רמב״ם - הלכות מכירה · פרק ט״ו

ספר קניין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק ט״ו

הלכה א׳

הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ בְּמִדָּה בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן וְטָעָה בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר לְעוֹלָם. שֶׁאֵין הוֹנָיָה אֶלָּא בְּדָמִים אֲבָל בְּחֶשְׁבּוֹן חוֹזֵר:

הלכה ב׳

כֵּיצַד. מָכַר לוֹ מֵאָה אֱגוֹזִים בְּדִינָר וְנִמְצְאוּ מֵאָה וְאֶחָד אוֹ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה. נִקְנָה הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר אֶת הַטָּעוּת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְכֵן אִם נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת חָסֵר אוֹ יָתֵר מִן הַמִּנְיָן שֶׁפָּסְקוּ חוֹזֵר וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּלוּם חוֹזֵר שֶׁקִּנְיָן בְּטָעוּת הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

וְכֵן הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ עֶבֶד אוֹ בְּהֵמָה אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִין וְנִמְצָא בַּמִּקָּח מוּם שֶׁלֹּא יָדַע בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. מַחְזִירוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים שֶׁזֶּה מִקָּח טָעוּת הוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּקָּח אַחַר שֶׁיָּדַע בַּמּוּם. אֲבָל אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אַחַר שֶׁרָאָה הַמּוּם הֲרֵי זֶה מָחַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר:

הלכה ד׳

אֵין מְחַשְּׁבִין פְּחַת הַמּוּם. אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ כְּלִי שָׁוֶה עֲשָׂרָה דִּינָרִין וְנִמְצָא בּוֹ מוּם הַמַּפְחִיתוֹ מִדָּמוֹ אִיסָר מַחְזִיר אֶת הַכְּלִי וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ הֵילָךְ אִיסָר פְּחַת הַמּוּם. שֶׁהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר בְּחֵפֶץ שָׁלֵם אֲנִי רוֹצֶה. וְכֵן אִם רָצָה הַלּוֹקֵחַ לִקַּח פְּחַת הַמּוּם הָרְשׁוּת בְּיַד הַמּוֹכֵר. שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ אוֹ תִּקְנֶה אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹ טֹל דָּמִים שֶׁלְּךָ וְלֵךְ:

הלכה ה׳

כָּל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁהוּא מוּם שֶׁמַּחְזִיר בּוֹ מִקָּח זֶה מַחֲזִירִין. וְכָל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו שֶׁאֵינוֹ מוּם הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מַחְזִיר בּוֹ אֶלָּא אִם פֵּרֵשׁ. שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן סְתָם עַל מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא סוֹמֵךְ:

הלכה ו׳

כָּל הַלּוֹקֵחַ סְתָם אֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶלָּא הַדָּבָר הַשָּׁלֵם מִכָּל מוּם. וְאִם פֵּרֵשׁ הַמּוֹכֵר וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁאֵין אַתָּה חוֹזֵר עָלַי בְּמוּם. הֲרֵי זֶה חוֹזֵר עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ הַמּוּם שֶׁיֵּשׁ בְּמִמְכָּרוֹ וְיִמְחל הַלּוֹקֵחַ. אוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּל מוּם שֶׁיִּמָּצֵא בְּמִקָּח זֶה הַפּוֹחֵת דָּמָיו עַד כָּךְ וְכָךְ קִבַּלְתִּי אוֹתוֹ. שֶׁהַמּוֹחֵל צָרִיךְ לֵידַע הַדָּבָר שֶׁיִּמְחל לוֹ בּוֹ וִיפָרֵשׁ אוֹתוֹ כְּמוֹ הַמְפָרֵשׁ בְּהוֹנָיָה:

הלכה ז׳

הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵרוֹ וּמָנָה בָּהּ מוּמִין גְּלוּיִים וּמוּמִין שֶׁאֵין נִכָּרִין וְלֹא הָיָה בָּהּ מֵאוֹתָן הַמּוּמִין הַגְּלוּיִין שֶׁמָּנָה. וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מֵאוֹתָן שֶׁאֵינָן נִכָּרִין הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת וְחוֹזֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ הַמּוּם שֶׁנִּמְצָא. שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵין בָּהּ אֵלּוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּרְאִין שֶׁמָּנָה אָמַרְתִּי כָּךְ אֵין בָּהּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן נִרְאִין שֶׁמָּנָה. וְאֵינוֹ מְפָרֵשׁ מוּמִין אֵלּוּ אֶלָּא כְּדֵי לְהַשְׁבִּיחַ דַּעְתִּי:

הלכה ח׳

כֵּיצַד. פָּרָה זוֹ עִוֶּרֶת הִיא חִגֶּרֶת הִיא נַשְׁכָנִית הִיא רַבְצָנִית הִיא. וְנִמְצֵאת רַבְצָנִית בִּלְבַד אוֹ נַשְׁכָנִית הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. הָיוּ בָּהּ כָּל הַמּוּמִין שֶׁמָּנָה אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת. וְכֵן אִם הָיְתָה חִגֶּרֶת וְנִמְצֵאת נַשְׁכָנִית אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עִוֶּרֶת אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת:

הלכה ט׳

הֶרְאָה לוֹ הַמּוּם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ וְאָמַר לוֹ מוּם זֶה יֵשׁ בָּהּ וּמוּם פְּלוֹנִי [וּמוּם פְּלוֹנִי] אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַמּוּמִין שֶׁמָּנָה נִרְאִין וְנִמְצְאוּ בָּהּ כֻּלָּן אוֹ מִקְצָתָן אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת:

הלכה י׳

וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָה לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ גִּדֶּמֶת הִיא חִגֶּרֶת הִיא סוּמָא הִיא שׁוֹטָה הִיא נִכְפֵּית הִיא וְלֹא הָיָה בָּהּ מוּם מֵאֵלּוּ הַמּוּמִין שֶׁמָּנָה וְנִמְצֵאת נִכְפֵּית הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״א

מִכָּאן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַמּוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ בְּמֵאָה דִּינָרִין וְאָמַר לוֹ חֵפֶץ זֶה אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא זוּז אֶחָד עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה. הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי שֶׁאָמַר שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא זוּז יָדַעְתִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחַ דַּעְתִּי. עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כְּדֵי הַהוֹנָיָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִקָּחוֹ בְּוַדַּאי אוֹ קָרוֹב לָהּ בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה. שֶׁהֲרֵי יָדַע בְּוַדַּאי הַדָּבָר שֶׁמָּחַל בּוֹ. וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן:

הלכה י״ב

הַמּוֹכֵר עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ מִפְּנֵי מוּמִין שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אוֹתוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ וְהֵן הַנִּקְרָאִין סִמְפּוֹן. שֶׁאִם הָיָה זֶה סִמְפּוֹן גָּלוּי כְּבָר רָאָהוּ. וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה כְּגוֹן שׁוּמָא בַּבָּשָׂר אוֹ נְשִׁיכַת כֶּלֶב אוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ הַחֹטֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְבַטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ אֵינוֹ מַחְזִיר. שֶׁאֵין הָעֲבָדִים לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אֶלָּא לִמְלָאכָה:

הלכה י״ג

נִמְצָא בּוֹ שְׁחִין רַע. אוֹ חֹלִי הַמֵּתִישׁ אֶת כֹּחוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה נִכְפֶּה אוֹ מְשֻׁעֲמָם. הֲרֵי זֶה מוּם מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ. וְכֵן אִם נִמְצָא בּוֹ צָרַעַת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדְּבָרִים אֵלּוּ הַמְגֹאָלִים הֲרֵי זֶה מוּם. מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם אוֹנֶנֶת מֵהֶם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מִתְעַסֵּק לוֹ בִּמְלֶאכֶת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא לִסְטִים מְזֻיָּן הֲרֵי זֶה מוּם הַמְאַבֵּד אֶת כֻּלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ תּוֹפֵס אוֹתוֹ וְהוֹרְגוֹ. וְכֵן אִם נִמְצָא מֻכְתָּב לַמַּלְכוּת הֲרֵי זֶה מוּם וּמַחֲזִירוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ תּוֹפְשׂוֹ לִמְלַאכְתּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל אִם נִמְצָא גַּנָּב אוֹ חוֹטֵף אוֹ גּוֹנֵב נְפָשׁוֹת. אוֹ בּוֹרֵחַ תָּמִיד. אוֹ זוֹלֵל וְסוֹבֵא וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר. שֶׁכָּל הָעֲבָדִים בְּחֶזְקַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כָּל הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרֵשׁ.

אבן האזל · הלכות מכירה פרק ט״ו

א׳

המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הונייה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצאו ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות אפי' לאחר כמה שנים, וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מן המנין שפסקו חוזר, ואפי' לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר שקנין בטעות הוא וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד אפילו לאחר כמה שנים וכו' א"א אינו מחוור פעמים שאין המקח נקנה שאלו רצה לחזור עד שלא השלים חוזר כגון שהיה תופס לפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדד ולא מצא מדתו הרי זה חוזר ואע"פ שרצה זה להשלים. אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מדה וזה אומר הנה לך סאה של אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ולא מצא בו מדתו ה"ז קנה וישלים שהרי היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת השלמה נטל. ושורש דבר זה בקדושין עכ"ל. המעות חסר וכו' א"א אף בזה אם עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי ליה ולא יהיב ליה מצי היאך למיהדר ביה מההוא זבינא עכ"ל. מש"כ הראב"ד ושורש דבר זה בקדושין הוא מהא דאמר שם בדף ח' דקדשה במנה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת. וכתב המ"מ דדברי הרמב"ם הוא כדברי הר"י מיגש שכתב בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר. ובמה שהוכיח הראב"ד מקדושין כתב המ"מ דאין קדושין דומין למו"מ בכה"ג ודברי המחבר ורבו ז"ל עיקר וגם הרמב"ן ז"ל הודה לדבריהם כ"ז שאפשר להשלים עכ"ד המ"מ. והנה הכ"מ השיג על המ"מ וכתב ויש לתמוה על המ"מ שנראה שהראב"ד דין אחר הוא שחידש ואפשר שרבינו ורבו יודו בו. והב"ח והפרישה כתבו כדברי הכ"מ. אבל לי נראה דדברי המ"מ נכונים דודאי הרמב"ם אינו סובר כהראב"ד דלדעת הראב"ד צ"ל דלא משכחת שלא יהיה המקח בטל אלא באופן שהלוקח ידע שחסר ובודאי א"א לפרש כן לשון הרמב"ם שכתב בסתם מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות. אכן מה שכתב המ"מ דדברי הרמב"ם הם כדברי הר"י מיגש נראה דגם דברי הר"י מיגש אינם יסוד לדברי הרמב"ם דז"ל הר"י מיגש דכל טעות שבמדה ושבמשקל ושבמנין אין דנין בו שפחות משתות יהיה מחילה ולא יותר משתות דליהוי בטול מקח. וטעמא דמילתא דכי אמרינן יתר משתות בטל מקח ה"מ היכי דאגלאי מילתא דאיכא טעות בדמים דהו"ל טעותא בעיקר זביני והו"ל מקח טעות. אבל היכי דליכא טעות בדמים כיון דעיקר זביני לית בהו טעותא אלא לבתר דזבני וגמרי זביני קא טעי במדה ליכא הכא ביטול מקח עכ"ל. והאריך עוד לבאר דלא הוי בפחות משתות מחילה דהו"ל כמאן דאית ליה גבי חבריה כור חטים כי יהיב ליה כור פחות כ"ש או יתיר כ"ש ואפי' עוכלא אית ליה מן דינא למשקל מיניה ההיא עוכלא. וכתב עוד גבי טעה במשקל ובמנין כלשון זה דכיון דליכא טעותא בעיקר זביני אלא לבתר דגמרי זביני קא טעו במשקל. ומוכח מדברי הר"י מיגש דמפרש שמכר לו סאה וגמר המכר שנתן לו מעות או בק"ס ואח"כ נתן סאה חסרה דחייב להשלים לו. בין בפחות משתות בין ביתר משתות. והרמב"ם לא כתב באופן זה אלא שמכר לו ק' אגוזים בדינר והיינו שאמר לו שבכרי זה יש ק' אגוזים ונמצאו ק"א או צ"ט. והרמב"ם לא ניחא ליה לפרש כפי' הר"י מיגש דלא הוזכר בגמ' דמיירי שנגמר המקח קודם ואח"כ נתן לו מדה פחותה. ובזה מפרש הרמב"ם כהר"י מיגש דלשון חוזר אין פירושו בטול מקח אלא שמחזיר הטעות. ולכן כתב הרמב"ם כיצד מכר לו ק' אגוזים ובזה סובר דבכל גווני לא בטל המקח דכיון דיש כאן מציאות ההשלמה או בהמקח או בחזרת חלק מהמעות לכן לא הוי טעות. ולפי"ז אין כוונת הרמב"ם דוקא דיש להמוכר עוד אגוזים להשלים דאפי' אין להמוכר להשלים הא יכול להחזיר חלק המעות. ואם נמצאו ק"א בודאי יכול הלוקח להחזיר היתר. ובכה"ג מיירי נמי מה שכתב וכן אם נמצאו המעות חסר או יותר דאפי' אם אין להלוקח יותר מעות הא יכול להחזיר חלק המקח. אבל מכר לו בהמה ונמצאו המעות חסרין אם לא נעשה קנין קודם נתינת המעות כמו שכתב הר"י מיגש אלא במעות הוא שקנה ודאי בטל המקח דבמה נתחייב הלוקח ליתן עוד מעות. ואפשר אין לו כלל יותר מעות או אינו רוצה להוציא אותם המעות ולקח רק בשביל שטעה וחשב שיש בידו שיווי המקח. והרמב"ם צייר כן משום דלשון מדה משקל ומנין משמע באופן זה. ומה דבקדושין מייתי הא דרבא על קרקע ובקרקע א"א להשלים כמש"כ הר"ן בהלכות. וטעמא דלא שייך בקרקע להחזיר מקצת הדמים משום דיכול לומר בקרקע גדולה אני רוצה. אבל באמת שם לא מיירי במכירת קרקע אלא בחלוקת קרקע. ובזה ודאי לא שייך מקח טעות אלא דצריך להחזיר מי שמדדו לו יותר ועיין מש"כ שם הר"ן באריכות. וע"ד השגתו השניה של הראב"ד כתב ע"ז המ"מ ודין עייל ונפיק אזוזי כבר נתבאר פ"ח. ומדבריו משמע דהרמב"ם ג"כ מסכים בזה לדברי הראב"ד אבל לפימש"כ אינו כן דלהראב"ד שפי' בחסרון במקח באופן שאמר הנה לך סאה של אגוזים בדינר והלוקח ראה שאין כאן סאה ועל דעת השלמה נטל. והיינו משום שלא אמר סאה זו. וכן יפרש בדינר שאמר הלקוח תן לי בדינר פירות ונתן לו מעות חסרים מכדי דינר ולקח הפירות דודאי על דעת השלמה במעות נתן המוכר ובזה שייך שפיר עייל ונפיק אזוזי. אבל לפימש"כ דכונת הרמב"ם באופן שקנה הפירות בעד המעות החסרים ואין על הלוקח חיוב להשלים המעות אלא להחזיר אגוזים לפי חשבון. ואם נתן הלוקח מעות יתרים אז יחזיר המוכר מעות לפי חשבון. א"כ לא שייך כאך הך דינא דעייל ונפיק אזוזי.

ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק ט״ו

ג׳

וכן המוכר לחבירו קרקע וכו'. מ"ש ה"ה ז"ל בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר. נראה בעיני שאם היה המקח בהקפת המעות כיון שהלוקח עדיין מעות המוכר בידו י"ל דמש"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל. ומלבד דמילי דסברא נינהו דפוטרם בלא כלום א"א וראיה לדבר ממ"ש בעה"ת שער ז' גבי טענו חטים והודה לו בשעורין דפטור אף מדמי שעורים מטעמא דכיון דתבעו חטים לחוד הרי מחל על השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס התובע דמי שעורים לא מפקינן מיניה וכתב הרב הנזכר דדוקא היה תפוס בשעה שבא לב"ד דכיון שהיה ביד הטוען חטים דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורים ולא מחיל. ה"נ גבי מום כיון דכל טענתו לא הוי אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וכ"ש הוא דאותה תפיסה היא מדמי המקח עצמו. וראיתי להרב בעל פני משה ז"ל ח"ב בסוף תשובותיו שכתב בזה ולא ירד לחלק בין כשהלוקח מחזיק עדיין בדמי המקח או לא ודבריו תמוהים וצ"ע. ואין ספק דיש מי שכתב שהביא ה"ה חולקים עליו הרי"ף ורבינו ז"ל דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חילוק בין הונאה בדמים לנמצא בו מום דכך לי יכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראנו לתגר או לקרובו ולפי דברי הרי"ף ורבינו לא אמרו אלא גבי אונאה. וכ"ת מה לנו למיעל אחר דקדוקים הא בהדיא כתב רבינו שהרי זה מחזירו אפילו אחר כמה שנים, לא קשיא דאיכא לאוקומי כשאין נעשה המקח במזומן לפניו אלא שהמקח היה בשעת הקנין במקום אחר. אבל מדברי הרי"ף מוכח כמו שכתבתי ורבינו ז"ל נגרר אחר דבריו ומסתמא ס"ל כוותיה נמי בהאי ודוק. שוב דקדקתי בדברי רבינו במ"ש והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר. ומעתה הדברים ק"ו בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר. ומעתה דברי הר"ב פ"מ ח"ב סי' נ"ה שהביא עצות מרחוק ללמוד דרבינו חולק עם יש מי שכתב צ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק ט״ו

ג׳

מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא: בההמ"ג ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר ע"כ. הנה סברא זו מצאנו גבי מקח טעות בפרק ב' דבכורות גבי ישראל שלקח מן העו"ג גרוטאות ומצא בהן עבו"ז דאמר אביי רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב ליה זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי איבעי ליה לעיוני כי משיך כו', ושם טעם אחרינא, דבכ"מ סמיך על המקח משום דהמוכר לא פירש ליה וכמש"כ הרא"ש פרק אלו טריפות יעו"ש, אבל בעבו"ז אצל העו"ג דאצלו לאו חסרון הוא דהוא מותר ליהנות מע"ז וכמו דאמר ר"נ ריש השוכר את הפועל פוקו וזבינו כל מה דאית לכו וכו' ואיתגיירו יעו"ש, ואדרבא אצל העו"ג חשיבא הע"ז טפי וכמו דאמרו פרק כל הצלמים דאם מכר לישראל מבטלה דאל"ה לא הוי מכר יעו"ש, א"כ הוה ליה לישראל לעיוני בהו אם איכא עבו"ז, אבל כאן אין ראיה לזה מסוגיא דתמן. ואף מרבא דפליג וסבר דגם סיפא הוי מקח טעות אין להביא ראיה לסתור סברת יש מי שכתב, דשם אמרינן ודאי לא ניחא ליה לישראל למעבד איסורא ולעבור על ל"ת דלא תביא תועבה אל ביתך משא"כ בשאר מקח טעות, ועוד דתמן אם הוי ידע הישראל הלא היה יכול לבטל ע"י עו"ג ולהתירה בהנייה לו ואיך נאמר דניחא ליה בהאי מקח שיפסיד המקח לגמרי דהוי ע"ז שבאתה ליד ישראל ולא מהני ביטול, לכן אין מסוגיא זו לא ראיה ולא סתירה, והתוס' כתבו שם ואע"ג דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי, שאני לוקח גרוטאות מיד עו"ג דאיבעי ליה לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהן ע"ז, כוונתם למש"כ משום דלא הוי מום אצל העו"ג המוכר ולכן לא הזכירו רבוותא קדמאי סוגיא זו ודוק: ויש להעיר קצת שם, כיון דקיבל בדיני ישראל א"כ קנייתו הוי רק ע"י משיכתו להגרוטאות, א"כ הא במשיכתו עובר משום לא תביא תועבה וכו' אם תאמר דניחא ליה בהע"ז, והוי כחייבי מלקות שוגגין דלריש לקיש דאיירי לדידיה פטור מתשלומין, וכיון דכי תבע ליה בדינא לא מתחייב להחזיר דהא הוי מתחייב עי"ז מלקות דל"ת, א"כ עו"ג אינו קונה להמעות וחייב להחזיר המעות להישראל הלוקח. וא"כ כי אין העו"ג מחזיר עד שיחזיר לו הישראל הע"ז הלא מותר, וכמו שאם נגע עו"ג ביין של ישראל דשרי למישקל דמיה דמיקלי קלי מיניה אף דהעו"ג אינו רוצה ליתן בלא היין שרי יעו"ש בפרק ר' ישמעאל (דף נט), וכן כתב רבינו שם פרק י"ג מהל' מא"ס, מותר למכור אותו יין לאותו עו"ג. ואולי כיון דלא חזר ביה עד המשיכה תו קנוי למפרע מעת נתינת המעות ליד העו"ג דתו קם אדיניה דקני במעות. ובזה א"ש קצת מה דלא מסיק זה בעו"ג (דף ע) ואביי סיפא כו' הוה ליה לעיוני, דשם קאי הסוגיא אם נימא דמשיכה קונה בעו"ג ולא מעות, וא"כ יקשה למאן דפטר חייבי מלקיות שוגגין מתשלומין ואביי מפרש טעמו בפרק אלו נערות יעו"ש, דא"כ הוי ליה להחזיר וליקח המעות, אולם זה גופא אי עובר משום לא תביא בעי עיונא ויש להאריך ואכ"מ: ודע דעד כאן לא אמר הרב המגיד דוקא כשעושה מעשה הקנין אז היה יכול לבדוק ומדלא בדק אמרינן דניחא ליה בהא, או שהוסיף מעשה הקנין כגון שקנה מידי דנקנה בכסף וכשמשכו אח"כ ובשעת משיכה היה יכול לבדוק אז אמרינן דגלי אדעתיה דניחא ליה, אבל אם החפץ ברשותו וראה המום ושתק לא אמרינן דמסתמא ניחא ליה דאין אדם מתפייס במומין ולכן כתב רבינו אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ולא כתב דאם ראה ושתק תו אינו יכול לחזור, ואינו מוכרח מדברי רבינו דחולק על יש מי שכתב וכן מדברי הרי"ף שכתב דדין כדי שיראה לתגר או לקרובו לא נאמר רק באונאה אבל לא במום, דשם ג"כ אם לא עשה מעשה קניה לאחר שראה המום. ודלא כהמשל"מ, [וכדברי מצאתי במהרי"ט צהלון סימן ק"ה באורך] ובמקדש אשה שאין בה מומין ונמצאו בה מומין כתב רבינו פרק כ"ה מהלכות אישות שראה ושתק ונתפייס הכל או קודם האירוסין או קודם הנשואין יעו"ש וזה פשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק ט״ו

א׳

אין הוניה אלא בדמים אבל בחשבון או מדה או משקל אפילו כל שהוא חוזר לעולם והמקח קיים כדאמרינן פרק האיש מקדש דמ"ב דאין זה כשאר אונאות דפחות משתות מחיל איניש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות היא ואדעתא דהכי לא עביד ואפילו אחר קנין הוי קנין בטעות. וכן כל מקח טעות שנמצא מום במקח חוזר המקח אם לא נשתמש בו אחר שראה המום דאם נשתמש מחל ואם אמר ע"מ שיש בה מום פלוני מחל על אותו המום ובעבדים אינו מום אלא המבטל ממלאכתו וכדא' פרק האיש מקדש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק ט״ו

א׳

המוכר לחבירו במדה וכו'. כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר"י בן מיגאש ז"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע"כ. והנה לכאורה נראה שדעתו ז"ל להשוות להר"י בן מיגאש עם הרשב"א ז"ל ודעת הרמב"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר"י בן מיגאש והרשב"א אבל בדבר שא"א להשלים פליג עלייהו וס"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב"ן ז"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד"ה מתני' כתב וז"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתות שוין בדבר וכן דעת הר"י בן מיגאש ז"ל עכ"ל הרי דהר"י בן מיגאש ס"ל כהרמב"ן דהיכא דא"א להשלים בטל מקח וא"כ על כרחין לומר דהרשב"א פליג על הר"י בן מיגא"ש שהרי כתב הר"ן בפ' האומר והביאו מרן ב"י סי' רל"ב וז"ל אבל הרשב"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ"ל הרי דהרמב"ן והר"י בן מיגאש ז"ל חולקים עם הרשב"א ואיך השוה להר"י בן מיגאש עם הרשב"א ולהרמב"ן והר"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ"ע. שו"ר להרב במתני' שהביא משם הרשב"א שהר"י בן מיגאש ז"ל כהרשב"א היפך מ"ש הרמב"ן וכ"כ בהספינה וא"כ על כרחך לומר דמ"ש הרמב"ן וכן דעת הר"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב"י בסי' רנ"ב כתב עליה דרבינו וז"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא"א להשלים בטל מקח וכמ"ש בסמוך משם הר"ן ז"ל והרמב"ן וכן דעת הרא"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב"א אם כונתו להקשות למרן ז"ל אחרי המחילה רבה לק"מ לא לדעת הרה"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה"מ והקשה כן ולענ"ד אין נראה כן ועי' בכ"מ בדין שלפנינו וק"ל (א"ה עיין בס' מחנה יאודה שם).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה ט״ו, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם