הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ה׳

ספר קניין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ה׳
הלכה א׳
כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. כֵּיצַד. הֶחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר אוֹ יַיִן בְּשֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְפִּידִין עַל הַדָּמִים וְשִׁעֲרוּ כַּמָּה שָׁוֶה זֶה וְכַמָּה שָׁוֶה זֶה וְאַחַר כָּךְ הֶחְלִיפוּ. כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ הָאֶחָד אוֹ הִגְבִּיהוֹ קָנָה הַשֵּׁנִי הַמִּטַּלְטְלִין הָאֲחֵרִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם וְנַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מְשָׁכָן:
הלכה ב׳
הֶחְלִיף חֲמוֹר בְּפָרָה וְטָלֶה וּמָשַׁךְ הַפָּרָה וַעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ אֶת הַטָּלֶה לֹא קָנָה שֶׁאֵין כָּאן מְשִׁיכָה גְּמוּרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ג׳
דָּמִים שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עֲלֵיהֶם הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין וְקוֹנִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁחָפַן מָעוֹת בְּלֹא מִשְׁקָל וּבְלֹא מִנְיָן אֶלָּא נְטָלָן אַכְסָרָה. וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי פָּרָתְךָ אוֹ יַיִן זֶה בְּאֵלּוּ וְנָתַן לוֹ אֶת הַדָּמִים קָנָה וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא הִצְרִיכוּ בּוֹ מְשִׁיכָה:
הלכה ד׳
וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין לְשִׁמְעוֹן בַּחֲמִשִּׁים זוּז. וְקָנָה שִׁמְעוֹן הַמִּטַּלְטְלִין וְנִתְחַיֵּב בְּדָמִים. וְאַחַר שֶׁנִּתְחַיֵּב שִׁמְעוֹן בַּחֲמִשִּׁים זוּז אֵלּוּ הָיָה לוֹ יַיִן אוֹ בְּהֵמָה אוֹ עֶבֶד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין וְהָיָה רוֹצֶה לְמָכְרָן. וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן מְכֹר אוֹתוֹ לִי בַּחֲמִשִּׁים זוּז שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ דְּמֵי הַמֶּכֶר וְאָמַר לוֹ הֵן. קָנָה רְאוּבֵן הַמִּטַּלְטְלִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ וְלֹא הִגְבִּיהַּ. שֶׁגַּם זֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא הִצְרִיכוּ בּוֹ מְשִׁיכָה. אֲבָל אִם הָיָה חוֹב לוֹ עָלָיו שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמֶּכֶר וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי מִטַּלְטְלִין בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ וְרָצוּ שְׁנֵיהֶם. לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ. אוֹ יִמְשֹׁךְ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַּ. אוֹ יִקְנֶה בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בָּהּ:
הלכה ה׳
הַקַּרְקָעוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַבְּהֵמָה וּשְׁאָר כָּל הַמִּטַּלְטְלִין כָּל אֶחָד מֵהֶן נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין וְהוּא הַנִּקְרָא קִנְיָן. וְעִקַּר הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת שֶׁיִּתֵּן הַקּוֹנֶה לַמַּקְנֶה כְּלִי כָּל שֶׁהוּא וְיֹאמַר לוֹ קְנֵה כְּלִי זֶה חֵלֶף הֶחָצֵר. אוֹ הַיַּיִן. אוֹ הַבְּהֵמָה. אוֹ הָעֶבֶד שֶׁמָּכַרְתָּ לִי בְּכָךְ וְכָךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ הַמּוֹכֵר אֶת הַכְּלִי וְקָנָהוּ קָנָה הַלּוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַקַּרְקַע אוֹ אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מְשָׁכָן וְלֹא נָתַן הַדָּמִים. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
הלכה ו׳
אֵין קוֹנִין אֶלָּא בְּכֵלִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה. וְאֵין קוֹנִין בְּדָבָר שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְלֹא בְּפֵרוֹת וְלֹא בְּמַטְבֵּעַ. וְאֵין קוֹנִין בְּכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר אֶלָּא בְּכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ:
הלכה ז׳
הִקְנָה אֶחָד כְּלִי לַמּוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיִּקְנֶה הַלּוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמִּמְכָּר זָכָה הַלּוֹקֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְנָה לוֹ הַכְּלִי עַל מְנָת לְהַחְזִירוֹ נִקְנָה הַמִּקָּח וְזָכָה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. שֶׁהַמַּתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפַס הַמּוֹכֵר כָּל הַכְּלִי שֶׁהִקְנָהוּ חֵלֶף מִמְכָּרוֹ אֶלָּא אָחַז מִקְצָתוֹ וְאָחַז הַמַּקְנֶה לוֹ מִקְצָתוֹ קָנָה הַלּוֹקֵחַ. וְהוּא שֶׁאָחַז מִמֶּנּוּ כְּדֵי שִׁעוּר כְּלִי אוֹ יֹאחֲזֶנּוּ אֲחִיזָה שֶׁהוּא יָכוֹל לְנַתֵּק אֶת כָּל הַכְּלִי מִיַּד הַמַּקְנֶה לוֹ. לְפִיכָךְ אִם הִקְנָה לוֹ בְּמִקְצָת הַבֶּגֶד צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז מִן הַבֶּגֶד שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. שֶׁאִם יִפְסֹק מִמָּקוֹם שֶׁאָחַז הֲרֵי הוּא כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִבֶּגֶד קָרוּי כְּלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן טֻמְאַת בְּגָדִים. וְכֵן אִם אָחַז פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ וְהָיָה יָכוֹל לְנַתֵּק כָּל הַכְּלִי קָנָה:
הלכה ח׳
זֶה שֶׁכּוֹתְבִין בִּשְׁטָרוֹת וְקָנִינָא מִפְּלוֹנִי בִּכְלִי הַכָּשֵׁר לִקְנוֹת בּוֹ. בִּכְלִי לְהוֹצִיא פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הַכָּשֵׁר לְהוֹצִיא אִסּוּרֵי הֲנָאָה. לִקְנוֹת בּוֹ לְהוֹצִיא כֶּלְיוֹ שֶׁל מוֹכֵר:
הלכה ט׳
זֶה הַקִּנְיָן אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּפְנֵי עֵדִים. אֶלָּא אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ קָנָה. שֶׁלֹּא הִצְרִיכָה תּוֹרָה עֵדִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹפֵר. אֲבָל הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן אוֹ הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּשְׁאִיל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין צָרִיךְ עֵדִים. וְכֵיוָן שֶׁקָּנָה הַקּוֹנֶה בְּדֶרֶךְ אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן. בֵּין בְּהַגְבָּהָה. בֵּין בִּמְשִׁיכָה. בֵּין בִּמְסִירָה. בֵּין בְּקִנְיָן. בֵּין בְּכֶסֶף. בֵּין בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה קָנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים:
הלכה י׳
הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לַחְזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַקִּנְיָן בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם הִפְסִיק הָעִנְיָן אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן עֵדִים. וּכְשֵׁם שֶׁחוֹזֵר הַמּוֹכֵר וְהַנּוֹתֵן כָּךְ חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְהַמְקַבֵּל כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיַן מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה:
הלכה י״א
יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה שֶׁאֵינָן צְרִיכִין קִנְיָן וְאֵין לְקִנְיָן בָּהֶם טַעַם. כְּגוֹן הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ. וְהַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ. אוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אוֹ הַמּוֹסֵר מוֹדָעָה. אוֹ הַמְבַטֵּל מוֹדָעָה. אוֹ הַמּוֹחֵל לַחֲבֵרוֹ חוֹב אוֹ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:
הלכה י״ב
נָהֲגוּ רֹב הַמְּקוֹמוֹת לְהַקְנוֹת לְמִקְצָת אֵלּוּ הַדְּבָרִים אוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְאוֹמְרִים וְקָנִינוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁעָשָׂה פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ. אוֹ שֶׁמָּחַל לִפְלוֹנִי חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ. אוֹ שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָה שֶׁמָּסַר עַל גֵּט זֶה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ:
הלכה י״ג
קִנְיָן זֶה שֶׁנָּהֲגוּ לְהַקְנוֹת בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דְּבָרִים אֵלּוּ כִּמְשַׂחֵק וּמְהַתֵּל אֶלָּא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ אָמַר. לְפִיכָךְ אִם אָמַר בְּלֵב שָׁלֵם אֲנִי אָמַרְתִּי וְגָמַרְתִּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה אֵין צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר כְּלָל:
הלכה י״ד
הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ אֵין הַקִּנְיָן מוֹעִיל בָּהֶן. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָר וְקָנִינוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁיֵּלֵךְ בִּסְחוֹרָה עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁיַּחְלְקוּ הַשָּׂדֶה שֶׁבֵּינֵיהֶם. אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּתְּפוּ שְׁנֵיהֶם בְּאֻמָּנוּת. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן. הֲרֵי זֶה קִנְיַן דְּבָרִים וְאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְנָה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר מְסֻיָּם וְיָדוּעַ. לֹא עִקָּר וְלֹא פֵּרוֹת עִקָּר הַיָּדוּעַ:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק ה׳

ב׳
החליף חמור בפרה וטלה כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה י"ג):
ה׳
הקרקעות והעבדים וכו' כל אחד מהם וכו'. כתב ה"ה שדעת רבינו שדין קנין הוא אפילו בלא כסף וכן עיקר. וראיתי להרב מהרימ"ט ח"א סימן קנ"ב (דף ר"ה ע"ג) שכתב בההיא דנחלקו הראשונים היכא דכתוב שטר המכירה ולית ליה ראיה דיהיב דמי וז"ל ולכך נקט רב האי כי האי לישנא דאמר והיכא דזבין איניש קרקע בין בשטר בין בעדים כו' ולא אמר נאמן המוכר לומר לא קבלתי הדמים דדוקא משום דידעינן שלא היה שם כי אם שטר או עדים בקנין שעדין מחוסר נתינת דמים לקיים המכר כו' יע"ש. והרב סתם הדברים דבקנין בעיא נתינת דמים לקיים המקח וכמה מהראשונים דס"ל דקנה בלא נתינת דמים וכמה שכתב מרן הב"י ס"ס קצ"ה יע"ש וזה דעת רבינו כדכתיבנא:
ח׳
זה שכותבין בשטרות כו'. מפורש בפרק הזהב א"ר נחמן לא שנא אלא בכלי אבל בפרי לא ופירש"י אבל בפרי כל דבר שאינו כלי לא ואפילו שוה הרבה. ולא מיעט רש"י אלא בעלי חיים אבל בבגדים הוו כלי. בני שמואל סי' כ"ב ודוק: כתב מהרי"א בכתביו סימן ר"י על השטר שכתוב בו וכל הדברים דלעיל עשינו בקנין גמור ואין בו במנא דכשר וכו'. אמנם נראה דאין להוציא ממון בשטר זה דיד בעל השטר על התחתונה כו' יע"ש. והרב ז"ל לא ביאר לנו פיסול שטר זה דכתוב בו בקנין גמור משום דההיא דמרדכי פרק מי שמת אם הוא משום דמספקא לן דאפשר דקנין גמור פירושו הוא קנין חזקה וכמ"ש ריצב"א או משום דאפשר דקנה בפירות או במטבע או באיסורי הנאה דכל שקנה באחד מאלו הדברים לא מהני הקנין ובשטר זה איכא למיחש שקנה באחד מאלו הדברים כיון שלא כתב במנא דכשר וכיון דספיקא הוא יד בעל השטר על התחתונה. ומהמשך דבריו נראה דטעמא דפיסולא הוא משום דאיכא לספוקי בחזקה שהשואל רצה לומר דסתם קנין הוא חליפין ועל זה השיב הרב דריצב"א חולק על זה ועוד דיש לחלק בין לישנא דסופרים ללישנא דגמ' ובלישנא דסופרים אפשר דאף אליבא דתוס' אפשר לפרש דקנין הוא חזקה ועוד דבשטר זה איכא ריעותא מדלא כתיב ביה במנא דכשר שהוא לשון השגור בכל השטרות משמע דקנין זה הוא חזקה. אלא שאח"כ נרגש הרב ממ"ש בשטר קנין גמור ר"ל קנין המועיל ועל זה הביא ראיה מתשובת רבינו שמחה ורבינו ברוך שלא הכשירו אותו שטר משום דהוה כתיב ביה שנתנו לו הפירות של הקרקע בקנין גמור. ולפי כוונה זו נ"ל דיש לחלק דלעולם פירוש קנין גמור הוא קנין המועיל דאם הוא דבר דשייך בה משיכה פירושו משיכה כדינא ואי חזקה חזקה ואי חליפין חליפין אבל בנדון המרדכי שטעם הפיסול היה משום דלא הקנה לו הפירות כראוי כי לא הקנה לו קרקע לפירות כי כתב לו קניין המועיל מאי הוי דהא להקנאה זו דהקנה פירות הקרקע לא מהני ליה שום קנין. אבל היכא דהריעותא היא מצד הלשון כנדון הרב אלא שאנו מסתפקים אם נעשה הדבר בקנין המועיל לאותו דבר כל שכתוב בו בקנין גמור מאן לימא לן דלא מהני כיון דפירושו הוא קנין המועיל. ולפי חילוק זה כל שכתב לו בקנין גמור תו ליכא לספוקי בשום ענין אם היה במטבע או בשאר הדברים שאין קונין בהם. תו ק"ל בדין זה כיון דאליבא דכ"ע מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דקנין זה היה קנין סודר לא שייך הכא לומר יד בעל השטר על התחתונה כיון דהשטר מתבטל לגמרי וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ושאני ההיא דמרדכי דלאו משום ספיקא אתינן למיפסליה אלא משום דהריעותא היא לפנינו שהקנה לו פירות הקרקע ואם אינו אומר שהקנה לו קרקע לפירותיו אנו מהוים קנין חדש מדעתנו דבר שלא הוזכר בשטר אבל בנדון זה שלשון השטר סובל שני פירושים ולפי הפירוש האחד מתבטל השטר לגמרי אין לומר בזה יד בעל השטר על התחתונה ועיין בפ"מ ח"ב סימן ז"ך. וראיתי למרן בס' ב"ה שהביא דברי מהרי"א וכתב וז"ל ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב אותו אינו אלא לרווחא דמלתא ע"כ. וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ר"ג הביאה מרן הב"י ס"ס ס"ח יע"ש:
י״א
יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין כו'. דע דלכ"ע שאלה בעיא קנין ועיין מהרימ"ט ח"א סי' ס"ג שהכריח דין זה ועיין בתשובת מהר"ר ברוך אנגי"ל סי' א' שדבריו שם הם תמוהים:
י״ד
הדברים שאין בהם ממש וכו'. ז"ל מרן הב"י סי' קצ"ה וכתב עוד וכתב רבינו האי דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף לא מהני קנין כו' ואין כן דעת הרשב"א כו'. והיכא דאיכא ב' קניינים אפשר דמודה רבינו האי דמהני וכמ"ש הרמב"ן בתשובה הביאה מרן בסי' הנזכר ועיין מהרש"ך סי' י"ג מהרש"ל ח"מ סי' ל' פ"מ ח"א מ"צ ח"ב סי' י' ועיין מהריב"ל ח"ג סי' מ"ג שהביא סברת הרשב"א בסתם ולא כתב דרבינו האי חולק אפשר דטעמו משום דס"ל דאף רבינו האי מודה להרשב"א בדאיכא שני קניינים ועיין בתשובת מהר"י הלוי סי' קצ"ו שחולק בזה ועיין מהריב"ל ח"ד סי' כ"ה שכתב שכל הפוסקים חולקים על הרמב"ן מדשתקו ולא הזכירו חילוק זה וצ"ע. ועיין מהריט"ץ סי' כ"ח ומהרא"ש סי' פ"ג וקל"ג ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל"ג ובתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' י"ב מי"ג וסי' רמ"א מ"ד ובתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' רנ"ג מ"ו ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק ה׳

ד׳
וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון כו' ונתחייב בדמים כו': בירושלמי פרק האשה נקנית הלכה ו' מכר לו פרה בדמים דחקיה א"ל הב לי אינון פריטיא, א"ל מה את בעי מינהון, א"ל מיזבן לי חמור, משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה [דבעד דמים מכר לו לא בעד החמור] חמור מהו שיקנה ר' בא אמר נקנית [אף שלא נקנה לו הפרה בכ"ז נקנה החמור לבעל הפרה במשיכה] ר' יוסי אמר אינה נקנית סבר דאינון חליפין ולית אינון חליפין [כצ"ל ור' בא ט"ס] פירוש דהמושך החמור טעה וסבור דהחמור והפרה המה כחליפין וע"ד זה מושך החמור שתקנה הפרה לבעל החמור, ובאמת אינם חליפין, ולכך לא קנתה משיכתו כלום, ור' יוסי לטעמיה אזיל בכתובות פרק הכותב הלכה ג' אימתי בעה"ב זכה בפירותיו בשביעית ר"י סבר מימר משיתנם לתוך כליו אמר ר' יוסי אפי' נתנן לתוך כליו לא זכה בהן דהוה סבר מימר דאינון דידיה ולית אינון דידיה [משום דלא נתכוון לקנות, ועיין מ"א קנין משיכה סימן ה'] ר' מנא בשם ר' יוסי, פעמים שתחילת מקח לזה ותחילת מקח לזה כו' מכרה לו פרה בדמים סמיכה גביה חדא פריטייא [פירוש ששילם לו כל המעות רק נשאר חייב פרוטות אחדים] כו' א"ל בעא אינון פריטייא א"ל מה את בעי מינהון, א"ל מיזבן לי חד חמור, א"ל הרי חמור לפניך, משך זה לא קנה זה כו' אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו, פירוש דכאן גם ר' יוסי מודה דקנה החמור במשיכה דליכא למימר דהבעל החמור סבור דאינון חליפין ובמשיכתו תקנה הפרה דהא דמי הפרה יתירים על דמי החמור וכבר נתן לו כל הדמים לבד פרוטות אחדים, א"כ לא היה כוונתו רק למקח אחר וכל אחד במשיכתו קנה מה שמשך, והסברא נכונה דברישא אף שמכר לו הפרה בתורת דמים, בכ"ז כל כמה דלא משך את הפרה ואיהו יהיב בדמיה חמור, בודאי סבר בעל החמור דאינון חליפין, אבל בסיפא דהפרה שוה יותר ולא מחיל השאר, רק נתן לו בתורת דמים, ושלם עבורה כסף א"כ אינו מתכוון לשום חליפין רק כמקח ודוק. ובכ"ז נראה דאם חוזר בו המוכר החמור ורוצה להחזיר הפרה ולתבוע מעות ממנו בעד החמור מצי אמר האי אדעתא דליתן מעות לא בעינא אם תרצה למשוך פרה ולקנותה, ע"ז קניתי החמור דזה גלוי דעתא דמוכחא טובא, אבל ברישא אף כי מושך אח"כ הפרה וקונה אותה בכ"ז לא קנה החמור במשיכתו, וסוגיין דב"מ הוא מילי אוחרי בשמשך הפרה מכבר ונתחייב מעות ומלוה קונה, לא כן הכא ברישא מיירי שלא משך עדיין את הפרה. [אח"ז מצאתי ת"ל בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן פירוש הירושלמי שכתבתי, וגירסתיה סמכיה גביה טורזיטנא, ופירוש המחהו אצל שולחני יעו"ש]: אולם אם נפרש, דהא דפליגי ר' בא ור' יוסי אם קנה את החמור היינו אפילו בשמשך בעל החמור את הפרה, אחר שאמר לו טול החמור וכבר קנה הפרה, בכ"ז פליגי אם קנאה המושך לחמור, דאיהו סבר, היינו המושך, דהוי כחליפין וכבר נקנה לו החמור במה שמשך פלוני את הפרה, נמצא דאינו מתכוון לקניה, ולפ"ז הוי א"ש דר' יוסי לטעמיה דלא זכה בעה"ב בכליו בפירותיו בשביעית משום דלא מתכוון לזכיה, והוי בחד מתקלא דאילו ידע היה מתכוין לקניה, ועדיפא הך דהכא מתמן, דהכא דעת אחרת מקנה אותו, ובכ"ז בעי שיתכוין לקניה, ובכ"ז לא היה קשה על הרשב"א דסובר דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן כוונת קנין, היינו משום דהכא גם המקנה לא נתכוין להקנות, משום דגם איהו טעי וסבר דכבר נקנה החמור במשיכתו להפרה, אך פשטא דירושלמי משמע כמו דפרישית לעיל דבלא משך עדיין את הפרה קא מיפלגי, וא"כ אינו דומה כלל להך דפירות שביעית, דתמן רצה לקנות רק לא נתכוין לזכיה, והכא נתכוין לזכיה רק באופן שיהא חליפין ותהיה קנויה הפרה לבעל החמור ודוק:
ה׳
הקרקעות והעבדים והבהמה כו' כל אחד מהן נקנה בחליפין: הנה בשאלה ושכירות כתבו רבנן בתוספות דאינם נקנים בחליפין והוכיחו כן מהא דתנן ונתקבלו שכר זה מזה וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין שכירות הקרקע, ואגבה, או מדין חצר יקנו המתנות והובא דעתם בשו"ע סימן קצ"ה. ומה שהוכיחו עוד מהא דתניא כשם שקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה, לאו ראיה, דכמו דמשני הגמ' על משנה דקדושין (דף כב) דמילתא דאיתא במטלטלין לא קתני כן לא תני בשכירות מילתא דאיתא גם במטלטלין, וכסף לא קני בשכירות מטלטלין רק לענין מי שפרע כדברי רש"י ב"ק ע"ט שם, וראייתם מנתקבלו שכר זה מזה עיין ברא"ש פ"ק דב"מ שדחה זה בדברים פשוטים, ומה שדימו זה התוספות בערכין (דף ל') להא דאמרו בפרק שנים אוחזין טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, התם גם למקנה אין בזה רק טובת הנאה משא"כ כאן שלהמקנה איכא בזה קנין גמור וממונו הוי. והנה שם בערכין חדשו התוספות דאף מתנה ע"מ להחזיר לא מקני בחליפין, ודא פסיקא לרא"ש שאף לשיטת התוס' מקניא בחליפין שהקשה שהיה לו ליתן להם הקרקע עד זמן ידוע בחליפין, ואולי הרא"ש לטעמיה אזיל דבמתנה ע"מ להחזיר בעי המקבל להקנות אח"כ לנותן כמוש"ב בפרק לולב הגזול, וא"כ קנוי הוא לעולם ותנאי מילתא אחריתא וכדאמר ריש המגרש, לזה אין סברא לומר דמתנה ע"מ להחזיר לא מקנו בחליפין ולשון רבינו לקמן פרק ו' הלכה ז' מורה דסבר דגם שכירות קרקע מהני בחליפין עיי"ש: ויש לעיין לפי שיטת התוס' בערכין, א"כ בהנך מילי דאין בהו גזל רק מפני דרכי שלום, דלרבנן דפליגי על ר' יוסי אמרו בהניזקין דאינה יוצאה בדיינין ומי שיש בידו גזל של דבריהם וכפר בו ונשבע אינו מוסיף חומש כדברי רבינו פרק ו' מהלכות גו"א וקלישא קנינו בהו מקנין טובת הנאה, ובטובת הנאה אפילו למ"ד אינה ממון אם בא אחר ותפס מוציאין מידו כמוש"פ רבנן בתוספות פרק הזרוע ד"ה יש בו טו"ה לבעלים ועיין מש"כ רבנן בתוס' בשמעתתא דתקפו כהן, ואם טו"ה אינה ממון לקנות בחליפין כש"כ הנך מילי דאינם ממון לקנות בחליפין, וכן היה נראה. אבל מה נעשה שגמרא ערוכה היא בשילהי חולין, לוי בר סימון אקני פירות שובכו לר"י אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טרוף אקן דליגבינהו ולקנינהו למאי אי למיקני לקנינהו ניהליה בסודר, הרי דפירות שובך דאין בהן רק משום דרכי שלום כדאמר שם לעיל ואפ"ה מהני קנין סודר בהו ומקני בחליפין, וזה כפי מה שפסק רבינו בפרק י"א מהלכות מע"ש ונ"ר כדחויא דגמרא דטו"ה ממון לקנות בחליפין ואג"ק, ועיין משל"מ שם וש"ך סימן ר"ג שכוונו לדבר אחד. ומהך דחולין מוכח דאפילו אין להקונה בהו רק טו"ה ג"כ מיקני בחליפין דומיא דתמן דפירות שובך להקונה ג"כ לית בהו רק משום דרכי שלום, ומדברי רבינו לא מוכח רק דהיכי דלהמקנה ליתא רק טו"ה מקנו בחליפין הא להכהן והלוי הזוכים ממון גמור הן, איברא דפוסקים אחרונים וכן דעת השו"ע סימן רע"ו דיורש אינו יורש טובת הנאה, אמנם כבר השיגו המחנ"א מרש"י קדושין ס"פ האיש מקדש ד"ה ור"י סבר לאו כמי שהורמו דמיין וצריך היורש הזה ליתנן לכהן ואין לו בהן אלא טו"ה בלבד והיא אינה ממון. ובאמת לא הבנתי דבריו של ברבי הרב מחנה אפרים שכיון שלאו כמי שהורמו דמיין הרי הטבלים ממון גמור הן ויורש אותם בכללם ולדידיה צותה רחמנא להפריש טבלו ולהמפרש ודאי איכא בהו טובת הנאה, ואימת קא אמרינן דאינה ממון להוריש לבניו דוקא אם נשאר מאביו ישראל תרומות ומעשרות מופרשין, דכיון דגם לאביו לא היה בהן רק טובת הנאה אינו מוריש הטוה"נ לבניו, אע"ג דגונב מתנות שלא הורמו אינו משלם לו רק דמי חולין שבו למ"ד דטוה"נ אינה ממון אף אם לאו כמי שהורמו דמיין וכמו דפריך בנדרים (דף פה) ואי טובת הנאה אינה ממון מ"ל הורמו מ"ל לא הורמו, היינו משום דעל כרחו יפריש אותן וכי יפריש לית בהו רק טובת הנאה, אבל לומר שלא יירש אותן זה לא מסתבר, אבל אטו ע"ז שקלינן וטרינן דהמפריש לא יהיה בהן לו טובת הנאה הלא תורם משלו על של חבירו אמרו דטובת הנאה שלו ולאו מדין ירושה, ואין ראיה מדברי רש"י כלום. ועיין מש"כ לקמן בהל' זכיה ומתנה פי"א דברים הנוגעים לכאן: ונחזור לעניננו, דהא נראה דיפה כתבו האחרונים דשאלה ושכירות של מטלטלין דגוף החפץ נפחת מדמיו או בקרקע דמקנה ליה לחפור בגוף הקרקע מהני קנין סודר לכו"ע כמו שהוכיחו מסוף השואל בהא דאמר שואל אדם בטובו לעולם כו' והוא דקני מיניה ומהדר ליה קתיה [עיין קצות ונתיבות סי' קצ"ה], וכן נראה דהתוספות בערכין השוו קנין אגב בהא לקנין חליפין מדברי הגמרא אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ה"נ אינו ממון לקנות אג"ק, ודבר זה לא שמענו דמטלטלין בשכירות לא מקנו אג"ק, ואדרבא מצאנו פרק חזקת (דף מד:) דאי אקני מטלטלי אגב מקרקעי קני אפילו לא אקני רק לשעבודא בעלמא וכמו שפירש רשב"ם שם דאין זו מכירה גמורה ולא משכון אלא שעבוד בעלמא מהני אגב. אולם ז"א, דקנין חליפין מהני לענין שעבוד דקרקע כמוש"פ רבינו וההלכות הא דשטרי הקנאה דפ"ק דב"מ שטר שיש בו קנין וקרקעותיו משתעבדים בחליפין וע"ז לא שמענו חולק, וצ"ל דשעבוד עדיף משאלה ושכירות וכמש"כ רבנן בתוס' ב"ק (דף נא:) ד"ה השותפין דמשו"ה הקדישה המשכיר מפקיע מידי שוכר ולא הקדש הלוה מהמלוה משום דגוף הקרקע יוצא מת"י עיי"ש, אך בכ"ז לא שמענו זה מימינו דשכירות מטלטלין לא מקנו באגב וע"כ כמוש"פ האחרונים דשכירות מטלטלין מקני בחליפין [הן דלענין שטר עדיף אגב מחליפין לשיטת רבינו] עיין בכ"ז וה' יאר עיני:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ה׳

א׳
כל המטלטלין קונין זה את זה בחליפין והקרקעות ועבדים ובהמה וכל המטלטלין ניקנין בחליפין והוא נקרא קנין סודר ונראה דאף על גב דכל קנין משיכה הוי דרבנן חליפין וקנין סודר הוו דאוריתא משום דכי איכא מעות דקונות דברי תורה בלא משיכה תקנו חכמים משיכה שמא יאמר לו וכו' אבל חליפי מטלטלין זה בזה נעשין מעות זה על זה וכיון שמוכר זה בזה הראשון שמושך הוי כמקבל מעות על המטלטל שלו ונקנה לאחר מדין תורה דמעות קונות והניחו הענין לדין תורה דבחליפין א"א לתקן דבכל ענין איכא למיחש שמא לא יטרח להציל כדמפרש בפי' נמקי יוסף פרק הזהב וכן קנין סודר הוי כחליפין שעל ידי החוזר מקנה לו החפץ שלו וכדפי' ר"ת דב' עניני חליפין מפורשים במקרא על הגאולה זו מכירה כדכתיב ואם לא יגאל ונמכר וגו' לרבי יוחנן בכסף ולר"ל במשיכה ועל התמורה הם חליפים שוה בשוה שהם אף פירות בפירות לדברי הכל לקיים כל דבר שלף איש נעלו הוא קנין חליפין הנזכר בכל מקום והוא קנין סודר דאינו שוה בשוה דכל דבר אתא לרבויי האי קנין ועד בועז הוי הלכתא עד דאתא איהו ואסמכיה אקרא כדאמרינן בעלמא וקנין סודר הוי בכל הכשר להוציא איסורי הנאה לקנות בו להוציא כליו של מוכר כרב דכתיב ונתן לרעהו מי נתן למי בועז נתן לגואל כת"ק דרבי יהודה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מכירה פרק ה׳

ד׳
וכן ראובן שמכר מטלטלין כו'. עיין בהשגת הראב"ד ובמ"ש בזה באורך פ"ג מהל' אישות הלכה כ"ג:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ה׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מכירהכל הרמב״ם