אבן האזל על הלכות מכירה פרק י״ד ארוך במיוחד (8 קטעים, 24,085 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מכירה פרק י״ד במלואו
רמב״ם - הלכות מכירה · פרק י״ד
ספר קניין · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מכירה · פרק י״ד
הלכה א׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנּוֹשִׂא וְנוֹתִן בֶּאֱמוּנָה וְאָמַר כָּךְ וְכָךְ אֲנִי מִשְׂתַּכֵּר אֵין לוֹ הוֹנָיָה. וַאֲפִלּוּ אָמַר זֶה לָקַחְתִּי בְּסֶלַע וּבְעֶשֶׂר אֲנִי מוֹכֵר מֻתָּר. אֲבָל בֵּית דִּין חַיָּבִין לִפְסֹק הַשְּׁעָרִים וּלְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִין לְכָךְ. וְלֹא יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשְׂתַּכֵּר כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה אֶלָּא שְׁתוּת בִּלְבַד יִפְסְקוּ לָהֶם בִּשְׂכָרָם. וְלֹא יִשְׂתַּכֵּר הַמּוֹכֵר יֶתֶר עַל שְׁתוּת:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיֵּי נֶפֶשׁ כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. אֲבָל הָעִקָּרִין כְּגוֹן הַקֹּשְׁט וְהַלְּבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין פּוֹסְקִין לָהֶם שַׁעַר אֶלָּא יִשְׂתַּכֵּר כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:
הלכה ג׳
וְאֵין מִשְׂתַּכְּרִין פַּעֲמַיִם בְּבֵיצִים אֶלָּא הַתַּגָּר הָרִאשׁוֹן הוּא מוֹכְרָן בְּשָׂכָר וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹכְרָן בְּקֶרֶן בִּלְבַד:
הלכה ד׳
אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ. אֶלָּא זֶה מֵבִיא מִגָּרְנוֹ וּמוֹכֵר וְזֶה מֵבִיא מִגָּרְנוֹ וּמוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ בְּזוֹל. וּבְמָקוֹם שֶׁהַשֶּׁמֶן מְרֻבֶּה מֻתָּר לְהִשְׂתַּכֵּר בְּשֶׁמֶן:
הלכה ה׳
אֵין אוֹצְרִין פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרֵי מַגִּיעַ מִדָּבָר זֶה צַעַר לְיִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק. אֲבָל הַמַּכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ קַבּוֹ אוֹצָר:
הלכה ו׳
מֻתָּר לֶאֱצֹר פֵּרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים עֶרֶב שְׁבִיעִית וּשְׁבִיעִית וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּבִשְׁנֵי בַּצֹּרֶת אֲפִלּוּ קַב חָרוּבִין לֹא יֶאֱצֹר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיס מְאֵרָה בַּשְּׁעָרִים. וְכָל הַמַּפְקִיעַ שְׁעָרִים אוֹ שֶׁאָצַר פֵּרוֹת בָּאָרֶץ אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה כְּמַלְוֶה בְּרִבִּית:
הלכה ז׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ. אֲבָל הַתַּבְלִין כְּגוֹן כַּמּוֹן וּפִלְפְּלִין מֻתָּר לֶאֱצֹר אוֹתָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹצִיא אוֹתָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כִּשְׁאָר הָעִקָּרִין:
הלכה ח׳
אֵין מוֹצִיאִין פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ לְסוּרְיָא. וְלֹא מֵרְשׁוּת מֶלֶךְ זֶה לִרְשׁוּת מֶלֶךְ אַחֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
הלכה ט׳
רַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לָקֹץ לָהֶם שַׁעַר לְכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצוּ וַאֲפִלּוּ בָּשָׂר וְלֶחֶם וּלְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם לְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר יַעַנְשׁוּ אוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ:
הלכה י׳
רַשָּׁאִין אַנְשֵׁי אֻמָּנֻיּוֹת לִפְסֹק בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד בְּיוֹם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַתְּנַאי יַעַנְשׁוּ אוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ:
הלכה י״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְדִינָה שֶׁאֵין בָּהּ חָכָם חָשׁוּב לְתַקֵּן מַעֲשֵׂה הַמְּדִינָה וּלְהַצְלִיחַ דַּרְכֵי יוֹשְׁבֶיהָ. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ אָדָם חָכָם חָשׁוּב אֵין הַתְּנַאי שֶׁלָּהֶן מוֹעִיל כְּלוּם וְאֵין יְכוֹלִין לַעֲנשׁ וּלְהַפְסִיד עַל מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל הַתְּנַאי אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עִמָּהֶם וְעָשׂוּ מִדַּעַת הֶחָכָם. וְכָל מִי שֶׁהִפְסִיד לְפִי הַתְּנַאי שֶׁאֵינוֹ מִדַּעַת הֶחָכָם מְשַׁלֵּם:
