אֶחָד הַמּוֹשֵׁךְ אוֹ הַמַּגְבִּיהַּ אוֹ הַמַּחֲזִיק בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לְהַגְבִּיהַּ אוֹ לִמְשֹׁךְ לוֹ אוֹ לְהַחֲזִיק לוֹ הֲרֵי זֶה זָכָה לוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק ד׳

ה׳
וכן אם מדדן הלוקח וכו'. ז"ל הטור סי' ר' סי"ג הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה וכו' והראב"ד כתב דאפי' מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוון למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוון ולא מסתברא ע"כ. ותימה דהטי"ד סי' קל"ב כתב היה הנכרי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו וכו' וכתב מרן שם פי' אע"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה ע"כ. וזה הוא כסברת הראב"ד וצ"ע. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פי"ג מהמ"א הלכה כ"ד ובפ"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ט' יע"ש):
ו׳
היו הפירות ברשות הלוקח כו'. עיין בתשובת המבי"ט ח"ב סי' קמ"ד שדבריו תמוהים ודוק:
י״ד
הנוטל כלים מבית האומן ע"מ לבקרן כו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פרק ב' מהל' שלוחין ושותפין הלכה ח' יע"ש):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק ד׳

ד׳
דבר הנקנה במשיכה אם היה ברה"ר ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה: הרב המגיד פירש, דאע"ג דכל דבר טעון משיכת כולו, בכ"ז זהו בסימטא ובחצר של שניהם, אבל באם היה החפץ מונח במקום ששם אינו מועיל משיכה ומשכו קצת למקום המועיל משיכה בזה מועיל לכו"ע, ומש"כ המגיד שזה כבר משכה כולה אין הכוונה שימשוך אותה שיבא סוף הנמשך במקום שהיה עומד ראשו, דמאי נפק"מ אם היא ברה"ר, רק הקפידא שיעייל אותה מקצתו לסימטא או לרשותו, רק כוונת המגיד דאם היה מונח סאה חטים לא נימא דכיון שמשך מקצת סאה לסימטא קנה, ע"ז דייק המגיד דרק אם כולו דבר אחד או מונח באופן שבמשיכת מקצתו נמשך כולה ממקומו וכמו דאמרו גבי ספינה ע"כ לא כו' בדוכתא קיימא אבל ספינה כיון דנדה פורתא נדה כולה, וזה בודאי אם היתה ברשות המוכר ומשך מקצתה לסימטא לא קנה דמאי אלים במה דמשך מקצתה לרשות שהמשיכה קונה שמה, טפי מהך מקצת שנשארה ברשות מוכר ולכן לא הזכירו רק רה"ר, ובשו"ע הזכיר גם חצר שאינה של שניהם, וכן מפורש בפרק המצניע (דף צ"א) היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד כו', הרי דתיכף דהוציא מרה"י נתחייב אז לענין שבת ואז קני לענין גניבה לא כשמונח עדיין מקצתו ברשות מוכר דהתם הוא רשות הבעלים ובעי שיוציאנו כולו מרשות בעלים וזה פשוט: והנה הרמב"ן ועמו רבנן, הביאו דמשיכה קונה בכליו של מוכר מהא דפריך שם וא"א אגד כלי שמיה אגד קדם ליה איסור גניבה לאיסור שבת, הרי דכיון דהוציא המעות אף ע"ג דהכיס לא הוציא ולא קנה הכיס נתחייב על גניבה. ונראה לסתור, דלעולם בכליו של מוכר לא מועיל משיכה רק שם כשמושך הכיס, הרי בעי שיתכוין למושכה בכוונת גניבה לקנותה היינו להוציאה מרשות הבעלים, ולסוף כשהוציא כולה אז קונה הכיס ג"כ, א"כ משיכת מקצת הכיס ג"כ מועלת בהקנין להכיס, ולכן אף שעדיין לא קנה הכיס משום שלא משכה לרשותו אבל המעות הצרורים בהכיס דאותן הוציאן לגמרי קנאן להתחייב באונסין, אבל כי אינו מושך הכלי של מוכר בכוונת קנין לקנותו רק לקנות הדברים אשר בתוך הכלי אימא דאינו מועיל, ולכך לא הביאו מזה התוספות ראיה בפ"ק דמציעא (דף ט) משום דיש לדחות כדפרישית, אמנם לפום פסק רבינו דהיכי דהיה דבר הנקנה ברשות שאין מועיל שם משיכה והעלהו מקצתו למקום המועיל משיכה סגי באותו מקצת, א"כ כאן המעכב משום שהמקצת עדיין ברשות הבעלים ובמאי נפיק מרשותו דבעלים וכמו שמקצתו במשיכה כן מקצתו ברשות הבעלים. ובמאי יתחשב טפי דאיהו עייל ברשותיה דהמוציא מרשות הבעלים שעדיין מקצתו מונח בו, אבל כשהיה מונח מקצת ברשות הבעלים ומקצת בסמטא ובא אחד ומשכו כולו לסמטא, היינו שהמקצת שהיה מונח ברשות בעלים משכו לסמטא, בודאי מועיל לרבינו, דעכשיו דאינו ברשות בעלים כלל קונה אותו במה שגמר להעלות המקצת לסמטא מקום שהמשיכה מועלת וכאילו היה מונח ברה"ר ומשכו מקצתו לסמטא דמועיל, א"כ תו גבי גנב במה שמשך המעות בכיס לא מועיל כלל לקנות הכיס דעדיין מונח מקצתו ברשות בעלים, ולכשיוציא את כל הכיס אין נפק"מ במה שהוציאו מעיקרא לשם גניבה, דהוא הדין אם היה מונח מאליו כן מקצתו ברשות בעלים ומשכו אותו מקצת מרשותו קונה הכיס, וא"כ הקנין בא רק בגמר המשיכה לחודא בלא צירוף התחלת המשיכה כלל וא"כ שפיר מוכח מזה דמושך בכליו של מוכר מהני, ולכן הרא"ש לטעמו דסבר דדוקא בספינה דמשיכתה גרוע בעי למשוך כולה הא בשאר מטלטלין שנמשכין מכח האדם לחוד במשיכת מקצתו סגי שפיר אייתי ראיה מהך דהמצניע דבכליו של מוכר מועיל משיכה, והרמב"ן ז"ל דסובר דהוה"ד במטלטלין לא מועיל משיכת מקצת, ע"כ סבר כשיטת רבינו דאם העלהו ממקום שאינו מועיל למקום המועיל סגי במקצת לכן אייתי ראיה מהמצניע דמועיל בכליו של מוכר ודוק: והנה לרבינו דפסק דבעייליה למקום המועיל משיכה, אף כי משך מקצתו סגי, ופסק לקמן הלכה ה' דאם היו בכליו של מוכר לא מועיל המשיכה, קשה איך אמר דקדים ליה גניבה לאיסור שבת הא לא קנה כי משיך המעות משום דהמה בתוך הכיס של בעלים שעדיין לא הוציאו, ונראה דרבינא מוקי להך ברייתא בפרק אלו נערות דאפקיה לרה"ר וכבר פרשו בתוס' שם דלדידיה ג"כ לענין קנין לא קני במשיכה ברה"ר רק להתחייב באונסין סבר רבינא דכל זמן דאפקיה מרשות בעלים אף לרה"ר קנאו הגנב להתחייב באונסין. והנה הטעם דמשיכה לשיטת רבינו לא מהני בכליו של מוכר הוא דהוי כמו כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח כן לא קנה ע"י משיכה וכמוש"ב המגיד בהלכה ה', ושיטת רבינו לקמן פרק א' מהלכות זכיה דהפורס מצודה שהיא כלי תוך שדה חבירו וצד בה ואמר בעל השדה זכתה לי שדה בעומד בצדה דקנה ולא אמרינן דכלי בעל המצודה מפסיקין, דאימתי הכלי מפסיק במקום שיש לו רשות להניח הכלי, הא מקום שאין לו רשות להניח כלי תו כמו שאין כלי של אדם קונה לו במקום שאין לו רשות להניח, כן אין מפסיק בין הרשות להחפץ והוי כאילו מונח החפץ על הרשות בלא הכלי, והא דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הוא דמדעת הלוקח הכניס המוכר כליו לכן חשובים להפסיק [והלחם משנה שם לא עמד ע"ז] וא"כ כאן שהוציא לרה"ר המעות בכיס, ורה"ר מאן יהיב ליה לבעלים לאנוחי כליו דמאן פייס ומאן מחיל, וא"כ כיון שאין לו רשות להניח כליו הרי הכלי אינו חוצץ והוי כאילו המעות מונח על קרקע רה"ר בלא הפסק הכיס ושפיר תו נתחייב באונסין, דמועיל המשיכה כאילו משכו בלא כלי דכיון דמקום של המעות הוא רה"ר שם אין רשות להניח שם כלי ברשות רבים, ולכן שפיר פריך הא קדם ליה איסור גניבה לאיסור שבת ודוק. ובזה א"ש, דכיון דרבינו כתב בפירוש המשנה במרובה כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא דבר הגנוב ברשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי קניות המטלטלין, הרי דאם היה מושכו לרה"ר לא נתחייב אף לאונסין, והא שכתב רבינו בפרק ג' מהלכות גניבה הלכה ב' והיה מגררו כו' לרה"ר ואבדו שם כו' ודאי כוון בשצירף לתוך ידו והא שקיצר משום דאף ע"פ שלא צירף לתוך ידו כיון שאבדו שם א"כ בלא חיוב מיתה חייב משום מזיק וכמש"כ רבינו שם שאיסור שבת ואיסור גניבה ואיסור היזק באין כאחד, וא"כ לק"מ, דאיסור גניבה קדים דכ"ז דלא נפלה ליד לא נתחייב באונסין ופשוט, ועיין מש"כ בזה פרק ג' מגניבה דברים נוגעים לזה, ומוכרח עוד דרב ביבי בר אביי מוקי ברה"ר, דבתלתא מקומות מקשה מהך ברייתא ועל דינא דדברים שדרכן להגביה לא קנה במשיכה, לא הקשה, וטעמו דכיון דלהתחייב באונסין סגי רק באפוקי מרשות בעלים ולהכי מועיל משיכה ברה"ר, לכן קנה אף דלא הגביה, ובקנין דבעי לעיולי לרשות לוקח לא קנה עד שיגביה וקרוב לזה כתב הרמב"ן ודוק היטב בכ"ז:
י״ד
הנוטל כלים מן האומן ע"מ לבקרן וכו': דוקא כאן פירש לחלק בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה, אבל בהלוקח כלים מבה"א לשגרן לבית חמיו לא חילק, דדוקא כאן דלקחו ליקח תיכף כשיראנו, אבל לקמן בלקח לשגרן לבית חמיו או להמכר במקום פלוני שהוא רחוק מכאן על מנת ובאופן אם מקבלין אותן ממנו כו' או אם ימכרו במקום פלוני כו' כיון דלוקח בתנאי כזה ודאי הוי תמיד זבינא דחריפא דהוי הניית לוקח דאיזה שיקנה בשווי הזה יקנה לחלוטין, אבל באופן שיהא הברירה ביד לוקח וביד המוכר לא יהיה הברירה לשנות, אופן כזה תמיד המקח הוא הנאת לוקח ולא של מוכר דאיהו הפסיד שאין בידו כעת לשנות וניטל רשותו מחפצו באופן שאין השני מוכרח, ולכן סתם בהלכות שלוחין פ"ב ה"ח יעו"ש ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ד׳

א׳
כליו של אדם קונין לו מה שבתוכו כל מקום שיש לו רשות להניחו דהו' בהגבהה ואם אמר לו מוכר לך וקנה בכלי זה קונין לו אפילו ברשותו וכן אם קנה הכלי מתחלה מן המוכר לא הקפיד על מקומו.
י״א
דבר שצריך פסיקת דמים ופסק ואחר כך הגביה קנה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק ד׳

י״ד
הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו. עיין להרב לח"מ ז"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו"ש והבית דוד חו"מ סי' ק"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ"ש הרי"ף והרא"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא"כ אין כונת הרמב"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי"ף והרא"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי"ף והרא"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ"ש בלי ספק יעו"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי"ף שבפ' הספינה שכתב וה"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ד׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מכירהכל הרמב״ם