רמב״ם - הלכות מכירה · פרק י״ז

ספר קניין · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק י״ז

הלכה א׳

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּמוֹכְרין. מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְלֹא הַמּוֹכֵר. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְלֹא הַלּוֹקֵחַ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן יָפוֹת שֶׁאֵין לְמַעְלָה מֵהֶן וְלֹא רָעוֹת שֶׁאֵין לְמַטָּה מֵהֶן וַהֲרֵי יֵשׁ שָׁם הוֹנָיָה שְׁתוּת אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֶלָּא קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה:

הלכה ב׳

אֲבָל הַמּוֹכֵר חִטִּים שַׁחְמָתִית וְנִמְצֵאת לְבָנָה. לְבָנָה וְנִמְצָא שַׁחְמָתִית. עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה. שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת. יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ. חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן. כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁאֵין זֶה הַמִּין שֶׁאָמַר שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וּנְתָנוֹ הַלּוֹקֵחַ בְּקַנְקַנָּיו וְהֶחְמִיץ מִיָּד אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ לְתַבְשִׁיל אֲנִי צָרִיךְ לוֹ. וְאִם יָדַע שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מָכַר לוֹ יַיִן וַהֲרֵי הוּא בְּקַנְקַנָּיו שֶׁל מוֹכֵר וְהֶחְמִיץ. אִם אָמַר לוֹ לְמִקְפָּה אֲנִי צָרִיךְ וְהֶחְמִיץ מַחְזִיר וְאוֹמֵר לוֹ הֲרֵי יֵינְךָ וְקַנְקַנְּךָ שֶׁאֲנִי לֹא קָנִיתִי לִשְׁתּוֹתוֹ אֶלָּא לְבַשֵּׁל מְעַט מְעַט. וְאִם לֹא אָמַר לְמִקְפָּה הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ לָמָּה לֹא שָׁתִיתָ אוֹתוֹ. וְלֹא הָיָה לְךָ לַשְׁהוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחְמִיץ:

הלכה ד׳

הַמּוֹכֵר חָבִית שֶׁל שֵׁכָר לַחֲבֵרוֹ וְהֶחָבִית שֶׁל מוֹכֵר וְהֶחְמִיצָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים. הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וּמַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ:

הלכה ה׳

הַמּוֹכֵר חָבִית שֶׁל יַיִן לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי לְמָכְרָהּ מְעַט מְעַט וְהֶחְמִיצָה בְּמַחֲצִיתָהּ אוֹ בִּשְׁלִישָׁהּ חוֹזֶרֶת לַמּוֹכֵר. וְאִם שִׁנָּה הַלּוֹקֵחַ הַנֶּקֶב שֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַשּׁוּק וְשָׁהָה וְלֹא מָכַר הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן הַמְקַבֵּל חָבִית שֶׁל יַיִן מֵחֲבֵרוֹ כְּדֵי לְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָכְרָהּ שָׁם וְקֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ שָׁם הוּזַל הַיַּיִן אוֹ הֶחְמִיצָה הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר. מִפְּנֵי שֶׁהֶחָבִית וְהַיַּיִן שֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ו׳

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד עֲצֶרֶת. אָמַר לוֹ יַיִן יָשָׁן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ נוֹתֵן לוֹ מִשֶּׁל שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. מְיֻשָּׁן מִשֶּׁל שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד וְלֹא יַחְמִיץ עַד הֶחָג. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג יָדוּעַ הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

הלכה ז׳

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ לְמִקְפָּה. אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן סְתָם. הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה קַנְקַנִּים בְּכָל מֵאָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה יֵינָם טוֹב אֶלָּא כְּבָר הִתְחִיל לְהִשְׁתַּנּוֹת. יֶתֶר עַל זֶה לֹא יְקַבֵּל:

הלכה ח׳

אָמַר לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ לְמִקְפָּה. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה וְרָאוּי לְתַבְשִׁיל. אָמַר לוֹ מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן נוֹתֵן לוֹ יַיִן הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת שֶׁהֲרֵי הוּא בֵּינוֹנִי לֹא רַע וְלֹא יָפֶה. אָמַר לוֹ מַרְתֵּף זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ וְלֹא הִזְכִּיר יַיִן אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ חֹמֶץ הִגִּיעוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט׳

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עֲרֵבָה שֶׁל עֵץ אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אוֹ קוֹרַת בֵּית הַבַּד אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ עֵץ שֶׁרָאוּי לַחְפֹּר בּוֹ עֲרֵבָה. אוֹ קוֹרָה שֶׁרָאוּי לִקְרוֹת בֵּית הַבַּד. אֶלָּא עֲרֵבָה בְּצוּרָתָהּ אוֹ קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד בְּצוּרָתָם. שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹמֵר זוֹ עֲרֵבָה אוֹ זוֹ קוֹרַת בֵּית הַבַּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק י״ז

ג׳

המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך לו, ואם ידע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל בו מעט מעט, ואם לא אמר למקפה הוא אינו יכול להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ. בגמ' איכא פלוגתא דרב ושמואל במוכר חבית יין לחבירו והחמיצה דרב אמר כל ג' ימים ברשות מוכר ושמואל סבר דאין המוכר חייב להחזיר הדמים, ועבד רב יוסף עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכן פסק הרי"ף וכתב דריב"ח דאמר דבקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך נמי הלכה היא ודשמואל או בדלא א"ל למקפה או בקנקנים דלוקח, ודברי הרמב"ם מבוארים שפסק כדברי הרי"ף וכן כתב המ"מ, והכ"מ כתב דהרמב"ם אינו מחלק בין יין לשכר ולא פסק כרב יוסף וביין ג"כ החילוק בין קודם ג' ימים לאחר ג' ימים, והוכיח זה ממה שכתב הרמב"ם ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ ואיזה שהיה תהיה פחות מג' ימים ותמה על המ"מ בזה, ודברי הכ"מ תמוהים דודאי פשטות דברי הרמב"ם הוא כהמ"מ וכדעת הרי"ף שלא חלק ביין בדין ג' ימים, וראיתי בב"י שחזר מדבריו בכ"מ וכתב שהרמב"ם פסק כהרי"ף, אכן עיקר קושייתו דאיזה שיעור יש לשהיה לומר לא היה לך לשהותו הקשו כן הראשונים בשיטה וכתבו דכל אחד לפי מה שהוא רגיל, וכן הביא הטור בשם רב האי גאון דדוקא ששהה אותו יותר משיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי כהדין חמרא, והביאו הרמ"א על דברי המחבר, ודעת הרמב"ם קשה לבאר באופן זה, דכיון שהאריך בדברים יותר מלשון הגמ' היה לו לבאר שיעור בכמה הוי שהיה. ונראה דזה תלוי בהשיטות בדין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאמר בגמ' וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא או לרדיא, ומפרש הרשב"ם דהיינו שהכירו המוכר וכן כתב הרא"ש, ומוכח מדבריהם דבירור המקח אינו תלוי בהלוקח לבדו דאף שיתברר שהלוקח קונה לרדיא אם המוכר לא ידע יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו, אבל מדברי ר"ת בר"פ המניח לא משמע כן שכתב דבכדא וחביתא יכול המוחזק לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט, אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבא אמר הלוקח אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא, דלדעת הרשב"ם והרא"ש דבעינן שהכירו המוכר זהו משום דסוברים דאינו תלוי בדעת הלוקח לבדו, אלא דמ"ד הולכין בממון אחר הרוב סובר דהרוב מברר הקניה, ואם אין הרוב מברר היה להלוקח לפרש כמש"כ הרשב"ם שם בד"ה לשחיטה וז"ל דכיון דרובא לאו כלום הוא לא היה לו להמוכר לפרש אלא הלוקח הו"ל למימר לרדיא קא בעינא ליה ומדלא פירש הפסיד עכ"ל, ומדברי ר"ת מוכח דתלוי בדעת הלוקח אם הוא מן המיעוט או מן הרוב, אכן יש לומר דר"ת בא לבאר דלא שייך שהמוכר יטעון קים לי שאתה מן המיעוט דבזה יאמר הלוקח קים לי. אכן המאירי בש"מ בר"פ שור שנגח את הפרה כתב הא דצריך שיהיה מכירו בשם חכמי הצרפתים וכתב ע"ז ואין דבריהם נראין דא"כ מאי פריך ונחזי לוקמי כשאין מכירין זא"ז, וכתב שחכמים שלפנינו העמידוה אף שאין מכירין, וכן משמע מלשון הר"י מיגש בפ' המוכר פירות דלגמרי תלוי בדעת הלוקח, ולפי"ז ודאי לא בעינן הכירו וכדברי המאירי. ועכשיו נראה פשוט דדבר זה אם תלוי בדרך הלוקח כמה יין הוא שותה בכל יום אינו אלא להשיטות דלא בעינן הכירו, ור"ה גאון שכתב להדיא כן ודאי סובר דלא בעינן הכירו וכן צ"ל להרשב"א שכתב כן הביאו הב"י, אבל להשיטות דבעינן הכירו משום דאינו תלוי בדעת הלוקח לבדו, א"כ לא צריך כלל לאוקמי שהשהה יותר מדרך שתייתו, דמנין להמוכר לידע כמה יין הוא צריך לשתות, ואפשר עשה בית המשתה וצריך הרבה יין כיון דלא אמר לו לשתותו מעט מעט ואין הולכין אחר הרוב, וא"כ מבואר דהרמב"ם בפ' ט"ז הל' ה' מבואר דסובר דבעינן הכירו שכתב וז"ל, בד"א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות וחוזר, ולשון אם היה יודע ודאי דקאי על המוכר, וסובר דבעינן הכירו, וא"כ אינו תלוי בדרך הלוקח איך שהוא שותה, ודעת הטור שפסק כשני השיטות צ"ע אבל דעת הרמב"ם ברורה דלשיטתו באמת אין שיעור ואינו תלוי בדרך הלוקח וכנ"ל.

ט׳

האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך או קורת בית הבד אני מוכר לך אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה או קורה שראויה לקורת בית הבד אלא עריבה כצורתה או קורת בית הבד בצורתם שכל הרואה אומר זו עריבה או זו קורת בית הבד וכן כל כיוצא בזה. בחדושי הגר"א הנדפס בסוף הרמב"ם כתב על הלכה זו וז"ל האומר לחבירו עריבה של עץ כו' זה אינו מבואר בגמ' כלל. והמ"מ כתב מבואר שם ואיני יודע איה מקומו. והנה הדברים מבוארים בספר המקח לר"ה גאון מגמ' בנדרים דף כ"ה ע"א. אכן א"א שנעלם מעיניו המאירים של הגר"א גמ' מפורשת: אלא דבגמ' שם אינו מבואר בפי' כדברי הרמב"ם. אבל בדברי ר"ה גאון מבואר להדיא כדבריו וז"ל בשער כ"ד אות ט"ו וכל אלו השיעורים שפירשנו במכירת הקרקעות אבל במכירת המטלטלין מאיזה מין שימכור מן המטלטלין אין עליו להביא כי אם בפחות שבכלים ובלבד שיקרא אותו השם מאותו המין שהתנה לו אבל אין עליו אותו השם שאותו שהתנה עליו אין ללוקח ליטול אותו וכגון שאמר לו קורת בית הבד אני מוכר לך אם הביא קורה מתוקנת בזמן שהיא ראויה לקורת בית הבד וקורין אותה בשם ההוא קורת בית הבד יש על הלוקח ליטלה כדגרסינן אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ומקשינן בגמ' ולא והא ההוא דהוי בשני דשבור מלכא וכו' גבו טרוף קאמרינן מאי נפקא מינה ליתני גבו טרוף. מילתא אגב אורחיה קמ"ל למו"מ לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אם גבו טרוף אין אי לא לא. והנה אף שבגמ' אינו מבואר כלשון הרמב"ם אבל מדברי ר"ה גאון מבואר להדיא כדבריו ומביא מגמ' זו מקור ההלכה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק י״ז

א׳

מכר לו חטים יפות כו'. משנה בפ' הספינה. וכתב בשער אפרים סי' קס"א דראובן שמכר לשמעון עורות והתנה שיהיה משקלם י"ד אוקיות העור ונתן לו עורות כבדים דאף שהוא לשבח יכול המוכר לחזור בו. ולי אין דבריו נראין כלל דכל שהוא מין אחד אלא שהחילוק הוא מהרע אל היפה פשיטא שדוקא המתאנה חוזר בו וזה פשוט:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק י״ז

ז׳

או שמכר לו מרתף של יין סתם הרי הלוקח מקבל עליו י' קנקנים כו': עיין בהלכות דקיי"ל כרבינא לקולא, ונראה דכן מוכרח דלמאן דאמר מקבל יקשה אמאי מוקי ברייתא דתני רב זביד בי רב אושעיא אוצר ששנו חכמים במרתף זה של יין וע"כ בדאמר למקפה לוקי אוצר ששנו חכמים בדלא א"ל למקפה וביין סתם וכן הקשו בתוספות. אולם ניחא דמשנתנו מיירי על כרחין דא"ל למקפה דתנא סיפא במוכר יין והחמיץ ואם ידוע שיינו מחמיץ הר"ז מקח טעות וע"כ בדאמר למקפה ואם אמר מרתף יין סתם למקפה הלא נותן לו יין שכולו יפה, וע"כ ביין זה מיירי, ולפ"ז מוכרח דהלכה דביין סתם מקבל עשר קנקנים כו' דאל"כ מאי מקשה בסוגיא צ"ח מאי דוחקא דריב"ח לאוקמא בדא"ל למקפה ובקנקנים של לוקח כו' לימא דהוי דומיא דרישא דנותן לו עשר למאה דמיירי ע"כ בדאמר למקפה ומוקי סיפא בכה"ג, וע"כ דסוגיא סברה כמאן דאמר דביין סתם ולא א"ל למקפה מקבל עשר למאה וא"כ שפיר מקשה מאי דוחקא לאוקמא בדא"ל למקפה ודוק:

ט׳

האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך כו': הנה במוכר דבר לחבירו ונמצא בו מום אשר ע"י תיקון והוצאות ישוב הדבר לשלימותו, כתב הרא"ש בתשובה הובא בשו"ע סימן רל"ב, ז"ל ראובן שמכר כו' וקודם גמר המקח נכנסו עו"ג בבתים וקלקלו קצת מקומות ועישנו הכתלים כו' וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח הדין עם ראובן כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית אם אירע לו קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה לו יחזיר הבית לקדמותו ואין זה מקח טעות עכ"ל. ולדעתי מפורש כן בתוספתא דב"ב פ"ד המוכר ספר של צבאים ונמצא של גויל או שיש בו טעיות בין דף לדף ה"ז מקח טעות, והוא תמוה מאי איריא בין דף לדף, והברור דצ"ל בכל דף ודף והכוונה כמו דאמר בפרק הקומץ רבה (דף כט) ס"ת שיש בו טעיות בכל דף ודף כו' שלש יגנז, ולכן אמר אם יש בו טעיות בכל דף ודף דאז א"א לתקן עוד הוי מקח טעות. אבל במקום דאפשר לתקן לא הוי מקח טעות רק מנכה כפי דמי התקון וזה ראיה נכונה. אמנם יש לומר בזה, דטעיות בספרים הוי מילתא דשכיחא, ובמילתא דשכיחא פסק רבינו אשר פרק אלו טריפות סימן ל"ד דהיכי שהמוכר מכיר במום המקח כמו עבד שנמצא גנב או קוביוסטוס וכן שור שנמצא נגחן בזה סמיך הלוקח על אמונתו של מוכר שלא הודיעהו והוי מקח טעות, אבל במידי דהמוכר ג"כ לא ידע כמו טריפות דסירכא א"כ לא הוה ליה למוכר להודיעו, ומדלא התנה הלוקח דלא ליהוי מומין כאלה איהו אפסיד אנפשיה וכדאמר ריש כתובות דבאונסא דשכיחא טובא הו"ל לאתנויי כמו בפסקיה מברא יעו"ש, ולכן כאן בטעיות בספר דשכיחא טובא, וגם המוכר אינו יודע לכן הוי ללוקח לאתנויי ומדלא התנה הפסיד, משא"כ בנמצא בין דף לדף היינו שתלה תיבה שלימה בין דף לדף דזה ידע הסופר המוכר, בזה אמרינן דהמוכר הוה ליה להודיעו ומדלא הודיעו סמך על אמונתו שאין בו טעיות בין דף לדף ולכן לא התנה והוי מקח טעות, וזה פירוש נכון ליישב גירסת התוספתא שלפנינו: אולם בעיקר דינו של הרא"ש צ"ע מהא דאמר ריש פסחים המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי הוה מקח טעות מי ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה, מוכח דאי לא הוי מצוה הוה מקח טעות אף דיכולים לתקן ע"י בדיקה, והוי רק מום עובר ואפ"ה הוי מק"ט. וגדולה מזו כתבו הקדמונים הביאם ההמ"ג בהלכות חמץ ומצה דפשיטא להו דודאי בעי לשלומי ליה מאי דאפסיד מיניה כיון דאתני בהדיה, אבל איבעי להו אי הוי מקח טעות דאפילו הך בעי לשלומי ליבטל כדין מקח טעות יעו"ש, והא אין זה מום בגוף המקח רק מום עובר, ומצאתי להמגן אברהם שם שעמד בזה, ותירץ דבהתנה מיירי, ובאמת דחוק טובא דנאמר דבהתנה עמו שהיא בדוקה ועל דעת זה הוא שוכרה מאתו מיירי, ואפ"ה לא הוי מקח טעות, דבכי זה הא גלי דעתיה דלא ניחא ליה בהך מצוה של בדיקה, וע"כ דבהשכיר לו בי"ד דסתמא בדוק, או בי"ג והמוכר הודיע שהיא בדוקה והלוקח לא התנה, בזה שפיר אמר דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה וכן כתב הפרי חדש שם. וא"כ הדק"ל דהא הוי מום עובר, וזה דחוק לומר דמשום דהואיל דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף כדנפקא ליה משכיר שנה בשנה בפרק איזהו נשך, וכאן צריך לשלם עבור הבדיקה תיכף, משום זה יהיה מקח טעות: לכן נראה לפרש דבכל מקום דאיכא קפידא ואם לא יתודע אליו יוכל היות כי יומשך הדבר עד שלא יהא שהות להתיקון ויהיה מחוסר תיקון ומעוות שלא יוכל לתקון, בזה ידעינן דלא ניחא ליה למיעל כלל בספק דין, וכמו במשכיר בית בי"ד דאם לא יודע אל השוכר שהבית אינו בדוק אז יכול להיות שידור בה באיסור בפסח או שיתודע לו תוך החג ויוכרח לדור בבית שאינה בדוקה דיש חששא שמא יבוא לאוכלו, בזה לא ניחא ליה למיעל בספק כלל והוי מקח טעות, משא"כ בהך עובדא דרבינו אשר דלא יתכן לו שישתמש בהך בית אם לא שיתודע אליו המום שבו שהחלונות שבורים והכתלים עשונים וכיו"ב, לכן בכה"ג דהוי מום עובר לא הוי מקח טעות לבטל המקח רק ינכה לו הדמים, וקרוב לזה כתבו רבנן בתוספות בהיו עליה נדרים והתירתן אצל חכם אחרי שנודעו לבעל הוי קידושי טעות, דמיד כשנודע לו רוצה שיתבטלו הקדושין שמא לא ימצא לה חכם פתח להתירה יעו"ש בכתובות (דף עד), כן הכא במידי דאם נקיים המקח אפשר שלא יתודע לו ויהא דר באיסור בהבית בזה לא ניחא ליה לקיים המקח אף רגע ולמיעל במידי דיש בו מום עובר ודוק: אמנם יתכן דזה דוקא בשכירות שהזמן הוא עצם הקניה שקנה להבית לזמן כך וכך, וכאן שהיה יכול להיות שלא יודע לו עד הפסח ויהא דר באיסור א"כ הוי מום בגוף המקח שקנויה לו לדור זמן קצוב ובתוך הזמן יהיה פסח וידור בה באיסור דשמא יבוא לאכול חמץ ולכן הוי טעות בגוף הקניה, משא"כ במקח כה"ג כיון שאין זה מום רק בזמן לא שייך להיות זה מקח טעות לבטל המקח, דאטו כאן בעובדא דרבינו אשר דאף דלא אפשר ליה להשתמש שלא יתודע לו המום הוא שבירת החלונות ועישון הכותל בכ"ז הלא עד שיתוקן יהא צריך זמן ולא חזי בה למידר, בכ"ז כיון דהוא יכול להתקן ושם בית עליו אין זה מקח טעות, אבל בשכירות לזמן ויעבור משך זמן עד שיתוקן הוי מקח טעות, ולכן בחמץ בפסח, דאם לא נתוודע לו דר זמן הפסח באיסור הוי טעות לבטל השכירות, אבל באין הטעות בגוף המקח ששם אחר עליו אז ודאי דבטל, והדבר נלמד מדברי רבינו כאן שפסק שהמוכר לחבירו עריבה אינו יכול להראות לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, ופירושו שאף אם רוצה לנכות מה שצריך להוציא לחפור בה עריבה, כיון שאין זה השם שמכר לו, ומוכח מזה הא אם שם עריבה עליו אף שיש בו מום שצריך להוציא עליו הוצאות להשתמש בו ולתקנו בכ"ז הוי מקחו קיים ולא הוי מקח טעות, וזה כדברי הרא"ש כיון דשם בית עליו והמום עובר לא הוי מקח טעות. אך לא מצאתי מקור לדברי רבינו ואף כי הוא פשוט, בכ"ז ההמ"ג רשם "שם" ואיני יודע מקומו. ויותר פלא דהטור ושו"ע השמיטו דין זה ולא זכרו דברי רבינו וצ"ע: אולם התבוננתי, דדברי רבינו המה פירוש לדברי הגמרא בנדרים (דף כה) למאי נפ"מ למקח וממכר לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא, וזה דאע"ג דקורה ראויה להיות קורת בית הבד, כיון שאינה עוד בצורת קורת בית הבד דגבה סדוק וטרוף אינו מכור, וכן בעריבה אולי כוון לפרש דברי הגמרא פ' השוכר את האומנין (דף פ) אדריב לעריבה דגבי ספינה אמר התם דבת תלתין כורין למקח וממכר. אמנם שם רחוק, דנראה פירושו אם מכר לו קטן מזה השיעור אינו מכר, אך קורת בה"ב ודאי דיצא לרבינו מהך דנדרים ופשוט, וראיתי שרבינו היה גריס גבי עריבה כהגירסא שהיה לפני רש"י ומחקה ופירשה רבינו כן ויעוין דקדוקי סופרים: והנה הפוסקים פליגי בהך דכל דבר שבמנין חוזר אם יכול להשלים או לא, ואין זה ענין לנידון דידן כמובן. וכן הא דהלך אצל רופא וריפא דמקודשת, ג"כ אין ראיה לכאן, דתמן איתתא בכ"ד ניחא לה ואנן סהדי דבמום כזה שיכול להתרפא ודאי דלא קפדה אם חש להלוך אצל רופא להתרפאות, ועיין מש"כ במחנ"א הלכות אונאה סימן ו' בזה והנלע"ד כתבנו בס"ד. אחר זמן רב ראיתי מש"כ בשו"ת הר"י אבן מיגש סי' נ"א דלא כהרא"ש יעו"ש באורך, ויעוין גיטין (דף פו) תד"ה עד טצהר והא דאמרינן סימפון בעבדים ליכא כו' אע"ג דאית ליה רפואה כדאמר מאי אסותיה כו' ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק י״ז

א׳

נתאנה בשינוי קצת חפץ מחפץ הוא יכול לחזור בו אבל שינוי חפץ לגמרי שניהם יכולין לחזור כיון שאין זה המין שאמר שהוא מוכר לו וכדתנן פרק הספינה.

ג׳

מכר יין והיה ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואפילו בקנקניו של (מוכר) [לוקח] אם כל שלא הספיק להסתפק ממנו החמיץ חייב.

ד׳

שכר בחבית מוכר שהחמיץ תוך שלשה ימים הוי ברשות מוכר מכר חבית יין למכרה מעט מעט או להוליכה למקום פלוני וקודם החמיצה הוי ברשותו של מוכר.

ו׳

יין מבושל חייב להעמיד עד עצרת ישן משל שנה שעברה מיושן משל ג' שנים ולא יחמיץ עד החג והכל כמנהג המדינה.

ז׳

מרתף של יין או מרתף זה או למקפה הוי משמעות לישניה כדפי' הרב ז"ל כמבואר במשנה ובגמרא פרק המוכר פירות.

ט׳

עריבה או קורות בית הבד הוי משמעות לישניה שכל הרואה או' זו עריבה ואלו קורות בית הבד וכדאיתא התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה י״ז, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם