הלכות מתנות עניים · פרק ו׳
הלכה א׳
מַתָּנָּה אַחֶרֶת שִׁשִּׁית יֵשׁ לָעֲנִיִּים בְּזֶרַע הָאָרֶץ וְהוּא הַמַּעֲשֵׂר שֶׁנּוֹתְנִין לָעֲנִיִּים וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשַׂר עָנִי:
הלכה ב׳
וְזֶהוּ סֵדֶר תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אַחַר שֶׁקּוֹצֵר זֶרַע הָאָרֶץ אוֹ אוֹסֵף פְּרִי הָעֵץ וְתִגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר אֶחָד מֵעֲשָׂרָה. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְנוֹתְנוֹ לַלֵּוִי. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יח כד) "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ' וְנֶאֱמַר (במדבר יח כא) "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל":
הלכה ג׳
וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהוּא לִבְעָלָיו וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. וְעָלָיו נֶאֱמַר (ויקרא כז לא) "וְאִם גָּאל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ". וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים יד כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר":
הלכה ד׳
עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה מַפְרִישִׁין בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַשָּׁבוּעַ וּבַשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית. אֲבָל בַּשְּׁלִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית מִן הַשָּׁבוּעַ אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁים מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר אַחֵר וְנוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשַׂר עָנִי. וְאֵין בִּשְׁתֵּי שָׁנִים אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מַעֲשַׂר עָנִי. וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים יד כח) "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים יד כט) "וּבָא הַלֵּוִי". וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים כו יב) "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר":
הלכה ה׳
שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כֻּלָּהּ הֶפְקֵר וְאֵין בָּהּ לֹא תְּרוּמָה וְלֹא מַעַשְׂרוֹת כְּלָל לֹא רִאשׁוֹן וְלֹא שֵׁנִי וְלֹא מַעֲשַׂר עָנִי. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמִטַּת קַרְקַע מַפְרִישִׁין בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְעַמּוֹן וּבְמוֹאָב מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשַׂר עָנִי. מִפְּנֵי שֶׁהָאֲרָצוֹת אֵלּוּ קְרוֹבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִין עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ מַפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. אֲבָל בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מַפְרִישִׁין בַּשְּׁבִיעִית מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּסֵדֶר רֹב הַשָּׁנִים:
הלכה ו׳
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלָּקַח הַלֵּוִי מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן וְהוּא הַנִּקְרָא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְעָלָיו נֶאֱמַר (במדבר יח כו) "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר":
הלכה ז׳
בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁעָבְרוּ עָלָיו עֲנִיִּים וְהָיָה לוֹ שָׁם מַעֲשַׂר עָנִי. נוֹתֵן לְכָל עָנִי שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מִן הַמַּעֲשֵׂר כְּדֵי שָׂבְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יב) "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ":
הלכה ח׳