הלכה י״ב
כְּשֵׁם שֶׁהוֹנָיָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר כָּךְ יֵשׁ הוֹנָיָה בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". זֶה הוֹנָיַת דְּבָרִים:
הלכה י״ג
כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶּן גֵּרִים לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת יָבוֹא וְיִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. הָיוּ חֳלָאִים וְיִסּוּרִים בָּאִין עָלָיו אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו. לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד ו) "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ" (איוב ד ז) "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד":
הלכה י״ד
הָיוּ חַמָּרִין מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה עַל דְּבַר חָכְמָה לֹא יֹאמַר לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ חָכְמָה מַה תָּשִׁיב בְּדָבָר זֶה אוֹ מַה דַּעְתְּךָ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הַלָּלוּ:
הלכה ט״ו
כָּל הַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בִּדְבָרִים עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כ) "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" זֶה הוֹנָיַת דְּבָרִים. (שמות כב כ) "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" זֶה הוֹנָיַת מָמוֹן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְּאַנֶּה אֶת הַגֵּר עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. מִשּׁוּם (ויקרא כה יז) "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". וּמִשּׁוּם (ויקרא כה יד) "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". וּמִשּׁוּם וְגֵר לֹא תוֹנֶה:
הלכה ט״ז
וְכֵן אִם לְחָצוֹ וְהוֹנָהוּ בְּמָמוֹן עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. מִשּׁוּם (ויקרא כה יד) "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". וּמִשּׁוּם (ויקרא כה יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". וּמִשּׁוּם (שמות כב כ) "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ":
הלכה י״ז
וּמִפְּנֵי מָה עוֹבֵר בְּגֵר עַל לָאו שֶׁל הוֹנָיַת דְּבָרִים אַף בַּהֲנָיַת מָמוֹן. וְעַל לָאו שֶׁל הוֹנָיַת מָמוֹן אַף בְּהוֹנָאַת דְּבָרִים. מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב אֶת שְׁנֵיהֶם בִּלְשׁוֹן הוֹנָיָה סְתָם. וְכָפַל לָאוִין בְּגֵר בִּשְׁנֵי הַדְּבָרִים בְּפֵרוּשׁ. לֹא תוֹנוּ וְלֹא תִלְחָץ:
הלכה י״ח
גְּדוֹלָה הוֹנָיַת דְּבָרִים מֵהוֹנָיַת מָמוֹן. שֶׁזֶּה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ וְזֶה בְּגוּפוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּהוֹנָיַת דְּבָרִים (ויקרא כה יז) "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" לְפִי שֶׁהַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב. הָא לָמַדְתָּ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְכָל הַצּוֹעֵק מֵהוֹנָיַת דְּבָרִים נַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה יז) "כִּי אֲנִי ה'":
אבן האזל · הלכות מכירה פרק י״ד
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות מכירה פרק י״ד
ט״ו
כל המאנה את הגר כו'. (א"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך (דף ס"ו):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אור שמח · הלכות מכירה פרק י״ד
ו׳
מותר לאצור פירות שלש שנים ערב שביעית וכו': בגמ' אחרי הברייתא מייתי רבי יוסי בן חנינא הוי אמר לשמעיה פוק ואצר פרי שלש שנים כו' ולמאי מייתי, ודבר גדול כוון הגמרא, משום דבסנהדרין פליגי אם מעברין השנה במוצאי שביעית משום דיכולין להביא ירק מחוץ לארץ, רק פליגי אם מביאין ירק מחו"ל ובחוששין לגושיהן פליגי, ובירושלמי פ"ק דשקלים על הך מתניתא דאין מעברין למוצאי שביעית אמר משום דנשנית עד שלא התיר רבי להביא ירק מחו"ל הא משהתיר רבי להביא ירק מחו"ל מעברין, א"כ הוי סד"א דעכשיו שהתיר רבי להביא ירק תו אינו רשאי לאצור פירות דמייקרי השער עכשיו ושמא לא יהא הרעב חזק דיביאו ירק מחו"ל לארץ, לכן מייתי דרבי יוסי בן חנינא צוה לשמיעה לאצור פרי שלש שנים אף שהיה אחרי רבינו הקדוש דהוא תלמידו דרבי יוחנן, וברור:
י״א
אבל אם יש בה חכם אדם חשוב וכו' ואין יכול[ין] לענוש וכו' אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם: כוונת רבינו, דבעי שני דברים, שזה האומן שאתה עונשו ומפסידו על שעבר על הפסיקה ג"כ יתנה עמהן ויהיה בהסכם דעת החכם, אבל זה לא יוכל החכם לעשות פסיקה ורגיעה ולענוש על מי שאינו מתנה עמהן כיון שאינו מדעת זה האיש, לכן בבני אומניות לחודייהו ודאי לא סליק אדעתיה דמצי לעשות על מי שאינו מתנה עמהן, וכן כתב לפסוק ביניהן, וכאן כתב דאף החכם אינו יכול להעניש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אלא א"כ התנה עמהן ועשו מדעת החכם, פירוש שיתנה עמהן האיש שנענש ויהיה התנאי מדעת החכם, ובשו"ע כתב ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי אא"כ עשו מדעת החכם, וזה כפי מה שפירש בכסף משנה לשון רבינו שמי שלא קבל התנאי פירושו למי שעבר על התנאי, ונראה דהוי גריס ואין יכולים כו' אולם גירסתנו ישרה, וכן פסק הרמ"א סימן ב' לענין טובי העיר אע"פ שיש חולקין וס"ל כו' רק במה שקיבלו עליהן מדעת כולן ועיין מרדכי, וברור דכן שיטת רבינו ולפלא שלא זכרו משיטתו ודוק. אח"ז רב בא לידי שו"ת פני משה בנבשתי וראיתי בח"א סי' ד' שפירש דברי רבינו כמש"פ:
י״ד
נשאלה שאלה על דבר חכמה כו': נ"ב עיין ההמ"ג, וכעין זה פרק הספינה (דף פא) א"ל דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבהמ"ד כדי לביישני:
ט״ו
כל המאנה את הגר כו' ובהלכה (י"ו) [ט"ז] וכן אם לחצו והונהו בממון כו' ובהלכה י"ז ומפני מה עובר כו': הנה רבינו במנין המצות סובר דאם הוכפלו הלאוין אינו לוקה כמנינין ועיין בספר המצות מל"ת קע"ט הביאו ההמ"ג הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה כ"ג, וכן למנין המצות, ולכן הגם דכאן אינו לוקה על הלאוין הללו פירש רבינו דברים שהן אזהרות חלוקות למנין שס"ה לאוין, ובגר עובר בשלשה דהוא גר ובכלל עמיתו ובכלל אחיו, והא דעובר במאנהו בממון גם על לאו דלא תונו איש את אחיו דמיירי באונאת ממון גם על לאו דלא תונו איש את עמיתו דמיירי באונאת דברים, דבגר אם מאנהו בדברים נשפל בדעתו וסובר כיון שהוא מעם אחר הקילו ישראל בממונו וממונו מותר ואין דורש ומבקש עבורו והרי זה כאונאת ממון, אם כי לחיצה לא שייך, אבל שם אונאה שמצאנו גם בממון גם בדברים בשם משותף שייך ע"ז שהוא ירא לכנוס במסחר וקנין עם ישראל בן ברית פן ידחקהו ויאנהו, וכן אם אינה אותו בממון סובר שמצד שהוא שפל אצל ישראל שאינו מגזעם, לכן מאנהו ואין לך שפלות דעת מזה והוי כמבזהו ומשפילהו, משא"כ בישראל לא שייך זה ולא עבר על אונאת דברים או ממון רק בלאו דיליה לחודא, זה סברת רבינו וראויה אליו ודוק. אמנם בעבד שברח לארץ ישראל כתב רבינו בהל' עבדים פ"ח הלכה י"א ולא זכר לאו דלא תונו איש את אחיו, ואם מיקרי עבד אחיו יעוין ב"ק פ"ח וצע"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות מכירה פרק י״ד
י״ב
אזהרת רצו שלא להונות בדברים דכתי' ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' וכדתנן פרק הזהב דף נ"ח ותניא באונאת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' הרי אונאת ממון אמור ומה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' וכתיב ויראת מאלהיך בדבר המסור ללב שאף על פי שיכול לומר לטובה הוא מה שאמרתי כתיב ויראת הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:
ט״ו
אזהרת רצז שלא יונה גר צדק בממונו כדכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו: אזהרת רצח שלא להונות אותו בדברים שנאמר וגר לא תונה כדא' פרק הזהב דגר לא תונה הוי בדברים ולא תלחצנו בממון ואמרינן נמי התם דף נ"ט דמאנה אותו עובר בג' לאוין וגר לא תונה וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו וגו' ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו הוי והלוחצו נמי בג' ולא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהיה לו כנושה וגר בכלל הוא כדאמ' התם וגדולה הונית דברים מהונית ממון בג' דברים כדאיתא התם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מכירה י״ד, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל