הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ג׳

ספר קניין · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ג׳
הלכה א׳
אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בְּמָעוֹת דִּין תּוֹרָה. וּמִשֶּׁנָּתַן אֶת הַמָּעוֹת קָנָה וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יוּכַל לַחְזֹר בּוֹ. אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין אֶלָּא בְּהַגְבָּהָה אוֹ בִּמְשִׁיכַת דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַּ:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. הַמְקַבֵּץ עֵצִים אוֹ פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעָשָׂה מֵהֶן טָעוּן גָּדוֹל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהוֹ. אֵינוֹ נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַתִּיר הָאֶגֶד וּלְהַגְבִּיהוֹ עֵץ עֵץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם הָיָה טָעוּן שֶׁל אֱגוֹזִים אוֹ שֶׁל פִּלְפְּלִין אוֹ שֶׁל שְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיָה גָּדוֹל שֶׁאֵין אֶחָד יוּכַל לְהַגְבִּיהוֹ. הֲרֵי זֶה נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה. שֶׁאִם יַתִּירוֹ יִתְפָּרֵד וְיִהְיֶה לוֹ בּוֹ טֹרַח גָּדוֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ג׳
הַסְּפִינָה הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהָהּ וְיֵשׁ בִּמְשִׁיכָתָהּ טֹרַח גָּדוֹל וְאֵינָהּ נִמְשֶׁכֶת אֶלָּא לָרַבִּים. לֹא הִצְרִיכוּהָ מְשִׁיכָה אֶלָּא נִקְנֵית בִּמְסִירָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה אֵינוֹ קוֹנֶה הַסְּפִינָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה כֻּלָּהּ וְיוֹצִיאֶנָּהּ מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה בּוֹ. שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד הַמּוֹכֵר שֶׁלֹּא יִקְנֶה זֶה אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה:
הלכה ד׳
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַלּוֹקֵחַ מִטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן כָּל הַדָּמִים יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹ יִמְשֹׁךְ דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַגְבָּהָה. אוֹ יִמְסֹר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַמְשִׁיךְ. וּמִשֶּׁהִגְבִּיהַּ אוֹ מָשַׁךְ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַּ אוֹ נִמְסַר לוֹ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַמְשִׁיךְ קָנָה וְאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְכוֹפִין אֶת הַלּוֹקֵחַ לִתֵּן אֶת הַדָּמִים:
הלכה ה׳
וְלָמָּה תִּקְנוּ חֲכָמִים דָּבָר זֶה בְּמִטַּלְטְלִין. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתֵּן הַלּוֹקֵחַ דְּמֵי הַחֵפֶץ וְקֹדֶם שֶׁיִּקָּחֶנּוּ יֹאבַד בְּאֹנֶס. וּכְגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵקָה וְנִשְׂרַף. אוֹ בָּאוּ לִסְטִים וּנְטָלוּהוּ. אִם יִהְיֶה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ יִתְמַהְמֵהַּ הַמּוֹכֵר וְלֹא יַצִּילֵהוּ. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּהוּ חֲכָמִים בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל וַיַּצִּיִל הַחֵפֶץ. שֶׁאִם אָבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הלכה ו׳
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁאִם נָתַן דְּמֵי הַמִּקָּח וְנֶאֱנַס קדֶם שֶׁיִּקָּחֶנּוּ. וְאָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ תֵּן לִי מִקָּחִי אוֹ הַחְזֵר לִי אֶת מְעוֹתַי. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס וְלֹא הָיָה בַּמּוֹכֵר כֹּחַ לְהַצִּילוֹ וְלֹא נִתְרַשֵּׁל בַּדָּבָר. הֲרֵי זֶה מַחְזִיר אֶת הַדָּמִים. שֶׁהֲרֵי תִּקְּנוּ חֲכָמִים מְשִׁיכָה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בֵּיתוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַחֵפֶץ שֶׁנִּמְכַּר מֻשְׂכָּר לַמּוֹכֵר לֹא תִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים מְשִׁיכָה. שֶׁהֲרֵי הַמִּקָּח בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ. וּמִשֶּׁנָּתַן אֶת הַדָּמִים נִקְנָה הַמִּקָּח וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
הלכה ז׳
וְכֵן הַשּׂוֹכֵר הַמָּקוֹם שֶׁאוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין הַנִּמְכָּרִין מֻנָּחִין בּוֹ קָנָה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגְבִּיהַּ וְלֹא מָשַׁךְ וְלֹא נִמְסְרוּ לוֹ. שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׂכִירוּת קַרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה:
הלכה ח׳
הַמַּקְנֶה קַרְקַע וּמִטַּלְטְלִין כְּאֶחָד כֵּיוָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה נִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין עִמָּהֶם בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמֶכֶר אוֹ בְּמַתָּנָה. בֵּין שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין וְנָתַן קַרְקַע. בֵּין שֶׁמָּכַר הַקַּרְקַע וְנָתַן הַמִּטַּלְטְלִין. כֵּיוָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע קָנָה מִטַּלְטְלִין:
הלכה ט׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין צְבוּרִין בְּאוֹתָהּ קַרְקַע. אֲבָל אִם הָיוּ בְּמָקוֹם אַחֵר צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ קְנֵה מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע. אֲפִלּוּ הָיוּ הַמִּטַּלְטְלִין בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָמַר לוֹ קְנֵה אוֹתָם עַל גַּבֵּי קַרְקַע פְּלוֹנִית כֵּיוָן שֶׁקָּנָה הַקַּרְקַע נִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן צְבוּרִין בְּתוֹכָהּ. וְאִם לֹא אָמַר קְנֵה אַגַּב קַרְקַע לֹא קָנָה. וְקַרְקַע כָּל שֶׁהִיא קוֹנִין עַל גַּבָּהּ כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה י׳
הִקְנָה הַשָּׂדֶה לְאֶחָד וְהַמִּטַּלְטְלִין לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ קְנֵה הַמִּטַּלְטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהֶחֱזִיק הָאֶחָד בַּקַּרְקַע לֹא קָנָה הַשֵּׁנִי הַמִּטַּלְטְלִין. וְאִם תְּפָשָׂן אַחַר שֶׁחָזַר בּוֹ הַמַּקְנֶה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שֶׁהֲרֵי תְּפָשָׂן אַחַר שֶׁקָּנָה חֲבֵרוֹ הַקַּרְקַע שֶׁנִּקְנוּ אֵלּוּ עַל גַּבּוֹ:
הלכה י״א
הַמַּקְנֶה עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת כְּאֶחָד הֶחֱזִיק בַּעֲבָדִים לֹא קָנָה הַקַּרְקָעוֹת. הֶחֱזִיק בְּקַרְקָעוֹת לֹא קָנָה עֲבָדִים עַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹמְדִין בְּתוֹךְ הַקַּרְקַע. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ קְנֵה עֲבָדִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹכָהּ. שֶׁהָעֶבֶד מְהַלֵּךְ לְדַעַת עַצְמוֹ:
הלכה י״ב
הַמַּקְנֶה עֲבָדִים וּמִטַּלְטְלִין כְּאֶחָד מָשַׁךְ הַמִּטַּלְטְלִין לֹא קָנָה הָעֲבָדִים הֶחֱזִיק בַּעֲבָדִים לֹא קָנָה הַמִּטַּלְטְלִין. אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ הַמִּטַּלְטְלִין עַל גַּב הָעֶבֶד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ:
הלכה י״ג
הַמַּקְנֶה בְּהֵמָה וְכֵלִים שֶׁעַל גַּבָּהּ כְּאֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַבְּהֵמָה וּקְנָאָהּ לֹא קָנָה הַכֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹ יִמְשֹׁךְ הַכֵּלִים עַצְמָן אִם אֵין דַּרְכָּן לְהַגְבִּיהָן. שֶׁהַבְּהֵמָה כֶּחָצֵר הַמִּתְהַלֶּכֶת הִיא וְאֵין מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ קָנוּי לְבַעְלָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה כְּפוּתָה קָנָה אַף כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ:
הלכה י״ד
אָמַר לוֹ הַמַּקְנֶה מְשֹׁךְ בְּהֵמָה וּקְנֵה כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ. הוֹאִיל וְלֹא הִקְנָה לוֹ גּוּף הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁמְּשָׁכָהּ וְהִיא כְּפוּתָה לֹא קָנָה כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ הַכֵּלִים עַצְמָן:
הלכה ט״ו
הָיָה עָצִיץ נָקוּב לְאֶחָד וְהָיוּ הַזְּרָעִים שֶׁבּוֹ לְאַחֵר. הִקְנָה הֶעָצִיץ לְבַעַל הַזְּרָעִים כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ קָנָה. הִקְנָה הַזְּרָעִים לְבַעַל הֶעָצִיץ לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּחְזִיק בַּזְּרָעִים עַצְמָן:
הלכה ט״ז
הָיָה הֶעָצִיץ וְהַזְּרָעִים שֶׁבּוֹ לְאֶחָד וְהִקְנָה הַכּל לְאַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּעָצִיץ לִקְנוֹת הַזְּרָעִים אַף הֶעָצִיץ לֹא קָנָה. הֶחֱזִיק בַּזְּרָעִים קָנָה הֶעָצִיץ. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִים עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת. שֶׁהַזְּרָעִים שֶׁבְּעָצִיץ נָקוּב זְרוּעִים הֵם בָּאָרֶץ וְכָל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ז
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הָעוֹמֵד לִבָּצֵר כְּבָצוּר דָּמִי וְאֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְּהַגְבָּהָה אוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁנִּקְנִים בָּהֶן הַמִּטַּלְטְלִים:
הלכה י״ח
פִּשְׁתָּן כְּשֶׁהוּא מְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְיָבֵשׁ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַקַּרְקַע וְאָמַר לוֹ יַפֶּה לִי קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא וּקְנֵה כָּל מַה שֶּׁעָלֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁתָּלַשׁ כָּל שֶׁהוּא קָנָה הַכּל מִפְּנֵי הַתְּנַאי הַזֶּה. אֲבָל אִם (אָמַר לוֹ) הִקְנָה לוֹ הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה בְּמֶכֶר אוֹ בְּמַתָּנָה לֹא קָנָה אֶלָּא מַה שֶּׁתָּלַשׁ שֶׁהֲרֵי הִגְבִּיהוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מכירה פרק ג׳

א׳
אחד בהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה וכו': דברי ר' יוחנן, וחקרו הקדמונים בטעמו, מהם מי שאמרו דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ורשב"ל סבר דשאני הקדש דלא שייך משיכה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, עיין תוספות פרק ב' דבכורות וזה כשיטת האו"ז דבעובר בהמה דליכא משיכה קני בכסף לכו"ע יעו"ש, וכן אמרו בירושלמי פ"ק דקדושין דמשו"ה קני בנתן הגזבר כסף בלא משיכה משום דרשות גבוה בכל מקום, ולפ"ז י"ל דרשב"ל לטעמיה דסבר דאף באומר עלי לא מתחייב משום דאף אם נגנב או נאבד בי גזא דרחמנא איתא, אכן נסתר זה מהא דרב סבר בריש שילוח הקן דתרנגולת שמרדה פקע קדושתה ואפ"ה סבר משיכה קונה ולדידיה שייך משיכה גבי הקדש ונילף מהקדש, ולדידי יתכן, דשאני הקדש דאיכא הרבה דברים שאין להקדש בהן רק שווי הדמים לא עצם הדבר כמו מקדיש בהמה בעלת מום למזבח דגוף הדבר לא שוה מידי להקדש, רק שווי הדמים שלמכור אותם זה יתכן להקדש ובאילו כיון דגוף החפץ לא שייך להקדש ודאי דמקנו בכסף לכן לא חלקה רחמנא בהקדש, משא"כ הדיוט, דאטו מוכרח למכור אותם לכן בעי משיכה: והנה האלפסי פירש דילפינן אם גופו קנוי בכסף לא כש"כ ממונו, וצריך ביאור דא"כ לפום סוגיא דריש פרק ב' דבכורות דאמרו דעמיתך ממעט עו"ג דבכסף לא קני, וא"כ קשה הא הדר הקו"ח בעו"ג מה גופו קנוי בכסף ממונו לא כש"כ, וצ"ל דאין ה"נ דעו"ג לא קני לישראל רק למעשה ידיו וכן ישראל לעו"ג לא קני ליה רק למעשי ידיו, ואם קדם וטבל לשם גירות קנה עצמו בן חורין, כן סגי בהו מחילה ואי א"ל באפי בי תרי זיל לא צריך גט שחרור כלל, והוי רק כמו שעבודא בעלמא וכמש"כ המגיד בשם רמב"ן בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"א, משא"כ בעבד עברי דגופו קנוי דהא אית ליה גם קנין איסור ביה דמצי להשיאו שפחה בע"כ, ועיין כ"ז במחנה אפרים הלכות עבדים סימן א', וא"כ מעו"ג ליכא קו"ח דאין ה"נ לא קני ליה רק לשעבודא, משא"כ בממונו דמקני לגמרי בעי קנין אלימא, אבל ישראל מישראל דגופו קונה לגמרי איכא קו"ח מה גופו קונה בכסף ממונו לא כש"כ, אולם זה תלוי באשלי רברבי דלרב יהודה ישראל הקונה ע"ג עצמו שלא מעו"ג אחר קונה גופו בכסף לחוד לגמרי קנין הגוף ואם קדם וטבל אינו בן חורין, וא"כ איכא קו"ח גופו קונה בכסף ממונו לא כש"כ, רק לאתקפתא דרב אחא דילמא בכספא וטבילה, ובכסף לא נקנה עו"ג לישראל קנין הגוף שפיר הוי תירוצא מעליא וכמו שפרשנו בס"ד. וראה בהלכות עבדים פרק ט' הלכה ב' בלח"מ דרבינו פסק כרב אחאי, ולפי דברינו ראיה גדולה דר' יוחנן סבר כוותיה בינה זה: ואם נאמר דהא דסבר דכסף קונה מן התורה הוא משום דילפינן זה מהקדש, א"כ כי כתבה רחמנא דין פדיה אפשר דוקא גבי ישראל דבר קנין הוא בכסף אף בממון הדיוט, משא"כ עו"ג דאיהו לא קני בכספא א"כ במה יקנה מן ההקדש ובמה תפקע הקדושה מהחפץ אם ע"י כסף לאו בר קנין הוא ע"י כסף ובנתינתו הכסף להקדש לא יוקנה לו החפץ, ואי משום דימשוך את החפץ, הלא התורה לא כתבה דין פדיה רק באופן שההקדש תפקע ע"י נתינת הכסף לגזבר ובזה יהא קנוי החפץ לבעליו הפודה וקם לו, בשלמא למאן דסבר דכסף אינו קונה מן התורה כלל והוא דין מיוחד אצל הקדש דנקנה ע"י כסף או מצד סברת התוספות דלא שייך משיכה או על פי סברתי לעיל א"ש, אבל למאן דיליף קנין כסף בכל מילי מהקדש אלמא דדין זה לא מיוחד אצל הקדש, רק שכן הוא לגבי ישראל בכל מילי דמקנתו לכל דבר ע"י נתינת הכסף, א"כ בעו"ג דלא קני בכסף ורק הפקעת הקדושה תהא ע"י משיכת החפץ זה ודאי לא מהני גבי הקדש כן נראה ברור, ומתורץ לפ"ז הגירסא הישנה בפרק כל שעה (דף כט) רב אשי אמר דכו"ע פודין קדשים להאכילן לכלבים ובפלוגתא דריה"ג ורבנן פליגי, והקשו בתוס' דא"כ אמאי לרבנן לא מעל האוכלה במועד, דהא אית ליה להקדש ממון בזה דהא מצי למוכרו לעו"ג עצמו, ולפ"ז הא עו"ג לאו בר פדיה הוא כיון דקנין כסף לית ליה, ולפ"ז ע"כ רב אשי לדחויא קאמר בע"ז (דף ע"א) לעולם אימא לך משיכה בעו"ג אינה קונה יעו"ש היטב ודוק: והנה הפוסקים נחלקו בשכירות מטלטלים אם נקנה בכסף כדבר תורה משום דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך וכו' דכיון דהגוף שלו טרח ומציל יעוין סי' קצ"ח סעיף ו', אמנם יש לחקור דשכירות מטלטלי יהיה משיכה קונה מדברי תורה עפ"י מה דאמרו בתוספות בכמה דוכתי, דבמתנה כיון דליכא כספא ודאי קנוי במשיכה דבר תורה יעוין בעו"ג (דף עא) ד"ה פרדישני (ודף עב) ד"ה ומאי לא ניתן להשבון, א"כ נראה לומר דבשכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף הוי כדליכא כספא וקני במשיכה, הן דמצאנו סברא כזו דבשכירות אם החזיק באחת קנה את כולן דהוי כמתנה ולא בעינן נתן דמי כולן משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף יעוין סימן קצ"ב סעיף י"ג בהגה"ה דהוי כמתנה, אולם הכא לענין דליקני דבר תורה לא שמענו וצריך ראיה. ולכאורה נראה מפורש בפרק הזהב דאמר הכא במאי עסקינן בספר עו"ג דלאו בר משיכה הוא, הרי דעו"ג לא קני ליה במשיכה, ולפי סברא זו הלא במתנה גם בעו"ג קני במשיכה לשיטת תוספות, וא"כ השוכר את הספר עו"ג לקני ליה במשיכה. ונראה דעיקר מילתא דאם שוכר את ספר ישראל או ספן דעיקרו הוא למלאכה, מה תלוי זה במשיכת כלי האומנות. ונראה פשוט משום דקנין בגופו של אדם ליכא בישראל, וכמו דאמרו בירושלמי דמשו"ה יכול לחזור משום דעבדי הם ולא עבדים לעבדים, רק בקבלן שרק על המלאכה בכלל קני ליה, וא"כ תלוי במלאכה ואם מושך כלי האומנות לא מצי לחזור, אבל בעו"ג דישראל קני לגופיה, א"כ אין זה נחשב קנין על המלאכה רק על גופו של הספר שיספר אותו, ואף דעבד קני ליה במשיכה הוא שגופו קנוי לו, אבל היכי שקונה עו"ג לעשות לו מלאכה לא מהני משיכה רק כסף, דדוקא בעבד שנעשה מושל על כל פעולותיו, א"כ תקפו ובא אצלו הוי קנין שמוליכו בדרך שהוא רוצה, אבל בקני ליה רק לאומנות זו לא שייך שתהא משיכתו קנין ומשיכת כלי האומנות לא שייך כיון שהקנין בגופו והבן: ויתכן ליחס סברא זו לרבנן בתוס' (דף צט) ד"ה כך תקנו משיכה בשומרים, וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא תקנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, דיתכן לומר דכוונו, כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף תו הוי כשאלה דליכא מעות ומדאורייתא קני במשיכה דאין מחוסר כאן כסף, ונכון, אם כי הפשט דלא משמע לומר דעקרו חכמים קנין מעות כיון דרוב פעמים ליכא מעות לא שייך לומר שתקנו שלא יקנה מעות ודוק בכ"ז:
ט״ז
והחזיק בעציץ לקנות הזרעים אף העציץ לא קנה: זה לשון הגמרא, החזיק בזרעים קנה עציץ כו' החזיק בעציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים. מלות עד שיחזיק בזרעים אין להם מובן, שכבר אמר הדין דהחזיק בזרעים קנה עציץ, ולכן היה נ"ל דקמ"ל דאם החזיק בעציץ ואחרי זה החזיק בזרעים קנה ולא אמרינן דאיהו לא נתכוין לקנות את העציץ בחזקה זו דזרעים דהוא היה סבור דהעציץ כבר קנה בחזקתו וכבר נעשה שלו ולא נתכוין לקנותו והוי כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה כדאמר פרק ר"ג ביבמות, לכן קמ"ל דבחזקה דזרעים מיהו קנה אעפ"י שלא נתכוין לקניה, משום דכאן דעת אחרת מקנה אותו שאני ואף שאין הקונה מתכוון לקניה ועיין בשו"ת רעק"א סימן ל"ז בזה, ובפרט אם החזיק בזרעים קנה את העציץ מדין אגב, אף דאיהו סבר דעציץ הוא כבר שלו, דענין אגב קרקע תורף הקנין הוא מצד המוכר, דבהפקר לא מהני אגב כמפורש פ"ק דמציעא דאם טובת הנאה אינה ממון אינו קונה התרומה באגב, וכן לא מבעי להגמרא במטלטלין של אחד וקרקע של אחד אם קני הלוקח המטלטלין בקנין שעושה בהקרקע אגב הקרקע, רק במקרקעי לאחד ומטלטלי לאחד דהוי מצד המקנה כל עיקרו של אגב, ובעציץ וזרעים לא משכח הגמרא קנין אגב בעציץ של אחד וזרעים של אחד, רק בששניהן של א', הרי דעיקרו אינו רק מצד המקנה ולכן ודאי מועיל אף במקום דלא נתכוין לקנות את העציץ כיון דהוי דעת אחרת מקנה אותו. וראיתי במקנה (בדף כו) שדעתו דמהני בקרקע מזה ומטלטלין מזה, ובמחכ"ת נעלם ממנו סוגיית הגמרא דגיטין, ובמק"א הארכתי בדברי הירושלמי מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית ואכ"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ג׳

א׳
הבהמה והמטלטלין נקנין במעות דין תורה כדאמ' רבי יוחנן פרק הזהב דמ"ז דבר תורה מעות קונות ולאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהו קונות כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף וכתב רש"י ז"ל ריש פרק שני דבכורות דכתיב ונתן הכסף וקם לו וגמרינן הדיוט מהקדש והרי"ף ז"ל כתב אם גופו קונה ממונו לא כל שכן כדאמרינן ריש פרק ב' דבכורות וחכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה כדאמרינן פרק הספינה. ואם יש במשיכה טורח בספינה תקנו מסירה והגבהה ומשיכה ומסירה כולהו מדרבנן.
ח׳
המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע נקנה המטלטלין ואם אינם צבורים בעיא דלימא ליה קני להו אגב אמות קרקע כדילפינן פרק קמא דקדושין דף כ"ו לנכסים שאין להם אחריות שנקנין עם שיש להם אחריות דאמר קרא בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות רבות וכסף וזהב ומגדנות עם ערים בצורות ביהודה ואפשר דהלכתא גמירי לה ואסמכוה אקרא כדאמרינן בעלמא קרקע לאחד ומטלטלין לאחד הוי בעיא דלא איפשיטא אי קני אחד מטלטלין או לא.
י״א
המקנה עבדים וקרקעות החזיק בקרקעות לא קנה עבדים אפילו אמר ע"ג קרקע עד שיהיו בתוכה כדאמר פרק קמא דמסכת קמא דף י"ב משום דהוו מטלטלי דניידי לדעת עצמם. מטלטלין שעל גבי העבד כפות נקנין בחזקת העבד כדאיתא נמי התם דדמי לחצר וקניא ליה וכן כלים שעל גבי הבהמה כפותה נקנין עמה במשיכתה כדאמ' פרק קמא דמציעא.
ט״ו
עציץ נקוב הוי טלטל וזרעים שבו הוו כקרקע לענין כל העומד לתלוש כתלוש דמי כדאמרינן לעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מכירה פרק ג׳

ח׳
המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע כו'. דין קנין אגב כתבו התוס' ז"ל פ"ק דב"ק די"ב ד"ה אנא מתנית' ידענא משם ר"י דהוה מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא והוכיחו כן מדאמרינן התם דמטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים מטעמ' דעבד' כמטלטלי דמי ואלו הי' קנין אגב מדאורי' הא במילי דאורייתא קי"ל בכל דוכתא לענין אונאה ושבוע' דעבדא כמקרקעי דמי וכן הוא דעת הרא"ש שם וכן כתב רשב"ם ז"ל פרק יש נוחלין יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה עיין בהרב כנה"ג ז"ל ח"מ סימן ר"ב בהגהת ב"י אות ד' ואולם מדברי התוספות שכתבו בפרק הגוזל ומאכיל דק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא נראה שיש להוכיח דס"ל דקנין אגב מדאוריי' ממ"ש שם בס"ד וז"ל וההיא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וליקני לי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא התם מדאורייתא בעי' דאית לי' ארעא דאי לית ליה לא היו קרויים מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ב כו' יע"ש אשר נראה מדבריהם דס"ל דקנין הודאה הוה מדרבנן ומש"ה גבי מע"ב לא פריך בגמרא דלודי דיש לו קרקע וניקננהו ניהליה אגב קרקע משום דבעינן שהיו מעותיו מדאורייתא ואי ס"ל דקנין אגב מדרבנן ק' דהיכי פריך התם בהזהב וליקני ליה אגב ארע' הא קנין אגב מדרבנן ולא מהני לענין מע"ב אלא מבואר דס"ל דקנין אגב מדאורייתא א) וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו פ' קמא דקדושין וז"ל ובב"ק מוכח קצת דאין דין אגב מן התורה אלא מדרבנן ומש"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים אע"פ שהם קרקעות מן התור' ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפ"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוו מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דערים בצורות וזה הוא דעת מורי נר"ו א"ד יע"ש והנה מה שדחה לההיא דב"ק דה"ט משום דהוי מקרקעי דניידי דבריו תמוהים אצלי דהתם פליגי בה תרי לישני דאמרינן התם א"ר איקא דכ"ע עבד' כמקרקעי דמי והא דתני קנה שפיר והא דתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים דלא ניידי א"ד א"ר איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי דמי והא דתניא לא קנה שפיר והא דתניא קנה בעודן עליו והשתא להא לישנא דקאמר' דטעמא דברייתא דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין הוא משום דעבדא כמטלטלי דמי ולא ס"ל לטעמא דהוה לי' כמקרקעי דניידי תיקשי דהא בכל התורה כולה עבדים כקרקעות וא"כ עכ"ל דלענין אגב דרבנן וליכא למימר דס"ל להריטב"א ז"ל דלהך לישנא ודאי ע"כ דקנין אגב דרבנן מיהו לאידך לישנא דס"ל דטעמא דהחזיק בעבדים לא קנה מטלטלין משום דהוי מקרקעי דניידי איכא למימר דס"ל דקנין אגב דאורייתא דהא ודאי ליתא דכיון דללישנא בתרא ע"כ דס"ל דקנין אגב דרבנן מי הכניסו לאפושי פלוגתא כיון דלא אשכחן דפליגי וצ"ע. ויש לי לדקדק לדעת הסוברים דקנין אגב דרבנן מהא דפרכינן פ' יש נוחלין דקכ"ו א"ל ר"נ בר יצחק לרבה בשלמא לר"י כו' אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב לי' ל"צ כו' ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר ל"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והשתא קשה דבפשיטות הו"ל לשנויי דיכיר אצטריך להיכא שהיו לו מעות בעין במד"הי דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ובשטר אין מטלטלין נקנין בשטר ובמשיכה ליתנהו גבי' ובקנין אגב אינו אלא מדרבנן אלא מוכח דקנין אגב מדאורייתא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד סי' ד' וסי' ה' שמתוך דבריו יש מן הישוב לקושיא זו יע"ש ברור ודוק: טעם המלך א) אי משום הא לא אירי' דהא רבינו עצמו שם עיונו פ"ח מהל' לולב הל' יו"ד על דברי תוס' אלו מה בכך אי הוי קנין דרבנן סוף כל סוף הוי קנין ויכול לפדות בו וכמו שהאריך בהאי כללא וגם האריך בכלל הזה הרב מל"מ פ' ז' מהל' תרומות עיש"ה וגם אנחנו בעניותינו ת"ל הערנו מזה בכמה מקומות ואומר אני דכמו כן שאמרינן בפסחים (ח' א') בפירש"י ור"ת שם וכן כתב הרא"ש ועיין באה"ע סי' כ"ח ובב"ש שם דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות מקודשת כיון דהוי תרתי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות אינה מקודשת ה"נ אמרינן איפכא בהאי כללא אי הוי תרתי דרבנן אינו מביא לידי דאורייתא ואף אי בחד דרבנן נקטיה כהאי כללא ולפ"ז הכי כונת התוס' דלכך לא שייך אודיתא כיון דאודיתא רק מדרבנן והתם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא כו' דאל"כ אין פדוי והיינו טעמא כאשר הערנו כיון דאי תרתי דרבנן לא אמרינן כן ואם אין הקרקע מדאורייתא קניא לו אין יכול לפדות באגב קרקע והיינו טעמא גופיה כיון דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן וא"כ אם אין הקרקע גופא קנויה לו מדאורייתא הוי תרתי דרבנן. ובהך סברא בארתי נמי כונת התוס' סוכה (ל"ה א') ד"ה לפי שאין דכתבו וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה יע"ש ורבינו פ"ח מהל' לולב הל' א' עומד בביאורם שם ורוצה להוציא דלכך סיימו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה דאי מדרבנן לא הוי מכתת שיעוריה ויוציא עייש"ה באורך ואולם לפי אשר יעדנו ל"ק דהנה רבינו עצמו הרגיש שם נמי דקשיא על הש"ס בין למ"ד משום היתר אכילה בין למ"ד משום היתר ממון הא תרומת פירות הוי רק דרבנן עייש"ה. ולפי דברינו דהוא עצמו כונת התוס' דס"ל נמי כהאי צדדא דאף אי הוי רק איסור דרבנן שייך ביה כתותי מכתת שיעורי' ואינו יוצא מדאורייתא אלא הכי ס"ל דזהו דוקא אי הוי דגן תירוש ויצהר דתרומה דאורייתא אבל גבי תרומת פירות דעיקר התרומה הוי רק דרבנן אי הוי נמי אמרינן דדין שרפה גביה הוי רק דרבנן לא הוי קשיא כלל והא תוס' שם נמי קושייתם שם על תרומה טמאה שכן סיימו וכן נמי תרומה טמאה מצותו בשרפה ולכך הקדימו שבשניהן הוי דאורייתא ואפשר דמשום ערלה גופיה הקדימו לזה דהא התנא דמתני' בזמן הזה איירי כאשר כלל לן הרב בעל תי"ט דתנא דידן ובזמן הזה קא סתם למתניתין ובזמן הזה הרי כתב המ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י"א דערלה בזמן הזה הוא רק דרבנן למ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא וא"כ גופא הערלה הוי רק דרבנן ואי שרפתן נמי דרבנן הוי תרתי דרבנן ולא אמרינן כתותי מכתת שעורי' דאינו יוצא בו מדאורייתא. וכמו כן אמרתי דבזה יש לדחות קושית תוס' כתובות (פ"ו א') דהקשו על מאי דאמרינן בקדושין (מ"ז ב') ר"מ אית ליה דשמואל ואכתי קשיא אמאי אינה סמכה דעתה הא צריך לשלם מצד דיני דגרמי דהנה יעוין בסי' שפ"ח בדברי הרב ש"ך שם באורך דהביא חבל נביאים מתנבאים דעיקר דיני דגרמי הוי רק חיוב דרבנן ולכאורה לפ"ז ל"ק קושית תוס' דמה בכך אי חייב מצד דיני דגרמי ואפ"ה אינה מקודשת כיון דאינו חייב מדאורייתא וצריכין שתהי' מקודשת מ"הת ולפ"ז לא הוי רק מקודשת מדרבנן ואולם באמת הא העלה הרב ב"ש באה"ע סי' ק"ח דאמרינן בכה"ג מקודשת מדאורייתא כגון גבי גזל דיאוש כדי ל"ק אלא מדרבנן ואפ"ה מקודשת מדאורייתא ועיין במ"ל פ"ה מהל' אישות (ובעניותינו פ"ה מה' אישות) גבי שביעית בזמן הזה אמנם הנה הרמב"ן בקדושין (נ"ב ב) הוכיח דע"כ מכירות שטרות דאורייתא דאי מכירות שטרות דרבנן קשיא הכא אמאי אמר ר"מ גבי שט"ח דמקודשת הא לא זכי בה אלא מדרבנן והובא דבריו בדברי רבינו פ"ח מהל' לולב ה"י דרבינו דוחה שם דבריו בהאי כללא וכתב דמה בכך דאפילו אי הוי רק קנין דרבנן אפ"ה מקודשת מדאורייתא דמ"ש מההיא סבתא עייש"ה בדבריו ולפ"ז נדחה קושית תוס' בכתובות הנזכרת דלכך אמר הש"ס דר"מ לית ליה דשמואל דאי אית ליה דשמואל אינה מקודשת דהא עיקר קנין שטרות הוא דרבנן ואי יכול למחול ולא יתחייב אלא מצד דיני דגרמי הוי תרתי דרבנן ובתרתי דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא. ובהתוכחי בענינים האלה עם קצת לומדי תורה שמעתי מפי ידידי החריף המופלא הרב מוהר"ר שמואל ליב קודרש נר"ו דבר נכון בגוף הכלל והוא שגם הוא הביא ראיה מהא דאמרינן גיטין (נ"ה ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת עייש"ה אלמא חזינן דבר שהקנוהו לו רבנן יכול להקדיש מה"ת וחייב עליו כרת והנה המ"ל פ"ז מהל' תרומות הביא כמה ראיות להיפך והוא מש"ס חולין (כ"ז ב) דקאמר הש"ס אין שחיטה לעוף מה"ת ופריך הש"ס מהשוחט ונתנבלה בידו כו' דפטור מלכסות כו' ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת לבעי כסוי הרי חזינן דאע"ג דמדרבנן צריך שחיטה והרי נתנבלה אפ"ה בעי כיסוי כיון דמה"ת לא מבעי שחיטה ועוד ראיה מפסחים (ל"ה א) דאמרינן שם דמאי לא חזיא ליה כו' ועיין עוד שם מכמה מקומות בש"ס ופוסקים (וחד ראיה הביא שם מדברי הרמב"ם פ"א מהל' גניבה מהא דאמר שם הרמב"ם דלכך חייב דו"ה לפי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הרי חזינן דאי חולין שנשחטו בעזרה פטור מדו"ה ואמאי חייב אי הוי דרבנן סוף כל סוף הוי חולין בעזרה עייש"ה במ"ל ובאמת כן הוא דברי הש"ס ב"ק (ע"ב א) כדקאמר שם הש"ס לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה ל"ד כו' וכן קאמר הש"ס נמי לעיל (ע"א ב) אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הרי חזינן דאיסור דרבנן לא פטר דו"ה וכל זה בכלל ראיות המ"ל מדברי הרמב"ם מהל' גניבה ואטו הרב מ"ל כי רוכלא לחשוב וליזל והמ"ל רמז לחכם ודי לחכמים ברמיזא) לכן יצא הרב מוהרש"ל נר"ו לדון בדבר חדש כיון דרבא בגיטין (נ"ה ב) לא הוכיח סברתו כי אם מכח הקושיא בברייתא דואם שחטן בחוץ כו' והקושיא אינה כי אם למ"ד יאוש כדי ל"ק אבל אי אמרינן יאוש כדי קנה מוכח הא סברא דאוקמי' רבנן ברשותיה כדי לחייבו כרת והנה אי יאוש קני מה"ת או מדרבנן ספוקי מספקא ליה לרבה ב"ק (ס"ו א) וכן רבא סותר את עצמו שם וכן דעת הרמב"ם לפסוק כרבה דהוי ספק ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וכן דעת היש"ש בב"ק דהרמב"ם פסק יאוש כדי שקונה לחומרא ואינו קונה לקולא ועיין בטור ח"מ סי' שנ"ג שכ' ונראה לא"א הרא"ש ז"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני מדאורייתא כו' צריכה גט מספק ועיין בספר גט פשוט אה"ע סי' ק"ג סק"ו ובדברי רבינו המחבר סוף הל' לולב. ומעתה אף בהא מלתא אזלינן לחומרא ולא לקולא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא אבל לא לקולא והביא ידידי המהרש"ל נר"ו ראיה לזה מתוס' שבועות (נ"א א) ד"ה ורבנן הוא דפסלוהו עייש"ה דכתב ממש דומה לזה ולפ"ז א"כ סתירת הכל בגיטין הוי לחומרא אמרינן אוקמיה רבנן ברשותיה לפטור מדו"ה הוי קולא לא אמרינן לפטור מכיסוי לא אמרינן בפסחים גבי דמאי הוא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא וכן הוא ממש בכל המקומות דוק ותשכח. ועוד האריך מוהרש"ל בהאי דאמרו (כ' א) אמר ר"ח יכילנא למיפסל כולא גיטא כו' ואמר רבא מ"ט כו' דלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש"י והפקר ב"ד הפקר דמתנגד לכאורה להאי כלל אמנם תיקנו ע"פ מה שאמרינן שם כ' ע"ב וכ"א ריש ע"א ותירץ בזה כמה קושיות שנתקשו בהו תוס' והרשב"א והר"ן שם אלא שאין פה המקום לאסוף: ובמה שעומד הרב לדייק אי קנין אגב רק דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס יכיר ל"ל דלמא איירי בכה"ג שיש לו מעות במדה"י ואיך יקנה אותו הא אין מטבע נקנה בחליפין וקנין אגב אינו אלא מדרבנן ונראה לי לומר דאין ראיה דהנה הובא ברמ"א ח"מ סי' ר"ג שלשה דעות נובעים מדברי המרדכי פ' מי שמת דאם הקנה לו מעות ומטלטלין י"א שקנה הכל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמטבע וא"כ ה"נ הא יכול להקנות לו מטלטלין ומעות ביחד וכי בגברא ערטילאי עסקינן דאין לו זולת המעות במדה"י ואע"ג דהמרדכי תולה הדין בהאי דאמרינן פ' מי שמת (קנ"ה א) אי את וחמור קונה ולמ"ד קונה מחצה ה"נ דאין מטבע נקנית בחליפין אפילו עם מטלטלין ביחד והלא ר"נ הוא המ"ד דסובר קנה מחצה והלא הכא הוא ר"נ דאמר ליה לרבא בשלמא לר"י כו' אלא לרבנן יכיר ל"ל. ואולם הלא כתבו תוס' סוף פ' כל הגט דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יעקב ולא ר"נ בר יצחק והכא הוא ר"נ בר יצחק דמצי סובר קני את וחמור קנה כולה וק"ל: הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש בהך דיכיר דאצטריך היכי שהי' לו מעות בעין עיין שו"ת אא"ז הח"צ ז"ל ס' ט"ז וגם במחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכתובות דף כ"ה ד"ה שבידו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק ג׳

ה׳
ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'. שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים. תשובה עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר"י ס"ל מעות קונות ד"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור"ל ס"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר"י דס"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר"ל דס"ל משיכה קונה ד"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ור"ת וסיעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ"ש הרב המגיד שם שהרמב"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע"כ וכן ראיתי בחי' הרמב"ן לעבודה זרה דף ס"ג שכתב וז"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר"ל דלר"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ"ש הרה"מ. והשתא קשיא לי מה שהביא מרן ביו"ד סי' קל"ב וז"ל ועוד כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב"ן עיקר וכן נראה ממ"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ"ל יעו"ש הרי בפירוש היפך מ"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב"ם וכבר ראיתי למהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שהקשה כן להרה"מ ותירץ וז"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ"ש הרה"מ או שנפרש שמ"ש הרב המגיד וכ"כ הרמב"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב"ם שהוא ג"כ כתבו עכ"ל. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב"ם וכמ"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב"א הרמב"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ"ד שהרי הריטב"א בחי' לע"ז דף ע"א כתב וז"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס"ל הכי וכדעת רבינו הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הרי לך להדיא כמ"ש הרשב"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב"ן היפך מ"ש הרה"מ משמו והיפך מ"ש בחי' לע"ז דף ס"ג והדבר צריך לי עיון. איברא שדברי הרשב"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס"ל כהרמב"ם וכמ"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז"ל כתב בפ"ב דחולין דף ל"ט ע"ב וז"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש"י ז"ל ואע"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב"ם ז"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע"ז דמעות בגוי קונות ולא קי"ל כוותיה ואין צורך עכ"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי"ל כוותיה וכן מ"ש אח"כ והא קי"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ"ש לעיל ומ"ש והרמב"ם ז"ל נשמר מזה ט"ס הוא וצ"ל והרמב"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו"ש. ומרן החבי"ב בחו"מ סי' קצ"ד הגהות הטור אות י"ג כתב וז"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה והרשב"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב"ן סי' רכ"ה וכו' יעו"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה"מ שהביא משם הרשב"א. והטור ז"ל פסק בסי' קצ"ח כר' יוחנן ובסי' קצ"ד פסק דמעות בגוי קונות וז"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו"ד סי' קל"ב פסק וז"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ד כבר ראיתי למהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שהקשה כן ומהרד"ב סי' קנ"א רצה להליץ בעד הטור ז"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו"ד סי' ש"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס"ל כהרמב"ם וכו' יעו"ש. ולענ"ד דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ"ש הרב ז"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ"ט ע"ב יעו"ש) והש"ך בסוף סי' קצ"ד ס"ק ד' כתב וז"ל גם א"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא"ש פסק בריש פ"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע"ג דבפ"ק דבכורות כתב הרא"ש דטוב לחוש ג"כ לסברת רש"י מ"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ"כ הטור והרב גופייהו ביו"ד סי' ש"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר"ל לאפוקי מ"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ"ל דבמטלטלין א"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע"פ הדין ואה"נ דלמ"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא"ש מדידיה אדידיה דבפ"ק חשש לסברת רש"י ואילו בפ"ב כתב בפשיטות כר"ת והניחו בצ"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה. איך שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו"ש נראה דקאי בשיטת ר"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה מא"ז יעו"ש הרי לך בפירוש היפך מ"ש בפ' הזהב ועיין למהרש"ך ח"ב סי' קט"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו"ר להרב פנים מאירות בח"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו"ש. והנה לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס"ל להרא"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה"ג ראו לחוש לסברת רש"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו"ש באורך. ומעתה אשכחנא פתרי למ"ש הטור בסי' ש"כ ביו"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ"ש לעיל ובישראל פסק בחו"מ סי' קצ"ח כר' יוחנן אפ"ה לגבי בכור בכה"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו"ד דסי' קל"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח"כ ילדה ה"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא"ש בפ"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר"מ מלובלין בסי' ל"א שכתב וז"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה"ג והטעם דקי"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי"ל כר"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ"ל. ומעתה אף שהרא"ש פסק כר"י מ"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ"ש בפ"ק בעובדא דמרי בר רחל וא"כ מה מקום לחלק בין הרא"ש להטור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו. ודע דבהך סברא דהרא"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז"ל והרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור"ם בתשובה סי' פ"ז שכתב וז"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר"ת וכתבו אח"כ והרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי"ל כר"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ"מ מאחר שנגנבה אח"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו"ש ועיין להש"ך ביו"ד סי' ש"כ ס"ק ח' שהביא דברי מור"ם הללו יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע"ז עלה ונסתפק וא"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח"כ הש"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק"ל יעו"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע. איך שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא"ש והטור ור"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ"ש הרב מהרד"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס"א וס"ב וס"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש"י יעו"ש ועיי"ש בחי' הרשב"א דנראה דאף באלם לא קנה וא"ת הא כבר כתב הרב מהר"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ"א שחלק על הרב צ"צ יעו"ש וא"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש"ך בסי' ש"כ ס"ק ח' וז"ל ומשמע דה"ה אם קנה פרה מהגוי דלר"ת משיכה קונה דוקא ולרש"י מעות וא"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר"ם מינץ וכו' יעו"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור"ם בתשובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שלמה בכ"ר שמואל חכים ס"ט
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ג׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מכירהכל הרמב״ם