כְּדֵי שָׂבְעוֹ כַּמָּה. אִם מִן הַחִטִּים נוֹתֵן לֹא יִפְחֹת מֵחֲצִי קַב. וְאִם מִן הַשְּׂעוֹרִים לֹא יִפְחֹת מִקַּב. וְאִם מִן הַכֻּסְּמִין לֹא יִפְחֹת מִקַּב. וּמִן הַגְּרוֹגָרוֹת לֹא יִפְחֹת מִקַּב. וְאִם מִן הַדְּבֵלָה לֹא יִפְחֹת מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים סֶלַע. וְאִם מִן הַיַּיִן לֹא יִפְחֹת מֵחֲצִי לֹג. וְאִם מִן הַשֶּׁמֶן לֹא יִפְחֹת מֵרְבִיעִית. וְאִם מִן הָאֹרֶז רֹבַע הַקַּב. נָתַן לוֹ יָרָק נוֹתֵן לוֹ מִשְׁקַל לִיטְרָא וְהוּא מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים דִּינָר. מִן הֶחָרוּבִין שְׁלֹשָׁה קַבִּין. מִן הָאֱגוֹזִים עֲשָׂרָה. מִן הָאֲפַרְסְקִין חֲמִשָּׁה. מִן הָרִמּוֹנִים שְׁנַיִם. אֶתְרוֹג אֶחָד. וְאִם נָתַן לוֹ מִשְּׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יִפְחֹת מִכְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בִּדְמֵיהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:
הלכה ט׳
הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט וְהָעֲנִיִּים מְרֻבִּין וְאֵין בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּשִּׁעוּר נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:
הלכה י׳
וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בַּגֹּרֶן אֵין בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים אֶלָּא הָעֲנִיִּים בָּאִים וְנוֹטְלִין עַל כָּרְחוֹ וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. אֲבָל הַמִּתְחַלֵּק בַּבַּיִת יֵשׁ לוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וְנוֹתְנוֹ לְכָל עָנִי שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה י״א
הָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר בַּגֹּרֶן וְרָצָה לִתְּנוֹ לְעָנִי קְרוֹבוֹ אוֹ מְיֻדָּעוֹ. יֵשׁ לְהַפְרִישׁ מֶחֱצָה לִתְּנוֹ לוֹ. וְהַחֵצִי מְחַלְּקוֹ לְכָל עָנִי שֶׁיַּעֲבֹר כַּשִּׁעוּר שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה י״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לֶעָנִי אֶלָּא כְּדֵי שָׂבְעוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲבָל אִם הָיָה הַמַּעֲשֵׂר בַּבַּיִת מְחַלְּקוֹ לְכָל הָעֲנִיִּים אֲפִלּוּ כְּזַיִת כְּזַיִת. שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לִתֵּן כְּדֵי שָׂבְעוֹ אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מוֹצֵא שָׁם לִקַּח שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יב) "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ":
הלכה י״ג
בָּאוּ אִישׁ וְאִשָּׁה לַבַּיִת. נוֹתְנִין לָאִשָּׁה תְּחִלָּה וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ. אָב וּבְנוֹ. אִישׁ וּקְרוֹבוֹ. שְׁנֵי אַחִין. שְׁנֵי שֻׁתָּפִין. שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן עָנִי. נוֹתֵן לוֹ הָאַחֵר מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ד
שְׁתֵּי עֲנִיִּים שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת. זֶה מַפְרִישׁ מַעֲשַׂר עָנִי מֵחֶלְקוֹ וְנוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ. וְכֵן חֲבֵרוֹ מַפְרִישׁ מֵחֶלְקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ:
הלכה ט״ו
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁקִּבְּלָהּ מִמֶּנּוּ לִקַּח חֵלֶק בְּכָל הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁלִישָׁהּ אוֹ רְבִיעָהּ בִּשְׂכָרוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר בִּלְבַד הוּא שֶׁלְּךָ אוֹ רְבִיעַ מַה שֶּׁתִּקְצֹר הֲרֵי זֶה אֵין לוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּקְצֹר. וּבִשְׁעַת הַקָּצִיר הוּא עָנִי. לְפִיכָךְ מֻתָּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. וְאָסוּר בְּמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי אֶלָּא אַחַר שֶׁקָּצַר וַהֲרֵי זָכָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁקָּצַר:
