הלכות מכירה · פרק ט״ז
הלכה א׳
הַמּוֹכֵר זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵין עַצְמָן שֶׁל זֵרְעוֹנִים נֶאֱכָל לַחֲבֵרוֹ וְלֹא צָמְחוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שֶׁחֶזְקָתָן לִזְרִיעָה. וְהוּא שֶׁלֹּא צָמְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן אֲבָל אִם לָקְתָה הָאָרֶץ בְּבָרָד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן שֶׁמָּא מֵחֲמַת הַבָּרָד לֹא צָמְחוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ב׳
מָכַר לוֹ זְרָעִים הַנֶּאֱכָלִין כְּגוֹן חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲפִלּוּ הָיָה זֶרַע פִּשְׁתָּן שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹנִין אוֹתָהּ לִזְרִיעָה. הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתָהּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת זְרִיעָתוֹ. וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא קוֹנֶה לְזֶרַע חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְהוּא הַדִּין לִדְבָרִים הַנִּמְכָּרִים לִרְפוּאָה וְלִצְבִיעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ג׳
מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ מִקָּח וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה פְּלוֹנִית לְמָכְרוֹ שָׁם וְאַחַר שֶׁהוֹלִיכוֹ לְשָׁם נִמְצָא בּוֹ מוּם. אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר הַחֲזִיר לִי מִקָּחִי לְכָאן. אֶלָּא מַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים וְהַמּוֹכֵר מְטַפֵּל לְהָבִיא מִמְכָּרוֹ אוֹ לְמָכְרוֹ שָׁם. וַאֲפִלּוּ אָבַד אוֹ נִגְנַב אַחַר שֶׁהוֹדִיעוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. אֲבָל אִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁמּוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְהוֹלִיכוֹ וְנִמְצָא שָׁם בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּחְזִיר הַמִּקָּח בְּמוּמוֹ לַמּוֹכֵר:
הלכה ד׳
הַלּוֹקֵחַ מִקָּח וְנִמְצָא בּוֹ מוּם וְאַחַר כָּךְ אָבַד אוֹ נִגְנַב הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּחְזִיר הַמִּקָּח לַמּוֹכֵר. וְאִם הִתְלִיעַ וְנִפְסַד מֵחֲמַת אֹרֶךְ הַזְּמַן הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר. וְאִם הָיָה לוֹ לְהוֹדִיעַ לַמּוֹכֵר וְלֹא הוֹדִיעוֹ הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ:
הלכה ה׳
הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא נַגְחָן יָכוֹל לוֹמַר לוֹ לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לְךָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה לִשְׁחִיטָה וְלַחֲרִישָׁה. אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא קוֹנֶה לַחֲרִישָׁה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת וְחוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ לִטְבִיחָה וּשְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה. אִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ הֲרֵי זֶה מַחְזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁחוּטָה וְיַחְזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁהָיָה מוּם בְּמִמְכָּרוֹ וְעָשָׂה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם הָרִאשׁוֹן. אִם עָשָׂה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן זֶה שֶׁשָּׁחַט אֶת הַטְּרֵפָה פָּטוּר. וְאִם שָׁנָה וְעָשָׂה מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם [הָרִאשׁוֹן] מַחְזִיר הַמִּקָּח לִבְעָלָיו וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי הַמּוּם שֶׁעָשָׂה:
הלכה ז׳
קָנָה בֶּגֶד וּקְרָעוֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָלוּק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם מֵחֲמַת הַקְּרִיעָה מַחְזִיר לוֹ אֶת הַקְּרָעִים. תְּפָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם. אִם הִשְׁבִּיחַ נוֹטֵל שֶׁבַח הַתְּפִירָה מִן הַמּוֹכֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ וּלְאַחַר זְמַן נִרְאֶה לוֹ בָּהּ מוּם. אִם רָצָה לְהַחְזִיר קַרְקַע לַבְּעָלִים מַחְזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הָיָה חָצֵר וְדָר בּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר:
הלכה ט׳
הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה וְאָבַד הַמִּקָּח מֵחֲמַת אוֹתוֹ הַמּוּם הֲרֵי זֶה מַחְזִיר אֶת הַדָּמִים:
הלכה י׳
[כֵּיצַד]. הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין לוֹ טוֹחֲנוֹת וְהִנִּיחוֹ הַלּוֹקֵחַ עִם הַבָּקָר שֶׁלּוֹ וְהָיָה מַנִּיחַ הַמַּאֲכָל לִפְנֵי כֻּלָּן וְאוֹכְלִין וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁמֵּת בָּרָעָב. הֲרֵי זֶה מַחְזִיר לוֹ אֶת הַנְּבֵלָה וְיַחְזִיר זֶה אֶת הַדָּמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״א
הָיָה הַמּוֹכֵר סַרְסוּר שֶׁלּוֹקֵחַ מִזֶּה וּמוֹכֵר לָזֶה וְאֵינוֹ מַשְׁהֶה הַמִּקָּח עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּמוּם זֶה. הֲרֵי הַסַּרְסוּר נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא יָדַע בְּמוּם זֶה וְיִפָּטֵר. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עַל הַלּוֹקֵחַ לִבְדֹּק הַשּׁוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְהַחְזִירוֹ לוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת וְיִהְיֶה הַסַּרְסוּר מַחְזִירוֹ עַל הַמּוֹכֵר הָרִאשׁוֹן. הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה הוּא הַלּוֹקֵחַ הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ב
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וְיַחְזִיר לוֹ הַדָּמִים. וְהַנִּשְׁאָר מִן הַבָּשָׂר בְּיַד הַלָּקוֹחוֹת יְקַבֵּל וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה. מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וְיַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים וּמַה שֶּׁלֹּא אָכַל יַחְזִיר אֶת הַבָּשָׂר לַטַּבָּח וְיַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים:
הלכה י״ג
מָכַר הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר זֶה שֶׁל טְרֵפָה לְנָכְרִים. אוֹ שֶׁהֶאֱכִילוֹ לַכְּלָבִים. יְחַשֵּׁב עִם הַטַּבָּח עַל דְּמֵי הַטְּרֵפָה וְיַחְזִיר לוֹ הַטַּבָּח אֶת הַמּוֹתָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ד
הַמּוֹכֵר בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא בְּשַׂר בְּכוֹר. פֵּרוֹת וְנִמְצְאוּ טְבָלִים. יַיִן וְנִמְצָא יֵין נֶסֶךְ. מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וְיַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים. וְכֵן כָּל הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה כָּךְ הוּא דִּינוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה אִסּוּרוֹ בְּכָרֵת בֵּין שֶׁהָיָה אִסּוּרוֹ בְּלָאו בִּלְבַד. אֲבָל הַמּוֹכֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאִסּוּר אֲכִילָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת קַיָּמִין מַחְזִיר אֶת הַפֵּרוֹת וְנוֹטֵל אֶת דָּמָיו. וְאִם אֲכָלָן אָכַל וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחְזִיר לוֹ כְּלוּם. וְכָל אִסּוּרֵי הֲנָיָה בֵּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם מַחְזִיר אֶת הַדָּמִים וְאֵין בָּהֶן דִּין מְכִירָה כְּלָל:
אבן האזל · הלכות מכירה פרק ט״ז
ג׳
מכאן אתה למד שכל הלוקח מחבירו מקח והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו שם נמצא בו מום אינו יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו את הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר, אבל אם לא הודיעו שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר. השגת הראב"ד מכאן אתה למד וכו' א"א דין אמת הוא זה אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידותו בקרקע ואינו בר השבה משא"כ בשאר מקחות אלא שהדין דין אמת ולמ"ד שמשלם דמי ההוצאה אף זה יכול לתבעו הוצאת ההובלה בהולכתה לאותו מקום וכ"ש שאין זה יכול לומר החזיר לי ממכרי לכאן: כתב המ"מ על השגת הראב"ד דהרמב"ם סובר דהוא ק"ו דמה פירות לזריעה שאינו מחזיר לו כלום אינו מנכה לו כלל מן הדמים אפי' דמי עצים, כאן שהוא יכול לקבל ממכרו ע"י טורח כ"ש הוא כאן דאינו מנכה לו כלל, ודעת הראב"ד נראה דהיכי דודאי יהיו אבודין אדעתא דהכי מכר לו שיצטרך להחזיר לו הכסף אף שלא יוכל הלוקח להחזיר לו הפירות, אבל היכי שאפשר להלוקח להחזיר לו הפירות אפי' ע"י טורח אפשר חייב הלוקח להחזיר הפירות ונאמר דדמי טרחא של הלוקח אינו בעיקר ההפסד שהפסידו המוכר, ולא דמי להיכי שנאבדו הפירות לגמרי. וליישב השגת הראב"ד נקדים לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב ואפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר דנסתפק הכ"מ בכונתו אם כונתו דוקא אחר שהודיעו שיש בו מום, וכתב ע"ז דאין השכל גוזר כן, וכונתו דלמה לא יהיה המוכר חייב להשיב הדמים אפי' נאבד קודם שיודיעו, דהמקח צריך להיות ברשות המוכר, ורוצה הכ"מ לפרש אחר שהודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית והוא פי' דחוק. וכן כתבו הב"ח והפרישה דלא משמע כן בלשון הרמב"ם אכן בטעמא דמילתא כתב הב"ח דנעשה ש"ש וכ' ע"ז ב' טעמים והנתיבות הקשה על ב' הטעמים וכתב מטעם אחר משום דהיה אפשר לו למכרו לכן הוא ש"ש וגם דבריו אינם ברורים דמי לא עסקינן דנמצא מום כזה שאינו עומד למכרו בדמים שנתן, והתוס' בב"מ דף מ"ב כתבו דהיתומים הוו ש"ח על השור שהיה מק"ט, והרא"ש כתב שם בשם הראב"ד דהוו ש"ש וכתב בשביל שעומד השור לחזור לבעלים ויחזיר להם הדמים וצריכים לשמרו עד שיחזירוהו לבעלים נמצא שהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהן שהן באחריותו עכ"ל וטעם זה הוא כעין טעם הריטב"א שהביא הנתיבות משום דתפיס ליה אזוזי אבל הנתיבות הקשה ע"ז דלא מהני הך סברא אלא היכי דיש לו הנאה מזה. ולכן נראה דעיקר דין חזרת מקח שנמצא בו מום אינו שמחוייב המוכר להחזיר לו המעות, והמוכר ילך לחפש המקח במקום שהוא, אלא דאין המוכר מחוייב להחזיר המעות אלא כשיחזיר לו הלוקח המקח, ואינו מדין שומר אלא דהכי הוא דינא דחזרת המקח, ואף דלפי פשוטו אין הסברא כן דכיון דהוא מק"ט למה לא יחזיר לו מעותיו וילך המוכר וימצא מקחו, אכן טעמא דמילתא עפ"מ שכתב הרמב"ם בפט"ו הל' ו' וז"ל, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום, ובהל' ה' כתב כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין וכו' וכיון דזה אינו אלא משום אומדנא שעל אופן זה קנה שיהיה בלא מום א"כ גם על זה הוי אומדנא דלא נתן לו המוכר המקח באופן שלא יהיה עליו שום אחריות והוא יתחייב להשיב לו מעותיו והלוקח לא יהיה מחוייב להשיב לו מקחו לכן אנו אומרים דהאומדנא אינו אלא שיוכל הלוקח להחזיר מקחו וליטול מעותיו, וכן כתב הרמב"ם שם בהל' ג' וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, ונמצא דאף דבאמת הוי טעות והמקח צריך להתבטל מ"מ על דעת זה מכר שאם יתבטל המקח יחזיר לו הלוקח מקחו, ועל דעת זה נתן הלוקח המעות, ולכן כתב הרמב"ם לפנינו בהל' ד' הלוקח מקח ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח משום דלא מהני דין מק"ט אלא שיוכל הלוקח להחזיר לו מקחו, אלא דמ"מ כל זה אינו אלא בנגנב או אבד אבל נאנס אינו ברשות לוקח כיון דמעיקר הדין המקח בטל משום דהוי מקח טעות. ורק דעל דעת זה נתן המוכר המקח ונטל המעות באופן שאם יהיה בטול המקח יחזיר לו הלוקח זה לא מהני אלא לחייב הלוקח בגנבה ואבדה אבל באונס אין מקום לחייבו. ולפימש"כ יבואר דמש"כ הרמב"ם בהל' ד' דהלוקח מקח מחברו ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות לוקח, ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן [ובטור הגירסא מחמת המום] הרי זה ברשות מוכר שעמד בזה הכ"מ דבמה מיירי אם כבר הודיע הלוקח להמוכר שנמצא בו מום אמאי הוא ברשות לוקח וכמו בהתליע ונפסד מחמת אורך הזמן ואי דוקא בשלא הודיע הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו אבל לפימש"כ כאן לא מהני כלל הודיעו דמעיקר דינא אין במק"ט אלא דין חזרת המקח ולא מהני הודיעו אלא היכי שהוליכו למדינה אחרת, וכמו בהלכה זו דבזה אמרינן דכיון שהודיעו אינו מחוייב הלוקח להביא מקחו משם, אבל היכי שאפשר לו להחזירו אז הרי הוא ברשותו עד שיחזירו, ואף שהכ"מ והפרישה לא פירשו כן מ"מ פשטות דברי הרמב"ם הוא כמש"כ. ועכשיו יתבארו דברי הרמב"ם במה שכתב מכאן אתה למד משום דכל עיקר מה שצריך ללמוד דבר זה אף דבפשוטו כיון דהוא מקח טעות, ואמר להמוכר שצריך הוא להוליכו למדינה פלונית אין מקום לחייב להלוקח, אך טעמו של הרמב"ם הוא משום דהיינו אומרים דבאופן זה נתן המוכר המקח וקבל המעות שלא יחזיר לו המעות קודם שיחזיר לו המקח, דהכי הוא דינא דמקח טעות, כיון שהמוכר יפסיד מזה, והיינו אומרים דלא מהני מה שהוא רוצה להוליכו למדינה פלונית כ"ז שלא התנה בפי' שהמוכר יהיה מחוייב להחזיר לו המעות אפי' בלא המקח אם ימצא בו מום, ולכן זהו שלמד הרמב"ם מדין המוכר זרעים שראויים לאכילה, דאף דכשמכר לו לזריעה ודאי הוי מקח טעות, מ"מ אם היינו אומרים גבי הוליכו למדינה פלונית דחייב הלוקח להחזיר לו מקחו משום דאדעתא דהכי קבל המעות ונתן מקחו כיון שהלוקח לא התנה מפורש שיחזיר לו מעותיו אם ימצא בו מום אפי' בלא מקחו, א"כ גם גבי זרעים הנאכלים כיון שהמוכר נפסד מזה שהיה יכול למכרן לאכילה לא היה צריך להחזיר לו מעותיו, ומוכח מכאן דאף דכשנגנב או נאבד הוא ברשות הלוקח, אבל כאן דלא פשע הלוקח כלל ובידיעת המוכר זרע חייב להחזיר לו מעותיו, ולכן גם בהוליכו למדינה פלונית אינו חייב הלוקח להחזיר לו מקחו, ועיין מש"כ עוד בזה בהל' י"א.
ה׳
-השמטות ומלואים- המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך וקשה דלמה לא כתב דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא כדאוקמינן בגמ' דאי לא"ה נחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא, ובטור ושו"ע כתבו כן, והעירני בזה הרב הנ"ל [ר' אלי' זלאטניק שי'], ולפלא שהמפרשים לא עמדו בזה, ונראה דהתוס' הקשו דהא קיי"ל דאין הדמים ראי' וכתבו התוס' דדוקא התם דרובא קרו לצמד צמד ולהכי אין הדמים ראי' להכחיש רוב וחזקה ואפי' לספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד מ"מ אין כח בדמים להכחיש החזקה, אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראי' לסייע לרוב או לחזקה. ונראה דהרמב"ם יסבור דכיון דקיי"ל אין הדמים ראי' לא מהני לדידן אפי' היכי דאיכא רוב כנגד המוחזק דכיון דקיי"ל דרוב לא מהני להוציא, גם רוב ודמים לא מהני להוציא, וקושיית הגמ' הוא רק אליבא דרב דאמר ה"ז מקח טעות, וסובר דאלים רוב להוציא ממון דעכ"פ אם דמים מסייעים למוחזק הו"ל לדמים להועיל לבטל כח הרוב, דמה דאמרו חכמים אין הדמים ראי' זהו להוציא מן המוחזק דבעל הבקר הוא מוחזק כמש"כ התוס', ואף דמשמע דאפי' נקנה המקח בק"ס חייב הלוקח לשלם דמים בעד הצמד אף שהוא מוחזק, אבל כה"ג אשכחן בדין דנתעברה השנה סוף פ' השואל דכיון דקרקע בחזקת בעלים עומדת חייב השוכר לשלם בעד חודש העבור, ולא מהני חזקת השוכר משום דחזקת המשכיר מועילה, דאמרינן שהשכירות נעשה על י"ב חדשים בי"ב זהובים ומחוייב השוכר לשלם וה"נ חזקת המוכר מועלת שהמכר לא נעשה על הבקר וממילא מחוייב הלוקח לשלם, וזהו שכתבו התוס' שהמוכר מוחזק, עכ"פ מיושב מה שלא הביא הרמב"ם דאייקר בשרא דסובר דלדידן דקיי"ל כשמואל ל"צ לזה משום דלהוציא אין הדמים ראי' וכנ"ל.
י״א
היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הסרסור נשבע היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפ"ע ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, הואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו, וכן כל כיוצא בזה. הטור תמה על הרמב"ם דבגמ' מבואר דהספסירא משלם להיתומים והבקרא משלם להספסירא דמי בשר בזול וגם המ"מ כתב דביאור המעשה לדעת הרב צ"ע, והכ"מ כתב דבאור ד' הגמ' הוא שמצד המכירה היה מן הדין שהמוכר יחזיר המעות, ורק שהוא טוען איבעי ליה לאודוען ופריך מידע ידע ומשני בספסירא, וממילא טענתו טענה ולכן הספסירא נפטר והבקרא משלם ליתומים, והב"ח וכן הגר"א כתבו דבאמת הרמב"ם מפרש בגמ' כפירש"י דהספסירא משלם ליתמי אלא דבגמ' דמיירי שמסרו לבקרא א"כ האפוטרופס לא פשע ולכן חייב הספסירא להחזיר דמי השור, אבל הרמב"ם דמיירי שהלוקח עצמו הניח המאכל פשע שהיה לו לבדוק השור בפ"ע כמו שכתב הרמב"ם לכן הספסירא פטור, ובאורם קשה טובא דא"כ חידש כאן הרמב"ם דין שלא נמצא בגמ' ודין הגמ' השמיט דהך דינא דהלוקח פשע לא הוזכר בגמ' ולא הוזכר אלא דהבקרא איבעי ליה לעיוני בשביל שהוא ש"ש דיתמי. והנה לא ראו כולם דברי הר"ח בפירושו על הגמ' שכתב וז"ל ואסיקנא אי המוכר בעל הבית הוא מקח טעות הוא וחייב המוכר לשלם, ואם המוכר ספסירא הוא דזבין מהכא וזבין להכא משתבע ספסירא דלא הוי ידע דלית ליה ככי ושיני ומשלם בקרא דמי בשר בזול עכ"ל, ומפורש בדבריו דאם הוא ספסירא אינו משלם וזהו כדברי הרמב"ם וכפירושו של הכ"מ ובטעמא ודאי צריך לפרש כדברי הרמב"ם דא"א לומר דבספסירא דלא הוי ידע ליכא דין מקח טעות כמו שהוכיח הב"ח דהא קיי"ל בכתובות דף ע"ו במחט שנמצאת בעובי בה"כ והוגלד פי המכה, צריך המוכר להחזיר המעות, ודברי הרמ"א שכתב בסי' רל"ב דיש חולקין וס"ל דאפי' הסרסור צריך לשלם דאע"ג דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים דבריו צ"ע דבסברא זו גם הרמב"ם אינו חולק ועיין מש"כ הגר"א שם. אכן ראיתי בספר המקח לר"ה גאון שכתב ג"כ כדברי הרמב"ם דהספסירא פטור מלהחזיר המעות, אבל מדבריו משמע דהוא פטור מחמת עיקר הדין דמקח טעות שכתב בשער מ"ט וז"ל כל היכי שנשלם המכר בין המוכר והלוקח ומשך את שלו ואירע בו שום הפסד או שום אונס ודאי וברור דאותו הפסד אינו אלא על הלוקח אלא א"כ יש טעות באותו מקח או כגון שהיה מום מסותר דלא היה נראה והיה ראוי אותו חפץ שיפסיד מחמת אותו מום קודם שנראה ונתגלה יש מן הדין על המוכר שיחזיר הדמים ללוקח אא"כ הוא המוכר אדם ספסר והדומה לו שלוקח את החפץ כדי למכרו מיד ליד ואינו מעכב אותו אצלו אלא לוקח מיד ומוכר מיד דכה"ג כיון דאינו ממתין על החפץ עד שיתראה בו מומו איכא למימר דאימר לא נראה לו המום ולא ידע בו, הלכך ישבע ספסר שהוא המוכר שלא ידע באותו מום ולא הכיר בו ויפטר מלשלם הדמים ללוקח כדגרסינן ההיא אפוטרופא וכו' עכ"ל ומביא כל סוגיית הגמ' דב"מ כפי גירסתנו, ודבריו צריכין ביאור דמדבריו משמע דכיון דהוא ספסירא א"צ מעיקר הדין להחזיר הדמים כיון שלא ידע מהמום, וא"א לומר כן דהא גמ' מפורשת הוא דהוגלד פי המכה צריך המוכר להחזיר הדמים. ונראה דר"ה גאון סמך על מה שמביא הסוגיא שמבורר שיצא הפסד להספסירא ע"י זה שמת השור אצל הלוקח ואם היה אצלו היה יודע שאינו אוכל היה שוחטו אלא דמשמע דבזה חולק על הרמב"ם דלא מצריך כלל טענת פשיעה מצד הלוקח, רק דכיון דנעשה הפסד בהמקח אצל הלוקח אין המוכר מחוייב להחזיר וזהו כמו שכתבתי בהל' ג' דדין חזרה במקח טעות הוא דוקא שיחזיר הלוקח המקח דאז יחזיר המוכר המעות. ורק דאם המוכר ידע שהוא מק"ט דאז אין שום טענה על הלוקח במה שנאבד המקח אז צריך המוכר להחזיר המעות, אבל אם המוכר לא ידע, וע"י זה שהיה אצל הלוקח נאבד המקח אפי' אם לא פשע מ"מ על דעת זה מכר לו המוכר וקבל המעות שאם ימצא איזה טעות או מום שיחזיר הלוקח מקחו ואז יחזיר לו הדמים, ובעיקר מה שכתבתי דלא מחמת דין שמירה מחייבינן להלוקח כשנגנב או נאבד המקח, גם דברי הרמב"ם כאן שכתב מפני שהיה על הלוקח לבדוק וכו' הואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו, כונתו אינו מדין שמירה אלא דמעיקר דין המכר כן הוא שכשאינו מחזיר המקח אינו מחזיר לו הדמים, ולשון הפסיד על עצמו עוד מדוייק יותר, אלא דהרמב"ם סובר דמ"מ מצרכינן שיהיה על הלוקח קצת דין פשיעה או דין גנבה ואבדה, ור"ה גאון סובר דכיון דעכ"פ יצא היזק להמוכר במה שנאבד המקח אצל הלוקח גם בלא דין פשיעה מצד הלוקח פטור המוכר מלהחזיר המעות אם לא ידע שהוא מק"ט וזהו שכתב בסתם דכיון דלא ידע באותו מום ולא הכיר בו פטור מלשלם, וכונתו כמו הך עובדא דמייתי שנפסד החפץ אצל הלוקח מחמת המום. אכן אכתי סוגיא זו צריכה ביאור לשיטות אלו דכיון דמפרשים דהספסירא פטור והד"ת הוא בין הבקרא והיתומים א"כ למה אינו משלם הבקרא אלא דמי בשר בזול דהא מעיקרא פריך מכדי בקרא ש"ש דיתמי איבעי לעיוני ומשני אי איכא פסידא ליתמי וכו' וכיון דלבסוף מסיק דמיירי בספסירא ואיכא פסידא ליתמי אמאי אינו משלם דמי כל השור הא ביתמי לא שייך פשרה. ונראה דמה שהפסידו היתומים דמי השור לא נתחייב בזה השומר דלא נתחייב אלא בשמירה על השור והשור לא היה ראוי אלא לשחיטה ויפרשו כפי' ר"ת דאינו משום פשרה אלא דהיה צריך לשחטו מיד ולמכור דמי בשר בזול, ומזה יהיה לנו הוכחה דמה שמפסידין היתומים אינו משום דין שומר, דאם הם מפסידין מדין שומר וצריכים לשלם דמי כל השור בשביל שהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון ולא כסברתנו, א"כ קשה אמאי אין הבקרא משלם דמי כל השור, וע"כ מוכח דמשום שמירה א"צ השומר לשלם אלא דמי השור כמה שהיה שוה לבשר, וא"כ קשה אמאי מפסידין היתומים דמי כל השור. וע"כ מוכח כמו שכתבנו דאינו מדין שמירה אלא דהכי הוא עיקר דינא דמקח טעות דאם ע"י קצת פשיעה של הלוקח אינו מחזיר לו המקח אין המוכר מחוייב להחזיר הדמים ולכן אינו משלם הבקרא דמי כל השור משום דמה שהפסידו מעותיהן בזה אינו חייב מדין שומר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מכירה פרק ט״ז
ה׳
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה: נראה דוקא באופן שלא ידע בו שהוא נגחן, אבל ידע בו שהוא נגחן רק שהיה סבור שהוא תם, ולסוף נודע לו שהוא מועד, תו לא שייך לומר תם זבנית מועד לא זבנית, וראיה לזה מהך דאמר בפרק שור שנגח דו"ה (דף מ) שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ונימא תם שאילי מועד לא שאילי משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית לשלומי השתא נמי זיל שלים פלגא, ואם נאמר דמועד עלול יותר להזיק משור תם עד שאומדין אנחנו שזה מקח טעות, א"כ ה"נ לימא על שור תם שאינו עלול להזיק נתחייבתי בשמירתו ולא על שור מועד שהוא עלול ורגיל לנגוח, ומאי אמר סו"ס פלגא נזקא הוי בעית לשלומי, כיון שאילו היה תם לא היה נוגח כלל, וכמו דלא הדר הגמרא מאוקימתא קמא דמיירי שהכיר בו שהוא נגחן, בזה שפיר מצי אמר תורא שאילי אריא לא שאילי ששור לא היה נוגח כלום, וחזינן דזה שהכיר בו שהוא נגחן רק לא ידע בו שהוא מועד אין זה אומדנא לבטל מעליו השמירה, כן הכא אין זה אומדנא להפקיע המקח, וסברת הגמרא אי תם הוי פלגא נזקא בעית שלומי לא שייך בלוקח, דדוקא בשומר מצי אמר לו לא קבלתי שמירה רק מתם והוא על פלגא נזקא ויותר מזה לא נתחייבתי, ואם שמא יגח פעמים הרבה, הלא חשבתי שתיכף אחר פעם הראשון אחזירנו לבעליו משא"כ בלוקח, שכיון שצריך לרדיא והכיר בו שהוא נגחן, תו הלא יכול להיות שיגח פעמים הרבה אצלו, ואיך מצי אמר אלו תם הוי פלגא נזקא כו', ובאמת מצאנו לר' יהודה דעל תם חייב בשמירה פחותה ובמועד פטור, הרי דתם בעי שמירה יותר ודוק: והא דתניא בתוספתא פרק ה' הלוקח מחבירו שור בחזקת שהוא תם ונמצא מועד והועד בו בפני ב' באמת שהוא חייב לו מפני שמקח טעות, הפירוש האמיתי, דלשמואל מיירי בגברא דזבין לרדיא וע"ז אמר שהבעלים חייב על הניזקין שהזיק ברשות הלוקח וגם לא אמרינן רשות משנה שהוא מקח טעות, והלוקח אף שכבר נתן לו מעות למוכר והוא כשומר על השור וכדתפיס ליה אאגריה, ועיין מחנה אפרים ה"ש סימן י"ב שביאר כן דעת רבינו במש"כ בהלכה דלעיל, בכ"ז כאן פטור, דעל אופן זה הא לא קיבל שמירת נזקיו, ולא איירי התוספתא בהכיר בו שהוא נגחן, אע"ג דהך דשאלו בחזקת תם מיירי שהכיר בו שהוא נגחן, ואף ע"ג דבחדא פירקא תני להו לאו בחדא גוונא מיירי וז"ב ודוק:
ח׳
המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה כו' ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות [לו] שכר: נ"ב תשובת הרי"ף סימן קנ"ג יעו"ש, ומכאן דן השלטי גבורים בפרק הזהב, דהמוכר סוס לחבירו ונשתמש בו ונודע לו אח"כ מום, דצריך לשלם שכרו ואם הרויח בו צריך ליתן לו כל מה שהרויח בו, דומיא דהכא דמשלם כל הפירות, ואחרי הסליחה מכ"ת אמינא דדא פשיטא דהריוח אינו מחזיר לו רק על השכר קא מיבעי דתנינן בפרק הגוזל עצים (דף צז) התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רצה שכרה נוטל רצה פחתה כו' לא פליגי הא דעבידא לאגרא כו' הא דנחית אדעתא דאגרא, מוכח דתרווייהו בעי שתהא קיימא לאגרא ויהא דנחית אדעתא דאגרא, אבל בקרקע דין אחר לו כמו שאמר תמן קודם ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי כו' התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ופירשו בתוס' ואם הוי כמקרקעי אפילו נחית בתורת גזילה לא נפיק מרשות מריה דהוי כמו קרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא כו', א"כ כאן בחצר שפיר צריך להעלות לו שכר, אבל במוכר סוס ועשה בו מלאכה, כיון דהוא דבר דנגזל ודאי דאין צריך ליתן מה שהרויח, רק בשכר מבעי אם דוקא דנחית אדעתא דגזלנותא הא כיון שסבור שהוא שלו ואדעתא דידיה משתמש משלם אגרא כמו היכי דנחית אדעתא דאגרא דאין כוונתו לגזול מן בעה"ב ולהשתמש בבהמתו בחנם, אם לא דסבור שהוא שלו, או דילמא כיון שאינו מכוון לשלם שכר ועביד להשתמש בחנם פטור מלשלם ומחזיר לו בהמתו כמו שהיתה, והדבר צ"ע, ויעוין בתשובת מיימוני סימן ז' לענין אם נשתמש בו אחר שנודע לו המום יעו"ש היטב: והנה בחו"מ סימן ת"ז בשור תם שהזיק ומכרו המזיק דאם נשתמש בו הלוקח חייב ליתן לניזק שכירות, אולם הרשב"א בחידושיו השיג וז"ל שם בד"ה למה הוא מכור לרדיא, דמזיק לרע"ק כשמכרו כגוזל הוא וכו' וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק כו' ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית וכדאמרינן פרק הגוזל כו', הרי היכי דסבור שהוא שלו סובר הרשב"א דלאו אדעתא דאגרא נחית ופטור מלשלם. אולם יש לומר דלוקח מגזלן שאני, דכיון דאיהו מכוון לאפוקי מרשות בעלים תו נפיק מרשות בעלים וקנייה ככל גזלן ותו לאו ברשותא דמרא קאי, משא"כ בלא נתכוין לאפוקי מרשות בעלים כלל רק בטעות שסבור שאין מום במקח וסבור שהוא שלו אפשר דמשלם אגרא לבעלים וצ"ע. וברשב"ם פרק חזקת הבתים (דף מד:) ד"ה נמצאת שאינה שלו, אבל לוקח מגזלן כו' הדרא ארעא והדרא פירי כו' וכיון דלא מרויח מידי לאו מכר הוא כלל והכא גבי פרה וטלית אמאי מעיד כו' הרי נמצא שאינה של מוכר כו' ויחזור לוקח עליה דמוכר, ואף דשלא באחריות מכר, משמע מדבריו דבפרה וטלית בנמצאת שאינה שלו מה שנשתמש בה ונהנה ממנה משלם כולה לנגזל ולא מרויח מידי, וזהו דלא כרשב"א, אולם ז"א, דכוונת רשב"ם דבלוקח שדה שלא באחריות אע"ג דאתי בע"ח וטריף שפיר קא מרויח דאכיל פירותיה דדיליה נינהו אבל בגזלן שמכר שדה גזולה הלא צריך הלוקח לשלם הכל לנגזל, וכן בפרה וטלית אם תאמר דפטור מלשלם משום דכגזולה הויא דאינו משלם רק כשעת הגזילה, א"כ לא אכיל לה בתורת דיליה ומדחבריה קא נהנה, ובהדמים שנתן להמוכר הגוזלה בזה לא סר מאתו הגזל רק שפטור מלשלם לו רק כשעת הגזילה ואם לא נתן דמים כלל והיה גוזלה ג"כ פטור מלשלם ולא הועילו לו הדמים מאומה לכן בזה חוזר עליה, משא"כ במוכר שדה שלא באחריות הלא ע"י גזל צריך לשלם הכל לנגזל וע"י המעות דיליה אכיל ומפטר מלשלם וז"פ, יהיה איך שיהיה הדבר ספק לדידן, דלדעת רשב"א יש לצדד הרבה דאף כאן פטור מלשלם, ולכאורה נראה דתליא אם נימא דהמוכר דבר שיש בו מום אם המוכר יכול לחזור בו טרם שנודע ללוקח, דאם נימא דאין המוכר יכול לחזור בו הרי נפיק מרשות בעלים דבדידיה דלוקח תלוי ולא במוכר, ועיין סימן רל"ב בסמ"ע ס"ק י"ב ויש אתי להאריך ואכ"מ, וראיתי בשו"ת רשב"ש סימן תע"ו שכתב בבגד שצריך לשלם שכר לבישתו וכשלטי הגבורים יעו"ש:
י״א
היה המוכר סרסור כו' ויפטר כו': לפי דברי רבינו הפירוש בגמרא בספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא ולעולם הספסירא פטור מלהחזיר המקח היינו המעות שקיבל מהאפוטרופוס דיתמי ופסידא דיתמי הוי ואפ"ה מיפטר האפוטרופוס דאיהו לא פשע דלבקרא הא קא מסר ואם נימא לבקרא שלים דהא שומר שכר דיתמי הוית ומבעי לך לעיוני אם אכיל או לא, ע"ז ישיב אנא לא ידענא דאפוטרופוס זבין מספסירא ואמינא ודאי לא זבין הך גברא מי שאין לו טוחנות, ואם זבין הלא תחזיר המקח לבעליו ולא יהא פסידא דיתמי דליחזרו וליתבעו זוזי מהמוכר, לכן מבעי ליה אם חייב הבקרא לשלומי או לא ומסיק דכל מקום חייב לשלומי דכיון דשומר שכר דיתמי הוית איבעי לך לעיוני דכי היכי דלא לצטרך אפוטרופוס למיזל ולתבוע את המוכר בדינא ודיינא, וזה מעיקרי השמירה דבעי למיזל ולעיוני אם השור אוכל או לא, וזה פירוש הגמרא דבכה"ג מבעי ליה והוי דומיא דעובדא דאשלמינהו לאימיה דלא אמר לה דלאו דידיה נינהו דמטעם זה מיפטרא אמיה, כן הכא הוי ס"ד דמיפטר בקרא משום דלא ידע דמספסירא דזבין לה, והא דמשלם דמי בשר בזול כבר פירש הראב"ד משום דאינו ראוי להמתין עד יום השוק וכן פירש ר"ת, וזה כדברי הכסף משנה, ועיין דו"פ וב"ח ודוק:
י״ד
המוכר בשר לחבירו כו' מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים: ראיתי בפתחי תשובה בשם אחרונים שנסתפקו, דאם גזל בשר טריפה מחבירו ומכר לאחר והלוקח אכל ודאי דמחזיר לו הדמים, וכן הלוקח צריך לשלם להנגזל דלא גרע מלא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מז"ג, וא"כ אימור הגזלן מלבד הדמים שמחזיר לו הלא הפסידו ממון שמשלם להנגזל עבור בשר טריפה דנפשו של אדם קצה הימנו ולא נהנה ממנו והוא משלם עבור מה שהפסידו לנגזל וא"כ הגזלן צריך לשלם לו אלו הדמים יעו"ש, ואנא מתניתא ידענא, דתנן פרק ו' דתרומות, המאכיל פועליו ואורחיו תרומה הוא משלם הקרן והם משלמין החומש כו' וחכ"א הן משלמין הקרן והחומש והוא משלם להן דמי סעודתם, וכתב רבינו עפ"י ירושלמי, המאכיל הפועלים תרומה הן משלמין קרן וחומש כו' והוא משלם להן דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חתה הימנו, הרי דאינו משלם להם רק דמי סעודתם מה שהיו צריכין לאכול, אבל אינו משלם להן מה ששלמו לתרומה לבד דמי הסעודה, היינו שהן לא נהנו מאכילת איסור, ובכ"ז הוכרחו לשלם דמי תרומה וא"כ גרם להן תשלומין יתירין אלמא דזה לא הוי מידי ואינו חייב רק דמי סעודתן דהוי כמו דלא אכלו, וכן כאן צריך להחזיר לו הדמים שלקח ממנו אבל שלא לשלם הדמים שגרם לו ששילם להנגזל, ואין לומר דמשנתנו לא מיירי רק בלא ידע הבעלים שהוא של תרומה וכסבור שהן שלו, דפוק חזי בירושלמי דמביא ע"ז פלוגתא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו מהיכן הוא גובה, אלמא דסבור דראשון הוי גזלן על התרומה ובידע שהוא תרומה מיירי ואפ"ה פטור מלשלם לבד דמי סעודה דלא הוי רק גרמא בעלמא, ופשוט וא"צ לפנים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מכירה ט״ז, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