הלכה ט״ז
הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ קַרְקַע וּפֵרוֹת וְהֶעֱנִי. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁלָּהּ. וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן דָּמִים. וַאֲפִלּוּ לָוָה הַדָּמִים וּלְקָחָהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים:
הלכה י״ז
מַעֲשַׂר עָנִי אֵין פּוֹרְעִין מִמֶּנּוּ מִלְוֶה. וְאֵין מְשַׁלְּמִין מִמֶּנּוּ אֶת הַתַּגְמוּלִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁל גְּמִילוּת חֲסָדִים וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַעֲשַׂר עָנִי. וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ שְׁבוּיִים. וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאֵין נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ דָּבָר לִצְדָקָה. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לַחֲבֵר עִיר בְּטוֹבַת הֲנָאָה. וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כח) "וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ" וְנֶאֱמַר (דברים כו יב) "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ":
צפנת פענח · הלכות מתנות עניים פרק ו׳
ה׳
שנת השמיטה כולה הפקר כו'. והלכה למ"מ כו'. הנה כבר הארכתי בזה ובאמת זה הוה מחלוקת רש"י ותוס' בר"ה דף ט"ו אם הפטור של השביעית הוה מחמת הפקר או כמו אפקעתא דמלכא מחמת הך היקש דויתרם תאכל כו' עי' רש"י פסחים דף נ"ז ותוס' נדרים דף מ"ג ועי' זבחים דף ע"ה ע"ב ברש"י ד"ה שביעית מה דכ' שם דלא משכחת תרומה בשביעית והנה לשיטת רש"י דס"ל בר"ה דף ט"ו דרק משום הפקר אמאי לא משכחת לה כה"ג היכא דלא הפקירה ועי' בהך דתרומות פ"ו ה"ו דמשמע שם דרק מפירות איסור של שביעית אסור לשלם אם אכל תרומה בשוגג או מחמת פריעת חוב אבל בל"ז שרי ואמאי הא בעי דבר שיש בו זיקת תרומות ומעשרות כמבואר שם אליבא דר"ל בה"ה ואף לר"י הרי הוה שם בעיא אם יכול לשלם מפירות חו"ל משום דלא נתחייב מעולם ואם נימא דפירות שביעית הוה אפקעתא דמלכא וכעין דאמרינן בב"מ דף ק"ו ע"א היך משלמין מהם ולא דמי ללקט שכחה ופיאה אף לר"י בתרומות שם דהתם הוה בגדר פטור וכמו שנתן ולכך מיקרי שפיר גדר חיוב ולכך מבואר בכ"מ דלמ"ד יש בילה אם נתערב פטור בחיוב יכול לעשר עי' חולין דף קל"ה ע"ב ואף בשל עכו"ם ועי' בדברי רבינו בהל' מעשר פי"ד ה"ח ולא אמרינן דהוה קני את וחמור ועי' בחלה ספ"ג וב"ב דף קמ"ג ע"א גבי קישות וצ"ל דהיכא דפטור לא בגדר הפקעה לא שייך בזה הך דקני את וחמור כיון דבאמת נתחייב. ועי' בירוש' דמאי פ"ב ה"א גבי שביעית בפירות עכו"ם ויהי' ג"כ נ"מ להך שיטה דס"ל לקמן ספ"א מהל' תרומות הכ"ב דפירות חו"ל שנכנסו לארץ אם נקבעו שם חייבין במעשרות מה"ת היך הדין בפירות חו"ל של שביעית אם נכנסו לארץ בשנת השביעית ונקבעו שם אם חייבין במעשרות מה"ת דזה ודאי אם נימא דהטעם משום הפקר ודאי לא שייך בזה ואפי' אם נימא אפקעתא דמלכא זה שייך רק אקרקע של א"י אבל לא על הגדל בחו"ל והך דב"מ דף ק"ו ע"א במ"ש שם דשביעית אפקעתא דמלכא או דר"ל דהתורה לא היתה כונתה שיהי' נכלל בכלל שני תבואות או דר"ל דהתורה לא חשבה לקרקע של חו"ל שיהא עליו שם קרקע לענין שיהי' השדה שבא"י יהי' נקרא שם שני תבואה דבחו"ל אין עלי' שם שדה כלל וכעין דאמרינן בערכין דף [כ"ט] ע"א וא"כ לפי"ז י"ל דתבואת חו"ל שנכנסה לארץ בשנת שביעית יש עלי' דין טבל מה"ת אך זה כ"כ דמ"מ קדושה אין בהם רק איסור ונ"מ דלא שייך כאן איסור הפקעה מתרומה ומעשרות ובזה נראה לתרץ מ"ש דאמאי לא פי' רש"י בזבחים דף ע"ה ע"ב כגון שביעית שלא הפקירה משום דלענין זה מועלת השביעית שלא תהי' בה הקדושה ושוב לא חיישינן במה שממעט באכילתה. וכן י"ל לפי מה שתקנו דעמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית אם הביא פירות מעמון ומואב לא"י וגמרם שם בשנת השביעית מעשרין מ"ע ולא הוה הפקעה ממעשר שני משום דאין בזה קדושה כלל רק איסור כמש"כ ובזה יש לפרש הך הלמ"מ דנקט דר"ל בכה"ג ובאמת יהי' ג"כ נ"מ גבי פירות חו"ל שנכנסו לארץ שגדלו בחו"ל בשנה שני' ונגמרו בארץ בשנה שלישית מה מעשר מהן מעשר שני או מ"ע אם אזלינן בתר גידול או בתר חיוב וכ"כ כיוצא בזה בח"ב לענין חדש וישן גבי אורז שעירבו עם חטים ובזה יש לפרש לשון התוספ' דמאי פ"ד מצרפין פירות חו"ל על פירות שני' כדי שירבו כו' וט"ס שם ונחלף וע"כ שם מיירי קודם חיוב דאל"כ הא טבל לא בטל ור"ל אם מכניסין פירות חו"ל אף שהוא משנה שני' ומצרפין אותה לפירות של שלישית וגומרין אותה וגם היא נעשית שלישית ואז הוא מבטל הפירות של שנה שני' ועי' בר"ה דף י"ב ע"ב מה נחלה אין לה הפסק כו' אף מעשר ראשון ולכאורה הא בשנת השביעית הוא נפסק אם נימא דאפקעתא דמלכא הוא אך למש"כ א"ש דנ"מ לפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבים. ובהך דמנחות דף ס"ט ע"ב גבי חטים שירד בעבים וכבר הארכתי בזה במ"א והנה יהי' עוד נ"מ אם קודם שגמרן להני דעמון ומואב בשביעית הפריש מהן מ"ע מדרבנן ואח"כ הכניסן לארץ וגמרן שם אם יהיו פטורים או צריך לעשרן ואם נימא דאז צריך לעשרן מעש"ש כמו בשאר שנים ועי' בירוש' תרומות פ"א ה"ח גבי אם תרם שמן על זיתים וחזר ודרכן אם הראשונה קיימת חוזר וקורא עליהם שם אבל כאן כיון דכעת נתחייב במעשר אחר י"ל דלא פטר ועי' פסחים דף צ"א ע"ב למעוטי קטן מכרת ומפרש רבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ז לענין דאם שחטו עליו בראשון והגדיל בשני נפטר וכן משמע בירוש' שם רפ"ח ועי' ירוש' מעש"ש פ"ג ה"ח גבי נטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר ונטמא באב הטומאה דאם מעות הראשונות קיימות חוזר וקורא עליהם שם ובמעשרות פ"ג ה"ג גבי מחצה על מחצה דבעי שם אם דמאי טובל לבדו ר"ל ע"י הפרשת דמאי בדבר שעדיין לא הוקבע יהי' ע"י זה טבל גמור וכן פסק רבינו פ"ה מהל' מעשר הי"ט גבי התורם תרומה שצריך לחזור ולתרום אך הירוש' שם קאי אכלכלה דמבואר במעשרות פ"ב מ"ד דתרומה קובעת וה"ה לת"מ משא"כ בשאר דברים הנה מבואר בירוש' שם דאף לר"א מעשר ראשון שהקדימו בשבלים לא נטבלו הפירות לת"ג אף דס"ל דתרומה טובלת וא"כ לא הוה גמר אך נ"ל דזה רק במעשר ראשון אבל מ"ע אף שהקדימו בשבלים י"ל דשפיר טבלי לר"א את הפירות משום דעיקר הטעם דמעשר שהקדימו גם ר"א מודה דלא טבלי לפירות אף דלעצמו טבלי לענין ת"מ כמבואר ביצה דף י"ג ובירוש' ספ"א דתרומות אם זה הוה מה"ת ע"ש וכ"כ בזה י"ל הטעם משום דכיון דהמעשר עצמו פטור מת"ג כיון שהקדימו בשבלים א"א שיחייב את הכרי בת"ג ולמעש"ש גם א"א שיחייב כיון דא"א לעשר מעש"ש קודם לת"ג אף בשבלים עי' רש"י ביצה דף י"ג ואף דרבינו בהל' תרומות פ"ג הי"ד לא ס"ל כן ועי' בירוש' פ"ג דתרומות ה"ז דהוה שם בעיא דלא איפשטא מ"מ לחייב א"א לעשות גרם לבטל מצות התורה ועי' בר"ש פיאה פ"ה מ"ב ע"ש בזה אף קודם מירוח משמע שם שאסור להקדים אבל במעשר עני הא מבואר בירוש' דחלה פרק א' הלכה ג' דמעשר עני שהקדימו בשבלים כיון שאין בו שום קדושה אינו מפקיע שום חיובים הקודמים שפיר י"ל דלר"א טובל לת"ג ועי' בירוש' דמאי פ"ד ה"ה מה דרצה לפרש שם הטעם דר"א גבי נאמן לשני נאמן לראשון משום דאינו חשוד להקדים והקשה דא"כ הרי ר"א ס"ל דאין ע"ה חשודים על מ"ע וא"כ שוב א"צ להיות חשודים על מעשר ראשון דהא אינם חשודים להקדים ומה ראי' הא כבר הארכתי בזה במ"א בהך דמבואר ביצה דף ל"ה ע"ב דרוב ע"ה מעשרים אף היכא דלא נגמרו מלאכתן ועי' תוס' בכורות דף י"ב ע"א דלא ס"ל כן ובירוש' פ"ב דמעשרות וכ"כ בזה וא"כ נימא דלר"א אמרינן דהפריש מ"ע בשבלין ואז לא עבר כמ"ש רבינו וע"כ כמש"כ דר"א לשיטתי' דס"ל דטובלת תרומה אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו וה"ה מעשר עני וא"כ אסור להקדים במעשר עני אף בשבלים מחמת דהוא גרם שיהיו טבולים למע"ר וע"כ דחשוד להקדים ועי' תוס' ב"מ דף קי"ג ע"א אם היכא דחשוד על איסור אחת אם חשוד לעבור אז על עוד איסור ועי' תוס' כתובות דף י"ח ע"ב ותוס' יבמות דף פ"ה ע"ב ד"ה ולר' מתיא ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' תמורה פ"ב ה"ג דברישא אמר רק דאינו לוקה רק ג' מלקיות ולא קאמר דהבע"מ נתחלל ובסיפא גבי הך דהי' לפניו ב' בהמות אחת תמימה ואחת בעלת מום וכו' נקט שם דבע"מ מחוללת והוה ודאי כן משום דכאן אם נימא דנתכוין לתמורה עבר על שני לאוין אחד משום תמורה ואחד משום דמקדיש בע"מ כמבואר בתמורה דף ז' ע"א וכ"מ אך זה רק אם הוא מכוין שיהי' על בע"מ גדר קדושת גוף כמו שם וגבי שעיר המשתלח שם דף ו' ע"ב אבל אם מחללו רק לגדר קדושת דמים אז לא עבר אף דאם הקדישו לקדושת דמים עובר כמבואר בגמ' שם זה רק הקדש ראשון ולא גדר חילול כן משמע בירוש' נזיר פ"ב ה"א ולכך אמרינן דודאי לחלל נתכוין דאף דנתחזק על לאו אחד על שני לאוין לא נתחזק וא"ש לשון רבינו. עכ"פ י"ל דבמעשר עני נטבל התבואה ואף אם הוא מדרבנן ג"כ קובע כמו גבי דמאי ואם כן שוב הוה כמו נגמר בחו"ל ושוב נפטר אף אם נכנס לארץ ישראל ובפרט לשיטת רבינו דס"ל דזה הוה רק מדרבנן:
ח׳
ונותן לו ירק כו'. עי' רש"י עירובין דס"ל בדף כ"ט דליטרא הוא שיעור לוג ורבינו ז"ל בהל' עירובין לא ס"ל כן וכ"כ בזה שם ועי' סנהדרין דף ע' גבי בן סורר ומורה דמשמע שם דחצי מנה הוה כמו חצי לוג וכשיטת התוס' בסוטה דף ה' וכ"כ בזה:
י׳
ומעשר עני כו'. עי' נדרים דף פ"ד ע"ב ויבמות דף ק' ע"א ועי' בתוספ' דמעש"ש פ"ה דאמר שם כיון שהפרשתי מן הבית אי אתה זקוק לא ר"ל דליכא עליו אז מצות נתינה רק הפרשה ונ"מ ג"כ להך דין דביעור ועי' מ"ש רבינו בסוף הל' בכורים ובפיהמ"ש פ"ה דמעש"ש מ"י דהך שאין מעכבין קאי רק אלקט שכחה ופיאה ומשום דמעשר עני היכא שהוא בבית יש לו בו טובת הנאה מעכב את הוידוי וכן לענין ביעור ומ"מ משמע בתוספ' פ"ג דמעש"ש דצריך להביאה מן הגורן לעיר אם אין שם עני וכאן לא שייך הטעם בחילול השם שכ' רבינו בהל' תרומות פי"ב הי"ז וצ"ל הטעם משום השבת אבדה כמבואר ירוש' דמאי פ"א ה"ב ע"ש וכ"כ בזה:
י״ב
בד"א כו'. אפי' כזית כו'. עי' חולין דף קל"ב ע"ב דגבי זרוע ולחיים בעינן דבר חשוב לנתינה ורבינו ז"ל בפיהמ"ש מפרש שם דדוקא לשנים ולאחד לא משום דאסור ליתן מתנותיו לכהן אחד אך רבינו ז"ל בחיבורו חזר בו בהל' בכורים פ"י הי"ז משום דזה תליא אם הוה כולהו שם אחד או מתנות בפ"ע ע"ש דף קל"ג ע"ב דהוה בזה מחלוקת דאמוראי דאל"כ היך משכחת דין דמכירי כהונ' ועי' דף י"ח ע"ב גבי רועה כהן ושם דף ל"ה ע"ב וב"ב דף קכ"ג ע"ב. אך י"ל דגבי בשר שאני מחמת הך דלמשחה ועי' תוס' בכורות דף כ"ז ע"א דזה לא שייך רק בבשר ועי' תוס' זבחים דף ע"ה ע"ב דלא ס"ל כן בד"ה שביעית והנה ברש"י חולין דף קל"ז ע"ב דזה לכ"ע דפחות מסלע לא הוה נתינה גבי גיזה י"ל דה"ה לענין ממון ואף דבב"ק דף ק"י ע"א מבואר גבי גזל הגר דאם הכהנים מקבלים מתנות בעי ש"פ אך שם מחמת גדר השבה וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה למאי וגם משום דהמתנה היא לכלל המשמר ואח"כ הם מחלקים זה עם זה וכמו גבי לחה"פ ביומא דף ל"ט וכ"מ ע"ש בתו"י משא"כ היכא דהוא עצמו מחלק לא הוה מתנה ובאמת זה תליא בשינוי הגירסות דגמ' דידן בכורות דף נ"א ע"ב וכן הוא גירסת רבינו בהל' בכורים דנקט שם דיכול ליתן ה' סלעים לעשרה כהנים ובתוספ' שם פ"ו נקט ה' כהנים כדי שיהא סלע לכל כהן ועי' בירוש' דמאי פ"א ה"ב דמחלק שם דדבר שלם הוה כגרוגרות ובפחות הוה כביצה ובירוש' תרומות פי"א ה"ה מה דמחלק שם בין טמא לטהור ובין דרבנן לדאורייתא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות הל' תרומות פ"ג ה"ז ע"ש ובהך דפסחים דף מ"ט ע"א וע"ב גבי בשר קודש ובמ"ש הר"ש ז"ל חלה פ"ב מ"ו דשיעור נתינה לכהן הוה כביצה ע"ש וכאן כ' רבינו דדי בכזית ועי' תוס' מנחות דף ס' ע"א ופסחים דף ל"ב ע"ב וכ"מ ובמ"ש רבינו לקמן פ"ז ה"ז דדי בגרוגרות אחת ועי' תוס' ערכין דף כ"ז ע"א דשיעור כביצה הוה כפרוטה:
י״ג
באו איש ואשה כו'. עי' לקמן פ"ח הט"ו האשה קודמת כו' והנה בהוריות דף י"ג ע"א מבואר במשנה דלהחיות ולהשיב אבדה האיש קודם ועי' חולין דף פ"ד ע"א חייך קודם לביתך וע"ש בע"ב ועי' בספרי פ' תצא פסקא רל"ה אין רשות לאשה לדבר לפני איש וזהו כונת הספרי בהעלותך פסקא צ"ט שלא היתה מרים יכולה לדבר כו' והך דיבמות דף ק' שם מיירי דהוה דין בפ"ע לא האיש עם האשה. רק בדבר של בזיון בזיונה גדול ועי' מכות דף כ"ג ע"א גבי מלקות אם קלה דהאשה גם במים ועי' ברא"ש רפ"ד דעירובין דהוה שם מחלוקת אם גם בזה שייך כבוד הבריות ועי' כתובות דף מ"ט ודף ס"ז דזילותא דאשה עדיף ורש"י יבמות דף ס"ב ע"ב ד"ה יותר וקדושין דף כ"ב ע"א אתתא לאו דרכה כו' ויבמות דף מ"ב ע"ב אשה בושה כו' ושבועות דף ל' ע"א וגיטין דף י"ב וכ"מ ועי' במ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' אישות פכ"א ה"י דלא מצינו ייסור שוטים באשה ובנדרים דף ל"ז ע"ב בנות כו' ע"ש ברש"י וכ"מ בזה. והנה באמת הך דין דלהשיב אבדה איש קודם ג"כ אינו מבואר בדברי רבינו ועי' בתוספ' ב"מ פ"ב דמבואר זה אך לכאורה קשה דא"כ למה אמר שם דאבדת אביו ואבדת אמו אם נתגרשה שניהם שוים תיפק לי' דזה איש וזאת אשה ובאמת מדברי הירוש' הוריות פ"ג נראה דהטעם דאביו קודם לאמו גבי אבדה משום דאיש קודם לאשה וע"ש בירוש' דס"ל דשל אמו קודמת לרבו והטעם דס"ל כהך משנה דכריתות דף כ"ח ע"א מפני שאתה ואביך כו' וזה לא שייך גבי אשה דהיא אינה מצווה ללמדו תורה ואין עלי' חיוב כבוד רבו ובזה א"ש הך דשבועות דף ל' ע"ב גבי אשתו של ר"ה ע"ש בתוס' מ"ש דאמאי לא שייך כאן עשה דכבוד תורה ועי' בירוש' הוריות פ"ג ה"ח דמבואר שם ג"כ דכסות אשת חבר קודם לחיי ע"ה דוקא בחיי חבר ע"ש אך באמת כך דלכאורה איך הוא היה מותר לישב הוא בעצמו מצווה ע"ש בתוס' ובזבחים דף ט"ז ע"א אך כך משם דהוא עצמו מצווה ג"כ על כבוד התורה וכעין מ"ש התוס' סוטה דף מ"א ע"ב גבי מלך דאין בו כלל המצוה של כיבוד ע"ש וא"כ גבי אשה אם נימא דאינה מחוייבת בכבוד תורה שוב צריכה לעמוד ועי' מו"ק דף ט"ז ע"ב אך התם מחמת חציפות ועי' בהל' תמידין פ"ט ה"י דמנחה של איש קודם לשל אשה ובירוש' פ"ג דהוריות מבואר דקרבן איש קודם לקרבן אשה ועי' יומא דף ט' בהך דשהו קיניהן ושם דף מ"ד ע"א כפרתו קודם לכפרת ביתו ע"ש בתו"י ור"ל כה"ג לענין קרבן אך מ"מ הך דין דלהחיותו ור"ל בפיקוח נפש לא הביא רבינו דאיש קודם וכן גבי להשיב אבדה ולקמן אבאר זה: שם אב ובנו כו'. כן מבואר בקדושין דף ל"ב ע"א אבל לאשתו אסור ליתן מעשר עני כן מוכח בתוספ' פ"ד דמע"ש ואפי' למ"ד אין ידו כידה משום דהוה כפורע חובו ועי' לקמן בהל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ד דבעלה יכול ליתן לה פירות שביעית וכבר הארכתי בזה לעיל פ"ד הי"א משום דאינו מקיים בזה מצות נתינה וא"כ י"ל דבמעשר עני המחלק בגורן אם נימא דיש קנין לאשה בלא בעלה או כגון שאמרה לו איני ניזונת כו' שפיר יכולה ליקח מ"ע של בעלה ובזה יש לפרש דברי רש"י ברכות דף ס"ג ע"א סוף כו' ומשמע שם דיכול ליטלן וי"ל כה"ג וכבר הארכתי בזה לעיל:
ט״ו
המקבל שדה כו'. אבל אם אמר כו'. ואם לקח כל הפירות התלושים והמוכר לא הניח פיאה וא"כ צריך הוא להניח אם מותר ליקחן דהנה בירוש' ספ"ב דפיאה מבואר דהלוקח מקצת הפירות שקצר מותר ליקח הפיאה שמניח המוכר עבור הפירות שלו והמוכר אם מכר שדה לאחר שקצר מקצתה אסור בהפיאה שמניח הלוקח עבור העומרים שמניח אצלו מחמת שנתחייבו אצלו וכן הלוקח אסור לזכות בהפיאה שנותן על העומרים של המוכר ובירוש' אמר דזה תליא בפלוגתא דר' גבי הלוקח פירות טבולים למעשר עני אם יכול אח"כ ליטול המעשר עני לעצמו ואף דבאמת הא מבואר בירוש' פ"ה ה"ה דבעל השדה אף שאין לו הקמה ג"כ אסור ליטול זה רק דהשדה שלו בזמן שנתחייבו אבל כאן כיון שכבר קצר שוב י"ל דיכול ליקח אך זה צ"ע אם התחיל לקצור ומכר מה שקצר ונשאר אצלו מקצת קמה והוא נותן פיאה על הקציר של הלוקח אם הוא מותר ליקח הפיאה שנותן עבור הלוקח ולכאורה זה תליא בהטעמים דמבואר בירושלמי פרק ג' הלכה ו' אם משום דמוכר לו חוץ מחובתו אם כן הוה כמפרש משל הלוקח על של לוקח ומותר ליטול אבל אם נימא דהחיוב הוא על הקמה ואם כן אסור דהוה כנוטל שלו. ולכאורה יש לומר דזהו כונת הירוש' בפ"א ה"ו דאמר שם מ"ט דר"י כשם שאין אדם כו' ומה דומה להדדי רק דר"ל כה"ג וכן נ"מ אם לקח כל הפירות התלושים שהוא צריך להניח מתנות עניים אם יכול ליטלם כיון דאין הקמה שלו ואין השדה שלו ואף שהוא מניחן זה רק משום דהני לא זבין לו כמו בהך דחולין דף קל"ח וא"כ אינם שלו כלל ומותר ליקח וכן כאן בהך דין דהמקבל דאסור ליקח אם ר"ל דכיון שיש לו חלק והוה כמו ארעא לאריסא משתעבד וא"כ מיקרי ג"כ בעל השדה ואסור ליטול אף מן החלק שמניח בשביל בעל השדה או רק מה שמניח בשביל חלקו אסור ועי' תוס' ב"מ דף י"ב ע"א ד"ה ואבוה ורש"י שם ד"ה ילקט דכ' דהוה כמו בעה"ב בשדה ומשמע דאסור בכל וכן משמע מלשון רבינו בפיהמ"ש כאן וגבי שנים שקבלו בהי"ד שם רק במעשר עני מותר בשל חבירו ולא בלקט שכחה ופיאה אך מדברי הר"ש לא משמע כן וכבר כ' לעיל בזה אם זה מיקרי יש לו קנין בקרקע או לא ועי' בתוספ' כאן דאריסין מותר ללקט בנו אחריו ומשמע אף לת"ק וע"כ צ"ל דקאי אלקט של חלקו של בעה"ב וגרע ממקבל משום דאריס אף כ"ז שלא קצרה יש לו חלקו ולכך אין לו קנין בהקמה של בעה"ב משא"כ במקבל דאף דיש לו חלק בהקמה מ"מ מוטל עליו לקצור חלקו של בעה"ב לכך משועבד לו כל הקמה ולכך לא יטול אף בשל בעה"ב ולעיל הארכתי בזה:
ט״ז
ואפי' לוה הדמים כו'. כן מוכח בירוש' כאן ספ"א דלכך לר' אסור גם עני במעשר עני של פירות תלושים שלקח משום דמצי הוא ללוות חזינן דאף אם לוה אסור:
י״ז
מעשר עני אין פורעין כו'. ור"ל אף אם הוא עני רק מחמת דלהזהיר לעני על שלו וגם המלוה הוא עני וה"א דהחיוב הוא רק שצריך להוציאם מרשותו וכעין הך דב"ק דף ק"ח ע"ב לוה ובע"ח באין ונפרעין וע"ש בדברי רבינו פ"ח מהל' גזלה ה"ג קמ"ל דזה אסור וכמבואר בהך דקדושין דף ל"ב ע"א ולשיטת רש"י בב"ק שם י"ל דרק שם משום דהחוב בא לו ע"י שפרע את הגזל ולזה מותר וכעין דאמרינן בירוש' מעש"ש פ"א ה"א דאף דאין פורעין חוב מדמי מעש"ש מ"מ היכא שהחוב בא מחמת המעש"ש מותר לפרוע וה"נ כן ועי' בירוש' דמאי פ"ג ה"א דנקט רק אין פוסקין צדקה בביהכנ"ס ור"ל הני דמקיץ קיץ וזה ר"ל הירוש' שם הני דיהבי גביתין כצ"ל ור"ל דהוא דבר הנגנבה וכעין הך דב"ק דף צ"ג וב"ב דף מ"ג אבל בל"ז מותר וראי' מהך דקדושין דף ל"ב דכיון דלית עליו חיוב גמור יכול ליתן להם ועי' מש"כ בזה בח"א בהל' מגילה פ"ב הט"ו ועי' בגיטין דף מ"ד ע"א גבי הרי שאנסו בית המלך גרנו דאם באנפרות פטור דזה לא הוה פורע חובו כיון דאינו מחוייב ותוס' ע"ז דף י"ג ע"א דמה שנפטר מן המכס זה לא מיקרי הנאה וכ"כ בזה: שם ואין מוציאין אותו כו'. הנה בירוש' כאן פ"ח ה"ח וכן מוכח מדברי הספרי דאף מירושלים אסור להוציא ובתוספ' ורבינו לא הביא זה ובאמת לפי שיטת רבינו בהלכות מכירה פי"א ה"ח דאין מוציאין ואפי' מא"י לא"י בזמן שהן שני אפרכיות וע"ש בה"ב ובה"ז * מה נקרא דבר שיש בו חיי נפש ובתוס' דע"ז פ"ה גבי קטניות ע"ש והנה לפי מה דקי"ל דלא נתחלקה ירושלים לשבטים הוה כמו שתי אפרכיות ובל"ז אסור להוציא אך באמת כונת הספרי והירוש' הוא דלא נימא דמירושלים מותר להוציא לחו"ל משום דלא מיקרי בשעריך כמבואר בספרי פ' תצא פסקא רנ"ט לכך צריך ריבוי דגם מירושלים אסור להוציא ור"ל לחו"ל וא"ש [השמטה למ"ש בהך דב"ב דף צ' ע"ב גבי ר' מתיר מהפרכיא כו'. ע"ש ברשב"ם ובדברי רבינו בהל' מכירה פי"ד ה"ח והנה בתוספ' דשביעית פ"ד מוכח כפירוש רש"י דהיכא דסמוך מותר להוציא ע"ש וא"ש מ"ש התוס' פסחים דף נ"ב ע"ב גבי הך דר"ס הא אין מוציאין פירות שביעית אך דשם הוה בעיירות העומדין על התחומין כעין הך דגיטין דף ע"ו ע"ב גם י"ל דיין שרי כעין הך דב"ב שם ע”כ השמטה]:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מתנות עניים פרק ו׳
א׳
מצוה עט להפריש מעשר עני במקום מעשר שני בשנה שלישית וששית מן השבוע דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' והנחת בשעריך ובא הלוי וכתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו פירו' שנת המעשר שנה שאין נוהג בה אלא אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניו שהוא מעשר ראשון דכתיב כאן ונתת ללוי את שלו הרי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני וילפינן נמי להא דהקיש הכתוב מעשר ראשון לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק. וסדר תרומות ומעשרות תרומה גדולה ומעשר ראשון וממנו תרומת מעשר ואחר כך מעשר שני ובשתי שנים מעשר עני במקומו כדנילף בדוכתיה בס"ד.
ה׳
שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומות ולא מעשרות כלל שהרי הוא הפקר לכל [דילפינן בספרי (פרשת ראה) יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל בשנה השלישית שנה שחייבת במעשר יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר]. והלכה למשה מסיני שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית ולאו דוקא הל"מ דאין זה מן התורה אלא הלכה קבועה כהלכה למשה מסיני [מיהו בתוספתא (ידים פ"ב) משמע שהל"מ ממש קאמר].
ז׳
ונותן בעל השדה לכל עני שיעבור עליו כדי שביעה ששיערו חכמים דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואם היה לו מועט והעניים מרובין נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם.
י׳
ומעשר עני המתחלק בגורן אין לבעלים בו טובת הנאה אלא העניים נוטלין על כרחו אבל המתחלק בתוך הבית יש לבעלים בו טובת הנאה ונותנו לכל עני שירצה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך אלמא צריך להניחו בגורן ובאים עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר גבי מעשר עני נמי כי תכלה לעשר את כל מעשר וגו' ונתת ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו ויש לו בו טובת הנאה כדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ונפסד בחוץ מחלקו בתוך ביתו מכאן ואילך שהוא זמן הקיץ מניחו בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו ואם רצה ליתן לעני קרובו או מיודעו יש לו להפריש מחצה אפילו מהגורן ליתנו לו והחצי לאחרים דענייך קודמין.
י״ד
ב' עניים בשדה אריסות נותנין זה לזה דלהזהיר עני על שלו היינו שלו לחוד אבל הכא הרי הוא שלו ושל חברו.
ט״ו
המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא זכה במחובר אבל אמר לו ממה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה ואף על פי ששכחת עומר בתלוש בשעת עימור מ"מ כאן פטור דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש א"נ משום דכתיב ושכחת עומר בשדה זו שכחת קמה את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרים וזה שאין לו שכחת קמה דאכתי לית ליה מידי עד אחר עימור אין לו שכחת עמרים ואסור במעשר עני שהרי זכה בחלקו שקצר ואין מפרישין מעשר עני אלא אחר קצירה.
ט״ז
המוכר שדהו בפירות והעני מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא לאו שדהו הוא לוקח אסור דקרינא ביה קצירך אפילו לוה המעות ללוקחה.
י״ז
מעשר עני לא ניתן אלא לאכילה דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואין מוציאין לחוצה לארץ דכתיב בשעריך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מתנות עניים ו׳, מתוך הלכות מתנות עניים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
